Parshat Matot-Maasei extended sources

(א) וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃ (ב) וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ (ג) עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃ (ד) הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה יְהוָה֙ לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ (ס) (ה) וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃ (ו) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לִבְנֵי־גָ֖ד וְלִבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן הַאַֽחֵיכֶ֗ם יָבֹ֙אוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְאַתֶּ֖ם תֵּ֥שְׁבוּ פֹֽה׃ (ז) וְלָ֣מָּה תנואון [תְנִיא֔וּן] אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֵֽעֲבֹר֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃ (ח) כֹּ֥ה עָשׂ֖וּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם בְּשָׁלְחִ֥י אֹתָ֛ם מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לִרְא֥וֹת אֶת־הָאָֽרֶץ׃ (ט) וַֽיַּעֲל֞וּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכּ֗וֹל וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וַיָּנִ֕יאוּ אֶת־לֵ֖ב בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן לָהֶ֖ם יְהוָֽה׃ (י) וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיִּשָּׁבַ֖ע לֵאמֹֽר׃ (יא) אִם־יִרְא֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים הָעֹלִ֣ים מִמִּצְרַ֗יִם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה אֵ֚ת הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב כִּ֥י לֹא־מִלְא֖וּ אַחֲרָֽי׃ (יב) בִּלְתִּ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ הַקְּנִזִּ֔י וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן כִּ֥י מִלְא֖וּ אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ (יג) וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְנִעֵם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה עַד־תֹּם֙ כָּל־הַדּ֔וֹר הָעֹשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ (יד) וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים לִסְפּ֣וֹת ע֗וֹד עַ֛ל חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (טו) כִּ֤י תְשׁוּבֻן֙ מֵֽאַחֲרָ֔יו וְיָסַ֣ף ע֔וֹד לְהַנִּיח֖וֹ בַּמִּדְבָּ֑ר וְשִֽׁחַתֶּ֖ם לְכָל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ (ס) (טז) וַיִּגְּשׁ֤וּ אֵלָיו֙ וַ֣יֹּאמְר֔וּ גִּדְרֹ֥ת צֹ֛אן נִבְנֶ֥ה לְמִקְנֵ֖נוּ פֹּ֑ה וְעָרִ֖ים לְטַפֵּֽנוּ׃ (יז) וַאֲנַ֜חְנוּ נֵחָלֵ֣ץ חֻשִׁ֗ים לִפְנֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ד אֲשֶׁ֥ר אִם־הֲבִֽיאֹנֻ֖ם אֶל־מְקוֹמָ֑ם וְיָשַׁ֤ב טַפֵּ֙נוּ֙ בְּעָרֵ֣י הַמִּבְצָ֔ר מִפְּנֵ֖י יֹשְׁבֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ (יח) לֹ֥א נָשׁ֖וּב אֶל־בָּתֵּ֑ינוּ עַ֗ד הִתְנַחֵל֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אִ֖ישׁ נַחֲלָתֽוֹ׃ (יט) כִּ֣י לֹ֤א נִנְחַל֙ אִתָּ֔ם מֵעֵ֥בֶר לַיַּרְדֵּ֖ן וָהָ֑לְאָה כִּ֣י בָ֤אָה נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ אֵלֵ֔ינוּ מֵעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃ (פ)

Numbers 32:1-19

(1) The Reubenites and the Gadites owned cattle in very great numbers. Noting that the lands of Jazer and Gilead were a region suitable for cattle, (2) the Gadites and the Reubenites came to Moses, Eleazar the priest, and the chieftains of the community, and said, (3) “Ataroth, Dibon, Jazer, Nimrah, Heshbon, Elealeh, Sebam, Nebo, and Beon— (4) the land that the LORD has conquered for the community of Israel is cattle country, and your servants have cattle. (5) It would be a favor to us,” they continued, “if this land were given to your servants as a holding; do not move us across the Jordan.” (6) Moses replied to the Gadites and the Reubenites, “Are your brothers to go to war while you stay here? (7) Why will you turn the minds of the Israelites from crossing into the land that the LORD has given them? (8) That is what your fathers did when I sent them from Kadesh-barnea to survey the land. (9) After going up to the wadi Eshcol and surveying the land, they turned the minds of the Israelites from invading the land that the LORD had given them. (10) Thereupon the LORD was incensed and He swore, (11) ‘None of the men from twenty years up who came out of Egypt shall see the land that I promised on oath to Abraham, Isaac, and Jacob, for they did not remain loyal to Me— (12) none except Caleb son of Jephunneh the Kenizzite and Joshua son of Nun, for they remained loyal to the LORD.’ (13) The LORD was incensed at Israel, and for forty years He made them wander in the wilderness, until the whole generation that had provoked the LORD’s displeasure was gone. (14) And now you, a breed of sinful men, have replaced your fathers, to add still further to the LORD’s wrath against Israel. (15) If you turn away from Him and He abandons them once more in the wilderness, you will bring calamity upon all this people.” (16) Then they stepped up to him and said, “We will build here sheepfolds for our flocks and towns for our children. (17) And we will hasten as shock-troops in the van of the Israelites until we have established them in their home, while our children stay in the fortified towns because of the inhabitants of the land. (18) We will not return to our homes until every one of the Israelites is in possession of his portion. (19) But we will not have a share with them in the territory beyond the Jordan, for we have received our share on the east side of the Jordan.”

אור החיים על במדבר ל״ב:א׳:א׳

ומקנה רב וגו'. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא, וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים:

Or HaChaim on Numbers 32:1:1

ומקנה רב היה לבני ראובן, And the members of the tribe of Reuven had a great amount of cattle, etc. The Torah had to give us this information in order to justify their request to settle in the lands which used to belong to Sichon and Og. The Torah simply testifies that their claim was based on solid facts. The reason that these two tribes had so much more cattle than the other tribes was that the soldiers of these tribes were exceedingly brave and captured more loot than the soldiers of the other tribes.

אור החיים על במדבר ל״ב:ג׳:ח׳

ואומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, נתכוונו להסיר טענה אחרת והיא, אחר שנסכים לכל הטענות שאמרו עדיין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן ליטול את הארץ כי הטענות עצמן צודקות לכל שבט מישראל, לזה אמרו אין שבט אחר צריך לה כמו שצריכין הם לה לפי שהיא ארץ מקנה ולהם יש מקנה רב:

Or HaChaim on Numbers 32:3:8

ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. "It is a land suitable for cattle and your servants possesss cattle." With these words they wanted to forestall another objection. Even after Moses would have agreed to the justice of their claim, the other tribes would all be able to make the same claim based on the same arguments. This is why they had to point out that none of the other tribes had as many heads of cattle as they did.

העמק דבר על במדבר ל״ב:ז׳:א׳

ולמה תניאון וגו׳. הוא מחשבת עון בינם לאביהם שבשמים. כי המה ישראל יאמרו שלא מחמת המקנה אתם חפצים בכך. אלא משום שאתם יראים ממלחמת כנען. או שאין אתם חפצים בהשגחת ה׳ שהיא חזקה בא״י כמו שביארנו בפ׳ שלח בתשובת יהושע וכלב ושעל כן נקראת התורה תורת אלהי הארץ. ובזה תניאון גם לבבם:

Haamek Davar on Numbers 32:7:1

Why do you dishearten. This refers to a sinful thought between them and their Father in Heaven. About them, Yisroel will say that it is not because of the livestock that they want this, but rather that they are afraid of the war with Canaan, or they do not want to be subject to Hashem’s strong supervision in Eretz Yisroel.

רש"י על במדבר ל״ב:ט״ז:א׳

נבנה למקננו פה. חָסִים הָיוּ עַל מָמוֹנָם יוֹתֵר מִבְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁהִקְדִּימוּ מִקְנֵיהֶם לְטַפָּם. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה "לֹא כֵן, עֲשׂוּ הָעִקָּר עִקָּר וְהַטָּפֵל טָפֵל, בְּנוּ לָכֶם תְּחִלָּה עָרִים לְטַפְּכֶם וְאַחַר כֵּן גְּדֵרוֹת לְצֹאנְכֶם" (תנחומא):

Rashi on Numbers 32:16:1

נבנה למקננו פה WE WILL BUILD [SHEEP FOLDS] FOR OUR CATTLE HERE — They paid more regard to their property than to their sons and daughters, because they mentioned their cattle before their children. Moses said to them, “Not so! Make the chief thing the chief thing and what is subordinate subordinate. First build cities for your little ones and afterwards enclosures for your flocks” (cf. v. 24) (Midrash Tanchuma, Matot 7).

תורת משה - אלשיך, במדבר ל״ב:ט״ז:ב׳

אמנם יאמר כי הנה תחלה היו מדברים אל משה ואלעזר ונשיאי המטות כי נתנו אל לבם יעזרום הנשיאים כי יגיע חלק יותר גדול לכל שבט כשינחלו אלו מחוץ לירדן. אך עתה בראותם שמשה הודה להם בנחלת הארץ ולא התריס כנגדם רק על אומרם אל תעבירנו ולא ידעו מה בפי אלעזר והנשיאים ואולי ידברו נגדם. על כן התדבקו בו אשר דבר טוב עליהם ויגשו אליו לפיוס ויאמרו גדרות צאן וכו' לומר מה שאמרנו אל תעבירנו את הירדן לא מיראתנו היה רק לבלתי הניח מקנינו וטפינו פה לבדם ועל כן נתקן זה ואנו הולכים והראיה כי לא מפני היראה אמרנו כי הלא ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל וכו':

Alshekh on Torah, Numbers 32:16:2

They approached him. First they approached the leaders and asked them to speak on their behalf, for in that way, each one would receive a larger portion in Eretz Yisroel. Once they saw that Moshe was not opposed to them inheriting on the eastern side of the Yardein, and they did not know what response the leaders had been given, they approached only Moshe. They thought he would be merciful and give them time to build homes for their wives and children.

רש"י על במדבר ל״ב:י״ז:ב׳

לפני בני ישראל. בְּרָאשֵׁי גְּיָסוֹת, מִתּוֹךְ שֶׁגִּבּוֹרִים הָיוּ, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בְּגָד (דברים ל"ג) "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד"; וְאַף מֹשֶׁה חָזַר וּפֵרֵשׁ לָהֶם בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים (דברים ג') "וָאֲצַו אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא וְגוֹ' חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל בְּנֵי חָיִל", וּבִירִיחוֹ כְּתִיב (יהושע ו') "וְהֶחָלוּץ עוֹבֵר (הֹלֵךְ) לִפְנֵיהֶם" — זֶה רְאוּבֵן וְגָד שֶׁקִּיְּמוּ תְנָאָם:

Rashi on Numbers 32:17:2

לפני בני ישראל BEFORE THE CHILDREN OF ISRAEL - i.e. at the head of the troops, because they were mighty men; for thus is it said of Gad, (Deuteronomy 30:20): “He teareth the arm, with the crown of the head”. Moses distinctly stated this to them in Sedrah אלה הדברים (Deuteronomy 3:18): “And I commanded you at that time … Ye shall pass over armed before the children of Israel, all ye men of valour”. And regarding the siege of Jericho it is written, (Joshua 6:13): “And the armed men (החלוץ) went before them”— this refers to the tribes of Reuben and Gad who thus fulfilled the conditions they had laid down.

העמק דבר על במדבר ל״ב:י״ז:א׳

לפני בני ישראל. הוסר הטענה הראשונה של משה איך ימצאו לב שהם יבאו למלחמה ואנחנו נשב. הרי אנו הולכים חושים למלחמה. וגם הטענה השני׳ שיאמרו שאנו יראים. ואין אנחנו סומכים על השגחתו ית״ש. אדרבה בשעה שנלך חושים. וישב טפנו בערי המבצר. הרי אין אנו יראים לעזוב את הבנים וסומכים אנחנו על השגחתו ית׳ עליהם. ואם שלא רצו לסמוך על נס ולהניחם בערי הפרזי. זה כבר נתרצה הקב״ה שיהיו בזו המדרגה. אבל מכ״מ הרי סמוכים עליו. דבלא השגחה פרטית ממנו ית׳ לא יועיל ערי מבצר כאשר אין איש להלחם ג״כ:

Haamek Davar on Numbers 32:17:1

Before Bnei Yisroel. This removed Moshe’s first complaint against them: How will Bnei Yisroel have the heart to go to war if we remain across the Yardein. The second claim was removed as well: Yisroel will say we are afraid and do not rely on Hashem’s supervision. On the contrary, at the time we go armed before them, our children will dwell in fortified cities — This is proof that we are not afraid to leave our children behind and we rely on Hashem’s protection. Without Hashem’s individualized supervision, fortified cities offer no benefit, for there will be no one to wage battle in them.

רמב"ן על במדבר ל״ב:י״ט:א׳

כי באה נחלתנו אלינו כבר קבלנוה בעבר המזרחי לשון רש"י ואינו הגון שידברו כן לפני משה לאמר כבר קבלנוה כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם אבל כך אמרו כי לא תנחילנו אתם למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה ולנו המקנה יותר משאר השבטים והיא דרך בקשה לא דרך מריבה או שיאמרו כי לא ננחל אתם כי אפילו אם לא תחפוץ לתת לנו עתה את הארץ נעבור עמהם אנו וכל אשר לנו אבל לא ננחל אתם כי נשוב אל הארץ הזאת שהיא נחלתנו הראויה לנו ושאנחנו רוצים בה ואין שאר השבטים חפצים בה כלל:

Ramban on Numbers 32:19:1

Our inheritance came to us. Rashi wrote: We have already received it, on the eastern bank. [However, this is difficult because] it was not proper for them to say to Moshe that they have already received it. This was not something dependent on them. Rather, it depended on Moshe’s will, and they would not receive it until Moshe gave it to them. Instead, this is what they meant: But we do not want to take possession with them — this excludes their inheritance in the good land, for, our inheritance came to us — the inheritance that is appropriate for us, which is land for livestock, and we have more livestock than the other tribes. Thus, they were speaking as a request and not antagonistically (as in Rashi’s explanation). Alternatively, the explanation of, but we do not want to take possession with them, is: Even if you do not want to give us this land now, and we and all our possessions will cross over with the rest of the tribes, we will not take possession with them. Rather, we will return to this land, which is the appropriate inheritance for us, and what we want. None of the other tribes want it at all.

במדבר ל״ב:כ׳-ל״ז

(כ) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃ (כא) וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃ (כב) וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (כג) וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃ (כד) בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃ (כה) וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃ (כו) טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃ (כז) וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃ (כח) וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כט) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃ (ל) וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ (לא) וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃ (לב) נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃ (לג) וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃ (לד) וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃ (לה) וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃ (לו) וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃ (לז) וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃

Numbers 32:20-37

(20) Moses said to them, “If you do this, if you go to battle as shock-troops, at the instance of the LORD, (21) and every shock-fighter among you crosses the Jordan, at the instance of the LORD, until He has dispossessed His enemies before Him, (22) and the land has been subdued, at the instance of the LORD, and then you return—you shall be clear before the LORD and before Israel; and this land shall be your holding under the LORD. (23) But if you do not do so, you will have sinned against the LORD; and know that your sin will overtake you. (24) Build towns for your children and sheepfolds for your flocks, but do what you have promised.” (25) The Gadites and the Reubenites answered Moses, “Your servants will do as my lord commands. (26) Our children, our wives, our flocks, and all our other livestock will stay behind in the towns of Gilead; (27) while your servants, all those recruited for war, cross over, at the instance of the LORD, to engage in battle—as my lord orders.” (28) Then Moses gave instructions concerning them to Eleazar the priest, Joshua son of Nun, and the family heads of the Israelite tribes. (29) Moses said to them, “If every shock-fighter among the Gadites and the Reubenites crosses the Jordan with you to do battle, at the instance of the LORD, and the land is subdued before you, you shall give them the land of Gilead as a holding. (30) But if they do not cross over with you as shock-troops, they shall receive holdings among you in the land of Canaan.” (31) The Gadites and the Reubenites said in reply, “Whatever the LORD has spoken concerning your servants, that we will do. (32) We ourselves will cross over as shock-troops, at the instance of the LORD, into the land of Canaan; and we shall keep our hereditary holding across the Jordan.” (33) So Moses assigned to them—to the Gadites, the Reubenites, and the half-tribe of Manasseh son of Joseph—the kingdom of Sihon king of the Amorites and the kingdom of King Og of Bashan, the land with its various cities and the territories of their surrounding towns. (34) The Gadites rebuilt Dibon, Ataroth, Aroer, (35) Atroth-shophan, Jazer, Jogbehah, (36) Beth-nimrah, and Beth-haran as fortified towns or as enclosures for flocks. (37) The Reubenites rebuilt Heshbon, Elealeh, Kiriathaim,

אור החיים על במדבר ל״ב:כ״א:א׳

ועבר לכם כל חלוץ. ולא הספיק מה שאמר אם תחלצו, בא להתנות דבר שלא הוזכרו בדבריהם והוא שיעברו כולם פירוש כל הראוי לחלוץ צבא, אלא שעדיין קשה שהיה לו לומר בפסוק ראשון אם תחלצו כולכם או אם תעברו כולכם חלוצים:

Or HaChaim on Numbers 32:21:1

ועבר לכם כל חלוץ, "if every armed man of you will cross, etc." Why was Moses not satisfied with what he had said in the previous verse אם תחלצו? Moses made the inheritance of the tribes Reuven and Gad conditional on every man of arms-bearing age crossing the Jordan to take part in the battles against the 31 kings. Still, the question remains why Moses did not add the word כל, in the previous verse when he said אם תחלצו?

אור החיים על במדבר ל״ב:ב׳:א׳

ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה. צריך לדעת למה לא הספיק להם לדבר למשה לבדו, ואם אין צורך בדבר למה הוצרך הכתוב להזכירם, ואולי שהכוונה היא לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ה' עשות בנחלת הארץ, דכתיב בפרשת אלה מסעי (ל''ד י''ז) אלה אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד וגו' שצריך מלך וכהן גדול והנשיאים והם האמורים כאן, וטעם שהצריך ה' שלשתם לפי שכל אחד יש לו כח אחר, המלך תמצא שכתב רמב''ם בפרק ד' מהלכות מלכים וזה לשונו כל הארץ שכובש הוא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שיראה עד כאן, הרי שהמלך בידו הכל, אלעזר והנשיאים כשאין רצון המלך לתת אלא לכל אחד הראוי לו כפי החלוקה צריכין כל בעלי החלוקה להזדמן לחלוק, והכהן לדעת אשר יסכים אל עליון באיזה מקום יטול פלוני חלקו, הא למדת שכל הג' צריכין להיות בהסכמת נתינת חלק בארץ כל אחד יש לו כח אחר, ומה גם שיש בזה לצדד שאין דין מלך שנותן למי שירצה אלא אחר חלוקת הארץ וישיבת ישראל בעריהם אבל לא בתחילת הירושה שאין למלך משפט זה, ולכן הוצרכו בני גד ובני ראובן לעמוד גם כן לפני אלעזר והנשיאים, ואומרו לאמר, אולי ירצה שיאמרו לישראל כולן דבר שיסכימו עליו, או ירצה אמירה רכה לשון ריצוי:

Or HaChaim on Numbers 32:2:1

ויאמרו אל משה ואל אלעזר ואל נשיאי העדה, and they said to Moses, to Eleazar, and to the princes of the congregation, etc. We need to know why they were not content to speak to Moses alone; if there was no need for them to address also Eleazar and the princes in the matter there was also no need for the Torah to report this. Perhaps the reason was simply that they had noted that when the general legislation about distributing the land of Canaan was made public in Numbers 34,17-18, Eleazar and Joshua as well as the princes were present. Also the daughters of Tzelofchod had made certain that Moses, Eleazar, and the princes were present when they presented their claim (27,2). In order for this distribution to be valid and not subject to complaints at a later date, it had to be confirmed by the king, i.e. Moses (and subsequently Joshua), by the High Priest, i.e. Eleazar, and by the lay leaders, i.e. the princes. Each one of these leaders possessed an exclusive authority. Maimonides wrote in chapter four section ten of his treatise Hilchot Melachim that when a (Jewish) king conquers a country the whole country becomes legally his, and he can dispose of it to his servants as he sees fit. This shows that the king has overriding authority. As far as the princes are concerned, they enter the picture when the king wants to share out to every one of his people a fair share of the spoils. In such a situation all the representatives of the people, i.e. the princes, need to be present and arrive at an agreed formula at the time the shares are handed out. The function of the High Priest was to inform the people where their respective shares were located. In other words, the king might have decreed for everyone to receive 100 acres of land but did not say who was to get which parcel of 100 acres. You will note that each one of these three authorities had to contribute his opinion in order for the distribution to take place without friction. Furthermore, inasmuch as the function of the king could only be fulfilled after he had conquered the land and the people were settled therein but not at the beginning of the whole process of conquest, it certainly would not have been sufficient for the tribes of Reuven and Gad to submit their claim only to Moses for his adjudication. The word לאמור may mean that the princes were to convey the claim of Gad and Reuven to the people at large in order to secure their approval also. Alternatively, the word emphasises that their claim was presented in "soft language," i.e. אמירה; they were not aggressive in the manner in which they presented their request.

אור החיים על במדבר ל״ב:כ״א:ב׳

אכן כוונת משה בזה הוא הבטחה והודעת דיוק הנשמע על זה הדרך שאם תעשו וגו' ותחלצו וגו' מבטיח כי לא יפול מהם אחד ויהיו שלמים וכן רבים, והוא אומרו ועבר לכם כל חלוץ פירוש כולם ולא יפקד מהם איש, ומכלל זה אתה שומע שאם לא יעשו האמור הם מוכנים להשחתה, וכפירוש זה מאמר ועבר וגו' הוא גזירה לפסוק שקדם לא תנאי במעשה שהתנאי כבר אמר אם תעשון הדבר הזה שפירושו הוא התנאי שהתנו הם כמו שכתבתי למעלה, ואומרו לפני ה' לומר שבזה לא יהיה מסך מבדיל בינם ובין ה' כאומרו (ישעיהו נ״ט:ב׳) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, שס''מ הרשע וחילותיו הם המבדילים והם המכלים:

Or HaChaim on Numbers 32:21:2

Moses' words have to be understood as follows: אם תעשון..וער לכם כל חלוץ, "if all of your able-bodied men will cross none of you will come to any harm." He implied that if only a part of the able-bodied men of these two tribes would participate in the wars of conquest they were liable to sustain casualties. The word ועבר is not to be understood as a condition but rather as a promise; "if all of your able-bodied men participate you will not have to fight but merely to cross the Jordan and G'd will do all the fighting. Such whole-hearted participation will be considered as לפני השם, there will no longer be a "curtain" dividing between you and G'd. Compare Isaiah 59,2: "your iniquities are the barrier between yourselves and your G'd." The "barrier" is made up out of Samael and the forces at his command.

אור החיים על במדבר ל״ב:כ״א:ג׳

עוד נתכוון לומר לפני ה' פירוש שהוא המוריש אויביו כמו שגמר אומר עד הורישו פירוש ה' לאויביו מפניו, וכפירוש זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך אם תחלצו ותהיה כוונתכם לפני ה' וגו' אז אינכם צריכין למלחמה אלא העברה לבד לפני ה' והוא יוריש אויביו, והוא אומרו ועבר לכם וגו' לפני ה' היוצא להנקם עד הורישו אויביו הא למדת כי הוא המוריש לפני בני ישראל, ודקדק לומר מפניו, לפי שה' שוכן בעיר אשר בחר לו ירושלים החביבה ואינו חפץ לראות אויביו לפניו:

Or HaChaim on Numbers 32:21:3

Moses advisedly concludes by saying that G'd will drive out His enemies from "before Him" instead of "from before you," to hint that G'd alone will do the fighting if the two tribes were to fulfil these conditions.

אור החיים על במדבר ל״ב:כ״ב:ג׳

ואומרו לפני ה' אפשר שנתכוון להחזיקם בקדושת הארץ מהטעמים עצמן שאמרו הם בתחילת דבריהם, וזה הוא שיעור דבריו והיתה הארץ הזאת וגו' הגם שהוא חוצה לארץ תהיה נחשבת לכם לאחוזה לפני ה' פירוש תהיה נחשבת אחוזה זו שהיא לפני ה' וזו היא קדושתה שלטעם זה היא שנחשבת הארץ קדושה לפי שהיא לפני ה' באין רצועת חול מפסקת בינה ובין ה' שוכן הבירה:

Or HaChaim on Numbers 32:22:3

It is possible that by repeating the expression לפני השם, "in the presence of G'd," Moses meant to say that although their land was חוצה לארץ, "outside the boundaries of the Holy Land proper," they would be considered as if they had made their residence within the Holy Land. The land would be considered holy as no strip of secular land separated between it and ארץ ישראל proper.

רש"י על במדבר ל״ב:כ״ד:ב׳

והיצא מפיכם תעשו. לְגָבוֹהַּ, שֶׁקִּבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר לַמִּלְחָמָה עַד כִּבּוּשׁ וְחִלּוּק, שֶׁמֹּשֶׁה לֹא בִּקֵּשׁ מֵהֶם אֶלָּא "וְנִכְבְּשָׁה … וְאַחַר תָּשׁוּבוּ" וְהֵם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם "עַד הִתְנַחֵל", הֲרֵי הוֹסִיפוּ לְהִתְעַכֵּב שֶׁבַע שֶׁחָלְקוּ, וְכֵן עָשׂוּ:

Rashi on Numbers 32:24:2

והיצא מפיכם תעשו AND DO THAT WHICH HATH GONE OUT FROM YOUR MOUTH, as a vow to the Most High God (cf. Numbers 30:3), because you have taken it upon yourselves to pass over for war until the end of the subjugation and division of the land; — for Moses asked of them only, (v. 22): “Let [the land] be subdued and afterwards ye may return”, but they undertook, (v. 18): “[we will not return to our houses] until [the children of Israel] have inherited”, so you see that they made an additional promise, to stay on the western side the seven years during which they were dividing the land. And so, indeed, they did (cf. Joshua XXII.).

רמב"ן על במדבר ל״ב:כ״ט:א׳

וטעם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג רק קצת ערים בארץ גלעד שהוא מקום המקנה והם עטרות ודיבון והנזכרים כאן (פסוקים לד-לח) שבנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם ושאר הארץ הניחוה חרבה ולכך צוה ליהושע והנשיאים אם יעברו אתכם תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם ואם לא ירצו לעבור אתכם תקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם ותתנו להם אחוזה הראויה להם בארץ כנען שיכבשו אותה להם כאשר יעברו שם ור"א אמר ואם לא יעברו ברצונם תוליכום עמכם בעל כרחם ויאחזו שם בתוככם:

Ramban on Numbers 32:29:1

If the tribe of Gad and Reuvein will cross … you shall give them. At this point, Moshe did not hand over to them the entire land of Sichon and Og, he only gave them some cities in the land of Gil’ad, where there was pasture for their livestock. These were the cities of Ataros and Divon mentioned here (v. 34-35), which were built as fortified cities for their children and livestock. The rest of the land remained desolate, and therefore he commanded Yehoshua and the leaders: If the tribe of Gad and Reuvein will cross … you shall give them as a permanent possession. But if they will not agree to cross over with you, take all this land away from them, and drive their wives and children out of it. Give them the hereditary portion they deserve in the land of Canaan, which they will have to conquer when they are moved there.

רמב"ן על במדבר ל״ב:ל״א:א׳

ויענו בני גד ובני ראובן לאמר וגו' נחנו נעבר אמרו לו אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצותו וזה טעם את אשר דבר ה' כי מתחלה אמרו (פסוק כה) כאשר אדוני מצוה:

Ramban on Numbers 32:31:1

The tribes of Gad and Reuvein answered. They were saying as follows: You, our master, do not need to command us with a double-sided condition, because we would never, God forbid, transgress what you, our master, has commanded. Your command is the word of Hashem and we would never transgress it. This is the meaning of: As Adonoy has spoken to your servants, as opposed to the previous promise they made (v. 25): “Your servants will do as my master instructs”.

במדבר רבה כ״ב:ז׳

וְיָשְׁבוּ לָהֶם חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ גָּלוּ תְּחִלָּה מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וּמִי גָּרַם לָהֶם עַל שֶׁהִפְרִישׁוּ עַצְמָם מִן אֲחֵיהֶם בִּשְׁבִיל קִנְיָנָם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וגו'.

Bamidbar Rabbah 22:7

But they loved their money and resided outside the Land of Israel [as a result]. For that reason they were the first of the tribes to go into exile, as stated (in I Chron. 5:26), ‘and he carried them into exile, i.e., the Reubenites and the Gadites […].’ Who brought [the exile] upon them? [It happened] because they had separated themselves from their siblings for the sake of their livestock. And where is it shown? From what is written in the Torah (in Numb. 32:1), ‘Now the Children of Reuben [and the Children of Gad] had much livestock.’”

במדבר רבה כ״ב:ט׳

דָּבָר אַחֵר, וּמִקְנֶה רַב, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת י, ב): לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, זֶה יֵצֶר טוֹב, שֶׁהוּא נָתוּן בִּימִינוֹ. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, זֶה יֵצֶר הָרָע, שֶׁנָּתוּן בִּשְׂמֹאלוֹ. דָּבָר אַחֵר, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן נוֹתְנִין לִבָּם לַתּוֹרָה שֶׁהִיא מִיָּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ב): מִימִינוֹ אֵשׁ דָת לָמוֹ. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, אֵלּוּ הֵן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן נוֹתְנִין לִבָּם לְהַעֲשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, טז): בִּשְׂמֹאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, זֶה משֶׁה. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעִקָּר טָפֵל וְאֶת הַטָּפֵל עִקָּר, שֶׁחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם יוֹתֵר מִן הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁהֵן אוֹמְרִים לְמשֶׁה (במדבר לב, טז): גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. אָמַר לָהֶם משֶׁה, אֵינָהּ כְּלוּם, אֶלָּא עֲשׂוּ אֶת הָעִקָּר עִקָּר, תְּחִלָּה (במדבר לב, כד): בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וְאַחַר כָּךְ (במדבר לב, כד): וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, הֱוֵי לֵב חָכָם לִימִינוֹ זֶה משֶׁה, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חִבַּבְתֶּם אֶת מִקְנֵיכֶם יוֹתֵר מִן הַנְּפָשׁוֹת, חַיֵּיכֶם אֵין בּוֹ בְּרָכָה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי כ, כא): נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כג, ד): אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. וְאֵיזֶה הוּא עָשִׁיר הַשָֹּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ב): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

Bamidbar Rabbah 22:9

Another interpretation of "And much cattle" (Numbers 32:1). This is [the meaning of] that which is stated by the verse (Ecclesiastes 10:2), "A wise man’s heart is to his right," that is the good impulse; "but a fool’s heart is to his left," that is the evil impulse. Another interpretation: "A wise man’s heart is to his right," that is the righteous who put their hearts to Torah which is from the right, as it is stated (Deuteronomy 33:2), “from His right, a fiery law to them; "but a fool’s heart is to his left," that is the evildoers who put their hearts to becoming rich, as it is stated (Proverbs 3:16), “in her left, riches and honor.” Another interpretation: "A wise man’s heart is to his right," that is Moshe; "but a fool’s heart is to his left," that is the Children of Reuven and the Children of Gad, who made the essential, secondary, and the secondary, essential. Why? Because they loved their possessions more than the [human] souls. As they said to Moshe (Numbers 32:16), "'We will build here sheepfolds for our flocks, and towns for our children.'" Moshe said to them, "This is nothing; rather make the essential, essential. First 'build towns for your children,' and afterwards 'sheepfolds for your flocks' (Numbers 32:24)." Hence, "A wise man’s heart is to his right," that is Moshe; "but a fool’s heart is to his left," that is the Children of Reuven and the Children of Gad. The Holy One, blessed be He, said to them, "You loved your money more than [your] souls. By your lives, there is no blessing in this, as stated (Proverbs 20:21), 'An estate acquired in haste at the outset will not be blessed in the end.'" And it likewise states (Proverbs 23:4), "Do not toil to gain wealth; have the sense to desist." And who is wealthy? One who is happy with his lot, as stated (in Psalms 128:2), "You shall eat the produce of your hands; you shall be happy, and it shall go well with you."

יהושע א׳:י״ב-י״ח

(יב) וְלָרֽאוּבֵנִי֙ וְלַגָּדִ֔י וְלַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה אָמַ֥ר יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר׃ (יג) זָכוֹר֙ אֶת־הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֶתְכֶ֛ם מֹשֶׁ֥ה עֶֽבֶד־יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֵיכֶם֙ מֵנִ֣יחַ לָכֶ֔ם וְנָתַ֥ן לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ (יד) נְשֵׁיכֶ֣ם טַפְּכֶם֮ וּמִקְנֵיכֶם֒ יֵשְׁב֕וּ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֥ן לָכֶ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֩ תַּעַבְר֨וּ חֲמֻשִׁ֜ים לִפְנֵ֣י אֲחֵיכֶ֗ם כֹּ֚ל גִּבּוֹרֵ֣י הַחַ֔יִל וַעֲזַרְתֶּ֖ם אוֹתָֽם׃ (טו) עַ֠ד אֲשֶׁר־יָנִ֨יחַ יְהוָ֥ה ׀ לַֽאֲחֵיכֶם֮ כָּכֶם֒ וְיָרְשׁ֣וּ גַם־הֵ֔מָּה אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָהֶ֑ם וְשַׁבְתֶּ֞ם לְאֶ֤רֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אוֹתָ֔הּ אֲשֶׁ֣ר ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם מֹשֶׁה֙ עֶ֣בֶד יְהוָ֔ה בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרַ֥ח הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (טז) וַֽיַּעֲנ֔וּ אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹ֑ר כֹּ֤ל אֲשֶׁר־צִוִּיתָ֙נוּ֙ נַֽעֲשֶׂ֔ה וְאֶֽל־כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁלָחֵ֖נוּ נֵלֵֽךְ׃ (יז) כְּכֹ֤ל אֲשֶׁר־שָׁמַ֙עְנוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֖ן נִשְׁמַ֣ע אֵלֶ֑יךָ רַ֠ק יִֽהְיֶ֞ה יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם־מֹשֶֽׁה׃ (יח) כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַמְרֶ֣ה אֶת־פִּ֗יךָ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֧ע אֶת־דְּבָרֶ֛יךָ לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־תְּצַוֶּ֖נּוּ יוּמָ֑ת רַ֖ק חֲזַ֥ק וֶאֱמָֽץ׃ (פ)

Joshua 1:12-18

(12) Then Joshua said to the Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh, (13) “Remember what Moses the servant of the LORD enjoined upon you, when he said: ‘The LORD your God is granting you a haven; He has assigned this territory to you.’ (14) Let your wives, children, and livestock remain in the land that Moses assigned to you on this side of the Jordan; but every one of your fighting men shall go across armed in the van of your kinsmen. And you shall assist them (15) until the LORD has given your kinsmen a haven, such as you have, and they too have gained possession of the land that the LORD your God has assigned to them. Then you may return to the land on the east side of the Jordan, which Moses the servant of the LORD assigned to you as your possession, and you may possess it.” (16) They answered Joshua, “We will do everything you have commanded us and we will go wherever you send us. (17) We will obey you just as we obeyed Moses; let but the LORD your God be with you as He was with Moses! (18) Any man who flouts your commands and does not obey every order you give him shall be put to death. Only be strong and resolute!”

יהושע ד׳:י״ב

וַ֠יַּעַבְרוּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וּבְנֵי־גָ֜ד וַחֲצִ֨י שֵׁ֤בֶט הַֽמְנַשֶּׁה֙ חֲמֻשִׁ֔ים לִפְנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃

Joshua 4:12

The Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh went across armed in the van of the Israelites, as Moses had charged them.

יהושע ד׳:י״ג

כְּאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֣י הַצָּבָ֑א עָבְר֞וּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ לַמִּלְחָמָ֔ה אֶ֖ל עַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ׃ (ס)

Joshua 4:13

About forty thousand shock troops went across, at the instance of the LORD, to the steppes of Jericho for battle.

יהושע כ״ב:א׳-כ״ח

(א) אָ֚ז יִקְרָ֣א יְהוֹשֻׁ֔עַ לָרֽאוּבֵנִ֖י וְלַגָּדִ֑י וְלַחֲצִ֖י מַטֵּ֥ה מְנַשֶּֽׁה׃ (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ם אַתֶּ֣ם שְׁמַרְתֶּ֔ם אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶ֔ם מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד יְהוָ֑ה וַתִּשְׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃ (ג) לֹֽא־עֲזַבְתֶּ֣ם אֶת־אֲחֵיכֶ֗ם זֶ֚ה יָמִ֣ים רַבִּ֔ים עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּשְׁמַרְתֶּ֕ם אֶת־מִשְׁמֶ֕רֶת מִצְוַ֖ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ד) וְעַתָּ֗ה הֵנִ֨יחַ יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ לַֽאֲחֵיכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר לָהֶ֑ם וְעַתָּ֡ה פְּנוּ֩ וּלְכ֨וּ לָכֶ֜ם לְאָהֳלֵיכֶ֗ם אֶל־אֶ֙רֶץ֙ אֲחֻזַּתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֣ר ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם מֹשֶׁה֙ עֶ֣בֶד יְהוָ֔ה בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ (ה) רַ֣ק ׀ שִׁמְר֣וּ מְאֹ֗ד לַעֲשׂ֨וֹת אֶת־הַמִּצְוָ֣ה וְאֶת־הַתּוֹרָה֮ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה אֶתְכֶם֮ מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־יְהוָה֒ לְ֠אַהֲבָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם וְלָלֶ֧כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֛יו וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖יו וּלְדָבְקָה־ב֑וֹ וּלְעָבְד֕וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃ (ו) וַֽיְבָרְכֵ֖ם יְהוֹשֻׁ֑עַ וַֽיְשַׁלְּחֵ֔ם וַיֵּלְכ֖וּ אֶל־אָהֳלֵיהֶֽם׃ (ס) (ז) וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה נָתַ֣ן מֹשֶׁה֮ בַּבָּשָׁן֒ וּלְחֶצְי֗וֹ נָתַ֤ן יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ עִם־אֲחֵיהֶ֔ם מעבר [בְּעֵ֥בֶר] הַיַּרְדֵּ֖ן יָ֑מָּה וְ֠גַם כִּ֣י שִׁלְּחָ֧ם יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶל־אָהֳלֵיהֶ֖ם וַיְבָרֲכֵֽם׃ (ח) וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בִּנְכָסִ֨ים רַבִּ֜ים שׁ֤וּבוּ אֶל־אָֽהֳלֵיכֶם֙ וּבְמִקְנֶ֣ה רַב־מְאֹ֔ד בְּכֶ֨סֶף וּבְזָהָ֜ב וּבִנְחֹ֧שֶׁת וּבְבַרְזֶ֛ל וּבִשְׂלָמ֖וֹת הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד חִלְק֥וּ שְׁלַל־אֹיְבֵיכֶ֖ם עִם־אֲחֵיכֶֽם׃ (פ) (ט) וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיֵּלְכ֡וּ בְּנֵי־רְאוּבֵ֨ן וּבְנֵי־גָ֜ד וַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִשִּׁלֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן לָלֶ֜כֶת אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֗ד אֶל־אֶ֤רֶץ אֲחֻזָּתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נֹֽאחֲזוּ־בָ֔הּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (י) וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־גְּלִיל֣וֹת הַיַּרְדֵּ֔ן אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִ֣י שֵׁבֶט֩ הַֽמְנַשֶּׁ֨ה שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ עַל־הַיַּרְדֵּ֔ן מִזְבֵּ֥חַ גָּד֖וֹל לְמַרְאֶֽה׃ (יא) וַיִּשְׁמְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה בָנ֣וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַחֲצִי֩ שֵׁ֨בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֜ה אֶת־הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶל־מוּל֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶל־גְּלִילוֹת֙ הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־עֵ֖בֶר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יב) וַֽיִּשְׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שִׁלֹ֔ה לַעֲל֥וֹת עֲלֵיהֶ֖ם לַצָּבָֽא׃ (פ) (יג) וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶת־פִּינְחָ֖ס בֶּן־אֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵֽן׃ (יד) וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙ עִמּ֔וֹ נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אָ֔ב לְכֹ֖ל מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִ֨ישׁ רֹ֧אשׁ בֵּית־אֲבוֹתָ֛ם הֵ֖מָּה לְאַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (טו) וַיָּבֹ֜אוּ אֶל־בְּנֵי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד וַיְדַבְּר֥וּ אִתָּ֖ם לֵאמֹֽר׃

(טז) כֹּ֣ה אָמְר֞וּ כֹּ֣ל ׀ עֲדַ֣ת יְהוָ֗ה מָֽה־הַמַּ֤עַל הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֤ר מְעַלְתֶּם֙ בֵּאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָשׁ֣וּב הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה בִּבְנֽוֹתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ לִמְרָדְכֶ֥ם הַיּ֖וֹם בַּיהוָֽה׃ (יז) הַמְעַט־לָ֙נוּ֙ אֶת־עֲוֺ֣ן פְּע֔וֹר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־הִטַּהַ֙רְנוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיְהִ֥י הַנֶּ֖גֶף בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃ (יח) וְאַתֶּם֙ תָּשֻׁ֣בוּ הַיּ֔וֹם מֵאַחֲרֵ֖י יְהוָ֑ה וְהָיָ֗ה אַתֶּ֞ם תִּמְרְד֤וּ הַיּוֹם֙ בַּֽיהוָ֔ה וּמָחָ֕ר אֶֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יִקְצֹֽף׃ (יט) וְאַ֨ךְ אִם־טְמֵאָ֜ה אֶ֣רֶץ אֲחֻזַּתְכֶ֗ם עִבְר֨וּ לָכֶ֜ם אֶל־אֶ֨רֶץ אֲחֻזַּ֤ת יְהוָה֙ אֲשֶׁ֤ר שָֽׁכַן־שָׁם֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְהֵאָחֲז֖וּ בְּתוֹכֵ֑נוּ וּבַֽיהוָ֣ה אַל־תִּמְרֹ֗דוּ וְאֹתָ֙נוּ֙ אֶל־תִּמְרֹ֔דוּ בִּבְנֹֽתְכֶ֤ם לָכֶם֙ מִזְבֵּ֔חַ מִֽבַּלְעֲדֵ֔י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ (כ) הֲל֣וֹא ׀ עָכָ֣ן בֶּן־זֶ֗רַח מָ֤עַל מַ֙עַל֙ בַּחֵ֔רֶם וְעַֽל־כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל הָ֣יָה קָ֑צֶף וְהוּא֙ אִ֣ישׁ אֶחָ֔ד לֹ֥א גָוַ֖ע בַּעֲוֺנֽוֹ׃ (פ) (כא) וַֽיַּעֲנוּ֙ בְּנֵי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֔ד וַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶת־רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כב) אֵל֩ ׀ אֱלֹהִ֨ים ׀ יְהוָ֜ה אֵ֣ל ׀ אֱלֹהִ֤ים ׀ יְהוָה֙ ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע אִם־בְּמֶ֤רֶד וְאִם־בְּמַ֙עַל֙ בַּֽיהוָ֔ה אַל־תּוֹשִׁיעֵ֖נוּ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (כג) לִבְנ֥וֹת לָ֙נוּ֙ מִזְבֵּ֔חַ לָשׁ֖וּב מֵאַחֲרֵ֣י יְהוָ֑ה וְאִם־לְהַעֲל֨וֹת עָלָ֜יו עוֹלָ֣ה וּמִנְחָ֗ה וְאִם־לַעֲשׂ֤וֹת עָלָיו֙ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֔ים יְהוָ֖ה ה֥וּא יְבַקֵּֽשׁ׃ (כד) וְאִם־לֹ֤א מִדְּאָגָה֙ מִדָּבָ֔ר עָשִׂ֥ינוּ אֶת־זֹ֖את לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם לְבָנֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר מַה־לָּכֶ֕ם וְלַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כה) וּגְב֣וּל נָֽתַן־יְ֠הוָה בֵּינֵ֨נוּ וּבֵינֵיכֶ֜ם בְּנֵי־רְאוּבֵ֤ן וּבְנֵי־גָד֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּֽיהוָ֑ה וְהִשְׁבִּ֤יתוּ בְנֵיכֶם֙ אֶת־בָּנֵ֔ינוּ לְבִלְתִּ֖י יְרֹ֥א אֶת־יְהוָֽה׃ (כו) וַנֹּ֕אמֶר נַעֲשֶׂה־נָּ֣א לָ֔נוּ לִבְנ֖וֹת אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ לֹ֥א לְעוֹלָ֖ה וְלֹ֥א לְזָֽבַח׃ (כז) כִּי֩ עֵ֨ד ה֜וּא בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֵיכֶ֗ם וּבֵ֣ין דֹּרוֹתֵינוּ֮ אַחֲרֵינוּ֒ לַעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת יְהוָה֙ לְפָנָ֔יו בְּעֹלוֹתֵ֥ינוּ וּבִזְבָחֵ֖ינוּ וּבִשְׁלָמֵ֑ינוּ וְלֹא־יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לְבָנֵ֔ינוּ אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּיהוָֽה׃ (כח) וַנֹּ֕אמֶר וְהָיָ֗ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֵלֵ֛ינוּ וְאֶל־דֹּרֹתֵ֖ינוּ מָחָ֑ר וְאָמַ֡רְנוּ רְא֣וּ אֶת־תַּבְנִית֩ מִזְבַּ֨ח יְהוָ֜ה אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ אֲבוֹתֵ֗ינוּ לֹ֤א לְעוֹלָה֙ וְלֹ֣א לְזֶ֔בַח כִּי־עֵ֣ד ה֔וּא בֵּינֵ֖ינוּ וּבֵינֵיכֶֽם׃

Joshua 22:1-28

(1) Then Joshua summoned the Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh, (2) and said to them, “You have observed all that Moses the servant of the LORD commanded you, and have obeyed me in everything that I commanded you. (3) You have not forsaken your kinsmen through the long years down to this day, but have faithfully observed the Instruction of the LORD your God. (4) Now the LORD your God has given your kinsmen rest, as He promised them. Therefore turn and go to your homes, to the land of your holdings beyond the Jordan that Moses the servant of the LORD assigned to you. (5) But be very careful to fulfill the Instruction and the Teaching that Moses the servant of the LORD enjoined upon you, to love the LORD your God and to walk in all His ways, and to keep His commandments and hold fast to Him, and to serve Him with all your heart and soul.” (6) Then Joshua blessed them and dismissed them, and they went to their homes. (7) To the one half-tribe of Manasseh Moses had assigned territory in Bashan, and to the other Joshua assigned [territory] on the west side of the Jordan, with their kinsmen. Furthermore, when Joshua sent them off to their homes, he blessed them (8) and said to them, “Return to your homes with great wealth—with very much livestock, with silver and gold, with copper and iron, and with a great quantity of clothing. Share the spoil of your enemies with your kinsmen.” (9) So the Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh left the Israelites at Shiloh, in the land of Canaan, and made their way back to the land of Gilead, the land of their own holding, which they had acquired by the command of the LORD through Moses. (10) When they came to the region of the Jordan in the land of Canaan, the Reubenites and the Gadites and the half-tribe of Manasseh built an altar there by the Jordan, a great conspicuous altar. (11) A report reached the Israelites: “The Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh have built an altar opposite the land of Canaan, in the region of the Jordan, across from the Israelites.” (12) When the Israelites heard this, the whole community of the Israelites assembled at Shiloh to make war on them. (13) But [first] the Israelites sent the priest Phinehas son of Eleazar to the Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh in the land of Gilead, (14) accompanied by ten chieftains, one chieftain from each ancestral house of each of the tribes of Israel; they were every one of them heads of ancestral houses of the contingents of Israel. (15) When they came to the Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh in the land of Gilead, they spoke to them as follows:

(16) “Thus said the whole community of the LORD: What is this treachery that you have committed this day against the God of Israel, turning away from the LORD, building yourselves an altar and rebelling this day against the LORD! (17) Is the sin of Peor, which brought a plague upon the community of the LORD, such a small thing to us? We have not cleansed ourselves from it to this very day; (18) and now you would turn away from the LORD! If you rebel against the LORD today, tomorrow He will be angry with the whole community of Israel. (19) If it is because the land of your holding is unclean, cross over into the land of the LORD’s own holding, where the Tabernacle of the LORD abides, and acquire holdings among us. But do not rebel against the LORD, and do not rebel against us by building for yourselves an altar other than the altar of the LORD our God. (20) When Achan son of Zerah violated the proscription, anger struck the whole community of Israel; he was not the only one who perished for that sin.” (21) The Reubenites, the Gadites, and the half-tribe of Manasseh replied to the heads of the contingents of Israel: They said, (22) “God, the LORD God! God, the LORD God! He knows, and Israel too shall know! If we acted in rebellion or in treachery against the LORD, do not vindicate us this day! (23) If we built an altar to turn away from the LORD, if it was to offer burnt offerings or meal offerings upon it, or to present sacrifices of well-being upon it, may the LORD Himself demand [a reckoning]. (24) We did this thing only out of our concern that, in time to come, your children might say to our children, ‘What have you to do with the LORD, the God of Israel? (25) The LORD has made the Jordan a boundary between you and us, O Reubenites and Gadites; you have no share in the LORD!’ Thus your children might prevent our children from worshiping the LORD. (26) So we decided to provide [a witness] for ourselves by building an altar—not for burnt offerings or [other] sacrifices, (27) but as a witness between you and us, and between the generations to come—that we may perform the service of the LORD before Him with our burnt offerings, our sacrifices, and our offerings of well-being; and that your children should not say to our children in time to come, ‘You have no share in the LORD.’ (28) We reasoned: should they speak thus to us and to our children in time to come, we would reply, ‘See the replica of the LORD’s altar, which our fathers made—not for burnt offerings or sacrifices, but as a witness between you and us.’