(ו) אַרְבָּעָה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. כִּסּוּי טֶנִי שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, וּתְלוֹי הַמַּגְרֵדוֹת, וְגֹלְמֵי כְלֵי מַתָּכוֹת, וְטַבְלָה שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנָיִם. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָה שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, שֶׁהַגָּדוֹל טָמֵא וְהַקָּטָן טָהוֹר:
(ז) דִּינָר שֶׁנִּפְסַל וְהִתְקִינוֹ לִתְלוֹתוֹ בְצַוַּאר קְטַנָּה, טָמֵא. וְכֵן סֶלַע שֶׁנִּפְסְלָה וְהִתְקִינָהּ לִהְיוֹת שׁוֹקֵל בָּהּ, טְמֵאָה. עַד כַּמָּה תִפָּסֵל וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּמָהּ, עַד שְׁנֵי דִינָרִין. פָּחוֹת מִכָּאן, יָקֹץ:
(6) There are four things which Rabban Gamaliel says are susceptible to impurity, and the sages say are not susceptible to impurity.The covering of a metal basket, if it belongs to householders; And the hanger of a strigil; And metal vessels which are still unshaped; And a plate that is divided into two [equal] parts. And the sages agree with Rabban Gamaliel in the case of a plate that was divided into two parts, one large and one small, that the large one is susceptible to impurity and the small one is not susceptible to impurity.
(7) If a dinar had been invalidated and then was adapted for hanging around a young girl's neck it is susceptible to impurity. So, too, if a sela had been invalidated was adapted for use as a weight, it is susceptible to impurity. How much may it depreciate while one is still permitted to keep it? As much as two denars. Less and he must be cut it up.
The excluded area need not be so large; rather, three courtyards each containing two houses are sufficient for this purpose. And Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; and who disagrees with Rabbi Shimon on this matter? It is Rabbi Yehuda. Didn’t you say: In a case where Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? This teaches that one should not rely on these principles. The Gemara rejects this argument as well: What is the difficulty here? Perhaps here, too, where it is stated explicitly that the halakha is in accordance with Rabbi Shimon, it is stated, but where it is not stated explicitly, it is not stated, and the principle that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda applies. Rather, the proof is from that which we learned elsewhere in a mishna: With regard to one who left his house without making an eiruv of courtyards, and established residence for Shabbat in a different town, whether he was a gentile or a Jew, his lack of participation prohibits the other residents of the courtyards in which he has a share to carry objects from their houses to the courtyard, because he did not establish an eiruv with them, and failure to include a house in the eiruv imposes restrictions upon all the residents of the courtyard. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: His lack of participation does not prohibit the others to carry, since he is not present there. Rabbi Yosei says: Lack of participation in an eiruv by a gentile who is away prohibits the others to carry, because he might return on Shabbat; but lack of participation by a Jew who is not present does not prohibit the others to carry, as it is not the way of a Jew to return on Shabbat once he has already established his residence elsewhere. Rabbi Shimon says: Even if he left his house and established residence for Shabbat with his daughter in the same town, his lack of participation does not prohibit the residents of his courtyard to carry, even though he is permitted to return home, because he has already removed it, i.e., returning, from his mind. And Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And who disagrees with him? It is Rabbi Yehuda. Didn’t you say: When there is a dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? This teaches that one cannot rely upon these principles. The Gemara rejects this argument again: What is the difficulty here? Perhaps here, too, where it is explicitly stated that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, it is stated; but where such a ruling is not stated, it is not stated, and the principle that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda is relied upon. Rather, the proof is from that which we learned in the mishna. And that is what the Sages meant when they said: A pauper can establish an eiruv with his feet; that is to say, he may walk to a place within his Shabbat limit and declare: Here shall be my place of residence, and then his Shabbat limit is measured from that spot. Rabbi Meir says: We apply this law only to a pauper, who does not have food for two meals; only such a person is permitted to establish his eiruv by walking to the spot that he wishes to acquire as his place of residence. Rabbi Yehuda says: This allowance applies both to a pauper and to a wealthy person. Indeed, they said that one can establish an eiruv with bread only in order to make placing an eiruv easier for a wealthy person, so that he need not trouble himself and go out and establish an eiruv with his feet, but the basic eiruv is established by walking to the spot one will acquire as his place of residence. And Rav Ḥiyya bar Ashi once taught this law to Ḥiyya bar Rav in the presence of Rav, saying: This allowance applies both to a pauper and to a wealthy person, and Rav said to him: When you teach this law, conclude also with this ruling: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: Why do I need a second ruling? Didn’t you already say: When there is a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? The fact that Rav needed to specify that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda on this matter indicates that he does not accept the general principle that when there is a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara rejects this reasoning: What is the difficulty here? Perhaps Rav does not accept these principles, but the other Sages accept them. Rather, the Gemara brings a proof from that which we learned in another mishna with regard to a woman waiting for her brother-in-law, i.e., a woman whose husband died without children but who is survived a by a brother. The brother-in-law is obligated by Torah law either to perform levirate marriage with his deceased brother’s widow, or to free her to marry others by participating in ḥalitza. The woman waiting for her brother-in-law may neither participate in ḥalitza nor undergo levirate marriage until three months have passed following her husband’s death, due to concern that she may be pregnant from him, in which case she is exempt from levirate marriage and ḥalitza. After the three-month waiting period it will become clear whether she is pregnant from her husband. And similarly, all other women may not be married or even betrothed until three months have passed following their divorce or the death of their husbands, whether they are virgins or non-virgins, whether they are widows or divorcees, and whether they became widowed or divorced when they were betrothed or married. In all cases, the woman may not marry for three months. Otherwise, if she is within the first three months of her pregnancy from her first husband, and she gives birth six months later, a doubt would arise as to the identity of the father. The Sages did not differentiate between cases where this concern is applicable and where it is not; rather, they fixed a principle that applies universally. Rabbi Yehuda says: A woman who had been married when she became widowed or divorced may be betrothed immediately, as couples do not have relations during the period of their betrothal. However, she may not marry until three months have passed, in order to differentiate between any possible offspring from the first and second husband. A woman who had only been betrothed when she became widowed or divorced may be married immediately, as it may be assumed that the couple did not have relations during the period of their betrothal. This is except for a betrothed woman in Judea, because there the bridegroom’s heart is bold, as it was customary for couples to be alone together during the period of betrothal, and consequently there is a suspicion that they might have had relations, in which case she might be carrying his child. However, no similar concern applies in other places. Rabbi Yosei says: All the women listed above may be betrothed immediately, because the decree applies only with regard to marriage; this is except for a widow, who must wait for a different reason, because of the mourning for her deceased husband. And we said with regard to this: It once happened that Rabbi Eliezer did not come to the study hall. He met Rabbi Asi, who was standing, and said to him: What did they say today in the study hall? He said to him that Rabbi Yoḥanan said as follows: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rabbi Eliezer asked: By inference, can it be inferred from the fact that the halakha is in accordance with his opinion that only a single authority disagrees with him? Rabbi Asi answered: Yes, and so it was taught in the following baraita: If a woman was eager to go to her father’s house and did not remain with her husband during his final days, or if she was angry with her husband and they separated, or if her husband was elderly or sick and could not father children, or if she was sick, or barren, or an elderly woman, or a minor, or a sexually underdeveloped woman who is incapable of bearing children, or a woman who was unfit to give birth for any other reason, or if her husband was imprisoned in jail, or if she had miscarried after the death of her husband, so that there is no longer any concern that she might be pregnant from him, all these women must wait three months before remarrying or even becoming betrothed; this is the statement of Rabbi Meir, who maintains that this decree applies to all women, even when the particular situation renders it unnecessary. In all these cases Rabbi Yosei permits the woman to be betrothed and to marry immediately. The Gemara resumes its question: Why do I need Rabbi Yoḥanan to state that the halakha is in accordance with Rabbi Yosei? Didn’t you say: In a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yosei, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and therefore the halakha should be in accordance with him here as well? This implies that the principle is not to be relied upon. The Gemara rejects this argument: What is the difficulty here? Perhaps this ruling comes to exclude what Rav Naḥman said that Shmuel said: Although there are many cases in which the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir, nonetheless, the halakha is in accordance with Rabbi Meir with respect to his decrees, i.e., in those cases where he imposed a restriction in a particular case due to its similarity to another case. For this reason Rabbi Yoḥanan had to say that the halakha here is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, notwithstanding its opposition to Rabbi Meir’s decree. Rather, the proof that these principles do not apply is from that which was taught in the following baraita: One may go to a fair of idolatrous gentiles and buy animals, slaves, and maidservants from them, as the purchase raises them to a more sanctified state; and he may buy houses, fields, and vineyards from them, due to the mitzva to settle Eretz Yisrael; and he may write the necessary deeds and confirm them in their gentile courts with an official seal, even though this involves an acknowledgement of their authority, because it is as though he were rescuing his property from their hands, as the court’s confirmation and stamp of approval prevents the sellers from appealing the sale and retracting it. And if he is a priest, he may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, where the earth and air are impure, in order to litigate with them and to contest their claims. And just as a priest may become ritually impure by going outside Eretz Yisrael, so may he become ritually impure for this purpose by entering into a cemetery. The Gemara interrupts its presentation of the baraita to express surprise at this last ruling: Can it enter your mind to say that a priest may enter a cemetery? This would make him ritually impure by Torah law. How could the Sages permit a priest to become ritually impure by Torah law? Rather, the baraita is referring to an area where there is uncertainty with regard to the location of a grave or a corpse [beit haperas], owing to the fact that a grave had been unwittingly plowed over, and the bones may have become scattered throughout the field. Such a field imparts ritual impurity only by rabbinic law. The baraita continues: And a priest may likewise become ritually impure and leave Eretz Yisrael in order to marry a woman or to study Torah there. Rabbi Yehuda said: When does this allowance apply? When he cannot find a place to study in Eretz Yisrael. But if the priest can find a place to study in Eretz Yisrael, he may not become ritually impure by leaving the country. Rabbi Yosei says: Even when he can find a place to study Torah in Eretz Yisrael, he may also leave the country and become ritually impure, because
a person does not merit to learn from everyone, and it is possible that the only suitable teacher for him lives outside of Eretz Yisrael. And Rabbi Yosei reported in support of his position: It once happened that Yosef the priest went to his teacher in Tzeidan, outside Eretz Yisrael, to learn Torah, although the preeminent Sage of his generation, Rabban Yoḥanan ben Zakkai, lived in Eretz Yisrael. And Rabbi Yoḥanan said about this: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara asks: Why was it necessary for Rabbi Yoḥanan to issue this ruling? Didn’t you say: In disputes between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, and so it should be obvious that this halakha is in accordance with his opinion? Apparently, this principle is not accepted. Abaye said: It was nonetheless necessary to issue this ruling, it could have entered your mind to say that this principle applies only with regard to disputes in the Mishna. But with regard to disputes in a baraita, say no, the principle does not apply. Therefore, Rabbi Yoḥanan is teaching us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei in this case as well. Since no proof has been found to support Rav Mesharshiya’s statement that there are no principles for issuing halakhic rulings, the Gemara emends his statement. Rather, this is what Rav Mesharshiya is saying: These principles were not accepted by all authorities, as in fact Rav did not accept these principles, as demonstrated above. The Gemara returns to addressing acquisition of residence. Rav Yehuda said that Shmuel said: Objects belonging to a gentile do not acquire residence and do not have a Shabbat limit, either on their own account or due to the ownership of the gentile. Accordingly, if they were brought into a town from outside its limits, a Jew may carry them two thousand cubits in each direction. The Gemara asks: In accordance with whose opinion was this statement made? If you say that it was made in accordance with the opinion of the Rabbis, it is obvious. Now, if unclaimed objects, which do not have owners, do not acquire residence, is it necessary to say that a gentile’s objects, which have an owner, do not acquire residence? Rather, this statement must have been made in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, and Shmuel is teaching us that when we say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri said that objects acquire residence, this applies only to unclaimed objects, which have no owners; but it does not apply to objects belonging to a gentile, which have owners. The Gemara raises an objection from a baraita. Rabbi Shimon ben Elazar says: With regard to a Jew who borrowed a utensil from a gentile on a Festival, and similarly with regard to a Jew who lent a utensil to a gentile on the eve of a Festival and the gentile returned it to him on the Festival, and likewise utensils or bins that acquired residence within the city’s Shabbat limit, in all these cases the utensils have, i.e., can be moved, two thousand cubits in each direction. But if a gentile brought the Jew produce from outside the Shabbat limit, the Jew may not move it from its place. Granted if you say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that objects that belong to a gentile acquire residence, one can say that this baraita is in accordance with whose opinion? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, that even a gentile’s objects acquire residence. However, if you say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that objects belonging to a gentile do not acquire residence, in accordance with whose opinion is this baraita? It is neither in accordance with that of Rabbi Yoḥanan ben Nuri nor that of the Rabbis. The Gemara answers: Actually, say that Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that a gentile’s objects acquire residence, and that Shmuel, who said that they do not acquire residence, spoke in accordance with the opinion of the Rabbis. And with regard to that which you said, that according to the opinion of the Rabbis, it is obvious that a gentile’s objects do not acquire residence, so this ruling need not have been stated at all. The Gemara answers: That is incorrect, as you might have said that the Sages should issue a decree in the case of gentile owners that his objects acquire residence in his location and that they may not be carried beyond two thousand cubits from that spot, lest people carry objects belonging to a Jewish owners beyond their two-thousand-cubit limit. Therefore, it is teaching us that no decree was issued. Rav Ḥiyya bar Avin, however, said that Rabbi Yoḥanan said: Objects that belong to a gentile indeed acquire residence, due to the aforementioned decree issued in the case of gentile owners due to the case of Jewish owners. The Gemara relates that certain rams were brought to the town of Mavrakhta on Shabbat. Rava permitted the residents of Meḥoza to purchase them and take them home, although Mavrakhta was outside the Shabbat limit of Meḥoza and could be reached by the residents of Meḥoza only by way of an eiruv of Shabbat limits. Ravina said to Rava: What is your reasoning in permitting these rams? You must rely upon that which Rav Yehuda said that Shmuel said: Objects belonging to a gentile do not acquire residence, and so they are permitted even if they were brought to Meḥoza from outside the Shabbat limit. Isn’t the principle, in disputes between Shmuel and Rabbi Yoḥanan, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? And Rav Ḥiyya bar Avin already said that Rabbi Yoḥanan said: Objects that belong to a gentile acquire residence, based on a decree in the case of a gentile owner, due to the case of a Jewish owner. The halakha is in accordance with his opinion. Rava reconsidered and said: Let the rams be sold only to the residents of Mavrakhta. Although the rams acquired residence, and may be moved only four cubits as they were taken beyond their Shabbat limit, the legal status of all Mavrakhta is like four cubits for them. However, they may not be sold to the residents of Meḥoza, as the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Ḥiyya taught a baraita: A water-filled ditch [ḥerem] that lies between two Shabbat limits requires
(א) אֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ וּכְתָב זֶה הוּא הַנִּקְרָא גֵּט. וַעֲשָׂרָה דְּבָרִים הֵן עִקַּר הַגֵּרוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. א) שֶׁלֹּא יְגָרֵשׁ הָאִישׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. ב) וְשֶׁיְּגָרֵשׁ בִּכְתָב וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר. ג) וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַכְּתָב שֶׁגֵּרְשָׁהּ וֶהֱסִירָהּ מִקִּנְיָנוֹ. ד) וְשֶׁיִּהְיֶה עִנְיָנוֹ דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. ה) וְשֶׁיִּהְיֶה נִכְתָּב לִשְׁמָהּ. ו) וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ אֶלָּא נְתִינָתוֹ לָהּ [בִּלְבַד]. ז) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ. ח) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. ט) וְשֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. י) וְשֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל אוֹ שְׁלוּחוֹ הוּא שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁבַּגֵּט כְּגוֹן הַזְּמַן וַחֲתִימַת הָעֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַכּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
(ב) וּמִנַּיִן שֶׁעֲשָׂרָה דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו" (דברים כד א) "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ". אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו. מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בִּרְצוֹנָהּ וְשֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָהּ:
(ג) (דברים כד א) "וְכָתַב". מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב. (דברים כד א) "לָהּ". לִשְׁמָהּ. (דברים כד א) "סֵפֶר כְּרִיתֻת". דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ עָלֶיהָ רְשׁוּת. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִכְרַת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. (דברים כד א) "וְנָתַן בְּיָדָהּ". מְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁיִּנָּתֵן הַגֵּט בְּיָדָהּ אוֹ בְּיַד שְׁלוּחָה שֶׁהוּא כְּיָדָהּ אוֹ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהַכּל כְּיָדָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. (דברים כד א) "וְשִׁלְּחָהּ". שֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן הַגֵּט שֶׁהוּא הַמְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ. לֹא שֶׁיִּשְׁלַח עַצְמוֹ מִמֶּנָּה:
(ד) כֵּיצַד. כָּתַב לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁלַּחַת הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה הָעִנְיָן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְגוּפוֹ שֶׁל גֵּט הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. אֲבָל אִם כָּתַב לָהּ אֵינִי בַּעְלֵךְ אֵינִי אֲרוּסֵךְ אֵינִי אִישֵׁךְ אֵין זֶה גֵּט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְשִׁלְּחָהּ" וְלֹא שֶׁיִּשְׁלַח אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין אֵינוֹ גֵּט:
(ה) זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד א) "וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁלֹּא יִגָּמְרוּ גֵּרוּשֶׁיהָ עַד שֶׁתֵּצֵא מִבֵּיתוֹ אֶלָּא כְּשֶׁמַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ גָּמְרוּ גֵּרוּשֶׁיהָ וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא בְּבֵיתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וְשִׁלְּחָהּ אֶלָּא שֶׁאִם גֵּרֵשׁ וְלֹא הוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁגֵּרֵשׁ וְהֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ. לְפִיכָךְ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
(ו) וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְחֻסַּר מַעֲשֶׂה אַחַר כְּתִיבָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְכָתַב" (דברים כד א) "וְנָתַן" מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה הוּא הַגֵּט הַכָּשֵׁר. יָצָא דָּבָר שֶׁמְּחֻסַּר קְצִיצָה אַחַר הַכְּתִיבָה. לְפִיכָךְ אִם כָּתַב גֵּט עַל קֶרֶן הַפָּרָה נוֹתֵן לָהּ הַפָּרָה. וְאִם חָתַךְ הַקֶּרֶן אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן אִם כָּתַב בִּמְחֻבָּר אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ הָעֵדִים אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינוֹ גֵּט:
(ז) אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר אֲפִלּוּ טֹפֶס הַגֵּט. כָּתַב הַטֹּפֶס בִּמְחֻבָּר וּתְלָשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ כָּתַב שֵׁם הָאִישׁ וְשֵׁם הָאִשָּׁה וְהַזְּמַן וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ כָּשֵׁר:
(ח) כָּתַב כָּל הַגֵּט עַל הֶעָלֶה הַזָּרוּעַ בְּעָצִיץ נָקוּב אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הֶעָצִיץ כֻּלּוֹ הַגֵּט פָּסוּל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטֹם. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא עַל חַרְסוֹ שֶׁל עָצִיץ וְנוֹתֵן לָהּ:
(ט) וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ אֶלָּא בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "סֵפֶר כְּרִיתֻת" וְנָתַן בְּיָדָהּ שֶׁיִּתֵּן אוֹתוֹ בְּתוֹרַת סֵפֶר כְּרִיתֻת. אֲבָל אִם נְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹרַת שֶׁהוּא שְׁטַר חוֹב אוֹ מְזוּזָה אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ בְּיָדָהּ וְהִיא יְשֵׁנָה וְנֵעוֹרָה וַהֲרֵי הוּא בְּיָדָהּ אֵינוֹ גֵּט. וְאִם אָמַר לָהּ אַחַר כָּךְ הֲרֵי הוּא גִּטֵּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט:
(י) אָמַר לְעֵדִים רְאוּ גֵּט שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָהּ וְחָזַר וְאָמַר לָהּ כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁהֲרֵי הוֹדִיעַ אֶת הָעֵדִים שֶׁנְּתָנוֹ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין. וְזֶה שֶׁאָמַר לָהּ שְׁטַר חוֹב מִפְּנֵי שֶׁנִּכְלַם מִמֶּנָּה:
(יא) הַמְגָרֵשׁ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָהּ כְּשֶׁיִּתֵּן לָהּ הַגֵּט הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אוֹ הוּא גִּטֵּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם נָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה מְדַבֵּר עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ וְנָטַל הַגֵּט וְנָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:
(יב) גֵּט שֶׁהָיָה מֻנָּח עַל הָאָרֶץ וְאָמַר לָהּ טְלִי גִּטֵּךְ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּנְטָלַתּוּ אוֹ שֶׁהָיָה קָשׁוּר עַל יָדוֹ אוֹ עַל יְרֵכוֹ וּשְׁלָפַתּוּ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהּ אַחַר שֶׁבָּא לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אֵינוֹ גֵּט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְנָתַן בְּיָדָהּ" לֹא שֶׁתִּקַּח הִיא מֵעַצְמָהּ וַהֲרֵי לֹא נָתַן לָהּ לֹא הוּא וְלֹא שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אִם הִרְכִּין לָהּ בְּגוּפוֹ אוֹ הִטָּה יָדוֹ עַד שֶׁשָּׁלְפָה הַגֵּט מֵעָלָיו וְאָמַר לָהּ הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט:
(יג) וּמִנַּיִן שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יט טו) "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר". וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה זוֹ הַיּוֹם עֶרְוָה וְהַבָּא עָלֶיהָ בְּמִיתַת בֵּית דִּין וּלְמָחָר תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת בְּלֹא עֵדִים. לְפִיכָךְ אִם נָתַן לָהּ גֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וַאֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד אֵינוֹ גֵּט כְּלָל:
(יד) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט בִּכְתַב יַד סוֹפֵר. אֲבָל אִם כָּתַב הַבַּעַל הַגֵּט בִּכְתַב יָדוֹ וְחָתַם עָלָיו עֵד אֶחָד וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל [וּפוֹסֵל לִכְהֻנָּה]:
(טו) תַּקָּנַת חֲכָמִים הוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט. שֶׁמָּא יִתֵּן לָהּ גֵּט בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְיָמוּתוּ וְנִמְצָא הַגֵּט שֶׁבְּיָדָהּ כְּחֶרֶס מֵחַרְסֵי אֲדָמָה שֶׁהֲרֵי אֵין בּוֹ עֵדִים. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ שֶׁיָּעִידוּ מִתּוֹכוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֵדִים בְּתוֹכוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם בֵּין בִּפְנֵי אוֹתָן הָעֵדִים הַחֲתוּמִין עָלָיו בֵּין בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי מְסִירָה:
(טז) חָתְמוּ בּוֹ שְׁנַיִם וְעָבַר וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ עֵדֵי מְסִירָה פְּסוּלִין הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר הוֹאִיל וְעֵדִים שֶׁבּוֹ כְּשֵׁרִין וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ. וְיֵשׁ שֶׁהוֹרָה מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוּא פָּסוּל:
(יז) הָיוּ עֵדָיו מִתּוֹכוֹ פְּסוּלִין אֲפִלּוּ אֶחָד פָּסוּל וְאֶחָד כָּשֵׁר וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל שֶׁנִּמְצָא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ:
(יח) הִרְחִיק אֶת הָעֵדִים מִן הַכְּתָב מְלֹא שְׁנֵי שִׁיטִין פָּסוּל. וְכַמָּה יַרְחִיק אֶת הָעֵדִים מִן הַכְּתָב פָּחוֹת מִכְּדֵי שְׁנֵי שִׁיטִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִקְרָאִין עִמּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ וְלֹא הָיוּ שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם מְסָרוֹ לָהּ בְּעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְרֻחָקִין הַרְבֵּה וְאֵין נִקְרָאִין עִמּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין חָתוּם עָלָיו עֵד כְּלָל הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁעִקַּר הַגֵּרוּשִׁין בְּעֵדֵי מְסִירָה:
(יט) הָעֵדִים שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם צְרִיכִין לִקְרוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לָהּ. וְאִם נְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם תְּחִלָּה חוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ אַחַר שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. קְרָאוּהוּ וְהוּא בְּיַד הַבַּעַל אוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ וְהֶחְזִירוּהוּ לוֹ. וְחָזַר הוּא וְהִכְנִיסוֹ לְתוֹךְ יָדוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ חוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתוֹ:
(כ) לֹא קְרָאוּהוּ אֶלָּא נָטְלָתוֹ וּזְרָקַתּוּ לַיָּם אוֹ לָאֵשׁ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וּקְרָאוּהוּ תְּחִלָּה אֵין חוֹשְׁשִׁים לוֹ שֶׁהֶחֱלִיפוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר הַבַּעַל שְׁטָר אַחֵר הָיָה וְלֹא הָיָה הַגֵּט שֶׁקְּרָאתֶם אֵינוֹ נֶאֱמָן וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת:
(כא) הֲרֵי שֶׁלֹּא קָרְאוּ הַגֵּט בַּתְּחִלָּה וְנָתַן לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וּזְרָקַתּוּ לָאוּר אוֹ לַיָּם אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר גֵּט כָּשֵׁר הָיָה הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
(כב) זָרַק לָהּ הַגֵּט לַחֲצֵרָהּ לְבֵין הֶחָבִיּוֹת בִּפְנֵי עֵדִים וּבִקְּשׁוּ וּמָצְאוּ מְזוּזָה אוֹ שְׁטָר אַחֵר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. שֶׁזֶּה שֶׁנִּמְצָא הוּא שֶׁזָּרַק. נִמְצְאוּ שָׁם שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ מְזוּזוֹת אוֹ שְׁטָרוֹת חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵּט שֶׁזָּרַק גְּרָרוּהוּ עַכְבָּרִים וַהֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
(כג) הָעֵדִים שֶׁחוֹתְמִין עַל הַגֵּט צְרִיכִים לִהְיוֹתָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת וְלַחְתֹּם. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לִקְרוֹת קוֹרְאִים בִּפְנֵיהֶם וְחוֹתְמִים. וְהוּא שֶׁיַּכִּירוּ לְשׁוֹן הַגֵּט. וְאִם אֵינָם יוֹדְעִים לַחְתֹּם רוֹשְׁמִין לָהֶם הַנְּיָר בְּרֹק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדָּבָר שֶׁאֵין רִשּׁוּמוֹ מִתְקַיֵּם וְהֵן כּוֹתְבִין עַל הָרשֶׁם. וְאֵין עוֹשִׂין כָּךְ בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בְּגִטֵּי נָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת הוֹאִיל וַחֲתִימַת הָעֵדִים בְּגֵט מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(כד) אַף עַל פִּי שֶׁחֲתִימַת הָעֵדִים בְּגֵט מִדִּבְרֵיהֶם הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מְפָרְשִׁין שְׁמוֹתֵיהֶן בַּגֵּט. וְכֵן הִתְקִינוּ בְּעֵדֵי הַגֵּט שֶׁאֵין חוֹתְמִין אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. וְאִם חָתְמוּ זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְכֵן הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיִּכְתֹּב זְמַן בַּגֵּט וּמְקוֹם כְּתִיבָתוֹ כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. שֶׁמָּא תִּהְיֶה אִשְׁתּוֹ קְרוֹבָתוֹ וְתִזְנֶה כְּשֶׁהִיא תַּחְתָּיו וְיִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחַר הַזְּנוּת וְיִתֵּן לָהּ. וְאִם לֹא יִהְיֶה בּוֹ זְמַן יְכוֹלָה לוֹמַר קֹדֶם הַזְּנוּת נִתְגָּרַשְׁתִּי. וּלְפִיכָךְ תִּקְּנוּ זְמַן בְּגִטִּין:
(כה) גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים וְאֵין בּוֹ זְמַן אוֹ שֶׁהָיָה מֻקְדָּם אוֹ מְאֻחָר אוֹ שֶׁנִּכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ הָעִנְיָן. אוֹ כָּתַב אֶת הַגֵּט בִּירוּשָׁלַיִם וְטָעָה וְכָתַב בְּלוּד. כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין עַד שֶׁיַּחְתְּמוּ בּוֹ בִּזְמַן כְּתִיבָתוֹ וּבִמְקוֹם כְּתִיבָתוֹ:
(כו) חָתַךְ מִמֶּנּוּ הַזְּמַן וּנְתָנוֹ לָהּ אוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב שֵׁם הַיּוֹם אֶלָּא בְּשַׁבָּת רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה מֵחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי אוֹ בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי אוֹ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית וְלֹא הִזְכִּיר הַחֹדֶשׁ אֲפִלּוּ כָּתַב בְּשָׁבוּעַ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב בּוֹ הַיּוֹם גֵּרַשְׁתִּיהָ כָּשֵׁר שֶׁמַּשְׁמָעוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁיָּצָא בּוֹ הַגֵּט:
(כז) וְכֵן תִּקְּנוּ שֶׁיְּהוּ מוֹנִין בְּגִטִּין לְמַלְכוּת אוֹתוֹ הַזְּמַן מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת שֶׁאֵינָהּ מַלְכוּת אוֹתָהּ הַמְּדִינָה אוֹ לְבִנְיַן הַבַּיִת אוֹ לְחֻרְבַּן הַבַּיִת אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם לִמְנוֹת בּוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְאִם אֵין דַּרְכָּן לִמְנוֹת בּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִמְנוֹת בְּגִטִּין אוֹ לִיצִירָה אוֹ לַמַּלְכוּת אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מַקְדוֹן שֶׁהוּא מִנְיַן שְׁטָרוֹת. וְאִם כָּתַב לְשֵׁם מַלְכוּת אוֹתוֹ זְמַן בִּמְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְשׁוּת אוֹתָהּ מַלְכוּת הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:
(כח) הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְנִתְאַחֵר הַדָּבָר יָמִים אוֹ שָׁנִים. אוֹ שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט בָּטֵל וְהֻצְרְכוּ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר אַחַר כַּמָּה שָׁנִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין זְמַן הַכְּתִיבָה וּמְקוֹם הַכְּתִיבָה, לֹא הַזְּמַן שֶׁאָמַר לָהֶן הַבַּעַל בּוֹ כִּתְבוּ וְלֹא אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. כֵּיצַד. הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּשֶׁאָמַר לָהֶן וְהָיוּ עוֹמְדִין בְּתִשְׁרֵי וְנִתְאַחֲרוּ עַד נִיסָן וַהֲרֵי הֵן בְּלוּד כּוֹתְבִין זְמַן הַגֵּט מִנִּיסָן וּבְלוּד שֶׁשָּׁם נִכְתַּב הַגֵּט כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת:
(א) זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד א) "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ". אֶחָד הַכּוֹתֵב בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִכְתֹּב לוֹ. וְאֶחָד הַנּוֹתֵן בְּיָדוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לְאַחֵר לִתֵּן לָהּ. לֹא נֶאֱמַר וְכָתַב אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵין מִתְגָּרֶשֶׁת אֶלָּא בִּכְתָב. וְנָתַן שֶׁלֹּא תִּקַּח מֵעַצְמָהּ:
(ב) אָמַר לִשְׁנַיִם כִּתְבוּ גֵּט וְחִתְמוּ וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לָהּ וְהֵן הֵן שְׁלוּחָיו וְהֵן הֵן עֵדָיו. וְכֵן אִם אָמַר לַסּוֹפֵר כְּתֹב לִי גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאָמַר לָעֵדִים לַחְתֹּם כּוֹתְבִים וְחוֹתְמִים וְנוֹתְנִין לוֹ וְהוּא מְגָרֵשׁ בּוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה:
(ג) וְכוֹתְבִין גֵּט לָאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר שֶׁכָּתְבוּ וְחָתְמוּ בּוֹ מַכִּירִין וְיוֹדְעִים שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי וְאִשְׁתּוֹ הִיא פְּלוֹנִית. וְאִם הָיוּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים וּשְׁמוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם שָׁוִים אֵין מְגָרֵשׁ אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא בְּמַעֲמַד חֲבֵרוֹ שֶׁמָּא יִכְתֹּב גֵּט וְיוֹלִיכוֹ לְאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְיַאַסְרֶנָּה עָלָיו:
(ד) וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִים. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר הַסּוֹפֵר בְּכָל מָקוֹם:
(ה) וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל עַצְמוֹ לַסּוֹפֵר כְּתֹב וְלָעֵדִים חֲתֹמוּ. הֲרֵי שֶׁאָמְרוּ לוֹ בֵּית דִּין אוֹ שְׁנַיִם נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְאָמַר לָהֶם כִּתְבוּ וְכָתְבוּ הֵן עַצְמָן וְחָתְמוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אֲבָל אִם אָמְרוּ הֵם לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ וּנְתָנוּהוּ לַבַּעַל וְחָזַר וְנָתַן גֵּט זֶה לְאִשְׁתּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי כְּתָבוֹ מִי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ הַבַּעַל לְכָתְבוֹ:
(ו) אָמַר לִשְׁנַיִם אוֹ לִשְׁלֹשָׁה אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאִמְרוּ לָעֵדִים וְיַחְתֹּמוּ וְאָמְרוּ לַסּוֹפֵר וְכָתַב וְלָעֵדִים וְחָתְמוּ, אוֹ שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם אִמְרוּ לַסּוֹפֵר וְיִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַתֶּם חֲתֹמוּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה הַרְבֵּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָרוֹב לִהְיוֹת גֵּט בָּטֵל:
(ז) וּמַה בֵּין פָּסוּל לְבָטֵל. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּחִבּוּר זֶה בְּגֵט שֶׁהוּא בָּטֵל הוּא בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר פָּסוּל הוּא פָּסוּל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
(ח) הַבַּעַל שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּיָדוֹ חָתוּם וְאָמַר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לַאֲחֵרִים לִכְתֹּב גֵּט וְלַחְתֹּם בּוֹ וְלִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין גֵּט אַחֵר אֲפִלּוּ מֵאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ גֵּט כָּשֵׁר:
(ט) אָמַר לָהֶם הַבַּעַל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ וּתְנוּ לַשָּׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ לָהּ וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לַשָּׁלִיחַ וְנִמְצָא הַגֵּט בָּטֵל אוֹ פָּסוּל אֵין כּוֹתְבִים אַחֵר עַד שֶׁיִּמָּלְכוּ בַּבַּעַל. שֶׁהֲרֵי לֹא עָשָׂה אוֹתָן שְׁלוּחִים לְגֵרוּשִׁין וְשֶׁמָּא לֹא רָצָה אֶלָּא שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לַשָּׁלִיחַ בִּלְבַד וְלֹא יִשָּׁאֵר לָהֶם בּוֹ מַעֲשֶׂה אַחֵר וַהֲרֵי כָּתְבוּ וְנָתְנוּ. לְפִיכָךְ לֹא יִכְתְּבוּ אַחֵר. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט אַחֵר כָּשֵׁר וּנְתָנוּהוּ לַשָּׁלִיחַ (וְנָתְנוּ לָהּ) הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
(י) הָאוֹמֵר לִשְׁנַיִם אוֹ לְיֶתֶר מִשְּׁנַיִם כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי גַּרְשׁוּהָ שַׁלְּחוּהָ שִׁבְקוּהָ תַּרְכוּהָ כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ גֵּט כָּשֵׁר וְיִתְּנוּ לָהּ. אָמַר לָהֶם פִּטְרוּהָ פַּרְנְסוּהָ עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּימוּס עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל:
(יא) אָמַר לָהֶם הוֹצִיאוּהָ עִזְבוּהָ הַתִּירוּהָ הַנִּיחוּהָ הוֹעִילוּהָ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מַשְׁמָע מִלּוֹת אֵלּוּ גֵּרוּשִׁין אוֹ עִנְיָן אַחֵר. לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין לָהּ. וְאִם כָּתְבוּ גֵּט וְנָתְנוּ לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
(יב) הָאוֹמֵר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְחוֹתְמִין וְנוֹתְנִין לַבַּעַל בְּיָדוֹ וְאֵין נוֹתְנִין לְאִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם לִתֵּן לָהּ. וְאִם נָתְנוּ לָהּ אֵינוֹ גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אֲבָל בִּמְסֻכָּן וְהוּא אָדָם שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחלִי בִּמְהֵרָה וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ מִיָּד וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר אֲפִלּוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן וְהַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ. שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִכְתֹּב וְלִתֵּן לָהּ:
(יג) בָּרִיא שֶׁאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכָתְבוּ וְחָתְמוּ וְנָתְנוּ לָהּ וְהָרַג עַצְמוֹ מִיָּד כְּגוֹן שֶׁהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מִן הַגַּג אוֹ הִפִּיל עַצְמוֹ לַיָּם הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. עָלָה לַגַּג וּדְחָפַתּוּ הָרוּחַ וְנָפַל וּמֵת אֵינוֹ גֵּט. סָפֵק הִפִּיל עַצְמוֹ סָפֵק דְּחָפַתּוּ הָרוּחַ הֲרֵי זֶה גֵּט עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ בְּוַדַּאי שֶׁהָרוּחַ דְּחָפַתּוּ. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּבּוֹר וְאָמַר כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ. וְהוּא שֶׁיָּדְעוּ אוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּהוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. שֶׁזֶּה כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הוּא שֶׁכּוֹתְבִים וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. וְכֵן מִי שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַכּוֹת רָעוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה מֵהֶן אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטוּ בּוֹ רֹב סִימָנִין וְרָמַז וְאָמַר כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ שֶׁהֲרֵי עַתָּה חַי הוּא אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת:
(יד) מִי שֶׁהָיְתָה רוּחַ רָעָה מְבַעֶתֶת אוֹתוֹ וְאָמַר כְּשֶׁהִתְחִיל בּוֹ הַחלִי כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי לֹא אָמַר כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת. וְכֵן שִׁכּוֹר שֶׁהִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט. וְאִם לֹא הִגִּיעַ הֲרֵי זֶה סָפֵק:
(טו) אָמַר כְּשֶׁהוּא בָּרִיא כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְאַחַר כָּךְ נִבְעַת מַמְתִּינִין עַד שֶׁיַּבְרִיא וְכוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁהִבְרִיא. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ קֹדֶם שֶׁיִּבָּרֵא הֲרֵי זֶה פָּסוּל:
(טז) מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וַהֲרֵי דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאָמְרוּ לוֹ נִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתְּךָ וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּסֵרוּגִין אִם אָמַר לָהֶם עַל לָאו לָאו וְעַל הֵן הֵן הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ. וּצְרִיכִין לְבָדְקוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא נִטְרְפָה דַּעְתּוֹ. וְכֵן אִם כָּתַב בְּיָדוֹ כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ אִם הָיְתָה דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. שֶׁאֵין דִּין מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק כְּדִין הַחֵרֵשׁ:
(יז) מִי שֶׁנָּשָׂא כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר נִשְׁתַּטָּה אֵינוֹ מוֹצִיא לְעוֹלָם עַד שֶׁיַּבְרִיא. וְאֵין סוֹמְכִין עַל רְמִיזַת הַחֵרֵשׁ וְלֹא עַל כְּתָבוֹ אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. אֲבָל אִם נָשָׂא אִשָּׁה כְּשֶׁהוּא חֵרֵשׁ מְגָרֵשׁ בִּרְמִיזָה שֶׁאֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּכְשֵׁם שֶׁכּוֹנֵס בִּרְמִיזָה כָּךְ מוֹצִיא בִּרְמִיזָה:
(יח) הַמְקַדֵּשׁ קְטַנָּה עַל יְדֵי אָבִיהָ וְגֵרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה אָבִיהָ מְקַבֵּל גִּטָּהּ וּמִשֶּׁיַגִּיעַ גֵּט לְיַד הָאָב נִתְגָּרְשָׁה. גֵּרְשָׁהּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה אִם הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד אָבִיהָ נִתְגָּרְשָׁה. וְאֵין עוֹשָׂה נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ בְּחַיֵּי אָבִיהָ. אֲבָל הָאָב עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל הַגֵּט לְבִתּוֹ הַמְאֹרָסָה בֵּין קְטַנָּה בֵּין נַעֲרָה:
(יט) קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּמֵת. אִם מַבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר הֲרֵי זוֹ מִתְגָּרֶשֶׁת מִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְאִם לָאו אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת עַד שֶׁתַּבְחִין וְאִם גֵּרְשָׁהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
(כ) מִי שֶׁהַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ. בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן מַכִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר רוֹצֶה אֲנִי וְיִכְתֹּב הַגֵּט וְהוּא גֵּט כָּשֵׁר. וְכֵן אִם הִכּוּהוּ עַכּוּ''ם וְאָמְרוּ לוֹ עֲשֵׂה מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לְךָ וְלָחֲצוּ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל בְּיַד הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם הָעַכּוּ''ם מֵעַצְמָן אֲנָסוּהוּ עַד שֶׁכָּתַב הוֹאִיל וְהַדִּין נוֹתֵן שֶׁיִּכְתֹּב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְלָמָּה לֹא בִּטֵּל גֵּט זֶה שֶׁהֲרֵי הוּא אָנוּס בֵּין בְּיַד עַכּוּ''ם בֵּין בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שֶׁאֵין אוֹמְרִין אָנוּס אֶלָּא לְמִי שֶׁנִּלְחַץ וְנִדְחַק לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בּוֹ מִן הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּגוֹן מִי שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁמָּכַר אוֹ עַד שֶׁנָּתַן. אֲבָל מִי שֶׁתְּקָפוֹ יִצְרוֹ הָרַע לְבַטֵּל מִצְוָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עֲבֵרָה וְהֻכָּה עַד שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹתוֹ אוֹ עַד שֶׁנִּתְרַחֵק מִדָּבָר הָאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין זֶה אָנוּס מִמֶּנּוּ אֶלָּא הוּא אָנַס עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ הָרָעָה. לְפִיכָךְ זֶה שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ מֵאַחַר שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת מִיִּשְׂרָאֵל וְרוֹצֶה הוּא לַעֲשׂוֹת כָּל הַמִּצְוֹת וּלְהִתְרַחֵק מִן הָעֲבֵרוֹת וְיִצְרוֹ הוּא שֶׁתְּקָפוֹ וְכֵיוָן שֶׁהֻכָּה עַד שֶׁתָּשַׁשׁ יִצְרוֹ וְאָמַר רוֹצֶה אֲנִי כְּבָר גֵּרֵשׁ לִרְצוֹנוֹ. לֹא הָיָה הַדִּין נוֹתֵן שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ וְטָעוּ בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וַאֲנָסוּהוּ עַד שֶׁגֵּרֵשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל אֲנָסוּהוּ יִגְמֹר וִיגָרֵשׁ. וְאִם הָעַכּוּ''ם, אֲנָסוּהוּ לְגָרֵשׁ שֶׁלֹּא כַּדִּין אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בְּעַכּוּ''ם רוֹצֶה אֲנִי וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל כִּתְבוּ וְחִתְמוּ הוֹאִיל וְאֵין הַדִּין מְחַיְּבוֹ לְהוֹצִיא וְהָעַכּוּ''ם אֲנָסוּהוּ אֵינוֹ גֵּט:
(א) כָּל גֵּט שֶׁלֹּא נִכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת אֵינוֹ גֵּט. כֵּיצַד. סוֹפֵר שֶׁכָּתַב גֵּט לְלַמֵּד אוֹ לְהִתְלַמֵּד וּבָא הַבַּעַל וּמָצָא שֵׁם שֶׁנִּכְתַּב בְּגֵט זֶה כִּשְׁמוֹ וְשֵׁם הָאִשָּׁה כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם עִירוֹ וּנְטָלוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֵינוֹ גֵּט:
(ב) יֶתֶר עַל זֶה כָּתַב לְגָרֵשׁ אֵת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וּמָצָא בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ וּנְטָלוֹ מִמֶּנּוּ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין אֵינוֹ גֵּט:
(ג) יֶתֶר עַל זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת וְכָתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה וְנִמְלַךְ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה אֵינוֹ גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתַּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ לֹא נִכְתַּב לְשֵׁם זוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ:
(ד) יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב וְאֵי זוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ בּוֹ וְכָתַב הַסּוֹפֵר עַל דַּעַת זוֹ וְגֵרֵשׁ בּוֹ אַחַת מֵהֶן הֲרֵי זֶה סָפֵק גֵּרוּשִׁין. וְכָל גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱבִיר עָלָיו קֻלְמוֹס לִשְׁמָהּ אֵינוֹ גֵּט:
(ה) מִי שֶׁכָּתַב [גֵּט] לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלַךְ וְלֹא גֵּרְשָׁהּ וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לֹא יְגָרְשֶׁנָהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט פַּעַם אַחֶרֶת כְּשֶׁיִּרְצֶה לְגָרְשָׁהּ. וְאִם גֵּרְשָׁהּ בְּאוֹתוֹ הַגֵּט הַיָּשָׁן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי נִכְתַּב לִשְׁמָהּ וַהֲרֵי נָתַן לָהּ עַתָּה בְּעֵדִים כְּהִלְכָתוֹ. וְלָמָּה לֹא יְגָרְשֶׁנָהּ בּוֹ לְכַתְּחִלָּה גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ גִּטָּהּ קוֹדֵם לִבְנָהּ:
(ו) אָמַר לְסוֹפֵר כְּתֹב גֵּט לִפְלוֹנִית וְיִהְיֶה עִמִּי לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה בּוֹ וְנִכְתַּב וּנְשָׂאָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ אֵינוֹ גֵּט. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה בַּת גֵּרוּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּשֶׁנִּכְתַּב גֵּט זֶה וְנִמְצָא שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ כְּתֹב אוֹתוֹ לַאֲרוּסָתִי לִכְשֶׁאֶשָּׂאֶנָּה אֲגָרְשֶׁנָּה וּכְנָסָהּ וְגֵרְשָׁהּ בּוֹ כָּשֵׁר. כְּתָבוֹ לִיבִמְתּוֹ וְאַחַר שֶׁיִּבְּמָהּ גֵּרְשָׁהּ בּוֹ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין הוֹאִיל וְאֵינָהּ אִשְׁתּוֹ גְּמוּרָה כְּשֶׁכְּתָבוֹ:
(ז) מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר הִתִּירוּ חֲכָמִים לְסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין וְיַנִּיחַ מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם כְּדֵי שֶׁיִּכְתְּבֵם לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת וְאַחַר כָּךְ יַחְתְּמוּ הָעֵדִים לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ:
(ח) סוֹפֵר שֶׁכָּתַב הַגֵּט לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ כְּהִלְכָתוֹ וְחָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הוֹאִיל וּמְסָרוּ לָהּ בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט. (אֶלָּא שֶׁהוּא פָּסוּל. וְלָמָּה אֵינוֹ בָּטֵל) לְפִי שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם חָתְמוּ הָעֵדִים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ הוֹאִיל וְהוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם הָיָה אֶחָד מֵעֵדָיו פָּסוּל אוֹ שֶׁהָיָה בּוֹ עֵד אֶחָד בִּלְבַד כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. וְלֹא יֵרָאֶה לִי דָּבָר זֶה אֶלָּא כִּמְזֻיָּף לֹא מְזֻיָּף וַדַּאי וְהוֹאִיל וְנִמְסַר בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּשֵׁרִין הֲרֵי זֶה פָּסוּל מִדִּבְרֵיהֶם:
(ט) הַמֵּבִיא גֵּט וְאָבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאוֹ. אִם אָבַד מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת אֲפִלּוּ מְצָאוֹ לְאַחַר זְמַן מְרֻבֶּה הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהַגֵּט שֶׁאָבַד מִמֶּנּוּ הוּא הַגֵּט שֶׁנִּמְצָא וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. אָבַד בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת אִם מְצָאוֹ מִיָּד וַעֲדַיִן לֹא שָׁהָה אָדָם שָׁם מִן הָעוֹבְרִים אוֹ שֶׁמְּצָאוֹ בַּכְּלִי שֶׁהִנִּיחוֹ בּוֹ וְיֵשׁ לוֹ טְבִיעוּת עַיִן בְּאָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל גֵּט שֶׁהָיָה כָּרוּךְ הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ:
(י) הֻחְזַק בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם אִישׁ אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ שֶׁבַּגֵּט חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא גֵּט זֶה הַנִּמְצָא שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ הָאַחֵר הוּא הוֹאִיל וְעָבַר אָדָם שָׁם וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁהָה. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה בּוֹ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם לֹא עָבַר אָדָם שָׁם הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין:
(יא) הָיָה לָעֵדִים בַּגֵּט סִימָן מֻבְהָק כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית. אוֹ שֶׁאָמְרוּ מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁמוֹת כְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקָתוֹ וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ אַחַר זְמַן מְרֻבֶּה וּבְמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת וְהֻחְזְקוּ שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין:
(יב) שְׁנַיִם שֶׁשָּׁלְחוּ שְׁנֵי גִּטִּין וְנִתְעָרְבוּ נוֹתְנִין שְׁנֵיהֶן לָזוֹ וּשְׁנֵיהֶן לָזוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה. לְפִיכָךְ אִם אָבַד אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַשֵּׁנִי בָּטֵל:
(יג) מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי שֵׁמוֹת. וְכֵן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי שֵׁמוֹת. כְּשֶׁמְּגָרֵשׁ כּוֹתֵב שְׁמוֹ וּשְׁמָהּ שֶׁהֵן רְגִילִין בּוֹ וִידוּעִין בּוֹ בְּיוֹתֵר וְאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֵּרֵשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ. וְאִם כָּתַב חֲנִיכָתוֹ וַחֲנִיכָתָהּ כָּשֵׁר:
(יד) כָּתַב הַשֵּׁם שֶׁאֵינָם יְדוּעִים בּוֹ בְּיוֹתֵר וְכָתַב כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. שִׁנָּה שְׁמוֹ אוֹ שְׁמָהּ וְשֵׁם עִירוֹ אוֹ שֵׁם עִירָהּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְכָל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵינוֹ גֵּט:
(טו) הַכּל כְּשֵׁרִין לִכְתֹּב אֶת הַגֵּט חוּץ מֵחֲמִשָּׁה. עַכּוּ''ם וְעֶבֶד וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן. אֲפִלּוּ אִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִיר לְעַכּוּ''ם אוֹ שֶׁהוּא מְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ''ם לְכָל דְּבָרָיו:
(טז) וְלָמָּה אֵין כּוֹתְבִין אֵלּוּ הַחֲמִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ הַכּוֹתֵב לִכְתֹּב לְשֵׁם הָאִישׁ הַמְגָרֵשׁ וּלְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת וְהָעַכּוּ''ם עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא כּוֹתֵב. וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵינָן בְּנֵי דֵּעָה. וְהָעֶבֶד אֵינוֹ בְּתוֹרַת גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין לְפִיכָךְ הוּא פָּסוּל כְּעַכּוּ''ם לְכָל דְּבָרָיו. וְאִם כָּתַב הַגֵּט אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ אֵינוֹ גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁחָתְמוּ בּוֹ עֵדִים כְּשֵׁרִים וְנִמְסַר לָהּ בִּכְשֵׁרִים:
(יז) כָּתַב אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה אֵלּוּ טֹפֶס הַגֵּט וְהִנִּיחַ מָקוֹם הַתֹּרֶף שֶׁהוּא מְקוֹם הָאִישׁ וּמְקוֹם הָאִשָּׁה וּמְקוֹם הַזְּמַן וּמְקוֹם הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וּכְתָבָן הַפִּקֵּחַ הַגָּדוֹל הַיִּשְׂרְאֵלִי לִשְׁמוֹ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:
(יח) מֻתָּר לְהָנִיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן לִכְתֹּב טֹפֶס הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל הַפִּקֵּחַ עוֹמֵד עַל גַּבָּן. אֲבָל הָעַכּוּ''ם וְהָעֶבֶד אֵין כּוֹתְבִין הַטֹּפֶס לְכַתְּחִלָּה וַאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּן שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לִכְתֹּב טָפְסֵי גִּטִּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא מִפְּנֵי תַּקָּנַת סוֹפֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(יט) הַכּוֹתֵב גֵּט בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בִּשְׁגָגָה וּנְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. כְּתָבוֹ וַחֲתָמוֹ בּוֹ בַּיּוֹם בְּזָדוֹן וּנְתָנוֹ לָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. כְּתָבוֹ בְּיוֹם טוֹב בְּזָדוֹן וְנִמְסַר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים בְּיוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל:
(1) The wife can be divorced only with a written document that comes into her possession; such a document is called get (letter of divorce). There are ten basic things prescribed by the Torah in the divorce proceedings, namely: 1) The get must come from the husband voluntarily. 2) He must prepare it in writing only. 3) The subject of the letter must unfold that he has divorced and removed her from his possession. 4) It must express the idea of separation between him and her. 5) It must be especially written for her. 6) It must not require any other act except delivery. 7) He must hand it to her. 8) He must hand it to her in the presence of witnesses. 9) He must give it to her as a letter of divorce. 10) Only the husband, or his agent, must be the one handing it to her. The rest of the features of a get, such as the date and the signature of the witnesses, and the like, are all rabbinic in origin.
(2) How do we know that these ten essentials are prescribed by the Torah? It is written: "If she fails to please him … and he writes her a bill of divorcement, hands it to her, and sends her away from his house…" (Deuteronomy 24:1). If she fails to please him denotes that he divorces her only voluntarily; if his divorce has been involuntary it is invalid. The wife, however, is divorced whether or not she has been willing.
(3) And he writes denotes that she can be divorced only with a written document; her, especially for her; a bill of divorcement, something that separates between him and her, leaving him no right of possessing her; if this separation between him and her is not stated, her divorce is invalid, as it will be explained. Hands it to her denotes that she is not divorced until the get is given into her hand, or the hand of her agent that means the same as her own, or into her courtyard, all of which is legally regarded as her own hand, as it will be explained. And sends her away, the context of the get must convey that he sends her away and not that he sends himself away from her.
(4) If, for example, he wrote to her: "You are sent away, you are divorced, you are free to yourself, you are permitted to marry any man," or something like this, her divorce is valid. The essential formula of a get is: "You are permitted to marry any man." If, however, he wrote to her: "I am not your husband, I am not your betrothed, I am not your man," it is not a valid divorce, since it is written and he sends her away and not that he sends himself away. So too, if a man has written to his wife: "You are a free woman," it is not a valid divorce.
(5) The biblical expression and he sends her away does not indicate that her divorce is incomplete until she leaves his house, but that she is divorced as soon as the get reaches her hand, even if she is still in his house.— —
(9) How do we know that he must hand it to her only in terms of a divorce? It is written: "a bill of divorcement … hands it to her," that is, he must give it to her as a bill of divorcement. If, however, he handed it to her in terms of a note of indebtedness or a Mezuzah, or if he placed it in her hand while she was asleep, and when she awoke she noticed it in her hand, it is not a valid divorce. But, if he told her afterwards: "This is your divorce," it is a valid divorce.
(10) If a man said to witnesses: "Look at the get I am giving her," and then he said to her: "Take this note of indebtedness," it is valid, because he had informed the witnesses that he was giving it to her in terms of a divorce. He told her about a bill of indebtedness only because he was embarrassed in her presence.
(11) The man who divorces his wife must say to her, while handing her the get, this is your get, or it is your get, or something like this. If, however, he handed it to her and said nothing, it is a disqualified get. This rule applies only in a case where he had not spoken with her concerning her divorce; but if he had spoken with her about her divorce, and then handed it to her while saying nothing, it is a valid divorce.
(15) The sages have ruled that the witnesses must sign the divorce: suppose he gives her a get in the presence of two men and they die, her get would be as insignificant as a potsherd, seeing that it is not confirmed by witnesses. Hence, it has been instituted that the get should bear the testimony of witnesses. Even though the evidence of witnesses is included in the get, he must hand it to her in the presence of two men, either those who signed it or two others, because the get basically depends on the delivery witnesses [who transfer it to her].
(16) [When] two [witnesses] sign [the get] and [the husband] transgresses an gives [it] to [his wife] in private or it is found that the witnesses [who saw] the transfer were unsuitable [to be witnesses], the [divorce is still] legally effective, since the witnesses were acceptable and the get has been transferred to her [the wife]. There are some among the Geonim who teach that [the get] is ineffective.
(23) The witnesses who sign the get must know how to read and sign. If, however, they do not know how to read, it must be read to them before they sign it, provided that they understand the language of the get.— —
(1) The biblical expression he writes her a bill of divorcement and hands it to her means that it is immaterial whether he has written it himself or has told another to write it for him, whether he has handed it to her himself or has told another to hand it to her on his behalf. The term he writes solely signifies that she can be divorced only with a written document; and he hands her, she must not take it by herself.
(7) What difference is there between a disqualified and a nullified divorce? Wherever it is stated in this work that a get is nullified, we mean that it is nullified on biblical grounds; wherever the reference is to a disqualified get, it is disqualified on rabbinic grounds.
(8) If a husband brought a signed letter of divorce and said: "Give this get to my wife," they should give it to her. If he told others to write and sign a divorce and give it to his wife, and they did, and then it was found out that the get was nullified or disqualified, they may write another get, even a hundred, until finally a valid get reaches her hand.
(12) If a man says: "Write a get for my wife," it should be written, signed, and delivered into the husband's hand, and must not be handed to his wife before he tells them to give it to her; if they gave it to her, it is not a valid get. This rule applies to a man in good health; but if a dangerously ill person, whose illness has suddenly worsened, or one who is being taken prisoner, or one who is starting out on a sea voyage or a convoy, says: "Write a divorce for my wife," they should write, sign, and give it to her, for it is known that he only meant to have it written and given to her.
(16) If a paralyzed man whose mind is intact was asked: "Shall we write a divorce for your wife?" and he nodded his head as a sign of assent, he should be tested three times intermittently whether he is sane: if he says no for no and yes for yes, they should write and deliver the get. He should be tested extremely well, since he might have lost his mind. So too, if he wrote in his own hand: "Write and give a divorce to my wife," they should write and give it to her, if his mind is intact, for the paralyzed person has not the same legal status as the deaf-mute.
(17) If a man married while in possession of all faculties and later became a deaf-mute, and needless to say insane, he can never give a divorce until he is well again. We must not rely on the gesture or the writing of a deaf-mute, even if his mind is completely intact. If, however, he married as a deaf-mute, he may give a divorce by a gesture.— —
(20) If the law requires that a man should be compelled to divorce his wife and he refuses to do so, the Jewish court anywhere, at any time, should lash him until he says I am willing; then he should write the get, and it will be valid.— — So too, if non-Jews flogged him, saying to him: "Do what the Jews are telling you," and if pressure is exerted on him by Jews through non-Jews until he gives his divorce, it is a valid get.— — Why is this get not nullified, seeing that he is compelled by non-Jews or by Jews? The rule concerning a person who has committed a misdeed under compulsion applies only to one who has been pressured to do a thing to which he is not biblically bound.— —
(א) היא שצונו לגרש בשטר עכ"פ כשנתרצה לגרש והוא אמרו יתברך וכתב לה ספר כריתות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלמות במסכת גיטין. (כי תצא, נשים הלכות גירושין):
(א) אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. שֶׁהֵן (שמות יג א) ״קַדֶּשׁ לִי״. (שמות יג יא) ״וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְיָ׳״ שֶׁבְּסֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת. וּ(דברים ו ד) ״שְׁמַע״. (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״. הֵן שֶׁנִּכְתָּבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן וּמְחַפִּין אוֹתָן בְּעוֹר וְנִקְרָאִין תְּפִלִּין וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל הָרֹאשׁ וְקוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הַיָּד. וַאֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁל אוֹת אַחַת מֵאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת כְּתִקּוּנָן:
(ב) וְכֵן שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה שֶׁהֵן (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשְּׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת אִם חָסֵר קוֹצוֹ מְעַכֵּב מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחִסֵּר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת פָּסוּל:
(ג) עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בַּתְּפִלִּין כֻּלָּן הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי וְכֻלָּן מְעַכְּבִין. לְפִיכָךְ אִם שִׁנָּה בְּאַחַת מֵהֶן הֲרֵי הַתְּפִלִּין פְּסוּלוֹת. שְׁנַיִם הֵן בִּכְתִיבָתָן וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן. וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁנַיִם שֶׁבִּכְתִיבָתָן. שֶׁכּוֹתְבִין אוֹתָן בִּדְיוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבִין עַל הַקְּלָף:
(ד) כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַדְּיוֹ. מְקַבְּצִין הֶעָשָׁן שֶׁל שְׁמָנִים אוֹ שֶׁל זֶפֶת וְשֶׁל שַׁעֲוָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְגוֹבְלִין אוֹתָן בִּשְׂרַף הָאִילָן וּבִמְעַט דְּבַשׁ וְלוֹתְתִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה וְדָכִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה רְקִיקִין וּמְיַבְּשִׁין אוֹתוֹ וּמַצְנִיעִין אוֹתוֹ. וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה שׁוֹרֵהוּ בְּמֵי עֲפָצִים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְכוֹתֵב בּוֹ. שֶׁאִם תִּמְחָקֶנּוּ יִהְיֶה נִמְחָק. וְזֶהוּ הַדְּיוֹ שֶׁמִּצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִכְתֹּב בּוֹ סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת. וְאִם כָּתַב שְׁלָשְׁתָּן בְּמֵי עֲפְצָא וְקַנְקַנְתּוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד וְאֵינוֹ נִמְחָק כְּשֵׁרִיִם:
(ה) אִם כֵּן מַה מִּעֲטָה הַהֲלָכָה שֶׁנֶּאֱמַר לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כְּתוּבִים בִּדְיוֹ. לְמַעֵט שְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין כְּגוֹן הָאָדֹם וְהַיָּרֹק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁאִם כָּתַב בַּסְּפָרִים אוֹ בַּתְּפִלִּין אוֹ בַּמְּזוּזוֹת אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת בִּשְׁאָר מִינֵי צִבְעוֹנִין אוֹ בְּזָהָב הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:
(ו) שָׁלֹשׁ עוֹרוֹת הֵן. גְּוִיל וּקְלָף וְדוּכְסוּסְטוּס. כֵּיצַד. לוֹקְחִין עוֹר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה וּמַעֲבִירִין הַשֵּׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה. וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח. וְאַחַר כָּךְ מְעַבְּדִין אוֹתוֹ בְּקֶמַח. וְאַחַר כָּךְ בָּעֲפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּכַוְּצִין אֶת הָעוֹר וּמְחַזְּקִין אוֹתוֹ. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא גְּוִיל:
(ז) וְאִם לָקְחוּ הָעוֹר אַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּ שְׂעָרוֹ וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ בְּעָבְיוֹ לִשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁהָעַבְּדָנִין עוֹשִׂין עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי עוֹרוֹת. אֶחָד דַּק הוּא שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר וְאֶחָד עָבֶה וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר וְעִבְּדוּ אוֹתוֹ בְּמֶלַח וְאַחַר כָּךְ בְּקֶמַח וְאַחַר כָּךְ בָּעֲפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. זֶה הַחֵלֶק שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר נִקְרָא קְלָף וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא דּוּכְסוּסְטוּס:
(ח) הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר. וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַמְּזוּזָה עַל דּוּכְסוּסְטוּס וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְכָל הַכּוֹתֵב עַל הַקְּלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר אוֹ שֶׁכָּתַב בִּגְוִיל וּבְדוּכְסוּסְטוּס בִּמְקוֹם בָּשָׂר פָּסוּל:
(ט) אַף עַל פִּי שֶׁכָּךְ הִיא הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי אִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף כָּשֵׁר. וְלֹא נֶאֱמַר גְּוִיל אֶלָּא לְמַעֵט דּוּכְסוּסְטוּס שֶׁאִם כָּתַב עָלָיו הַסֵּפֶר פָּסוּל. וְכֵן אִם כָּתַב אֶת הַמְּזוּזָה עַל הַקְּלָף אוֹ עַל הַגְּוִיל כָּשֵׁר. לֹא אָמְרוּ עַל דּוּכְסוּסְטוּס אֶלָּא לְמִצְוָה:
(י) אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְעוֹף וְחַיָּה הַטְּמֵאִים. אֲבָל כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף טְהוֹרִים וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאֵין כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר הַדָּג הַטָּהוֹר מִפְּנֵי הַזֻּהֲמָא. שֶׁאֵין הַזֻּהֲמָא פּוֹסֶקֶת בְּעִבּוּדָהּ:
(יא) גְּוִיל שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה וּקְלָף שֶׁל תְּפִלִּין אוֹ שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן. וְאִם עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ אִם עִבְּדָן הַכּוּתִי פְּסוּלִין אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ לַכּוּתִי לְעַבֵּד עוֹר זֶה לְשֵׁם הַסֵּפֶר אוֹ לְשֵׁם הַתְּפִלִּין פְּסוּלִין. שֶׁהַכּוּתִי עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה לֹא עַל דַּעַת הַשּׂוֹכֵר אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ מַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ אִם עֲשָׂהוּ הַכּוּתִי פָּסוּל. וּמְזוּזָה אֵינָהּ צְרִיכָה הַעֲבָדָה לִשְׁמָהּ:
(יב) הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא מְזוּזָה אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט. אֲבָל תְּפִלִּין אֵינָן צְרִיכִין שִׂרְטוּט לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין. וּמֻתָּר לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזָה שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב שֶׁהַכּל גּוֹרְסִין פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה אָסוּר לִכְתֹּב אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב:
(יג) סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן אֶפִּיקוֹרוֹס יִשָּׂרְפוּ. כְּתָבָן כּוּתִי אוֹ יִשְׂרָאֵל מוּמָר אוֹ מוֹסֵר בְּיַד אַנָּס אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין וְיִגָּנְזוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ח) ״וּקְשַׁרְתָּם״ (דברים ו ט) ״וּכְתַבְתָּם״ כָּל שֶׁמֻּזְהָר עַל הַקְּשִׁירָה וּמַאֲמִין בָּהּ הוּא שֶׁכּוֹתֵב. נִמְצְאוּ בְּיַד אֶפִּיקוֹרוֹס וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבָן יִגָּנְזוּ. נִמְצְאוּ בְּיַד כּוּתִי כְּשֵׁרִים. וְאֵין לוֹקְחִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת מִן הַכּוּתִים בְּיוֹתֵר עַל דְּמֵיהֶם שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אוֹתָן לְגָנְבָן וּלְגָזְלָן:
(יד) סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁכְּתָבָן עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף הַטְּמֵאִין אוֹ עַל גַּבֵּי עוֹרוֹת שֶׁאֵינָם מְעֻבָּדִין אוֹ שֶׁכָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה וּתְפִלִּין עַל עוֹר שֶׁלֹּא עִבְּדָן לִשְׁמָן הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין:
(טו) הַכּוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ תְּפִלִּין אוֹ מְזוּזָה וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה וְכָתַב אַזְכָּרָה מִן הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ הַכּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם אֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. הָיָה כּוֹתֵב שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֲרֵי זֶה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶם וּמֵשִׁיב:
(טז) הַטּוֹבֵל אֶת הַקֻּלְמוֹס לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם לֹא יַתְחִיל מֵאוֹת הַשֵּׁם אֲבָל מַתְחִיל הוּא מֵאוֹת שֶׁלְּפָנָיו. שָׁכַח לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם כֻּלּוֹ תּוֹלֶה אוֹתוֹ בֵּין הַשִּׁטּוֹת. אֲבָל מִקְצָת הַשֵּׁם בַּשִּׁטָּה וּמִקְצָתוֹ תָּלוּי פָּסוּל. וּבִשְׁאָר הַתֵּבוֹת אִם שָׁכַח כּוֹתֵב מִקְצָת הַתֵּבָה בַּשִּׁטָּה וּמִקְצָתָהּ לְמַעְלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסֵפֶר תּוֹרָה אֲבָל בִּמְזוּזָה וּתְפִלִּין אֵין תּוֹלִין בָּהֶן אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת. אֶלָּא אִם שָׁכַח אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת גּוֹנֵז מַה שֶּׁכָּתַב וְכוֹתֵב אַחֶרֶת. וּמֻתָּר לִכְתֹּב אֶת הַשֵּׁם עַל מְקוֹם הַגֶּרֶד וְעַל מְקוֹם הַמַּחַק בְּכֻלָּן:
(יז) כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת אָסוּר לָהֶם לַהֲפֹךְ הַיְרִיעָה עַל פָּנֶיהָ אֶלָּא פּוֹרֵשׂ עָלֶיהָ בֶּגֶד אוֹ כּוֹפְלָהּ:
(יח) סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזָה שֶׁאָמַר הַסּוֹפֵר אַחַר שֶׁיָּצְאוּ מִתַּחַת יָדוֹ לֹא כָּתַבְתִּי הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן לִשְׁמָן אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן אֲבָל נֶאֱמָן הוּא לְהַפְסִיד כָּל שְׂכָרוֹ. וְלָמָּה אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַפְסִיד עַל הַלּוֹקֵחַ אוֹ עַל זֶה שֶׁשְּׂכָרוֹ וְדוֹמֶה שֶׁאֵינוֹ מַפְסִיד בַּאֲמִירָה זוֹ אֶלָּא שְׂכַר הָאַזְכָּרוֹת. לְפִיכָךְ אִם אָמַר סֵפֶר תּוֹרָה זֶה אוֹ תְּפִלִּין אֵלּוּ עוֹרוֹת שֶׁלָּהֶן אֵינָם מְעֻבָּדוֹת לִשְׁמָן מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמָן לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָן. שֶׁהֲרֵי הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאִם אֵין הָעוֹרוֹת מְעֻבָּדִים לִשְׁמָן אֵין שָׂכָר לוֹ כְּלָל:
(יט) אֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין וּמְזוּזָה אֶלָּא בִּכְתָב אַשּׁוּרִית. וְהִתִּירוּ בַּסְּפָרִים לִכְתֹּב אַף בִּיוָנִי בִּלְבַד. וּכְבָר נִשְׁקַע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם וְנִשְׁתַּבֵּשׁ וְאָבַד לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין הַיּוֹם שְׁלָשְׁתָּן אֶלָּא אַשּׁוּרִית. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּכְתִיבָתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת בְּאוֹת שֶׁכָּל אוֹת שֶׁאֵין הָעוֹר מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ פָּסוּל. וְכָל אוֹת שֶׁאֵין הַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא סָכָל יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ פָּסוּל. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת שֶׁלֹּא תִּדְמֶה הַיּוּ״ד לְוָא״ו וְלֹא וָא״ו לְיוּ״ד וְלֹא כָּ״ף לְבֵי״ת וְלֹא בֵּי״ת לְכָ״ף וְלֹא דָּלֶ״ת לְרֵי״שׁ וְלֹא רֵי״שׁ לְדָלֶ״ת וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה עַד שֶׁיָּרוּץ כָּל הַקּוֹרֵא בָּהֶן:
(כ) עוֹר שֶׁהָיָה נָקוּב לֹא יִכְתֹּב עַל גַּבֵּי הַנֶּקֶב. וְכָל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֶרֶת עָלָיו אֵינוֹ נֶקֶב וּמֻתָּר לִכְתֹּב עָלָיו. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִכְתֹּב עַל גַּבֵּי עוֹר הָעוֹף שֶׁנִּתְעַבֵּד. נִקַּב הָעוֹר אַחַר שֶׁנִּכְתַּב אִם נִקַּב בְּתוֹךְ הָאוֹת כְּגוֹן תּוֹךְ הֵ״א אוֹ תּוֹךְ מֵ״ם וְכֵן בִּשְׁאָר אוֹתִיּוֹת כָּשֵׁר. נִקַּב בַּיָּרֵךְ שֶׁל אוֹת עַד שֶׁנִּפְסְקָה. אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא תִּדְמֶה לְאוֹת אַחֶרֶת. וְאִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנָּה מְלֹא אוֹת קְטַנָּה פְּסוּלָה:
(1) The four Pentateuchal sections, beginning respectively, "Sanctify unto me" (Ex. 13:1-10), "And it shall be when the Lord shall bring thee" (Exodus 13:11-16)—these two being in the Book of Exodus, "Hear, O Israel" (Deuteronomy 6:4-9) "And it shall come to pass if ye shall hearken diligently" (Deuteronomy 11:13-21), are written and covered with a skin. These are called Tephillin, and are placed upon the head and bound on the arm. The omission of the point of a single letter in any one of these sections bars, according to Scriptural enactment, the use of all of them. They must all be written perfectly and in accordance with rule.
(2) This is the case also with the two sections of the Mezuzah, beginning respectively, "Hear, O Israel" (Deuteronomy 6:4-9) and "And it shall come to pass if ye shall hearken diligently (Deuteronomy 11:13-21). If the point of a letter is missing in these two sections, the Mezuzah may not, according to Scriptural enactment, be used. The two sections must be written perfectly. So too, a scroll of the Law, in which a single letter is missing, is unfit for use.
(3) There are ten points in regard to Tephillin (phylacteries). The observance of each is enjoined by a rule that goes back to Moses who received it on Sinai. The neglect of any of them is an absolute bar to the use of the Tephillin. Hence, if there was a variation in any one of them, the Tephillin are unfit for use. Two of these have reference to the writing; eight, to the covering and the tying of the straps. The two points to be observed in the writing are that the sections must be written with ink, and must be written on parchment.
(4) How is the ink prepared? Soot of oils or of pitch, wax or similar substance is collected; kneaded with gum of trees and a little honey; thoroughly wetted and pounded till it is like wafers. It is then stored away. When the scribe wishes to write, he soaks it in water in which gall-apples or similar substances have been steeped, and with this fluid he writes. Such writing when erased leaves no mark. This is the best way to write scrolls of the Law, Tephillin and Mezuzahs. If the scribe has written with fluid of the gall-oak or of caper,*Caper: flower-buds or seeds of a low shrub of Mediterranean countries, used as a condiment. since the writing stays and is not rubbed out, scrolls of the Law, Tephillin or Mezuzahs so written are fit for use.
(5) This being so, what is excluded by the Halacha, dating back to Moses, which ordains that these must be written with ink? It excludes pigments of other colors, such as red or green, etc.; so that if even a single letter in a scroll of the Law, Tephillin or Mezuzah was written with pigment of any other color [but black] or with gold, such a Scroll, Tephillin or Mezuzah is unfit for use.
(6) There are three kinds of parchment, Gewil, Kelaf and Duxustus. How are these made? A hide of domestic cattle or wild beast is taken. First, its hair is removed. It is then pickled in salt, afterwards prepared with flour and subsequently tanned with gall-wood or similar materials which contract the pores of the hide and make it durable. And this it is that is called Gewil (parchment of whole-hide leather).
(7) If, after removing the hair, the hide had been split through its thickness into two parts, so as to make of it two skins, one thin, namely that which had been next to the hair; the other thick, namely that which had been next to the flesh, and if these were prepared first with salt, then with flour and afterwards with gall-wood or similar substance the skin which had been next to the hair is called Kelaf (= outer-skin parchment), and that which had been next to the flesh is called Duxustus (inner-skin parchment).
(8) It is a rule dating back to Moses who received it on Sinai that the scroll of the Law should be written on Gewil (whole hide parchment), and the writing should be on the side which had been next to the hair. The Tephillin should be written on Kelaf (the exterior part of the split hide) and the writing should be on the side which had been nearer the flesh; and the Mezuzah should be written on Duxustus (made of the inner part of the split hide), on the side which had been nearer the hair. If, on a Kelaf, one writes on the side that had been next to the hair, or, on a Gewil or Duxustus, one writes on the side that had been next to the flesh, the Scroll, Tephillin or Mezuzah so written is unfit for use.
(9) Though this is the rule dating back to Moses who received it on Sinai, yet if one writes a scroll of the Law on parchment made from the exterior half of a split hide it is fit for use. The reason why a complete hide is mentioned is in order to exclude that made from the inner half of the split hide. If one wrote on it a scroll of the Law, it is unfit for use. So also, if one wrote a Mezuzah on the external half of a split hide or on an undivided hide, the Mezuzah is fit for use. The inner half of a split hide is recommended to be used, only as a Mitzvah (specially approved).
(10) Scrolls, Tephillin, and Mezuzahs are not written on the hide of a domestic or wild beast that is unclean or on the skin of an unclean bird. They are written on the hides of domestic or wild beasts that are clean or on the skins of clean birds, even when the flesh of these animals may not be eaten owing to their not having been slaughtered according to the ritual or being found to have suffered from a lesion of a mortal character. Nor are Scrolls, Tephillin and Mezuzahs written on the skin of a fish, even if it be of a clean species, because of its foulness. For this is not removed by tanning.
(11) The undivided skin for a scroll of the Law, and the external half of the hide to be used for Tephillin or for a scroll of the Law must be tanned for their specific purposes. If they were not expressly so tanned, they are not fit for use. Accordingly, if a non-Israelite or a Samaritan tanned them, they are unfit for use. Even if the Samaritan was instructed to tan a particular hide for the purpose of its being used for a scroll of the Law or Tephillin, it is unfit for use; since he works with his own purposes in mind, not with those of his employer. Hence, anything that has to be done with a purpose in mind, if done by a Samaritan, is unfit for use. The skin for a Mezuzah does not require to be tanned for that express purpose.
(12) It is a rule dating back to Moses who received it on Sinai that a scroll of the Law or Mezuzah may only be written on parchment that is ruled. Phylacteries need not be ruled, because they are covered. So too, phylacteries and a Mezuzah may be written from memory, as these sections are recited by and are familiar to everyone. But not a single letter may be written in a scroll of the Law, except from a written copy of the text.
(13) A scroll of the Law, Tephillin, or Mezuzoth written by a heretic must be burnt. If written by a Samaritan, by a Jew converted to another faith, by one who surrenders Israelites to tyrants, by a slave, woman or minor, they are unfit for use, and must be hidden; for it is said, "And thou shalt bind them", "And thou shalt write them". The implication is that only that person is qualified to write them, who is charged with the duty of putting on Tephillin and believes in the obligation. If they are found in the possession of a heretic, and it is not known who wrote them, they should be hidden. If found in the possession of a Samaritan or non-Israelite, they are fit to be used. Scrolls of the Law, Tephillin and Mezuzoth are not to be bought from non-Israelites for more than their value, so as not to accustom the latter to steal these holy articles or take them by force.
(14) A scroll of the Law, phylacteries or Mezuzoth, written on the skin of a beast or bird—whether domestic or wild—which belongs to an unclean species, or written on skins that have not been tanned, and likewise a scroll of the Law or phylacteries written on skins not expressly tanned for those purposes, are unfit for use.
(15) If one who writes a scroll of the Law, phylacteries or a Mezuzah, had not concentrated his mind while writing, and wrote one of the Names of God without express intent, these articles are unfit for use. Accordingly, when one is writing the name of God, even if an Israelite king greets him, he must not return the greeting. If he is writing two or three names of God, he may pause between writing one and writing the others and may respond.
(16) After dipping the pen in ink to write the Name of God, the scribe does not start with a letter of the name but with a letter of the previous word. If he altogether forgot to write the name of God, he writes it above the line. But to write part of the name on the line and part above the line makes the scroll unfit for use. Other words that the scribe forgot to write may be written partly on the line and partly above it. These rules apply to a scroll of the Law. But in a Mezuzah or in phylacteries not a letter may be written above the line. If the scribe forgot even one letter, he must hide what he wrote and write a fresh slip. In all of them (Scrolls of the Law, Mezuzoth and Phylacteries) it is permissible to write the name of God upon a surface from which writing has been erased or obliterated.
(17) Scribes of scrolls, phylacteries and Mezuzoth are forbidden to turn over the parchment sheet with its written surface beneath touching the board on which it lies, but should cover it with a cloth or fold it.
(18) If, after a scroll of the Law, phylacteries or a Mezuzah had passed out of the scribe's hands, he makes the statement, "I did not write the name of God in them with that purpose distinctly in mind", he is not believed to the extent of rendering them unfit for use, but his statement is accepted so far that he forfeits his entire remuneration. The reason why he is not believed so as to render them unfit for use is because his motive may possibly have been to cause a loss to the person who bought or hired them. It would seem however that his statement would only cause him to forfeit that quota of remuneration to which the writing of the names of God would entitle him. Hence, if he stated, "the skins of this scroll of the Law or of these phylacteries were not expressly tanned for those purposes", then since in such a case he is believed so fully that he forfeits the whole of his remuneration, his statement is also credited so as to disqualify the articles from being used—it being a matter of general knowledge that if the skins had not been expressly tanned for the purpose of being made into phylacteries or a scroll of the Law, the scribe receives no remuneration whatsoever.
(19) Phylacteries and Mezuzoth may only be written in square Hebrew script. Permission was also given to write scrolls of the Law in Greek characters but not in those of any other foreign tongue. The ancient Greek script has gone out of use, been corrupted and become obsolete. Hence, at the present day, all three religious articles,—Scroll of the Law, Tephillin and Mezuzah,—are only written in the square Hebrew script. Care must be taken in writing that no letter shall adhere to any other letter; for any letter which is not completely surrounded on all four sides by a blank space of parchment has been improperly written. Any letter that cannot be read by a child of ordinary intelligence—not particularly bright or dull—is improperly written. Thus a Yod must not be like a Vav nor a Vav like a Yod, nor a Koph like a Beth, nor a Beth like a Koph, nor a Daleth like a Resh, nor a Resh like a Daleth, etc., so that the reader may be able to read fluently.
(20) If the parchment was perforated, the scribe must not write on the perforation. A perforation over which the ink passes is not regarded as a perforation, and it is permitted to write across it. Hence, it is permitted to write on the skin of a bird that has been tanned. Should the parchment have become perforated, after it has been written on, if the perforation is in the interior of a letter, as, for example, in a Hé or Mem, etc., it is regarded as properly written. Should one of the sides of a letter have been perforated, so that the letter is divided—then the rule is that if there is left of the part that is unperforated as much as would form a small letter, it is regarded as properly written, provided that it does not resemble a different letter. If the part that is left unperforated is not as much as would form a small letter, it is not regarded as properly written.
(ה) בְּמָקוֹם שֶׁיֵשׁ חֶבְרָא קַדִּישָׁא, וּלְאַחַר שֶׁהַקְּרוֹבִים נִתְעַסְּקוּ בְּצָרְכֵי הַקְּבוּרָה וְהִתְפַּשְּׁרוּ עִם אַנְשֵי חֶבְרָא קַדִּישָׁא, אֵין עֲלֵיהֶם שׁוּם דָּבָר לַעֲשׂוֹת, אַךְ אַנְשֵׁי חֶבְרָא קַדִּישָׁא עוֹשִׂין הַכֹּל, אֲזַי אֵין עוֹד עַל הַקְּרוֹבִים דִּין אוֹנֵן, וּמֻתָּרִין בְּבָשָׂר וָיַיִן, וּמִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁמֻתָּרִין וְחַיָבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה וּבְכָל הַמִצְוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִין שֶׁאֵין הָאוֹנְנִין מִתְפַּלְּלִין עַד לְאַחַר הַקְּבוּרָה, וְהַיְנוּ מִפְּנֵי שֶׁגַּם הֵם הוֹלְכִין וּמְלַוִין אֶת הַמֵּת עַד בֵּית הַקְּבָרוֹת. וְהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר וּלְהִתְפַּלֵּל תֵּכֶף לְאַחַר שֶׁמָּסַר אֶת הַמֵּת לְאַנְשֵׁי חֶבְרָא קַדִּישָׁא, יָכוֹל לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.
(ו) כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִקְבַּר הַמֵּת, אֵינוֹ חוֹלֵץ מִנְעָלָיו, וּמֻתָּר לָצֵאת מִבֵּיתוֹ לְצָרְכֵי הַמֵּת. אֲבָל אָסוּר לֵישֵׁב אוֹ לִישֹׁן עַל כִּסֵּא אוֹ מִטָּה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר בְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאָסוּר בִּרְחִיצָה וְסִיכָה וְשִׂמְחָה וּשְׁאִילַת שָׁלוֹם וּבְתִסְפֹּרֶת וּבְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְאָסוּר בִמְלָאכָה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ בַּדָּבָר הָאָבֵד. וּבְהֶפְסֵד גָּדוֹל, יַעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם (עַיֵן חָכְמַת אָדָם וּבְקֻנְטְרֵס הַנִּדְפָּס בְּתוֹךְ הַיּוֹרֶה דֵעָה הֶחָדָשׁ הִלְכוֹת אוֹנֵן לְהַגָּאוֹן מוֹרֵנוּ הָרַב אֶפְרַיִם זַלְמָן מַרְגָּלִיוֹת. זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. סָעִיף יח, יט, וּבַחֲתַם סוֹפֵר סִימָן שכד, וְצָרִיךְ עִיוּן).
(ז) מִי שֶׁהוּא אוֹנֵן בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וּלְאַחַר שֶׁנִּקְבַּר הַמֵּת עָבְרָה רְבִיעִית הַיוֹם שֶׁהוּא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע, מִכָּל מָקוֹם אוֹמֵר גַּם קְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ (בְּלֹא תְפִלִּין) עַד שְׁלִישׁ הַיּוֹם. אֲבָל אִם עָבַר גַּם שְׁלִישׁ הַיּוֹם, אוֹמֵר קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא הַבְּרָכוֹת (עַיֵן לְעֵיל סִימָן יז סוֹף סָעִיף א, וְצָרִיךְ עִיוּן). וּתְפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מֻתָּר לְהִתְפַּלֵל עַד חֲצוֹת הַיוֹם. וּמוּסָף בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, יָכוֹל לְהִתְפַּלֵל גַם אַחַר כָּךְ, שֶׁזְּמַנָּה כָּל הַיּוֹם. וּמִבִּרְכוֹת הַשַׁחַר לֹא יֹאמַר כִּי אִם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גוֹי, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד, שֶלֹּא עָשַׂנִי אִשָׁה, וּבִרְכוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁאֵלּוּ זְמַנָּן כָּל הַיוֹם. וּשְׁאָר הַבְּרָכוֹת, לֹא יֹאמַר לְאַחַר שֶׁעָבַר זְמַנָן, כֵּיוָן שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָן, הַיְנוּ בַבֹּקֶר, הָיָה פָטוּר. וְאִם נִקְבַּר הַמֵּת קֹדֶם שְׁלִישׁ הַיוֹם וּבֵיתוֹ רָחוֹק מִבֵּית הַקְּבָרוֹת שֶׁעַד שֶׁיַגִּיעַ לְבֵיתוֹ יַעֲבֹר שְׁלִישׁ הַיוֹם, טוֹב יוֹתֵר שֶׁיִכָּנֵס לְאֵיזֶה בַיִת סָמוּךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת לִקְרוֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵל בַּזְמַן הָרָאוּי, אוֹ אֲפִלּוּ בַחוּץ בְּמָקוֹם נָקִי. וּמִיָד כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהַשְׁלִיךְ עָפָר עַל הַמֵּת, יָכוֹל לִקְרוֹא קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֲבֵלוּת עֲדַיִן אֵינָהּ חָלָה (כְּדִלְקַמָּן רֵישׁ סִימָן רד)
(ח) מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת, וְנַעֲשָׂה אוֹנֵן לְאַחַר שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹ מִנְחָה אוֹ עַרְבִית, וְהוּא לֹא הִתְפַּלֵּל מִקֹּדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹנֵן, וְנִמְשְׁכָה הָאֲנִינוּת עַד לְאַחַר זְמַן הַתְּפִלָּה, אַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ צָרִיךְ תַּשְׁלוּמִין לְהִתְפַּלֵּל בִּתְפִלָה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ שְׁתָּיִם.
(ט) מִי שֶׁמֵּת לוֹ מֵת בַּשַׁבָּת, כֵּיוָן דְּאָסוּר לְקָבְרוֹ הַיוֹם, לֹא חָלָה עָלָיו אֲנִינוּת, וּמֻתָּר בְּבָשָׂר וָיַיִן, וְחַיָּב בְּכָל הַמִצְוֹת, חוּץ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה שֶׁאָסוּר לוֹ. וְגַם אָסוּר בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, דְּהַוְיָן דְבָרִים שֶׁבְּצִנְעָא. וְאִם הוּא שְּׁלִיחַ צִבּוּר, אִם יֵשׁ אַחַר לְהִתְפַּלֵל, לֹא יִתְפַּלֵל הוּא. וְאִי לֵיכָּא אַחֵר, יִתְפַּלֵל הוּא. אִם הַמֵּת הוּא אָבִיו אוֹ אִמּוֹ, יָכוֹל לוֹמַר קַדִּישׁ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין שְאָר אֲבֵלִים. אֲבָל בִּמְקוֹם שְׁאָר אֲבֵלִים, לֹא יֹאמַר קַדִּישׁ קֹדֶם הַקְּבוּרָה (עַיֵּן בספר שערי דעה). וְאִם הָאוֹנֵן הוּא אָבֵל מִכְּבָר עַל אָבִיו אוֹ עַל אִמּוֹ, אוֹ שֶׁיֶשׁ לוֹ יָארצֵייט, יֹאמַר קַדִּישׁ כְּמוֹ שְׁאָר אָבֵל אוֹ יָארצֵייט.
(5) In a place where there is a Burial Society, after the relatives have made arrangements for the burial with the burial society and have come to terms with them, they have nothing further to do since the members of the Burial Society will do everthing. Then the relatives are not subject to the laws of onein, and they are permitted to eat meat and to drink wine. They are certainly permitted, even obligated, to recite Kerias Shema and Shemoneh Esrei, and to observe all the mitzvos. Nevertheless, it is customary for the oneinin not to pray until after the burial, because they too follow and accompany the deceased to the cemetery. If he [the onein] wishes to be stringent and pray immediately after handing over the deceased to the Burial Society, he may be stringent [and do so].
(6) So long as the deceased is not buried, the onein does not remove his shoes, and is permitted to leave the house to make arrangements for the burial. However, he is forbidden to sit or sleep on a chair or bed. He is certainly forbidden to have marital relations. He is forbidden to bathe, to annoint himself, to participate in joyous events, to greet people, to have his hair cut, and to study Torah. He is forbidden to work, or even allow others to do work for him, even where a loss is involved. Where the loss would be substantial, he should consult a Poseik.
(7) If a person is an onein, when it is time to recite Krias Shema7If he sees that the period of oneenas will extend right up to end of the time of Kerias Shema, which is a fourth of the day, and if he begins his prayers in proper order, he will pass the time of Kerias Shema, he should first say Kerias Shema without its berachos, and then begin to pray in the proper order and repeat the Kerias Shema with its berachos. (Mishnah Berurah 71:4) and Shemoneh Esrei, and by the time the burial is finished, a fourth of the day will have passed, (which is the time limit for saying Krias Shema), he may say Kerias Shema and its berachos without Tefillin until the third of the day. If a third of the day had passed before the burial he may still say Kerias Shema, [but] without its berachos. [However] the prayer of Shemoneh Esrei may be said until midday; and the Musaph service of Rosh Chodesh may be said even later, for it may be said the entire day. Of the morning berachos he should say only three: "Who did not make me a gentile," "Who did not make me a slave," "Who not make me a woman." He should also say the berachos over the Torah as they may be said the entire day. The other berachos should not be said after their time has passed, since at the proper time, which is the morning, he was exempt. If the deceased was buried before a third of the day, and his house is far away from the cemetery, so that by the time he reaches his house, a third of the day will have passed, it is best that he should enter a house near the cemetery, to say Kerias Shema and Shemoneh Esrei, at the proper time, or he may do so even in the open in a clean place. As soon as they begin to throw earth on the body, he may recite the Kerias Shema and Shemoneh Esrei even though the period of mourning has not yet begun.8See below, Chapter 204.
(8) If the death occured, and he became an onein after the time for the Shacharis prayers, or after the time for the Mincha or Maariv prayers, and he had not prayed before he became an onein, and he remained an onein until after the time of prayer had passed, nevertheless, he need not make up for them by reciting the Shemoneh Esrei twice in the next prayer.9See above, Chapter 21.
(9) If death occurs on Shabbos, since it is forbidden to bury him on that day, the mourner is not restricted by the laws of onein, and is permitted to eat meat and to drink wine, He must fulfil all the mitzvos,10He is also permitted to go to the synagogue to pray. (Mishnah Berurah 71:8) except that of having marital relations which is forbidden to him. He is also forbidden to study Torah,11It is forbidden to call him to the Torah for an Aliyah. (Magein Avrohom). Bigdei Yeishah, question this ruling. Since the person is not yet considered an onein, why should he be forbidden to study Torah? because these two are private activities. If he is the Chazzan of the synagogue, and there is someone else to lead the prayers, he should not lead the prayers. If there is no one else, he may lead the prayers. If the deceased is his father or his mother, he may say the Kaddish, if there are no other mourners, but if there are other mourners, he should not say Kaddish before the burial.12See note 6. If the onein had already been in mourning for his father or his mother, or if he was observing Yahrtseit,13Yahrtseit is the yearly observance of the anniversary of the death of a parent or relative. he may recite Kaddish, as any other mourner or Yahrtseit observer.
(א) איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון. (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות משא"כ בבי"ע כו'). וצריך להבין היטב איך הא"ס חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחי' גבול ותכלית כמ"ש בע"ח. אמנם הכוונה היא לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו הא"ס ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול לבד ומ"ש הרמ"ק ענין השתלשלות עילה ועלול וכ"ה בזוה"ק פ' בראשית היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחי' הכלים) שנקראות בלי מה בס"י שאינן בבחי' יש ומהות מושג וכמו הא"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכמ"ש ופני לא יראו ונבואת משה רבינו ע"ה והשגתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה ובטל במציאות אצלו כזיו השמש בשמש כמ"ש בפרדס מהרמ"ק ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים אלא להיות רוח הבהמה מפני שור כמ"ש במ"א וע"ש ויש מאין נקרא בריאה בלה"ק והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב. היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע"י ידיעה והשגה זו וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כ"כ רק שזה עילה וזה עלול ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש ולכן נקרא יש מאין דוקא והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים די"ס דבי"ע וגם האורות נפש רוח ונבראו מבחי' הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והן הלמ"ד כלים דמל' דאצילות וכן באצילות מחיצוניות הכלים די"ס דאצי' שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחי' העיגולים די"ס וגם גופות המלאכים דאצי' שהן בחי' יש וכמ"ש ובמלאכיו ישים תהלה. שאינן בבחי' ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזו"נ דאצי' קודם שירדו לבי"ע אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע אלא הן מעין בחי' אלקות בצמצום עצום וכעין הכלים די"ס דאצי' שהן בבחי' גבול ע"י צמצום אור הא"ס הוא הקו המלובש בנר"נ שלהם וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' (ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצי' לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבא בגולגלתא דא"א וז"א אינן עלמין ממש כעין ההיכלות דאצי' ובחינת יש אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחי' הגולגלתא ודיקנא) אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די"ס שבהן מלובש הקו מאור א"ס שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט ע"י התלבשותן בבי"ע. אמנם מודעת זאת שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל' דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא ע"י ריבוי האותיות היוצאין ממל' פי ה' וברוח פיו כל צבאם וה' מוצאות הפה הן מה"ג דנוק' ולזאת נקראת עלמא דאתגליא כי בה נגלה כח אור אין סוף לברוא יש מאין שלא ע"י עילה ועלול אבל ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול ואור הא"ס הוא מלובש בחכמה לבדה. וז"ש נעוץ תחלתן בסופן כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו בחי' האחרונה של הא"ס ולכן נקרא כתר מלכות כי אין כתר אלא למלך וגם כי בחי' אחרונה דא"ס היא מל' דאין סוף ולכן גם המל' דאצי' נקרא כתר ממטה למעלה ומה גם כי בריאת הנשמות ממנה להיות יש ודבר נפרד בפ"ע בעולם הבריאה ונקרא בשם לידה כקריעת י"ס דבעתיקא תליא וגם כל גידול הנשמות כל ז' חדשים מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח הוא כמו גידול זו"נ בבטן אימא עילאה שהוא ע"י אורות עליונים מאימא עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מז"א הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מא"א וע"י ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא שזהו גילוי אור א"ס ממש ע"י העיבור והלידה. ובזה יובן היות המצות במל' ה' של שם הוי' והתורה בז"א וא"ו של שם הוי'. הגם שלמעלה בא"א המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א ושרש התורה דנפקא מח"ע הוא במו"ס דא"א והיינו החכמה דטעמי המצות אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן הוא כח הא"ס ב"ה לברוא יש מאין ולא ע"י עילה ועלול שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות בכדי שיהיה המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכן אמרו בירושלמי ולית ליה לר"ש שמפסיק ללולב וכו' וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו ע"פ וכו' כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד עד מ' יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות וכדלקמן. והנה כמו"כ מזיווג זו"ן דבי"ע נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים ע"י אור הנשמה שבתוכן שהיא אלקות מהכלים די"ס דמל' דאצי' וגם בתוכה הארת הקו דאור א"ס המלובש באצי' עד הפרסא והארת הקו שהיה מאיר בכלים די"ס דמל' בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות ממש וכן גם הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נה"י דא"ק שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במל' דעשיה הנה הארת הקו מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והארה דהארה מתלבשת בנפש רוח די"ס דבי"ע ואף גם בכל הכלים שלהם והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כמ"ש הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם אמנם מציאותו ומהותו של אור הא"ס אינו בגדר מקום כלל וסובב כל עלמין בשוה ואת השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת ולית אתר פנוי מיניה אף בארץ הלזו הגשמית רק שהוא בבחי' מקיף וסובב וכמ"ש הפי' בלק"א ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש כ"א ע"י הארה דהארה דהארה וכו' מהקו כנ"ל וגם מאור א"ס הסובב ומקיף לארבע עולמות אבי"ע בשוה מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים די"ס דבי"ע ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין ומאחר שהבריאה היא ע"י הכלים לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית ובפרט ע"י האותיות כנ"ל. ועוד זאת יתר על כן על כל הנ"ל הארה דהארה דהארה וכל הנ"ל היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים ואין זאת אלא משום דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית עשי' ותחת רגליו מאיר אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי א"ק לבדו וגם הקו מאור א"ס המסתיים בסיום רגלי א"ק מאיר ממטה למעלה בבחי' אור חוזר כמו שהמלובש בא"א ואו"א וזו"נ דאצי' מאיר באור חוזר ממל' דאצי' ומל' דאצי' היא בחי' כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור א"ס המסתיים בסיום היושר דרגלי א"ק מאיר ממטה למעלה לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמל' דאצי'. ולפמ"ש בס' הגלגולים פ"כ הובא בלק"א מתלבשת תחלה הארה זו של הקו דאור א"ס באור האצי' שבעשיה וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה ומהן לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה ועי"ז יש כח ועוז בסיום הכלי דמל' דמל' דעשיה שביסוד העפר והוא מאמר תדשא הארץ וכו' להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחי' אין סוף ולא בלבד בששת ימי בראשית כמאמר ישרצו המים ומאמר תוצא הארץ נפש חיה מחכמה דמל' דמל' דעשיה שבז' ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור אין סוף בחסד חנם בלי העלאת מיין נוקבין כלל) להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה שהוא מעין בחי' א"ס שאם יתקיים עוה"ז ריבוי רבבות שנים יצמיחו מדי שנה בשנה אלא שיש מהן ע"י העלאת מ"נ והם הזרועים והנטועים ואעפ"כ הם כמו יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין וכן במיני זרעונים וירקות וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין א' הוא כמו יש מאין ומכ"ש הקשין והשבלים והנה הפירות שע"י העלאת מ"נ היא הזריעה והנטיעה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באבי"ע (שהוא תכלית בריאת האדם) כמ"ש במ"א. ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות דצח"מ שהן בחי' עפר מים אש רוח שאף שהחי הוא למעלה מהצומח והמדבר למעלה מהחי אעפ"כ החי ניזון וחי מהצומח והמדבר מקבל חיותו משניהם וגם חכמה ודעת שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן כו' ועדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו' כי הוא בחי' אור חוזר ממטה למעלה מתחתית העשיה שמתגלית שם ביתר עז הארה דהארה כו' מאור א"ס הסובב כ"ע ומהקו אור א"ס שבסיום רגלי היושר דא"ק בבחי' אור חוזר כנ"ל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה עליהם מהקרבנות שע"ג המזבח וכדקדוק לשון הזוה"ק ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין ע"י כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז הגשמי כמ"ש היום לעשותם ויפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. (ע"כ מצאנו מכיה"ק):
(יב) וימצאם בארץ דותן ויארבו לו ויתנכלו אותו להמיתו:
(יג) ויהי בהנחמם על מחשבתם וימכרוהו לאורחות ישמעאלים:
(יד) ויורידו אותו מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים כהן און:
(טו) וישחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי:
(12) and he found them in the land of Dothan.
And they dealt treacherously with him, and formed a plot against him to slay him,
(13) but changing their minds, they sold him to Ishmaelite merchants,
(14) and they brought him down into Egypt, and they sold him to Potiphar, the eunuch of Pharaoh, the chief of the cooks, priest of the city of ’Êlêw.
(15) And the sons of Jacob slaughtered a kid, and dipped the coat of Joseph in the blood, and sent (it) to Jacob their father on the tenth of the seventh month.