28
31
[סוף דבר הכל נשמע את־האלהים ירא ואת־מצותיו שמור כי־זה כל־האדם]
[הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא]
[סוף דבר הכל נשמע את־האלהים ירא ואת־מצותיו שמור כי־זה כל־האדם]
(ב) הַסַּלִּים שֶׁל עֵץ, מִשֶּׁיַּחְסֹם וִיקַנֵּב. וְשֶׁל תְּמָרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִנֵּב מִבִּפְנִים, טָמֵא, שֶׁכֵּן מְקַיְּמִין. כַּלְכָּלָה, מִשֶּׁיַּחְסֹם וִיקַנֵּב וְיִגְמֹר אֶת הַתְּלוֹיָה. בֵּית הַלְּגִינִין, וּבֵית הַכּוֹסוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִנֵּב מִבִּפְנִים, טָמֵא, שֶׁכֵּן מְקַיְּמִין:
(ג) הַקְּנוֹנִין הַקְּטַנִּים, וְהַקְּלָתוֹת, מִשֶּׁיַּחְסֹם וִיקַנֵּב. הַקְּנוֹנִים הַגְּדוֹלִים, וְהַסּוּגִין הַגְּדוֹלִים, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁנֵי דוּרִים לָרֹחַב שֶׁלָּהֶם. יָם נָפָה, וּכְבָרָה, וְכַף שֶׁל מֹאזְנַיִם, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה דוּר אֶחָד לָרֹחַב שֶׁלָּהֶן. הַקֻּפָּה, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה שְׁתֵּי צְפִירוֹת לָרֹחַב שֶׁלָּהּ. וְהֶעָרָק, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה בוֹ צְפִירָה אֶחָת:
(2) Wooden baskets [become susceptible to impurity] as soon as their rims are rounded off and their rough ends are smoothed off. But those that are made of palm-branches [become susceptible to impurity] even though their ends were not smoothed off on the inside, since they are allowed to remain in this condition. A basket [of reed-grass becomes susceptible to impurity] as soon as its rim is rounded off, its rough ends are smoothed off, and its hanger is finished. A wicker basket flasks or for cups [is susceptible to impurity] even if the rough ends were not smoothed off on the inside, since these are allowed to remain in this condition.
(3) Small reed baskets and baskets [become susceptible to impurity] as soon as their rims are rounded off and their rough ends are smoothed off. Large reed baskets and large hampers, as soon as two rows have been made round their sides. The container of a sifter or a sieve and a cup of the balances, as soon as one circling band has been made round their sides. A willow basket, as soon as two twists have been made around its wide sides. And a rush basket, as soon as one twist has been made round it.
(א) יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל עַכּוּ''ם מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת דֶּרֶךְ אִישׁוּת. אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְעַכּוּ''ם דֶּרֶךְ אִישׁוּת הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ג) "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ". אֶחָד שִׁבְעָה עֲמָמִין וְאֶחָד כָּל אֻמּוֹת בְּאִסּוּר זֶה. וְכֵן מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא (נחמיה י לא) "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ":
(ב) וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ חַתְנוּת אֲבָל הַבָּא עַל הַכּוּתִית דֶּרֶךְ זְנוּת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִתְחַתֵּן. וְאִם יִחֲדָהּ לוֹ בִּזְנוּת חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה וּמִשּׁוּם שִׁפְחָה וּמִשּׁוּם כּוּתִית וּמִשּׁוּם זוֹנָה. וְאִם לֹא יִחֲדָהּ לוֹ אֶלָּא נִקְרֵאת מִקְרֶה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם כּוּתִית [ג.] וְכָל חִיּוּבִין אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן:
(ג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כֹּהֵן הַבָּא עַל הַכּוּתִית לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם זוֹנָה. וְאֶחָד זוֹנָה כּוּתִית וְאֶחָד זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית. וּבִבְעִילָה בִּלְבַד לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין:
(ד) כָּל הַבּוֹעֵל כּוּתִית בֵּין דֶּרֶךְ חַתְנוּת בֵּין דֶּרֶךְ זְנוּת אִם בְּעָלָהּ בְּפַרְהֶסְיָא וְהוּא שֶׁיִּבְעל לְעֵינֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יֶתֶר אִם פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין וַהֲרָגוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין וּזְרִיזִין [ו.] וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הוּא. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַעֲשֶׂה פִּינְחָס בְּזִמְרִי:
(ה) וְאֵין הַקַּנַּאי רַשַּׁאי לִפְגֹּעַ בָּהֶן אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה כְּזִמְרִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה ח) "וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ". אֲבָל אִם פֵּרַשׁ אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ. וְאִם הֲרָגוֹ נֶהֱרַג עָלָיו. וְאִם בָּא הַקַּנַּאי לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין לְהָרְגוֹ אֵין מוֹרִין לוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בָּא הַקַּנַּאי לַהֲרֹג אֶת הַבּוֹעֵל וְנִשְׁמַט הַבּוֹעֵל וְהָרַג הַקַּנַּאי כְּדֵי לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִיָּדוֹ אֵין הַבּוֹעֵל נֶהֱרַג עָלָיו. וְהַבָּא עַל בַּת גֵּר תּוֹשָׁב אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
(ו) לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִים וְלֹא הִלְקוּהוּ בַּיִת דִּין הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שֶׁהוּא בְּכָרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב יא) "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר" (מלאכי ב יב) "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה". אִם יִשְׂרָאֵל הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים וְאִם כֹּהֵן הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ מַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַבּוֹעֵל כּוּתִית כְּאִלּוּ נִתְחַתֵּן לְעַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר "בָעַל בַּת אֵל נֵכָר וְנִקְרָא מְחַלֵּל קֹדֶשׁ ה':"
(ז) עָוֹן זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אַל יְהִי קַל בְּעֵינֶיךָ. אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ. שֶׁהַבֵּן מִן הָעֶרְוָה בְּנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר וְהַבֵּן מִן הַכּוּתִית אֵינוֹ בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ד) "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי ה':
(ח) וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִדָּבֵק בְּעַכּוּ''ם שֶׁהִבְדִּילָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם וְלָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְלִמְעל בּוֹ:
(ט) עַכּוּ''ם הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל אִם אֵשֶׁת אִישׁ הִיא נֶהֱרַג עָלֶיהָ וְאִם פְּנוּיָה הִיא אֵינוֹ נֶהֱרַג:
(י) אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַכּוּתִית בֵּין קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כֵּיוָן שֶׁבָּא עַל הַכּוּתִית בְּזָדוֹן הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת מִפְּנֵי שֶׁבָּא לְיִשְׂרָאֵל תַּקָּלָה עַל יָדֶיהָ כִּבְהֵמָה. וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא טז) "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם" (במדבר לא יז) "וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ":
(יא) הָעֲבָדִים שֶׁהִטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִצְוֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִים בָּהֶם יָצְאוּ מִכְּלַל הָעַכּוּ''ם וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּאוּ. לְפִיכָךְ הַשִּׁפְחָה אֲסוּרָה לְבֶן חוֹרִין. אֶחָד שִׁפְחָתוֹ וְאֶחָד שִׁפְחַת חֲבֵרוֹ. וְהַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שֶׁהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהָאָדוֹן נוֹתֵן שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית לְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ד) "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה":
(יב) וְלֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְלֹא חִיְּבָה תּוֹרָה מַלְקוֹת בְּשִׁפְחָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(יג) אַל יְהִי עָוֹן זֶה קַל בְּעֵינֶיךָ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁגַּם זֶה גּוֹרֵם לַבֵּן לָסוּר מֵאַחֲרֵי ה'. שֶׁהַבֵּן מִן הַשִּׁפְחָה הוּא עֶבֶד וְאֵינוֹ מִיִּשְׂרָאֵל וְנִמְצָא גּוֹרֵם לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ לְהִתְחַלֵּל וְלִהְיוֹתָם עֲבָדִים. הֲרֵי אֻנְקְלוֹס הַמְתַרְגֵּם כָּלַל בְּעִילַת עֶבֶד וְשִׁפְחָה בִּכְלַל (דברים כג יח) "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ" (דברים כג יח) "וְלֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה":
(יד) הַבָּא עַל שִׁפְחָה וַאֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וּבִשְׁעַת עֲבֵרָה אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וְכֵן אִם לָקַח שִׁפְחָה דֶּרֶךְ חַתְנוּת אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁמֵּעֵת שֶׁטָּבְלָה וְקִבְּלָה מִצְוֹת יָצְתָה מִכְּלַל הָעַכּוּ''ם:
(טו) נִתְעָרֵב וְלַד יִשְׂרְאֵלִית בִּוְלַד שִׁפְחָה הֲרֵי שְׁנֵיהֶן סָפֵק וְכָל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק עֶבֶד וְכוֹפִין בַּעַל הַשִּׁפְחָה וּמְשַׁחְרֵר אֶת שְׁנֵיהֶם. וְאִם הָיָה הַבֵּן הַהוּא (בֶּן) הָאָדוֹן שֶׁל עֶבֶד כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ יְשַׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה וְיִהְיוּ מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל:
(טז) הָיוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת בָּנוֹת הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן סְפֵק שְׁפָחוֹת וְהַבָּא עַל כָּל אַחַת מֵהֶן הַוָּלָד סְפֵק עֶבֶד. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד עַכּוּ''ם בִּוְלַד יִשְׂרְאֵלִית מַטְבִּילִים אֶת שְׁנֵיהֶן לְשֵׁם גֵּרוּת וְכָל אַחַת מֵהֶן סְפֵק גִּיֹּרֶת:
(יז) כָּל הָעַכּוּ''ם כֻּלָּם כְּשֶׁיִּתְגַּיְּרוּ וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָעֲבָדִים כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרְרוּ הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו טו) "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם". וּמֻתָּרִין לְהִכָּנֵס בִּקְהַל ה' מִיָּד. וְהוּא שֶׁיִּשָּׂא הַגֵּר אוֹ הַמְשֻׁחְרָר בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא הַיִּשְׂרְאֵלִי גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת. חוּץ מֵאַרְבָּעָה עֲמָמִין בִּלְבַד וְהֵם עַמּוֹן וּמוֹאָב וּמִצְרַיִם וֶאֱדוֹם שֶׁהָאֻמּוֹת הָאֵלּוּ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר אֶלָּא לְעִנְיַן בִּיאָה בַּקָּהָל:
(יח) וְכֵיצַד דִּינָן. עַמּוֹן וּמוֹאָב אִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ד) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" וְגוֹ'. הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהָעַמּוֹנִי הַזָּכָר וְהַמּוֹאָבִי הַזָּכָר הוּא שֶׁאָסוּר לְעוֹלָם לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם. אֲבָל עַמּוֹנִית וּמוֹאָבִית מֻתֶּרֶת מִיָּד כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת:
(יט) מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֲסוּרִין לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל וְדוֹר שְׁלִישִׁי מֻתָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ט) "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם" וְגוֹ':
(כ) מִצְרִית מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה בְּנָהּ שֵׁנִי. מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה אוֹ מִצְרִי רִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה הַוָּלָד שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ט) "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם" הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵדָה:
(כא) גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית הַוָּלָד עַמּוֹנִי. גֵּר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית הַוָּלָד מִצְרִי. זֶה הַכְּלָל. בָּאֻמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. נִתְגַּיְּרוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּחוּת:
(כב) מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין אֵינָן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה לָבוֹא בַּקָּהָל. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרוּ מֵהֶן אֶלָּא הַגִּבְעוֹנִים וִיהוֹשֻׁעַ גָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים לָבֹא בַּקָּהָל אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. וְלֹא אָסַר אוֹתָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ט כג) "וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי". תָּלָה הַרְחָקָתָם בַּמִּקְדָּשׁ:
(כג) וְהֵם הַנִּקְרָאִים נְתִינִים לְפִי שֶׁנְּתָנָם לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ. בָּא דָּוִד וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בַּקָּהָל לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁאֵין מִקְדָּשׁ. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא (עזרא ח כ) "וּמִן הַנְּתִינִים שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם". הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא תָּלָה אוֹתָם בַּמִּקְדָּשׁ:
(כד) וְלָמָּה גָּזַר עֲלֵיהֶם הוּא וּבֵית דִּינוֹ לְפִי שֶׁרָאָה עַזּוּת וְאַכְזָרִיּוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם בְּעֵת שֶׁבִּקְּשׁוּ שִׁבְעַת בְּנֵי שָׁאוּל בְּחִיר ה' לִתְלוֹתָם וַהֲרָגוּם וְלֹא רִחֲמוּ עֲלֵיהֶם:
(כה) כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר בִּלְבֵּל כָּל הָאֻמּוֹת וְעֵרְבָם זֶה בָּזֶה וְהִגְלָה אוֹתָם מִמְּקוֹמָם. וְאֵלּוּ הַמִּצְרִים שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַתָּה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הֵם. וְכֵן הָאֱדוֹמִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֱדוֹם. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ אַרְבַּע אֻמּוֹת הָאֲסוּרִים בְּכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מֻתָּרִים הֻתַּר הַכּל. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן לְהִתְגַּיֵּר חֶזְקָתוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר הַגֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם בֵּין אֱדוֹמִי בֵּין מִצְרִי בֵּין עַמּוֹנִי בֵּין מוֹאָבִי בֵּין כּוּשִׁי בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת אֶחָד הַזְּכָרִים וְאֶחָד הַנְּקֵבוֹת מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד:
(א) בִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לִבְרִית. בְּמִילָה וּטְבִילָה וְקָרְבָּן:
(ב) מִילָה הָיְתָה בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מח) "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ". מָל אוֹתָם משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁכֻּלָּם בִּטְּלוּ בְּרִית מִילָה בְּמִצְרַיִם חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים לג ט) "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ":
(ג) וּטְבִילָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט י) "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". וְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד ה) "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עלֹת", עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּם:
(ד) וְכֵן לְדוֹרוֹת כְּשֶׁיִּרְצֶה הָעַכּוּ''ם לְהִכָּנֵס לִבְרִית וּלְהִסְתּוֹפֵף תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וִיקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן. וְאִם נְקֵבָה הִיא טְבִילָה וְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו טו) "כָּכֶם כַּגֵּר". מָה אַתֶּם בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן אַף הַגֵּר לְדוֹרוֹת בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן:
(ה) וּמַהוּ קָרְבַּן הַגֵּר. עוֹלַת בְּהֵמָה אוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּשְׁנֵיהֶם עוֹלָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וּכְשֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ יָבִיא קָרְבָּן:
(ו) גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל אוֹ טָבַל וְלֹא מָל אֵינוֹ גֵּר עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּל. וְצָרִיךְ לִטְבּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר צָרִיךְ בֵּית דִּין אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בַּלַּיְלָה. וְאִם הִטְבִּילוּהוּ הֲרֵי זֶה גֵּר:
(ז) גֵּר קָטָן מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ. מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְטָבְלָה אֵין בְּנָהּ צָרִיךְ טְבִילָה. טָבַל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְנִתְגַּיֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֵינוֹ גֵּר. בָּא וְאָמַר נִתְגַּיַּרְתִּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְהִטְבִּילוּנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן לָבֹא בַּקָּהָל עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים:
(ח) הָיָה נָשׂוּי לְיִשְׂרְאֵלִית אוֹ לְגִיֹּרֶת וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים וְאָמַר נִתְגַּיַּרְתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי נֶאֱמָן לִפְסל אֶת עַצְמוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסל אֶת הַבָּנִים. וְחוֹזֵר וְטוֹבֵל בְּבֵית דִּין:
(ט) גִּיֹּרֶת שֶׁרְאִינוּהָ נוֹהֶגֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל תָּמִיד כְּגוֹן שֶׁתִּטְבּל לְנִדָּתָהּ וְתַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵעִסָּתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן גֵּר שֶׁנּוֹהֵג בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁטּוֹבֵל לְקִרְיוֹ וְעוֹשֶׂה כָּל הַמִּצְוֹת. הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת גֵּרֵי צֶדֶק. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִין לִפְנֵי מִי שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם בָּאוּ לְהִתְעָרֵב בְּיִשְׂרָאֵל אֵין מַשִּׂיאִין אוֹתָם עַד שֶׁיָּבִיאוּ עֵדִים אוֹ עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּפָנֵינוּ הוֹאִיל וְהֻחְזְקוּ עַכּוּ''ם:
(י) אֲבָל מִי שֶׁבָּא וְאָמַר שֶׁהָיָה עַכּוּ''ם וְנִתְגַּיֵּר בְּבֵית דִּין נֶאֱמָן. שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאוֹתָן הַיָּמִים שֶׁחֶזְקַת הַכּל שָׁם בְּחֶזְקַת יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁזּוֹ מַעֲלָה בְּיוּחֲסִין:
(יא) כְּשֵׁם שֶׁמָּלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים כָּךְ מָלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הָעֲבָדִים הַנִּלְקָחִים מִן הָעַכּוּ''ם לְשֵׁם עַבְדוּת. הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הָעַכּוּ''ם וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין קָנָה עַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר בְּעֵת טְבִילָה הֲרֵינִי טוֹבֵל בִּפְנֵיכֶם לְשֵׁם גֵּרוּת. וְאִם טָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁטָּבַל נִשְׁתַּחְרֵר. לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפּוֹ בַּמַּיִם עַד שֶׁיַּעֲלֶה וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ וּמוֹדִיעוֹ בִּפְנֵי הַדַּיָּנִין שֶׁלְּשֵׁם עַבְדוּת מַטְבִּילוֹ. וְאֵין הָעֶבֶד טוֹבֵל אֶלָּא בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה וּבַיּוֹם כְּגֵר, שֶׁמִּקְצָת גֵּרוּת הוּא:
(יב) כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד צָרִיךְ טְבִילָה אַחֶרֶת בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ תִּגָּמֵר גֵּרוּתוֹ וְיִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִצְוֹת וּלְהוֹדִיעוֹ עִקְּרֵי הַדָּת שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּהוּ כְּשֶׁטָּבַל לְשֵׁם עַבְדוּת:
(יג) וּבְמִקְוֶה הַכָּשֵׁר לִטְבִילַת נִדָּה שָׁם מַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַמְשֻׁחְרָרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בְּנִדָּה חוֹצֵץ בְּגֵרִים וּבַעֲבָדִים וּבִמְשֻׁחְרָרִים:
(יד) אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁשִּׁמְשׁוֹן הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אוֹ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרָא יְדִיד ה' נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת בְּגֵיוּתָן. אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר כָּךְ הוּא. שֶׁהַמִּצְוָה הַנְּכוֹנָה כְּשֶׁיָּבֹא הַגֵּר אוֹ הַגִּיֹּרֶת לְהִתְגַּיֵּר בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא בִּגְלַל מָמוֹן שֶׁיִּטּל אוֹ בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה שֶׁיִּזְכֶּה לָהּ אוֹ מִפְּנֵי הַפַּחַד בָּא לְהִכָּנֵס לַדָּת. וְאִם אִישׁ הוּא בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בְּאִשָּׁה יְהוּדִית. וְאִם אִשָּׁה הִיא בּוֹדְקִין שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּבָחוּר מִבַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל. אִם לֹא נִמְצָא לָהֶם עִלָּה מוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּבֶד עֹל הַתּוֹרָה וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת כְּדֵי שֶׁיִּפְרשׁוּ. אִם קִבְּלוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ וְרָאוּ אוֹתָן שֶׁחָזְרוּ מֵאַהֲבָה מְקַבְּלִים אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (רות א יח) "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ":
(טו) לְפִיכָךְ לֹא קִבְּלוּ בֵּית דִּין גֵּרִים כָּל יְמֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. בִּימֵי דָּוִד שֶׁמָּא מִן הַפַּחַד חָזְרוּ. וּבִימֵי שְׁלֹמֹה שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת וְהַטּוֹבָה וְהַגְּדֻלָּה שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל חָזְרוּ. שֶׁכָּל הַחוֹזֵר מִן הָעַכּוּ''ם בִּשְׁבִיל דָּבָר מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם אֵינוֹ מִגֵּרֵי הַצֶּדֶק. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ גֵּרִים הַרְבֵּה מִתְגַּיְּרִים בִּימֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת. וְהָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל חוֹשְׁשִׁין לָהֶם לֹא דּוֹחִין אוֹתָן אַחַר שֶׁטָּבְלוּ מִכָּל מָקוֹם וְלֹא מְקָרְבִין אוֹתָן עַד שֶׁתֵּרָאֶה אַחֲרִיתָם:
(טז) וּלְפִי שֶׁגִּיֵּר שְׁלֹמֹה נָשִׁים וּנְשָׂאָן. וְכֵן שִׁמְשׁוֹן גִּיֵּר וְנָשָׂא. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא חָזְרוּ אֵלּוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין גִּיְּרוּם חֲשָׁבָן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֵן עַכּוּ''ם וּבְאִסּוּרָן עוֹמְדִין. וְעוֹד שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפָן עַל תְּחִלָּתָן שֶׁהֵן עוֹבְדוֹת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁלָּהֶן וּבָנוּ לָהֶן בָּמוֹת וְהֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא בְּנָאָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יא ז) "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה":
(יז) גֵּר שֶׁלֹּא בָּדְקוּ אַחֲרָיו אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּהוּ הַמִּצְוֹת וְעָנְשָׁן וּמָל וְטָבַל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת הֲרֵי זֶה גֵּר. אֲפִלּוּ נוֹדַע שֶׁבִּשְׁבִיל דָּבָר הוּא מִתְגַּיֵּר הוֹאִיל וּמָל וְטָבַל יָצָא מִכְּלַל הָעַכּוּ''ם וְחוֹשְׁשִׁין לוֹ עַד שֶׁיִּתְבָּאֵר צִדְקוּתוֹ. וַאֲפִלּוּ חָזַר וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וּמִצְוָה לְהַחֲזִיר אֲבֵדָתוֹ מֵאַחַר שֶׁטָּבַל נַעֲשָׂה כְּיִשְׂרָאֵל. וּלְפִיכָךְ קִיְּמוּ שִׁמְשׁוֹן וּשְׁלֹמֹה נְשׁוֹתֵיהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְלָה סוֹדָן:
(יח) וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים קָשִׁים לָהֶם גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגַע צָרַעַת שֶׁרֻבָּן חוֹזְרִין בִּשְׁבִיל דָּבָר וּמַטְעִין אֶת יִשְׂרָאֵל. וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְרשׁ מֵהֶם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע בַּמִּדְבָּר בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה וְכֵן רֹב הַנִּסְיוֹנוֹת הָאֲסַפְסוּף הָיוּ בָּהֶן תְּחִלָּה:
(א) כֵּיצַד מְקַבְּלִין גֵּרֵי הַצֶּדֶק. כְּשֶׁיָּבוֹא אִחָד לִהִתְגַּיֵּר מִן הָעַכּוּ''ם וְיִבְדְּקוּ אַחֲרָיו וְלֹא יִמְצְאוּ עִלָּה. אוֹמְרִים לוֹ מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר. אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דְּווּיִים וּדְחוּפִים וּמְסֻחָפִין וּמְטֹרָפִין וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן. אִם אָמַר אֲנִי יוֹדֵעַ וְאֵינִי כְּדַאי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד:
(ב) וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עִקְּרֵי הַדָּת שֶׁהוּא יִחוּד הַשֵּׁם וְאִסּוּר עַכּוּ''ם. וּמַאֲרִיכִין בַּדָּבָר הַזֶּה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת. וְאֵין מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עֲוֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת. כֵּיצַד. אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְדָת זוֹ אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב אִי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת. אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אִי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְעַכְשָׁיו אַחַר שֶׁתִּתְגַּיֵּר אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת. אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו. וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו. שֶׁמָּא יִגְרֹם לְטָרְדוֹ וּלְהַטּוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה. שֶׁבַּתְּחִלָּה אֵין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא בְּדִבְרֵי רָצוֹן וְרַכִּים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע יא ד) "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם" וְאַחַר כָּךְ (הושע יא ד) "בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה":
(ג) וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁבַּעֲשִׂיַּת מִצְוֹת אֵלּוּ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְשֶׁאֵין שׁוּם צַדִּיק גָּמוּר אֶלָּא בַּעַל הַחָכְמָה שֶׁעוֹשֶׂה מִצְוֹת אֵלּוּ וְיוֹדְעָן:
(ד) וְאוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ צָפוּן אֶלָּא לַצַּדִּיקִים וְהֵם יִשְׂרָאֵל. וְזֶה שֶׁתִּרְאֶה יִשְׂרָאֵל בְּצַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה טוֹבָה הִיא צְפוּנָה לָהֶם שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רֹב טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּאֻמּוֹת. שֶׁמָּא יָרוּם לִבָּם וְיִתְעוּ וְיַפְסִידוּ שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב טו) "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט":
(ה) וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶן רֹב פֻּרְעָנוּת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ אֶלָּא כָּל הָעַכּוּ''ם כָּלִין וְהֵן עוֹמְדִין. וּמַאֲרִיכִין בַּדָּבָר הַזֶּה כְּדֵי לְחַבְּבָן. אִם חָזַר בּוֹ וְלֹא רָצָה לְקַבֵּל הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ. וְאִם קִבֵּל אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ אֶלָּא מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד. וְאִם הָיָה מָהוּל מַטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית וּמַשְׁהִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה. וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּילִין אוֹתוֹ:
(ו) וּשְׁלֹשָׁה עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְוֹת חֲמוּרוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה וְהוּא עוֹמֵד בַּמַּיִם. וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בַּמַּיִם עַד צַוָּארָהּ וְהַדַּיָּנִין מִבַּחוּץ וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּמַּיִם וְאַחַר כָּךְ טוֹבֶלֶת בִּפְנֵיהֶם וְהֵן מַחְזִירִין פְּנֵיהֶן וְיוֹצְאִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁתַּעֲלֶה מִן הַמַּיִם:
(ז) אֵי זֶה הוּא גֵּר תּוֹשָׁב זֶה עַכּוּ''ם שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עִם שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וְלֹא מָל וְלֹא טָבַל הֲרֵי זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ וְהוּא מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ תּוֹשָׁב לְפִי שֶׁמֻּתָּר לָנוּ לְהוֹשִׁיבוֹ בֵּינֵינוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עַכּוּ''ם:
(ח) וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֲפִלּוּ קִבֵּל עָלָיו כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ חוּץ מִדִּקְדּוּק אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ:
(ט) הָעֶבֶד הַנִּלְקָח מִן הָעַכּוּ''ם אֵין אוֹמְרִין לוֹ מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ. אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ רְצוֹנְךָ שֶׁתִּכָּנֵס לִכְלַל עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְתִהְיֶה מִן הַכְּשֵׁרִים אוֹ לֹא. אִם רָצָה מוֹדִיעִין לוֹ עִקְּרֵי הַדָּת וּמִקְצָת מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן כְּמוֹ שֶׁמּוֹדִיעִין אֶת הַגֵּר וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ כְּגֵר. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא בַּמַּיִם. וְאִם לֹא רָצָה לְקַבֵּל מְגַלְגְּלִין עָלָיו כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמוֹכְרוֹ לְעַכּוּ''ם. וְאָסוּר לְקַיְּמוֹ יוֹתֵר עַל כֵּן. וְאִם הִתְנָה עָלָיו מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יָמוּל וְלֹא יִטְבּל אֶלָּא יִהְיֶה גֵּר תּוֹשָׁב מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ כְּשֶׁהוּא גֵּר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַיְּמִין עֶבֶד כָּזֶה אֶלָּא בִּזְמַן הַיּוֹבֵל:
(י) הָעַכּוּ''ם אֵין אֲסוּרִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם עֶרְוָה אֶלָּא אִמּוֹ וְאֵשֶׁת אָבִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ וְאֵשֶׁת אִישׁ וְזָכָר וּבְהֵמָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְלָכִים וּמִלְחֲמוֹתֵיהֶן. אֲבָל שְׁאָר עֲרָיוֹת מֻתָּרִין לָהֶן:
(יא) עַכּוּ''ם שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְעֶבֶד שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר הֲרֵי הוּא כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד. וְכָל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהָיוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא עַכּוּ''ם אוֹ כְּשֶׁהוּא עֶבֶד אֵינָן שְׁאֵר בָּשָׂר. וְאִם נִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם אֵינוֹ חַיָּב עַל אַחַת מֵהֶם מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּלָל:
(יב) דִּין תּוֹרָה שֶׁמֻּתָּר לְעַכּוּ''ם שֶׁיִּשָּׂא אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ דָּבָר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בָּאנוּ מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה. שֶׁאֶמֶשׁ הָיְתָה לוֹ זוֹ אֲסוּרָה וְהַיּוֹם מֻתֶּרֶת. וְכֵן גֵּר שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְהִיא בְּגֵיוּתָהּ הֲרֵי זֶה כְּבָא עַל הַנָּכְרִית:
(יג) כֵּיצַד דִּין הַגֵּרִים בַּעֲרָיוֹת שֶׁל שְׁאֵר בָּשָׂר. אִם הָיָה נָשׂוּי כְּשֶׁהוּא עַכּוּ''ם לְאִמּוֹ אוֹ לַאֲחוֹתוֹ וְנִתְגַּיְּרוּ מַפְרִישִׁין אוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הָיָה נָשׂוּי לִשְׁאָר עֲרָיוֹת וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתָן. גֵּר אָסוּר בִּשְׁאֵר הָאֵם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּמֻתָּר בִּשְׁאֵר הָאָב אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה שְׁאֵרוֹ מֵאָבִיו. כְּגוֹן תְּאוֹמִים שֶׁדָּבָר בָּרוּר שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה הוּא אָבִיו שֶׁל זֶה אַף עַל פִּי כֵן לֹא גָּזְרוּ עַל שְׁאֵר אָבִיו. לְפִיכָךְ נוֹשֵׂא הַגֵּר אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אָבִיו וְאֵשֶׁת בְּנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת לְאָחִיו אוֹ לְאָבִיו אוֹ לַאֲחִי אָבִיו אוֹ לִבְנוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. וְכֵן אֲחוֹת אִמּוֹ מֵאָבִיהָ וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו. וּבִתּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרָה מֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא לֹא אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ וְלֹא אֲחוֹת אִמּוֹ מֵאִמָּהּ וְלֹא אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אָחִיו מֵאִמּוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר. אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ אָחִיו כְּשֶׁהוּא עַכּוּ''ם הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ:
(יד) שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיְתָה הוֹרָתָן שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָן בִּקְדֻשָּׁה חַיָּבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח:
(טו) הַנּוֹשֵׂא גִּיֹּרֶת וּבִתָּהּ הַגִּיֹּרֶת אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת מִן הָאֵם יוֹשֵׁב עִם אַחַת מֵהֶן וּמְגָרֵשׁ הַשְּׁנִיָּה. נָשָׂא גִּיֹּרֶת וּמֵתָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשָּׂא אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּחַיֵּיהֶן. וּמֻתָּר לְאָדָם לִשָּׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת גִּיּוֹרוֹת מִן הָאָב שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בִּשְׁאֵר הָאָב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(טז) הַשְּׁנִיּוֹת כֻּלָּן לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּגֵרִים. לְפִיכָךְ מֻתָּר הַגֵּר לִשָּׂא אֵם אִמּוֹ. וְנוֹשֵׂא אָדָם גִּיֹּרֶת וְאֵם אִמָּהּ אוֹ בַּת בַּת בִּתָּהּ. וְכֵן בִּשְׁאָר הַשְּׁנִיּוֹת:
(יז) הָעֶבֶד מֻתָּר לִשָּׂא אִמּוֹ כְּשֶׁהוּא עֶבֶד וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁכְּבָר יָצָא מִכְּלַל עַכּוּ''ם. וְאֵין הָעֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עַל הָעַכּוּ''ם אֲסוּרוֹת עָלָיו וְלֹא בָּא לִכְלַל יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיֵּאָסְרוּ עָלָיו עֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עַל הַגֵּרִים:
(יח) וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם בָּא הָעֶבֶד עַל הַזָּכוּר וּבְהֵמָה יֵהָרֵגוּ. שֶׁאִסּוּר שְׁתֵּי עֲרָיוֹת אֵלּוּ שָׁוֶה בְּכָל הָאָדָם:
(יט) עֲבָדִים שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ הֲרֵי הֵן כְּגֵרִים. כָּל שֶׁאָסוּר לְגֵרִים אָסוּר לָהֶן וְכָל הַמֻּתָּר לְגֵרִים מֻתָּר לָהֶן. נוֹתֵן אָדָם שִׁפְחָתוֹ לְעַבְדּוֹ אוֹ לְעֶבֶד חֲבֵרוֹ. וּמוֹסֵר שִׁפְחָה אַחַת לִשְׁנֵי עֲבָדִים לְכַתְּחִלָּה וְאֵינָן צְרִיכִין שׁוּם דָּבָר אֶלָּא הֲרֵי הֵן כִּבְהֵמוֹת. וְשִׁפְחָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לְעֶבֶד אוֹ שֶׁאֵינָהּ מְיֻחֶדֶת אַחַת הִיא לְפִי שֶׁאֵין אִישׁוּת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל אוֹ לְעַכּוּ''ם עַל הָעַכּוּ''ם אֲבָל לֹא לַעֲבָדִים עַל הָעֲבָדִים וְלֹא לַעֲבָדִים עַל יִשְׂרָאֵל:
(1) If a Jewish person sleeps with a non-Jew in the way of married people, they receive biblically ordained lashes, as it says “You shall not intermarry with them: do not give your daughter to their sons or take their daughters for your sons.” (Deuteronomy 7:3) The same law is true concerning the seven nations of the land of Canaan and all other nations. This is also explained by Ezra, “We will not give our daughters in marriage to the peoples of the land, or take their daughters for our sons.” (Nehemiah 10:31)
(13) i.e. The illegitimate children of a Hebrew servant and Caanite maid-servant are not considered Jews. Because of this, his father's seed was wasted because it did not go toward the birth of another Jew. This is said in Deuteronomy 23:18, "No Israelite man or woman shall become a temple prostitute."
(1) There are three ways in which someone enters the covenant: by circumcision, by immersion, and by a Temple offering.
(2) Circumcision as it was in Egypt, as it says, "Every uncircumcised person shall not eat of it (the Passover offering)." Moses our teacher circumcised them and everyone spurned the covenant in Egypt with the exception of the Tribe of Levi. On this it says, "Your covenant was withheld."
(3) Immersion was in the desert before receiving the Torah, as is said, "Sanctify yourselves today and tomorrow; wash your clothes." The offering, as is said, "Send the young ones of Israel to bring elevation offerings" - and everyone in Israel brought them.
(4) Throughout the generations, any non-Jew who wants to enter the covenant and come in under the 'wings of the Presence of God' accepts upon him or herself the yoke of Torah - he needs circumcision, immersion and a Temple offering. If female, she needs only immersion and an offering, as is said "As for you, so for the foreigner." That's to say, just as you (entered via) circumcision, immersion and an offering, so too the foreigner (shall enter via) circumcision, immersion and an offering.
(5) What's a convert's offering? An elevation offering or two doves or two turtledoves (and the two are considered an offering). At this time in history where there are no offerings, one needs (merely) circumcision and immersion. Once the Temple is built, one will bring an offering.
(6) A convert who was circumcised and has not immersed, or has immersed and not circumcised is not a convert until he is circumcised and immersed. And it is necessary to immerse before three (men). And since the matter requires a Beit Din (counsel) - no immersion is done on the Sabbath, nor Yom Tov (holiday) nor at night. And if he was immersed, he is a convert.
(7) A minor convert - is immersed upon the knowledge of Beit Din (counsel), because it is in his interest. A pregnant woman who converts and immerses - her child does not need immersion. If he immersed in front of only himself, and converted to himself, or even in front of two, he is not a convert. If he comes and say "I converted in the Beit Din of so and so and they immersed me" - he is not trusted to come into the community until he brings witnesses.
(8) If he married an Israelite woman or a convert and he has children, and he says “I converted myself”, he is trusted to disqualify himself, but not to disqualify his children. And he immerses again before a beit din.
(1) How do we accept righteous converts? When one comes to convert from being a Gentile and they examine him and they do not find any ulterior motive, they say to him: What did you see that made you want to convert? Don't you know that Israel in these times is rejected, swept away, disturbed, and afflictions come on them. If he says, "I know, and I am not worthy" they accept him immediately.
(2) And they inform him of the main principles of the religion, which is the unification of God's name, and the prohibition of idol worship, and they dwell at length on this matter. And they inform him of some of the lenient commandments, and some of the stringent commandments. And they do not dwell at length on this. And they let him know the sin of “gatherings” “forgotten sheaves” “corners of the field” and “second tithe.” And they tell him of the punishments for not keeping the commandments. How so? They say to him: Know that before this point, if you ate forbidden fate, you would not be punished with karet, if you broke Shabbat, you would not be punished by being stoned. But now, after you have converted, if you eat forbidden fat you will be punished with karet, if you break Shabbat, you will be punished by being stoned. And they do not dwell at length on this, nor do they go into detail, lest this causes him to be troubled and turn away from the good path to the evil path. For at the beginning we do not draw a person except with words of appeasement and gentleness. I drew them with human ties, with cords of love.
(3) And just as they inform them of the punishment for keeping commandments so too they inform them of the reward of mitzvoth, and they inform them that by doing these mitzvoth they will earn the world to come, and that no one is perfectly righteous person except for one who is a master of wisdom, who performs these commandments and knows them.
(4) And they say to him: Know that the world to come is hidden only for the righteous, and this is Israel. And the reason that Israel is in pain in this world, it is a good hidden for them for they cannot accept too much goodness in this world, like the other nations, lest they get haughty, and go astray and they lose the reward of the world to come, as it says, "So Jeshurun grew fat and kicked."
(5) And God does not bring on them an abundance of punishment so that they will not be lost. Rather, all of the nations of the world are finished off, and they will remain. And they go on at length about this matter, in order to endear it to them. If he retracts and does not want to accept, he can go on his way. And if he accepts, they do not delay him. Rather they circumcise him immediately. And if he was already circumcised they spill some covenantal blood, and they delay him until he fully heals, and then they immerse him.
(א) הזהיר שלא לבא על אחי האב. והוא אמרו יתעלה ערות אחי אביך לא תגלה, עד שיהיה גם כן שוגג באחי אביו חייב שתי חטאות כמו שבארנו באביו. ובגמרא סנהדרין (שם) אמרו הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה. ודע שאמרם נחקרה העדות הוא שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר ובבית דין כשר של עשרים ושלשה ויעידו עדותן בהם ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין. ומבואר הוא שאלו העריות כלן שקדם זכרם בא בהן בבאור בתורה, והוא אמרו אחר מנינם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות. וכן כל מה שזכרנו מהם שהוא חייב בהן מיתת בית דין הוא ג"כ כתוב בתורה, ואמנם התחלף המיתות ואמרו בקצתם סקילה ובקצתם חנק ובקצתם שריפה הנה ממנו שהוא קבלה וממנו שהוא כתוב בתורה. והתבארו דיני אלו העריות בכללן במסכת סנהדרין וכריתות. וכבר התבאר בכריתות (דף כ"ד:) שכל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה חייב על לא הודע שלו אשם תלוי. וענין חטאת קבועה שתהיה מן הבהמה בלבד. וכשתביט כל מצות לא תעשה אחת אחת והתבוננת העונשים הנזכרים בכל מצוה ומצוה מהן תמצא כל עון שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת שהחטאת ההיא קבועה זולת שני עונות שחייבין על זדון כל אחד משניהם כרת ועל שגגתן חטאת שאינה קבועה אבל היא עולה ויורד, ושני העונות ההם הם טומאת מקדש וטומאת קדשיו, ארצה באמרי טומאת מקדש טמא שנכנס לעזרה, וטומאת קדשיו טמא שאכל קדש. וכן התבאר לך שכל מצות לא תעשה שחייבין בזדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת זולת עון אחד והוא מגדף שזדונו כרת ואין חייבין על שגגתו חטאת. וכן התבאר לך שכל מי שנתחייב מיתה בבית דין איזו מיתה שתהיה הנה האיש ההוא בכרת גם כן כשלא המיתוהו בית דין או לא נודע לו, מלבד עשרה אנשים שהם מחוייבי מיתת בית דין ואין עליהן כרת והם מסית ומדיח ונביא שקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא ובן סורר ומורה וגונב נפש מישראל ורוצח ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו, וכל אחד מאלו כשנחקרה עליו העדות יהרג, ואם לא יהרג שלא יוכלו בית דין להרגו או לא נודע לו הנה הוא מתיר עצמו למיתה אבל אינו עומד בכרת. ושמור אלו השרשים וזכור אותם:
(א) הזהירנו שלא לבוא על הנדה בעת טומאתה רוצה לומר כל השבעה ימים. והוא אמרו ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כל זמן שלא תטבול אחר שבעה. והעובר על לאו זה במזיד חייב כרת, ובשוגג יקריב קרבן חטאת קבועה:
(א) הזהירנו מגלות ערות אשת איש. והוא אמרו יתעלה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. ובעונש העובר על לאו זה יש הפרש. וזה שאשת איש אשר היתה נערה מאורשה שניהם חייבים סקילה כמו שבאר הכתוב. ואם היתה בת ישראל ובעולה שניהם חייבין חנק, ואם היתה בת כהן ובעולה דינה בשריפה, והוא בחנק ר"ל הבועל. וזה כשנחקרה העדות, ואם לאו הנה הוא בכרת, וזה אם היה מזיד. ואם היה שוגג יקריב חטאת קבועה. וכבר נכפלה האזהרה בזה והוא אמרו לא תנאף רוצה בו שלא לגלות ערות אשת איש. ולשון מכילתא לא תנאף למה נאמר לפי שהוא אומר מות יומת הנואף והנואפת עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר לא תנאף. אחד האיש ואחד האשה ולא כמו ואל אשת עמיתך כי היא האזהרה שאינה כוללת נואף ונואפת אבל היא האזהרה לנואף בלבד, וכן בשאר העריות אי אפשר להם מבלתי שיוציאו לאשה גם כן מאמרו לא תקרבו לגלות ערוה הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש. ובגמרא סנהדרין (דף נ"א:) אמרו הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב את בת כהן לשריפה ואת נערה המאורשה לסקילה. וכבר קדם לנו באור זה הענין בפתיחת המאמר (שרש ד'):
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְבָרֵךְ אַחַר אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח י) ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ׳ אֱלֹהֶיךָ״. וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן שָׂבַע שֶׁנֶּאֱמַר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אָכַל אֲפִלּוּ כְּזַיִת מְבָרֵךְ אַחֲרָיו:
(ב) וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ עַל כָּל מַאֲכָל תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת כָּל שֶׁהוּא מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה. וְכֵן אִם הֵרִיחַ רֵיחַ טוֹב מְבָרֵךְ וְאַחַר כָּךְ יֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וְכָל הַנֶּהֱנֶה בְּלֹא בְּרָכָה מָעַל. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְבָרֵךְ אַחַר כָּל מַה שֶּׁיֹּאכַל וְכָל מַה שֶּׁיִּשְׁתֶּה. וְהוּא שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית וְהוּא שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת. וּמַטְעֶמֶת אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ עַד רְבִיעִית:
(ג) וּכְשֵׁם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַהֲנָיָה כָּךְ מְבָרְכִין עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה אוֹתָהּ. וּבְרָכוֹת רַבּוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וְדֶרֶךְ בַּקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶהֱנָה וְלֹא עָשָׂה מִצְוָה:
(ד) נִמְצְאוּ כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן שְׁלֹשָׁה מִינִים. בִּרְכוֹת הֲנָיָה. וּבִרְכוֹת מִצְוֹת. וּבִרְכוֹת הוֹדָאָה שֶׁהֵן דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה וּבַקָּשָׁה כְּדֵי לִזְכֹּר אֶת הַבּוֹרֵא תָּמִיד וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ:
(ה) וְנֹסַח כָּל הַבְּרָכוֹת עֶזְרָא וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם. וְאֵין רָאוּי לְשַׁנּוֹתָם וְלֹא לְהוֹסִיף עַל אַחַת מֵהֶם וְלֹא לִגְרֹעַ מִמֶּנָּה. וְכָל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה. וְכָל בְּרָכָה שֶׁאֵין בָּהּ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם וּמַלְכוּת אֵינָהּ בְּרָכָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲבֵרְתָהּ:
(ו) וְכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן וְהוּא שֶׁיֹּאמַר כְּעֵין שֶׁתִּקְּנוּ חֲכָמִים. וְאִם שִׁנָּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ הוֹאִיל וְהִזְכִּיר אַזְכָּרָה וּמַלְכוּת וְעִנְיַן הַבְּרָכָה אֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן חֹל יָצָא:
(ז) כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא בֵּין שֶׁהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּלִבּוֹ:
(ח) כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן לֹא יַפְסִיק בֵּין הַבְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּדְבָרִים אֲחֵרִים וְאִם הִפְסִיק צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. וְאִם הִפְסִיק בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שְׁנִיָּה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁבֵּרֵךְ עַל הַפַּת וְקֹדֶם שֶׁיֹּאכַל אָמַר הָבִיאוּ מֶלַח הָבִיאוּ תַּבְשִׁיל תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכל תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
(ט) כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּם מֻתָּר לְטָמֵא לְבָרֵךְ אוֹתָן. בֵּין שֶׁהָיָה טָמֵא טֻמְאָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. בֵּין טֻמְאָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת מִמֶּנָּה בּוֹ בַּיּוֹם. וְאָסוּר לַמְבָרֵךְ לְבָרֵךְ כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאִישׁ אֲבָל בְּאִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת וּפָנֶיהָ טוּחוֹת בַּקַּרְקַע וּמְבָרֶכֶת:
(י) כָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁבֵּרֵךְ וְיָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מֻתָּר לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים שֶׁלֹּא יָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן כְּדֵי לְהוֹצִיאָן. חוּץ מִבִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁאֵין בָּהּ מִצְוָה שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אֶלָּא אִם כֵּן נֶהֱנָה עִמָּהֶן. אֲבָל בִּרְכַּת הַהֲנָיָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִצְוָה כְּגוֹן אֲכִילַת מַצָּה בְּלֵילֵי הַפְּסָחִים וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן:
(יא) כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בְּרָכָה מִן הַבְּרָכוֹת מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ יָצָא וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָנָה אָמֵן. וְכָל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר הַמְבָרֵךְ הֲרֵי זֶה כִּמְבָרֵךְ וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה. הָיָה הַמְבָרֵךְ חַיָּב מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְהָעוֹנֶה חַיָּב מִן הַתּוֹרָה לֹא יָצַא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיַּעֲנֶה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִמִּי שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ מִן הַתּוֹרָה כָּמוֹהוּ:
(יב) רַבִּים שֶׁנִּתְוַעֲדוּ לֶאֱכל פַּת אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן וּבֵרֵךְ אֶחָד מֵהֶן וְעָנוּ כֻּלָּם אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוְּנוּ לֶאֱכל כְּאֶחָד אֶלָּא זֶה בָּא מֵעַצְמוֹ וְזֶה בָּא מֵעַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹכְלִין מִכִּכָּר אֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפַת וְיַיִן בִּלְבַד אֲבָל שְׁאָר אֳכָלִים וּמַשְׁקִין אֵינָן צְרִיכִין הַסִּבָּה אֶלָּא אִם בֵּרֵךְ אֶחָד מֵהֶן וְעָנוּ כֻּלָּן אָמֵן הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנוּ לְהָסֵב כְּאֶחָד:
(יג) כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ בְּרָכָה מִכָּל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ מִתְּחִלָּתָהּ וְעַד סוֹפָהּ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאוֹתָהּ בְּרָכָה חַיָּב לַעֲנוֹת אָמֵן. וְאִם הָיָה הַמְבָרֵךְ (עַכּוּ״ם אוֹ) אֶפִּיקוֹרוֹס אוֹ כּוּתִי אוֹ תִּינוֹק הַמִּתְלַמֵּד אוֹ שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְשִׁנָּה מִמַּטְבֵּעַ הַבְּרָכָה אֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:
(יד) כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן לֹא יַעֲנֶה לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא אֲרֻכָּה אֶלָּא אָמֵן בֵּינוֹנִית. וְלֹא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אֶת הַבְּרָכָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהּ לֹא יַעֲנֶה אָמֵן בִּכְלַל הָעוֹנִים:
(טו) כָּל הַמְבָרֵךְ בְּרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הֲרֵי זֶה נוֹשֵׂא שֵׁם שָׁמַיִם לַשָּׁוְא וַהֲרֵי הוּא כְּנִשְׁבָּע לַשָּׁוְא וְאָסוּר לַעֲנוֹת אַחֲרָיו אָמֵן. הַתִּינוֹקוֹת מְלַמְּדִין אוֹתָן הַבְּרָכוֹת כְּתִקּוּנָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מְבָרְכִין לְבַטָּלָה בִּשְׁעַת לִמּוּד הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵין עוֹנִין אַחֲרֵיהֶן אָמֵן. וְהָעוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
(טז) כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכוֹתָיו הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְהָעוֹנֶה אַחַר בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. כְּגוֹן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית. וְכֵן בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת אַחֲרוֹנוֹת עוֹנֶה בָּהּ אָמֵן אַחַר עַצְמוֹ:
(יז) וְלָמָּה יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם וַהֲרֵי אַחֲרֶיהָ בִּרְכַּת הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה זוֹ בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה תִּקְּנוּהָ וּכְאִלּוּ הִיא תּוֹסֶפֶת. אֲבָל סוֹף עִקַּר הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן הִיא בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר אַהֲבַת עוֹלָם מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹף בְּרָכוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהּ מִבְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין אוֹתָן תְּחִלָּה לַדָּבָר, כְּגוֹן בְּרָכוֹת שֶׁמְּבָרְכִין לִפְנֵי קְרִיאַת מְגִלָּה וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה. לְמַעַן לֹא יַפְסִיק בְּאָמֵן בֵּין בְּרָכָה וּבֵין הַדָּבָר שֶׁבֵּרֵךְ עָלָיו:
(יח) וְלָמָּה לֹא יַעֲנֶה אָמֵן אַחַר בִּרְכַּת הַפֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרָכָה אַחַת וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אֶלָּא אַחַר בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁקָּדְמָה אוֹתָהּ בְּרָכָה אַחֶרֶת אוֹ בְּרָכוֹת כְּגוֹן בִּרְכוֹת הַמֶּלֶךְ וּבִרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לְהוֹדִיעַ שֶׁכְּבָר הִשְׁלִים כָּל בִּרְכוֹתָיו וּלְפִיכָךְ עוֹנֶה אָמֵן:
(יט) כָּל הָאוֹכֵל דָּבָר הָאָסוּר בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו לֹא בַּתְּחִלָּה וְלֹא בַּסּוֹף. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁאָכַל טֶבֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אוֹ שֶׁאָכַל מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלוּ תְּרוּמוֹתָיו אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כְּהִלְכָתָן אֵינוֹ מְבָרֵךְ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת אוֹ שָׁתָה יֵין נֶסֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ:
(כ) אֲבָל אִם אָכַל דְּמַאי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֶלָּא לַעֲנִיִּים אוֹ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִטַּל מִמֶּנּוּ חֶשְׁבּוֹן תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְהוּא שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין, אוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ. הֲרֵי זֶה מְבָרֵךְ תְּחִלָּה וָסוֹף. וְכֵן כָּל כְּיוֹצֵא בָּהֶן:
(1) It is an affirmative precept of the Torah to say Grace after a meal, as it is said, "And thou shalt eat and be satisfied and shalt bless the Lord, thy God" (Deuteronomy 8:10). The Torah only imposes the obligation on a person when he is satisfied; for it is said, "When thou hast eaten and art satisfied, thou shalt bless etc." According to the ordinances of the sages, however, even if one has eaten only as much food as the size of an olive, he recites Grace after the meal.
(2) It is also an ordinance of the Sages that before partaking of any food, a blessing is first recited and then it is eaten. And however little one intends to eat or drink, the blessing is first recited and then the refreshment is taken. So too, one who wishes to smell a fragrant odor first recites the blessing and then enjoys the fragrance. Whoever partakes of any enjoyment without reciting a blessing commits a trespass. It is also an ordinance of the sages that a blessing is to be recited after eating or drinking, provided that the quantity drunk is at least a quarter of a log (equal to the volume of an egg and a half), and the food eaten is at least as much as an olive in size. A cook who is tasting food does not need to recite a blessing before or after doing so, provided that the quantity tasted is less than a quarter of a log.
(3) And just as blessings are recited when partaking of material enjoyments, so when about to fulfill any precept, a blessing is said, after which the precept is performed. The sages have moreover instituted several blessings of praise and thanksgiving and petition, in order that when not partaking of material enjoyments nor engaged in the fulfillment of religious duties we should constantly have God in mind.
(4) All blessings accordingly fall into three kinds; blessings recited when partaking of material enjoyments, blessings recited when fulfilling religious duties, and blessings of thanksgiving, which have the character of praise, thanksgiving and supplication, and the purpose of which is that we should always have the Creator in mind and revere Him.
(5) The forms of all the blessings were established by Ezra and his Court. It is not proper to vary them, or add to or take aught away from any one of them. Whoever deviates from the form which the Sages have given to the Blessings, is in error. Any blessing in which the name of God and His Sovereignty are not mentioned is not regarded as a blessing, unless it follows immediately another blessing.
(6) All blessings may be recited in any language, provided that the form instituted by the sages is followed. And if the form has been changed, the duty of reciting the blessing is discharged, since the name of God and His sovereignty as well as the subject matter of the blessing have been mentioned, even though in a foreign tongue.
(7) All blessings should be so recited that the reciter hears what he is saying. But if he has not recited the blessings so that he can hear them, he has nevertheless fulfilled his duty, whether he uttered them with his lips or recited them mentally.
(8) There must be no interruption between the recital of any blessing and that for which it is recited. If such an interruption has taken place, the blessing must be repeated. If the interruption was in connection with matters appertaining to the blessing, the blessing need not be recited a second time. For example, a person recites the blessing over bread; and, before he eats it, says "Bring salt", "bring the cooked course", "give food to So and So", "Feed the cattle", he need not recite the blessing a second time. The same is the rule in similar cases.
(9) All blessings may be recited by one ritually unclean, whether the uncleanness is of such a nature that he can free himself of it the same day or not. It is forbidden to a male to recite blessings while in a nude state.
(10) Blessings, even when they have already been recited by a person in fulfillment of his obligation, may be said by him, a second time, on behalf of others who have not said them, so as to free them of their obligation. Blessings recited on partaking of refreshments, when this is not a religious duty, form an exception. A person may only recite the blessings on behalf of others, when he also partakes of the refreshment. But when the refreshment is also a religious duty, as, for instance, eating unleavened bread on the first nights of Passover, eating bread or drinking wine at the inauguration of Sabbath and Festival, a person may recite the blessings for others who eat and drink, without having to join them.
(11) He who hears any blessing from beginning to end, with the intent to fulfill his obligation (to recite that blessing) has fulfilled his obligation, even if he has not responded "Amen". Whoever responds Amen after a blessing has been said is in the same category with the reciter, provided that the latter was under the obligation of saying such a blessing. If the reciter's obligation was only Rabbinical, while the respondent's was Scriptural, the latter does not fulfill his duty unless he responds Amen or listens to the recital of the blessing by one who is under a scriptural obligation.
(12) When several persons had agreed to eat bread or drink wine in company, and one of them recited the blessing, while all the rest responded "Amen", they are permitted to eat and drink. If, however they had not intended to have a meal together but each came (without preconcerted arrangement) even though they should be eating of the same loaf, each of them recites the blessing for himself. This rule refers to bread and wine only. The consumption of other foods and beverages does not require an agreement to form one party. If any one of those present recites the blessing and the rest respond "Amen", they may all eat and drink, even if originally they had had no intention to form one company.
(13) Whoever hears an Israelite recite a blessing has to respond "Amen", even if he has not heard the entire blessing from beginning to end, and even if he himself is not under an obligation to recite that blessing. If however the reciter was an idolater, a free thinker (Epikoros), a Samaritan, a child practising blessings, or an adult who deviated from the fixed form of the blessing, no response of Amen is made.
(14) Whoever responds "Amen", must not utter it with the first or last letter clipped, or unduly hurried or drawn out, but should utter it in the way it is ordinarily pronounced. He should not raise his voice above that of the reciter of the blessing. A person who is under an obligation to recite a blessing and has not heard it recited by another may not join the hearers in responding Amen.
(15) Whoever recites a blessing unnecessarily takes the name of God in vain and is like one who swears in vain. After such a blessing it is forbidden to respond Amen. But children are taught the blessings in their regular form. Although while they are learning, they recite the blessings without due occasion, this is permitted. There must however be no response (of Amen) to such recitals, nor does any one who responds Amen discharge his obligation if he had occasion to recite such blessings.
(16) Whoever responds Amen to the blessings which he himself says acts objectionably; but to add Amen to the last of concluding blessings is laudable; as, for instance, after the phrase, "Who rebuildeth Jerusalem" in the Grace after meals, or after the last of the blessings recited after the Shema in the Evening Service, or at the close of the concluding blessings the reciter responds Amen to his own recital of the blessings.
(17) Why does one respond "Amen" to the blessing ending "Who rebuildeth Jerusalem", seeing that it is followed by the benediction, "Who is kind and dealeth kindly"? Because this last named benediction was instituted in the times of the Sages of the Mishna, and is in the nature of a supplement, while the essential portion of the Grace after meals ends with the formula, "Who rebuildeth Jerusalem." Why does one not respond "Amen" to the blessing beginning, "With everlasting love"? Because it is the conclusion of the blessings preceding the recital of the Shema. The rule is the same with all blessings said before any act; as, for instance those said before reading the Scroll of Esther or those said before kindling the Hanucah Lights, so that there should be no interruption between the recital of the blessings and the act for which the reciter said the blessings.
(18) Why does one not add "Amen" to the blessing one has said on partaking of fruit etc.? Because it is a single blessing, and Amen is only added to a final blessing, when preceded by one or more blessings; for example, the blessings recited by the King or the High Priest,*Mentioned in Mishnah Sotah, chapter I, paragraph 1 and set forth in detail in paragraphs 7 and 8. Paragraph 7:—Blessings recited after reading by the High Priest, or someone else, in his presence, during the night of the Day of Atonement, sections from the Book of Leviticus appertaining to the Day (Leviticus ch. 16 and ch. 23:26-32). Paragraph 8:—Blessings after recital in public of passages from the Book of Deuteronomy, on the second evening of the Feast of Tabernacles after the close of the Sabbatical year. This in accordance with the precept (Deuteronomy 31:10-13). The reading was done in the courtyard of the Temple on Mount Zion. The King was the Reader. If there was no King, the chief leader of the people was the reader. The passages read were Deuteronomy 1:1 till 6:9; 11:13 till 11:21; 14:22 till 14:29; 26:12 till 26:15, 17:15 till 17:20; chapter 28; and 17:15 till 17:20 were repeated. the addition of the Amen in these cases indicating that all the blessings had been completed.
(19) Whoever eats forbidden food, wilfully or in error—recites no blessing either before or after. For example, if one eats of that which is Rabbinically regarded as Tevel (produce from which priest's dues and Levite's tithes should have been, but had not been separated), or eats Levite's tithes from which the priest's dues (two per cent by the original owners, and ten per cent by the Levite of his portion) had not been taken, or eats (outside Jerusalem) Second tithes (which should be consumed in Jerusalem), or consumes that which had been set apart for the Sanctuary and had not been properly redeemed, he does not recite the blessings for the food. Needless it is to add that no blessing is recited if flesh is eaten of a beast that was not properly slain or was pronounced unfit for consumption by Jews owing to a lesion, or if wine is drunk that is forbidden to Jews etc.
(20) But if one eats Demai (produce bought from those concerning whom it is doubtful whether they give the tithe), or of the Levite's tithe from which the priest's dues given by the Levite have been separated, but not the proportion of priest's dues, which should have been given by the original owner, provided that the Levite took his tithe while the grain was still in the ear, or of the Second Tithe, or of that which was devoted to the Sanctuary and has been redeemed, but without the addition of an extra fifth of the value—in these, and all similar cases, the blessings, both before and after partaking of the food, are said.
(ב) יֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי גוֹיִם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַד לְמָחָר כְּדֵי שֶׁיִתְעַסְּקוּ בוֹ יִשְֹרָאֵל. וַאֲפִלּוּ מֵת הַיּוֹם וִיכוֹלִין לְהַשְׁהוֹתוֹ עַד לְמָחָר, שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ, מִכָּל מָקוֹם יִקְבְּרוּהוּ הַיּוֹם עַל יְדֵי גוֹיִם. אַךְ יֶלֶד שֶׁמֵת, אַף עַל פִּי שֶׁחַי יוֹתֵר מִשְּׁלשִׁים יוֹם שֶׁיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ נֵפֶל, מִכָּל מָקוֹם אִם הָעֵת קָרָה וְאֵין בִּזָּיוֹן לְהַשְׁהוֹתוֹ, דְּלָא אִשְׁתָּהֵי, אֵין לְקָבְרוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, אֶלָּא מַשְׁהֵינָן לֵהּ עַד יוֹם טוֹב שֵׁנִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּגַם בְּגָדוֹל אִי לָא אִשְׁתָּהֵי, מַשְׁהֵינָן לֵהּ עַד יוֹם טוֹב שֵׁנִי. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג יָדוּעַ, נִרְאֶה דְיֵשׁ לִנְהֹג כֵּן.
(ג) בְּיוֹם שֵׁנִי שֶׁל יוֹם טוֹב, וַאֲפִלּוּ שֶל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִם אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת בְּלִי שִׁהוּי עַל יְדֵי גוֹיִם דְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, יַעֲשׂוּ עַל יְדֵי גוֹיִם, וּשְׁאָר הַדְּבָרִים יַעֲשׂוּ יִשְׂרְאֵלִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל. וִיכוֹלִין לְטַהֲרוֹ גַּם עַל יְדֵי בְגָדִים וּסְדִינִים, רַק שֶׁיִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סְחִיטָה בְּיָדָיִם. וְאִם אִי אֶפְשָׁר עַל יְדֵי גוֹיִם, יִתְעַסְּקוּ בוֹ יִשְֹרָאֵל לְכָל מַה שֶׁצָרִיךְ כְּדַרְכָּם בַּחֹל, כִּי יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי מֵת, כַּחֹל שַׁוְיוּהוּ רַבָּנָן. וּמִכָּל מָקוֹם אִם יֵשׁ בַּמָּקוֹם הַהוּא מִי שֶׁהֵכִין לְעַצְמוֹ תַּכְרִיכִין, יִקְחוּ אוֹתָן הַמְתֻקָּנִים, שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לִתְפֹּר. וְהָא דְמֻתָּרִין לְהִתְעַסֵּק בּוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁרוֹצִין לְקָבְרוֹ בּוֹ בַיוֹם. אֲבָל אִם אֵין רוֹצִין לְקָבְרוֹ בּוֹ בַיּוֹם, אֵין עוֹשִׂין בּוֹ שׁוּם דָּבָר. וַאֲפִלּוּ בְּטִלְטוּל, אָסוּר.
(ד) הָא דְּשַׁוְיוּהוּ רַבָּנָן יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי מֵת כַּחֹל, זֶהוּ מִפְנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֵת. שֶׁלֹּא יְהֵא מֻטָּל בְּבִזָּיוֹן. אֲבָל לַעֲשׂוֹת שְׁאָר דָּבָר, אָסוּר. וְלָכֵן אָסוּר לִקְצֹץ עִם בַּעַל הַחֲנוּת דְּמֵי הַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹקְחִין לְתַכְרִיכִין, אִם לֹא כְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁלּוֹקְחִין מִגּוֹי. וְהַקַּבְרָנִים אֲסוּרִין לִקַּח שְׂכַר קַבְּרָנוּת בְּיוֹם טוֹב, כִּי שְׂכַר שַׁבָּת וּשְׂכַר יוֹם טוֹב, אָסוּר. וְאִם אֵינָם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת בְּחִנָּם, יִתְּנוּ לָהֶם שְׂכָרָם, וְהֵם עֲתִידִים לִתֵּן אֶת הַדִּין. וְאַנְשֵׁי חֶבְרָא קַדִּישָׁא, בְּעַד הַקַּרְקַע לֹא יִקְחוּ מָעוֹת, רַק מַשְׁכּוֹנוֹת בְּלִי קְצִיצַת דָּמִים.
(ה) אִם אֵין בְּעִירוֹ בֵּית קִבָרוֹת יִשְֹרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁיְכוֹלִין לִקְבֹּר שָׁם זֶה הַמֵּת, מִכָּל מָקוֹם מֻתָּר לְהוֹלִיכוֹ לְעִיר אַחֶרֶת, בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן עַל יְדֵי גוֹי, וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי גַּם עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל, לְקָבְרוֹ בְּקִבְרוֹת יִשְֹרָאֵל. אֲבָל אִם לֹא יִקְבְּרוּהוּ הַיוֹם, אָסוּר לְיִשְֹרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ בְּיוֹם טוֹב לְקָבְרוֹ לְאַחַר יוֹם טוֹב.
(ו) מֻתָּר לְלַוּוֹת אֶת הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וּבְיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם, וּמֻתָּרִין גַּם כֵּן לַחֲזוֹר לְבֵיתָם בּוֹ בַיּוֹם. אֲבָל אָסוּר לִרְכֹּב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה כְּדֵי לְלַוּוֹת אֶת הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, וַאֲפִלּוּ הָאֲבֵלִים. אֲבָל הַקַּבְּרָנִים, אִם אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לֵילֵךְ בְּרַגְלֵיהֶם, מֻתָּרִים לִרְכֹּב בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יִרְכְּבוּ בְּתוֹךְ הָעִיר.
(2) Some Poskim say, if it is possible to have the burial performed by non-Jews, as stated above, it is forbidden to keep the body till the next day in order that Jews may attend to it. And even if he died that day, and his body could be kept till the next day without decay setting in, nevertheless, he should be buried that day by non-Jews. In the case of an infant who died, even if he lived for more than thirty days, whereby we know that he is not an aborted fetus, nonetheless, if the weather is cold and it is not a dishonor to keep him, as he has not become malodorous, he should not be buried on the first day of Yom Tov, but should be kept until the second day of Yom Tov. Some say, even in the case of an adult, if he has not become malodorous, his burial should be delayed until the second day of Yom Tov. In a place where there is no fixed custom, it is proper to follow the latter opinion.
(3) On the second day of Yom Tov, even the second day of Rosh Hoshana, if it is possible to accomplish the above mentioned things without delay through non-Jews. they should be done by non-Jews. The other things should be done by Jews, as was previously stated. The purification may be performed with cloths and sheets, but care must be taken not to wring the water out of them directly. If it is impossible to have those other things done by non-Jews, Jews may attend to all his needs as though it were a weekday, because the second day of Yom Tov, with reference to the dead, was regarded by the Sages as a weekday. Nevertheless, if someone in that area had previously prepared shrouds for themselves, those shrouds should be used in order to avoid the need of sewing. It is permitted to attend his needs only when they intend to bury him on that day. But if they do not intend to bury him on that day, no preparations should be made for his burial; and it is even forbidden to handle the body.
(4) The Sages considered the second day of Yom Tov as a weekday, with regard to the dead in order to honor the dead and not permit him to lie in disgrace. However, to do anything unconnected to his burial is forbidden. Therefore, it is forbidden to negotiate with the shopkeeper about the price of linen for the shrouds, unless it is impossible to obtain it otherwise, as when it can be bought from a non-Jew. Jewish gravediggers are forbidden to accept renumeration for their work on a Yom Tov, because wages for work done on Shabbos or Yom Tov are forbidden. If they refuse to work without pay, they may be paid, but they will have to face the judgement of the Heavenly Court. The Burial Society should not take money for the grave on Yom Tov, but they may accept pledges (collateral) without stipulating the price of the grave.
(5) If there is no Jewish cemetery in town, although there is a place where this deceased can be buried, nevertheless, it is permitted to take him to another city on the first day of Yom Tov, by a non-Jew, and on the second day of Yom Tov, even by a Jew, in order to bury him in a Jewish cemetery. But if the burial will not take place on that day, it is forbidden for a Jew to move him on Yom Tov in order to bury him after Yom Tov.
(6) It is permitted to accompany the deceased within the t'chum, on the first day of Yom Tov, and on the second day of Yom Tov, even outside the t'chum. It is also permitted to return home on that very day. However, it is forbidden to ride upon an animal in order to accompany the dead on Yom Tov, even on the second day of Yom Tov. Even the mourners are not permitted. If it is impossible for the gravediggers to go by foot, they are permitted to ride on an animal on the second day of Yom Tov. Nevertheless, they should not ride in the city.
(א) בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין חכמי המשנה ע"ה ששנו במשנתם עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם כי זה כל האדם ואף גם זאת היתה כל ירידתו בעוה"ז לצורך עליה זו אשר אין עליה למעלה הימנה כי שכינת עוזו אשר בגבהי מרומים והשמים ושמי השמים לא יכלכלו אימתה. תשכון ותתגדל בתוך בני ישראל כמ"ש כי אני ה' שוכן בתוך בנ"י ע"י עסק התורה והמצות בעשרה דוקא כמ"ש רז"ל אתיא תוך תוך כו' וע"ז נאמר בקרבך קדוש ואין דבר שבקדושה בפחות מעשרה ומשום הכי נמי אצטריך להו לרז"ל למילף מקרא מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה כו' ואף גם זאת לא מצאו לו סמך מן המקרא אלא לקביעת שכר בלבד ליחיד לפי ערכו לפי [נ"א ולפי] ערך המרובים אבל לענין השראת קדושת הקב"ה אין לו ערך אליהם כלל וההפרש שבין השראה לקביעות שכר מובן למביני מדע. כי קביעת שכר הוא שמאיר ה' לנפש תדרשנו באור תורתו שהוא מעטה לבושו ממש ולכן נקראת התורה אור שנאמר עוטה אור כשלמה והנפש היא בעלת גבול ותכלית בכל כחותיה לכן גם אור ה' המאיר בה הוא גבולי מצומצם ומתלבש בתוכה וע"כ יתפעל לב מבקשי ה' בשעת התפלה וכיוצא בה כי בו ישמח לבם ויגיל אף גילת ורנן ותתענג נפשם בנועם ה' [נ"א על ה'] ואורו בהגלותו ממעטה לבושו שהיא התורה ויצא כברק חצו וזו היא קביעת שכר התורה הקבועה תמיד בנפש עמלה בה. אבל ההשראה היא הארה עצומה מאור ה' המאיר בה בלי גבול ותכלית ואינו יכול להתלבש בנפש גבולית כ"א מקיף עליה מלמעלה מראשה ועד רגלה כמו שאמרו חז"ל אכל בי עשרה שכינתא שריא כלומר עליהם מלמעלה כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו כלומר כי נועם ה' אשר הופיע במעשה ידינו בעסק התורה והמצות דאורייתא וקוב"ה כולא חד יתכונן וישרה עלינו מלמעלה להיותו בלי גבול ותכלית ואינו מתלבש בנפשנו ושכלנו וע"כ אין אנו משיגים בשכלנו הנעימות והעריבות מנועם ה' וזיו השכינה בלי גבול ותכלית אשר מתכונן ושורה עלינו במעשה ידינו בתורה ומצות ברבים דוקא. וע"ז ארז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כי אי אפשר לעולם להשיגו כי אם בהתפשטות הנפש מהגוף ואף גם זאת על דרך החסד כמ"ש ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכמו שארז"ל שהקב"ה נותן כח בצדיקים כו'. משא"כ במלאכים כמו ששמעתי מרבותי כי אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי וע"כ רע בעיני המעשה אשר נעשה תחת השמש בכלל ובפרט בין אחיי ורעיי הנגשים אל ה' הגשה זו תפלה ואחר התפלה או לפניה נעשה מושב לצים ר"ל כמו שארז"ל שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת כו' ואם נעשה מושב לצים בעשרה דשכינתא שריא עלייהו אין לך עלבונא וקלנא דשכינתא גדול מזה רחמנא ליצלן ואם אמרו רז"ל על העובר עבירה בסתר שדוחק רגלי השכינה ח"ו העובר עבירה ברבים דוחק כל שיעור קומה של יוצר בראשית כביכול כמ"ש רז"ל אין אני והוא וכו' אלא שמלך אסור ברהטים כו'. אבל ווי למאן דדחקין לשכינתא כד יוקים לה קודשא ב"ה ויימא לה התנערי מעפר קומי וגו' ועל תלת מילין מתעכבי ישראל בגלותא על דדחקין לשכינתא ועל דעבדין קלנא בשכינתא וכו' כמ"ש בזוה"ק. על כן אהוביי אחיי ורעיי אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת ותנו כבוד לה' אלהיכם בטרם יחשך דהיינו בין מנחה למעריב כל ימות החול ללמוד בעשרה פנימיות התורה שהיא אגדה שבס' ע"י שרוב סודות התורה גנוזין בה ומכפרת עונותיו של אדם כמבואר בכהאריז"ל והנגלות שבה הן דרכי ה' שילך בהם האדם וישית עצות בנפשו במילי דשמיא ובמילי דעלמא וכידוע לכל חכמי לב וגם ללמוד מעט בשו"ע או"ח הלכות הצריכות לכל אדם וע"ז ארז"ל כל השונה הלכות בכל יום כו' שהן הלכות ברורות ופסוקות הלכה למעשה כמבואר בפרש"י ז"ל שם ובשבת קדש בעלות המנחה יעסקו בהל' שבת כי הלכתא רבתא לשבתא ובקל יכול האדם ליכשל בה ח"ו אפילו באיסור כרת וסקילה מחסרון ידיעה ושגגת תלמוד עולה זדון ח"ו ואצ"ל באיסורי דברי סופרים שרבו כמו רבו למעלה ובפרט באיסורי מוקצה דשכיחי טובא וחמורים ד"ס יותר מד"ת כמ"ש רז"ל שכל העובר על דברי חכמים אפילו באיסור קל של דבריהם כמו האוכל קודם תפלת ערבית וכה"ג חייב מיתה כעובר על חמורות שבתורה וכל יחיד אל יפרוש עצמו מן הציבור אפילו ללמוד ענין אחר כ"א בדבר שהציבור עסוקין בו ואצ"ל שלא יצא החוצה אם לא יהיו עשרה מבלעדו ועליו אני קורא הפסוק ועוזבי ה' יכלו כו' כמשארז"ל על כל דבר שבקדושה. כי אין קדושה כקדושת התורה דאורייתא וקוב"ה כולא חד. וכל הפורש מן הציבור בו' ושומע לי ישכון בטח ובימיו ובימינו תושע יהודה וירושלים תשכון לבטח אמן כן יהי רצון:
(א) אִשְׁתַּכְלָלוּ (ד''א ל''ג) (ולא אתייסדו) וּמִסְטַר שְׂמָאלָא אִנּוּן זוּהֲמָא דְּדַהֲבָא, וְעַל דָּא בְּגִין דְּלָא אִשְׁתַּכְלְלוּ וְאִנּוּן פְּגִימִין, שְׁמָא קַדִּישָׁא לָא שַׁרְיָא בְּהוּ וְלָא אִתְדַּבְּקוּ בֵּיהּ, וּדְחִילוּ דִּלְהוֹן מִשְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהוּ וְזָעִין וְדַחֲלִין מִנֵּיהּ, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא לָא שַׁרְיָא בְּאֲתַר פָּגִים.
(ב) וְתָא חֲזֵי הַאי בַּר נָשׁ דְּאִתְפְּגִים דְּלָא שָׁבַק בַּר בְּהַאי עָלְמָא, כַּד נָפַק מִנֵּיהּ לָא אִתְדַּבָּק בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא (לעיל יג א) וְלָא עָאלִין לֵיהּ בְּפַרְגּוֹדָא, בְּגִין דְּאִיהוּ פָּגִים וְלָא אִשְׁתְּלִים, וְאִילָנָא דְּאִתְעַקֵּר בָּעְיָא נְטִיעָא זִמְנָא אָחֳרָא, בְּגִין דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּלִים בְּכָל סִטְרִין. וּפְגִימוֹ לָא אִתְדַּבָּק בֵּיהּ לְעָלְמִין.
(ג) וְתָּא חֲזֵי הָנֵי בָּרְיָין פְּגִימִין אִנּוּן מֵעֵילָא וּמִתַּתָּא, וּבְגִינִי כָךְ לָא מִתְדַּבְּקָן לְעֵילָא וְלָא מִתְדַּבְּקָן לְתַתָּא. וְאִלֵּין דִּכְתִיב בְּהוּ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת דְּלָא אִשְׁתַּלִּימוּ עֵילָא וְתַתָּא. וְאִי תֵימָא הָא רוּחִין אִנּוּן אַמַּאי לָאו (ד''א אשתלימו) לְעֵילָא, אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אִשְׁתְּלִימוּ לְתַתָּא בְּאַרְעָא לָא אִשְׁתְּלִימוּ לְעֵילָא. וְכֻלְהוּ מִסְּטַר שְׂמָאלָא קָא אַתְיָין וּמִתְכַּסְיָין מֵעֵינָא דִּבְנֵי נְשָׁא וְקָיְימֵי לְקִבְלַיְיהוּ לְאַבְאָשָׁא לוֹן. תְּלַת לוֹן כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וּתְלַת לוֹן כִּבְנֵי נְשָׁא. (לעיל כה א) וְהָא אוּקְמוּהָ.
(ד) בָּתַר דְּאִתְבְּרִיאוּ רוּחִין (ד''א ל''ג אטמרו) אִשְׁתָּאֲרוּ אִנּוּן רוּחִין בָּתַר רֵחַיָּיא דְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא לֵילְיָא דְשַׁבַּתָּא וְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, כֵּיוָן דְּנָפַק קְדוּשָׁתָא דְיוֹמָא וְלָא אִשְׁתַּלִּימוּ, נָפְקוּ לְעָלְמָא וְשָׁטָאן לְכָל סִטְרִין, וּבָעְיָא עָלְמָא לְאִתְנַטְּרָא מִנַּיְיהוּ. דְּהָא כְּדֵין כָּל סְטַר שְׂמָאלָא אִתְעָר, וְאֶשָּׁא דְּגֵיהִנֹּם מְלַהֲטָא, וְכָל אִנּוּן דְּבִסְטַר שְׂמָאלָא אָזְלִין וְשָׁטָאן בְּעָלְמָא. וּבָעָאן לְאִתְלַבְּשָׁא בְּגוּפָא וְלָא יָכְלִין. כְּדֵין בָּעֵינָא לְאִסְתַּמְּרָא מִנַּיְיהוּ, וְאַתְקִינוּ שִׁיר דִּפְגָעִים בְּכָל שַׁעֲתָא דִּדְחִילוּ דִלְהוֹן שַׁרְיָא בְּעָלְמָא.
(ה) תָּא חֲזֵי, כַּד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא סוּכַּת שָׁלוֹם שַׁרְיָא וְאִתְפְּרִיסַת בְּעָלְמָא. מָאן סוּכַּת שָׁלוֹם, דָּא שַׁבַּתָּא, וְכָל רוּחִין וְעִלְעוּלִין וְשֵׁדִין וְכָל סִטְרָא דִּמְסָאֲבֵי כֻּלְהוּ טְמִירִין וְעָאלִין בְּעֵינָא דְּרֵיחַיָּיא דְנוּקְבָא דִתְהוֹמָא רַבָּא. דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְעַר קְדוּשָׁתָא עַל עָלְמָא, רוּחַ מְסָאֲבָא לָא אִתְעַר בַּהֲדֵיהּ. וְדָא עָרִיק מִקַּמֵּיהּ דְּדָא.
(ו) וּכְדֵין עָלְמָא בִּנְטִירוּ עִלָּאָה וְלָא בָּעֵינָן לְצַלָּאָה עַל נְטִירוּ כְּגוֹן שׁוֹמֵר אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד אָמֵן. דְּהָא דָּא בְּיוֹמָא דְחוֹל אִתְתַּקַּן דְּעָלְמָא בָּעְיָא נְטִירוּ. אֲבָל בְּשַׁבָּת סוּכַּת שָׁלוֹם אִתְפְּרִיסָא עַל עָלְמָא וְאִתְנְטִיר בְּכָל סִטְרִין. וְאֲפִילּוּ חַיָּיבֵי גֵּיהִנֹּם נְטִירִין אִנּוּן, וְכֹלָּא בִּשְׁלָמָא אִשְׁתַּכְּחָא עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וּבְּגִין כָּךְ בְּקִדּוּשָׁא דְיוֹמָא מְבָרְכִינָן הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְרוּשָׁלָם. אַמַּאי עַל יְרוּשָׁלָם, אֶלָּא דָא הִיא מְדוֹרָא דְהַהִיא סֻכָּה. וּבָעֵינָא לְזַמְּנָא לְהַהִיא סֻכָּה דְּאִתְפְּרָסַת עֲלָנָא וּלְמֵשְׁרָא עִמָּנָא וּלְמֶהֱוֵי (ד''א מגינא) עֲלָנָא כְּאִמָּא דְּשַׁרְיָיא עַל בְּנִין, וּבְגִין דָא לָא דָּחֲלִין מִכָּל סִטְרִין, וְעַל דָּא הַפּוֹרֵס סוּכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ.
(ז) תָּא חֲזֵי, בְּשַׁעֲתָא דְיִשְׂרָאֵל מְבָרְכִין וּמְזַמְּנִין לְהַאי סֻכַּת שָׁלוֹם אוּשְׁפִּיזָא קַדִישָׁא וְאָמְרֵי הַפּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם, כְּדֵין קְדוּשָׁתָא עִלָאָה נָחֲתָא וּפְרִיסַת גַּדְפָהָא עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל וּמְכַסְיָא לוֹן כְּאִמָּא עַל בְּנִין, וְכָל זִינִין בִּישִׁין אִתְכַּנִּישׁוּ מֵעָלְמָא, וְיַתְבֵי יִשְׂרָאֵל תְּחוֹת קְדוּשָׁתָא דְמָארֵיהוֹן, וּכְדֵין דָּא סֻכַּת שָׁלוֹם יָהִיב נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לִבְנָהָא, מַאי טַעֲמָא בְּגִין דְבֵּיהּ נִשְׁמָתִין שַׁרְיָין (ס''א דכדין זמן זווגא ונטלת נשמתין ובה שריין) וּמִנֵּיהּ נָפְקִין. וְכֵיוָן דְּשַׁרְיָא וּפְרִיסַת גַּדְפָהָא עַל בְּנָהָא. אֲרִיקַת נִשְׁמָתִין חַדְתִּין לְכָל חַד וְחַד.
(ח) תּוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן עַל דָּא תָּנֵינָן שַׁבָּת דּוּגְמָא דְּעָלְמָא דְאָתֵי אִיהוּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, וְעַל דָּא שְׁמִיטָה וְיוֹבֵל דּוּגְמָא דָּא בְּדָא. וְשַׁבָּת וְעָלְמָא דְּאָתֵי הָכִי הוּא. וְהַהוּא תּוֹסֶפֶת דְּנִשְׁמְתָא מֵרָזָא דְּזָכוּר קָא אַתְיָא עַל הַאי סֻכַּת שָׁלוֹם דְּנָטִיל