(ה) מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס, נִטְּלָה קְצָרָה וּשְׁתֵּי כְרָעַיִם, טְמֵאָה. אֲרֻכָּה וּשְׁתֵּי כְרָעַיִם, טְהוֹרָה. רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַמֵּא. גָּדַד שְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת לוֹכְסָן, גָּדַד שְׁתֵּי כְרָעַיִם (טֶפַח עַל טֶפַח) לוֹכְסָן, אוֹ שֶׁמִּעֲטָהּ פָּחוֹת מִטֶּפַח, טְהוֹרָה:
(ו) מִטָּה שֶׁהָיְתָה טְמֵאָה מִדְרָס, נִשְׁבְּרָה אֲרֻכָּה וְתִקְּנָהּ, טְמֵאָה מִדְרָס. נִשְׁבְּרָה שְׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ, טְהוֹרָה מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טְמֵאָה מַגַּע מִדְרָס. לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּשְׁבְּרָה שְׁנִיָּה, טְהוֹרָה:
(5) A bed that had contracted midras uncleanness: If a short side was removed and its two legs still remains it is unclean. But if a long side and two legs were removed it becomes clean. Rabbi Nehemiah says: it is unclean. If two props at opposite corners were cut off, or if two legs at opposite corners were cut off, or if the bed was reduced to a level of less than a handbreadth, it becomes clean.
(6) A bed that had contracted midras impurity:If a long side of it was broken and then he repaired it, it still retains its midras impurity. If the second side was also broke and then he repaired it, it becomes pure from midras impurity but is unclean by virtue of contact with midras. If before one could manage to repair the first side the second one broke, the bed becomes clean.
(א) אַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן. שְׁבוּעַת בִּטּוּי וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת. שְׁבוּעַת בִּטּוּי הוּא שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא ה ד) "אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב". וְהִיא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים. שְׁתַּיִם לְהַבָּא. וּשְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁעָבַר שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה. וְעַל דָּבָר שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת שֶׁיֵּעָשֶׂה וְשֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה:
(ב) וְאֵין שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹתָן בֵּין לְהַבָּא בֵּין לְשֶׁעָבַר. כֵּיצַד לְשֶׁעָבַר. שֶׁאָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁזָּרַקְתִּי אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁדִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. אוֹ שֶׁלֹּא זָרַק אֶבֶן לַיָּם. אוֹ שֶׁלֹּא דִּבֵּר פְּלוֹנִי עִם פְּלוֹנִי. כֵּיצַד לְהַבָּא. שֶׁאֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֹכַל. אוֹ שֶׁאֶזְרֹק אוֹ שֶׁלֹּא אֶזְרֹק אֶבֶן לַיָּם. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתַּיִם לְשֶׁעָבַר וּשְׁתַּיִם לְהַבָּא:
(ג) נִשְׁבַּע אַחַת מֵאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת אֵלּוּ וְהֶחְלִיף כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְאָכַל אוֹ שֶׁיֹּאכַל וְלֹא אָכַל אוֹ שֶׁאָכַלְתִּי וְהוּא לֹא אָכַל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי וְאָכַל הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. וְעַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ נֶאֱמַר (ויקרא יט יב) "לֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר". וְאִם נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר בְּמֵזִיד לוֹקֶה. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד) "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם" וְגוֹ':
(ד) שְׁבוּעַת שָׁוְא נֶחְלֶקֶת לְאַרְבַּע מַחֲלוֹקוֹת. הָאַחַת שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר הַיָּדוּעַ שֶׁאֵין כֵּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה. וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהוּא אִישׁ. וְעַל עַמּוּד שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
(ה) הַשְּׁנִיָּה שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שֶׁהוּא כֵּן. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע עַל הַשָּׁמַיִם שֶׁהוּא שָׁמַיִם. וְעַל הָאֶבֶן זוֹ שֶׁהִיא אֶבֶן. וְעַל הַשְּׁנַיִם שֶׁהֵם שְׁנַיִם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. שֶׁזֶּה הַדָּבָר אֵין בּוֹ סָפֵק לְאָדָם שָׁלֵם כְּדֵי לְצַדֵּק הַדָּבָר בִּשְׁבוּעָה:
(ו) שְׁלִישִׁית שֶׁנִּשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִתְעַטֵּף בְּצִיצִית. שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין. וְשֶׁלֹּא יֵשֵׁב בַּסֻּכָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְלֹא יֹאכַל מַצָּה בְּלֵילֵי הַפֶּסַח. אוֹ שֶׁיִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
(ז) רְבִיעִית שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאֵין כֹּחַ בּוֹ לַעֲשׂוֹת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִישַׁן שְׁלֹשָׁה יָמִים לַיְלָה וָיוֹם רְצוּפִים. אוֹ שֶׁלֹּא יִטְעוֹם כְּלוּם שִׁבְעָה יָמִים רְצוּפִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת שָׁוְא מֵאַרְבַּע שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ז) (דברים ה יא) "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". וְאִם הָיָה מֵזִיד לוֹקֶה וְאִם הָיָה שׁוֹגֵג פָּטוּר מִכְּלוּם:
(ח) שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן כֵּיצַד. כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּיָדוֹ בֵּין פִּקָּדוֹן בֵּין מִלְוֶה אוֹ שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ מָצָא לוֹ אֲבֵדָה וְלֹא הֶחֱזִירָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְתָבַע מִמֶּנּוּ מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ וְכָפַר בּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יא) "לֹא תְכַחֲשׁוּ" זוֹ אַזְהָרָה לִכְפִירַת מָמוֹן. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה. וְאִם נִשְׁבַּע לוֹ עַל שֶׁקֶר עַל מָמוֹן שֶׁכָּפַר בּוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלָאו אַחֵר וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט יא) "לֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" זוֹ אַזְהָרָה לְנִשְׁבַּע עַל כְּפִירַת מָמוֹן. וּשְׁבוּעָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן:
(ט) וּמַה הוּא חַיָּב עַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁשִּׁקֵּר בָּהּ. מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן שֶׁכָּפַר בּוֹ עִם תּוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. וּמַקְרִיב אָשָׁם וַדַּאי בֵּין שֶׁהָיָה מֵזִיד בֵּין שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כא) "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל" וְגוֹ' (ויקרא ה כג) "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם". וְלֹא נֶאֱמַר בּוֹ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, לְחַיֵּב מֵזִיד כְּשׁוֹגֵג:
(י) וְהוּא שֶׁיָּזִיד בְּפִקָּדוֹן אוֹ בְּמָמוֹן שֶׁנִּתְחַיֵּב בּוֹ וְיָדַע בּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם שָׁגַג וְשָׁכַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן וְכָפַר וְנִשְׁבַּע וְאַחַר כָּךְ יָדַע הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר מִכְּלוּם. וְכֵן אִם לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר עַל כְּפִירַת מָמוֹן הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר:
(יא) אִם כֵּן הֵיאַךְ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ אִם חַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אִם לָאו וְיָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה וְשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מָמוֹן זוֹ הִיא שִׁגְגָתָהּ. וּזְדוֹנָהּ שֶׁיָּדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:
(יב) שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. הָעֵדִים שֶׁיָּדְעוּ עֵדוּת מָמוֹן וּתְבָעָם בַּעַל הָעֵדוּת לְהָעִיד לוֹ וְכָפְרוּ בְּעֵדוּתָן וְלֹא הֵעִידוּ וְנִשְׁבְּעוּ שֶׁאֵינָן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת זוֹ הִיא נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. וְחַיָּבִין עַל שְׁבוּעָה זוֹ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בֵּין שֶׁהָיוּ מְזִידִין בֵּין שֶׁהָיוּ שׁוֹגְגִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה א) "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד" וְלֹא נֶאֱמַר בָּהּ וְנֶעְלַם, לְחַיֵּב עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה:
(יג) כֵּיצַד שִׁגְגַת שְׁבוּעַת הָעֵדוּת. כְּגוֹן שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן וְיָדַע שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה וְשֶׁהִיא שֶׁקֶר. וּזְדוֹנָהּ שֶׁיָּדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן. אֲבָל אִם לֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה אוֹ שֶׁשָּׁכְחוּ הָעֵדוּת וְנִשְׁבְּעוּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לָהֶם שֶׁהֵן יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת וְשֶׁנִּשְׁבְּעוּ עַל שֶׁקֶר הֲרֵי אֵלּוּ אֲנוּסִין וּפְטוּרִין אַף מִן הַקָּרְבָּן:
(א) אֶחָד הַנִּשְׁבָּע אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִפִּי עַצְמוֹ. וְאֶחָד הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים וְעָנָה אָמֵן. אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיעוֹ עַכּוּ''ם אוֹ קָטָן וְעָנָה אָמֵן חַיָּב. שֶׁכָּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו. וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן אוֹ הָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁעִנְיָנוֹ כְּעִנְיַן אָמֵן. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֵן אוֹ מְחֻיָּב אֲנִי בִּשְׁבוּעָה זוֹ. קִבַּלְתִּי עָלַי שְׁבוּעָה זוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע לְכָל דָּבָר בֵּין לְחַיְּבוֹ מַלְקוֹת בֵּין לְחַיְּבוֹ קָרְבָּן:
(ב) אֶחָד הַנִּשְׁבָּע. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַחֵר בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. אוֹ בְּאֶחָד מִן הַכִּנּוּיִין כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם וּבְמִי שֶׁשְּׁמוֹ אֶרֶךְ אַפַּיִם. וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּכָל לָשׁוֹן הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה גְּמוּרָה. וְכֵן אָלָה וְאָרוּר הֲרֵי הֵן שְׁבוּעָה. וְהוּא שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר בְּאָלָה אוֹ אָרוּר לַה'. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן. אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם. מִי שֶׁיֹּאכַל דָּבָר פְּלוֹנִי וַאֲכָלוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:
(ג) וְכֵן הָאוֹמֵר שְׁבוּעָה בַּה' אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל. שֶׁזּוֹ אִשָּׁה וְהוּא אִישׁ. שֶׁאֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם וְיֵשׁ לוֹ. שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ לְךָ עֵדוּת וְהוּא יוֹדֵעַ. הֲרֵי זֶה חַיָּב:
(ד) אָמַר אָלָה אוֹ אָרוּר אוֹ שְׁבוּעָה וְלֹא הִזְכִּיר שֵׁם וְלֹא כִּנּוּי הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. אֲבָל אֵינוֹ לוֹקֶה וְלֹא מֵבִיא קָרְבָּן אִם עָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים אוֹ כִּנּוּי מִן הַכִּנּוּיִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ה) וְלֹא הַשְּׁבוּעָה בִּלְבַד אֶלָּא כָּל כִּנּוּיֵי שְׁבוּעָה כִּשְׁבוּעָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי אוֹתוֹ מָקוֹם עִלְּגִים וְהָיוּ קוֹרְאִים לִשְׁבוּעָה שְׁבוּתָהּ אוֹ שְׁקוּקָה. אוֹ שֶׁהָיוּ אֲרַמִּיִּים שֶׁלְּשׁוֹן שְׁבוּעָה בִּלְשׁוֹנָם מוֹמְתָא. וְהָעִלְּגִים מְכַנִּין אוֹתָהּ וְאוֹמְרִים מוֹהָא. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ וְעִנְיָנוֹ שְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה חַיָּב כְּמִי שֶׁהוֹצִיא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה:
(ו) וְכֵן הָאוֹמֵר לָאו לָאו שְׁתֵּי פְּעָמִים דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אוֹ הֵן הֵן וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע. וְכֵן יָמִין שְׁבוּעָה. וּשְׂמֹאל שְׁבוּעָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סב ח) "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֵזּוֹ". וְכֵן הָאוֹמֵר מִבְטָא שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה כָּךְ וְכָךְ וְהִזְכִּיר שֵׁם אוֹ כִּנּוּי הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה:
(ז) אָמַר אִסָּר לַה' אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֶעֱשֶׂה אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה הוֹאִיל וְהוֹצִיאוֹ בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה הֲרֵי הִיא כִּשְׁבוּעָה:
(ח) שָׁמַע חֲבֵרוֹ נִשְׁבָּע וְאָמַר וַאֲנִי כְּמוֹתְךָ הוֹאִיל וְלֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו וְלֹא הִשְׁבִּיעוֹ חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְזֶהוּ מַתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה שֶׁהוּא פָּטוּר:
(ט) וְכֵן אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא אֹכַל בָּשָׂר זֶה. וְחָזַר וְאָמַר וַהֲרֵי הַפַּת זוֹ כַּבָּשָׂר הַזֶּה הֲרֵי הוּא פָּטוּר עַל הַפַּת. שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיא שְׁבוּעָה מִפִּיו עָלֶיהָ אֶלָּא הִתְפִּיסָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַמַּלְקוֹת אוֹ מִן הַקָּרְבָּן אָסוּר לוֹ לֶאֱכל אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁהִתְפִּיס בִּשְׁבוּעָה:
(י) מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְשֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה וְלֹא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה ד) "לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם". אֵין הַנִּשְׁבָּע חַיָּב עַד שֶׁיּוֹצִיא עִנְיַן שְׁבוּעָה בִּשְׂפָתָיו:
(יא) וְכֵן אִם גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהִשָּׁבַע וְטָעָה וְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. הַמִּתְכַּוִּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל עִם רְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו. וְעִם שִׁמְעוֹן שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה שִׁמְעוֹן בְּלִבּוֹ:
(יב) וְכֵן שְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין. לְפִיכָךְ אִם נִשְׁבַּע אֶחָד בְּפָנֵינוּ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם וְאָכַל. וְהִתְרוּ בּוֹ וְאָמַר אֲנִי לֹא הָיָה בְּלִבִּי אֶלָּא שֶׁלֹּא אֵצֵא הַיּוֹם וְטָעָה לְשׁוֹנִי וְהוֹצִיא אֲכִילָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בְּלִבִּי הֲרֵי זֶה אֵינוֹ לוֹקֶה. עַד שֶׁיּוֹדֶה בִּפְנֵי עֵדִים קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל שֶׁעַל אֲכִילָה נִשְׁבַּע. אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה וְלֹא טָעַן שֶׁטָּעָה בְּעֵת הַתְרָאָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן אַחַר כָּךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן אִם הִתְרוּ בּוֹ וְאָמַר מֵעוֹלָם לֹא נִשְׁבַּעְתִּי אוֹ לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא עַל דָּבָר זֶה וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר אָמַר כֵּן הָיָה אֲבָל לֹא הָיָה פִּי וְלִבִּי שָׁוִין אוֹ תְּנַאי הָיָה בְּלִבִּי עַל הַנֵּדֶר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְלוֹקֶה:
(יג) כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמְרוּ לוֹ אִשְׁתְּךָ נָדְרָה. וְאָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר לָהּ וְהֵפַרְתִּי שׁוֹמְעִין לוֹ. אָמְרוּ לוֹ נָדְרָה וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָדְרָה וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הֵעִידוּ עָלָיו אָמַר בְּלִבִּי הָיָה לְהָפֵר אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:
(יד) גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּין וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת סְתָם אָסוּר בְּפַת חִטִּים שֶׁפַּת חִטִּים פַּת שְׁמָהּ:
(טו) מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי. שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע זֶה עַל דַּעְתּוֹ אֶלָּא עַל דַּעַת אֲחֵרִים וְכֵיוָן שֶׁהָיָה פִּיו וְלִבָּם שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דַּעְתָּם שָׁוִים חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּם שֶׁל אֵלּוּ בִּמְקוֹם לִבּוֹ קָם. וְכֵן בִּשְׁאָר מִינֵי שְׁבוּעוֹת:
(טז) לְפִיכָךְ כְּשֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִין אֶת הַנִּשְׁבָּע אוֹמְרִים לוֹ לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִים אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ:
(יז) מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְהָיָה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין בִּשְׁבוּעָה. וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּא כְּדֵי שֶּׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לְרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְאָמַר אֵין זוֹ שְׁבוּעָה אוֹ נִחַמְתִּי אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁעִנְיָנָם שֶׁהִתִּיר מַה שֶּׁאָסַר הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְנֶעֶקְרָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לְטוֹעֶה:
(יח) וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים חֲזֹר בְּךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְקִבֵּל מֵהֶן בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְאָמַר הֵן אוֹ חָזַרְתִּי בִּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אַחַר כְּדֵי דִּבּוּר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:
(יט) נִשְׁבַּע וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ אֵין זֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמְרוּ לוֹ אֲחֵרִים חֲזֹר בְּךָ אוֹ מֻתָּר לְךָ אוֹ מָחוּל לְךָ וְקִבֵּל דִּבְרֵיהֶם בְּלִבּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אֵין זֶה כְּלוּם עַד שֶׁיּוֹצִיא הַחֲזָרָה בְּפִיו כְּמוֹ הַשְּׁבוּעָה:
(א) כָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעָה מֵאַרְבַּע מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ בְּאֹנֶס הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִכְּלוּם. וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע מִתְּחִלָּתוֹ בְּאֹנֶס כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע וְנֶאֱנַס וְלֹא הִנִּיחוּהוּ לְקַיֵּם שְׁבוּעָתוֹ. אוֹ שֶׁהִשְׁבִּיעוֹ אַנָּס. לְפִיכָךְ נִשְׁבָּעִין לַחֲרָמִין וּלְהוֹרְגִין וּלְמוֹכְסִין:
(ב) בְּאֵי זֶה מוֹכֵס אָמְרוּ. בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו שֶׁלּוֹקֵחַ מָמוֹן שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת מֶלֶךְ הַמְּדִינָה. אוֹ שֶׁלּוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ אֲבָל מוֹסִיף לְעַצְמוֹ עַל הַדָּבָר הַקָּצוּב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה:
(ג) וְצָרִיךְ הַנִּשְׁבָּע בְּאֹנֶס לִהְיוֹת כַּוָּנָתוֹ בְּלִבּוֹ בְּעֵת הַשְּׁבוּעָה לְדָבָר הַפּוֹטְרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים. הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו מִפְּנֵי הָאֹנֶס. הֲרֵי זֶה סוֹמֵךְ עַל דְּבָרִים שֶׁבְּלִבּוֹ:
(ד) כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע לְאַנָּס שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר סְתָם. וּבְלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל בְּשַׂר חֲזִיר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
(ה) וְכֵן שְׁבוּעַת הֲבַאי וְשֶׁל שְׁגָגוֹת פָּטוּר עֲלֵיהֶן. שְׁבוּעַת (שֶׁל) הֲבַאי כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁרָאָה חֵילוֹת גְּדוֹלוֹת וְחוֹמָה גְּבוֹהָה וְנִשְׁבַּע שֶׁרָאִיתִי חֵיל פְּלוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְהֵם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְשֶׁרָאִיתִי חוֹמַת עִיר פְּלוֹנִית גְּבוֹהָה עַד לָרָקִיעַ וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. שֶׁזֶּה לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁהַדָּבָר כָּךְ בְּלֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְסַפֵּר אֶת גֹּבַהּ הַחוֹמָה אוֹ רֹב הָעָם:
(ו) שְׁבוּעָה שֶׁל שְׁגָגוֹת כֵּיצַד. אִם שְׁבוּעַת הָעֵדוּת אוֹ הַפִּקָּדוֹן הִיא כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בְּפִקָּדוֹן וּבְעֵדוּת שֶׁהוּא פָּטוּר מִכְּלוּם כְּמוֹ שֶּׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם שְׁבוּעַת שָׁוְא הִיא כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ תְּפִלִּין וְלֹא יָדַע שֶׁהַתְּפִלִּין מִצְוָה. וְאִם שְׁבוּעַת שֶׁקֶר הִיא כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל. אוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל וְשָׁכַח וְאָכַל. אוֹ שֶׁלֹּא תֵּהָנֶה אִשְׁתּוֹ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁגָּנְבָה כִּיסוֹ אוֹ שֶׁהִכְּתָה אֶת בְּנוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא גָּנְבָה וְשֶׁלֹּא הִכְּתָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
(ז) אִם כֵּן אֵי זֶהוּ שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד לְשֶׁעָבַר. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא אָכַל וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאָכַל. וְשֶׁשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר זוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע אֲסוּרָה אֲבָל לֹא יָדַע שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן. זוֹ הִיא הַשְּׁגָגָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד בִּשְׁבוּעַת בִּטּוּי לְשֶׁעָבַר:
(ח) וְכֵיצַד הִיא הַשְּׁגָגָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן לְהַבָּא. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים וְשָׁגַג וְדִמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל פַּת חִטִּים וַאֲכָלָהּ שֶׁזֶּה נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ הַשְּׁבוּעָה הֵיאַךְ הָיְתָה וַהֲרֵי הוּא זוֹכֵר אֶת הַחֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו. זוֹ הִיא שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּטּוּי לְהַבָּא שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן:
(ט) אֲבָל אִם נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת חִטִּים וְאָכַל פַּת חִטִּים עַל דַּעַת שֶׁהוּא פַּת שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה אָנוּס וּפָטוּר. שֶׁהֲרֵי לֹא נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה וְלֹא נֶעְלָם מִמֶּנּוּ אֶלָּא חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו:
(י) נֶעֶלְמָה מִמֶּנּוּ שְׁבוּעָה הֵיאַךְ הָיְתָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ חֵפֶץ שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּים וְדִמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל פַּת חִטִּים וְאָכַל פַּת חִטִּים עַל דַּעַת שֶׁהוּא פַּת שְׂעוֹרִים שֶׁהֲרֵי הֶעְלֵם שְׁבוּעָה וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ הֲרֵי זֶה כְּאָנוּס וּפָטוּר:
(יא) נִשְׁבַּע עַל כִּכָּר שֶׁלֹּא יֹאכְלֶנּוּ וְנִצְטַעֵר עָלָיו וַאֲכָלוֹ מִפְּנֵי הַצַּעַר וְהוּא שׁוֹגֵג שֶׁהֲרֵי דִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְאָכְלוֹ מִפְּנֵי הַצַּעַר הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִן הַקָּרְבָּן לְפִי שֶׁאֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ אֶלָּא יָדַע שֶׁאֲסוּרָה הִיא וַאֲכָלָהּ בְּטָעוּת:
(1) There are four types of oaths: the futile oath, the false oath, the oath concerning a deposit, and the oath of testimony.— —
(2) The law concerning the futile oath applies only to things that are possible of performance whether in the future or in the past. Examples of the past: "I ate; I threw a stone into the sea; A conversed with B; I did not eat; I did not throw a stone into the sea; A did not converse with B." Examples of the future: "I will eat; I will not eat; I will throw; I will not throw a stone into the sea." Thus there are two kinds of a futile oath that include positive and negative assertions about things past, and two kinds that include positive and negative assertions about the future.
(3) If anyone took one of these four classes of oaths and did the reverse, if for example he swore not to eat and ate, or to eat and did not eat; or if he swore "I ate" when in fact he did not eat, or "I did not eat" when in fact he did eat, it is a false oath. Of this and similar oaths it is written: "You shall not swear falsely by my name" (Leviticus 19:12).— —
(4) The futile oath is [likewise] divisible into four classes. The first is a case where one has sworn that a known fact is not a fact. For example, one has sworn that a man is a woman, or that a woman is a man, or that a pillar of marble is made of gold, or anything of this sort.
(5) The second is a case where one has sworn about a known fact which is not doubted by anybody, as when he has sworn that heaven is heaven, or that a particular stone is a stone, or that the number two is two, or anything of this sort. Since this is not doubted by any normal person, there is no need to confirm it by oath.
(6) The third is a case where one has sworn to break a commandment, as when he has sworn not to enwrap himself in a fringed garment, or not to wear tefillin, or not to dwell in a sukkah during the festival of Sukkoth, or not to eat matzah on Passover nights, or to fast on Sabbaths and festivals, or something like this.
(7) The fourth is a case where one has sworn about something that is not within his power to do. He has, for example, sworn not to sleep for three days in succession, both night and day, or not to taste anything for seven consecutive days, or something like this. Anyone who swears a vain oath belonging to one of these four classes transgresses a prohibitive law, as it is written: "You shall not take the name of the Lord your God in vain" (Exodus 20:7). If he has committed the transgression deliberately he is to be lashed; if unintentionally, he is altogether exempt from liability.
(8) The oath concerning a deposit is as follows: Anyone who has in his possession money belonging to another person, whether it is a deposit or a loan, or he has robbed or exploited him, or found a lost article of his and failed to restore it, or anything of the sort, if he denies when the other demands it from him, he transgresses a prohibitive law, as it is written: "You shall not deal deceitfully" (Leviticus 19:11). This is a warning against the denial of money due. No lashing is inflicted for transgressing this prohibition; but if he has sworn falsely concerning the money which he has denied, he has transgressed another prohibition, concerning which it is written: "You shall not deal falsely with one another" (11). This is a warning directed against the person who swears to deny money due. Such an oath is referred to as the oath concerning a deposit.
(12) What is the oath of testimony? If witnesses in a case of property are summoned by the plaintiff to testify for him and they deny their knowledge of evidence and refuse to testify, swearing that they know no testimony concerning him, it is what is called the oath of testimony.— —
(1) It is immaterial whether one swears any of the four types of oaths with his own lips or is adjured by others and he answers Amen; even if a non-Jew or a minor adjured him and he answered Amen, he is liable, because anyone who responds with Amen to an oath is as if he uttered it with his own lips. It makes no difference whether he answers Amen or says something that has the same meaning as Amen, as when he says "yes" or "I am required to take this oath" or "I accept this oath," or anything of this sort in any language, it is as if he had indeed taken an oath which makes him liable either to lashing or to bringing a sacrifice.
(17) If anyone had taken an oath with his lips and heart agreeing, but he immediately retracted after having bound himself, instantly, within the time required for a single utterance, such as peace be to you, Rabbi, [a pupil's greeting] and said: "This is not an oath" or "I regret it" or "I retract," and such like expression signifying that he has set himself free from the binding oath, he is set free and the oath is removed, for he is like one who has been in error.
(18) So too, if others told him retract or you are set free, or a similar phrase, and he acquiesced within the time required for a single utterance, and said "yes" or "I retract" or the like, he is set free; but he cannot retract after a lapse of time required for a single utterance.
(19) If he had taken an oath and retracted in his heart within the time required for an utterance, it is of no avail. So too, if others told him retract or you are set free or you are pardoned, and in his heart he instantly acquiesced to their words, it is of no avail, unless he expresses the retraction with his lips, as in the case of the oath [which he uttered with his lips].
(א) שהזהירנו מעבור על שבועות בטוי, והוא אמרו יתברך לא תשבעו בשמי לשקר, ושבועת בטוי הוא שנשבע על ענינים שאפשר לנו לעשותן או שלא נעשה בלא מניעות התורה ונשבענו על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו, והנה חובה עלינו לקיים מה שנשבענו והוזהרנו שלא לעבור על השבועה, והוא באמרו ולא תשבעו בשמי לשקר. ובגמרא שבועות (דף כ"א) אמרו איזוהי שבועת שקר נשבע להחליף, ותקנו זאת ואמרו אימא נשבע והחליף רוצה לומר שהוא נשבע על דבר ועשה הפך מה שנשבע עליו. ושם התבאר בשלישי משבועות ובתמורה (דף ג') גם כן הוא שמשבועת שקר היא העברת שבועת ביטוי. והוא אמרם שבועת שקר ה"ד כלומר איך תהיה שבועת שקר שאין בה מעשה, שזה היתה כוונת זה המאמר הקודמת שם, אי נימא שלא אוכל ואכל התם מעשה עבד אלא דאמר אוכל ולא אכל ההוא מי לקי והא איתמר עלה וכו'. והעובר על לאו זה אם היה מזיד לוקה ואם היה שוגג יקריב קרבן עולה ויורד כמו שבארנו במצוה ע"ב ממצות עשה. והוא אמרו בגמרא משבועות (שם) זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד, ושם התבארו משפטי מצוה זו. ודע שאמרם בזאת המצוה שהמזיד בה חייב מלקות אין מאמרם זה ממה שיורה שיש עון יתחייב מלקות אע"פ שלא היה בזדון, אבל כשתשמע אותו שיורה שיאמר בשום עון שהוא חייב מלקות בין מה שקדם בין מה שיבא, דע שלא יתחייב לו זה אלא אם כן היה מזיד בעדים והתראה כמו שהתבאר מתנאי העדים והתראה במסכת סנהדרין, אולם השוגג או האנוס אינו חייב בשום פנים לא מלקות ולא כרת וכל שכן מיתת בית דין, וזה מתחייב בכל המצות ודעהו. ואולם נבאר בקצת מצות ונאמר ואם היה מזיד חייב מלקות או מיתה להיותו חייב קרבן אם היה שוגג באותו ענין, כי אין כל עון חייב בשגגה קרבן, אבל כל מה שיתחייב מלקות (או כרת) או מיתת בית דין לא יתחייבו בו כי אם בעדים והתראה, וידוע כי ההתראה היא להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה השורש ולא תבקשנו לכפול זאת. (קדושים תהיו, הפלאה הלכות שבועות פ"א):
(א) סדר תפלות כל השנה
(ב) נָהֲגוּ הָעָם לִקְרוֹת בְּכָל יוֹם בַּשַּׁחַר אַחַר שֶׁקּוֹרִין פָּרָשַׁת צַו וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים קוֹרִין מִשְׁנָה זוֹ. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר הַפֵּאָה וְהַבִּכּוּרִים וְהָרֵאָיוֹן וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְעִיּוּן תְּפִלָּה וּבִקּוּר חוֹלִים וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. אָמַר רַבִּי זֵירָא בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן שֶׁאֲפִלּוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְקִיִּים. תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ אַל תִּקְרֵי הֲלִיכוֹת אֶלָּא הֲלָכוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ׳ וְכוּ׳. מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ׳ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק. לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם יְרֵא שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ וְיַשְׁכֵּם וְיֹאמַר. רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לֹא עַל צִדְקוֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵנוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ מַה חַסְדֵּנוּ מַה צִּדְקָתֵנוּ מַה כֹּחֵנוּ וּמַה גְּבוּרָתֵנוּ מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְׂכֵּל כִּי כָל מַעֲשֵׂינוּ תֹּהוּ וָבֹהוּ וִימֵי חַיֵּינוּ הֶבֶל לְפָנֶיךָ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשְׁךָ וּמוֹתַר הָאָדָם וְגוֹ׳. אֲבָל אֲנַחְנוּ עַמְּךָ בְּנֵי בְרִיתֶךָ בְּנֵי אַבְרָהָם אוֹהַבְךָ שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לוֹ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. זֶרַע יִצְחָק יְחִידְךָ שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי מִזְבְּחֶךָ. עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַחְתָּ בּוֹ קָרָאתָ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן.
(ג) לְפִיכָךְ אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ וּלְפָאֶרְךָ וְלִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לִשְׁמֶךָ. וְחַיָּבִין אָנוּ לוֹמַר לְפָנֶיךָ בְּכָל יוֹם עֶרֶב וָבֹקֶר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ יְיָ׳ אֶחָד. אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ מַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ מַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ. אַשְׁרֵינוּ שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִין וּמַעֲרִיבִין בְּכָל יוֹם תָּמִיד עֶרֶב וָבֹקֶר וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ יְיָ׳ אֶחָד. אַתָּה הוּא קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה הוּא אַחַר שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם אַתָּה הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאַתָּה הוּא לָעוֹלָם הַבָּא אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן. קַדֵּשׁ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ וּבִישׁוּעָתְךָ תָּרוּם וְתַגְבִּיהַּ קַרְנֵנוּ בָּרוּךְ הַמְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ בָּרַבִּים. אַתָּה הוּא יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתַּחַת וּבִשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים. אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין אֱלֹהִים קַבֵּץ קוֶֹיךָ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל בָּאֵי עוֹלָם כִּי אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּמִי בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ בָּעֶלְיוֹנִים אוֹ בַתַּחְתּוֹנִים מִי שֶׁיֹּאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה. אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמוֹ שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי חוֹזֶךָ בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְיָ. וְנֶאֱמַר אַתָּה הוּא יְיָ׳ לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים. אַתָּה הוּא יְיָ׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. אַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ. יְיָ׳ מֶלֶךְ יְיָ׳ מָלָךְ יְיָ׳ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. יְיָ׳ מֶלֶךְ כוּ׳ עַד בָּרוּךְ יְיָ׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
(ד) בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁמְּבָרְכִין לִפְנֵי פְּסוּקֵי הַזְּמִירוֹת זֶהוּ נֻסְחָהּ. בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בָּרוּךְ הוּא בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בָּרוּךְ מַעֲבִיר אֲפֵלָה וּמֵבִיא אוֹרָה בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו בָּרוּךְ שֶׁאֵין לְפָנֶיךָ לֹא עַוְלָה לֹא שִׁכְחָה וְלֹא כָּזָב וְלֹא מִרְמָה לֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד בָּרוּךְ אֵל חַי לָעַד וְקַיָּם לָנֶצַח. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל הַמְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן כָּל חֲסִידָיו וַעֲבָדָיו וּבְשִׁירֵי דָּוִד עַבְדְּךָ מְשִׁיחֶךָ נְהַלֶּלְךָ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ בִּשְׁבָחוֹת וּבִזְמִירוֹת נוֹדֶךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וְנַזְכִּיר שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ אֱלֹהֵינוּ יָחִיד חֵי הָעוֹלָמִים מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר עֲדֵי עַד שְׁמוֹ בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. וְקוֹרִין פְּסוּקִין אֵלּוּ יְהִי כְבוֹד יְיָ׳ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ׳ בְּמַעֲשָׂיו כוּ׳ אַשְׁרֵי כוּ׳ עַד סוֹף תִּלִּים. וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא פְּסוּקִים אֵלּוּ בָּרוּךְ יְיָ׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. יִמְלוֹךְ יְיָ׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן. וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְיָ לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ׳:
(ה) בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אַחַר פְּסוּקֵי הַזְּמִירוֹת זֶהוּ נֻסְחָהּ. יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ כִּי לְךָ נָאֶה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ׳. וְקוֹרֵא הַשִּׁירָה עַד סוֹפָהּ כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. בְּשַׁבָּת נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְהוֹסִיף לִפְנֵי בְּרָכָה זוֹ נֹסַח זֶה. נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ מַלְכֵּנוּ תָּמִיד לְדוֹר וָדוֹר וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין אֱלֹהִים וְאֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ פּוֹדֶה וּמַצִּיל בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה אֶלָּא אַתָּה מְפַרְנֵס וּמְרַחֵם אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיּוֹת אֲדוֹן הַתּוֹלָדוֹת הַמְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת הַמְנַהֵג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים רַבִּים. אֱלֹהִים אֱמֶת לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן הַמְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּלְךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים. וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ וְיָדֵינוּ פְּרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וּלְבָרֵךְ אֶת שְׁמֶךָ עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרֹב רֻבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת נִסִּים וּגְבוּרוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ. מִלְּפָנִים מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתָנוּ. בָּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ. מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ וּמֵחֳלָאִים רָעִים רַבִּים דִּלִּיתָנוּ. וְעַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ עַל כֵּן אֵיבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּנוּ וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ וְכוּ׳ יִשְׁתַּבַּח וְכוּ׳. וְכֵן נָהֲגוּ לִקְרוֹת כָּל מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁיַּתְחִילוּ פְּסוּקֵי הַזְּמִירוֹת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִקְרוֹת הַלֵּל הַגָּדוֹל בְּשַׁבָּתוֹת קֹדֶם פְּסוּקֵי הַזְּמִירוֹת. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִקְרוֹת שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַכּל כְּמִנְהָגָם:
(ו) בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלִּפְנֵי קְרִיאַת שְׁמַע זוֹ הִיא נֻסְחָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ כוּ׳ עַד יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת. בְּרָכָה שְׁנִיָּה אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ חֶמְלָה גְּדוֹלָה וִיתֵרָה חָמַלְתָּ עָלֵינוּ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כוּ׳ עַד בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה:
(ז) בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלְּאַחַר קְרִיאַת שְׁמַע זוֹ הִיא נֻסְחָהּ. אֱמֶת וְיַצִּיב וְכוּ׳ עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ גָּאַל יִשְׂרָאֵל. וּבְעַרְבִית בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ הַמַּעֲרִיב עֲרָבִים. בְּרָכָה שְׁנִיָּה אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ וְכוּ׳ עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
(ח) בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּאַחַר קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית זוֹ הִיא נֻסְחָהּ. אֱמֶת וֶאֱמוּנָה כָּל זֹאת קַיָּם עָלֵינוּ כוּ׳ עַד בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ גָּאַל יִשְׂרָאֵל.
(ט) בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה זוֹ הִיא נֻסְחָהּ. הַשְׁכִּיבֵנוּ יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ לְשָׁלוֹם וְכוּ׳ עַד בָּרוּךְ שׁוֹמֵר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָעַד. בָּרוּךְ יְיָ׳ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן כוּ׳ עַד פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ׳ אֵל אֱמֶת. יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ כוּ׳ עַד יְיָ׳ מֶלֶךְ יְיָ׳ מָלָךְ יְיָ׳ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד.
(י) וְנָהֲגוּ מִקְצָת הָעָם לְבָרֵךְ פְּסוּקִים בְּאֶמְצַע בְּרָכָה וְקוֹרְאִין בְּנֹסַח זֶה. וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְיָ׳ הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ׳ הוּא הָאֱלֹהִים. הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהוֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. כִּי לֹא יִטּוֹשׁ יְיָ׳ אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל יְיָ׳ לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיְיָ׳ הַמְּלוּכָה וְהָיָה יְיָ׳ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם יַחֵד שִׁמְךָ הַקָּרוּי עָלֵינוּ קַיֵּם אֶת שְׁמֶךָ וּמַלְכוּתֶךָ עָלֵינוּ תָּמִיד. בְּיָדְךָ נַפְשׁוֹת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ׳ אֵל אֱמֶת. וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדוֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ. יְיָ׳ הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה. יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיְיָ׳ תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד. יְהִי יְיָ׳ אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבוֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ. כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ. בָּרוּךְ יְיָ׳ בַּיּוֹם בָּרוּךְ יְיָ׳ בַּלַּיְלָה בָּרוּךְ יְיָ׳ בְּשָׁכְבֵנוּ בָּרוּךְ יְיָ׳ בְּקוּמֵנוּ תָּמִיד נְהַלֶּלְךָ סֶלָה וְנָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ וּבֶאֱמוּנָתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ׳ הַמּוֹלֵךְ בִּכְבוֹדוֹ חַי וְקַיָּם תָּמִיד יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ וְכוּ׳:
(א) מִצְוָה גְדוֹלָה לְנַחֵם אֲבֵלִים. וּמָצִינוּ בְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶנִּחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב, וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ. וְהוּא גְמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קצג סָעִיף יא). אֵין הַמְנַחֲמִים רַשָּׁאִים לִפְתּוֹחַ פִּיהֶם עַד שֶׁיִפְתַּח הָאָבֵל תְּחִלָּה, כִּדְמָצִינוּ בְאִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר. וּכְתִיב, אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ, וַהֲדָר, וַיַעַן אֱלִיפַז הַתֵּמָנִי. כְּשֶׁרוֹאִים הַמְנַחֲמִים שֶׁהָאָבֵל פּוֹטֵר אוֹתָם, אֵינָן רַשָׁאִים לֵישֵׁב אֶצְלוֹ.
(ב) אָבֵל אוֹ חוֹלֶה, אֵינָן צְרִיכִין לַעֲמוֹד אֲפִלּוּ מִפְּנֵי נָשִׂיא. דֶרֶךְ אֶרֶץ הוּא שֶׁאִם אֶחָד רוֹצֶה לְכַבֵּד אֶת חֲבֵרוֹ וְלָקוּם מִפָּנָיו, אוֹמֵר לוֹ חֲבֵרוֹ, שֵׁב. אֲבָל לְאָבֵל אוֹ לְחוֹלֶה, לֹא יֹאמַר כֵּן, מִשּׁוּם דְּמַשְׁמָע, שֵׁב בַּאֲבֵלוּת שֶׁלָּךְ, שֵׁב בָּחֳלִי שֶׁלָךְ.
(ג) לֹא יֹאמַר אָדָם, לֹא נִפְרַעְתִּי כְּפִי מַעֲשַׂי הָרָעִים, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ, שֶׁלֹּא יִפְתַּח פֶּה לְשָׂטָן (עַיֵן לְעֵיל סוֹף סִימָן לג)
(ד) לֹא יֹאמַר אָדָם לָאָבֵל, מַה לְּךָ לַעֲשׂוֹת, אִי אֶפְשָר לְשַׁנּוֹת מַה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי זֶהוּ כְּעֵין גִּדּוּף, דְמַשְׁמָע, הָא אִם הָיָה אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת, הָיָה מְשַׁנֶּה. אֶלָּא צָרִיךְ הָאָדָם לְקַבֵּל עָלָיו גְּזֵרַת הַשֵּׁם, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן נט סָעִיף ב).
(ה) הָאֲבֵלִים, יֵשׁ לָהֶם לְהִתְאַבֵּל בִּמְקוֹם שֶׁיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶל הַמֵּת, כִּי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, נֶפֶשׁ הַמֵּת מִתְאַבֶּלֶת וְשָׁם צְרִיכִין לִתֵּן לָהּ תַּנְחוּמִין. וּמִצְוָה לְהִתְפַּלֵל שָׁם בַּעֲשָׂרָה שַׁחֲרִית וְעַרְבִית (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ו', שֶׁאֵין אוֹמְרִים בְּבֵית הָאָבֵל, אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ בָּרְכֵנוּ בַּבְרָכָה וְכוּ'), וַאֲפִלּוּ אֵין שָׁם אָבֵל, כִּי יֵשׁ בָּזֶה נַחַת רוּחַ לַנְּשָׁמָה. וְאִם יֶשׁ שָׁם אָבֵל, מִצְטָרֵף לַמִּנְיָן. וְיָבִיאוּ לְשָׁם סֵפֶר תּוֹרָה מִקֹּדֶם, וְיָכִינוּ לוֹ מָקוֹם כָּרָאוּי עַל זְמַן שֶׁיִתְפַּלְלוּ שָׁם. אִם יֵשׁ בִּשְׁנֵי בָתִּים מֵתִים, בְּאֶחָד יֶשׁ שָׁם אָבֵל וּבְאֶחָד אֵין שָׁם אָבֵל, וְאֵין בָּעִיר הַהִיא כְּדֵי לְחַלֵּק שֶׁיִתְפַּלְלוּ כָּאן וְכָאן בָּעֲשָׂרָה, יִתְפַּלְלוּ בְּבַיִת שֶׁאֵין שָׁם אָבֵל. נוֹהֲגִין לוֹמַר בְּבֵית הַנִפְטָר לְאַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה, אֶת הַמִּזְמוֹר לַמְנַצֵחַ וְגוֹ' שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים וְגוֹ' (תהילים מ״ט:ב׳). וּמַה טּוֹב לִלְמוֹד שָׁם מִשְׁנָיוֹת לְתִקּוּן הַנְשָׁמָה (מִשְׁנָה אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה).
(1) It is a great mitzvah to console mourners. We find that the Holy One blessed is He, consoled mourners, as it is written, "And it came to pass after the death of Avraham, that God blessed his son,"1Genesis 25:11. Yitchak, This is an act of kindness to the living as well as to the deceased.2Maseches Sotah 14a. The comforters are not allowed to speak before the mourner begins to speak, as it is said concerning Job, "And none spoke a word to him;"3Job 2:13. and it is written, "And after this Job opened his mouth;"4Job 3:11. and later it is written "Eliphaz Hateimani answered."5See Maseches Mo’ed Kattan 25b. If the comforters perceive that the mourner wishes them to leave, they are not allowed to remain there.
(2) A mourner or a sick person is not required to rise even before a Nasi.6The head of the great Sanhedrin. [Under normal circumstances] it is mannerly, when someone wants to honor his friend, and rise before him, his friend should say, "Sit." However to a mourner or to a sick person, he should not say this, for it might be construed as "Sit in your mourning" or "Sit in your illness".
(3) A person should not say, "I have not been punished sufficiently for my evil deeds," or similar expressions, so as not to open the mouth of the Satan.7See Kitzur Shulchan Aruch chapter 33:14; note 7.
(4) You should not say to the mourner, "What can you do? It is impossible to change what the Holy One blessed is He has done," for this is like blasphemy, for it implies that were it possible to change it, he would do so. Rather a person must accept upon himself the decree of the Almighty, blessed is He, with love.8See Kitzur Shulchan Aruch chapter 59:2.
(5) Mourners should observe their mourning in the place where the soul of the deceased departed, for in that place, the soul of the deceased grieves, and that is the place to comfort it. It is a mitzvah to pray there with a minyan of ten men in the morning and evening, even if there is no mourner present, for it is a consolation for the soul. If there is a mourner present, he may be counted in the minyan. A Seifer Torah should be brought there earlier, and a suitable place should be prepared for it, for the entire time they will pray there. If two deaths occurred in two separate houses, in one of which there is a mourner, while in the other there is no mourner, and there are not enough worshipers in the city to have a minyan of ten pray in each house, they should pray in the house where there is no mourner. In the house of the deceased it is customary to say, Psalm,9Psalms 49. "Lamanetzeach, etc. Shimu Zoss Kol Ha'ammim" etc. after Shacharis and Minchah. And it is certainly good to study Mishnayos there, for the benefit of the soul. (The Hebrew letters of the word Mishnah. are the same as the word neshoma (soul).)
(א) בר"מ פ' נשא והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זהרא דאימא עילאה תשובה באילין לא צריך נסיון ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים ויתקיים בהון ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה לא ישלטו על ישראל יתיר דהא פרנסה דלהון לא להוי אלא מסטרא דאילנא דחיי דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ דלא יתפרנסון ת"ח מע"ה אלא מסטרא דטוב דאכלין טהרה כשר היתר ולא מערב רב דאכלין טומאה פסול אסור כו' ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא כו' אינון חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט לית להון אלא מה דיהבין להון אינון חולין כגוונא דיום השבת דלית ליה אלא מה דמתקנין ליה ביומא דחול ובזמנא דשלטא אילנא דחיי אתכפייא אילנא דטוב ורע ולא יהא לעמי הארץ אלא מה דיהבין להון ת"ח ואתכפיין תחותייהו כאלו לא הוו בעלמא והכי איסור היתר טומאה וטהרה לא אתעבר מע"ה דמסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד דאינון לא טעמי מאילנא דחיי וצריך לון מתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה ע"כ בר"מ:
(ב) והנה המובן מהשקפה ראשונה לכאורה מלשון זה המאמר לחסירי מדע שלימוד איסור והיתר וסדר טהרות הוא מאילנא דטוב ורע מלבד שהוא פלא גדול מחמת עצמו וסותר פשטי הכתובים ומדרשי רבותינו ז"ל שכל התורה הנגלית לנו ולבנינו נקרא עץ חיים למחזיקים בה ולא ספר הזהר לבד ובפרט שהיה גנוז בימיהם וגם כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כ"א ליחידי סגולה ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים כדאיתא בגמרא וכמ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה ולא בדורות הראשונים וגם רשב"י אמר בזוה"ק שלא ניתן רשות לגלות רק לו ולחביריו לבדם ואף גם זאת פליאה נשגבה דלפי זה לא היה לימוד איסור והיתר וכ"ש דיני ממונות דוחין מצות תפלה שנתקנה ע"פ סודות הזהר ויחודים עליונים ליודעים כרשב"י וחביריו וזה אינו כדאיתא בגמ' דר"ש בן יוחאי וחביריו וכל מי שתורתו אומנתו אין מפסיקין לתפלה ואפילו כשעוסק בדיני ממונות כרב יהודה דכולהו תנויי בנזיקין הוי ואפ"ה לא הוי מצלי אלא מתלתין יומין לתלתין יומין כד מהדר תלמודא כדאי' בגמ' ובירושלמי פ"ק דברכות ס"ל לרשב"י דאפי' לק"ש אין מפסיקין כ"א ממקרא ולא ממשנה דעדיפי ממקרא לרשב"י ולא חילק בין סדר זרעים ומועד וקדשים טהרות לנזיקין (וסותר דעת עצמו בר"מ בכמה מקומות דמשנה איהי שפחה כו' והמקרא שהוא תורת משה ודאי עדיפא מקבלה דאיהי מטרוניתא בר"מ שם ותורה שבכתב הוא מלכא (דהיינו יסוד אבא המלובש בז"א כמ"ש האריז"ל)). וגם פלפול הקושיות ותירוצים דמסטרא דרע ורוח הטומאה אשכחן ברשב"י דעסק בי' טובא גם בהיותו במערה ואדרבה בזכות צער המערה זכה לזה כדאיתא בגמ' דאמר לר' פנחס בן יאיר אכל קושי' כ"ד פירוקי וא"ל אילו לא ראיתני בכך כו' (וגם באמת ע"כ עיקר עסקיהם במערה הי' תורת המשניות ת"ר סדרי שהיה בימיהם עד רבינו הקדוש דאילו ספר הזהר והתיקונים היה יכול לגמור בב' וג' חדשים כי בודאי לא אמר דבר אחד ב' פעמים) גם אמרו רבותינו ז"ל מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ועוד יש להפליא הפלא ופלא איך אפשר שלימות המשיח לא יצטרכו לידע הלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה כי איך ישחטו הקרבנות וגם חולין אם לא ידעו הלכות דרסה וחלדה ושהי' הפוסלים השחיטה ופגימת הסכין וכי יולד איש בטבעו שיהא שוחט בלי שהי' ודרסה וגם הסכין תהי' בריאה ועומדת בלי פגימה לעולם ועוד הרבה הלכות חלב ודם ושאר איסורין וגם טומאת המת יהי' צריכין לידע כדכתיב הנער בן מאה שנה ימות וגם טומאת יולדת צריך לידע כדכתיב הרה ויולדת יחדיו אם תלד אשה בכל יום מביאה אחת אעפ"כ דין איסור טומאתה לא ישתנה ואין להאריך בדבר הפשוט ומפורסם הפכו בכל הש"ס ומדרשים דפריך הלכתא למשיחא ואליהו בא לפשוט כל הספיקות ופרשה זו עתיד אליהו לדורשה כו':
(ג) ועוד אינו מובן מ"ש דלא יתפרנסון ת"ח מעמי הארץ כו' ולא מערב רב דאכלין פסול טמא ואסור ח"ו שהרי ת"ח שבזמן בית שני לא היו מתפרנסין מע"ה דאכלין פסול אסור ח"ו שהיה להם שדות וכרמים כע"ה ואפ"ה היו עוסקין בלימוד איסור והיתר וטומאה וטהרה כל הזוגות שהיו בימי בית שני והעמידו תלמידים לאלפים ורבבות ולימוד הנסתר בהסתר כו':
(ד) אך באמת כשתדקדק בלשון ר"מ דלעיל ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר כו' ולא אמר תורת איסור והיתר או הלכות או"ה אלא ר"ל דגוף דבר האסור ודבר המותר הוא מאילנא דטוב ורע שהוא קליפת נוגה כמ"ש בע"ח. וזהו לשון אסור שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה כדבר המותר דהיינו שאינו קשור ואסור בקליפה ויוכל לעלות ע"י האדם האוכלו בכוונה לה' וגם בסתם כל אדם העובד ה' שבכח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה' ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח הנברר מהמאכל ההוא וזהו בחול אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות לכן מצוה לאכול כל תענוגים בשבת ולהרבות בבשר ויין אף שבחול נקרא זולל וסובא. משא"כ בדבר איסור שאינו יכול לעלות לא בשבת ולא בחול גם כשמתפלל ולומד בכח ההוא אם לא שאכל לפיקוח נפש שהתירו רז"ל ונעשה היתר [גמור]. אבל הלימוד בתורה אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה שהם המשניות וברייתות שבגמרא ופוסקים המבארים ומבררים דבריהם להלכה למעשה הן הן גופי תורה שבע"פ שהיא ספי' מלכות דאצילות כדאי' בזוה"ק במקומות אין מספר ובריש תיקונים מלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה ובאצי' איהו וגרמוהי חד בהון דהיינו שאור א"ס ב"ה מתייחד באצילות בתכלית היחוד שהוא ורצונו וחכמתו המלובשים בדבורו שנקרא מלכות הכל אחד:
(ה) ומ"ש האריז"ל שהמשניות הן במלכות דיצירה ר"ל לבוש מלכות דיצירה שנתלבשה בה מלכות דאצילות ומלכות דיצירה נקרא שפחה לגבי מלכות דאצילות ומלכות דבריאה נקרא אמה ותדע ממ"ש האריז"ל דמקרא דהיינו תושב"כ הוא בעשי' והרי מפורש בזהר ובכתבי האריז"ל מקומות אין מספר שהיא תפארת שהוא ז"א דאצילות אלא שמתלבשת בעשי' וכן הוא בהדיא בספר הכוונות שמקרא ומשנה ותלמוד וקבלה כולם באצילות אלא שמקרא מתלבש עד עשיה ומשנה עד היצירה ותלמוד בבריאה. והנה כשהמלכות דאצי' מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר הניצוצות שנפלו בחטא אדה"ר וגם הרפ"ח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים אזי גם המלכות דאצי' נקרא בשם עץ הדעת טוב ורע לגבי ז"א דאצילות שאינו יורד שם ונקרא עץ חיים והנה התלבשות המלכות בקליפת נוגה הוא סוד גלות השכינה אשר שלט האדם באדם כו' וז"ש ברע"מ ובזמנא דאילנא דטו"ר שלטא כו' אינון כו' דהיינו בזמן גלות השכינה שמשפעת לחיצונים שהם בקליפת נוגה שהערב רב יונקים משם ומתמציתן ניזונין תלמידי חכמים בגלות ואז עיקר עבודת האדם ועיקר עסק התורה והמצות הוא לברר הניצוצות כנודע מהאריז"ל לכן עיקר ענין הלימוד הוא בעיון ופלפול הלכה באיסור והיתר טומאה וטהרה לברר המותר והטהור מהאסור והטמא ע"י עיון ופלפול הלכה בחכמה בינה ודעת כנודע דאוריי' מחכמה נפקת ובחכמה דייקא אתברירו והיינו חכמה עילאה דאצילות המלובשת במלכות דאצי' סוד תורה שבע"פ (בסוד אבא יסד ברתא) המלובשת במלכות דיצירה (וסוד) [סוד] המשניות וברייתות המלובשות בקליפת נוגה שכנגד עולם היצירה ששם מתחיל בחי' הדעת [נ"א הרע] שבנוגה [נ"א והברייתות המלובשות בק"נ שכנגד עולם העשיה ששם מתחיל בחי' הרע שבנוגה] כנודע מהאריז"ל. והמשכיל יבין ענין פלא גדול מזה מאד מה נעשה בשמים ממעל ע"י עיון ובירור הלכה פסוקה מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים מה שהיה בהעלם דבר קודם העיון הלז כי ע"י זה מעלה הלכה זו מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה שלא היתה ידועה כלל או שלא היתה מובנת היטב בטעמה שהטעם הוא סוד הספי' חכמה עילאה שנפלו ממנה ניצוצי' בקליפות בשבה"כ והם שם בבחי' גלות שהקליפות שולטים עליהם ומעלימי' חכמת התורה מעליונים ותחתונים וז"ש בר"מ שהקושי' היא מסטרא דרע. והנה העליונים אין בהם כח לברר ולהעלות מהשבירה שבקליפת נוגה אלא התחתונים לבד לפי שהם מלובשים בגוף חומרי משכא דחויא מקליפת נוגה והם מתישים כחה בשבירת התאוות ואתכפיא ס"א ויתפרדו כל פועלי און. ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים מה שמחדשים ומגלים תעלומות החכמה שהיו כבושים בגולה עד עתה וכל איש ישראל יוכל לגלות תעלומות חכמה (לגלות) ולחדש שכל חדש הן בהלכות הן באגדות הן בנגלה הן בנסתר כפי בחי' שרש נשמתו ומחוייב בדבר להשלים נשמתו בהעלאת כל הניצוצות שנפלו לחלקה ולגורלה כנודע (וכל דברי תורה ובפרט דבר הלכה היא ניצוץ מהשכינה שהיא היא דבר ה' כדאיתא בגמרא דבר ה' זו הלכה סוד מלכות דאצילות המלבשת לחכמה דאצילות ומלובשים במלכות דיצירה וירדו בקליפת נוגה בשבירת הכלים). וז"ש בגמרא כל העוסק בתורה אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו פדאני ואת בני מבין האומות עו"ג. אבל בצאת השכינה מקליפת נוגה [נ"א מהקליפות] אחר שיושלם בירור הניצוצות ויופרד הרע מהטוב ויתפרדו כל פועלי און ולא שלטא אילנא דטוב ורע בצאת הטוב ממנה אזי לא יהיה עסק התורה והמצות לברר בירורין כ"א ליחד יחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר מהאצילות כמ"ש האר"י ז"ל והכל ע"י פנימיות התורה לקיים המצות בכוונות עליונות שמכונות לאורות עליונים כו' כי שרש המצות הוא למעלה מעלה בא"ס ב"ה (ומ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים אבל לימות המשיח קודם תחה"מ אין בטלים) ולכן יהי' גם עיקר עסק התורה גם כן בפנימיות המצות וטעמיהם הנסתרים. אבל הנגלות יהיו גלוים וידועים לכל איש ישראל בידיעה בתחלה בלי שכחה וא"צ לעסוק בהם אלא לערב רב שלא יזכו למטעם מאילנא דחיי שהוא פנימיות התורה והמצוה וצריכים לעסוק [בתורה] במשנה להתיש כח הס"א הדבוק בהם (ע"י עסק התורה. בכ"י ליתא) שלא תשלוט בהם להחטיאם כדכתיב והחוטא בן מאה שנה יקולל שיהיו חוטאים מערב רב וגם למעשה יהיו צריכים לפרטי הלכות אסור וטומאה יותר מישראל שלא יארע להם פסול וטומאה ואסור כי לא יאונה כו' וגם אפשר וקרוב הדבר שידעו מפנימיות התורה כל גופי התורה הנגלית כמו אברהם אבינו ע"ה ולכן א"צ לעסוק בהם כלל. מה שאין כן בזמן בית שני היו צריכים לעסוק גם כי לא בשביל הלכה למעשה בלבד אלא שזהו עיקר עבודה להתיש כח הס"א ולהעלות ניצוצי הקדושה ע"י התורה והעבודה כמ"ש במ"א. ואחר הדברים והאמת יובן היטב בתוס' ביאור הר"מ דלעיל במה שאמר אילנא דטוב ורע כו' ר"ל קליפת נוגה שהוא עולם הזה העיקר כמ"ש בע"ח וד"ל:
(יא) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית, וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי (בראשית כב, טו טז), מַה צֹּרֶךְ לִשְׁבוּעָה זוֹ, אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה וְלֹא אֶת יִצְחָק בְּנִי, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁשָּׁמַר אֶת אֲגִינוֹ שִׁבֹּלֶת נָהָר וְהִקְפִּיץ גַּם בְּנוֹ עִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר, מַה צֹּרֶךְ לִשְׁבוּעָה זוֹ, רַבִּי חָמָא בֶּן רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה, יָלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן רִאשׁוֹן וְגֵרְשָׁהּ, שֵׁנִי וְגֵרְשָׁהּ, שְׁלִישִׁי וְגֵרְשָׁהּ, וְכֵיוָן שֶׁיָּלְדָה מִמֶּנּוּ בֵּן עֲשִׂירִי נִתְכַּנְסוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ לוֹ הִשָּׁבַע לָנוּ שֶׁאֵין אַתָּה מְגָרֵשׁ אֶת אִמֵּנוּ מֵעַתָּה. כָּךְ כֵּיוָן שֶׁנִּתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ נִסָּיוֹן עֲשִׂירִי, אָמַר לוֹ הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד מֵעַתָּה. אָמַר רַבִּי חָנִין (בראשית כב, טז): כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, נִסָּיוֹן עֲשִׂירִי הוּא, וְאַתָּה אוֹמֵר כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ הַדָּבָר הַזֶּה, אֶלָּא זֶה נִסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל, שֶׁאִלּוּלֵי לֹא קִבְּלוֹ עָלָיו אָבַד אֶת הַכֹּל [נסח אחר, כל מה שעשה]. כִּי כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וגו' (בראשית כב, יז), בְּרָכָה לָאָב, בְּרָכָה לַבֵּן. (בראשית כב, יז): וְהַרְבָּה אַרְבֶּה, רַבּוֹת לָאָב, רַבּוֹת לַבֵּן. (בראשית כב, יז): וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, רַבִּי אוֹמֵר זוֹ תַּרְמוֹד, אַשְׁרָיו כָּל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה בְּמַפַּלְתָּהּ שֶׁל תַּרְמוֹד, שֶׁהָיְתָה שֻׁתֶּפֶת בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנוֹת. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי חֲנִינָא, חַד מִנְּהוֹן אָמַר בְּחֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַשָּׁתִים [נסח אחר: קשטים], וּבְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי הֶעֱמִידָה שְׁמוֹנַת אֲלָפִים קַשָּׁתִים. (בראשית כב, יט): וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו, וְיִצְחָק הֵיכָן הוּא, רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן, שְׁלָחוֹ אֵצֶל שֵׁם לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁנִּתְעַשְּׁרָה מִפִּלְכָּהּ, אָמְרָה הוֹאִיל וּמִן הַפֶּלֶךְ הַזֶּה הִתְעַשַּׁרְתִּי, עוֹד אֵינוֹ זָז מִתַּחַת יָדִי לְעוֹלָם. כָּךְ אָמַר אַבְרָהָם, כָּל שֶׁבָּא לְיָדִי אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁעָסַקְתִּי בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, לְפִיכָךְ אֵינִי רוֹצֶה שֶׁתָּזוּז מִזַּרְעִי לְעוֹלָם. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר שְׁלָחוֹ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי הָעַיִן, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁעָלוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ עוֹד לֹא נִזְכְּרוּ שְׁמוֹתָן, וּלְהֵיכָן הָלְכוּ רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר מֵתוּ בְּרֹק. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר מֵתוּ בְּעַיִן. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר שִׁנּוּ אֶת מְקוֹמָם וְהָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (זכריה ג, ח): שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיּשְׁבִים לְפָנֶיךָ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עַל מְנָת כֵּן יָרְדוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, עַל מְנָת שֶׁיֵּעָשֶׂה בָּהֶן מוֹפֵת.
(11) "And the angel of Ad-nai called to Avraham a second time from heaven, and said: 'By Myself I have sworn" (Gen. 22:15-16). Why was this oath needed? He [Avraham] said to Him: ‘Swear to me not to test me ever again, nor my son Itzchak.’ This is similar to one who was saving his basin from being swallowed by the river, and his son jumped into it with him. Another interpretation: why was this oath needed? Rabbi Chama ben Rabbi Chanina said: He said to Him ‘swear to me not to test me ever again’ This is similar to a king who was married to a noble lady, she gave birth to her first son and he divorced her; [he remarried her and then she gave birth to] a second son, and he divorced her; a third son, and he divorced her; and when she gave birth to the tenth son, they all assembled and demanded of him: ‘Swear to us not to divorce our mother ever again.’ So too when our father Avraham was tested the tenth time, he said to Him: ‘Swear to me that You will not to test me ever again.’ Rabbi Chanin said: "Because you have done [asita] this thing" (Gen. 22:17) — it was the tenth [asiri] trial, and you say "because you have done this thing!" Rather, this is the last test, which was as weighty as all the rest together, and if he had not accepted to [do] it, all would have been lost. [A different version: all that he did would have been lost.] "I will verily bless you, etc." (Gen. 22:17) a blessing for the father and a blessing for the son. "And I will verily multiply"(Gen. 22:17) : increase for the father and increase for the son. "And your seed shall inherit the gate of his enemies"(Gen. 22:17). Rabbi said: This is Tadmor, happy is anyone who sees the downfall of Tadmor which took part in both destructions. Rabbi Yudan and R. Chanina — one of them said 'at the destruction of the first Temple it supplied eighty thousand archers.[A different version: truth tellers (?)] and in the second destruction it supplied eight thousand archers. "And Avraham returned to his young men (Gen. 22:19) And where was Itzchak? Rabbi Berechiah said in the name of the Rabbis from there: he sent him to Shem to study Torah. This is similar to a woman who became wealthy through her spindle, she said: ‘Since I have become wealthy through this spindle, it will never leave my hand.’ So too Avraham said: ‘All that has happened to me is only because I engaged in Torah and mitzvot; so I do not want it to ever depart from my seed.’ Rabbi Chanina said: He sent him [home] at night, for fear of the [evil] eye, because from the moment that Chananiah, Mishael, and Azariah came out unscathed from the fiery furnace they aren't mentioned anymore, and where did they go? Rabbi Eleazar said: They died through the spittle. Rabbi Yosei said: They died through an [evil] eye. Rabbi Yehoshua ben Levi said: They changed their place and went to Yehoshua ben Yehotzadak to study Torah, since it is written "Hear now, Yehoshua the high priest, you, and your companions that sit before you [for they are men that are a sign] (Zech. 3:8). Rabbi Chanina said: For this Chananiah, Mishael, and Azariah went down to the fiery furnace, that a sign should be done through them.