חלק חשוב במצוות הבאת הביכורים הוא אמירת מקרא ביכורים. בהגיעו למקדש לאחר שעלה לרגל עם פירות הביכורים, מניף המביא את הפירות ואומר:
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי־שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב׃ וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה׃ וַנִּצְעַק אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת־קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת־עָנְיֵנוּ וְאֶת־עֲמָלֵנוּ וְאֶת־לַחֲצֵנוּ׃ וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים׃ וַיְבִאֵנוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן־לָנוּ אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ׃ וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת־רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
You shall then recite as follows before the LORD your God: “My father was a fugitive Aramean. He went down to Egypt with meager numbers and sojourned there; but there he became a great and very populous nation. The Egyptians dealt harshly with us and oppressed us; they imposed heavy labor upon us. We cried to the LORD, the God of our fathers, and the LORD heard our plea and saw our plight, our misery, and our oppression. The LORD freed us from Egypt by a mighty hand, by an outstretched arm and awesome power, and by signs and portents. He brought us to this place and gave us this land, a land flowing with milk and honey. Wherefore I now bring the first fruits of the soil which You, O LORD, have given me.” You shall leave it before the LORD your God and bow low before the LORD your God.
מקרא הביכורים מזכיר לחקלאי ברגע השיא בו הוא גאה בתוצרת אדמתו, שאל לו להתגאות ב"כוחו ועוצם ידו". הוא נזכר באבות אבותיו שהיו בגלות מצרים, ובנסים שנעשו לעמו בדרכם לארץ ועל כך שעצם היותו על האדמה הזאת הוא נס העומד בפני עצמו.
בתמונה: פסיפס מבית הכנסת העתיק בציפורי המתאר טנא ביכורים
במעמד קבלת פרס הנובל לספרות בשנת 1966, נאם ש"י עגנון את נאומו המפורסם. מצוטט כאן חלק מתוך דבריו:
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב...משבט לוי אני בא ואני ואבותי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים ושמו נקרא עלי.
בדומה למעמד הבאת הביכורים בו אדם עומד מול פירות עמלו ומביא איתו למעמד זה היסטוריה של עם שלם, כך גם עגנון בעת קבלת הפרס על פרי יצירתו רואה עצמו כשותף לשרשרת ההיסטורית של עמנו ואת זכייתו כמעמד השאוב מתוך שייכות לעם כולו.