8 Tishrei 5781

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃ יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃ הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃ שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃ הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃ זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃ בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃ יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃ כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃ יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃ יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותי [בָּ֣מֳתֵי] אָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃ יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃ צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃ וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃ כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃ אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃ מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃ מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃ אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃ לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃ כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃ אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃ כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃ כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃ חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃ הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃ לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃ כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃ וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃ אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃ רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ (פ) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃ וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (פ) וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃ עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃ וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃ עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)

Deuteronomy 32:1-52

Give ear, O heavens, let me speak; Let the earth hear the words I utter! May my discourse come down as the rain, My speech distill as the dew, Like showers on young growth, Like droplets on the grass. For the name of the LORD I proclaim; Give glory to our God! The Rock!—His deeds are perfect, Yea, all His ways are just; A faithful God, never false, True and upright is He. Children unworthy of Him— That crooked, perverse generation— Their baseness has played Him false. Do you thus requite the LORD, O dull and witless people? Is not He the Father who created you, Fashioned you and made you endure! Remember the days of old, Consider the years of ages past; Ask your father, he will inform you, Your elders, they will tell you: When the Most High gave nations their homes And set the divisions of man, He fixed the boundaries of peoples In relation to Israel’s numbers. For the LORD’s portion is His people, Jacob His own allotment. He found him in a desert region, In an empty howling waste. He engirded him, watched over him, Guarded him as the pupil of His eye. Like an eagle who rouses his nestlings, Gliding down to his young, So did He spread His wings and take him, Bear him along on His pinions; The LORD alone did guide him, No alien god at His side. He set him atop the highlands, To feast on the yield of the earth; He fed him honey from the crag, And oil from the flinty rock, Curd of kine and milk of flocks; With the best of lambs, And rams of Bashan, and he-goats; With the very finest wheat— And foaming grape-blood was your drink. So Jeshurun grew fat and kicked— You grew fat and gross and coarse— He forsook the God who made him And spurned the Rock of his support. They incensed Him with alien things, Vexed Him with abominations. They sacrificed to demons, no-gods, Gods they had never known, New ones, who came but lately, Who stirred not your fathers’ fears. You neglected the Rock that begot you, Forgot the God who brought you forth. The LORD saw and was vexed And spurned His sons and His daughters. He said: I will hide My countenance from them, And see how they fare in the end. For they are a treacherous breed, Children with no loyalty in them. They incensed Me with no-gods, Vexed Me with their futilities; I’ll incense them with a no-folk, Vex them with a nation of fools. For a fire has flared in My wrath And burned to the bottom of Sheol, Has consumed the earth and its increase, Eaten down to the base of the hills. I will sweep misfortunes on them, Use up My arrows on them: Wasting famine, ravaging plague, Deadly pestilence, and fanged beasts Will I let loose against them, With venomous creepers in dust. The sword shall deal death without, As shall the terror within, To youth and maiden alike, The suckling as well as the aged. I might have reduced them to naught, Made their memory cease among men, But for fear of the taunts of the foe, Their enemies who might misjudge And say, “Our own hand has prevailed; None of this was wrought by the LORD!” For they are a folk void of sense, Lacking in all discernment. Were they wise, they would think upon this, Gain insight into their future: “How could one have routed a thousand, Or two put ten thousand to flight, Unless their Rock had sold them, The LORD had given them up?” For their rock is not like our Rock, In our enemies’ own estimation. Ah! The vine for them is from Sodom, From the vineyards of Gomorrah; The grapes for them are poison, A bitter growth their clusters. Their wine is the venom of asps, The pitiless poison of vipers. Lo, I have it all put away, Sealed up in My storehouses, To be My vengeance and recompense, At the time that their foot falters. Yea, their day of disaster is near, And destiny rushes upon them. For the LORD will vindicate His people And take revenge for His servants, When He sees that their might is gone, And neither bond nor free is left. He will say: Where are their gods, The rock in whom they sought refuge, Who ate the fat of their offerings And drank their libation wine? Let them rise up to your help, And let them be a shield unto you! See, then, that I, I am He; There is no god beside Me. I deal death and give life; I wounded and I will heal: None can deliver from My hand. Lo, I raise My hand to heaven And say: As I live forever, When I whet My flashing blade And My hand lays hold on judgment, Vengeance will I wreak on My foes, Will I deal to those who reject Me. I will make My arrows drunk with blood— As My sword devours flesh— Blood of the slain and the captive From the long-haired enemy chiefs. O nations, acclaim His people! For He’ll avenge the blood of His servants, Wreak vengeance on His foes, And cleanse the land of His people. Moses came, together with Hosea son of Nun, and recited all the words of this poem in the hearing of the people. And when Moses finished reciting all these words to all Israel, he said to them: Take to heart all the words with which I have warned you this day. Enjoin them upon your children, that they may observe faithfully all the terms of this Teaching. For this is not a trifling thing for you: it is your very life; through it you shall long endure on the land that you are to possess upon crossing the Jordan. That very day the LORD spoke to Moses: Ascend these heights of Abarim to Mount Nebo, which is in the land of Moab facing Jericho, and view the land of Canaan, which I am giving the Israelites as their holding. You shall die on the mountain that you are about to ascend, and shall be gathered to your kin, as your brother Aaron died on Mount Hor and was gathered to his kin; for you both broke faith with Me among the Israelite people, at the waters of Meribath-kadesh in the wilderness of Zin, by failing to uphold My sanctity among the Israelite people. You may view the land from a distance, but you shall not enter it—the land that I am giving to the Israelite people.

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק

לא תטה משפט ולא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדקים

צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יהוה אלהיך אשר תעשה לך

ולא תקים לך מצבה אשר שנאה יהוה אלהיך

לא תזבח ליהוה אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת יהוה אלהיך הוא

כי ימצא בקרבך באחת שעריך אשר יהוה אלהיך נתן לך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני יהוה אלהיך לעבר בריתו

וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוי להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתיו

והגידו לך ושמעת ודרשת הייטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל

והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו

על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד

יד העדים תהיה בו בראישונה להמיתו ויד כל העם באחרנה ובערת הרע מקרבך

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר בחר יהוה אלהיך .

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשו והגידו לך את דבר המשפט

ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר בחר יהוה אלהיך ושמרת לעשות ככל אשר יורוך

על פי התורה אשר יורוך ועל פי המשפט אשר יאמרו לך תעשה ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל

והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את יהוה אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל

וכל העם ישמעו וייראו ולא יזידו עוד

כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי

שים תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא

רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס ויהוה אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד

ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד

והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים

והיתה עמו וקרא בה כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יהוה אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם

לבלתי רם לבבו מאחיו ולבלתי סר מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על כסא ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל

לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי יהוה ונחלתו יאכלון

ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו יהוה הוא נחלתו כאשר דבר לו

וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחים והקבה

ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו

כי בו בחר יהוה אלהיך מכל שבטיך לעמד לפני יהוה אלהיך ולשרתו ולברך בשמו . הוא ובניו כל הימים

וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר בחר יהוה

ושרת בשם יהוה אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים שם לפני יהוה

חלק כחלק יאכלון לבד ממכרו ועל האבות

כי אתה בא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מענן מנחש מכשף

חבר חבר שאל אוב וידעני ודרש אל המתים

כי תועבת יהוה אלהיך כל עשה אלה ובגלל התועבת האלה יהוה אלהיך מורשם . מפניך

תמים תהיה עם יהוה אלהיך

כי הגוים האלה אשר אתם ירשים אתם אל המעננים ואל הקסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך יהוה אלהיך

נביא מקרב אחיך כמוני יקים לך יהוה אלהיך אליו תשמעון

ככל אשר שאלת מעם יהוה אלהיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אוסף לשמע את קול יהוה אלהי ואת אשו הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות

ויאמר יהוה אלי הטיבו אשר דברו

נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו

והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריו אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו

אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא

וכי תאמר בלבבך איך נודע את הדבר אשר לא דברו יהוה

אשר ידבר הנביא בשם יהוה לא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו יהוה בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו

כי יכרית יהוה אלהיך את הגוים אשר יהוה אלהיך נתן לך את ארצם וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם

שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

תכן לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך יהוה אלהיך והיה לנוס שמה כל רצח

וזה דבר הרצח אשר ינוס שמה וחי אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שנא לו מתמול שלשום

ואשר יבוא את רעהו ביער לחטב עצים ונדח ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת מן הערים האלה וחי

פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום

על כן אנכי מצוך לאמר שלש ערים תבדל לך

ואם ירחיב יהוה אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבתיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבתיך

כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשותה אשר אנכי מצוך היום לאהבה את יהוה אלהיך וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה

ולא ישפך דם נקיא בקרב ארצך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה והיה עליך דמים

כי יהיה איש שנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת . הערים האלה

ושלחו זקני עירו ולקחו אתו משם ונתנו אתו ביד גאל הדם והומת

לא תחוס עינך עליו ובערת הדם הנקיא מישראל וטוב לך

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראישונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה

לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטא בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר

וכי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יהוה לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם

ודרשו השפטים הייטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך

והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד לעשות כדבר הרע הזה בקרבך

לא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל

כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב ועם רב ממך לא תירא מהם כי יהוה אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים

והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם

ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם

כי יהוה אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם ולהושיע אתכם

ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו

ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו

ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה

ויוסיפו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו

והיה ככלות השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם

כי תקרב על עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום

והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך

ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה

ונתנה יהוה אלהיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב

רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבז לך ואכלת את שלל איביך אשר נתן יהוה אלהיך לך

כן תעשה לכל הערים הרחקת ממך מאד אשר לא מערי הגוים האלה הנה

רק מערי העמים האלה אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה

כי החרם תחרימם הכנעני והאמרי והחתי והגרגשי והפרזי והחוי והיבוסי כאשר צוך יהוה אלהיך

למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלהיהם וחטאתם ליהוה אלהיכם

כי תצור על עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרית כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר

אשר היא עשתה עמך מלחמה עד רדתה

כי ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו

ויצאו זקניך ושטריך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל

והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה ואשר לא משכה בעל

והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל

ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יהוה אלהיך לשרת ולברך בשם יהוה ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע

וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל

וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו

כפר לעמך ישראל אשר פדית יהוה ואל תתן דם נקיא בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם

ואתה תבער הדם הנקיא מקרבך כי תעשה הישר בעיני יהוה

כי תצא למלחמה על איביך ונתנו יהוה אלהיך בידך ושבית שביו

וראית בשביו אשה יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה

והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה

והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה

והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה

כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשנואה

והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור

כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו ולו משפט הבכרה

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם

ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו אל שער מקומו

ואמרו אל אנשי עירו בננו זה סורר ומורה איננו שמע בקולנו זולל וסובא

ורגמהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו וייראו

כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על העץ

לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלאי ולא תטמא את אדמתך אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה

לא תראה את שור אחיך או את שיו או את כל בהמתו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו מעמך והשבתו לו

כן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם

לא תראה את חמור אחיך או את שורו או את כל בהמתו נפלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו

לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי הועבת יהוה אלהיך כל עשה אלה

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרחים או בצים והאם רבצת על האפרחים או על הבצים לא תקח האם על הבנים

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדיש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם

לא תחריש בשור ובחמור יחדו

לא תלבש שעטניז צמר ופשתים יחדו

גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה

Samaritan Torah Deuteronomy 16:18-22:22

Judges and officers shalt thou make thee in all thy gates, which the LORD thy God giveth thee, throughout thy tribes: and they shall judge the people with just judgment.

Thou shalt not wrest judgment; and thou shalt not respect persons, neither take a gift: for a gift doth blind the eyes of the wise, and pervert the words of the righteous.

That which is altogether just shalt thou follow, that thou mayest live, and inherit the land which the LORD thy God giveth thee.

Thou shalt not plant thee a grove of any trees near unto the altar of the LORD thy God, which thou shalt make thee.

Neither shalt thou set thee up any image; which the LORD thy God hateth.

Thou shalt not sacrifice unto the LORD thy God any bullock, or sheep, wherein is blemish, or any evilfavouredness: for that is an abomination unto the LORD thy God.

If there be found among you, within any of thy gates which the LORD thy God giveth thee, man or woman, that hath wrought wickedness in the sight of the LORD thy God, in transgressing his covenant

And hath gone and served other gods, and worshipped them, either the sun, or moon, or any of the host of heaven, which I have not commanded;

And it be told thee, and thou hast heard of it, and inquired diligently, and, behold, it be true, and the thing certain, that such abomination is wrought in Israel:

Then shalt thou bring forth that man or that woman, which have committed that wicked thing, unto thy gates, even that man or that woman, and shalt stone them with stones, till they die.

At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall he that is worthy of death be put to death; but at the mouth of one witness he shall not be put to death.

The hands of the witnesses shall be first upon him to put him to death, and afterward the hands of all the people. So thou shalt put the evil away from among you.

If there arise a matter too hard for thee in judgment, between blood and blood, and between plea and plea, and between stroke and stroke, being matters of controversy within thy gates: then shalt thou arise, and get thee up into the place which the LORD thy God shall choose;

And thou shalt come unto the priests the Levites, and unto the judge that shall be in those days, and inquire; and they shall show thee the sentence of judgment:

And thou shalt do according to the sentence, which they of that place which the LORD God of you shall choose shall shew thee; and thou shalt observe to do according to all that they inform thee:

According to the sentence of the law which they shall teach thee, and according to the mouth of judgment which they shall tell thee, thou shalt do: and thou shalt not decline from the sentence which they shall shew thee, to the right hand, nor to the left.

And the man that will do presumptuously, and will not hearken unto the priest that standeth to minister there before the LORD thy God, or unto the judge, even that man shall die: and thou shalt put away the evil from Israel.

And all the people shall hear, and fear, and do no more presumptuously.

When thou art come unto the land which the LORD thy God giveth thee, and shalt possess it, and shalt dwell therein, and shalt say, I will set a king over me, like as all the nations that are about me;

Thou shalt in any wise set him king over thee, whom the LORD thy God shall choose: one from among thy brethren shalt thou set king over thee: thou mayest not set a stranger over thee, which is not thy brother.

But he shall not multiply horses to himself, nor cause the people to return to Egypt, to the end that he should multiply horses: forasmuch as the LORD hath said unto you, Ye shall henceforth return no more that way.

Neither shall he multiply wives to himself, that his heart turn not away: neither shall he greatly multiply to himself silver and gold.

And it shall be, when he sitteth upon the throne of his kingdom, that he shall write him a copy of this law in a book out of that which is before the priests the Levites:

And it shall be with him, and he shall read therein all the days of his life: that he may learn to fear the LORD his God, to keep all the words of this law and these statutes, to do them:

That his heart be not lifted up above his brethren, and that he turn not aside from the commandment, to the right hand, or to the left: to the end that he may prolong his days over throne of his kingdom, he, and his children, in the midst of Israel.

The priests the Levites, and all the tribe of Levi, shall have no part nor inheritance with Israel: they shall eat the offerings of the LORD made by fire, and his inheritance.

Therefore shall they have no inheritance among their brethren: the LORD is their inheritance, as he hath said unto them.

And this shall be the priest's due from the people, from them that offer a sacrifice, whether it be ox or sheep; and they shall give unto the priest the shoulder, and the two cheeks, and the maw.

The firstfruit also of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the first of the fleece of thy sheep, shalt thou give him.

For the LORD thy God hath chosen him out of all thy tribes, to stand to minister before the LORD God of you and to minister and to bless in the name of the LORD, him and his sons for ever.

And if a Levite come from any of thy gates out of all Israel, where he sojourned, and come with all the desire of his mind unto the place which the LORD shall choose;

Then he shall minister in the name of the LORD his God, as all his brethren the Levites do, which stand there before the LORD.

They shall have like portions to eat, and beside that which cometh of the sale of his patrimony.

When thou art come into the land which the LORD thy God giveth thee, thou shalt not learn to do after the abominations of those nations.

There shall not be found among you any one that maketh his son or his daughter to pass through the fire, or that useth divination, or an observer of times, an enchanter, a witch

A charmer, or a consulter with familiar spirits, a wizard, or a necromancer.

For all that do these things are an abomination unto the LORD God of you: and because of these abominations the LORD thy God doth drive them out from before thee.

Thou shalt be perfect with the LORD thy God.

For these nations, which thou shalt possess, hearkened unto observers of times, and unto diviners: but as for thee, the LORD thy God hath not suffered thee so to do.

The LORD thy God will raise up unto thee a Prophet from the midst of thee, of thy brethren, like unto me; unto him ye shall hearken;

According to all that thou desiredst of the LORD thy God in Horeb in the day of the assembly, saying, Let me not hear again the voice of the LORD my God, neither let me see this great fire any more, that I die not.

And the LORD said unto me, They have well spoken that which they have spoken.

I will raise them up a Prophet from among their brethren, like unto thee, and will put my words in his mouth; and he shall speak unto them all that I shall command him.

And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto my words which he shall speak in my name, I will require it of him.

But the prophet, which shall presume to speak a word in my name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, even that prophet shall die.

And if thou say in thine heart, How shall we know the word which the LORD hath not spoken?

When a prophet speaketh in the name of the LORD, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the LORD hath not spoken, but the prophet hath spoken it presumptuously: thou shalt not be afraid of him.

When the LORD thy God hath cut off the nations, whose land the LORD thy God giveth thee, and thou succeedest them, and dwellest in their cities, and in their houses;

Thou shalt separate three cities for thee in the midst of thy land, which the LORD thy God giveth thee to possess it.

Thou shalt prepare thee a way, and divide the coasts of thy land, which the LORD thy God giveth thee to inherit, into three parts, that every slayer may flee thither.

And this is the case of the slayer, which shall flee thither, that he may live: Whoso killeth his neighbour ignorantly, whom he hated not in time past;

As when a man goeth into the wood with his neighbour to hew wood, and his hand fetcheth a stroke with the axe to cut down the tree, and the head slippeth from the helve, and lighteth upon his neighbour, that he die; he shall flee unto one of those cities, and live:

Lest the avenger of the blood pursue the slayer, while his heart is hot, and overtake him, because the way is long, and slay him; whereas he was not worthy of death, inasmuch as he hated him not in time past.

Wherefore I command thee, saying, Thou shalt separate three cities for thee.

And if the LORD thy God enlarge thy coast, as he hath sworn unto thy fathers, and give thee all the land which he promised to give unto thy fathers;

If thou shalt keep all these commandments to do them, which I command thee this day, to love the LORD thy God, and to walk ever in his ways; then shalt thou add three cities more for thee, beside these three:

That innocent blood be not shed in thy land, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance, and so blood be upon thee.

But if any man hate his neighbour, and lie in wait for him, and rise up against him, and smite him mortally that he die, and fleeth into one of these cities:

Then the elders of his city shall send and fetch him thence, and deliver him into the hand of the avenger of blood, that he may die.

Thine eye shall not pity him, but thou shalt put away the guilt of innocent blood from Israel, that it may go well with thee.

Thou shalt not remove thy neighbour's landmark, which they of old time have set in thine inheritance, which thou shalt inherit in the land that the LORD thy God giveth thee to possess it.

One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sinneth: at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall the matter be established.

And if a false witness rise up against any man to testify against him that which is wrong;

Then both the men, between whom the controversy is, shall stand before the LORD, before the priests and the judges, which shall be in those days;

And the judges shall make diligent inquisition: and, behold, if the witness be a false witness, and hath testified falsely against his brother;

Then shall ye do unto him, as he had thought to have done unto his brother: so shalt thou put the evil away from among you.

And those which remain shall hear, and fear, and shall henceforth commit no more any such evil among you.

Thine eye shall not pity; but life shall go for life, eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot.

When thou goest out to battle against thine enemies, and seest horses, and chariots, and a people more than thou, be not afraid of them: for the LORD thy God is with thee, which brought thee up out of the land of Egypt.

And it shall be, when ye are come nigh unto the battle, that the priest shall approach and speak unto the people

And shall say unto them, Hear, O Israel, ye approach this day unto battle against your enemies: let not your hearts faint, fear not, and do not tremble, neither be ye terrified because of them;

For the LORD your God is he that goeth with you, to fight for you against your enemies, and to save you.

And the officers shall speak unto the people, saying, What man is there that hath built a new house, and hath not dedicated it? let him go and return to his house, lest he die in the battle, and another man dedicate it.

And what man is he that hath planted a vineyard, and hath not yet eaten of it? let him also go and return unto his house, lest he die in the battle, and another man eat of it.

And what man is there that hath betrothed a wife, and hath not taken her? let him go and return unto his house, lest he die in the battle, and another man take her.

And the officers shall speak further unto the people, and they shall say, What man is there that is fearful and fainthearted? let him go and return unto his house, lest his brethren's heart faint as well as his heart.

And it shall be, when the officers have made an end of speaking unto the people, that they shall make captains of the armies to lead the people.

When thou comest nigh unto a city to fight against it, then proclaim peace unto it.

And it shall be, if it make thee answer of peace, and open unto thee, then it shall be, that all the people that is found therein shall be tributaries unto thee, and they shall serve thee.

And if it will make no peace with thee, but will make war against thee, then thou shalt besiege it:

And when the LORD thy God hath delivered it into thine hands, thou shalt smite every male thereof with the edge of the sword:

But the women, and the little ones, and the cattle, and all that is in the city, even all the spoil thereof, shalt thou take unto thyself; and thou shalt eat the spoil of thine enemies, which the LORD thy God hath given thee.

Thus shalt thou do unto all the cities which are very far off from thee, which are not of the cities of these nations.

But of the cities of these people, which the LORD thy God doth give thee for an inheritance, thou shalt save alive nothing that breatheth:

But thou shalt utterly destroy them; namely, the Canaanites, and the Amorites, and the Hittites, and the Gergashites, and the Perizzites, and the Hivites, and the Jebusites; as the LORD thy God hath commanded thee:

That they teach you not to do after all their abominations, which they have done unto their gods; so should ye sin against the LORD your God.

When thou shalt besiege a city a long time, in making war against it to take it, thou shalt not destroy the trees thereof by forcing an axe against them: for thou mayest eat of them, and thou shalt not cut them down (for the tree of the field is man's life) to employ them in the siege:

Only the trees which thou knowest that they be not trees for meat, thou shalt destroy and cut them down; and thou shalt build bulwarks against the city that maketh war with thee, until it be subdued.

If one be found slain in the land which the LORD thy God giveth thee to possess it, lying in the field, and it be not known who hath slain him:

Then thy elders and thy judges shall come forth, and they shall measure unto the cities which are round about him that is slain:

And it shall be, that the city which is next unto the slain man, even the elders of that city shall take an heifer, which hath not been wrought with, and which hath not drawn in the yoke;

And the elders of that city shall bring down the heifer unto a rough valley, which is neither eared nor sown, and shall strike off the heifer's neck there in the valley:

And the priests the sons of Levi shall come near; for them the LORD thy God hath chosen to minister, and to bless in the name of the LORD; and by their word shall every controversy and every stroke be tried:

And all the elders of that city, that are next unto the slain man, shall wash their hands over the heifer that is beheaded in the valley:

And they shall answer and say, Our hands have not shed this blood, neither have our eyes seen it.

Be merciful, O LORD, unto thy people Israel, whom thou hast redeemed, and lay not innocent blood unto thy people of Israel's charge. And the blood shall be forgiven them.

So shalt thou put away the guilt of innocent blood from among you, when thou shalt do that which is right in the sight of the LORD.

When thou goest forth to war against thine enemies, and the LORD thy God hath delivered them into thine hands, and thou hast taken them captive

And seest among the captives a beautiful woman, and hast a desire unto her, that thou wouldest have her to thy wife;

Then thou shalt bring her home to thine house; and she shall shave her head, and pare her nails;

And she shall put the raiment of her captivity from off her, and shall remain in thine house, and bewail her father and her mother a full month: and after that thou shalt go in unto her, and be her husband, and she shall be thy wife.

And it shall be, if thou have no delight in her, then thou shalt let her go whither she will; but thou shalt not sell her at all for money, thou shalt not make merchandise of her, because thou hast humbled her.

If a man have two wives, one beloved, and another hated, and they have born him children, both the beloved and the hated; and if the firstborn son be hers that was hated:

Then it shall be, when he maketh his sons to inherit that which he hath, that he may not make the son of the beloved firstborn before the son of the hated, which is indeed the firstborn:

But he shall acknowledge the son of the hated for the firstborn, by giving him a double portion of all that he hath: for he is the beginning of his strength; and the right of the firstborn is his.

If a man have a stubborn and rebellious son, which will not obey the voice of his father, or the voice of his mother, and that, when they have chastened him, will not hearken unto them:

Then shall his father and his mother lay hold on him, and bring him out unto the elders of his city, and unto the gate of his place;

And they shall say unto the mortals of his city, This our son is stubborn and rebellious, he will not obey our voice; he is a glutton, and a drunkard.

And all the men of his city shall stone him with stones, that he die: so shalt thou put evil away from among you; and all Israel shall hear, and fear.

And if a man have committed a sin worthy of death, and he be to be put to death, and thou hang him on a tree:

His body shall not remain all night upon the tree, but thou shalt in any wise bury him that day; (for he that is hanged is accursed of God;) that thy land be not defiled, which the LORD thy God giveth thee for an inheritance.

Thou shalt not see thy brother's ox or his sheep or any animal of his go astray, and hide thyself from them: thou shalt in any case bring them again unto thy brother.

And if thy brother be not nigh unto thee, or if thou know him not, then thou shalt bring it unto thine own house, and it shall be with thee until thy brother seek after it from you, and thou shalt restore it to him again.

In like manner shalt thou do with his ass; and so shalt thou do with his raiment; and with all lost thing of thy brother's, which he hath lost, and thou hast found, shalt thou do likewise: thou mayest not hide thyself.

Thou shalt not see thy brother's ass or his ox or any animal of him fall down by the way, and hide thyself from them: thou shalt surely help him to lift them up again.

The woman shall not wear that which pertaineth unto a man, neither shall a man put on a woman's garment: for all that do so are abomination unto the LORD thy God.

If a bird's nest chance to be before thee in the way in any tree, or on the ground, whether they be young ones, or eggs, and the dam sitting upon the young, or upon the eggs, thou shalt not take the dam with the young:

But thou shalt in any wise let the dam go, and take the young to thee; that it may be well with thee, and that thou mayest prolong thy days.

When thou buildest a new house, then thou shalt make a battlement for thy roof, that thou bring not blood upon thine house, if any man fall from thence.

Thou shalt not sow thy vineyard with divers seeds: lest the fruit of thy seed which thou hast sown, and the fruit of thy vineyard, be defiled.

Thou shalt not plow with an ox and an ass together.

Thou shalt not wear a garment of divers sorts, as of woollen and linen together.

Thou shalt make thee fringes upon the four quarters of thy vesture, wherewith thou coverest thyself.

הושע י״ד:ב׳-י׳

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֺנֶֽךָ׃ קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְהוָ֑ה אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֺן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ׃ אַשּׁ֣וּר ׀ לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם׃ אֶרְפָּא֙ מְשׁ֣וּבָתָ֔ם אֹהֲבֵ֖ם נְדָבָ֑ה כִּ֛י שָׁ֥ב אַפִּ֖י מִמֶּֽנּוּ׃ אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן׃ יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן׃ יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן׃ (ס) אֶפְרַ֕יִם מַה־לִּ֥י ע֖וֹד לָֽעֲצַבִּ֑ים אֲנִ֧י עָנִ֣יתִי וַאֲשׁוּרֶ֗נּוּ אֲנִי֙ כִּבְר֣וֹשׁ רַֽעֲנָ֔ן מִמֶּ֖נִּי פֶּרְיְךָ֥ נִמְצָֽא׃ מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י יְהוָ֗ה וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם׃

Hosea 14:2-10

Return, O Israel, to the LORD your God, For you have fallen because of your sin. Take words with you And return to the LORD. Say to Him: “Forgive all guilt And accept what is good; Instead of bulls we will pay [The offering of] our lips. Assyria shall not save us, No more will we ride on steeds; Nor ever again will we call Our handiwork our god, Since in You alone orphans find pity!” I will heal their affliction, Generously will I take them back in love; For My anger has turned away from them. I will be to Israel like dew; He shall blossom like the lily, He shall strike root like a Lebanon tree. His boughs shall spread out far, His beauty shall be like the olive tree’s, His fragrance like that of Lebanon. They who sit in his shade shall be revived: They shall bring to life new grain, They shall blossom like the vine; His scent shall be like the wine of Lebanon. Ephraim [shall say]: “What more have I to do with idols? When I respond and look to Him, I become like a verdant cypress.” Your fruit is provided by Me. He who is wise will consider these words, He who is prudent will take note of them. For the paths of the LORD are smooth; The righteous can walk on them, While sinners stumble on them.

מיכה ז׳:י״ח-כ׳

מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃ יָשׁ֣וּב יְרַֽחֲמֵ֔נוּ יִכְבֹּ֖שׁ עֲוֺֽנֹתֵ֑ינוּ וְתַשְׁלִ֛יךְ בִּמְצֻל֥וֹת יָ֖ם כָּל־חַטֹּאותָֽם׃ תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם׃

Micah 7:18-20

Who is a God like You, Forgiving iniquity And remitting transgression; Who has not maintained His wrath forever Against the remnant of His own people, Because He loves graciousness! He will take us back in love; He will cover up our iniquities, You will hurl all our sins Into the depths of the sea. You will keep faith with Jacob, Loyalty to Abraham, As You promised on oath to our fathers In days gone by.

יואל ב׳:ט״ו-כ״ז

תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה׃ אִסְפוּ־עָ֞ם קַדְּשׁ֤וּ קָהָל֙ קִבְצ֣וּ זְקֵנִ֔ים אִסְפוּ֙ עֽוֹלָלִ֔ים וְיֹנְקֵ֖י שָׁדָ֑יִם יֵצֵ֤א חָתָן֙ מֵֽחֶדְר֔וֹ וְכַלָּ֖ה מֵחֻפָּתָֽהּ׃ בֵּ֤ין הָאוּלָם֙ וְלַמִּזְבֵּ֔חַ יִבְכּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים מְשָׁרְתֵ֖י יְהוָ֑ה וְֽיֹאמְר֞וּ ח֧וּסָה יְהוָ֣ה עַל־עַמֶּ֗ךָ וְאַל־תִּתֵּ֨ן נַחֲלָתְךָ֤ לְחֶרְפָּה֙ לִמְשָׁל־בָּ֣ם גּוֹיִ֔ם לָ֚מָּה יֹאמְר֣וּ בָֽעַמִּ֔ים אַיֵּ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם׃ וַיְקַנֵּ֥א יְהוָ֖ה לְאַרְצ֑וֹ וַיַּחְמֹ֖ל עַל־עַמּֽוֹ׃ וַיַּ֨עַן יְהוָ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְעַמּ֗וֹ הִנְנִ֨י שֹׁלֵ֤חַ לָכֶם֙ אֶת־הַדָּגָן֙ וְהַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר וּשְׂבַעְתֶּ֖ם אֹת֑וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֥ם ע֛וֹד חֶרְפָּ֖ה בַּגּוֹיִֽם׃ וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֮ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאִ֖י אֲדָמָ֑ה גִּ֣ילִי וּשְׂמָ֔חִי כִּֽי־הִגְדִּ֥יל יְהוָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת׃ אַל־תִּֽירְאוּ֙ בַּהֲמ֣וֹת שָׂדַ֔י כִּ֥י דָשְׁא֖וּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר כִּֽי־עֵץ֙ נָשָׂ֣א פִרְי֔וֹ תְּאֵנָ֥ה וָגֶ֖פֶן נָתְנ֥וּ חֵילָֽם׃ וּבְנֵ֣י צִיּ֗וֹן גִּ֤ילוּ וְשִׂמְחוּ֙ בַּיהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם כִּֽי־נָתַ֥ן לָכֶ֛ם אֶת־הַמּוֹרֶ֖ה לִצְדָקָ֑ה וַיּ֣וֹרֶד לָכֶ֗ם גֶּ֛שֶׁם מוֹרֶ֥ה וּמַלְק֖וֹשׁ בָּרִאשֽׁוֹן׃ וּמָלְא֥וּ הַגֳּרָנ֖וֹת בָּ֑ר וְהֵשִׁ֥יקוּ הַיְקָבִ֖ים תִּיר֥וֹשׁ וְיִצְהָֽר׃ וְשִׁלַּמְתִּ֤י לָכֶם֙ אֶת־הַשָּׁנִ֔ים אֲשֶׁר֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה הַיֶּ֖לֶק וְהֶחָסִ֣יל וְהַגָּזָ֑ם חֵילִי֙ הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר שִׁלַּ֖חְתִּי בָּכֶֽם׃ וַאֲכַלְתֶּ֤ם אָכוֹל֙ וְשָׂב֔וֹעַ וְהִלַּלְתֶּ֗ם אֶת־שֵׁ֤ם יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה עִמָּכֶ֖ם לְהַפְלִ֑יא וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י בְקֶ֤רֶב יִשְׂרָאֵל֙ אָ֔נִי וַאֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם וְאֵ֣ין ע֑וֹד וְלֹא־יֵבֹ֥שׁוּ עַמִּ֖י לְעוֹלָֽם׃ (ס)

Joel 2:15-27

Blow a horn in Zion, Solemnize a fast, Proclaim an assembly! Gather the people, Bid the congregation purify themselves. Bring together the old, Gather the babes And the sucklings at the breast; Let the bridegroom come out of his chamber, The bride from her canopied couch. Between the portico and the altar, Let the priests, the LORD’s ministers, weep And say: “Oh, spare Your people, LORD! Let not Your possession become a mockery, To be taunted by nations! Let not the peoples say, ‘Where is their God?’” Then the LORD was roused On behalf of His land And had compassion Upon His people. In response to His people The LORD declared: “I will grant you the new grain, The new wine, and the new oil, And you shall have them in abundance. Nevermore will I let you be A mockery among the nations. I will drive the northerner far from you, I will thrust it into a parched and desolate land— Its van to the Eastern Sea And its rear to the Western Sea; And the stench of it shall go up, And the foul smell rise.” For [the LORD] shall work great deeds. Fear not, O soil, rejoice and be glad; For the LORD has wrought great deeds. Fear not, O beasts of the field, For the pastures in the wilderness Are clothed with grass. The trees have borne their fruit; Fig tree and vine Have yielded their strength. O children of Zion, be glad, Rejoice in the LORD your God. For He has given you the early rain in [His] kindness, Now He makes the rain fall [as] formerly— The early rain and the late— And threshing floors shall be piled with grain, And vats shall overflow with new wine and oil. “I will repay you for the years Consumed by swarms and hoppers, By grubs and locusts, The great army I let loose against you. And you shall eat your fill And praise the name of the LORD your God Who dealt so wondrously with you— My people shall be shamed no more. And you shall know That I am in the midst of Israel: That I the LORD am your God And there is no other. And My people shall be shamed no more.”

שמואל ב כ״ב:א׳-נ״א

וַיְדַבֵּ֤ר דָּוִד֙ לַֽיהוָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּיוֹם֩ הִצִּ֨יל יְהוָ֥ה אֹת֛וֹ מִכַּ֥ף כָּל־אֹיְבָ֖יו וּמִכַּ֥ף שָׁאֽוּל׃ וַיֹּאמַ֑ר יְהוָ֛ה סַֽלְעִ֥י וּמְצֻדָתִ֖י וּמְפַלְטִי־לִֽי׃ אֱלֹהֵ֥י צוּרִ֖י אֶחֱסֶה־בּ֑וֹ מָגִנִּ֞י וְקֶ֣רֶן יִשְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּי֙ וּמְנוּסִ֔י מֹשִׁעִ֕י מֵחָמָ֖ס תֹּשִׁעֵֽנִי׃ מְהֻלָּ֖ל אֶקְרָ֣א יְהוָ֑ה וּמֵאֹיְבַ֖י אִוָּשֵֽׁעַ׃ כִּ֥י אֲפָפֻ֖נִי מִשְׁבְּרֵי־מָ֑וֶת נַחֲלֵ֥י בְלִיַּ֖עַל יְבַעֲתֻֽנִי׃ חֶבְלֵ֥י שְׁא֖וֹל סַבֻּ֑נִי קִדְּמֻ֖נִי מֹֽקְשֵׁי־מָֽוֶת׃ בַּצַּר־לִי֙ אֶקְרָ֣א יְהוָ֔ה וְאֶל־אֱלֹהַ֖י אֶקְרָ֑א וַיִּשְׁמַ֤ע מֵהֵֽיכָלוֹ֙ קוֹלִ֔י וְשַׁוְעָתִ֖י בְּאָזְנָֽיו׃ ותגעש [וַיִּתְגָּעַ֤שׁ] וַתִּרְעַשׁ֙ הָאָ֔רֶץ מוֹסְד֥וֹת הַשָּׁמַ֖יִם יִרְגָּ֑זוּ וַיִּֽתְגָּעֲשׁ֖וּ כִּֽי־חָ֥רָה לֽוֹ׃ עָלָ֤ה עָשָׁן֙ בְּאַפּ֔וֹ וְאֵ֥שׁ מִפִּ֖יו תֹּאכֵ֑ל גֶּחָלִ֖ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ׃ וַיֵּ֥ט שָׁמַ֖יִם וַיֵּרַ֑ד וַעֲרָפֶ֖ל תַּ֥חַת רַגְלָֽיו׃ וַיִּרְכַּ֥ב עַל־כְּר֖וּב וַיָּעֹ֑ף וַיֵּרָ֖א עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃ וַיָּ֥שֶׁת חֹ֛שֶׁךְ סְבִיבֹתָ֖יו סֻכּ֑וֹת חַֽשְׁרַת־מַ֖יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים׃ מִנֹּ֖גַהּ נֶגְדּ֑וֹ בָּעֲר֖וּ גַּחֲלֵי־אֵֽשׁ׃ יַרְעֵ֥ם מִן־שָׁמַ֖יִם יְהוָ֑ה וְעֶלְי֖וֹן יִתֵּ֥ן קוֹלֽוֹ׃ וַיִּשְׁלַ֥ח חִצִּ֖ים וַיְפִיצֵ֑ם בָּרָ֖ק ויהמם [וַיָּהֹֽם׃] וַיֵּֽרָאוּ֙ אֲפִ֣קֵי יָ֔ם יִגָּל֖וּ מֹסְד֣וֹת תֵּבֵ֑ל בְּגַעֲרַ֣ת יְהוָ֔ה מִנִּשְׁמַ֖ת ר֥וּחַ אַפּֽוֹ׃ יִשְׁלַ֥ח מִמָּר֖וֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽמְשֵׁ֖נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים׃ יַצִּילֵ֕נִי מֵאֹיְבִ֖י עָ֑ז מִשֹּׂ֣נְאַ֔י כִּ֥י אָמְצ֖וּ מִמֶּֽנִּי׃ יְקַדְּמֻ֖נִי בְּי֣וֹם אֵידִ֑י וַיְהִ֧י יְהוָ֛ה מִשְׁעָ֖ן לִֽי׃ וַיֹּצֵ֥א לַמֶּרְחָ֖ב אֹתִ֑י יְחַלְּצֵ֖נִי כִּי־חָ֥פֵֽץ בִּֽי׃ יִגְמְלֵ֥נִי יְהוָ֖ה כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹ֥ר יָדַ֖י יָשִׁ֥יב לִֽי׃ כִּ֥י שָׁמַ֖רְתִּי דַּרְכֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹ֥א רָשַׁ֖עְתִּי מֵאֱלֹהָֽי׃ כִּ֥י כָל־משפטו [מִשְׁפָּטָ֖יו] לְנֶגְדִּ֑י וְחֻקֹּתָ֖יו לֹא־אָס֥וּר מִמֶּֽנָּה׃ וָאֶהְיֶ֥ה תָמִ֖ים ל֑וֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָ֖ה מֵעֲוֺנִֽי׃ וַיָּ֧שֶׁב יְהוָ֛ה לִ֖י כְּצִדְקָתִ֑י כְּבֹרִ֖י לְנֶ֥גֶד עֵינָֽיו׃ עִם־חָסִ֖יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גִּבּ֥וֹר תָּמִ֖ים תִּתַּמָּֽם׃ עִם־נָבָ֖ר תִּתָּבָ֑ר וְעִם־עִקֵּ֖שׁ תִּתַּפָּֽל׃ וְאֶת־עַ֥ם עָנִ֖י תּוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינֶ֖יךָ עַל־רָמִ֥ים תַּשְׁפִּֽיל׃ כִּֽי־אַתָּ֥ה נֵירִ֖י יְהוָ֑ה וַיהוָ֖ה יַגִּ֥יהַּ חָשְׁכִּֽי׃ כִּ֥י בְכָ֖ה אָר֣וּץ גְּד֑וּד בֵּאלֹהַ֖י אֲדַלֶּג־שֽׁוּר׃ הָאֵ֖ל תָּמִ֣ים דַּרְכּ֑וֹ אִמְרַ֤ת יְהוָה֙ צְרוּפָ֔ה מָגֵ֣ן ה֔וּא לְכֹ֖ל הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃ כִּ֥י מִי־אֵ֖ל מִבַּלְעֲדֵ֣י יְהוָ֑ה וּמִ֥י צ֖וּר מִֽבַּלְעֲדֵ֥י אֱלֹהֵֽינוּ׃ הָאֵ֥ל מָעוּזִּ֖י חָ֑יִל וַיַּתֵּ֥ר תָּמִ֖ים דרכו [דַּרְכִּֽי׃] מְשַׁוֶּ֥ה רגליו [רַגְלַ֖י] כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּמוֹתַ֖י יַעֲמִדֵֽנִי׃ מְלַמֵּ֥ד יָדַ֖י לַמִּלְחָמָ֑ה וְנִחַ֥ת קֶֽשֶׁת־נְחוּשָׁ֖ה זְרֹעֹתָֽי׃ וַתִּתֶּן־לִ֖י מָגֵ֣ן יִשְׁעֶ֑ךָ וַעֲנֹתְךָ֖ תַּרְבֵּֽנִי׃ תַּרְחִ֥יב צַעֲדִ֖י תַּחְתֵּ֑נִי וְלֹ֥א מָעֲד֖וּ קַרְסֻלָּֽי׃ אֶרְדְּפָ֥ה אֹיְבַ֖י וָאַשְׁמִידֵ֑ם וְלֹ֥א אָשׁ֖וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם׃ וָאֲכַלֵּ֥ם וָאֶמְחָצֵ֖ם וְלֹ֣א יְקוּמ֑וּן וַֽיִּפְּל֖וּ תַּ֥חַת רַגְלָֽי׃ וַתַּזְרֵ֥נִי חַ֖יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֥יעַ קָמַ֖י תַּחְתֵּֽנִי׃ וְאֹ֣יְבַ֔י תַּ֥תָּה לִּ֖י עֹ֑רֶף מְשַׂנְאַ֖י וָאַצְמִיתֵֽם׃ יִשְׁע֖וּ וְאֵ֣ין מֹשִׁ֑יעַ אֶל־יְהוָ֖ה וְלֹ֥א עָנָֽם׃ וְאֶשְׁחָקֵ֖ם כַּעֲפַר־אָ֑רֶץ כְּטִיט־חוּצ֥וֹת אֲדִקֵּ֖ם אֶרְקָעֵֽם׃ וַֽתְּפַלְּטֵ֔נִי מֵרִיבֵ֖י עַמִּ֑י תִּשְׁמְרֵ֙נִי֙ לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֔ם עַ֥ם לֹא־יָדַ֖עְתִּי יַעַבְדֻֽנִי׃ בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִתְכַּֽחֲשׁוּ־לִ֑י לִשְׁמ֥וֹעַ אֹ֖זֶן יִשָּׁ֥מְעוּ לִֽי׃ בְּנֵ֥י נֵכָ֖ר יִבֹּ֑לוּ וְיַחְגְּר֖וּ מִמִּסְגְּרוֹתָֽם׃ חַי־יְהוָ֖ה וּבָר֣וּךְ צוּרִ֑י וְיָרֻ֕ם אֱלֹהֵ֖י צ֥וּר יִשְׁעִֽי׃ הָאֵ֕ל הַנֹּתֵ֥ן נְקָמֹ֖ת לִ֑י וּמוֹרִ֥יד עַמִּ֖ים תַּחְתֵּֽנִי׃ וּמוֹצִיאִ֖י מֵאֹֽיְבָ֑י וּמִקָּמַי֙ תְּר֣וֹמְמֵ֔נִי מֵאִ֥ישׁ חֲמָסִ֖ים תַּצִּילֵֽנִי׃ עַל־כֵּ֛ן אוֹדְךָ֥ יְהוָ֖ה בַּגּוֹיִ֑ם וּלְשִׁמְךָ֖ אֲזַמֵּֽר׃ מגדיל [מִגְדּ֖וֹל] יְשׁוּע֣וֹת מַלְכּ֑וֹ וְעֹֽשֶׂה־חֶ֧סֶד לִמְשִׁיח֛וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ (פ)

II Samuel 22:1-51

David addressed the words of this song to the LORD, after the LORD had saved him from the hands of all his enemies and from the hands of Saul. He said: O LORD, my crag, my fastness, my deliverer! O God, the rock wherein I take shelter: My shield, my mighty champion, my fortress and refuge! My savior, You who rescue me from violence! All praise! I called on the LORD, And I was delivered from my enemies. For the breakers of Death encompassed me, The torrents of Belial terrified me; The snares of Sheol encircled me, The coils of Death engulfed me. In my anguish I called on the LORD, Cried out to my God; In His Abode He heard my voice, My cry entered His ears. Then the earth rocked and quaked, The foundations of heaven shook— Rocked by His indignation. Smoke went up from His nostrils, From His mouth came devouring fire; Live coals blazed forth from Him. He bent the sky and came down, Thick cloud beneath His feet. He mounted a cherub and flew; He was seen on the wings of the wind. He made pavilions of darkness about Him, Dripping clouds, huge thunderheads; In the brilliance before Him Blazed fiery coals. The LORD thundered forth from heaven, The Most High sent forth His voice; He let loose bolts, and scattered them; Lightning, and put them to rout. The bed of the sea was exposed, The foundations of the world were laid bare By the mighty roaring of the LORD, At the blast of the breath of His nostrils. He reached down from on high, He took me, Drew me out of the mighty waters; He rescued me from my enemy so strong, From foes too mighty for me. They attacked me on my day of calamity, But the LORD was my stay. He brought me out to freedom, He rescued me because He was pleased with me. The LORD rewarded me according to my merit, He requited the cleanness of my hands. For I have kept the ways of the LORD And have not been guilty before my God; I am mindful of all His rules And have not departed from His laws. I have been blameless before Him, And have guarded myself against sinning— And the LORD has requited my merit, According to my purity in His sight. With the loyal You deal loyally; With the blameless hero, blamelessly. With the pure You act in purity, And with the perverse You are wily. To humble folk You give victory, And You look with scorn on the haughty. You, O LORD, are my lamp; The LORD lights up my darkness. With You, I can rush a barrier, With my God, I can scale a wall. The way of God is perfect, The word of the LORD is pure. He is a shield to all who take refuge in Him. Yea, who is a god except the LORD, Who is a rock except God— The God, my mighty stronghold, Who kept my path secure; Who made my legs like a deer’s, And set me firm on the heights; Who trained my hands for battle, So that my arms can bend a bow of bronze! You have granted me the shield of Your protection And Your providence has made me great. You have let me stride on freely, And my feet have not slipped. I pursued my enemies and wiped them out, I did not turn back till I destroyed them. I destroyed them, I struck them down; They rose no more, they lay at my feet. You have girt me with strength for battle, Brought low my foes before me, Made my enemies turn tail before me, My foes—and I wiped them out. They looked, but there was none to deliver; To the LORD, but He answered them not. I pounded them like dust of the earth, Stamped, crushed them like dirt of the streets. You have rescued me from the strife of peoples, Kept me to be a ruler of nations; Peoples I knew not must serve me. Aliens have cringed before me, Paid me homage at the mere report of me. Aliens have lost courage And come trembling out of their fastnesses. The LORD lives! Blessed is my rock! Exalted be God, the rock Who gives me victory; The God who has vindicated me And made peoples subject to me, Rescued me from my enemies, Raised me clear of my foes, Saved me from lawless men! For this I sing Your praise among the nations And hymn Your name: Tower of victory to His king, Who deals graciously with His anointed, With David and his offspring evermore.

זכריה י״ב-י״ד

מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל נְאֻם־יְהוָ֗ה נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ וְיֹסֵ֣ד אָ֔רֶץ וְיֹצֵ֥ר רֽוּחַ־אָדָ֖ם בְּקִרְבּֽוֹ׃ (פ) הִנֵּ֣ה אָ֠נֹכִי שָׂ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלִַ֧ם סַף־רַ֛עַל לְכָל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְגַ֧ם עַל־יְהוּדָ֛ה יִֽהְיֶ֥ה בַמָּצ֖וֹר עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ וְהָיָ֣ה בַיּוֹם־הַ֠הוּא אָשִׂ֨ים אֶת־יְרוּשָׁלִַ֜ם אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים כָּל־עֹמְסֶ֖יהָ שָׂר֣וֹט יִשָּׂרֵ֑טוּ וְנֶאֶסְפ֣וּ עָלֶ֔יהָ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אַכֶּ֤ה כָל־סוּס֙ בַּתִּמָּה֔וֹן וְרֹכְב֖וֹ בַּשִּׁגָּע֑וֹן וְעַל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֶפְקַ֣ח אֶת־עֵינַ֔י וְכֹל֙ ס֣וּס הָֽעַמִּ֔ים אַכֶּ֖ה בַּֽעִוָּרֽוֹן׃ וְאָֽמְר֛וּ אַלֻּפֵ֥י יְהוּדָ֖ה בְּלִבָּ֑ם אַמְצָ֥ה לִי֙ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם בַּיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם׃ בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא אָשִׂים֩ אֶת־אַלֻּפֵ֨י יְהוּדָ֜ה כְּֽכִיּ֧וֹר אֵ֣שׁ בְּעֵצִ֗ים וּכְלַפִּ֥יד אֵשׁ֙ בְּעָמִ֔יר וְאָ֨כְל֜וּ עַל־יָמִ֧ין וְעַל־שְׂמֹ֛אול אֶת־כָּל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְיָשְׁבָ֨ה יְרוּשָׁלִַ֥ם ע֛וֹד תַּחְתֶּ֖יהָ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (פ) וְהוֹשִׁ֧יעַ יְהוָ֛ה אֶת־אָהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה לְמַ֨עַן לֹֽא־תִגְדַּ֜ל תִּפְאֶ֣רֶת בֵּית־דָּוִ֗יד וְתִפְאֶ֛רֶת יֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם עַל־יְהוּדָֽה׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָגֵ֤ן יְהוָה֙ בְּעַד֙ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֔ם וְהָיָ֞ה הַנִּכְשָׁ֥ל בָּהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּדָוִ֑יד וּבֵ֤ית דָּוִיד֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים כְּמַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֲבַקֵּ֗שׁ לְהַשְׁמִיד֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ וְשָׁפַכְתִּי֩ עַל־בֵּ֨ית דָּוִ֜יד וְעַ֣ל ׀ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֗ם ר֤וּחַ חֵן֙ וְתַ֣חֲנוּנִ֔ים וְהִבִּ֥יטוּ אֵלַ֖י אֵ֣ת אֲשֶׁר־דָּקָ֑רוּ וְסָפְד֣וּ עָלָ֗יו כְּמִסְפֵּד֙ עַל־הַיָּחִ֔יד וְהָמֵ֥ר עָלָ֖יו כְּהָמֵ֥ר עַֽל־הַבְּכֽוֹר׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִגְדַּ֤ל הַמִּסְפֵּד֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּמִסְפַּ֥ד הֲדַדְ־רִמּ֖וֹן בְּבִקְעַ֥ת מְגִדּֽוֹן׃ וְסָפְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ מִשְׁפָּח֥וֹת מִשְׁפָּח֖וֹת לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֨חַת בֵּית־דָּוִ֤יד לְבָד֙ וּנְשֵׁיהֶ֣ם לְבָ֔ד מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־נָתָן֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־לֵוִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֤חַת הַשִּׁמְעִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ כֹּ֗ל הַמִּשְׁפָּחוֹת֙ הַנִּשְׁאָר֔וֹת מִשְׁפָּחֹ֥ת מִשְׁפָּחֹ֖ת לְבָ֑ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ (ס) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ מָק֣וֹר נִפְתָּ֔ח לְבֵ֥ית דָּוִ֖יד וּלְיֹשְׁבֵ֣י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם לְחַטַּ֖את וּלְנִדָּֽה׃ וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָֽעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ׃ וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִנָּבֵ֣א אִישׁ֮ עוֹד֒ וְאָמְר֣וּ אֵ֠לָיו אָבִ֨יו וְאִמּ֤וֹ יֹֽלְדָיו֙ לֹ֣א תִֽחְיֶ֔ה כִּ֛י שֶׁ֥קֶר דִּבַּ֖רְתָּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה וּדְקָרֻ֜הוּ אָבִ֧יהוּ וְאִמּ֛וֹ יֹלְדָ֖יו בְּהִנָּבְאֽוֹ׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵבֹ֧שׁוּ הַנְּבִיאִ֛ים אִ֥ישׁ מֵחֶזְיֹנ֖וֹ בְּהִנָּֽבְאֹת֑וֹ וְלֹ֧א יִלְבְּשׁ֛וּ אַדֶּ֥רֶת שֵׂעָ֖ר לְמַ֥עַן כַּחֵֽשׁ׃ וְאָמַ֕ר לֹ֥א נָבִ֖יא אָנֹ֑כִי אִישׁ־עֹבֵ֤ד אֲדָמָה֙ אָנֹ֔כִי כִּ֥י אָדָ֖ם הִקְנַ֥נִי מִנְּעוּרָֽי׃ וְאָמַ֣ר אֵלָ֔יו מָ֧ה הַמַּכּ֛וֹת הָאֵ֖לֶּה בֵּ֣ין יָדֶ֑יךָ וְאָמַ֕ר אֲשֶׁ֥ר הֻכֵּ֖יתִי בֵּ֥ית מְאַהֲבָֽי׃ (ס) חֶ֗רֶב עוּרִ֤י עַל־רֹעִי֙ וְעַל־גֶּ֣בֶר עֲמִיתִ֔י נְאֻ֖ם יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת הַ֤ךְ אֶת־הָֽרֹעֶה֙ וּתְפוּצֶ֣יןָ הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֹתִ֥י יָדִ֖י עַל־הַצֹּעֲרִֽים׃ וְהָיָ֤ה בְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה פִּֽי־שְׁנַ֣יִם בָּ֔הּ יִכָּרְת֖וּ יִגְוָ֑עוּ וְהַשְּׁלִשִׁ֖ית יִוָּ֥תֶר בָּֽהּ׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶת־הַשְּׁלִשִׁית֙ בָּאֵ֔שׁ וּצְרַפְתִּים֙ כִּצְרֹ֣ף אֶת־הַכֶּ֔סֶף וּבְחַנְתִּ֖ים כִּבְחֹ֣ן אֶת־הַזָּהָ֑ב ה֣וּא ׀ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֗י וַֽאֲנִי֙ אֶעֱנֶ֣ה אֹת֔וֹ אָמַ֙רְתִּי֙ עַמִּ֣י ה֔וּא וְה֥וּא יֹאמַ֖ר יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ (ס) הִנֵּ֥ה יֽוֹם־בָּ֖א לַֽיהוָ֑ה וְחֻלַּ֥ק שְׁלָלֵ֖ךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ וְאָסַפְתִּ֨י אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם ׀ אֶֽל־יְרוּשָׁלִַם֮ לַמִּלְחָמָה֒ וְנִלְכְּדָ֣ה הָעִ֗יר וְנָשַׁ֙סּוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים וְהַנָּשִׁ֖ים תשגלנה [תִּשָּׁכַ֑בְנָה] וְיָצָ֞א חֲצִ֤י הָעִיר֙ בַּגּוֹלָ֔ה וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם לֹ֥א יִכָּרֵ֖ת מִן־הָעִֽיר׃ וְיָצָ֣א יְהוָ֔ה וְנִלְחַ֖ם בַּגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם כְּי֥וֹם הִֽלָּחֲמ֖ו בְּי֥וֹם קְרָֽב׃ וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠הוּא עַל־הַ֨ר הַזֵּתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרוּשָׁלִַם֮ מִקֶּדֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה׃ וְנַסְתֶּ֣ם גֵּֽיא־הָרַ֗י כִּֽי־יַגִּ֣יעַ גֵּי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔י כָּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת יקפאון [וְקִפָּאֽוֹן׃] וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַֽיהוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃ וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃ יִסּ֨וֹב כָּל־הָאָ֤רֶץ כָּעֲרָבָה֙ מִגֶּ֣בַע לְרִמּ֔וֹן נֶ֖גֶב יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְֽרָאֲמָה֩ וְיָשְׁבָ֨ה תַחְתֶּ֜יהָ לְמִשַּׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן עַד־מְק֞וֹם שַׁ֤עַר הָֽרִאשׁוֹן֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנִּ֔ים וּמִגְדַּ֣ל חֲנַנְאֵ֔ל עַ֖ד יִקְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וְיָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וְחֵ֖רֶם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְיָשְׁבָ֥ה יְרוּשָׁלִַ֖ם לָבֶֽטַח׃ וְזֹ֣את ׀ תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֥ר צָבְא֖וּ עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם הָמֵ֣ק ׀ בְּשָׂר֗וֹ וְהוּא֙ עֹמֵ֣ד עַל־רַגְלָ֔יו וְעֵינָיו֙ תִּמַּ֣קְנָה בְחֹֽרֵיהֶ֔ן וּלְשׁוֹנ֖וֹ תִּמַּ֥ק בְּפִיהֶֽם׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תִּֽהְיֶ֧ה מְהֽוּמַת־יְהוָ֛ה רַבָּ֖ה בָּהֶ֑ם וְהֶחֱזִ֗יקוּ אִ֚ישׁ יַ֣ד רֵעֵ֔הוּ וְעָלְתָ֥ה יָד֖וֹ עַל־יַ֥ד רֵעֵֽהוּ׃ וְגַ֨ם־יְהוּדָ֔ה תִּלָּחֵ֖ם בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם וְאֻסַּף֩ חֵ֨יל כָּל־הַגּוֹיִ֜ם סָבִ֗יב זָהָ֥ב וָכֶ֛סֶף וּבְגָדִ֖ים לָרֹ֥ב מְאֹֽד׃ וְכֵ֨ן תִּֽהְיֶ֜ה מַגֵּפַ֣ת הַסּ֗וּס הַפֶּ֙רֶד֙ הַגָּמָ֣ל וְהַחֲמ֔וֹר וְכָ֨ל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּמַּחֲנ֣וֹת הָהֵ֑מָּה כַּמַּגֵּפָ֖ה הַזֹּֽאת׃ וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ מִכָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ וְ֠הָיָה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלִַ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃ וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ זֹ֥את תִּהְיֶ֖ה חַטַּ֣את מִצְרָ֑יִם וְחַטַּאת֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַֽעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ עַל־מְצִלּ֣וֹת הַסּ֔וּס קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָ֑ה וְהָיָ֤ה הַסִּירוֹת֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כַּמִּזְרָקִ֖ים לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְ֠הָיָה כָּל־סִ֨יר בִּירוּשָׁלִַ֜ם וּבִֽיהוּדָ֗ה קֹ֚דֶשׁ לַיהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אוּ֙ כָּל־הַזֹּ֣בְחִ֔ים וְלָקְח֥וּ מֵהֶ֖ם וּבִשְּׁל֣וּ בָהֶ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֨ה כְנַעֲנִ֥י ע֛וֹד בְּבֵית־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃

Zechariah 12-14

A pronouncement: The word of the LORD concerning Israel. The utterance of the LORD, Who stretched out the skies And made firm the earth, And created man’s breath within him: Behold, I will make Jerusalem a bowl of reeling for the peoples all around. Judah shall be caught up in the siege upon Jerusalem, when all the nations of the earth gather against her. In that day, I will make Jerusalem a stone for all the peoples to lift; all who lift it shall injure themselves. In that day—declares the LORD—I will strike every horse with panic and its rider with madness. But I will watch over the House of Judah while I strike every horse of the peoples with blindness. And the clans of Judah will say to themselves, “The dwellers of Jerusalem are a task set for us by their God, the LORD of Hosts.” In that day, I will make the clans of Judah like a flaming brazier among sticks and like a flaming torch among sheaves. They shall devour all the besieging peoples right and left; and Jerusalem shall continue on its site, in Jerusalem. The LORD will give victory to the tents of Judah first, so that the glory of the House of David and the glory of the inhabitants of Jerusalem may not be too great for Judah. In that day, the LORD will shield the inhabitants of Jerusalem; and the feeblest of them shall be in that day like David, and the House of David like a divine being—like an angel of the LORD—at their head. In that day I will all but annihilate all the nations that came up against Jerusalem. But I will fill the House of David and the inhabitants of Jerusalem with a spirit of pity and compassion; and they shall lament to Me about those who are slain, wailing over them as over a favorite son and showing bitter grief as over a first-born. In that day, the wailing in Jerusalem shall be as great as the wailing at Hadad-rimmon in the plain of Megiddon. The land shall wail, each family by itself: The family of the House of David by themselves, and their womenfolk by themselves; the family of the House of Nathan by themselves, and their womenfolk by themselves; the family of the House of Levi by themselves, and their women-folk by themselves; the family of the Shimeites by themselves, and their womenfolk by themselves; and all the other families, every family by itself, with their womenfolk by themselves. In that day a fountain shall be open to the House of David and the inhabitants of Jerusalem for purging and cleansing. In that day, too—declares the LORD of Hosts—I will erase the very names of the idols from the land; they shall not be uttered any more. And I will also make the “prophets” and the unclean spirit vanish from the land. If anyone “prophesies” thereafter, his own father and mother, who brought him into the world, will say to him, “You shall die, for you have lied in the name of the LORD”; and his own father and mother, who brought him into the world, will put him to death when he “prophesies.” In that day, every “prophet” will be ashamed of the “visions” [he had] when he “prophesied.” In order to deceive, he will not wear a hairy mantle, and he will declare, “I am not a ‘prophet’; I am a tiller of the soil; you see, I was plied with the red stuff from my youth on.” And if he is asked, “What are those sores on your back?” he will reply, “From being beaten in the homes of my friends.” O sword! Rouse yourself against My shepherd, The man in charge of My flock —says the LORD of Hosts. Strike down the shepherd And let the flock scatter; And I will also turn My hand Against all the shepherd boys. Throughout the land —declares the LORD— Two-thirds shall perish, shall die, And one-third of it shall survive. That third I will put into the fire, And I will smelt them as one smelts silver And test them as one tests gold. They will invoke Me by name, And I will respond to them. I will declare, “You are My people,” And they will declare, “The LORD is our God!” Lo, a day of the LORD is coming when your spoil shall be divided in your very midst! For I will gather all the nations to Jerusalem for war: The city shall be captured, the houses plundered, and the women violated; and a part of the city shall go into exile. But the rest of the population shall not be uprooted from the city. Then the LORD will come forth and make war on those nations as He is wont to make war on a day of battle. On that day, He will set His feet on the Mount of Olives, near Jerusalem on the east; and the Mount of Olives shall split across from east to west, and one part of the Mount shall shift to the north and the other to the south, a huge gorge. And the Valley in the Hills shall be stopped up, for the Valley of the Hills shall reach only to Azal; it shall be stopped up as it was stopped up as a result of the earthquake in the days of King Uzziah of Judah.—And the LORD my God, with all the holy beings, will come to you. In that day, there shall be neither sunlight nor cold moonlight, but there shall be a continuous day—only the LORD knows when—of neither day nor night, and there shall be light at eventide. In that day, fresh water shall flow from Jerusalem, part of it to the Eastern Sea and part to the Western Sea, throughout the summer and winter. And the LORD shall be king over all the earth; in that day there shall be one LORD with one name. Then the whole country shall become like the Arabah, from Geba to Rimmon south of Jerusalem. The latter, however, shall perch high up where it is, and shall be inhabited from the Gate of Benjamin to the site of the Old Gate, down to the Corner Gate, and from the Tower of Hananel to the king’s winepresses. Never again shall destruction be decreed, and Jerusalem shall dwell secure. As for those peoples that warred against Jerusalem, the LORD will smite them with this plague: Their flesh shall rot away while they stand on their feet; their eyes shall rot away in their sockets; and their tongues shall rot away in their mouths. In that day, a great panic from the LORD shall fall upon them, and everyone shall snatch at the hand of another, and everyone shall raise his hand against everyone else’s hand. Judah shall join the fighting in Jerusalem, and the wealth of all the nations roundabout—vast quantities of gold, silver, and clothing—shall be gathered in. The same plague shall strike the horses, the mules, the camels, and the asses; the plague shall affect all the animals in those camps. All who survive of all those nations that came up against Jerusalem shall make a pilgrimage year by year to bow low to the King LORD of Hosts and to observe the Feast of Booths. Any of the earth’s communities that does not make the pilgrimage to Jerusalem to bow low to the King LORD of Hosts shall receive no rain. However, if the community of Egypt does not make this pilgrimage, it shall not be visited by the same affliction with which the LORD will strike the other nations that do not come up to observe the Feast of Booths. Such shall be the punishment of Egypt and of all other nations that do not come up to observe the Feast of Booths. In that day, even the bells on the horses shall be inscribed “Holy to the LORD.” The metal pots in the House of the LORD shall be like the basins before the altar; indeed, every metal pot in Jerusalem and in Judah shall be holy to the LORD of Hosts. And all those who sacrifice shall come and take of these to boil [their sacrificial meat] in; in that day there shall be no more traders in the House of the LORD of Hosts.

קהלת ו׳-ט׳

יֵ֣שׁ רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְרַבָּ֥ה הִ֖יא עַל־הָאָדָֽם׃ אִ֣ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־ל֣וֹ הָאֱלֹהִ֡ים עֹשֶׁר֩ וּנְכָסִ֨ים וְכָב֜וֹד וְֽאֵינֶ֨נּוּ חָסֵ֥ר לְנַפְשׁ֣וֹ ׀ מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יִתְאַוֶּ֗ה וְלֹֽא־יַשְׁלִיטֶ֤נּוּ הָֽאֱלֹהִים֙ לֶאֱכֹ֣ל מִמֶּ֔נּוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ נָכְרִ֖י יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ זֶ֥ה הֶ֛בֶל וָחֳלִ֥י רָ֖ע הֽוּא׃ אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃ כִּֽי־בַהֶ֥בֶל בָּ֖א וּבַחֹ֣שֶׁךְ יֵלֵ֑ךְ וּבַחֹ֖שֶׁךְ שְׁמ֥וֹ יְכֻסֶּֽה׃ גַּם־שֶׁ֥מֶשׁ לֹא־רָאָ֖ה וְלֹ֣א יָדָ֑ע נַ֥חַת לָזֶ֖ה מִזֶּֽה׃ וְאִלּ֣וּ חָיָ֗ה אֶ֤לֶף שָׁנִים֙ פַּעֲמַ֔יִם וְטוֹבָ֖ה לֹ֣א רָאָ֑ה הֲלֹ֛א אֶל־מָק֥וֹם אֶחָ֖ד הַכֹּ֥ל הוֹלֵֽךְ׃ כָּל־עֲמַ֥ל הָאָדָ֖ם לְפִ֑יהוּ וְגַם־הַנֶּ֖פֶשׁ לֹ֥א תִמָּלֵֽא׃ כִּ֛י מַה־יּוֹתֵ֥ר לֶחָכָ֖ם מִֽן־הַכְּסִ֑יל מַה־לֶּעָנִ֣י יוֹדֵ֔עַ לַהֲלֹ֖ךְ נֶ֥גֶד הַחַיִּֽים׃ ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ מַה־שֶּֽׁהָיָ֗ה כְּבָר֙ נִקְרָ֣א שְׁמ֔וֹ וְנוֹדָ֖ע אֲשֶׁר־ה֣וּא אָדָ֑ם וְלֹא־יוּכַ֣ל לָדִ֔ין עִ֥ם שהתקיף [שֶׁתַּקִּ֖יף] מִמֶּֽנּוּ׃ כִּ֛י יֵשׁ־דְּבָרִ֥ים הַרְבֵּ֖ה מַרְבִּ֣ים הָ֑בֶל מַה־יֹּתֵ֖ר לָאָדָֽם׃ כִּ֣י מִֽי־יוֹדֵעַ֩ מַה־טּ֨וֹב לָֽאָדָ֜ם בַּֽחַיִּ֗ים מִסְפַּ֛ר יְמֵי־חַיֵּ֥י הֶבְל֖וֹ וְיַעֲשֵׂ֣ם כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁר֙ מִֽי־יַגִּ֣יד לָֽאָדָ֔ם מַה־יִּהְיֶ֥ה אַחֲרָ֖יו תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ט֥וֹב שֵׁ֖ם מִשֶּׁ֣מֶן ט֑וֹב וְי֣וֹם הַמָּ֔וֶת מִיּ֖וֹם הִוָּלְדֽוֹ׃ ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ׃ ט֥וֹב כַּ֖עַס מִשְּׂחֹ֑ק כִּֽי־בְרֹ֥עַ פָּנִ֖ים יִ֥יטַב לֵֽב׃ לֵ֤ב חֲכָמִים֙ בְּבֵ֣ית אֵ֔בֶל וְלֵ֥ב כְּסִילִ֖ים בְּבֵ֥ית שִׂמְחָֽה׃ ט֕וֹב לִשְׁמֹ֖עַ גַּעֲרַ֣ת חָכָ֑ם מֵאִ֕ישׁ שֹׁמֵ֖עַ שִׁ֥יר כְּסִילִֽים׃ כִּ֣י כְק֤וֹל הַסִּירִים֙ תַּ֣חַת הַסִּ֔יר כֵּ֖ן שְׂחֹ֣ק הַכְּסִ֑יל וְגַם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ כִּ֥י הָעֹ֖שֶׁק יְהוֹלֵ֣ל חָכָ֑ם וִֽיאַבֵּ֥ד אֶת־לֵ֖ב מַתָּנָֽה׃ ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ׃ אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ׃ אַל־תֹּאמַר֙ מֶ֣ה הָיָ֔ה שֶׁ֤הַיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים הָי֥וּ טוֹבִ֖ים מֵאֵ֑לֶּה כִּ֛י לֹ֥א מֵחָכְמָ֖ה שָׁאַ֥לְתָּ עַל־זֶֽה׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה עִֽם־נַחֲלָ֑ה וְיֹתֵ֖ר לְרֹאֵ֥י הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כִּ֛י בְּצֵ֥ל הַֽחָכְמָ֖ה בְּצֵ֣ל הַכָּ֑סֶף וְיִתְר֣וֹן דַּ֔עַת הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ׃ רְאֵ֖ה אֶת־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ׃ בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה׃ אֶת־הַכֹּ֥ל רָאִ֖יתִי בִּימֵ֣י הֶבְלִ֑י יֵ֤שׁ צַדִּיק֙ אֹבֵ֣ד בְּצִדְק֔וֹ וְיֵ֣שׁ רָשָׁ֔ע מַאֲרִ֖יךְ בְּרָעָתֽוֹ׃ אַל־תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם׃ אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ׃ ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃ הַֽחָכְמָ֖ה תָּעֹ֣ז לֶחָכָ֑ם מֵֽעֲשָׂרָה֙ שַׁלִּיטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ בָּעִֽיר׃ כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא׃ גַּ֤ם לְכָל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔רוּ אַל־תִּתֵּ֖ן לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֥ע אֶֽת־עַבְדְּךָ֖ מְקַלְלֶֽךָ׃ כִּ֛י גַּם־פְּעָמִ֥ים רַבּ֖וֹת יָדַ֣ע לִבֶּ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר גַּם־את [אַתָּ֖ה] קִלַּ֥לְתָּ אֲחֵרִֽים׃ כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי׃ רָח֖וֹק מַה־שֶּׁהָיָ֑ה וְעָמֹ֥ק ׀ עָמֹ֖ק מִ֥י יִמְצָאֶֽנּוּ׃ סַבּ֨וֹתִֽי אֲנִ֤י וְלִבִּי֙ לָדַ֣עַת וְלָת֔וּר וּבַקֵּ֥שׁ חָכְמָ֖ה וְחֶשְׁבּ֑וֹן וְלָדַ֙עַת֙ רֶ֣שַׁע כֶּ֔סֶל וְהַסִּכְל֖וּת הוֹלֵלֽוֹת׃ וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁר־הִ֨יא מְצוֹדִ֧ים וַחֲרָמִ֛ים לִבָּ֖הּ אֲסוּרִ֣ים יָדֶ֑יהָ ט֞וֹב לִפְנֵ֤י הָאֱלֹהִים֙ יִמָּלֵ֣ט מִמֶּ֔נָּה וְחוֹטֵ֖א יִלָּ֥כֶד בָּֽהּ׃ רְאֵה֙ זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אָמְרָ֖ה קֹהֶ֑לֶת אַחַ֥ת לְאַחַ֖ת לִמְצֹ֥א חֶשְׁבּֽוֹן׃ אֲשֶׁ֛ר עוֹד־בִּקְשָׁ֥ה נַפְשִׁ֖י וְלֹ֣א מָצָ֑אתִי אָדָ֞ם אֶחָ֤ד מֵאֶ֙לֶף֙ מָצָ֔אתִי וְאִשָּׁ֥ה בְכָל־אֵ֖לֶּה לֹ֥א מָצָֽאתִי׃ לְבַד֙ רְאֵה־זֶ֣ה מָצָ֔אתִי אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר וְהֵ֥מָּה בִקְשׁ֖וּ חִשְּׁבֹנ֥וֹת רַבִּֽים׃ מִ֚י כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא׃ אֲנִי֙ פִּי־מֶ֣לֶךְ שְׁמ֔וֹר וְעַ֕ל דִּבְרַ֖ת שְׁבוּעַ֥ת אֱלֹהִֽים׃ אַל־תִּבָּהֵ֤ל מִפָּנָיו֙ תֵּלֵ֔ךְ אַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּדָבָ֣ר רָ֑ע כִּ֛י כָּל־אֲשֶׁ֥ר יַחְפֹּ֖ץ יַעֲשֶֽׂה׃ בַּאֲשֶׁ֥ר דְּבַר־מֶ֖לֶךְ שִׁלְט֑וֹן וּמִ֥י יֹֽאמַר־ל֖וֹ מַֽה־תַּעֲשֶֽׂה׃ שׁוֹמֵ֣ר מִצְוָ֔ה לֹ֥א יֵדַ֖ע דָּבָ֣ר רָ֑ע וְעֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֔ט יֵדַ֖ע לֵ֥ב חָכָֽם׃ כִּ֣י לְכָל־חֵ֔פֶץ יֵ֖שׁ עֵ֣ת וּמִשְׁפָּ֑ט כִּֽי־רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם רַבָּ֥ה עָלָֽיו׃ כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ יֹדֵ֖עַ מַה־שֶּׁיִּֽהְיֶ֑ה כִּ֚י כַּאֲשֶׁ֣ר יִֽהְיֶ֔ה מִ֖י יַגִּ֥יד לֽוֹ׃ אֵ֣ין אָדָ֞ם שַׁלִּ֤יט בָּר֙וּחַ֙ לִכְל֣וֹא אֶת־הָר֔וּחַ וְאֵ֤ין שִׁלְטוֹן֙ בְּי֣וֹם הַמָּ֔וֶת וְאֵ֥ין מִשְׁלַ֖חַת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְלֹֽא־יְמַלֵּ֥ט רֶ֖שַׁע אֶת־בְּעָלָֽיו׃ אֶת־כָּל־זֶ֤ה רָאִ֙יתִי֙ וְנָת֣וֹן אֶת־לִבִּ֔י לְכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ה אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֧ט הָאָדָ֛ם בְּאָדָ֖ם לְרַ֥ע לֽוֹ׃ וּבְכֵ֡ן רָאִיתִי֩ רְשָׁעִ֨ים קְבֻרִ֜ים וָבָ֗אוּ וּמִמְּק֤וֹם קָדוֹשׁ֙ יְהַלֵּ֔כוּ וְיִֽשְׁתַּכְּח֥וּ בָעִ֖יר אֲשֶׁ֣ר כֵּן־עָשׂ֑וּ גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ אֲשֶׁר֙ אֵין־נַעֲשָׂ֣ה פִתְגָ֔ם מַעֲשֵׂ֥ה הָרָעָ֖ה מְהֵרָ֑ה עַל־כֵּ֡ן מָלֵ֞א לֵ֧ב בְּֽנֵי־הָאָדָ֛ם בָּהֶ֖ם לַעֲשׂ֥וֹת רָֽע׃ אֲשֶׁ֣ר חֹטֶ֗א עֹשֶׂ֥ה רָ֛ע מְאַ֖ת וּמַאֲרִ֣יךְ ל֑וֹ כִּ֚י גַּם־יוֹדֵ֣עַ אָ֔נִי אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה־טּוֹב֙ לְיִרְאֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽירְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו׃ וְטוֹב֙ לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָֽרָשָׁ֔ע וְלֹֽא־יַאֲרִ֥יךְ יָמִ֖ים כַּצֵּ֑ל אֲשֶׁ֛ר אֵינֶ֥נּוּ יָרֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י אֱלֹהִֽים׃ יֶשׁ־הֶבֶל֮ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒ אֲשֶׁ֣ר ׀ יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים אָמַ֕רְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ וְשִׁבַּ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ אֶת־הַשִּׂמְחָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ט֤וֹב לָֽאָדָם֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּ֛י אִם־לֶאֱכ֥וֹל וְלִשְׁתּ֖וֹת וְלִשְׂמ֑וֹחַ וְה֞וּא יִלְוֶ֣נּוּ בַעֲמָל֗וֹ יְמֵ֥י חַיָּ֛יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱלֹהִ֖ים תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כַּאֲשֶׁ֨ר נָתַ֤תִּי אֶת־לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְלִרְאוֹת֙ אֶת־הָ֣עִנְיָ֔ן אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה עַל־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י גַ֤ם בַּיּוֹם֙ וּבַלַּ֔יְלָה שֵׁנָ֕ה בְּעֵינָ֖יו אֵינֶ֥נּוּ רֹאֶֽה׃ וְרָאִיתִי֮ אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱלֹהִים֒ כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֛ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא׃ כִּ֣י אֶת־כָּל־זֶ֞ה נָתַ֤תִּי אֶל־לִבִּי֙ וְלָב֣וּר אֶת־כָּל־זֶ֔ה אֲשֶׁ֨ר הַצַּדִּיקִ֧ים וְהַחֲכָמִ֛ים וַעֲבָדֵיהֶ֖ם בְּיַ֣ד הָאֱלֹהִ֑ים גַּֽם־אַהֲבָ֣ה גַם־שִׂנְאָ֗ה אֵ֤ין יוֹדֵ֙עַ֙ הָֽאָדָ֔ם הַכֹּ֖ל לִפְנֵיהֶֽם׃ הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא׃ זֶ֣ה ׀ רָ֗ע בְּכֹ֤ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂה֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כִּֽי־מִקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד לַכֹּ֑ל וְגַ֣ם לֵ֣ב בְּֽנֵי־הָ֠אָדָם מָלֵא־רָ֨ע וְהוֹלֵל֤וֹת בִּלְבָבָם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וְאַחֲרָ֖יו אֶל־הַמֵּתִֽים׃ כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר [יְחֻבַּ֔ר] אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת׃ כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם׃ גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם־שִׂנְאָתָ֛ם גַּם־קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין־לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ לֵ֣ךְ אֱכֹ֤ל בְּשִׂמְחָה֙ לַחְמֶ֔ךָ וּֽשֲׁתֵ֥ה בְלֶב־ט֖וֹב יֵינֶ֑ךָ כִּ֣י כְבָ֔ר רָצָ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים אֶֽת־מַעֲשֶֽׂיךָ׃ בְּכָל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃ רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה׃ (ס) שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֣י לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וְגַ֨ם לֹ֤א לַנְּבֹנִים֙ עֹ֔שֶׁר וְגַ֛ם לֹ֥א לַיֹּדְעִ֖ים חֵ֑ן כִּי־עֵ֥ת וָפֶ֖גַע יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם׃ כִּ֡י גַּם֩ לֹֽא־יֵדַ֨ע הָאָדָ֜ם אֶת־עִתּ֗וֹ כַּדָּגִים֙ שֶׁנֶּֽאֱחָזִים֙ בִּמְצוֹדָ֣ה רָעָ֔ה וְכַ֨צִּפֳּרִ֔ים הָאֲחֻז֖וֹת בַּפָּ֑ח כָּהֵ֗ם יֽוּקָשִׁים֙ בְּנֵ֣י הָֽאָדָ֔ם לְעֵ֣ת רָעָ֔ה כְּשֶׁתִּפּ֥וֹל עֲלֵיהֶ֖ם פִּתְאֹֽם׃ גַּם־זֹ֛ה רָאִ֥יתִי חָכְמָ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וּגְדוֹלָ֥ה הִ֖יא אֵלָֽי׃ עִ֣יר קְטַנָּ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים בָּ֖הּ מְעָ֑ט וּבָֽא־אֵלֶ֜יהָ מֶ֤לֶךְ גָּדוֹל֙ וְסָבַ֣ב אֹתָ֔הּ וּבָנָ֥ה עָלֶ֖יהָ מְצוֹדִ֥ים גְּדֹלִֽים׃ וּמָ֣צָא בָ֗הּ אִ֤ישׁ מִסְכֵּן֙ חָכָ֔ם וּמִלַּט־ה֥וּא אֶת־הָעִ֖יר בְּחָכְמָת֑וֹ וְאָדָם֙ לֹ֣א זָכַ֔ר אֶת־הָאִ֥ישׁ הַמִּסְכֵּ֖ן הַהּֽוּא׃ וְאָמַ֣רְתִּי אָ֔נִי טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִגְּבוּרָ֑ה וְחָכְמַ֤ת הַמִּסְכֵּן֙ בְּזוּיָ֔ה וּדְבָרָ֖יו אֵינָ֥ם נִשְׁמָעִֽים׃ דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים מִזַּעֲקַ֥ת מוֹשֵׁ֖ל בַּכְּסִילִֽים׃ טוֹבָ֥ה חָכְמָ֖ה מִכְּלֵ֣י קְרָ֑ב וְחוֹטֶ֣א אֶחָ֔ד יְאַבֵּ֥ד טוֹבָ֥ה הַרְבֵּֽה׃

Ecclesiastes 6-9

There is an evil I have observed under the sun, and a grave one it is for man: that God sometimes grants a man riches, property, and wealth, so that he does not want for anything his appetite may crave, but God does not permit him to enjoy it; instead, a stranger will enjoy it. That is futility and a grievous ill. Even if a man should beget a hundred children and live many years—no matter how many the days of his years may come to, if his gullet is not sated through his wealth, I say: The stillbirth, though it was not even accorded a burial, is more fortunate than he. Though it comes into futility and departs into darkness, and its very name is covered with darkness, though it has never seen or experienced the sun, it is better off than he— yes, even if the other lived a thousand years twice over but never had his fill of enjoyment! For are not both of them bound for the same place? All of man’s earning is for the sake of his mouth, yet his gullet is not sated. What advantage then has the wise man over the fool, what advantage has the pauper who knows how to get on in life? Is the feasting of the eyes more important than the pursuit of desire? That, too, is futility and pursuit of wind. Whatever happens, it was designated long ago and it was known that it would happen; as for man, he cannot contend with what is stronger than he. Often, much talk means much futility. How does it benefit a man? Who can possibly know what is best for a man to do in life—the few days of his fleeting life? For who can tell him what the future holds for him under the sun? A good name is better than fragrant oil, and the day of death than the day of birth. It is better to go to a house of mourning than to a house of feasting; for that is the end of every man, and a living one should take it to heart. Vexation is better than revelry; for though the face be sad, the heart may be glad. Wise men are drawn to a house of mourning, and fools to a house of merrymaking. It is better to listen to a wise man’s reproof than to listen to the praise of fools. For the levity of the fool is like the crackling of nettles under a kettle. But that too is illusory; for cheating may rob the wise man of reason and destroy the prudence of the cautious. The end of a matter is better than the beginning of it. Better a patient spirit than a haughty spirit. Don’t let your spirit be quickly vexed, for vexation abides in the breasts of fools. Don’t say, “How has it happened that former times were better than these?” For it is not wise of you to ask that question. Wisdom is as good as a patrimony, and even better, for those who behold the sun. For to be in the shelter of wisdom is to be also in the shelter of money, and the advantage of intelligence is that wisdom preserves the life of him who possesses it. Consider God’s doing! Who can straighten what He has twisted? So in a time of good fortune enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: The one no less than the other was God’s doing; consequently, man may find no fault with Him. In my own brief span of life, I have seen both these things: sometimes a good man perishes in spite of his goodness, and sometimes a wicked one endures in spite of his wickedness. So don’t overdo goodness and don’t act the wise man to excess, or you may be dumfounded. Don’t overdo wickedness and don’t be a fool, or you may die before your time. It is best that you grasp the one without letting go of the other, for one who fears God will do his duty by both. Wisdom is more of a stronghold to a wise man than ten magnates that a city may contain. For there is not one good man on earth who does what is best and doesn’t err. Finally, don’t pay attention to everything that is said, so that you may not hear your slave reviling you; for well you remember the many times that you yourself have reviled others. All this I tested with wisdom. I thought I could fathom it, but it eludes me. [The secret of] what happens is elusive and deep, deep down; who can discover it? I put my mind to studying, exploring, and seeking wisdom and the reason of things, and to studying wickedness, stupidity, madness, and folly. Now, I find woman more bitter than death; she is all traps, her hands are fetters and her heart is snares. He who is pleasing to God escapes her, and he who is displeasing is caught by her. See, this is what I found, said Koheleth, item by item in my search for the reason of things. As for what I sought further but did not find, I found only one human being in a thousand, and the one I found among so many was never a woman. But, see, this I did find: God made men plain, but they have engaged in too much reasoning. Who is like the wise man, and who knows the meaning of the adage: “A man’s wisdom lights up his face, So that his deep discontent is dissembled”? I do! “Obey the king’s orders—and don’t rush into uttering an oath by God.” Leave his presence; do not tarry in a dangerous situation, for he can do anything he pleases; inasmuch as a king’s command is authoritative, and none can say to him, “What are you doing?” One who obeys orders will not suffer from the dangerous situation. A wise man, however, will bear in mind that there is a time of doom. For there is a time for every experience, including the doom; for a man’s calamity overwhelms him. Indeed, he does not know what is to happen; even when it is on the point of happening, who can tell him? No man has authority over the lifebreath—to hold back the lifebreath; there is no authority over the day of death. There is no mustering out from that war; wickedness is powerless to save its owner. All these things I observed; I noted all that went on under the sun, while men still had authority over men to treat them unjustly. And then I saw scoundrels coming from the Holy Site and being brought to burial, while such as had acted righteously were forgotten in the city. And here is another frustration: the fact that the sentence imposed for evil deeds is not executed swiftly, which is why men are emboldened to do evil— the fact that a sinner may do evil a hundred times and his [punishment] still be delayed. For although I am aware that “It will be well with those who revere God since they revere Him, and it will not be well with the scoundrel, and he will not live long, because he does not revere God”— here is a frustration that occurs in the world: sometimes an upright man is requited according to the conduct of the scoundrel; and sometimes the scoundrel is requited according to the conduct of the upright. I say all that is frustration. I therefore praised enjoyment. For the only good a man can have under the sun is to eat and drink and enjoy himself. That much can accompany him, in exchange for his wealth, through the days of life that God has granted him under the sun. For I have set my mind to learn wisdom and to observe the business that goes on in the world—even to the extent of going without sleep day and night— and I have observed all that God brings to pass. Indeed, man cannot guess the events that occur under the sun. For man tries strenuously, but fails to guess them; and even if a sage should think to discover them he would not be able to guess them. For all this I noted, and I ascertained all this: that the actions of even the righteous and the wise are determined by God. Even love! Even hate! Man knows none of these in advance— none! For the same fate is in store for all: for the righteous, and for the wicked; for the good and pure, and for the impure; for him who sacrifices, and for him who does not; for him who is pleasing, and for him who is displeasing; and for him who swears, and for him who shuns oaths. That is the sad thing about all that goes on under the sun: that the same fate is in store for all. (Not only that, but men’s hearts are full of sadness, and their minds of madness, while they live; and then—to the dead!) For he who is reckoned among the living has something to look forward to—even a live dog is better than a dead lion— since the living know they will die. But the dead know nothing; they have no more recompense, for even the memory of them has died. Their loves, their hates, their jealousies have long since perished; and they have no more share till the end of time in all that goes on under the sun. Go, eat your bread in gladness, and drink your wine in joy; for your action was long ago approved by God. Let your clothes always be freshly washed, and your head never lack ointment. Enjoy happiness with a woman you love all the fleeting days of life that have been granted to you under the sun—all your fleeting days. For that alone is what you can get out of life and out of the means you acquire under the sun. Whatever it is in your power to do, do with all your might. For there is no action, no reasoning, no learning, no wisdom in Sheol, where you are going. I have further observed under the sun that The race is not won by the swift, Nor the battle by the valiant; Nor is bread won by the wise, Nor wealth by the intelligent, Nor favor by the learned. For the time of mischance comes to all. And a man cannot even know his time. As fishes are enmeshed in a fatal net, and as birds are trapped in a snare, so men are caught at the time of calamity, when it comes upon them without warning. This thing too I observed under the sun about wisdom, and it affected me profoundly. There was a little city, with few men in it; and to it came a great king, who invested it and built mighty siege works against it. Present in the city was a poor wise man who might have saved it with his wisdom, but nobody thought of that poor man. So I observed: Wisdom is better than valor; but A poor man’s wisdom is scorned, And his words are not heeded. Words spoken softly by wise men are heeded sooner than those shouted by a lord in folly. Wisdom is more valuable than weapons of war, but a single error destroys much of value.

משנה עוקצים א׳-ג׳

כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וְלֹא מִצְטָרֵף. שׁוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד, מִטַּמֵּא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף. לֹא שׁוֹמֵר וְלֹא יָד, לֹא מִטַּמֵּא וְלֹא מְטַמֵּא: שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין: אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵם יְבֵשִׁים, וְהָעַמּוּד שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, וְיַד הַפַּרְכִּיל טֶפַח מִכָּאן וְטֶפַח מִכָּאן, יַד הָאֶשְׁכּוֹל כָּל שֶׁהוּא, וְזָנָב שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנוֹ, וְיַד הַמַּכְבֵּד שֶׁל תְּמָרָה אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְקָנֶה שֶׁל שִׁבֹּלֶת שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְיַד כָּל הַנִּקְצָרִים שְׁלשָׁה, וְשֶׁאֵין דַּרְכָּן לִקָּצֵר יְדֵיהֶם וְשָׁרְשֵׁיהֶם כָּל שֶׁהֵן, וּמַלְעִין שֶׁל שִׁבֳּלִין, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִים וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין: אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעֱקְרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלָּפֶת: כָּל יְדוֹת הָאֳכָלִין שֶׁבְּסָסָן בַּגֹּרֶן, טְהוֹרִים. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. פְּסִיגָה שֶׁל אֶשְׁכּוֹל שֶׁרִקְּנָהּ, טְהוֹרָה. שִׁיֵּר בָּהּ גַּרְגִּיר אֶחָד, טְמֵאָה. שַׁרְבִיט שֶׁל תְּמָרָה שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ תְּמָרָה אַחַת, טָמֵא. וְכֵן בַּקִּטְנִיּוֹת, שַׁרְבִיט שֶׁרִקְּנוֹ, טָהוֹר. שִׁיֵּר בּוֹ גַּרְגִּיר אֶחָד, טָמֵא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִיּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּמִשְׁמוּשָׁן: עֳקָצֵי תְאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת וְהַכְּלוּסִים וְהֶחָרוּבִים, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עֹקֶץ דְּלָעַת. עֳקָצֵי הָאַגָּסִין וְהַקְּרֻסְטְמֵלִין וְהַפְּרִישִׁין וְהָעֻזְרָדִין, עֹקֶץ דְּלַעַת טֶפַח, עֹקֶץ קוּנְרָס טֶפַח, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, טְפָחַיִם, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִים. וּשְׁאָר כָּל הָעֳקָצִים, לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין: זֵיתִים שֶׁכְּבָשָׁן בְּטַרְפֵיהֶן, טְהוֹרִים, לְפִי שֶׁלֹּא כְבָשָׁן אֶלָּא לְמַרְאֶה. כְּשׁוּת שֶׁל קִשּׁוּת וְהַנֵּץ שֶׁלָּהּ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא לִפְנֵי הַתַּגָּר, טְמֵאָה: כָּל הַגַּלְעִינִין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וְלֹא מִצְטָרְפוֹת. גַּלְעִינָה שֶׁל רֹטֶב, אַף עַל פִּי יוֹצְאָה, מִצְטָרֶפֶת. שֶׁל יְבֵשָׁה, אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. לְפִיכָךְ, חוֹתָל שֶׁל יְבֵשָׁה, מִצְטָרֵף. וְשֶׁל רֹטֶב, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. גַּלְעִינָה שֶׁמִּקְצָתָהּ יוֹצְאָה, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף. הָיָה עָלָיו מִצַּד אֶחָד, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מַקִּיפוֹ בְטַבַּעַת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁכְּנֶגֶד הָאֹכֶל, מִצְטָרֵף, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית: הָרִמּוֹן וְהָאֲבַטִּיחַ שֶׁנִּמּוֹק מִקְצָתוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁלֵם מִכָּאן וּמִכָּאן וְנִמּוֹק מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. הַפִּטְמָא שֶׁל רִמּוֹן, מִצְטָרֶפֶת. וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵינוֹ מִצְטָרֵף. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַמַּסְרֵק טָהוֹר: כָּל הַקְּלִפִּין מִטַּמְּאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלשָׁה קְלִפִּין בַּבָּצָל. הַפְּנִימִית, בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין קְדוּרָה, מִצְטָרֶפֶת. הָאֶמְצָעִית, שְׁלֵמָה מִצְטָרֶפֶת, וּקְדוּרָה אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת. וְהַחִיצוֹנָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, טְהוֹרָה: הַמְחַתֵּךְ לְבַשֵּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מֵרַק, אֵינוֹ חִבּוּר. לִכְבֹּשׁ וְלִשְׁלֹק וּלְהַנִּיחַ עַל הַשֻּׁלְחָן, חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק, אֹכֶל שֶׁהִתְחִיל בּוֹ, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים שֶׁאֲמָנָן, וְהַבְּצָלִים שֶׁחֲמָרָן, הֲרֵי אֵלּוּ חִבּוּר. הִתְחִיל לְפָרֵק בָּאֱגוֹזִים וּלְפַקֵּל בַּבְּצָלִים, אֵינוֹ חִבּוּר. הָאֱגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס: בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת, עַד שֶׁיָּגוֹס. וּשְׁלוּקָה, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. עֶצֶם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֹחַ, חִבּוּר, עַד שֶׁיְּרַסֵּס. הָרִמּוֹן שֶׁפְּרָדוֹ, חִבּוּר עַד שֶׁיַּקִּישׁ עָלָיו בְּקָנֶה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, שְׁלַל הַכּוֹבְסִין וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָפוּר בְּכִלְאַיִם, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּתְחִיל לְהַתִּיר: עֲלֵי יְרָקוֹת יְרֻקִּים, מִצְטָרְפִין. וּלְבָנִים, אֵינָן מִצְטָרְפִין. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, הַלְּבָנִים מִצְטָרְפִים בַּכְּרוּב, מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֹכֶל. וּבַחֲזָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אֶת הָאֹכֶל: עֲלֵי בְצָלִים וּבְנֵי בְצָלִים, אִם יֵשׁ בָּהֶן רִיר, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן. אִם יֵשׁ בָּהֶן חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָן. פַּת סְפוֹגָנִית, מִשְׁתַּעֶרֶת בִּכְמוֹת שֶׁהִיא. אִם יֶשׁ בָּהּ חָלָל, מְמַעֵךְ אֶת חֲלָלָהּ. בְּשַׂר הָעֵגֶל שֶׁנִּתְפַּח וּבְשַׂר זְקֵנָה שֶׁנִּתְמַעֵט, מִשְׁתַּעֲרִין בִּכְמוֹת שֶׁהֵן: קִשּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצְאָה חוּץ לֶעָצִיץ, טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טִּיבָהּ לִטָּהֵר. אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטֻמְאָתוֹ, וְהַטָּהוֹר יֵאָכֵל: כְּלֵי גְלָלִים וּכְלֵי אֲדָמָה, שֶׁהַשָּׁרָשִׁים יְכוֹלִין לָצֵאת בָּהֶן, אֵינָם מַכְשִׁירִים אֶת הַזְּרָעִים. עָצִיץ נָקוּב אֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. כַּמָּה הוּא שִׁעוּרוֹ שֶׁל נֶקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ שֹׁרֶשׁ קָטָן. מִלְאָהוּ עָפָר עַד שְׂפָתוֹ, הֲרֵי הוּא כְטַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז: יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה, מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר, לֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. כָּל הָאֳכָלִים הַמְיֻחָדִים לָאָדָם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה: הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִכְּרֵשֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חוּץ מִן הַכְּלוּסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר: נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁוָקִים, אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר: הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים עַד שֶׁיִּמְתֹּקוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם: הַקֹּשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ, נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְכֶסֶף מַעֲשֵׂר: הַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִשֶּׁיָּבֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת: הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כְעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כַּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת: דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּצֹּדוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַקְּלִפָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת. תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן, טְהוֹרָה: חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה, מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים: כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת פָּטוּר: חַלּוֹת דְּבַשׁ, מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּחַרְחֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּרַסֵּק: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

Mishnah Oktzin 1-3

That which serves as a handle but does not protect, both contracts uncleanness and conveys uncleanness; but it is not included. If it protects but is not a handle, it contracts and conveys uncleanness and is included. If it neither protects nor serves as a handle, it neither contracts nor conveys uncleanness. Roots of garlic, onions or leeks that are still moist, or their top-parts, whether they are moist or dry, also the central stalk that is within the edible part, the roots of lettuce, the radish and the turnip, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: only the large roots of the radish are included, but its fibrous roots are not included. The roots of the mint, rue, wild herbs and garden herbs that have been uprooted in order to be planted elsewhere, and the spine of an ear of grain, and its husk. Rabbi Elazar says: also the earth covering of roots; All these things contract and convey impurity and are included. The following are both defiled and defile, but do not join together [together with the rest]: Roots of garlic, onions or leeks when they are dry, the stalk that is not within the edible part, the twig of a vine a handbreadth long on either side, the stem of the cluster whatsoever be its length, the tail of the cluster bereft of grapes, the stem of the ‘broom’ of the palm-tree to a length of four handbreadths, the stalk of the ear [of grain] to a length of three handbreadths, and the stalk of all things that are cut, to the length of three handbreadths. In the case of those things not usually cut, their stalks and roots of any size whatsoever. As for the outer husks of grains, they defile and are defiled, but do not join together. The following neither defile nor can they be defiled and they do not join together: The roots of cabbage-stalks, Young shoots of beet growing out of the root, and [similar] such turnip-heads, [And produce whose roots] that are ordinarily cut off but in this case were pulled up [with their roots]. Rabbi Yose declares them all susceptible to contract uncleanness, but he declares insusceptible cabbage-stalks and turnip-heads. Stalks of all foods that have been threshed on the threshing-floor are clean. Rabbi Yose declares them unclean. A sprig of a vine when stripped of its grapes is clean, but if one grape alone is left on it, it is unclean. A twig of a date-tree stripped of its dates is clean, but if one date remains on it, it is unclean. Similarly, with beans, if the pods were stripped from the stem it is clean, but if even one pod alone remains, it is unclean. Rabbi Elazar ben Azariah declares [the stalk] of the broad bean clean, but declares unclean the stalk of other beans, since it is of use when [the pulse] is handled. Stems of figs and dried figs, kelusim, and carobs are both defiled and defile, and they join together. Rabbi Yose says: also the stalks of the gourd. The stems of pears and krutumelin pears, quinces, and crab-apples, the stalks of the gourd and the artichoke [to the length of] one handbreadth. Rabbi Elazar bar Zadok says: two handbreadths; [All] these are defiled and defile; but do not join together. As for other stems, they are neither defiled nor do they defile. Leaves of olives pickled together with the olives remain clean, for their pickling was only for the sake of appearances. The fibrous substance on a zucchini and the flower-like substance on it are clean. Rabbi Judah says: that as long as it is still before the merchant, it is unclean. All kinds of pits can be defiled and defile but do not join together. The pits of fresh dates, even when detached [from the edible part], do join together; but those of dried dates do not join together. Accordingly, the stems of dried dates do join together, but that of fresh dates do not join together. If only part of a pit is detached, then only that part near the edible portion joins together. [Similarly] with a bone on which there is flesh, only that part that is close to the edible part joins together. [If a bone] has flesh only upon one of its sides: Rabbi Ishmael says: we take it as though [the flesh] encompasses it like a ring; But the sages say: [only] that part close to the edible part is included [as is the case] for example with savory, hyssop and thyme. If a pomegranate or melon has rotted in part, [what is rotten] does not join together. And if [the fruit] is sound at either end but has rotted in the middle, [what is rotten] does not join together. The stem of a pomegranate does join together, but the fibrous substance in it does not join together. Rabbi Elazar says: also the comb is not susceptible to uncleanness. All kinds of peels defile and are defiled, and join together. Rabbi Judah says: an onion has three skins: the innermost one whether it is in its entire state or whether it be pierced with holes joins together; the middle one when it is in a whole state joins together, but when it is pierced with holes does not join together; the outermost skin is in either case insusceptible to uncleanness. If one chops up [fruit] for cooking, even if [the chopping had] not been completely finished, it is not regarded as connected. If his intention had been to pickle or to boil it, or to set it on the table, then it is regarded as connected. If he began to take [the pieces] apart, [only] that part of the food which he began to take apart is not considered connected. Nuts that had been strung together, or onions that had been piled together, count as connected. If he began to take the nuts apart, or to strip the onions, they are not connected. [Shells of] nuts and almonds are considered connected [with the edible part] until they are crushed. [The shell of] a roasted egg [is considered connected] until it is cracked. That of a hard-boiled egg [is considered connected] until it is entirely broken up. A marrow-bone serves as connected until it is wholly crushed. A pomegranate that has been divided into sections is connected until it has been knocked with a stick. Similarly, loose stitches of laundrymen or a garment that had been stitched together with threads of kilayim, are connected until one begins to loosen them. The [outer] leaves of vegetables: if they are green they join together, but if they have whitened they not join together. Rabbi Elazar bar Zadok says: the white leaves of cabbage join together because they are edible. So also those of lettuces, because they preserve the edible part. Onion leaves or the offshoots of onions, if there is moisture in them they are to be measured as they are; if there is empty space within them, it must be squeezed tightly together. Spongy bread is measured as it is, but if there is empty space within it, it must be pressed firmly. The flesh of a calf which had swollen, or the flesh of an old [beast] that has shrunken in size, are measured in the condition they are in. A cucumber planted in a pot which grew until it was out of the pot is pure. Rabbi Shimon said: what is its nature to make it clean? Rather, that which has already become unclean remains unclean, and only that which is pure can be eaten. Vessels made of cattle dung or of earth through which the roots can penetrate, do not render the seeds susceptible. A perforated plant-pot does not render seeds susceptible; but if it has no hole, the seeds do become susceptible. What should be the hole's dimension? Such that a small root can push its way through. If it was filled with earth to its brim, it is deemed as a frame without an edge. Some things need to be rendered susceptible [to uncleanness] but they do not need intention, [Other things need] intention and to be rendered susceptible. [Other things] need intention, but do not need to be rendered susceptible, [And other things] need neither to be rendered susceptible nor intention. Any food that is meant for people need to be rendered susceptible, but does not need intention. That which has been severed from a human, beast, wild animal, bird, or from the carrion of an unclean bird, and the fat in villages. And all kinds of wild vegetables, except for truffles and mushrooms; Rabbi Judah says, except for field-leeks, purslane and ornithagolum. And Rabbi Shimon says: except for cynara sycaria. Rabbi Yose says: except for muscari comusum. Behold all these need both intention and to be rendered susceptible [to uncleanness]. The carrion of an unclean beast at all places, and of a clean bird in villages, need intention but do not need to be rendered susceptible. The carrion of a clean beast in all places, and that of a clean bird and also fat in the market places, require neither intention nor to be rendered susceptible. Rabbi Shimon says: also [the carrion of] the camel, rabbit, hare or pig. The aneth stalk after having given its taste to a dish is no longer subject to the laws of terumah, and also no longer imparts food uncleanness. The young sprouts of hawthorn, of lapidum, or leaves of the wild arum, do not impart food uncleanness until they are sweetened. Rabbi Shimon says: also [the leaves of] the colocynth are like them. Costus, amomum, principal spices, [roots of] crowfoot, asafoetida, pepper and lozenges made of saffron may be bought with tithe money, but they do not convey food uncleanness, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Yohanan ben Nuri to him: if they may be bought with [second] tithe money, then why should they not impart food uncleanness? And if they do not impart food uncleanness, then they should also not be bought with [second] tithe money? Unripe figs or grapes: Rabbi Akiva says: they convey food uncleanness; Rabbi Yohanan ben Nuri says: [this is only] when they have reached the season when they are liable to tithes. Olives and grapes that have hardened: Bet Shammai says: they are susceptible to uncleanness, Bet Hillel says: they are insusceptible. Black cumin: Bet Shammai says: is not susceptible, Bet Hillel says: it is susceptible. Similarly [they dispute with regard to their liability to] tithes. The heart of a palm is like wood in every respect, except that it may be bought for [second] tithe money. Unripened dates are considered food, but are exempt from tithes. When do fish become susceptible to uncleanness? Bet Shammai say: after they have been caught. Bet Hillel say: only after they are dead. Rabbi Akiva says: if they can still live. If a branch of a fig tree was broken off, but it was still attached by its bark: Rabbi Judah says: [the fruit] is still not susceptible to uncleanness. But the sages say: [it all depends] whether they could still live. Grain that had been uprooted, but is still attached to the soil even by the smallest of roots, is not susceptible to uncleanness. The fat [of the carcass] of a clean beast is not regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it must first be made susceptible. The fat of an unclean beast, however, is regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it need not be made at first susceptible. As for unclean fish and unclean locusts, intention is required in villages. A bee-hive: Rabbi Eliezer says: it is treated as if it were land; and one can write a prozbul on it security, it is also not susceptible to uncleanness as long as it remains in its own place, and the one who scrapes honey from it on Shabbat is liable to a sin-offering. But the sages say: it is not to be treated as if it were land, and one many not write a prozbul on its security; it is susceptible even if it remains in its own place; and the one who scrapes honey from it on Shabbat is exempt [from a sin-offering]. When do honeycombs become susceptible to uncleanness on account of their being regarded as liquids? Bet Shammai says: from the moment he begins to smoke the bees out. But Bet Hillel says: once he breaks up the honeycomb. Rabbi Yehoshua ben Levi said: In the world to come the Holy One, Blessed be He, will make each righteous person inherit three hundred and ten worlds, for it is written: "That I may cause those that love me to inherit yesh (numerical value of; and that I may fill their treasuries" (Proverbs 8:21. Rabbi Shimon ben Halafta said: the Holy One, Blessed be He, found no vessel that could contain blessing for Israel save that of peace, as it is written: "The Lord will give strength unto his people; the Lord will bless his people with peace" (Psalms 29:11).

תהילים מ״ד

(א) לַמְנַצֵּ֬חַ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מַשְׂכִּֽיל׃ (ב) אֱלֹהִ֤ים ׀ בְּאָזְנֵ֬ינוּ שָׁמַ֗עְנוּ אֲבוֹתֵ֥ינוּ סִפְּרוּ־לָ֑נוּ פֹּ֥עַל פָּעַ֥לְתָּ בִֽ֝ימֵיהֶ֗ם בִּ֣ימֵי קֶֽדֶם׃ (ג) אַתָּ֤ה ׀ יָדְךָ֡ גּוֹיִ֣ם ה֭וֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵ֑ם תָּרַ֥ע לְ֝אֻמִּ֗ים וַֽתְּשַׁלְּחֵֽם׃ (ד) כִּ֤י לֹ֪א בְחַרְבָּ֡ם יָ֥רְשׁוּ אָ֗רֶץ וּזְרוֹעָם֮ לֹא־הוֹשִׁ֪יעָ֫ה לָּ֥מוֹ כִּֽי־יְמִֽינְךָ֣ וּ֭זְרוֹעֲךָ וְא֥וֹר פָּנֶ֗יךָ כִּ֣י רְצִיתָֽם׃ (ה) אַתָּה־ה֣וּא מַלְכִּ֣י אֱלֹהִ֑ים צַ֝וֵּ֗ה יְשׁוּע֥וֹת יַעֲקֹֽב׃ (ו) בְּ֭ךָ צָרֵ֣ינוּ נְנַגֵּ֑חַ בְּ֝שִׁמְךָ֗ נָב֥וּס קָמֵֽינוּ׃ (ז) כִּ֤י לֹ֣א בְקַשְׁתִּ֣י אֶבְטָ֑ח וְ֝חַרְבִּ֗י לֹ֣א תוֹשִׁיעֵֽנִי׃ (ח) כִּ֣י ה֭וֹשַׁעְתָּנוּ מִצָּרֵ֑ינוּ וּמְשַׂנְאֵ֥ינוּ הֱבִישֽׁוֹתָ׃ (ט) בֵּֽ֭אלֹהִים הִלַּלְ֣נוּ כָל־הַיּ֑וֹם וְשִׁמְךָ֓ ׀ לְעוֹלָ֖ם נוֹדֶ֣ה סֶֽלָה׃ (י) אַף־זָ֭נַחְתָּ וַתַּכְלִימֵ֑נוּ וְלֹא־תֵ֝צֵ֗א בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃ (יא) תְּשִׁיבֵ֣נוּ אָ֭חוֹר מִנִּי־צָ֑ר וּ֝מְשַׂנְאֵ֗ינוּ שָׁ֣סוּ לָֽמוֹ׃ (יב) תִּ֭תְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּ֝בַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ׃ (יג) תִּמְכֹּֽר־עַמְּךָ֥ בְלֹא־ה֑וֹן וְלֹ֥א־רִ֝בִּ֗יתָ בִּמְחִירֵיהֶֽם׃ (יד) תְּשִׂימֵ֣נוּ חֶ֭רְפָּה לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ לַ֥עַג וָ֝קֶ֗לֶס לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ׃ (טו) תְּשִׂימֵ֣נוּ מָ֭שָׁל בַּגּוֹיִ֑ם מְנֽוֹד־רֹ֝֗אשׁ בַּל־אֻמִּֽים׃ (טז) כָּל־הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי׃ (יז) מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם׃ (יח) כָּל־זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ׃ (יט) לֹא־נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ׃ (כ) כִּ֣י דִ֭כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת׃ (כא) אִם־שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר׃ (כב) הֲלֹ֣א אֱ֭לֹהִים יַֽחֲקָר־זֹ֑את כִּֽי־ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב׃ (כג) כִּֽי־עָ֭לֶיךָ הֹרַ֣גְנוּ כָל־הַיּ֑וֹם נֶ֝חְשַׁ֗בְנוּ כְּצֹ֣אן טִבְחָֽה׃ (כד) ע֤וּרָה ׀ לָ֖מָּה תִישַׁ֥ן ׀ אֲדֹנָ֑י הָ֝קִ֗יצָה אַל־תִּזְנַ֥ח לָנֶֽצַח׃ (כה) לָֽמָּה־פָנֶ֥יךָ תַסְתִּ֑יר תִּשְׁכַּ֖ח עָנְיֵ֣נוּ וְֽלַחֲצֵֽנוּ׃ (כו) כִּ֤י שָׁ֣חָה לֶעָפָ֣ר נַפְשֵׁ֑נוּ דָּבְקָ֖ה לָאָ֣רֶץ בִּטְנֵֽנוּ׃ (כז) ק֭וּמָֽה עֶזְרָ֣תָה לָּ֑נוּ וּ֝פְדֵ֗נוּ לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ׃

Psalms 44

(1) For the leader. Of the Korahites. A maskil. (2) We have heard, O God, our fathers have told us the deeds You performed in their time, in days of old. (3) With Your hand You planted them, displacing nations; You brought misfortune on peoples, and drove them out. (4) It was not by their sword that they took the land, their arm did not give them victory, but Your right hand, Your arm, and Your goodwill, for You favored them. (5) You are my king, O God; decree victories for Jacob! (6) Through You we gore our foes; by Your name we trample our adversaries; (7) I do not trust in my bow; it is not my sword that gives me victory; (8) You give us victory over our foes; You thwart those who hate us. (9) In God we glory at all times, and praise Your name unceasingly.Selah. (10) Yet You have rejected and disgraced us; You do not go with our armies. (11) You make us retreat before our foe; our enemies plunder us at will. (12) You let them devour us like sheep; You disperse us among the nations. (13) You sell Your people for no fortune, You set no high price on them. (14) You make us the butt of our neighbors, the scorn and derision of those around us. (15) You make us a byword among the nations, a laughingstock among the peoples. (16) I am always aware of my disgrace; I am wholly covered with shame (17) at the sound of taunting revilers, in the presence of the vengeful foe. (18) All this has come upon us, yet we have not forgotten You, or been false to Your covenant. (19) Our hearts have not gone astray, nor have our feet swerved from Your path, (20) though You cast us, crushed, to where the sea monster is, and covered us over with deepest darkness. (21) If we forgot the name of our God and spread forth our hands to a foreign god, (22) God would surely search it out, for He knows the secrets of the heart. (23) It is for Your sake that we are slain all day long, that we are regarded as sheep to be slaughtered. (24) Rouse Yourself; why do You sleep, O Lord? Awaken, do not reject us forever! (25) Why do You hide Your face, ignoring our affliction and distress? (26) We lie prostrate in the dust; our body clings to the ground. (27) Arise and help us, redeem us, as befits Your faithfulness.

תהילים מ״ה

(א) לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־שֹׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי־קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת׃ (ב) רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י ׀ דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט ׀ סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר׃ (ג) יָפְיָפִ֡יתָ מִבְּנֵ֬י אָדָ֗ם ה֣וּצַק חֵ֭ן בְּשְׂפְתוֹתֶ֑יךָ עַל־כֵּ֤ן בֵּֽרַכְךָ֖ אֱלֹהִ֣ים לְעוֹלָֽם׃ (ד) חֲגֽוֹר־חַרְבְּךָ֣ עַל־יָרֵ֣ךְ גִּבּ֑וֹר ה֝וֹדְךָ֗ וַהֲדָרֶֽךָ׃ (ה) וַהֲדָ֬רְךָ֨ ׀ צְלַ֬ח רְכַ֗ב עַֽל־דְּבַר־אֱ֭מֶת וְעַנְוָה־צֶ֑דֶק וְתוֹרְךָ֖ נוֹרָא֣וֹת יְמִינֶֽךָ׃ (ו) חִצֶּ֗יךָ שְׁנ֫וּנִ֥ים עַ֭מִּים תַּחְתֶּ֣יךָ יִפְּל֑וּ בְּ֝לֵ֗ב אוֹיְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ז) כִּסְאֲךָ֣ אֱ֭לֹהִים עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד שֵׁ֥בֶט מִ֝ישֹׁ֗ר שֵׁ֣בֶט מַלְכוּתֶֽךָ׃ (ח) אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֮ וַתִּשְׂנָ֫א רֶ֥שַׁע עַל־כֵּ֤ן ׀ מְשָׁחֲךָ֡ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֶיךָ שֶׁ֥מֶן שָׂשׂ֗וֹן מֵֽחֲבֵרֶֽיךָ׃ (ט) מֹר־וַאֲהָל֣וֹת קְ֭צִיעוֹת כָּל־בִּגְדֹתֶ֑יךָ מִֽן־הֵ֥יכְלֵי שֵׁ֝֗ן מִנִּ֥י שִׂמְּחֽוּךָ׃ (י) בְּנ֣וֹת מְ֭לָכִים בְּיִקְּרוֹתֶ֑יךָ נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗ בְּכֶ֣תֶם אוֹפִֽיר׃ (יא) שִׁמְעִי־בַ֣ת וּ֭רְאִי וְהַטִּ֣י אָזְנֵ֑ךְ וְשִׁכְחִ֥י עַ֝מֵּ֗ךְ וּבֵ֥ית אָבִֽיךְ׃ (יב) וְיִתְאָ֣ו הַמֶּ֣לֶךְ יָפְיֵ֑ךְ כִּי־ה֥וּא אֲ֝דֹנַ֗יִךְ וְהִשְׁתַּֽחֲוִי־לֽוֹ׃ (יג) וּבַֽת־צֹ֨ר ׀ בְּ֭מִנְחָה פָּנַ֥יִךְ יְחַלּ֗וּ עֲשִׁ֣ירֵי עָֽם׃ (יד) כָּל־כְּבוּדָּ֣ה בַת־מֶ֣לֶךְ פְּנִ֑ימָה מִֽמִּשְׁבְּצ֖וֹת זָהָ֣ב לְבוּשָֽׁהּ׃ (טו) לִרְקָמוֹת֮ תּוּבַ֪ל לַ֫מֶּ֥לֶךְ בְּתוּל֣וֹת אַ֭חֲרֶיהָ רֵעוֹתֶ֑יהָ מ֖וּבָא֣וֹת לָֽךְ׃ (טז) תּ֭וּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹ֣ת וָגִ֑יל תְּ֝בֹאֶ֗ינָה בְּהֵ֣יכַל מֶֽלֶךְ׃ (יז) תַּ֣חַת אֲ֭בֹתֶיךָ יִהְי֣וּ בָנֶ֑יךָ תְּשִׁיתֵ֥מוֹ לְ֝שָׂרִ֗ים בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃ (יח) אַזְכִּ֣ירָה שִׁ֭מְךָ בְּכָל־דֹּ֣ר וָדֹ֑ר עַל־כֵּ֥ן עַמִּ֥ים יְ֝הוֹדֻ֗ךָ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד׃

Psalms 45

(1) For the leader; on shoshannim. Of the Korahites. A maskil. A love song. (2) My heart is astir with gracious words; I speak my poem to a king; my tongue is the pen of an expert scribe. (3) You are fairer than all men; your speech is endowed with grace; rightly has God given you an eternal blessing. (4) Gird your sword upon your thigh, O hero, in your splendor and glory; (5) in your glory, win success; ride on in the cause of truth and meekness and right; and let your right hand lead you to awesome deeds. (6) Your arrows, sharpened, [pierce] the breast of the king’s enemies; peoples fall at your feet. (7) Your divine throne is everlasting; your royal scepter is a scepter of equity. (8) You love righteousness and hate wickedness; rightly has God, your God, chosen to anoint you with oil of gladness over all your peers. (9) All your robes [are fragrant] with myrrh and aloes and cassia; from ivoried palaces lutes entertain you. (10) Royal princesses are your favorites; the consort stands at your right hand, decked in gold of Ophir. (11) Take heed, lass, and note, incline your ear: forget your people and your father’s house, (12) and let the king be aroused by your beauty; since he is your lord, bow to him. (13) O Tyrian lass, the wealthiest people will court your favor with gifts, (14) goods of all sorts. The royal princess, her dress embroidered with golden mountings, (15) is led inside to the king; maidens in her train, her companions, are presented to you. (16) They are led in with joy and gladness; they enter the palace of the king. (17) Your sons will succeed your ancestors; you will appoint them princes throughout the land. (18) I commemorate your fame for all generations, so peoples will praise you forever and ever.

תהילים מ״ו

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ לִבְנֵי־קֹ֑רַח עַֽל־עֲלָמ֥וֹת שִֽׁיר׃ (ב) אֱלֹהִ֣ים לָ֭נוּ מַחֲסֶ֣ה וָעֹ֑ז עֶזְרָ֥ה בְ֝צָר֗וֹת נִמְצָ֥א מְאֹֽד׃ (ג) עַל־כֵּ֣ן לֹא־נִ֭ירָא בְּהָמִ֣יר אָ֑רֶץ וּבְמ֥וֹט הָ֝רִ֗ים בְּלֵ֣ב יַמִּֽים׃ (ד) יֶהֱמ֣וּ יֶחְמְר֣וּ מֵימָ֑יו יִֽרְעֲשֽׁוּ־הָרִ֖ים בְּגַאֲוָת֣וֹ סֶֽלָה׃ (ה) נָהָ֗ר פְּלָגָ֗יו יְשַׂמְּח֥וּ עִיר־אֱלֹהִ֑ים קְ֝דֹ֗שׁ מִשְׁכְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן׃ (ו) אֱלֹהִ֣ים בְּ֭קִרְבָּהּ בַּל־תִּמּ֑וֹט יַעְזְרֶ֥הָ אֱ֝לֹהִ֗ים לִפְנ֥וֹת בֹּֽקֶר׃ (ז) הָמ֣וּ ג֭וֹיִם מָ֣טוּ מַמְלָכ֑וֹת נָתַ֥ן בְּ֝קוֹל֗וֹ תָּמ֥וּג אָֽרֶץ׃ (ח) יְהוָ֣ה צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֝נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃ (ט) לְֽכוּ־חֲ֭זוּ מִפְעֲל֣וֹת יְהוָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֖ם שַׁמּ֣וֹת בָּאָֽרֶץ׃ (י) מַשְׁבִּ֥ית מִלְחָמוֹת֮ עַד־קְצֵ֪ה הָ֫אָ֥רֶץ קֶ֣שֶׁת יְ֭שַׁבֵּר וְקִצֵּ֣ץ חֲנִ֑ית עֲ֝גָל֗וֹת יִשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ (יא) הַרְפּ֣וּ וּ֭דְעוּ כִּי־אָנֹכִ֣י אֱלֹהִ֑ים אָר֥וּם בַּ֝גּוֹיִ֗ם אָר֥וּם בָּאָֽרֶץ׃ (יב) יְהוָ֣ה צְבָא֣וֹת עִמָּ֑נוּ מִשְׂגָּֽב־לָ֝נוּ אֱלֹהֵ֖י יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃

Psalms 46

(1) For the leader. Of the Korahites; on alamoth. A song. (2) God is our refuge and stronghold, a help in trouble, very near. (3) Therefore we are not afraid though the earth reels, though mountains topple into the sea— (4) its waters rage and foam; in its swell mountains quake.Selah. (5) There is a river whose streams gladden God’s city, the holy dwelling-place of the Most High. (6) God is in its midst, it will not be toppled; by daybreak God will come to its aid. (7) Nations rage, kingdoms topple; at the sound of His thunder the earth dissolves. (8) The LORD of hosts is with us; the God of Jacob is our haven.Selah. (9) Come and see what the LORD has done, how He has wrought desolation on the earth. (10) He puts a stop to wars throughout the earth, breaking the bow, snapping the spear, consigning wagons to the flames. (11) “Desist! Realize that I am God! I dominate the nations; I dominate the earth.” (12) The LORD of hosts is with us; the God of Jacob is our haven.Selah.

תהילים מ״ז

(א) לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר׃ (ב) כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִ֗ים בְּק֣וֹל רִנָּֽה׃ (ג) כִּֽי־יְהוָ֣ה עֶלְי֣וֹן נוֹרָ֑א מֶ֥לֶךְ גָּ֝דוֹל עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ׃ (ד) יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ׃ (ה) יִבְחַר־לָ֥נוּ אֶת־נַחֲלָתֵ֑נוּ אֶ֥ת גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר־אָהֵ֣ב סֶֽלָה׃ (ו) עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃ (ז) זַמְּר֣וּ אֱלֹהִ֣ים זַמֵּ֑רוּ זַמְּר֖וּ לְמַלְכֵּ֣נוּ זַמֵּֽרוּ׃ (ח) כִּ֤י מֶ֖לֶךְ כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים זַמְּר֥וּ מַשְׂכִּֽיל׃ (ט) מָלַ֣ךְ אֱ֭לֹהִים עַל־גּוֹיִ֑ם אֱ֝לֹהִ֗ים יָשַׁ֤ב ׀ עַל־כִּסֵּ֬א קָדְשֽׁוֹ׃ (י) נְדִ֘יבֵ֤י עַמִּ֨ים ׀ נֶאֱסָ֗פוּ עַם֮ אֱלֹהֵ֪י אַבְרָ֫הָ֥ם כִּ֣י לֵֽ֭אלֹהִים מָֽגִנֵּי־אֶ֗רֶץ מְאֹ֣ד נַעֲלָֽה׃

Psalms 47

(1) For the leader. Of the Korahites. A psalm. (2) All you peoples, clap your hands, raise a joyous shout for God. (3) For the LORD Most High is awesome, great king over all the earth; (4) He subjects peoples to us, sets nations at our feet. (5) He chose our heritage for us, the pride of Jacob whom He loved.Selah. (6) God ascends midst acclamation; the LORD, to the blasts of the horn. (7) Sing, O sing to God; sing, O sing to our king; (8) for God is king over all the earth; sing a hymn. (9) God reigns over the nations; God is seated on His holy throne. (10) The great of the peoples are gathered together, the retinue of Abraham’s God; for the guardians of the earth belong to God; He is greatly exalted.

תהילים מ״ח

(א) שִׁ֥יר מִ֝זְמוֹר לִבְנֵי־קֹֽרַח׃ (ב) גָּ֘ד֤וֹל יְהוָ֣ה וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד בְּעִ֥יר אֱ֝לֹהֵ֗ינוּ הַר־קָדְשֽׁוֹ׃ (ג) יְפֵ֥ה נוֹף֮ מְשׂ֪וֹשׂ כָּל־הָ֫אָ֥רֶץ הַר־צִ֭יּוֹן יַרְכְּתֵ֣י צָפ֑וֹן קִ֝רְיַ֗ת מֶ֣לֶךְ רָֽב׃ (ד) אֱלֹהִ֥ים בְּאַרְמְנוֹתֶ֗יהָ נוֹדַ֥ע לְמִשְׂגָּֽב׃ (ה) כִּֽי־הִנֵּ֣ה הַ֭מְּלָכִים נֽוֹעֲד֑וּ עָבְר֥וּ יַחְדָּֽו׃ (ו) הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֣ן תָּמָ֑הוּ נִבְהֲל֥וּ נֶחְפָּֽזוּ׃ (ז) רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם חִ֝֗יל כַּיּוֹלֵֽדָה׃ (ח) בְּר֥וּחַ קָדִ֑ים תְּ֝שַׁבֵּ֗ר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ׃ (ט) כַּאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְנוּ ׀ כֵּ֤ן רָאִ֗ינוּ בְּעִיר־יְהוָ֣ה צְ֭בָאוֹת בְּעִ֣יר אֱלֹהֵ֑ינוּ אֱלֹ֘הִ֤ים יְכוֹנְנֶ֖הָ עַד־עוֹלָ֣ם סֶֽלָה׃ (י) דִּמִּ֣ינוּ אֱלֹהִ֣ים חַסְדֶּ֑ךָ בְּ֝קֶ֗רֶב הֵיכָלֶֽךָ׃ (יא) כְּשִׁמְךָ֤ אֱלֹהִ֗ים כֵּ֣ן תְּ֭הִלָּתְךָ עַל־קַצְוֵי־אֶ֑רֶץ צֶ֝֗דֶק מָלְאָ֥ה יְמִינֶֽךָ׃ (יב) יִשְׂמַ֤ח ׀ הַר־צִיּ֗וֹן תָּ֭גֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְ֝מַ֗עַן מִשְׁפָּטֶֽיךָ׃ (יג) סֹ֣בּוּ צִ֭יּוֹן וְהַקִּיפ֑וּהָ סִ֝פְר֗וּ מִגְדָּלֶֽיהָ׃ (יד) שִׁ֤יתוּ לִבְּכֶ֨ם ׀ לְֽחֵילָ֗ה פַּסְּג֥וּ אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ לְמַ֥עַן תְּ֝סַפְּר֗וּ לְד֣וֹר אַחֲרֽוֹן׃ (טו) כִּ֤י זֶ֨ה ׀ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֵינוּ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד ה֖וּא יְנַהֲגֵ֣נוּ עַל־מֽוּת׃

Psalms 48

(1) A song. A psalm of the Korahites. (2) The LORD is great and much acclaimed in the city of our God, His holy mountain— (3) fair-crested, joy of all the earth, Mount Zion, summit of Zaphon, city of the great king. (4) Through its citadels, God has made Himself known as a haven. (5) See, the kings joined forces; they advanced together. (6) At the mere sight of it they were stunned, they were terrified, they panicked; (7) they were seized there with a trembling, like a woman in the throes of labor, (8) as the Tarshish fleet was wrecked in an easterly gale. (9) The likes of what we heard we have now witnessed in the city of the LORD of hosts, in the city of our God— may God preserve it forever!Selah. (10) In Your temple, God, we meditate upon Your faithful care. (11) The praise of You, God, like Your name, reaches to the ends of the earth; Your right hand is filled with beneficence. (12) Let Mount Zion rejoice! Let the towns of Judah exult, because of Your judgments. (13) Walk around Zion, circle it; count its towers, (14) take note of its ramparts; go through its citadels, that you may recount it to a future age. (15) For God—He is our God forever; He will lead us evermore.

משנה כלים י״ב:ח׳-י״ג:א׳

(ח) הָאוֹלָר, וְהַקֻּלְמוֹס, וְהַמְּטוּטֶלֶת, וְהַמִּשְׁקָלוֹת, וְהַכּוּרִים, וְהַכַּן, וְהַכַּנָּא, טְמֵאִים. וְכָל גֹּלְמֵי כְלֵי עֵץ, טְמֵאִים, חוּץ מִשֶּׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף גְּרוֹפִית שֶׁל זַיִת, טְהוֹרָה, עַד שֶׁתִּשָּׁלֵק:

(א) הַסַּיִף, וְהַסַּכִּין, וְהַפִּגְיוֹן, וְהָרֹמַח, מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וְהַשְּׁחוֹר וְזוּג שֶׁל סַפָּרִים, שֶׁנֶּחֱלְקוּ, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַסָּמוּךְ לַיָּד, טָמֵא. וְהַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ, טָהוֹר. מִסְפֶּרֶת שֶׁנֶּחְלְקָה לִשְׁנַיִם, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

Mishnah Kelim 12:8-13:1

(8) A pen-knife, a writing pen, a plummet, a weight, pressing plates, a measuring-rod, and a measuring-table are susceptible to impurity. All unfinished wooden vessels also are susceptible to impurity, excepting those made of boxwood. Rabbi Judah says: one made of an olive-tree branch is also clean unless it was first heated.

(1) The sword, knife, dagger, spear, hand-sickle, harvest-sickle, clipper, and barbers’ whose component parts were separated, are susceptible to impurity. Rabbi Yose says: the part that is near the hand is susceptible to impurity, but that which is near the top is clean. The two parts of shears which were separated: Rabbi Judah says: they are still susceptible to impurity; But the sages say that they are clean.

תלמוד ירושלמי שקלים ה׳:א׳:א׳-כ״ב

נשערה מאוד מדקדק עמהן כחוט השערה א"ר יוסי <בר אבין> לא מטעם הזה אלא מן מה דכתיב (תהילים פט) ונורא הוא על כל סביביו מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים רבי חגיי בשם רבי שמואל בר נחמן מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ושבים פעם אחת היתה בתו עוברת להנשא ושטפה נהר והוון כל עמא עללין לגביה בעון מנחמתיה ולא קיבל עלוי מתנחמא עאל רבי פינחס בן יאיר לגביה בעי מנחמתיה ולא קיבל עלוי מתנחמא אמר לון דין הוא חסידכון אמרו ליה רבי כך וכך היה עושה וכך וכך אירע ליה אמר איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים מיד נפלה הברה בעיר באת בתו של אותו האיש אית דאמרי בסוכתא איתערית ואית דאמרי מלאך ירד כדמות ר' פינחס בן יאיר והצילה: גביני כרוז: שהיה מכריז בבית המקדש מה היה אומר עמדו הכהנים לעבודה ולויים לדוכנן וישראל למעמדן אגריפס המלך שמע קולו עד ח' פרסאות ונתן לו מתנות הרבה: בן גבר על נעילת שערים: תירגם רב קומי דבית ר' שילא קרא גברא אכריז כרוזא אמרין ליה אמור קרא תרנגולא א"ל והתנינן בן גבר אית לך למימר בר תרנגולא: בן בבי על הפקיע: שהיה <מזווג> מזייג את הפתילות ר' יוסי <אסי> עאל לכופרה בעו ממנייא עלייהון פרנסים ולא קיבלון מינהן עאל ואמר קומיהון בן בבי על הפקיע ומה אם זה שנתמנה על הפתילות זכה להימנות עם גדולי הדור אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לכ"ש: בן ארזה על הצלצל: כי הא דתנינן תמן הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזה על הצלצל: הוגרס ב"ל על השיר: אמר ר' אחא נעימה יתירה היה יודע ואמרו עליו על הוגרס ב"ל שהיה מנעים את קולו בזמר וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר והיו כל אחיו הכהנים נזקרים לו בבת ראש: בית גרמו על מעשה לחם הפנים: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו ולא רצו ללמד שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריאה והיו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו לא היו בקיאין בית גרמו היו מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ ולא היתה מתעפשת ואלו היו מסיקין מבפנים ורודין מבפנים והיתה מתעפשת כיון שידעו חכמים בדבר הזה אמרו כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא שנאמר (משלי יז) כל פעל ה' למענהו שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להם שכרן י"ב מנה היו נוטלים ונתנו להם כ"ד ר' יהודה אומר כ"ד היו נוטלים ונתנו להן מ"ח אמרו להן מפני מה אין אתם רוצים ללמד אמרו להן מסורת הוא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני ע"ז שלהן בדברים הללו מזכירין אותן לשבח שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם שלא יהו אומרים ממעשה לחם הפנים הן אוכלים: בית אבטינס על מעשה הקטורת: של בית אבטינס היו בקיאין על מעשי פיטום הקטורת ובמעלה העשן ולא רצו ללמד שלחו והביאו אומנין מאלכסנדריאה של מצרים והיו בקיאין בפיטום הקטורת ובמעלה עשן לא היו בקיאין של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כמקל ופוסה ויורדת ושל אלו היתה פוסה מיד כיון שידעו חכמים בדבר אמרו כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא שנאמר (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וגו' <נ"א כל מה שפעל הקב"ה לא פעל אלא למענהו שנאמר כל פעל ה' למענהו> שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להן שכרן י"ב מנה היו נוטלין ונתנו להן כ"ד רבי יהודה אומר כ"ד היו נוטלין ונתנו להן מ"ח אמרו להן מפני מה אין אתם רוצין ללמד אמרו להן מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן לפני ע"ז שלהן בדברים הללו מזכירין אותן לשבח שלא יצאת אשה משל א' מהן מבושמת מעולם ולא עוד אלא כשהיה א' מהן נושא אשה ממקום אחר היה פוסק עמה ע"מ שלא תתבשם שלא יהו אומרים ממעש פיטום הקטורת הן מתבשמות לקיים מה שנאמר (במדבר ל״ב:כ״ב) והייתם נקיים מה' ומישראל אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי עומד בירושלים ומצאתי תינוק אחד משל בית אבטינס אמרתי לו בני מאיזו משפחה את אמר לי ממשפחת פלוני אמרתי לו בני אבותיך לפי שנתכוונו לרבות כבודן ולמעט כבוד שמים לפיכך כבודם נתמעט וכבוד

Jerusalem Talmud Shekalim 5:1:1-22

...

תלמוד ירושלמי שקלים ה׳:א׳:א׳-ג׳:ג׳

שמים נתרבה אמר רבי עקיבה שח לי שמעון בן לוגא מלקט הייתי עשבים אני ותינוק א' משל בית אבטינס וראיתי אותו שבכה וראיתי אותו ששחק אמרתי לו בני למה בכיתה אמר לי על כבוד של בית אבא שנתמעט ולמה שחקתה אמר לי על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא ומה ראית מעלה עשן לנגדי נומיתי לו בני הראהו לי אמר לי ר' מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לבירייה א"ר יוחנן בן נורי <מלקט הייתי עשבים אני וזקן אחד> פגע בי זקן אחד משל בית אבטינס ומגילת סמנים בידו אמר לי ר' לשעבר היו בית אבא צנועין והיו מוסרין את המגילה הזאת אלו לאלו ועכשיו שאינן בית אבא נאמנים הילך את המגילה והזהר בה וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר"ע זלגו עיניו דמעות ואמר מעתה אין אנו צריכין <רשאין> להזכירן לגנאי: אלעזר על הפרוכת: שהיה ממונה על אורגי פרוכת: פינחס המלביש: שהיה מלביש בגדי כהונה גדולה מעשה בכהן אחד שהלביש לאיסטרטיו' אחד ונתן לו שמונה זהובים ואית דאמרי תרי עשר יהב ליה: אין פוחתין משבעה אמרכולין וג' גזברין ואין עושין שררה על הצבור פחות משנים חוץ מבן אחיה שעל חולי מעיים ואלעזר שעל הפרוכת שאותן קיבלו רוב הציבור עליהן: אין פוחתין מג' גזברין ומז' אמרכולין תני משני כתליקין הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב ל״א:י״ג) ויחיאל ועזזיהו ונחת גזברין ועשאהל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו אמרכולין פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו קתילקין במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים המלך וכ"ג כשהוא חותם הגיזבר חותם ונותנו לאמרכול אמרכל חותם ונותנו לקתליקון קתליקון חותם ונותנו לכהן גדול כ"ג חותם ונותנו למלך וכשהוא מתיר המלך רואה חותמו ומתיר כ"ג רואה חותמו ומתיר קתליקין רואה חותמו ומתיר אמרכל רואה חותמו ומתיר גיזבר רואה חותמו ומתיר: אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים: רב נחמן בשם רבי מנא על שם (שמות כ״ח:ה׳) והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן אמר ר' <נחמיה> חמא בי רבי חנינא מפסולת של לוחות העשיר משה הדא הוא דכתיב (שמות ל) פסל לך שני לוחות אבנים פסל לך שתהא הפסולת שלך אמר ר' חנין מחצב של אבנים טובות ומרגליות <גילה> ברא לו הקב"ה מתוך אהלו וממנו העשיר משה כתיב (שמות ל״ג:ח׳) והביטו אחרי משה עד בואו האוהלה תרין אמוראין חד אמר לגנאי וח"א לשבח מאן דאמר לגנאי חמון שקין חמון כרעין חמון קופר אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי כל מדליה מן דיהודאי ומ"ד לשבח מחמי צדיקיא ומזכי טוביא דזכת למיחמי יתיה: ד' חותמות היו במקדש וכתוב עליהן עגל זכר גדי וחוטא בן עזאי אומר ה' היו וארמית כתוב עליהן

Jerusalem Talmud Shekalim 5:1:1-3:3

...

סוכה י״ד א

יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה מחשבה אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה וכי תימא הני מילי כלים דחשיבי אבל ידות דלצורך אכילה נינהו במחשבה נעשה ובמחשבה סלקא והתנן כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורות (ור' יוסי מטמא) בשלמא למאן דאמר בססן התיר אגודן שפיר אלא למאן דאמר מאי בססן בססן ממש מאי איכא למימר הכא נמי שבססן ממש אי הכי מאי טעמייהו דאחרים דאמור כרבי יוסי דתנן רבי יוסי מטמא האי מאי בשלמא התם טעמא דרבי יוסי חזיא לכדרבי שמעון בן לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש הואיל וראויות להופכן בעתר אלא הכא למאי חזיא חזיא לכי סתר למנקט להו בגילייהו גופא כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורות ורבי יוסי מטמא מאי בססן רבי יוחנן אמר בססן ממש ר' (אליעזר) אומר התיר אגדן בשלמא לרבי (אליעזר) דאמר בססן התיר אגדן היינו דמטמא רבי יוסי אלא לרבי יוחנן דאמר בססן ממש אמאי מטמא רבי יוסי א"ר שמעון בן לקיש הואיל וראויות להופכן בעתר א"ר (אליעזר) למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות: מתני׳ מסככין בנסרים דברי רבי יהודה ורבי מאיר אוסר נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשרה ובלבד שלא יישן תחתיו: גמ׳ אמר רב מחלוקת בנסרין שיש בהן ארבעה דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה אבל בנסרין שאין בהן ארבעה דברי הכל כשרה ושמואל אמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה אין בהן ארבעה ואפי' פחות משלשה הא קנים בעלמא נינהו א"ר פפא הכי קאמר יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה פחות משלשה דברי הכל כשרה מ"ט קנים בעלמא נינהו כי פליגי משלשה עד ארבעה מר סבר כיון דליתנהו שיעור מקום לא גזרינן ומר סבר כיון דנפקי להו מתורת לבוד גזרינן תנן נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשרה ובלבד שלא יישן תחתיו בשלמא לשמואל דאמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה משום הכי לא יישן תחתיו אלא לרב דאמר בשיש בהן ארבעה מחלוקת אבל אין בהן ארבעה דברי הכל כשרה לר' יהודה אמאי לא יישן תחתיו מי סברת דברי הכל היא סיפא אתאן לרבי מאיר תא שמע שני סדינין מצטרפין

Sukkah 14a

descend into their state of ritual impurity by means of thought? Although an unfinished vessel ordinarily cannot become ritually impure, if the craftsman decided to leave it in its unfinished state, it immediately assumes the legal status of a completed vessel and can become ritually impure. However, they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. Merely deciding to complete the unfinished vessel does not alter its status. It loses its status as a vessel only when he takes action to complete it. Action negates status created by action and status created by thought; however, thought negates neither status created by action nor status created by thought. Therefore, once the straw of the grain harvested for food is considered a handle and is susceptible to ritual impurity, its status cannot be negated by thought alone. And if you say: There is a distinction between the cases, as this principle applies only to vessels, which are significant, but with regard to handles that are not independently significant but are merely for the purpose of handling food, perhaps by means of thought they become handles and by means of thought they emerge from that status; but didn’t we learn in the mishna to the contrary? All handles of food that one besasan on the threshing floor are ritually pure, as through one’s actions he indicated that has no use for them and does not consider them significant. And Rabbi Yosei deems them capable of becoming ritually impure. The Gemara elaborates: Granted, according to the one who said that besasan means that one untied their binding, it works out well. Although no action was performed on the sheaves, nevertheless, since their only purpose is to facilitate binding the sheaves, he indicated by unbinding them that the handles no longer suit his needs. However, according to the one who said: What is the meaning of besasan? It means he actually trampled them, what can be said? According to that opinion, only an action can negate the status of the handles. What, then, is the rationale for the opinion of the Rabbis, who hold that thought alone can negate their status? The Gemara answers: Here too, the dispute between the Rabbis and Aḥerim with regard to using grain for roofing the sukka is in a case where one actually trampled them, and that is the reason that they are no longer susceptible to ritual impurity. The Gemara asks: If so, and a change was made to the grain itself, what is the rationale for the opinion of Aḥerim, who nevertheless prohibit their use as roofing? The Gemara answers: It is because Aḥerim state their opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as we learned in the previously cited mishna: Rabbi Yosei deems them capable of becoming ritually impure even after trampling. The Gemara asks: What is the basis of this comparison between the cases? Granted, there, in the dispute concerning the ritual impurity of the grain on the threshing floor, the rationale for the opinion of Rabbi Yosei, i.e., that the handles remain susceptible to ritual impurity, is that they are suitable for use. This is in accordance with the statement of Rabbi Shimon ben Lakish, as Rabbi Shimon ben Lakish said: Even after the grain is trampled the straw suits his needs, since the straw is suited to facilitate turning over the grain with a pitchfork, as the straw prevents the grain from falling between the prongs of the pitchfork. However, here, where one needs the straw only for roofing the sukka, for what are the handles suited after they have been trampled? They serve no purpose in terms of handling the grain. The Gemara answers: They are suited when one dismantles the roofing, in order to hold the grain by the straw, so that it will scatter. Therefore, Aḥerim hold that the straw remains capable of contracting ritual impurity. Apropos the dispute between the Rabbis and Rabbi Yosei, the Gemara discusses the matter itself: All handles of food that one besasan on the threshing floor are ritually pure, and Rabbi Yosei deems them capable of becoming ritually impure. The Gemara asks: What is the meaning of besasan? Rabbi Yoḥanan said: It means that one actually trampled them under foot. Rabbi Elazar says: It means he untied their binding. The Gemara notes: Granted, according to Rabbi Elazar, who said that besasan means that he untied their binding, this is the reason that Rabbi Yosei deems the handles capable of contracting ritual impurity. However, according to Rabbi Yoḥanan, who said that besasan means that one actually trampled them, why does Rabbi Yosei deem the handles capable of contracting ritual impurity? Didn’t one thereby render them insignificant? Rabbi Shimon ben Lakish said: Even after the grain is trampled, the straw suits his needs, since the straw is suited to facilitate turning over the grain with a pitchfork. Apropos a pitchfork, the Gemara cites a related aggadic teaching: Rabbi Elazar said: Why are the prayers of the righteous likened to a pitchfork [eter]? It is written: “And Isaac entreated [vayetar] the Lord for his wife, because she was barren” (Genesis 25:21), to say to you: Just as this pitchfork overturns the grain on the threshing floor from place to place, so too, the prayers of the righteous overturn the mind of the Holy One, Blessed be He, from the attribute of cruelty to the attribute of mercy, and He accepts their prayers. MISHNA: One may roof the sukka with boards like those used in the ceiling of a house; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir prohibits their use. If one placed a board that is four handbreadths wide atop the sukka, the sukka is fit. He fulfills his obligation, provided he does not sleep beneath the board. GEMARA: Rav said: The dispute is with regard to boards that have four handbreadths in their width, the standard size for boards used in house ceilings, as Rabbi Meir is of the opinion that the Sages issued the decree of the roof. In that case, the roofing of the sukka with boards that wide could be confused with a ceiling. If it were permitted to roof the sukka with a board that size, one might come to sleep beneath the ceiling of his own home during the Festival. And Rabbi Yehuda is not of the opinion that the Sages issued the decree of the roof. However, with regard to boards that do not have four handbreadths in their width, everyone agrees that the sukka is fit. And Shmuel said: The dispute is with regard to boards that do not have four handbreadths in their width; however, if they have four handbreadths in their width, everyone agrees that it is unfit. The Gemara asks: According to Shmuel, the dispute is with regard to boards that do not have four handbreadths in their width, and apparently the same would hold true even if their width were less than three handbreadths. In that case, aren’t they merely reeds; why would Rabbi Meir prohibit their use? Rav Pappa said that this is what Shmuel is saying: If they have four handbreadths in their width, everyone agrees that the sukka is unfit. If their width is less than three handbreadths, everyone agrees that the sukka is fit. What is the reason? It is because they are merely reeds. When they disagree in the mishna, their disagreement pertains to a case where the boards are from three to four handbreadths wide. In that case, one Sage, Rabbi Yehuda, holds that since they are not the measure of a significant place, we do not issue a decree prohibiting their use. And one Sage, Rabbi Meir, holds that since they have departed from the halakhic status of being joined [lavud], which applies only to gaps of less than three handbreadths, we issue a decree prohibiting their use as roofing. The Gemara cites proof with regard to the dispute between Rav and Shmuel. We learned in the mishna: If one placed a board that is four handbreadths wide atop the sukka, the sukka is fit. He fulfills his obligation, provided he does not sleep beneath the board. Granted, according to Shmuel, who said that the dispute is with regard to boards that do not have four handbreadths in their width, however, if they have four handbreadths in their width, everyone agrees that it is unfit roofing, it is due to that reason that one should not sleep beneath the board. However, according to Rav, who said that the dispute is with regard to boards that have four handbreadths in their width, however, if they do not have four handbreadths in their width, everyone agrees that it is fit, according to Rabbi Yehuda, why may one not sleep beneath it? The Gemara answers: Do you hold that this last halakha in the mishna, about not sleeping beneath the board, is a ruling with which everyone, including Rabbi Yehuda agrees? Rather, in the latter clause of the mishna we have come to the opinion of Rabbi Meir. He alone, not Rabbi Yehuda, holds that one may not sleep beneath the board. Therefore, no proof can be cited from the mishna. The Gemara cites an additional proof. Come and hear: Two sheets placed over the roofing of the sukka join together to constitute four handbreadths, the measure of unfit roofing that renders a sukka unfit.

עירובין מ״ח א

מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל לְהַפְסִיקוֹ. מְחַיֵּיךְ עֲלֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. מַאי טַעְמָא קָא מְחַיֵּיךְ? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּתָנֵי לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְחוּמְרָא, וְאִיהוּ סְבִירָא לֵיהּ כְּרַבָּנַן לְקוּלָּא. ומִשּׁוּם דְּסָבַר לְקוּלָּא, מַאן דְּתָנֵי לְחוּמְרָא מְחַיֵּיךְ עֲלֵהּ? אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּתַנְיָא: נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעְיָינוֹת הַנּוֹבְעִין — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם. וְדִילְמָא בִּמְכוּנָּסִין. אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי: ״צָרִיךְ מְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל לְהַפְסִיקוֹ״. וּמַאי שְׁנָא קָנִים דְּלָא — דְּעָיְילִי בְּהוּ מַיָּא, שֶׁל בַּרְזֶל נָמֵי — עָיְילִי בְּהוּ מַיָּא. וְדִילְמָא ״צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה״ קָאָמַר. מִשּׁוּם דְּקַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם. כִּדְרַבִּי טַבְלָא, דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַבִּי טַבְלָא מֵרַב: מְחִיצָה תְּלוּיָה, מַהוּ שֶׁתַּתִּיר בְּחוּרְבָּה? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מְחִיצָה תְּלוּיָה מַתֶּרֶת אֶלָּא בְּמַיִם, קַל הוּא שֶׁהֵקֵילּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְכוּ׳. רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אָמַר רָבָא: שְׁמוֹנֶה עַל שְׁמוֹנֶה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: יֵשׁ לוֹ שְׁמוֹנֶה עַל שְׁמוֹנֶה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְאָמַר רָבָא: מַחֲלוֹקֶת לְהַלֵּךְ, אֲבָל לְטַלְטֵל דִּבְרֵי הַכֹּל: אַרְבַּע אַמּוֹת — אִין, טְפֵי — לָא. וְהָנֵי אַרְבַּע אַמּוֹת הֵיכָא כְּתִיבָא? כִּדְתַנְיָא: ״שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו״ — כְּתַחְתָּיו. [וְכַמָּה תַּחְתָּיו] גּוּפוֹ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְאַמָּה כְּדֵי לִפְשׁוֹט יָדָיו וְרַגְלָיו — דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גּוּפוֹ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, וְאַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל חֵפֶץ מִתַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו וּמַנִּיחַ תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. מַאי בֵּינַיְיהוּ, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: אַרְבַּע אַמּוֹת מְצוּמְצָמוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לִבְרֵיהּ: כִּי עָיְילַתְּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, בְּעִי מִינֵּיהּ: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ, בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ, אוֹ בְּאַמָּה שֶׁל קֹדֶשׁ יָהֲבִינַן לֵיהּ? אִם אָמַר לָךְ: אַמּוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ יָהֲבִינַן לֵיהּ — עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מַה תְּהֵא עָלָיו? וְאִם אָמַר לָךְ בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ, אֵימָא לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי ״יֵשׁ שֶׁאָמְרוּ הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם״? כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, אֲמַר לֵיהּ: אִי דָּיְיקִינַן כּוּלֵּא הַאי, לָא הֲוֵי תָּנֵינַן. לְעוֹלָם בְּאַמָּה דִּידֵיהּ יָהֲבִינַן לֵיהּ. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ: מַאי טַעְמָא לָא קָתָנֵי גַּבֵּי ״יֵשׁ שֶׁאָמְרוּ״? — דְּלָא פְּסִיקָא לֵיהּ, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא נַנָּס בְּאֵבָרָיו. הָיוּ שְׁנַיִם מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה וְכוּ׳. לְמָה לֵיהּ לְמֵימַר ״לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה״? הָכִי קָאֲמַר לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן: מִכְּדִי לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשָׁלֹשׁ חֲצֵירוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ, וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מַאי שְׁנָא הָתָם דִּפְלִיגִיתוּ, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּלָא פְּלִיגִיתוּ? וְרַבָּנַן: הָתָם אָוְושִׁי דָּיוֹרִין. הָכָא לָא אָוְושִׁי דָּיוֹרִין. וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת כּוּ׳. וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּעָרְבִי לְהוּ חִיצוֹנוֹת בַּהֲדֵי אֶמְצָעִית, הָוְיָא לְהוּ חֲדָא! אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֶמְצָעִית עֵירוּבָהּ בָּזוֹ וְעֵירוּבָהּ בָּזוֹ. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁנָּתְנוּ עֵירוּבָן בָּאֶמְצָעִית, כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ

Eruvin 48a

an iron partition to divide it into two separate areas, so that the residents of both places may draw water from it. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, would laugh at this teaching, as he deemed it unnecessary. The Gemara asks: Why did Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, laugh? If you say that it is because Rabbi Ḥiyya taught the baraita stringently, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, saying that ownerless objects acquire a place of residence, and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina holds leniently, in accordance with the opinion of the Rabbis and says that those objects do not acquire residence, this is difficult. Just because he holds leniently, does he laugh at one who teaches stringently? Rather, he must have laughed for a different reason, as it was taught in a baraita: Flowing rivers and streaming springs are like the feet of all people, as the water did not acquire residence in any particular spot. Consequently, one who draws water from rivers and springs may carry it wherever he is permitted to walk, even if it had previously been located outside his Shabbat limit. According to Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, the same halakha should apply to the water in the ditch. The Gemara rejects this argument: No proof can be brought from this ruling concerning rivers and springs, as perhaps we are dealing here with a ditch of still, collected water that belongs exclusively to the residents of that particular place. Rather, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, must have laughed for a different reason, because Rabbi Ḥiyya taught in his baraita that the ditch requires an iron partition to divide it into two separate sections. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, argued: Why is a partition of reeds different, that we should say it is not effective in that case? Apparently, it is because water enters it and passes from one limit to the other. But this is difficult, as even in the case of a partition of iron, water enters it and passes from one limit to another, as it cannot be hermetically sealed. If so, what does the iron accomplish that the reeds do not accomplish? The Gemara raises a difficulty: Perhaps the baraita is saying as follows: A water-filled ditch that lies between two Shabbat limits requires an iron partition to divide it into two separate sections. But there is no remedy, because it is impossible to hermetically seal a partition of that kind, and therefore its water may not be used. Rather, you must say that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, laughed at Rabbi Ḥiyya’s teaching for a different reason, because the Sages were lenient with regard to water. The Rabbis said that a minimal partition suffices in the case of water. Consequently, there should be no need for an iron partition. This is similar to the case involving Rabbi Tavla, as Rabbi Tavla asked of Rav: Does a suspended partition, i.e., a partition that is suspended and does not reach the ground, permit carrying in a ruin? Do we say that the remnants of the walls that are suspended in the air are considered as though they descend to the ground and close off the area, so that it is regarded as a private domain? Rav said to him: A suspended partition of this kind permits carrying only in the case of water, as the Sages were lenient with regard to water. Just as the Sages were lenient about water with respect to a suspended partition, so too they should be lenient here and not require an iron partition; rather, a minimal partition should suffice, even one made of reeds. The mishna taught: And the Rabbis say that if a person is sleeping at the onset of Shabbat and has no intention of acquiring residence in his location, he has only four cubits, whereas Rabbi Yehuda says he can walk four cubits in any direction he chooses. The Gemara asks: What is the dispute? The opinion of Rabbi Yehuda is the same as that of the first tanna, i.e., the Rabbis. Rava said: There is a practical difference between them, as the Rabbis permit him to carry in an area of eight by eight cubits. Rabbi Yehuda maintains that he has only four cubits, in the direction of his choosing, whereas according to the Rabbis he has four cubits in every direction, which totals an area of eight by eight cubits. That was also taught explicitly in a baraita: He has eight by eight cubits; this is the statement of Rabbi Meir, which is the opinion of the Rabbis of the mishna. And Rava further stated: This dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda relates only to walking, but as for carrying objects, all agree that to carry them four cubits is indeed permitted; but to carry them more than that is not. The Gemara inquires about the basis of this law: These four cubits within which a person is always permitted to walk on Shabbat, where are they written in the Torah? The Gemara answers: As it was taught in a baraita: The verse “Remain every man in his place; let no man go out of his place on the seventh day” (Exodus 16:29), means one must restrict his movement to an area equal to his place. And how much is the area of his place? A person’s body typically measures three cubits, and an additional cubit is needed in order to allow him to spread out his hands and feet, this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: A person’s body measures three cubits, and an additional cubit is needed in order to allow him to pick up an object from under his feet and place it under his head, meaning, to give him room to maneuver. The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in that Rabbi Yehuda provides him with exactly four cubits but no more; whereas Rabbi Meir maintains that we do not restrict him in this manner, but rather he is provided with expansive cubits, i.e., enough room to spread out his hands and feet, which measures slightly more than four cubits. Rav Mesharshiya said to his son: When you come before Rav Pappa, inquire of him as follows: The four cubits [ammot] mentioned here, do we grant them to each person measured according to his own forearm [amma], i.e., the distance from his elbow to the tip of his index finger, or do we grant them measured according to the cubit [amma] used for consecrated property, i.e., a standard cubit of six medium handbreadths for everyone? If he said to you that we provide him four cubits measured according to the standard cubit used for consecrated property, what will be with regard to Og, king of the Bashan, who is much larger than this? And if he said to you that we provide him four cubits measured according to his own forearm, say to him: Why was this halakha not taught together with the other matters whose measures are determined by the specific measure of the person involved, in the mishna that teaches: These are matters with regard to which they stated measures all in accordance with the specific measure of the person involved. This means that the measures are not fixed, but rather change in accordance with the person in question. If the four cubits are measured according to each person’s forearm, this law should have been included in the mishna. When Rav Mesharshiya’s son came before Rav Pappa, the latter said to him: Were we to be so precise, we would not be able to learn anything at all, as we would be too busy answering such questions. In fact, we grant him four cubits measured according to his own forearm. And as for that which was difficult for you, why was this law not taught in the mishna that teaches: These are matters with regard to which they stated measures all in accordance with the specific measure of the person involved? It is because this law is not absolutely clear-cut. It occasionally must be adjusted, since there may be a person whose limbs are small in relation to his body. With regard to such a person, we do not measure four cubits according to the size of his own forearm, but rather by the standard cubits used for consecrated property. The mishna taught: If there were two people positioned in a way that part of the four cubits of the one were subsumed within the four cubits of the other, they each may bring food and eat together in the shared area in the middle. Rabbi Shimon likened this case to that of three courtyards that open one into another, where the two outer courtyards established an eiruv with the middle one. The Gemara asks: Why does Rabbi Shimon need to offer an analogy and say: To what may this be likened, and thus connect our case to a different issue? The Gemara explains: This is what Rabbi Shimon said to the Rabbis: After all, to what is this similar? To three courtyards that open into one another, and that also open into a public domain. What is different there that you disagree with me and say that it is prohibited to carry from any one courtyard to any other, and what is different here that you do not disagree with me? And how do the Rabbis reply? There the residents of the courtyards are numerous, and some might come to carry objects in a place where it is prohibited to do so; whereas here the residents are not numerous, and a mere three people can warn each other against Shabbat desecration. The mishna taught: If the residents of the two outer courtyards established an eiruv with the middle one, it is permitted to carry from the middle one to the two outer ones, and it is permitted to carry from the middle one to the two outer ones. And it is prohibited to carry from one of the two outer courtyards to the other, as they did not establish a joint eiruv. The Gemara asks: Why is it prohibited? Since the residents of the outer courtyards established an eiruv with the middle one, they are as one, and consequently, they should all be permitted with one another. Rav Yehuda said: The mishna is referring to a case where the two outer courtyards did not place their eiruv in the middle courtyard; rather, to a case where the residents of the middle courtyard placed its first eiruv in this courtyard and its second eiruv in that courtyard, so that the eiruv of each of the other courtyards is not in the middle courtyard. And Rav Sheshet said: Even if you say that the residents of each of the outer courtyards placed their eiruv in the middle courtyard, they are still not considered a single courtyard, as we are dealing with a case where they placed each eiruv

עירובין מ״ח ב

בִּשְׁנֵי בָתִּים. כְּמַאן? כְּבֵית שַׁמַּאי, דְּתַנְיָא: חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן וּנְתָנוּהוּ בִּשְׁנֵי כֵלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין עֵירוּבָן עֵירוּב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עֵירוּבָן עֵירוּב. אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית הִלֵּל הָתָם — אֶלָּא בִּשְׁנֵי כֵלִים בְּבַיִת אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנֵי בָתִּים, לָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: לְרַב יְהוּדָה קַשְׁיָא וּלְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא. לְרַב יְהוּדָה קַשְׁיָא דְּאָמַר: כְּגוֹן שֶׁנָּתְנָה אֶמְצָעִית עֵירוּבָהּ בָּזוֹ וְעֵירוּבָהּ בָּזוֹ, וְכֵיוָן דְּעֵירְבָה אֶמְצָעִית בַּהֲדֵי חִיצוֹנָה הָוְיָא לֵיהּ חֲדָא, וְכִי הָדְרָה וְעָרְבָה בַּהֲדֵי אִידַּךְ — שְׁלִיחוּתָהּ עָבְדָה. וּלְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא: תֶּיהְוֵי כַּחֲמִשָּׁה שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירַב — דְּאָסְרִי אַהֲדָדֵי! אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: לָא לְרַב יְהוּדָה קַשְׁיָא וְלָא לְרַב שֵׁשֶׁת קַשְׁיָא. לְרַב יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא: כֵּיוָן דְּעֵירְבָה לַהּ אֶמְצָעִית בַּהֲדֵי חִיצוֹנָה, וּשְׁתַּיִם חִיצוֹנוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא עֵירְבוּ — גַּלְּיָא דַּעְתֵּיהּ דִּבְהָא נִיחָא לֵיהּ, וּבְהָא לָא נִיחָא לֵיהּ. וּלְרַב שֵׁשֶׁת לָא קַשְׁיָא: אִם אָמְרוּ דָּיוֹרִין לְהָקֵל, יֹאמְרוּ דָּיוֹרִין לְהַחְמִיר?! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: רְשׁוּת אַחַת מְשַׁמֶּשֶׁת לִשְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת. אֲבָל לָא שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹת לִרְשׁוּת אַחַת. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לִי:

Eruvin 48b

in two separate houses, and consequently the two outer courtyards do not join together and become as one. The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rav Sheshet state that an eiruv placed in two houses, even within the same courtyard, does not join the houses together? He must have said this in accordance with the opinion of Beit Shammai, as it was taught in a baraita: With regard to five people who collected their eiruv and placed it in two separate utensils, even in a single house, Beit Shammai say: Their eiruv is not a valid eiruv, as the two parts of the eiruv have not been deposited in the same place, and Beit Hillel say: Their eiruv is a valid eiruv as long as the entire eiruv was deposited in a single domain. The Gemara rejects this argument: Even if you say that this is in accordance with the opinion of Beit Hillel, Beit Hillel may have stated their opinion only there, with regard to two utensils that are located in one house and consequently, they join together. However, if the two utensils are located in two separate houses, even Beit Hillel agree that the eiruv is not valid. Rav Aḥa, son of Rav Avya, said to Rav Ashi: The explanation of Rav Yehuda is difficult and the explanation of Rav Sheshet is difficult. The explanation of Rav Yehuda is difficult, as he said that it is speaking about a case where the middle courtyard put its first eiruv in the one courtyard and its second eiruv in the other courtyard. However, once the middle courtyard establishes an eiruv with one of the outer ones, they are regarded as one, so that when it later establishes an eiruv with the other outer courtyard, it acts also on behalf of the first outer courtyard, as both of them are treated like a single courtyard. And the explanation of Rav Sheshet is difficult. Since the two outer courtyards placed their respective eiruvin in the middle courtyard, all are regarded as residents of the middle courtyard. And since each of the outer courtyards placed its eiruv in a different house, the case should be treated like that of five people who lived in the same courtyard, one of whom forgot and did not join the eiruv, where they all prohibit one another to carry in the courtyard. Similarly in this case, all should be prohibited to carry in the middle courtyard, the residents of the middle courtyard as well as the residents of the outer courtyards. Rav Ashi said to him: It is not difficult according to the explanation of Rav Yehuda and it is not difficult according to the explanation of Rav Sheshet. It is not difficult according to the explanation of Rav Yehuda, since the residents of the middle courtyard established an eiruv with each of the two outer courtyards, and the residents of the two outer courtyards did not establish an eiruv with one another. The residents of each of the outer courtyards indicated that it desired to join with the middle courtyard, but did not desire to join with the other outer courtyard. Since the residents of the outer courtyards demonstrated that that they did not want to join together and form a common eiruv, they cannot be forced to do so. And it is not difficult according to the explanation of Rav Sheshet. If they said that the people living in the outer courtyards are considered as residents of the middle courtyard as a leniency, so that they should be permitted to carry in the middle courtyard, does this mean that they will say that they are considered residents of the middle courtyard also as a stringency, so that they should be prohibited from carrying in the middle courtyard as if they live there? Rav Yehuda said that Rav said: This statement in the mishna, that objects may be carried from either of the outer courtyards into the middle courtyard and also from the middle courtyard into either of the outer courtyards, is the statement of, i.e., in accordance with the opinion of, Rabbi Shimon. But the Rabbis say: One domain serves two domains. That is to say, it is permitted to carry objects from either of the outer courtyards into the inner one, as no prohibition is imposed upon the outer courtyards, given that both established an eiruv with the middle courtyard. But two domains do not serve one domain, meaning that it is prohibited to carry objects from the middle courtyard into either of the two outer courtyards. The utensils of the middle courtyard are drawn after the other two, meaning that were he to bring them into one of the outer courtyards, he would be regarded as having removed them from the other. Rav Yehuda relates: When I recited this teaching before Shmuel, he said to me:

יבמות י״ט א

מבית אחד יבומי חדא ואיפטור אידך לא דדלמא אין זיקה ככנוסה והוו להו שתי יבמות הבאות משני בתים אלמא מספקא ליה וכי תימא מדאורייתא ה"נ דמייבמא חדא ומפטרא חדא ומדרבנן הוא דאסור גזירה משום שמא יאמרו ב' יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא ואידך מיפטרא בולא כלום והא טעמא דר"ש משום מאמר ולאו מאמר הוא דתניא אמר להם רבי שמעון לחכמים אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל אמר ליה אביי ולא שני לך בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמים דלמא כי אר"ש זיקה ככנוסה דמיא ביבם אחד אבל בשני יבמין לא ומי שני ליה לר"ש והתניא כלל אר"ש כל שהלידה קודמת לנשואין לא חולצת ולא מתייבמת נשואין קודם ללידה או חולצת או מתייבמת מאי לאו ביבם אחד וקתני לא חולצת ולא מתייבמת לא בשני יבמים אבל ביבם אחד מאי הכי נמי או חולצת או מתייבמת אי הכי אדתני נשואין קודמין ללידה או חולצת או מתייבמת ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשני יבמים אבל ביבם אחד או חולצת או מתייבמת כולה בשני יבמין קמיירי ואלא מאי כללא ועוד מתיב רב אושעיא ג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור"ש פוטר ואי ס"ד קסבר ר"ש זיקה ככנוסה דמיא לייבם לקמייתא ותיפטר אידך אמר רב עמרם מאי פוטר נמי פוטר בשניה והתניא ר"ש פוטר בשתיהן אמר רבא שניה שבזוג זה והשניה שבזוג זה קא טעי רבא בארבעה זוגי חדא דאו או קתני ועוד ר' שמעון פוטר בארבעתן מיבעי ליה ועוד תניא ר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנא' (ויקרא יח, יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפי' באחת מהן אלא אמר רב אשי אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפול בבת אחת ורבי שמעון סבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם רב פפא אמר בייבם ואח"כ נולד פליג ר"ש בנולד ואח"כ ייבם לא פליג ותרווייהו לרבנן איצטריך ולא זו אף זו קתני תניא כוותיה דרב פפא ותיובתא דר' אושעיא שני אחים בעולם אחד ומת אחד מהם בלא ולד ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת עשה בה מאמר ואח"כ נולד אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת

Yevamot 19a

from a single household, i.e., husband, and everyone agrees that only one wife from each household may be taken in levirate marriage, as the verse states: “To build his brother’s house,” which is interpreted to mean that the remaining brother may perform levirate marriage with only one wife of his late brother and not with two. To take one in levirate marriage and exempt the other without any procedure, he may not do, as perhaps the levirate bond is not substantial enough to make the first brother’s widow like a married woman to the second brother. In that case this woman whose husband died first remains the wife of the first brother, and the second woman is the wife of the second brother. Then there would be two separate levirate obligations, and one could not exempt the other; they would be two yevamot who come from two households. Therefore, apparently even when levirate betrothal was performed Rabbi Shimon is uncertain whether or not the levirate bond is substantial. And if you would say that by Torah law, indeed, one of them may be taken in levirate marriage and thereby exempt the other, and this was prohibited only by rabbinic law, this would be a rabbinic decree due to the concern lest those who were not aware of the details mistakenly say that in general if two yevamot come from two households then one is taken in levirate marriage and the other is exempt without anything. One might have thought that the reason Rabbi Shimon required the other woman to perform ḥalitza is to avoid the possibility of such a mistake. But this cannot be, as Rabbi Shimon’s reason is mentioned explicitly in the baraita, and there he does not state that this is a decree of the Sages. Rather, his reason is due to the question with regard to the strength of levirate betrothal, specifically whether the status of marriage is achieved by levirate betrothal or not achieved by levirate betrothal. As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon said to the Rabbis in explanation of his opinion that one of the women could enter into levirate marriage: If the levirate betrothal of the second brother is indeed levirate betrothal and is considered as a fully valid marriage, then the third brother is engaging in relations with the wife of the second brother when he takes her in levirate marriage. That is, if the levirate betrothal by the second brother has the same status as full marriage, then she becomes the wife of this second brother, and all previous connections are no longer relevant. But if the levirate betrothal of the second brother is not levirate betrothal, i.e., it does not have the full status of marriage, then there was never in fact any connection between the two. If she is then taken by the third brother in levirate marriage, he would be engaging in relations with the wife of the first brother. From here one can conclude that the basis for Rabbi Shimon’s uncertainty is related to the questions concerning the strength of the levirate betrothal. Abaye said to him: From here you cannot prove what Rabbi Shimon’s opinion was. Is there no difference to you between a levirate bond to a single yavam and a bond to two yevamim? Perhaps when Rabbi Shimon said that a levirate bond is substantial enough to render her like a married woman, this applies only when there is a single yavam. If these were the circumstances of the case discussed, that when one brother died there remained only one yavam, then because the obligation of levirate marriage would apply only to him, she would be considered his wife. But perhaps he held that if there were two yevamin, then no, she would not be considered a married woman, as here the bond would apply to both at once. Accordingly, Rabbi Shimon’s uncertainty is with regard to the case of a levirate bond with two yevamin. The Gemara challenges: Does Rabbi Shimon differentiate between the case of one yavam and the case of two yevamin in the matter of a wife of a brother with whom he did not coexist? But it is taught in a baraita with regard to the wife of a brother with whom he did not coexist: Rabbi Shimon stated a principle: Whenever the birth of the third brother precedes the levirate marriage of the second brother, if this second brother dies and the yevama falls before the third brother, she does not perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. In such circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. But if the levirate marriage preceded his birth, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. What, is it not referring to the case of a single yavam, and it is taught in a baraita: She does not perform ḥalitza and she does not enter into levirate marriage. Even if there is only a single yavam this is not considered full marriage, and she remains forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Consequently, she who is subject to a levirate bond is not like a married woman. The Gemara answers: No. it refers to a case of two yevamin. The Gemara asks: But what, then, is the ruling for a single yavam? So too, one should say she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, as the woman who requires levirate marriage is like the wife of the second brother for all purposes. If so, rather than teaching the case when the marriage of the second brother precedes the birth of the third brother, that if this second brother dies and she falls before the third brother, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage, let Rabbi Shimon distinguish and teach the distinction within the situation itself and say: In what case is this statement said? When there are two yevamin. But if there is one yavam, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara rejects this: No, the entire baraita is in reference to two yevamin and differentiates between various cases involving two yevamin, namely, the case where the birth of the third brother preceded the marriage of the second brother and the case where the marriage of the second brother preceded the birth of the third brother. The Gemara asks: Rather, what is the principle in this matter? If Rabbi Shimon is speaking of two yevamin and not a single yavam, then it makes no sense to speak of a principle, as the halakha is different in the case of a single yavam. Moreover, Rav Oshaya raised an objection from that which was taught in a mishna (28b): If there were three brothers, two of whom were married to two sisters, or to a woman and her daughter, or a woman and her daughter’s daughter, or a woman and her son’s daughter, who are, in each case, two women who may not be married to the same person simultaneously, and subsequently these brothers who were married to relatives died, then those two women must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. Since they both have a levirate bond to the third brother at the same time and he is prohibited from marrying both, they cause one another to be unable to perform levirate marriage. And Rabbi Shimon exempts them even from ḥalitza. And if it enters your mind that Rabbi Shimon held that a levirate bond is substantial enough to make her like a married woman, then let the third brother consummate the levirate marriage to the widow of the first husband to die, since as soon as her husband dies she has a levirate bond with the other brothers and should be considered to be like his wife, and let the other be exempt as a result, as her levirate bond began only with the death of the second husband. Rav Amram said: What is really the meaning of the word exempt used by Rabbi Shimon? Only the second is exempt. The Gemara objects: But it is taught in a baraita: Rabbi Shimon exempts both. From here it is clear that in his opinion a woman subject to a levirate bond does not have the same status as a married woman. Rava said: In the case mentioned in that baraita, there were three brothers, two of whom died. Each of the deceased brothers had four wives who were related to the wives of the other brother as described in the mishna. One wife of the first brother was the sister of a wife of the second brother. Another wife was the mother of a wife of the second brother. Another was the daughter of the daughter of a wife of the second brother. And another was the daughter of the son of a wife of the second brother. When these brothers died, all eight women happened before the remaining brother for levirate marriage. When Rabbi Shimon deemed both of them exempt, he was referring to the second from this pair and the second from that pair. That is, since one of them was bound to the third brother her relative became exempt as a forbidden relative, and the other of the pair was her rival wife in each of the cases. The Gemara comments: Rava was mistaken about there being four pairs. He mistakenly understood that the mishna spoke of two brothers who married four pairs of relatives. Why does the Gemara assume that he was mistaken? One piece of evidence is that the mishna teaches the case using the expression: Or, or. The mishna teaches: Or to a woman and her daughter, or to a woman and her daughter’s daughter, or a woman and her son’s daughter, meaning that not all of the pairs happened before a single yavam for levirate marriage. And further, the baraita should have said: Rabbi Shimon exempts all four of them, i.e., the four women married to the second brother. And further, it is taught explicitly in a baraita that Rabbi Shimon exempts both of them from both ḥalitza and levirate marriage, as it is stated: “And you shall not take a woman to her sister, to be a rival to her” (Leviticus 18:18). From here it is derived that when two sisters are about to become rival wives one to the other, that is, at the moment they fall before one brother for levirate marriage, you do not have the option of taking even one of them. In other words, levirate marriage to either of them is not permitted, and therefore both are exempt and not only the second. Thus Rava’s explanation is rejected. Rather, Rav Ashi said an alternative answer to the Gemara’s challenge: If these yevamot happened before him for levirate marriage one after the other, indeed it is so that the first woman bound is like a married woman, and she exempts the second, who is her close relative. However, here we are dealing with a case when both brothers died at once and so both women happened before him at once. And Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who said: It is possible to be precise. He held, contrary to the opinion of the Rabbis, that it was possible to be exact about measurements of time. Therefore, it is possible for two things to truly occur at once, and it is possible that both brothers died simultaneously. Until this point the Gemara dealt with Rav Oshaya’s opinion stating that according to Rabbi Shimon’s statement, even in the case of one who was born before his brother’s levirate marriage the ruling of a wife of a brother with whom one did not coexist would not apply. However, Rav Pappa said: Rabbi Shimon disagreed in the case where the second brother performed levirate marriage and after that the third brother was born; however, where the third brother was born after the death of the first brother and after that the second brother performed levirate marriage Rabbi Shimon did not disagree. He agreed that in this case she would be forbidden to the newly born brother as the wife of a brother with whom he did not coexist. As for the question that Rav Oshaya raised with regard to the apparent redundancy of the similar rulings in both the first mishna of the chapter and the mishna on 18b, it can be explained that both were necessary for the opinion of the Rabbis who prohibited marriage to the wife of a brother with whom one did not coexist in every case. The difficulty raised concerning the apparent redundancy of the first mishna, given the greater scope of the opinion revealed in the second mishna, can be explained by saying that the tanna teaches the mishna employing the style: Not only this but also that. That is, the mishna follows the stylistic principle of first teaching the obvious case and continues by saying that this principle applies not only in the obvious case but even in the less obvious case. If so, there is no need to assume that there is an additional dispute with Rabbi Shimon. The Gemara continues: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Pappa, and this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Oshaya: If there were two coexisting brothers, and one died childless, and the second was about to perform levirate betrothal with his yevama but did not manage to perform levirate betrothal before his brother was born, and then the second brother died, then the first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second either performs ḥalitza or enters into levirate marriage. She was never the rival wife of the widow of the first brother. If the second brother performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed the levirate betrothal, and then he died, the first goes out and is free to remarry as the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. This is because, due to the levirate betrothal, she is considered by the Rabbis to be the rival wife of a wife of a brother with whom he did not coexist.

יבמות י״ט ב

ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ כנסה ומת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום כנסה ונולד לו אח ואח"כ מת שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום דברי ר"מ ור' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מייבם לאיזו מהן שירצה או חולץ לאיזו מהן שירצה הא בבא דסיפא למאן קתני לה אילימא לר' מאיר קתני לה מכדי לא שני ליה לרבי מאיר בין ייבם ואח"כ נולד בין נולד ואח"כ ייבם לערבינהו ולתנינהו אלא לאו רבי שמעון ובייבם ואח"כ נולד פליג בנולד ואחר כך ייבם לא פליג ש"מ אמר מר עמד השני לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה או חולצת או מתייבמת מאי עמד ומאי לא הספיק אי עבד עבד ואי לא עבד לא עבד אלא עמד מדעתה ולא הספיק מדעתה אלא בעל כרחה ודלא כרבי דתניא העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה ר' אומר קנה וחכ"א לא קנה מ"ט דר' גמר מביאה דיבמה מה ביאה דיבמה בעל כרחה אף קדושין דיבמה בעל כרחה ורבנן גמרי מקדושין דעלמא מה קדושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה במאי קמיפלגי מר סבר מילי דיבמה ממילי דיבמה הוה ליה למילף ומר סבר מילי דקדושין ממילי דקדושין הוה ליה למילף עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו ושניה חולצת ולא מתייבמת ר"ש אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ר"ש אהייא קאי אילימא אנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר הא אמרת בנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר"ש אלא אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה מ"ט משום דהואי צרה ודאי ובעלת מאמר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי יתיב רב מנשה בר זביד קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר מאי טעמא דר"ש מ"ט דר"ש כדאמר טעמא הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור אלא מאי טעמא דרבנן אמר קרא ולקחה לו לאשה ויבמה עדיין יבומים הראשונים עליה אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר רבי יוסי בר חנינא מלמד

Yevamot 19b

Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them, i.e., the wife of the second brother, exempts her rival wife, but if he performed ḥalitza with the one who received the levirate betrothal, then her rival wife, i.e., the wife of the second brother, is not thereby exempt, since possibly levirate betrothal does not have the same strength as marriage. If the second brother married his deceased brother’s wife and then died himself, and afterward a brother was born, or if a brother was born and then he married her and died, the two wives are both exempt from ḥalitza and levirate marriage. In this case, one was the wife of a brother with whom he did not coexist and the other her rival wife. The baraita continues: If he married his yevama and then a brother was born, and then he died, both the wife of the first deceased brother and the original wife of the yavam are exempt from ḥalitza and levirate marriage; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon says: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him, as when he was born she was already the wife of the second brother, who was still alive, he therefore takes whichever he wishes in levirate marriage, or performs ḥalitza with whichever he wishes. The Gemara clarifies: The section of the latter clause of the baraita, which refers to the case of a brother born after the levirate marriage, according to whom is it taught? If we say it is taught for the purpose of clarifying the opinion of Rabbi Meir, it does not make sense, since it makes no difference to Rabbi Meir whether the levirate marriage preceded the birth or the birth preceded the levirate marriage. In his opinion under both circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. And if this were in fact taught for the purpose of clarifying his opinion it should have combined the cases and taught them together. Rather, is it not that the latter segment was meant to clarify the opinion of Rabbi Shimon, since the different parts of the baraita enumerate different possibilities? And Rabbi Shimon disagrees in the case when the brother first performed levirate marriage and afterward his brother was born, but he does not disagree in the case where the younger brother was born and afterward the second brother performed levirate marriage. The Gemara summarizes: Conclude from this that Rabbi Shimon disagrees only here, as Rav Pappa explained. § The Gemara proceeds to discuss the baraita itself. The Master said: The second was about to perform levirate betrothal with his yevama, but did not manage to perform levirate betrothal with his yevama before his brother was born, and then the second brother died. The first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second woman performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: Was about to, and what is the meaning of: Did not manage to perform levirate betrothal? The important issue is not his intention but his actions. If he did it, he did it; and if he did not do it, he did not do it. Rather, the correct interpretation is: Was about to means that he was about to perform levirate betrothal with her consent. Did not manage means that he did not manage to perform it with her consent, but instead did it against her will. Consequently, it is understood that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: With regard to one who performs levirate betrothal with his yevama without her consent, Rabbi Yehuda HaNasi says: He acquired her and the betrothal is fully valid, like a consensual levirate betrothal with his yevama; and the Rabbis say: He did not acquire her. The Gemara explains: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion? He learned this from the case of a yavam engaging in intercourse with a yevama. Just as even non-consensual intercourse with the yevama renders her his wife, as the matter does not require her consent, so too, betrothal of a yevama can be non-consensual. But the Rabbis learned from the halakhot of betrothal in general; just as betrothal in general requires consent by the woman, so too, betrothal of a yevama for purposes of levirate marriage requires consent. The Gemara explains: With regard to what principle do Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree? One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that halakhic matters concerning yevamot must be inferred from matters concerning yevamot and not from other areas of halakha. And one Sage, the Rabbis, holds that halakhic matters concerning levirate betrothal must be inferred from matters concerning betrothal. The Gemara clarifies another segment of the baraita. It is taught: If the second brother performed levirate betrothal with her, and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed levirate betrothal and died, the first woman goes out and is free to remarry because she is the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, performs ḥalitza but does not enter into levirate marriage. Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them exempts her rival wife. The Gemara asks: To which case is Rabbi Shimon referring? If we say that he is referring to the case when his brother was born and then he performed levirate betrothal with her, didn’t you already say that Rabbi Shimon did not dispute the case where the brother was born and then ultimately he performed a levirate marriage, and she would be forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Rather, one must say that Rabbi Shimon disputed the case where he performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born. Later in the baraita it is taught: If the third brother performed ḥalitza with the wife of the first brother, to whom the second brother performed levirate betrothal, her rival wife is not exempt. The Gemara clarifies: What is the reason for this? It is because the rival wife, the widow of the second brother, has a definite legal status that requires an act to free her to remarry, as she is the wife of a brother with whom he did coexist, whereas the widow of the first brother with whom the second brother performed levirate betrothal had only an uncertain legal status, as it is not clear if she is to be considered truly the wife of the second brother by means of the levirate betrothal or not. And the principle is that an uncertainty does not override a certainty. Therefore, even if the third brother performs ḥalitza, since the status of the first woman’s obligation is uncertain, the status of the ḥalitza itself is uncertain, as it is possible that she did not require ḥalitza at all. Consequently, this ḥalitza is not sufficient to exempt her rival wife. This teaches that he must perform ḥalitza or levirate marriage with the woman who is definitely obligated, and then the other will be exempt. Rav Menashe bar Zevid sat before Rav Huna. He sat and said: What is the reason that Rabbi Shimon allows the third brother to marry the wife of his brother with whom he did not coexist where she was taken in levirate marriage prior to his birth? The Gemara also wonders: What is Rabbi Shimon’s reason? The reason is as he stated in that same baraita: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him he may perform levirate marriage with her. Rather, the question was as follows: Rabbi Shimon gave such a persuasive explanation of his opinion that it raises the question: What is the reason for the Rabbis’ opinion? The Gemara answers that the verse states: “Her brother-in-law will…take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage [veyibbema]” (Deuteronomy 25:5). This means that the first levirate bond is still upon her. Even after she is taken as a wife by the second brother, her earlier status as wife of her late first husband is still in effect. The Gemara challenges this: But what about that which we learn in a mishna (38a): If he took his yevama in marriage as his wife, then her legal status is that of his wife in every sense; and Rabbi Yosei bar Ḥanina said: This teaches

משנה תורה, הלכות גירושין ד׳-ו׳

(א) אֵין כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁרִשּׁוּמוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן דְּיוֹ וְסִקְרָא וְקוֹמוֹס וְקַנְקַנְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל אִם כְּתָבוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד כְּגוֹן מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ גֵּט. כְּתָבוֹ בַּאֲבַר בְּשָׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר כָּשֵׁר. וְאֵין כּוֹתְבִין בָּהֶן לְכַתְּחִלָּה:

(ב) כּוֹתְבִין בְּמֵי עַפְּצָא לְכַתְּחִלָּה עַל גַּב הַנְּיָר וְהָעוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲבָל לֹא עַל גַּבֵּי מְגִלָּה עֲפוּצָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר. וְאִם כָּתַב אֵינוֹ גֵּט. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ. עַל הַכּל כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט וַאֲפִלּוּ עַל אִסּוּרֵי הֲנָאָה. וְכוֹתְבִין עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְהוּא שֶׁיִּתְּנוֹ לָהּ בְּעֵדֵי מְסִירָה:

(ג) כֵּיצַד כּוֹתֵב (אוֹתוֹ). עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְעַל הַדִּפְתְּרָא וְעַל הַחֶרֶס וְעַל הֶעָלִין וְעַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד וְעַל קֶרֶן שֶׁל פָּרָה. וּמוֹסֵר לָהּ הָעֶבֶד וְהַפָּרָה אוֹ הַנְּיָר הַמָּחוּק וְהַדִּפְתְּרָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ בִּפְנֵי עֵדִים:

(ד) הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד בִּכְתֹבֶת קַעֲקַע וְהָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהָיוּ הָעֵדִים חֲקוּקִים עַל יָדוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עֵדֵי מְסִירָה. שֶׁהֲרֵי אֵין יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. אֲפִלּוּ הָיוּ מֻחְזָקִין בְּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וְגֵט חָקוּק עַל יָדוֹ וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהִיא אוֹמֶרֶת בְּעֵדִים נִמְסַר לִי הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת שֶׁמָּא מֵעַצְמוֹ נִכְנַס לָהּ שֶׁהַגּוֹדְרוֹת אֵין לָהֶן חֲזָקָה:

(ה) הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל הַטַּבְלָא וְהָעֵדִים עָלָיו וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻחְזָקִין בְּטַבְלָא שֶׁהוּא שֶׁלָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ. שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו אִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה:

(ו) חָקַק הַגֵּט עַל הַלּוּחַ אוֹ עַל הָאֶבֶן אוֹ עַל טַס שֶׁל מַתֶּכֶת אִם חָפַר יַרְכֵי הָאוֹתִיּוֹת כָּשֵׁר. שֶׁזֶּה כְּתָב הוּא. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ירמיה יז א) "כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל" כְּלוֹמַר שֶׁהוּא חֲפָרוֹ. וְכֵן אִם חָקַק הַיְרֵכוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַטַּס עַד שֶׁבָּלְטוּ בִּפְנֵי הַטַּס. אֲבָל אִם חָפַר תּוֹךְ הָאוֹת עַד שֶׁיֵּרָאוּ הַיְרֵכוֹת גְּבוֹהוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן כִּכְתַב דִּינַר זָהָב שֶׁהַכְּתָב בּוֹלֵט אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין זֶה כְּתָב:

(ז) הַמְקָרֵעַ עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב אוֹ שֶׁרָשַׁם עַל הָעוֹר תַּבְנִית כְּתָב הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. כּוֹתְבִין אֶת הַגֵּט בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן. גֵּט שֶׁנִּכְתַּב בִּכְתָב מִן הַלְּשׁוֹנוֹת וְעֵדָיו חֲתוּמִין בִּכְתָב אַחֵר כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיְּהוּ הָעֵדִים מַכִּירִין לְשׁוֹן הַכְּתָב וְהַכְּתִיבָה

(ח) אֶחָד מִן הָעֵדִים חָתַם בִּכְתָב (לָשׁוֹן אַחַת) וְהָעֵד הַשֵּׁנִי בִּכְתַב לָשׁוֹן אַחֶרֶת כָּשֵׁר. אֲבָל אִם הָיָה מִקְצָת הַגֵּט כָּתוּב בְּלָשׁוֹן אַחַת וּמִקְצָתוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת פָּסוּל:

(ט) כָּל לָשׁוֹן שֶׁיִּכָּתֵב בָּהּ הַגֵּט צָרִיךְ שֶׁיִּזָהֵר הַסּוֹפֵר בְּדִבְרֵי הַגֵּט שֶׁלֹּא יְהֵא מַשְׁמָעָן שְׁנֵי עִנְיָנִים עַד שֶׁנִּמְצָא הַקּוֹרֵא אוֹמֵר שֶׁמָּא לְכָךְ וּלְכָךְ נִתְכַּוֵּן שֶׁאֵין מַשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין אוֹ שֶׁמָּא לְעִנְיָן זֶה נִתְכַּוֵּן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ לְשׁוֹן גֵּרוּשִׁין. אֶלָּא יִהְיוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן סָפֵק בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן אֶלָּא מַשְׁמָעָן עִנְיָן אֶחָד שֶׁגֵּרֵשׁ וְשָׁלַח פְּלוֹנִי אֶת פְּלוֹנִית:

(י) וְכֵן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַכְּתָב מְבֹאָר הֵיטֵב בְּאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב בּוֹ עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתוֹ שֶׁמַּכִּירִים אוֹתוֹ כְּתָב שֶׁאֵינָן לֹא נְבוֹנִים וְלֹא סְכָלִים (וְלֹא בִּקְטַנִּים) אֶלָּא בֵּינוֹנִים. וְלֹא יִהְיֶה כְּתָב מְעֻקָּם וּמְבֻלְבָּל שֶׁמָּא תִּדְמֶה אוֹת לְאוֹת וְנִמְצָא הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה:

(יא) הָיָה בּוֹ מַשְׁמָעוּת שְׁנֵי עִנְיָנִים אוֹ שֶׁהָיָה בִּכְתָבוֹ עִקּוּם אוֹ בִּלְבּוּל עַד שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּקְרָא מִמֶּנּוּ עִנְיָן אַחֵר. הוֹאִיל וְנִקְרָא לְעִנְיַן הַגֵּרוּשִׁין וְיֵשׁ בּוֹ מַשְׁמַע גֵּרוּשִׁין הֲרֵי זֶה פָּסוּל. כְּבָר נָהֲגוּ כָּל עַם יִשְׂרָאֵל לִכְתֹּב הַגֵּט לְשׁוֹן אֲרָמִי וּכְנֹסַח זֶה אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְכָתְבוֹ בְּכָל לָשׁוֹן לְכַתְּחִלָּה:

(יב) וזה הוא נוסח הגט
בְּכָךְ בְּשַׁבָּת בְּכָךְ וְכָךְ לְיֶרַח פְּלוֹנִי בִּשְׁנַת כָּךְ וְכָךְ לַיְצִירָה אוֹ לַשְּׁטָרוֹת לְמִנְיָנָא דְּרָגִילְנָא לְמִימְנֵי בָּהּ הָכָא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵיךְ אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי דְּמִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וְכָל שׁוּם אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לִי וְלַאֲבָהָתִי וּלְאַתְרִי וּלְאַתְרֵיהוֹן דַּאֲבָהָתִי צָבִיתִי בִּרְעוּת נַפְשִׁי בִּדְלָא אֲנִיסְנָא וּפַטְרִית וְשַׁבְקִית וּתְרוּכִית יָתִיכִי לֵיכִי אַנְתְּ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי דְּמִמָּתָא פְּלוֹנִית וְכָל שׁוּם אָחֳרָן וַחֲנִיכָה דְּאִית לֵיכִי וְלַאֲבָהָתִיכִי וּלְאַתְרִיכִי וּלְאַתְרֵיהוֹן דַּאֲבָהָתִיכִי דִּי הֲוִית אִנְתָּתִי מִן קַדְמַת דְּנָא. וּכְדוֹ פַּטְרִית וְשַׁבְקִית וּתְרוּכִית יָתִיכִי לֵיכִי דְּיִתְהַוְיָין רַשָּׁאָה וְשַׁלְטָאָה בְּנַפְשִׁיכִי לִמְהָךְ לְהִתְנַסְבָּא לְכָל גְּבַר דְּיִתְצַבְיָין וְאִינַשׁ לֹא יִמְחֶה בְּיָדִיכִי (מִן שְׁמִי) מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לֵיכִי מִנָּאִי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְגֵט פִּטּוּרִין וְאִגֶּרֶת שִׁבוּקִין כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. וְהָעֵדִים חוֹתְמִים לְמַטָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד:

(יג) כְּשֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וּבְנֹסַח זֶה לֹא יִכְתֹּב וְדֵין בְּיוּ״‎ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא וְדִין כְּלוֹמַר מִשְׁפָּט יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֵךְ. וְלֹא יִכְתֹּב וְאִגֶּרֶת בְּיוּ״‎ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא וְאִי גָרַת כְּלוֹמַר אִם זָנִית. לֹא יִכְתֹּב לִימְהָךְ בְּיוּ״‎ד שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא לִי מֵהַךְ [וְכֵן יַרְחִיק רֶגֶל הַהֵ״‎א מִגַּגָּהּ שֶׁמָּא יִקְרָא לִמְחַךְ] כְּלוֹמַר לִשְׂחוֹק. וְלֹא יִכְתֹּב תֶּהֱוְיָן וְתִצְבְּיָן בִּשְׁתֵּי יוּדִי״‎ן שֶׁמָּא יִקְרָא הַקּוֹרֵא תֶּהֱוְיָין וְתִצְבְּיָין כְּלוֹמַר שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם שְׁתֵּי נָשִׁים וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מְגָרֵשׁ לָזוֹ אֶלָּא לִשְׁתַּיִם אֲחֵרוֹת. וְכֵן יַאֲרִיךְ לְוָי״‎ו דְּוּכְדוֹ שֶׁמָּא תִּדְמֶה לְיוּ״‎ד וְיִהְיֶה מַשְׁמָעוֹ וּכְדִי כְּלוֹמַר בִּתְנַאי זֶה אֶפְטֹר אוֹתָךְ. וְכֵן יַאֲרִיךְ לְוָי״‎ו דְּתֵרוּכִין וְשִׁבוּקִין שֶׁמָּא תִּדְמֶה לְיוּ״‎ד וְיִהְיֶה מַשְׁמָע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין כְּלוֹמַר שֶׁהוּא אוֹמֵר לָהּ שֶׁהִיא שָׁבְקָה וְגֵרְשָׁה אוֹתוֹ. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מַשְׁמַע שְׁתֵּי עִנְיָנוֹת:

(יד) הֲרֵי שֶׁכָּתַב בְּנֹסַח זֶה וְלֹא הֶאֱרִיךְ וָוִי״‎ן אֵלּוּ אוֹ לֹא כָּתַב הַיּוּדִי״‎ן הַיְתֵרוֹת אוֹ שֶׁכָּתַב הַיּוּדִי״‎ן שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁלֹּא יִכָּתְבוּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן פָּסוּל:

(טו) גֵּט שֶׁמָּחַק בּוֹ אוֹת אוֹ תֵּבָה אוֹ שֶׁתָּלָה בֵּין הַשִּׁיטִין. אִם מִטֹּפֶס הַגֵּט הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאִם מִן הַתֹּרֶף אֵינוֹ גֵּט. וְאִם חָזַר וּפֵרֵשׁ בְּסוֹף הַגֵּט שֶׁאוֹת פְּלוֹנִית תְּלוּיָה אוֹ עַל מַחַק אֲפִלּוּ מִתֹּרֶף הַגֵּט כָּשֵׁר כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. וְכֵן גֵּט שֶׁנִּמְצָא קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב שֶׁהוּא קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. אֲבָל אִם נִקְרַע וְאֵינוֹ קֶרַע שֶׁל בֵּית דִּין כָּשֵׁר:

(טז) נִמֹּק אוֹ שֶׁהִרְקִיב אוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה כִּכְבָרָה כָּשֵׁר. נִמְחַק אוֹ נִטַּשְׁטֵשׁ וּבָבוּאָה שֶׁלּוֹ קַיֶּמֶת אִם יָכוֹל לִקְרוֹת כָּשֵׁר וְאִם לָאו אֵינוֹ גֵּט:

(יז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּעֵדֵי חֲתִימָה וְאֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה. אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם עֵדִים שֶׁנִּמְסַר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵיהֶם וְהָיָה כָּשֵׁר הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה תֹּרֶף הַגֵּט עַל הַמַּחַק אוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין אוֹ שֶׁהָיָה קָרוּעַ שְׁתִי וָעֵרֶב כְּשֶׁנָּתַן לָהּ בִּפְנֵיהֶם:

(יח) חֲמִשָּׁה שֶׁכָּתְבוּ גֵּט אֶחָד לַחֲמֵשׁ נְשׁוֹתֵיהֶן. אִם כְּתָבוּהוּ בַּכְּלָל כְּגוֹן שֶׁכָּתְבוּ בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וּפְלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְכֵן אָמַר כָּל אֶחָד מֵהֶן לְאִשְׁתּוֹ לֵיכִי דִּי תֶּהֱוְיָן וְכָל טֹפֶס הַגֵּט וּשְׁנֵי עֵדִים חוֹתְמִין מִלְּמַטָּה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה כְּלָל כָּל מִי שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם כָּתַב בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט וְהִתְחִיל תַּחְתָּיו גֵּט אַחֵר בְּאוֹתָהּ מְגִלָּה וְכָתַב וּבְיוֹם זֶה אוֹ בְּכָךְ בְּשַׁבָּת גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט הַשֵּׁנִי. וְכֵן עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל הַגִּטִּין וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה. אִם נִתְּנָה מְגִלָּה זוֹ לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה הֲרֵי כֻּלָּן מְגֹרָשׁוֹת. וְאִם אֵין שָׁם עֵדֵי מְסִירָה וְהָיְתָה מְגִלָּה זוֹ יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מֵהֶן. אִם הָיְתָה זוֹ שֶׁגִּטָּהּ בָּאַחֲרוֹנָה שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין עִמּוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הָיְתָה הַמְּגִלָּה יוֹצְאָה מִתַּחַת יַד אַחַת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

(יט) כָּתַב אָנוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי גֵּרַשְׁנוּ נְשׁוֹתֵינוּ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִית וְהִשְׁלִים הַגֵּט אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר לְכָל אַחַת מֵהֶן בְּעֵדֵי מְסִירָה אֵינוֹ גֵּט שֶׁאֵין שְׁתֵּי נָשִׁים מִתְגָּרְשׁוֹת בְּגֵט אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד א) "וְכָתַב לָהּ" וְלֹא לָהּ וְלַחֲבֶרְתָּהּ. חָזַר וּפְרָטָן בְּתוֹךְ הַגֵּט וְכָתַב פְּלוֹנִי גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִית וּפְלוֹנִי גֵּרֵשׁ פְּלוֹנִית בִּזְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים:

(כ) כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין בִּמְגִלָּה אַחַת זֶה בְּצַד זֶה. אִם יֵשׁ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים נִקְרָאִים בְּסוֹף גֵּט זֶה וּשְׁנֵי עֵדִים בְּסוֹף גֵּט זֶה הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְכָל שֶׁתֵּצֵא מְגִלָּה זוֹ מִתַּחַת יָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת:

(כא) הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים בִּלְבַד בָּאִים מִתַּחַת גֵּט זֶה לְתַחַת גֵּט זֶה. אִם יָצָא מִתַּחַת יָד זוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִים עִם גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם יָצָא מִתַּחַת יָד שְׁנִיָּה שֶׁאֵין הָעֵדִים נִקְרָאִים עִמּוֹ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיִּמְסֹר לָהּ בְּעֵדִים:

(כב) כָּתַב שְׁנֵי גִּטִּין בִּשְׁנֵי דַּפִּין זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה וְהָעֵדִים בֵּין שְׁנֵי הַגִּטִּין שֶׁנִּמְצְאוּ בְּסוֹף הָרִאשׁוֹן וּלְמַעְלָה מִן הַשֵּׁנִי. אִם הָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָד זוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין בְּסוֹף גִּטָּהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְזוֹ שֶׁהָעֵדִים נִקְרָאִין בְּרֹאשׁ גִּטָּהּ מִלְּמַעְלָה אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָעֵדִים שֶׁחָתְמוּ בְּרֹאשׁ הַדַּף שֶׁל גֵּט אוֹ מִצִּדּוֹ אוֹ מֵאֲחוֹרָיו אֵינוֹ גֵּט. וְאִם נִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים כָּשֵׁר:

(כג) הִקִּיף רֹאשׁ הַדַּף זֶה לְרֹאשׁ דַּף זֶה וְהָעֵדִים בָּאֶמְצַע שֶׁנִּמְצְאוּ הָעֵדִים בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַגִּטִּין שְׁנֵיהֶם בְּטֵלִין. וְאִם נִמְסְרוּ לָהֶן בְּעֵדִים שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:

(כד) שִׁיֵּר מִקְצָת הַגֵּט וּכְתָבוֹ בַּדַּף הַשֵּׁנִי וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה בְּסוֹף הַדַּף הַשֵּׁנִי כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר בַּמְּגִלָּה שֶׁלֹּא נֶחְתַּךְ וְשֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן הַסּוֹפֵר שֶׁיַּשְׁלִים בַּדַּף הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם אֵינוֹ נִכָּר אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְסַר בְּעֵדִים הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא שְׁנֵי גִּטִּין הָיוּ וְנֶחְתַּךְ מִקְצָת זֶה מִסּוֹף הַדַּף וּמִקְצָת הַשֵּׁנִי מֵרֹאשׁ הַדַּף:

(כה) הֲרֵי שֶׁכָּתַב הַגֵּט וְאַחַר שֶׁגָּמַר כָּתַב שַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם פְּלוֹנִי אוֹ שָׁלוֹם עָלֶיךָ פְּלוֹנִי רֵעִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְחָתְמוּ הָעֵדִים מִלְּמַטָּה וַהֲרֵי גֵּט זֶה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁמָּא לֹא חָתְמוּ הָעֵדִים אֶלָּא עַל שְׁאִילַת שָׁלוֹם. אֲבָל אִם כָּתַב וְשַׁאֲלוּ בִּשְׁלוֹם פְּלוֹנִי אוֹ וְשָׁלוֹם עָלֶיךָ רֵעִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהֲרֵי לִוָּה דְּבָרִים אֵלּוּ עַל דִּבְרֵי הַגֵּט וְעַל שְׁנֵיהֶם חָתְמוּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נִמְסַר לָהּ בְּעֵדִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

(א) זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים כד א) ״‎וְנָתַן בְּיָדָהּ״‎ אֵין עִנְיַן הַכָּתוּב אֶלָּא שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לָהּ. וְאֶחָד יָדָהּ אוֹ חֵיקָהּ אוֹ חֲצֵרָהּ אוֹ שְׁלוּחָהּ שֶׁעָשְׂתָה יָדוֹ כְּיָדָהּ הַכּל אֶחָד הוּא. וְאֶחָד חֲצֵרָהּ הַקְּנוּיָה לָהּ אוֹ חֲצֵרָהּ הַמֻּשְׂכֶּרֶת לָהּ אוֹ שְׁאוּלָה לָהּ הַכּל רְשׁוּתָהּ הוּא. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ גֵּט לִרְשׁוּתָהּ נִתְגָּרְשָׁה:

(ב) הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ. אִם הָיְתָה עוֹמֶדֶת שָׁם בְּצַד חֲצֵרָהּ נִתְגָּרְשָׁה. וְאִם לָאו לֹא נִתְגָּרְשָׁה עַד שֶׁתַּעֲמֹד בְּצַד חֲצֵרָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא חָצֵר שֶׁיִּשְׁתַּמֵּר הַגֵּט בְּתוֹכָהּ. שֶׁחוֹב הִיא לָהּ הַגֵּרוּשִׁין וְאֵין חָבִין לָאָדָם אֶלָּא בְּפָנָיו:

(ג) הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ הַגַּג שֶׁלָּהּ וְהוּא מִלְּמַטָּה בַּחֲצֵרוֹ וּזְרָקוֹ לָהּ לְמַעְלָה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר מְחִצּוֹת הַמַּעֲקֶה אוֹ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַגַּג נִתְגָּרְשָׁה וּבִלְבַד שֶׁיָּנוּחַ. אֲבָל אִם נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק לְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ לַאֲוִיר מְחִצּוֹת אוֹ אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַגַּג כְּגוֹן שֶׁנָּשְׁבָה הָרוּחַ וְהֶעֱלַתְהוּ וְנִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף הוֹאִיל וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ לָנוּחַ אֵינוֹ גֵּט וְלֹא נִתְגָּרְשָׁה:

(ד) הָיָה הַגַּג שֶׁלּוֹ וְהוּא מִלְּמַעְלָה בּוֹ וְהִיא מִלְּמַטָּה בֶּחָצֵר שֶׁלָּהּ וְזָרַק לָהּ גִּטָּהּ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא הַגֵּט מִמְּחִצּוֹת הַגַּג וְהִגִּיעַ לִמְחִצּוֹת מְקוֹמָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בּוֹ נִתְגָּרְשָׁה:

(ה) זְרָקוֹ לִרְשׁוּתָהּ לְתוֹךְ הָאֵשׁ וְנִשְׂרַף אוֹ לְתוֹךְ הַמַּיִם [וְנִמְחַק אוֹ] נֶאֱבַד אֵינוֹ גֵּט. אֲבָל אִם הִגִּיעַ לִרְשׁוּתָהּ [וְנָח] וְאַחַר כָּךְ בָּא הָאֵשׁ וּשְׂרָפַתְהוּ הֲרֵי זֶה גֵּט:

(ו) זְרָקוֹ עַל גַּבֵּי קָנֶה אוֹ רֹמַח הַנְּעוּצִים בִּרְשׁוּתָהּ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיָּנוּחַ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר בּוֹ. שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ וְכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה גְּבוֹהוֹת עַל הַפְּנִימִית כֵּיוָן שֶׁזָּרַק הַגֵּט לְתוֹךְ אֲוִיר הַחִיצוֹנָה נִתְגָּרְשָׁה. שֶׁהַפְּנִימִית בְּכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּרֶת מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקֻפּוֹת:

(ז) כֵּיצַד. שְׁתֵּי קֻפּוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ וְזָרַק לָהּ גִּטָּהּ בְּתוֹכָן אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לַאֲוִיר הַפְּנִימִית אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּנוּחַ עַל צַד הַקֻּפָּה הַפְּנִימִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ וְאֵין לָהּ שׁוּלַיִם אֲבָל יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם אֲפִלּוּ נָח בְּקַרְקָעִיתָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁכְּלִי הָאִשָּׁה בִּרְשׁוּת הַבַּעַל אֵינוֹ קוֹנֶה לָהּ הַגֵּט אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ:

(ח) זָרַק לָהּ גִּטָּהּ וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לִכְלִי מִן הַכֵּלִים שֶׁלָּהּ שֶׁאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ כְּגוֹן צְלוֹחִית אוֹ קְפִיפָה קְטַנָּה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אִם הִגִּיעַ לַמִּטָּה שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ וְהָיְתָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי חָלְקָה רְשׁוּת לְעַצְמָהּ וְאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹם כִּרְעֵי הַמִּטָּה:

(ט) הִשְׁאִיל לָהּ הַבַּעַל מָקוֹם בַּחֲצֵרוֹ וְלֹא יִחֲדוֹ [לָהּ] וְזָרַק לָהּ גֵּט וְהִגִּיעַ לְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהֶן הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. נִתְגַּלְגֵּל וְנָפַל עַל גַּבֵּי קוֹרָה אוֹ עַל גַּבֵּי סֶלַע רָחוֹק מִמֶּנָּה. אִם הַמָּקוֹם שֶׁנָּפַל עָלָיו אֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְאֵינוֹ גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְאֵין לוֹ שָׁם לְוַוי הֲרֵי זֶה לֹא חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וּכְאִלּוּ הוּא וְהִיא בְּמָקוֹם אֶחָד. וְאִם יֵשׁ שָׁם אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ וּמָקוֹם אֶחָד הִשְׁאִיל לָהּ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת לֹא הִשְׁאִיל לָהּ וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

(י) זָרַק לָהּ גִּטָּהּ לִרְשׁוּתָהּ וְעָבַר בְּתוֹךְ רְשׁוּתָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בָּהּ וְנָפַל חוּץ לִרְשׁוּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּנוּחַ בִּרְשׁוּתָהּ:

(יא) הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּגָּהּ (זוֹ) וּזְרָקוֹ לָהּ וְנָפַל בְּגַג אַחֵר סָמוּךְ לוֹ. אִם יְכוֹלָה לִפְשֹׁט יָדָהּ וְלִטְּלוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁדִּיּוּרִין חֲלוּקִין לְמַעְלָה כְּשֵׁם שֶׁהֵן חֲלוּקִין לְמַטָּה אֵין בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִין עַל מָקוֹם כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

(יב) הָיְתָה יָדָהּ קַטַפְרֵס וְזָרַק הַגֵּט עַל יָדָהּ וְנָפַל לָאָרֶץ. אִם נָפַל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ וְנָח הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. נָפַל לְתוֹךְ הַיָּם אוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְהוּא שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבֵּי הַמַּיִם אוֹ סָמוּךְ לָאֵשׁ שֶׁמִּתְּחִלַּת נְפִילָתוֹ לְאִבּוּד הָיָה עוֹמֵד:

(יג) זְרָקוֹ לָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה הַגֵּט מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה וּמִמֶּחֱצָה לְמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לָהּ הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה קָרוֹב לָהּ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה:

(יד) כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ. הָיָה הוּא יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ אוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵין יְכוֹלִין לְשָׁמְרוֹ זֶה הוּא מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:

(טו) בָּא הוּא תְּחִלָּה וְעָמַד וְאַחַר כָּךְ עָמְדָה הִיא כְּנֶגְדּוֹ וּזְרָקוֹ לָהּ. אִם הָיָה הַגֵּט בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאִם תָּשׁוּחַ תִּטְּלֶנּוּ. עָמְדָה הִיא תְּחִלָּה וּבָא הוּא וְעָמַד כְּנֶגְדָּהּ וּזְרָקוֹ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה הוֹאִיל וְהוּא לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

(טז) זָרַק הַגֵּט לְיָדָהּ וְהָיָה קָשׁוּר בִּמְשִׁיחָה וּקְצָת הַמְּשִׁיחָה בְּיָדוֹ. אִם יָכוֹל לְנַתְּקוֹ וְלַהֲבִיאוֹ אֶצְלוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁתִּפְסֹק הַמְּשִׁיחָה. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְנַתְּקוֹ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

(יז) נָתַן הַגֵּט בְּיַד עַבְדָּהּ וְהוּא נֵעוֹר וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ. אִם הָיָה כָּפוּת הֲרֵי זֶה גֵּט וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּצִדָּהּ. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת אֵינוֹ גֵּט. נְתָנוֹ בְּיַד הָעֶבֶד וְהוּא יָשֵׁן וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְאִם הָיָה כָּפוּת הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:

(יח) כָּתַב הַגֵּט וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ וְכָתַב לָהּ שְׁטָר מַתָּנָה עָלָיו כֵּיוָן שֶׁזָּכְתָה בָּעֶבֶד זָכְתָה בַּגֵּט וְנִתְגָּרְשָׁה אִם הָיָה כָּפוּת. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת וְנֵעוֹר קָנְתָה הָעֶבֶד וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְכֵן אִם נָתַן הַגֵּט בַּחֲצֵרוֹ וּמוֹכֵר לָהּ הֶחָצֵר אוֹ נְתָנוֹ לָהּ כֵּיוָן שֶׁקָּנְתָה הֶחָצֵר בִּשְׁטָר אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בַּחֲזָקָה נִתְגָּרְשָׁה:

(א) הַשָׁלִיחַ שֶׁעוֹשָׂה הָאִשָּׁה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד בַּעְלָהּ הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ קַבָּלָה. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ תִּתְגָּרֵשׁ כְּאִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ. וּצְרִיכָה לַעֲשׂוֹתוֹ בִּשְׁנֵי עֵדִים. וּצְרִיכָה שְׁנֵי עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיַד שְׁלוּחָהּ. וַאֲפִלּוּ הֵם הָרִאשׁוֹנִים אוֹ אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים הֲרֵי זוֹ עֵדוּת גְּמוּרָה:

(ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע. אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ צָרִיךְ עֵדִים. בֵּין שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ הַבַּעַל בֵּינוֹ לְבֵינוֹ בֵּין שֶׁנִּמְסַר לוֹ בְּעֵדִים. יְצִיאָתוֹ מִתַּחַת יָדוֹ כִּיצִיאָתוֹ מִתַּחַת יְדֵי הָאִשָּׁה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִתֵּן לוֹ הַגֵּט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא בְּעֵדֵי מְסִירָה כְּמוֹ הָאִשָּׁה עַצְמָהּ:

(ג) הַבַּעַל אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. אֲבָל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה:

(ד) וְכֵן הָאִשָּׁה שׁוֹלַחַת שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גֵּט מִיַּד בַּעְלָהּ וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא שְׁלִיחַ הֲבָאָה. וְאֵין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה צָרִיךְ עֵדִים:

(ה) וְאֵין הָאִשָּׁה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּגֵט שֶׁשָּׁלַח הַבַּעַל אוֹ שֶׁהֵבִיא לָהּ שְׁלִיחַ הֲבָאָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיַן גִּטִּין שָׁלִיחַ סְתָם הוּא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה אוֹ שְׁלִיחַ הֲבָאָה:

(ו) הַכּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט בֵּין לִשְׁלִיחַ קַבָּלָה בֵּין לִשְׁלִיחַ הוֹלָכָה וַהֲבָאָה חוּץ מִן הַחֲמִשָּׁה. הָעַכּוּ״‎ם וְהָעֶבֶד וְהַחֵרֵשׁ וְהַשּׁוֹטֶה וְהַקָּטָן. וְאִם קִבֵּל אוֹ הֵבִיא אֶחָד מֵהֶן אֵינוֹ גֵּט:

(ז) אֲבָל הַנָּשִׁים וְהַקְּרוֹבִים כְּשֵׁרִים. וַאֲפִלּוּ הַפְּסוּלִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בַּעֲבֵרָה כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת גֵּט. אֲבָל הַפְּסוּלִין בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה פְּסוּלִין לַהֲבָאַת הַגֵּט. וְאִם הֵבִיאוּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אֲבָל אִם לֹא נִסְמֹךְ בּוֹ אֶלָּא עַל דִּבְרֵי פָּסוּל בַּעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה אֵינוֹ גֵּט:

(ח) הָיָה הַשָּׁלִיחַ קָטָן כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַגֵּט וְגָדַל כְּשֶׁהֱבִיאוֹ. חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ. שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפָּה. עַכּוּ״‎ם וְנִתְגַּיֵּר. עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר. הֲרֵי זֶה בָּטֵל. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַגֵּט וְהוּא פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ. הָיָה שָׁפוּי כְּשֶׁנָּתַן לוֹ הַגֵּט וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה כְּשֶׁהֵבִיא הַגֵּט לְיַד הָאִשָּׁה הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּדַעַת:

(ט) הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים וְאָמְרָה לוֹ טֹל לִי גִּטִּי וִיהֵא לִי בְּיָדְךָ הֲרֵי זֶה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וּכְאִלּוּ אָמְרָה לוֹ הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי. וְיֵשׁ לָאִשָּׁה לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ מִיַּד שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ. וּקְטַנָּה אֵינָהּ עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. אַף עַל פִּי שֶׁחֲצֵרָהּ קוֹנָה לָהּ גִּטָּהּ כִּגְדוֹלָה. מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים וְאֵין מְעִידִין עַל הַקָּטָן שֶׁאֵינוֹ בֶּן דֵּעָה גְּמוּרָה:

(י) הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ אֶלָּא הֲרֵי זֶה גִּטָּהּ הוֹלֵךְ אוֹתוֹ לָהּ. הָרְשׁוּת בְּיַד הַבַּעַל וְנַעֲשָׂה זֶה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה וְלֹא שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הִתְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ [אוֹ הֵא לְךָ] אוֹ זְכֵה לָהּ לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ לָהּ עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה וְנַעֲשָׂה שְׁלִיחַ הַבַּעַל. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ עִקַּר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה:

(יא) שְׁלִיחַ הָאִשָּׁה שֶׁבָּא לְקַבֵּל גֵּט מִן הַבַּעַל וְאָמַר לוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה אָנִי וְאוֹמֵר לוֹ הַבַּעַל הוֹלֵךְ גֵּט זֶה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה כְּלוֹמַר אֵינִי עוֹקֵר שְׁלִיחוּתְךָ אֶלָּא בֵּין שֶׁעָשְׂתָה אוֹתְךָ שְׁלִיחַ קַבָּלָה אוֹ שְׁלִיחַ הֲבָאָה הֲרֵי אַתָּה כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה. וְהֵבִיא אֶת הַגֵּט. וְאָמְרָה לוֹ לֹא [שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה] שַׂמְתִּיךָ אֶלָּא שְׁלִיחַ הֲבָאָה אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לְיָדָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי עָקַר הַשָּׁלִיחַ שְׁלִיחוּת שֶׁאָמְרָה הִיא וְאָמַר לַבַּעַל מֵעוֹלָם לֹא נַעֲשֵׂיתִי שְׁלִיחַ הֲבָאָה לָהּ:

(יב) אָמַר שָׁלִיחַ לַבַּעַל שְׁלִיחַ הֲבָאָה אֲנִי וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל הוֹלֵךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה. וְהֵבִיא אֶת הַגֵּט. וְאָמְרָה לוֹ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה שַׂמְתִּיךָ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת שֶׁהֲרֵי לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת שֶׁאָמְרָה אֶלָּא גָּרַע אוֹתָהּ שֶׁהֲרֵי הִיא אוֹמֶרֶת לְקַבָּלָה וְהוּא אוֹמֵר לַבַּעַל לַהֲבָאָה בִּלְבַד:

(יג) הַבַּעַל שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ. בָּא שָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ וְלֹא נְטַלְתּוֹ. אֶלָּא אָמְרָה לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים יִהְיֶה (לִי) גֵּט זֶה פִּקָּדוֹן אֶצְלְךָ. אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ הֲרֵי אַתְּ שָׁלִיחַ לְקַבְּלוֹ לִי. הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת בְּסָפֵק עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וּמִשֶּׁיַגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ תִּתְגָּרֵשׁ וַדַּאי:

(יד) שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט כְּשֶׁהוּא נוֹתְנוֹ לָהּ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאוֹתָן הַשְּׁנַיִם צְרִיכִין לִקְרוֹתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ בִּפְנֵיהֶם. שֶׁדִּין הַשָּׁלִיחַ עִם הָאִשָּׁה כְּדִין הַבַּעַל עִמָּהּ שֶׁתַּחְתָּיו הוּא קָם. לְפִיכָךְ אִם נְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לָהּ וְלֹא קְרָאוּהוּ עֵדֵי מְסִירָה וּנְטַלְתּוֹ וּזְרַקְתּוֹ לַיָּם הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

(טו) עָבַר הַשָּׁלִיחַ וְנָתַן הַגֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזֹר וְיִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם מֵת הוֹאִיל וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

(טז) שָׁלִיחַ שֶׁנָּטַל הַגֵּט וְקֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הָאִשָּׁה חָזַר הַבַּעַל וְאָמַר לוֹ גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי עִמְּךָ בָּטֵל הוּא. אוֹ שֶׁקָּדַם וְאָמַר לָאִשָּׁה גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לִיךְ בָּטֵל הוּא. אוֹ שֶׁשָּׁלַח שָׁלִיחַ אַחֵר לְבַטְּלוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר לַאֲחֵרִים גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְאִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא. הֲרֵי זֶה בָּטֵל וְאַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְכָל הַמְבַטֵּל בִּפְנֵי אֲחֵרִים צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם אַחַר שֶׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וּבִטְּלוֹ הוֹאִיל וְאַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה אוֹ לַחֲצֵרָהּ בִּטְּלוֹ אֵינוֹ בָּטֵל וַהֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:

(יז) הָיָה מְחַזֵּר וּמְבַקֵּשׁ שָׁלִיחַ כְּדֵי לְבַטְּלוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ שְׁנַיִם שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ בִּפְנֵיהֶם וּבֵין שֶׁהוּא מְחַזֵּר וְרוֹדֵף הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלוֹ אֵינוֹ בָּטֵל. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מְחַזֵּר לְבַטְּלוֹ קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ:

(יח) אָמַר לַעֲשָׂרָה כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי יָכוֹל לְבַטֵּל לָזֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. שָׁלַח הַגֵּט בְּיַד שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה יָכוֹל לְבַטֵּל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה מִשֶּׁבִּטְּלוֹ בִּפְנֵי אֶחָד מֵהֶם בָּטֵל הַגֵּט:

(יט) וְכֵן מִי שֶׁאָמַר לִשְׁנַיִם גֵּט שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב לְאִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא וְכָתַב אַחַר כָּךְ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְזוֹ הִיא מְסִירַת הַמּוֹדָעָא עַל הַגֵּט. וְכֵן אִם אָמַר לָהֶם כָּל גֵּט שֶׁיִּכְתֹּב לִי פְּלוֹנִי בָּטֵל. אוֹ כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה גֵּט בָּטֵל. אוֹ כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב מִכָּאן וְעַד עֶשְׂרִים שָׁנָה בָּטֵל. הֲרֵי גֵּט בָּטֵל. וְכֵן אִם אָמַר בִּפְנֵי שְׁנַיִם כָּל גֵּט שֶׁאֶכְתֹּב לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי בָּטֵל הוּא וְכָל דָּבָר שֶׁאֲבַטֵּל בּוֹ מוֹדָעָא זֹאת הֲרֵי הוּא בָּטֵל וְכָתַב אַחַר כָּךְ גֵּט וּנְתָנוֹ לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל הַמּוֹדָעָא קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט הֲרֵי הַגֵּט בָּטֵל:

(כ) אִם כֵּן מַהוּ תַּקָּנַת דָּבָר זֶה. שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ הָעֵדִים קֹדֶם כְּתִיבַת הַגֵּט אֱמֹר בְּפָנֵינוּ שֶׁכָּל הַדְּבָרִים שֶׁמָּסַרְתָּ שֶׁגּוֹרְמִין כְּשֶׁיִּתְקַיְּמוּ אוֹתָן הַדְּבָרִים לְבַטֵּל גֵּט הֲרֵי הֵן בְּטֵלִים וְהוּא אוֹמֵר הֵן. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶם לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם וְלִתֵּן לָהּ וְלֹא יְנִיחוּהוּ לֵילֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיבַטְּלוֹ. וְאֵין הַמּוֹסֵר מוֹדָעָא וְלֹא הַמְבַטֵּל מוֹדָעָא צָרִיךְ קִנְיָן:

(כא) הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וּבִטֵּל הַגֵּט הֲרֵי חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה. שֶׁלֹּא בִּטְּלוֹ מִתּוֹרַת גֵּט אֶלָּא מִתּוֹרַת שְׁלִיחוּת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַגֵּט בְּיַד הַבַּעַל וּבִטְּלוֹ כְּגוֹן שֶׁאָמַר גֵּט זֶה בָּטֵל הוּא אֵינוֹ מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם וַהֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. וְאִם גֵּרֵשׁ בּוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ בְּעֵת שֶׁבִּטְּלוֹ וְהוּא בְּיַד הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי הֲרֵי הוּא בָּטֵל מִלִּהְיוֹת גֵּט אֵין מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם:

(כב) בְּאֵי זֶה לְשׁוֹנוֹת מְבַטֵּל הַגֵּט. אָמַר בָּטֵל הוּא. אִי אֶפְשִׁי בּוֹ. גֵּט זֶה לֹא יוֹעִיל. לֹא יַתִּיר. וְלֹא יַעֲזֹב. וְלֹא יְשַׁלֵּחַ. וְלֹא יְגָרֵשׁ. יְהֵא כְּחֶרֶס. יְהִי חֶרֶס. הֲרֵי הוּא כְּחֶרֶס. וְאִם אָמַר אֶחָד מֵאֵלּוּ וְכָל הַדּוֹמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה בִּטְּלוֹ:

(כג) אֲבָל אִם אָמַר גֵּט זֶה אֵינוֹ. גֵּט פָּסוּל הוּא. אֵינוֹ מוֹעִיל. אֵינוֹ מַתִּיר. אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. אֵינוֹ מְגָרֵשׁ. חֶרֶס הוּא. לֹא אָמַר כְּלוּם. שֶׁאֵין זֶה לָשׁוֹן מְבַטֵּל אֶלָּא לְשׁוֹן מוֹדִיעַ אֲמִתַּת הַדָּבָר וַהֲרֵי הוֹדִיעַ לָנוּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵּן. כְּמִי שֶׁאוֹמֵר עַל דָּבָר אָסוּר שֶׁהוּא מֻתָּר אוֹ עַל דָּבָר הַטָּמֵא שֶׁהוּא טָהוֹר:

(כד) אָמַר גֵּט זֶה בָּטַל שֶׁמַּשְׁמָעוֹ פֹּעַל שֶׁעָבַר כְּגוֹן (שיר השירים ה ו) “‎חָמַק עָבַר״‎ הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם נִתְגָּרְשָׁה בְּגֵט זֶה הֲרֵי סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

(כה) מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וּבָא שָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיהָ אוֹ לֹא רָצְתָה לִקַּח. וְאָמַר הַבַּעַל בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב אוֹ כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּשְׁמִיעִין שֶׁאֵין בְּדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ שֶׁהֲרֵי שָׂמֵחַ בְּעִכּוּב הַגֵּט. לֹא בָּטֵל הַגֵּט אֶלָּא יִתֵּן וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ בְּפֵרוּשׁ לֹא תִּתֵּן לָהּ אוֹ יְבַטֵּל בְּפֵרוּשׁ:

(כו) מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְחָזַר וּבִטְּלוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים. וְכֵן מִי שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא עַל הַגֵּט מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לִהְיוֹת מַמְזֵרִים. שֶׁהֲרֵי יַגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְתִנָּשֵׂא בּוֹ וְאַחַר זְמַן יֵצְאוּ עֵדִים שֶׁבִּטֵּל בִּפְנֵיהֶם אוֹ שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא בִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט וְנִמְצָא הַוָּלָד מַמְזֵר:

(כז) שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט וּנְתָנוֹ לָאִשָּׁה אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ הַבַּעַל אֶלָּא נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְתִנָּשֵׂא בּוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחַר כֵּן שֶׁבִּטְּלוֹ תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וְכֵן הַכּוֹתֵב גֵּט וּנְתָנוֹ לְאִשְׁתּוֹ אֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מָסַר מוֹדָעָא עַל גֵּט זֶה אֶלָּא הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ:

(כח) וְכֵן הַמֵּבִיא גֵּט וְהִנִּיחַ הַבַּעַל חוֹלֶה אוֹ שֶׁהָיָה זָקֵן נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ גּוֹסֵס שֶׁרֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זֶה סְפֵק גֵּרוּשִׁין שֶׁאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה. וְכֵן עִיר שֶׁהִקִּיפָהּ הַחַיִל וְהִיא בְּמָצוֹר וּסְפִינָה הַמּוּטְרֶפֶת בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לָדוּן הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת חַיִּים. וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְתִהְיֶה בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת:

(כט) אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ הַגַּיִס וְהֻבְקְעָה וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג מִבֵּית דִּין שֶׁל עַכּוּ״‎ם. וּמִי שֶׁגְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפּלֶת נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים. וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְאִם נְתָנוֹ לָהּ הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נוֹדַע שֶׁמֵּת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אֵינוֹ גֵּט:

(ל) הַבַּעַל שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּבְכָל תְּנָאֵי כְּתֻבָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה:

Mishneh Torah, Divorce 4-6

(9) No matter in what language the get is composed, the scribe must carefully avoid ambiguous wording resulting in the reader's conjecturing: perhaps the meaning is not divorce but something else, and maybe it is an expression of divorce. The phrasing must be such that there can be no doubt about its single meaning in that language, namely that so-and-so has divorced and sent away his wife so-and-so.

(10) So too, the handwriting must appear very clear in the get, to the extent that even youngsters who are familiar with that particular writing should be able to read it, children who are neither bright nor dull but average. The writing must not be bent and confused, lest one letter may resemble another letter, resulting in a changed context.

(1) The messenger appointed by the woman to accept her get from her husband on her behalf is called agent of acceptance. She becomes divorced as soon as the get reaches the agent's hand, as if it reached her own hand. The appointment of her agent must be made in the presence of two witnesses.— —

(3) The husband cannot appoint a messenger to accept a divorce for his wife, but he can appoint a messenger to take the get to his wife. This one is called agent of delivery.

(4) So too, the woman can send a messenger to bring her the get from her husband. This one is called a bringing agent. Neither the delivery agent nor the bringing agent requires witnesses.

ספר המצוות, מצוות עשה רכ״ב

(א) היא שצונו לגרש בשטר עכ"פ כשנתרצה לגרש והוא אמרו יתברך וכתב לה ספר כריתות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלמות במסכת גיטין. (כי תצא, נשים הלכות גירושין):

Sefer HaMitzvot, Positive Commandments 222

...

משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב׳

(א) כֵּיצַד כּוֹתְבִין אֶת הַתְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. כּוֹתְבִין אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת עַל אַרְבַּע קְלָפִין וְגוֹלְלִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ וּמַנִּיחִין אוֹתָן בְּאַרְבַּע בָּתִּים שֶׁהֵן מְחֻבָּרִין בְּעוֹר אֶחָד. וְשֶׁל יָד כּוֹתְבִין אוֹתָן הָאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת בְּאַרְבַּע דַּפִּין עַל קְלָף אֶחָד וְגוֹלְּלוֹ כְּמִין סֵפֶר תּוֹרָה מִסּוֹפוֹ לִתְחִלָּתוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּבַיִת אֶחָד:

(ב) וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בַּפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁאִם עָשָׂה הַסְּתוּמָה פְּתוּחָה אוֹ הַפְּתוּחָה סְתוּמָה פְּסָלָן. וּשְׁלֹשֶׁת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כֻּלָּן פְּתוּחוֹת וּפָרָשָׁה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ סְתוּמָה:

(ג) וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּמָלֵא וְחָסֵר עַד שֶׁיִּהְיוּ אַרְבַּעְתָּן כְּתוּבוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵן כְּתוּבוֹת בְּסֵפֶר תּוֹרָה הַבָּדוּק. שֶׁאִם כָּתַב הֶחָסֵר מָלֵא פָּסוּל עַד שֶׁיִּמְחֹק הַיָּתֵר. וְאִם כָּתַב הַמָּלֵא חָסֵר פָּסוּל וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. וְאֵלּוּ הֵן הַחֲסֵרוֹת וְהַמְּלֵאוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ:

(ד) פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה (שמות יג ב) ״קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר״ מָלֵא. זָכוֹר מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. [הוֹצִיא מָלֵא. יֹצְאִים חָסֵר וָא״ו.] יְבִיאֲךָ מָלֵא. וְהָאֱמֹרִי חָסֵר. וְהַיְבוּסִי מָלֵא. לַאֲבֹתֶיךָ חָסֵר וָא״ו. הָעֲבֹדָה חָסֵר. מַצֹּת חָסֵר. הַשְּׁבִיעִי מָלֵא. מַצּוֹת מָלֵא. שְׂאֹר חָסֵר. גְּבֻלֶךָ חָסֵר. בַּעֲבוּר מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. וּלְזִכָּרוֹן מָלֵא. עֵינֶיךָ מָלֵא. תּוֹרַת מָלֵא. הוֹצִאֲךָ חָסֵר יוּ״ד. הַחֻקָּה חָסֵר. לְמוֹעֲדָהּ מָלֵא:

(ה) פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה (שמות יג ה) ״וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ״ חָסֵר יוּ״ד. וְלַאֲבֹתֶיךָ חָסֵר וָא״ו. חֲמֹר חָסֵר. בְּכוֹר מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. הוֹצִיאָנוּ מָלֵא. וַיַּהֲרֹג חָסֵר. בְּכוֹר מָלֵא. מִבְּכֹר חָסֵר. וְעַד בְּכוֹר מָלֵא. זֹבֵחַ חָסֵר וָא״ו. וְכָל בְּכוֹר מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. יָדְכָה כָּתוּב בְּהֵ״א. וּלְטוֹטָפֹת חָסֵר וָא״ו תִּנְיָנָא. עֵינֶיךָ מָלֵא. בְּחֹזֶק חָסֵר. הוֹצִיאָנוּ מָלֵא:

(ו) פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ עַיִ״ן שֶׁל שְׁמַע גְּדוֹלָה. דָּלֶ״ת שֶׁל אֶחָד גְּדוֹלָה. מְאֹדֶךָ חָסֵר. לְבָנֶיךָ מָלֵא. בְּבֵיתֶךָ בְּלֹא יוּ״ד שְׁנִיָּה. וּבְקוּמֶךָ מָלֵא. לְאוֹת מָלֵא. יָדֶךָ חָסֵר. לְטֹטָפֹת חָסֵר שְׁנֵי וָאוִי״ן. עֵינֶיךָ מָלֵא. מְזֻזוֹת חָסֵר וָא״ו רִאשׁוֹנָה. בֵּיתֶךָ בְּלֹא יוּ״ד שְׁנִיָּה. וּבִשְׁעָרֶיךָ מָלֵא:

(ז) פָּרָשָׁה רְבִיעִית (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ חָסֵר. מִצְוֹתַי בְּוָא״ו אַחַת. יוֹרֶה מָלֵא. וּמַלְקוֹשׁ מָלֵא. וְתִירשְׁךָ חָסֵר וָא״ו. וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מָלֵא. יְבוּלָהּ מָלֵא. הַטֹּבָה חָסֵר. נֹתֵן חָסֵר. אֹתָם חָסֵר. לְאוֹת מָלֵא. לְטוֹטָפֹת חָסֵר וָא״ו שְׁנִיָּה. עֵינֵיכֶם מָלֵא. אֹתָם חָסֵר. בְּבֵיתֶךָ בְּלֹא יוּ״ד שְׁנִיָּה. וּבְקוּמֶךָ מָלֵא. מְזוּזוֹת מָלֵא. בֵּיתֶךָ בְּלֹא יוּ״ד שְׁנִיָּה. וּבִשְׁעָרֶיךָ מָלֵא. לַאֲבֹתֵיכֶם חָסֵר וָא״ו:

(ח) וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּתָגִין שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְהֵן כְּמוֹ זַיִנִּין זְקוּפוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תָּג כְּמוֹ שֶׁהֵן כְּתוּבִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת שֶׁבְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ:

(ט) פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה יֵשׁ בָּהּ אוֹת אַחַת בִּלְבַד וְהִיא מֵ״ם סְתוּמָה שֶׁל (שמות יג י) ״מִיָּמִים״ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי״ן. פָּרָשָׁה שְׁנִיָּה יֵשׁ לָהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְכָל אַחַת מֵהֶן הֵ״א וְעַל כָּל הֵ״א מֵחֲמִשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי״ן. וְהֵן הֵ״א שֶׁל (שמות יג יא) ״וּנְתָנָהּ״. וְהֵ״א רִאשׁוֹנָה וְהֵ״א אַחֲרוֹנָה שֶׁל (שמות יג טו) ״הִקְשָׁה״. וְהֵ״א שֶׁל (שמות יג טו) ״וַיַּהֲרֹג״. וְהֵ״א שֶׁל (שמות יג טז) ״יָדְכָה״. פָּרָשָׁה שְׁלִישִׁית יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן קוּ״ף שֶׁל (דברים ו ז) ״וּבְקוּמֶךָ״ יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי״ן. וְקוּ״ף שֶׁל (דברים ו ח) ״וּקְשַׁרְתָּם״ יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי״ן. וְטֵי״ת טֵי״ת פֵ״א שֶׁל (דברים ו ח) ״לְטֹטָפֹת״ עַל כָּל אוֹת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי״ן. פָּרָשָׁה רְבִיעִית יֵשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת. פֵ״א שֶׁל (דברים יא יד) ״וְאָסַפְתָּ״ יֵשׁ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ זַיִנִּי״ן. וְתָי״ו שֶׁל וְאָסַפְתָּ יֵשׁ עָלֶיהָ זַיִ״ן אַחַת. וְטֵי״ת טֵי״ת פֵ״א שֶׁל (דברים יא יח) ״לְטוֹטָפֹת״ עַל כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן אַרְבַּע זַיִנִּי״ן. כָּל הָאוֹתִיּוֹת הַמְתֻיָּגוֹת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וְאִם לֹא עָשָׂה הַתָּגִין אוֹ הוֹסִיף וְגָרַע בָּהֶן לֹא פָּסַל:

(י) הַלּוֹקֵחַ תְּפִלִּין מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מֻמְחֶה צָרִיךְ לְבָדְקָן. לָקַח מִמֶּנּוּ מֵאָה קְצִיצוֹת בּוֹדֵק מֵהֶן שָׁלֹשׁ קְצִיצוֹת. אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל רֹאשׁ וְאַחַת שֶׁל יָד אוֹ שְׁתַּיִם שֶׁל יָד וְאַחַת שֶׁל רֹאשׁ. אִם מְצָאָם כְּשֵׁרִים הֻחְזַק זֶה הָאִישׁ וַהֲרֵי כֻּלָּן כְּשֵׁרִים וְאֵין הַשְּׁאָר צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאִם לְקָחָם צְבָתִים צְבָתִים כֻּלָּן צְרִיכוֹת בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקַת הַצְּבָתִים מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה לְקוּחִים:

(יא) הַכּוֹתֵב תְּפִלִּין בִּכְתַב יָדוֹ אוֹ שֶׁלְּקָחָן מִן הַמֻּמְחֶה אוֹ מִשְּׁאָר אָדָם וּבְדָקָן וְהֶחֱזִירָן לְעוֹרָן לְעוֹלָם אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקָם פַּעַם אַחֶרֶת וַאֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. כָּל זְמַן שֶׁחִפּוּיָן שָׁלֵם הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא נִמְחֲקָה אוֹת מִתּוֹכָן אוֹ שֶׁנִּקְּבָה. הִלֵּל הַזָּקֵן הָיָה אוֹמֵר אֵלּוּ מִשֶּׁל אָבִי אִימָא:

Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll 2

(1) How are the sections in the phylactery that is placed on the head to be written? The four sections are respectively written on four separate slips of parchment; each slip is rolled up separately and they are then placed in four compartments composed of one skin. As to the phylactery placed on the arm, these four sections are written in four columns on one slip of parchment. This slip is rolled up like a scroll of the Law from the last column to the first and is placed in one [leather] compartment.

(2) The scribe must exercise care in writing these sections, for if he wrote a closed section as an open one,^*that is, began the section on a new line where only a space of nine letters should have been left blank. or wrote an open section as if it were closed, the slip is unfit for use. The first three sections are, all of them, open. The last section, that beginning, "And it shall come to pass, if ye will hearken diligently" (Deuteronomy 11:13) is closed.

(3) He must exercise care in regard to the words that are plene or defective,^*with or without a Yod or Vav, respectively. that all the four sections should be written as they are in an examined scroll of the Law. For if he wrote a word plene that should have been written defective, the slip is unfit for use till the superfluous letter has been obliterated. If a word that is plene has been written defective, the slip is unfit for use and cannot be made good. The following is the list of the words in these four sections that are plene and defective respectively.

(4) [For paragraphs 4, 5, 6 and 7 (lists of plene and defective words), see the Hebrew text on the right-hand pages 121b and 122a.]

(5) The Ayin of Shema and Daleth of Echad (Deuteronomy 6:4) are to be written in larger type.

(8) He must pay attention to the "crowns" (tittles) above the letters. These are like an upright Zayin and are placed on each letter to which such a crown belongs as written in the scroll of the Law. The following are the letters in the four sections thus ornamented:

(9) In the first section, there is only one such letter, namely the closed Mem in Meeyamim which has over it three Zain-shaped lines. In the second section, there are five letters, each of them a Hé; and on each, there are four zain-shaped lines. These are the Hé in Unesanah; the first and the last Hé in Hikshah; the Hé in Vayaharog; the Hé in Yadchah. The third section has five such letters. The Koof in Uvekoomecha has over it three zain-shaped lines; the Koof in Ukeshartam has over it three zain-shaped lines; the two letters Teth, and the letter Pé in Letotaphoth have on each of them four zain-shaped lines. The fourth section has five such letters. The Pé of Veasaphta has above it three zain-shaped lines. The Tav of Veasaphta has one zain-shaped line. The two letters Teth and the letter Pé in Letotaphoth have on each of them four zain-shaped lines. Altogether, the letters thus ornamented are sixteen. If the scribe wholly omitted these ornaments, added to them or omitted them over some of the letters, he has not rendered the phylacteries unfit for use.

(10) If one buys phylacteries from one who is not a recognized expert, he has to examine them. If he bought from him one hundred parchment slips, he examines three slips, either two of the slips of the phylacteries worn on the head and one of the slips of the phylacteries worn on the arm or two slips of those in the phylacteries worn on the arm and one of the slips of the phylacteries worn on the head. If he found all these three correct, a presumption is established in the vendor's favour, and all his phylacteries are fit for use and the rest need not be examined. If he bought them however in several bundles, this examination (of three slips) must take place in each bundle, there being a presumption that the several bundles came from different individuals.

(11) A man who wrote phylacteries with his own hand or purchased them from an expert or, having bought them of a non-expert, examined them and replaced them in their leather containers, need never re-examine them, even after the lapse of many years. As long as the leather container remains sound, the presumption that they are sound holds good. Nor is it apprehended that a letter has been obliterated or perforated. Hillel the Elder was wont to say, "These phylacteries belonged to my mother's father."

קיצור שלחן ערוך קצ״ו:י׳-י״ד

(י) סָמוּךְ לָעֶרֶב, קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא בְרָכוֹת, וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵל עַרְבִית, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּמֻתָּר לּוֹ לֶאֱכֹל בְּלֹא הַבְדָּלָה. וּלְאַחַר שֶׁיִקָּבֵר הַמֵּת, יַבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וַאֲפִלּוּ לֹא נִקְבַּר עַד לְמָחָר, יָכוֹל לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס, וְלֹא יְבָרֵךְ עַל הַנֵּר וְהַבְּשָׂמִים, דְּמֻתָּר לְהַבְדִּיל עַד יוֹם שְׁלִישִׁי בַשַׁבָּת (כְּדִלְעֵיל סִימָן צו). וּבִתְפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁהוּא מִתְפַּלֵל כְּשֶׁלֹּא עָבַר זְמַנָהּ, אֵינוֹ אוֹמֵר אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ.

(יא) אִם צָרִיךְ לְעֵת עֶרֶב לָלֶכֶת מִבֵּיתוֹ עַד סָמוּךְ לִתְחוּם שַׁבָּת כְּדֵי שֶׁיֵלֵךְ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְמָקוֹם אַחֵר בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַמֵּת, אוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְעֵת עֶרֶב לֶאֱסֹף אֶת הַגַּבָּאִים דְּחֶבְרָא קַדִּישָׁא לְהִשְׁתַּוֹות עִמָּהֶם בְּעַד מְקוֹם הַקְּבוּרָה, אֲזַי מִיָד כְּשֶׁהִתְחִיל לָלֶכֶת וְלַעֲסֹק בְּצָרְכֵי הַמֵּת, חָלָה עָלָיו אֲנִינוּת.

(יב) מֵת בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְעֵת מִנְחָה, בְּעִנְיַן שֶׁאִי אֶפְשָר לְקָבְרוֹ קֹדֶם שַׁבָּת, מִתְפַּלֵל גַּם מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

(יג) מֵת בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם טוֹב, אִם רוֹצֶה לְקָבְרוֹ הַיוֹם עַל יְדֵי גּוֹי, חָלָה עָלָיו מִיָד אֲנִינוּת. וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּיוֹם שֵׁנִי, שֶׁיָכוֹל לְקָבְרוֹ גַּם בְּעַצְמוֹ, דְּחָלָה עָלָיו מִיָד אֲנִינוּת, וַאֲפִלוּ הוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקָבְרוֹ הַיוֹם.

(יד) מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי, מָקוֹם שֶׁנָּהַגוּ לְקָבְרוֹ עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל, נוֹהֵג דִּין אֲנִינוּת אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ אוֹמֵר קִדּוּשׁ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר, וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יָיִן. אֲבָל בְּלֵיל יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אוֹ אֲפִלּוּ בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֵׁנִי בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהִתְעַסֵּק גַּם בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דַּוְקָּא עַל יְדֵי גוֹיִם, אֵין לִנְהֹג דִּין אֲנִינוּת בַּלָּיְלָה.

Kitzur Shulchan Arukh 196:10-14

(10) Towards evening (Saturday night) he should say Kerias Shema without its berachos, but he does not pray Maariv, nor does he recite the Havdalah for Motzi Shabbos. He is permitted to eat without saying Havdalah. After the burial, he should say Havdalah with a cup of wine. Even if the burial is on Sunday, he may say Havdalah with a cup of wine, but without saying the berachos over the candle and the spices; because it is permitted to say Havdalah until Tuesday (as stated in Chapter 96 above). If he prays Shacharis before the time has passed for saying Havdalah, he need not say "Attah Chonantanu" in the Shemneh Esrei.

(11) If towards evening it is necessary for the mourner to walk from his house to the Shabbos boundary line in order to go immediately after Shabbos to a place to attend to matters concerning the deceased, or if towards evening he needs to gather together the officers of the Burial Society to negotiate the price of the grave, then as soon as begins to walk and to engage in arrangements in behalf of the deceased, he becomes an onein.

(12) If the death occured erev Shabbos before Minchah, when it was impossible to bury him before Shabbos, the mourner must even pray Minchah erev Shabbos.

(13) If the death occured on the first day of Yom Tov, and the mourner wants to bury him on that day using the services of non-Jews, he immediately becomes subject to the laws of onein. This is certainly true when death occurs on the second day of Yom Tov, when the mourner himself is permitted to bury him. He immediately becomes subject to the laws of onein, even if he does not intend to bury him on that day.¹⁴This is true only when it is possible to bury the deceased but the mourner does not want to, but if it is impossible because of a secular holiday or some other emergency, he does not yet become an onein. (Mishnah Berurah 71:11)

(14) If his dead¹⁵See Chapter 203. lies before him on the night of the second day of Yom Tov, when the custom of the community is to bury the deceased using the services of Jews, the mourner is subject to the laws of onein even at night. He therefore should not recite Kiddush, nor should he eat meat or drink wine.¹⁶Mishna Berurah writes that many of the later poskim agreed that since it is not customary to have burials at night, the mourner should say Kiddush, pray as always, and is permitted to do everything except to study Torah which is a source of joy. (Mishna Berurah 71:11) However, on the night of the first day of Yom Tov, or even on the night of the second day of Yom Tov, when the custom of the community is that even on the second day of Yom Tov, burial is made only through the services of non-Jews, the mourner is not subject to the laws of onein at night.

תניא, אגרת הקדש כ׳

(א) איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון. (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות משא"כ בבי"ע כו'). וצריך להבין היטב איך הא"ס חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחי' גבול ותכלית כמ"ש בע"ח. אמנם הכוונה היא לומר שהן אלקות לברוא יש מאין כמו הא"ס ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול לבד ומ"ש הרמ"ק ענין השתלשלות עילה ועלול וכ"ה בזוה"ק פ' בראשית היינו בהשתלשלות הספירות בספירות עצמן (בבחי' הכלים) שנקראות בלי מה בס"י שאינן בבחי' יש ומהות מושג וכמו הא"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכמ"ש ופני לא יראו ונבואת משה רבינו ע"ה והשגתו היתה מפרק עליון דנצח דז"א ובהשתלשלות העלול הוא מוקף מהעילה ובטל במציאות אצלו כזיו השמש בשמש כמ"ש בפרדס מהרמ"ק ואף גם צמצומים רבים מאד לא יועילו להיות גשם עב כעפר מהשתלשלות הרוחניות משכלים נבדלים אפילו של המלאכים אלא להיות רוח הבהמה מפני שור כמ"ש במ"א וע"ש ויש מאין נקרא בריאה בלה"ק והגם שהיש הנברא הוא ג"כ כלא חשיב קמיה דהיינו שבטל במציאות לגבי הכח והאור השופע בו מהכלים די"ס דאבי"ע שהקו אור א"ס ב"ה מאיר בהם וכזיו השמש בשמש כמ"ש בלק"א ח"ב. היינו קמיה דוקא שהיא ידיעתו ית' מלמעלה למטה. אבל בידיעה שממטה למעלה היש הנברא הוא דבר נפרד לגמרי בידיעה והשגה זו שממטה כי הכח השופע בו אינו מושג כלל וכלל וגם אין ערוך זה לזה כלל וכלל לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה שהעלול יודע ומשיג איזה השגה בעילתו ובטל אצלו ע"י ידיעה והשגה זו וגם במהותם ועצמותם אין הפרש גדול כ"כ רק שזה עילה וזה עלול ולא מיניה ולא מקצתיה מההפרש שבין מהות היש הנברא למהות הכח והאור השופע בו להוותו מאין ליש ולכן נקרא יש מאין דוקא והנה ראשית היש הנברא ותחילתו הן הכלים די"ס דבי"ע וגם האורות נפש רוח ונבראו מבחי' הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והן הלמ"ד כלים דמל' דאצילות וכן באצילות מחיצוניות הכלים די"ס דאצי' שהן אלקות נבראו ההיכלות דאצילות שמתלבש בהן בחי' העיגולים די"ס וגם גופות המלאכים דאצי' שהן בחי' יש וכמ"ש ובמלאכיו ישים תהלה. שאינן בבחי' ביטול לגמרי כעלול לגבי עילתו אך נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין וכן נשמת האדם שיצאו מזיווג דזו"נ דאצי' קודם שירדו לבי"ע אינן בכלל יש ודבר נפרד בפ"ע אלא הן מעין בחי' אלקות בצמצום עצום וכעין הכלים די"ס דאצי' שהן בבחי' גבול ע"י צמצום אור הא"ס הוא הקו המלובש בנר"נ שלהם וכמו צמצום הראשון להיות חלל וכו' (ואף גם לאחר שירדו הנר"נ דאצי' לעולם הזה לצדיקים הראשונים אפשר שלא נשתנה מהותן להיות דבר נפרד מאלקות ולכן היו מסתלקות כשרצו לחטוא בטרם יחטאו וקרוב לומר שגם האלפים ורבבות עלמין דיתבא בגולגלתא דא"א וז"א אינן עלמין ממש כעין ההיכלות דאצי' ובחינת יש אלא כעין נשמות המלאכים שיצאו מזיווג הנשיקין ונקראו עלמין לגבי בחי' הגולגלתא ודיקנא) אך אינן אלקות ממש לברוא יש מאין מאחר שכבר יצאו ונפרדו מהכלים די"ס שבהן מלובש הקו מאור א"ס שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה וכדי שיהיה היש הזה הנברא בכח הא"ס בעל גבול ומדה נתלבש אור א"ס בכלים די"ס דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד לברוא בהן ועל ידן ברואים בעלי גבול ותכלית ובפרט ע"י התלבשותן בבי"ע. אמנם מודעת זאת שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי הוא ממל' דאצילות שנעשה עתיק דבריאה כי אין מלך בלא עם וכו' וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן שנבראו בכח הא"ס יחיד ומיוחד בתכלית הוא ע"י ריבוי האותיות היוצאין ממל' פי ה' וברוח פיו כל צבאם וה' מוצאות הפה הן מה"ג דנוק' ולזאת נקראת עלמא דאתגליא כי בה נגלה כח אור אין סוף לברוא יש מאין שלא ע"י עילה ועלול אבל ט' ספירות הראשונות נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול ואור הא"ס הוא מלובש בחכמה לבדה. וז"ש נעוץ תחלתן בסופן כי כתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו בחי' האחרונה של הא"ס ולכן נקרא כתר מלכות כי אין כתר אלא למלך וגם כי בחי' אחרונה דא"ס היא מל' דאין סוף ולכן גם המל' דאצי' נקרא כתר ממטה למעלה ומה גם כי בריאת הנשמות ממנה להיות יש ודבר נפרד בפ"ע בעולם הבריאה ונקרא בשם לידה כקריעת י"ס דבעתיקא תליא וגם כל גידול הנשמות כל ז' חדשים מזיווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח הוא כמו גידול זו"נ בבטן אימא עילאה שהוא ע"י אורות עליונים מאימא עילאה ומלמעלה למעלה עד אין סוף המתלבש בה כל ט' או ז' ירחי לידה. וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה וגם כל עיקר ושרש הטיפה שמקבלת ומתעברת מז"א הוא ממוחין דאו"א ובכל זיווג נמשכת לאו"א מא"א וע"י ומלמעלה למעלה עד אין סוף רק שהכל בהעלם במוחין עד לידת הנוק' הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא שזהו גילוי אור א"ס ממש ע"י העיבור והלידה. ובזה יובן היות המצות במל' ה' של שם הוי' והתורה בז"א וא"ו של שם הוי'. הגם שלמעלה בא"א המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א ושרש התורה דנפקא מח"ע הוא במו"ס דא"א והיינו החכמה דטעמי המצות אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן הוא כח הא"ס ב"ה לברוא יש מאין ולא ע"י עילה ועלול שיהיה העלול מוקף מעילתו ובטל במציאות רק יהיה היש דבר נפרד מאלקות בכדי שיהיה המאציל ב"ה מלך על כל הנפרדים ע"י שיקיימו מצותיו שיצוה עליהם וסוף מעשה במחשבה תחלה ולכן אמרו בירושלמי ולית ליה לר"ש שמפסיק ללולב וכו' וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו ע"פ וכו' כי השליא נוצרה תחלה מהטיפה והיא לבדה היתה עיקר הולד עד מ' יום שהתחילה צורת הולד. וככה המצות הן עיקר התורה ושרשה הגם שהמצוה היא גופנית והתורה היא חכמה רק שזה בחיצוניות וזה בפנימיות וכדלקמן. והנה כמו"כ מזיווג זו"ן דבי"ע נבראו מאין ליש כל הנבראים והנוצרים והנעשים ע"י אור הנשמה שבתוכן שהיא אלקות מהכלים די"ס דמל' דאצי' וגם בתוכה הארת הקו דאור א"ס המלובש באצי' עד הפרסא והארת הקו שהיה מאיר בכלים די"ס דמל' בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות ממש וכן גם הקו בעצמו המלובש בסיום וסוף נה"י דא"ק שהוא סוף רגלי היושר שלו המסתיימים במל' דעשיה הנה הארת הקו מאירה משם ומתלבשת באור הנשמה די"ס דבי"ע שהוא אלקות והארה דהארה מתלבשת בנפש רוח די"ס דבי"ע ואף גם בכל הכלים שלהם והארה דהארה דהארה הוא בכל הנבראים ונוצרים ונעשים כמ"ש הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כולם וכל זאת בבחינת התפשטות החיות להחיותם אמנם מציאותו ומהותו של אור הא"ס אינו בגדר מקום כלל וסובב כל עלמין בשוה ואת השמים ואת הארץ אני מלא בהשוואה אחת ולית אתר פנוי מיניה אף בארץ הלזו הגשמית רק שהוא בבחי' מקיף וסובב וכמ"ש הפי' בלק"א ולא התפשטות והתלבשות החיות להחיותם ולהוותם מאין ליש כ"א ע"י הארה דהארה דהארה וכו' מהקו כנ"ל וגם מאור א"ס הסובב ומקיף לארבע עולמות אבי"ע בשוה מאיר אל הקו הפנימי דרך הכלים די"ס דבי"ע ובהארתו תוך הכלים נותן בהם כח ועוז לברוא יש מאין ומאחר שהבריאה היא ע"י הכלים לזאת הם הנבראים בבחינת ריבוי והתחלקות וגבול ותכלית ובפרט ע"י האותיות כנ"ל. ועוד זאת יתר על כן על כל הנ"ל הארה דהארה דהארה וכל הנ"ל היא מראה כחה ויכלתה ביסוד העפר הגשמי בגילוי עצום ביתר עז מיסודות העליונים ממנו וגם מצבא השמים שאין בכחם ויכלתם להוציא יש מאין תמיד כיסוד העפר המצמיח תמיד יש מאין הם עשבים ואילנות (והמזל המכה ואומר גדל היינו לאחר שכבר צמח העשב ואינו אומר לו לצמוח מאין ליש אלא מקוטן לגודל ולשאת פרי כל מין ומין בפרטי פרטיות. אבל בטרם יצמח למי יאמר כל מזל ומזל לכל עשב ועשב בפרטי פרטיות) מהכח הצומח שבו שהוא אין ורוחני והם גשמיים ואין זאת אלא משום דרגלי א"ק מסתיימים בתחתית עשי' ותחת רגליו מאיר אור א"ס ב"ה הסובב כל עלמין בלי הפסק רב ביניהם רק עיגולי א"ק לבדו וגם הקו מאור א"ס המסתיים בסיום רגלי א"ק מאיר ממטה למעלה בבחי' אור חוזר כמו שהמלובש בא"א ואו"א וזו"נ דאצי' מאיר באור חוזר ממל' דאצי' ומל' דאצי' היא בחי' כתר ממטה למעלה ונעוץ תחלתן בסופן. וככה הוא בסיום הקו דאור א"ס המסתיים בסיום היושר דרגלי א"ק מאיר ממטה למעלה לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה שהוא אלקות ממש מחיצוניות הכלים דמל' דאצי'. ולפמ"ש בס' הגלגולים פ"כ הובא בלק"א מתלבשת תחלה הארה זו של הקו דאור א"ס באור האצי' שבעשיה וממנה לבריאה ויצירה שבעשיה ומהן לבחי' אור הנשמה דמל' דמל' דעשיה ועי"ז יש כח ועוז בסיום הכלי דמל' דמל' דעשיה שביסוד העפר והוא מאמר תדשא הארץ וכו' להיות פועל בקרב הארץ תמיד לעולם ועד (בחי' אין סוף ולא בלבד בששת ימי בראשית כמאמר ישרצו המים ומאמר תוצא הארץ נפש חיה מחכמה דמל' דמל' דעשיה שבז' ימי בראשית האיר בעולם הזה הארה מאור אין סוף בחסד חנם בלי העלאת מיין נוקבין כלל) להצמיח עשבים ואילנות ופירות מאין ליש תמיד מדי שנה בשנה שהוא מעין בחי' א"ס שאם יתקיים עוה"ז ריבוי רבבות שנים יצמיחו מדי שנה בשנה אלא שיש מהן ע"י העלאת מ"נ והם הזרועים והנטועים ואעפ"כ הם כמו יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערך כלל לגבי הפרי וגם נגד כל האילן עם הענפים והעלין וכן במיני זרעונים וירקות וגם במיני תבואה להתהוות מאות גרעינין מגרעין א' הוא כמו יש מאין ומכ"ש הקשין והשבלים והנה הפירות שע"י העלאת מ"נ היא הזריעה והנטיעה הם משובחים מאד מאד מהעולים מאליהן מכח הצומח לבדו שבארץ ומזה נשכיל המשכות אורות עליונים באבי"ע (שהוא תכלית בריאת האדם) כמ"ש במ"א. ומזה יובן היטב בענין סדר מדרגות דצח"מ שהן בחי' עפר מים אש רוח שאף שהחי הוא למעלה מהצומח והמדבר למעלה מהחי אעפ"כ החי ניזון וחי מהצומח והמדבר מקבל חיותו משניהם וגם חכמה ודעת שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן כו' ועדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו' כי הוא בחי' אור חוזר ממטה למעלה מתחתית העשיה שמתגלית שם ביתר עז הארה דהארה כו' מאור א"ס הסובב כ"ע ומהקו אור א"ס שבסיום רגלי היושר דא"ק בבחי' אור חוזר כנ"ל. ויובן היטב בזה טוב טעם ודעת מה שמלאכים עליונים שבמרכבה פני שור ופני נשר נהנים מאד וניזונים ומסתפקים מרוח הבהמה והעוף העולה עליהם מהקרבנות שע"ג המזבח וכדקדוק לשון הזוה"ק ואתהניין מיסודא ועיקרא דילהון. ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין ע"י כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז הגשמי כמ"ש היום לעשותם ויפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. (ע"כ מצאנו מכיה"ק):

Tanya, Part IV; Iggeret HaKodesh 20

...

דברי הימים ב ז׳:א׳

(א) וּכְכַלּ֤וֹת שְׁלֹמֹה֙ לְהִתְפַּלֵּ֔ל וְהָאֵ֗שׁ יָֽרְדָה֙ מֵֽהַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל הָעֹלָ֖ה וְהַזְּבָחִ֑ים וּכְב֥וֹד יְהוָ֖ה מָלֵ֥א אֶת־הַבָּֽיִת׃

II Chronicles 7:1

(1) When Solomon finished praying, fire descended from heaven and consumed the burnt offering and the sacrifices, and the glory of the LORD filled the House.

דברי הימים ב ז׳:ט׳

(ט) וַֽיַּעֲשׂ֛וּ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י עֲצָ֑רֶת כִּ֣י ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ עָשׂוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וְהֶחָ֖ג שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃

II Chronicles 7:9

(9) On the eighth day they held a solemn gathering; they observed the dedication of the altar seven days, and the Feast seven days.

פרקי דרבי אליעזר כ׳

(א) ויגרש את האדם, גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה, משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח שנאמ' ויקח אלהים את האדם מאי זה מקום לקחו ממקום בית המקדש שנאמר לעבוד את האדמה אשר לוּקח משם.

(ב) רבי יהודה אומ' הקב"ה שמר שבת ראשון ואדם שמר אותו תחילה בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל סרעפי לבו שנאמר ברב סרעפי בקרבי תנחומיך וגו'.

(ג) רבי יהושע בן קרחה אומר מן האילן שנחבאו שם תחתיו לקחו עלים ותפרו שנאמר ויתפרו עלי תאנה. רבי אליעזר אומ' מן העור שהפשיט הנחש עשה הקב"ה כתונת כבוד לאדם ולעזרו שנאמר ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.

(ד) בין השמשות של שבת היה אדם ויושב ומהרהר בלבו ואומר אוי לי שמא יבא הנחש שהטעה אותי בערב שבת וישופני עקב נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמרו מכל רע. ראה אדם לעמוד של אש ושמח בלבו ואמר עכשיו אני יודע שהמקום עמי ופשט ידיו לאור האש וברך מאורי האש. וכשהרחיק ידיו מהאש אמר אדם עכשיו אני יודע שנבדל יום הק' מיום החול שאין לבער אש בשבת אמר ברוך המבדיל בין קודש לחול.

(ה) רבי מנא אומר כיצד חייב אדם לברך על כוס של יין לאור האש ואומר ברוך מאורי האש, וכשמחזיר ידו מן האש אומר ברוך המבדיל בין קודש לחול.

(ו) ואם אין לו יין פושט את ידיו לאור האש ומסתכל בצפרניו שהן לבנות מן הגוף ואומר ברוך המבדיל בין קודש לחול.וכיון שמרחיק ידו מן האש אומר ברוך המבדיל בין קודש לחול.

(ז) ואם אין לו אש פושט ידו לאור הכוכבים שהן של אש ויסתכל בצפרניו שהן לבנות מן הגוף ואומר ברוך מאורי האש ואם נתקדרו השמים תולה אבן מן הארץ ומבדיל ואומר ברוך המבדיל בין קודש לחול. רבי אליעזר אומר לאחר ששותה אד' כוס של הבדלה מצו' להטיל מעט מים בכוס של הבדלה ושותה כדי לחבב את המצווה ומה שישמר מן בכוס מן המים מעבירו על גבי עיניו למה משום שאמרו חכמים שיורי מצוה מעכבין את הפורענות.

(ח) רבי צדוק אומר כל מי שאינו מבדיל על היין במוצאי שבתות או אינו שומע מן המבדילי' אינו רואה סימן ברכה לעולם וכל מי שהוא שומע מן המבדילי' או מבדיל על היין, הקדוש ברוך הוא קונה אותו לסגולתו שנאמר ואבדיל אתכם מן העמי' והייתם לי סגולה.

(ט) באחד בשבת נכנס אדם במי גיחון העליון עד שהגיעו מים עד צוארו ונתענה שבעה שבתות ימי' עד שנעשה גופו כמן כברה. אמר אדם לפני הקב"ה רבון כל העולמים העבר נא חטאתי מעלי וקבל את תשובתי וילמדו כל הדורות שיש תשובה ואתה מקבל תשובת השבים. מה עשה הקב"ה פשט יד ימינו והעביר את חטאתו מעליו וקבל את תשובתו שנאמ' חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי סלה מן העולם הזה וסלה מן העולם הבא. ישב ודרש בלבו ואם כי אמרתי מות תשיבני ובית מועד לכל חי אמר אדם עד שאני בעולם אבנה לי בית מלון לרבצי חוץ להר המוריה וחצב ובנה לו מלון לרבצו. אמר אדם מה הלוחות שהן עתידין להכתב באצבעו של הקדוש ברוך הוא ועתידין מימי הירדן לברוח מפניהם וגופי שנבל בשתי ידיו ורוח נשמת פיו נפח באפי ואחר מותי יקחו אותי ואת עצמותי ויעשו להם עבודה זרה אלא אעמיק אני ארוני למטה מן המערה ולפנים מן המערה לפיכך נקראת מערת המכפלה שהיא כפולה ושם הוא נתון אדם וחוה* אברהם ושרה* יצחק ורבקה* יעקב ולאה* ולפיכך נקראת קרית ארבע שנקברו בה ארבע זוגות ועליהם הכתוב אומר יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכחו.

Pirkei DeRabbi Eliezer 20

(1) ADAM'S PENITENCE
"So he drove out the man" (Gen. 3:24). Driving out (i.e.) and he went forth outside the garden of Eden (and he abode) on Mount Moriah, for the gate of the garden of Eden is nigh unto Mount Moriah. Thence He took him and thither He made him return to the place whence he was taken, as it is said, "To till the ground from whence he was taken" (Gen. 3:23).

(2) Rabbi Jehudah said: The Holy One, blessed be He, kept the Sabbath first in the heavenly regions, and Adam kept the || Sabbath first in the lower regions. The Sabbath day protected him from all evil, and comforted him on account of all the doubts of his heart, as it is said, "In the multitude of my doubts within me, thy comforts delight my soul" (Ps. 94:19).

(3) Rabbi Joshua ben Ḳorchah said: From the tree under which they hid themselves, they took leaves and sewed (them), as it is said, "And they sewed fig leaves together, and made themselves aprons" (Gen. 3:7). Rabbi Eliezer said: From the skin which the serpent sloughed off, the Holy One, blessed be He, took and made coats of glory for Adam and his wife, as it is said, "And the Lord God made for Adam and for his wife coats of skin, and clothed them" (Gen. 3:21).

(4) At twilight on Saturday (evening), Adam was meditating in his heart and saying: Perhaps the serpent, which deceived me, will come in the evening, and he will bruise me in the heel. A pillar of fire was sent to him to give illumination about him and to guard him from all evil. Adam saw the pillar of fire and rejoiced in his heart, and he put forth his hands to the light of the fire, and said: Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, who creates the flames of fire. And when he removed his hands from the light of the fire, he said: Now I know that the holy day has been separated from the work day here below (on earth), for fire may not be kindled on the Sabbath day; and in that hour he said: Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, who divides || the holy from the profane, the light from the darkness.

(5) Rabbi Mana said: How must a man say the Habdalah blessing? (He does this) over the cup of wine, with the light of fire, and he says: Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, who creates the various flames of fire; and when he removes his hand from the fire (flame) he says: Blessed art Thou, O Lord, who divides the holy from the profane.

(6) If he have no wine he puts forth his hands towards the light of the lamp and looks at his nails, which are whiter than his body, and he says: Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, who creates various flames of fire; and when he has removed his hands from the fire, he says: Blessed art Thou, O Lord, who divides the holy from the profane.

(7) If he be on a journey, he puts forth his hand to the light of the stars, which are also fire, and says: Blessed art Thou, O Lord our God, King of the universe, who creates the various flames of fire. If the heavens be darkened, he lifts up a stone outside, and says: Blessed art Thou, O Lord our God, who creates the various flames of fire.

(8) Rabbi Zadok said: Whosoever does not make Habdalah at the termination of Sabbaths, or does not listen to those who perform the ceremony of Habdalah, will never see a sign of blessing. Everyone who makes Habdalah at the termination of Sabbaths, or whosoever hears those who perform the Habdalah, the Holy One, blessed be He, calls him holy to be His holy treasure, and delivers him from the affliction of the peoples, as it is said, "And ye shall be holy unto me: for I the Lord am holy" (Lev. 20:26). ||

(9) On the first day of the week he went into the waters of the upper Gihon until the waters reached up to his neck, and he fasted seven weeks of days, until his body became like a species of seaweed. Adam said before the Holy One, blessed be He: Sovereign of all worlds ! Remove, I pray Thee, my sins from me and accept my repentance, and all the generations will learn that repentance is a reality. What did the Holy One, blessed be He, do? He put forth His right hand, and accepted his repentance, and took away from him his sin, as it is said, "I acknowledge my sin unto thee, and mine iniquity have I not hid: I said, I will confess my transgressions unto the Lord; and thou forgavest the iniquity of my sin. Selah" (Ps. 32:5). Selah in this world and Selah in the world to come. Adam returned and meditated in his heart, and said: I know that death will remove me (to) "the house appointed for all living" (Job 30:28). Adam said: Whilst I am yet alive I will build for myself a mausoleum to rest therein. He planned and built for himself a mausoleum to rest therein beyond Mount Moriah. Adam said: If in the case of the tables (of stone), just because in the future they will be written by the finger (of God), the waters of the Jordan are destined to flee before them; how much more so will this be the case with my body which His two hands kneaded, and because He breathed into my nostrils the breath of the spirit of His mouth? After my death they will come and take my bones, and they will make them into an image for idolatry; but verily I will put || my coffin deep down beneath the cave and within the cave. Therefore it is called the Cave of Machpelah, which is a double cave. There Adam was put and his help-meet, Abraham and his help-meet, Isaac and his help-meet, Jacob and his help-meet. Therefore it is called "the city of four" (Kirjath Arba'); for four pairs (were buried there), and concerning them the verse says, "He entereth into peace; they rest in their beds, each one that walketh in his up-rightness" (Isa. 57:2).

A Rainbow Thread: Introduction