תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת סָפֵק מִן הַיּוֹם וּמִן הַלַּיְלָה, סָפֵק כּוּלּוֹ מִן הַיּוֹם, סָפֵק כּוּלּוֹ מִן הַלַּיְלָה — מְטִילִין אוֹתוֹ לְחוֹמֶר שְׁנֵי יָמִים.
The Sages taught a baraita which discusses the range of problems that arise with regard to the twilight period. Twilight is a period of uncertainty. It is uncertain whether it consists of both day and night, it is uncertain whether it is completely day, and it is uncertain whether it is completely night. Therefore, the Sages impose the stringencies of both days upon it. If there is a stringency that applies on either of the days, one is obligated to adhere to it during the twilight period.
וְאֵיזֶהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת? — מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה כָּל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִין. הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן — בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן וְהִשְׁוָה לַתַּחְתּוֹן — זֶהוּ לַיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ אָדָם מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה חֲצִי מִיל. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כְּהֶרֶף עַיִן, זֶה נִכְנָס וְזֶה יוֹצֵא, וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמוֹד עָלָיו.
Nevertheless, the definition of twilight is uncertain. And what is twilight? From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun. If the lower segment of the sky has lost its color, and the upper segment has not yet lost its color, that is the twilight period. If the upper segment has lost its color, and its color equals that of the lower one, it is night; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Neḥemya says: The duration of the twilight period is the time it takes for a person to walk half a mil after the sun sets. Rabbi Yosei says: Twilight does not last for a quantifiable period of time; rather, it is like the blink of an eye: This, night, enters and that, day, leaves, and it is impossible to calculate it due to its brevity.
אָמַר מָר: מְטִילִין אוֹתוֹ לְחוֹמֶר שְׁנֵי יָמִים. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְעִנְיַן טוּמְאָה, כְּדִתְנַן: רָאָה שְׁנֵי יָמִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — סָפֵק לַטּוּמְאָה וְלַקׇּרְבָּן. רָאָה יוֹם אֶחָד בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — סָפֵק לַטּוּמְאָה.
It was taught in the baraita that the Master said: The Sages impose the stringencies of both days upon twilight. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: With regard to the matter of ritual impurity, as we learned in a mishna: With regard to a zav who saw an emission for two consecutive days during twilight, it is unclear whether it should be considered as if he only saw the emission for a single day, as perhaps twilight of the first day was part of the following day, and twilight of the second day was part of the previous day; or, whether it should be considered as two days, attributing each twilight to either the previous or the following day; or, whether it should be considered three days, as it is possible to view the twilight period as two days. By Torah law, a zav who saw two emissions is ritually impure, and all of the stringencies of a zav apply to him. If he sees a third emission, he is liable to bring an offering as part of his purification ritual. Therefore, this zav, with regard to whom there is uncertainty whether he saw emissions for one day, two days, or three days, has uncertain status with regard to both ritual impurity and to sacrifice. If he saw an emission one day during twilight, he has uncertain status with regard to ritual impurity because it may be considered two days.
הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא. אָמְרַתְּ אֵיזֶהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, כָּל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִין. הָא הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן — לַיְלָה הוּא. וַהֲדַר תָּנֵי: הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן — בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אָמַר רַבָּה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּרוֹךְ וּתְנִי: אֵיזֶהוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה כָּל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִין. וְהִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן — נָמֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן וְהִשְׁוָה לַתַּחְתּוֹן — לַיְלָה. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הָכִי קָתָנֵי: מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה כָּל זְמַן שֶׁפְּנֵי מִזְרָח מַאֲדִימִין — יוֹם. הִכְסִיף הַתַּחְתּוֹן וְלֹא הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן — בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הִכְסִיף הָעֶלְיוֹן וְהִשְׁוָה לַתַּחְתּוֹן — לַיְלָה.
The Gemara comments on the baraita cited by the Gemara. This baraita is itself difficult, self-contradictory. Initially you said, what is twilight? From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun. By inference, if the bottom segment lost its color, and the upper one has not lost its color, it is night. And then the baraita taught: If the lower segment of the sky has lost its color, and the upper segment has not yet lost its color, that is the twilight period. There is an apparent internal contradiction in the baraita. Rabba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: In order to resolve the contradiction, unify the two statements and teach it as follows: What is twilight? From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun. If the lower segment of the sky has lost its color and the upper segment has not yet lost its color, that is also the twilight period. Only if the upper segment lost its color, and it equals that of the lower one, is it night. And Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said otherwise: From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun, it is day. If the lower segment of the sky has lost its color, and the upper segment has not yet lost its color, that is the twilight period. If the upper segment lost its color and it equals that of the lower one, it is night.
וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר: שִׁיעוּר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּכַמָּה? אָמַר רַבָּה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה חֶלְקֵי מִיל. מַאי שְׁלֹשָׁה חֶלְקֵי מִיל? אִילֵימָא תְּלָתָא פַּלְגֵי מִילָא — נֵימָא מִיל וּמֶחֱצָה. אֶלָּא תְּלָתָא תִּילְתֵי מִילָא — נֵימָא מִיל. אֶלָּא: תְּלָתָא רִיבְעֵי מִילָא. וְרַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנֵי חֶלְקֵי מִיל. מַאי שְׁנֵי חֶלְקֵי מִיל? אִילֵימָא תְּרֵי פַּלְגֵי מִילָא — לֵימָא מִיל. וְאֶלָּא תְּרֵי רִבְעֵי מִילָא — לֵימָא חֲצִי מִיל. אֶלָּא
And the Gemara remarks: In this dispute over the precise definition of twilight both Rabba and Rav Yosef follow their line of reasoning stated elsewhere. As it was stated: What is the measure of the duration of twilight? Rabba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The time it takes to walk three parts of a mil. The Gemara asks: What is the meaning of three parts of a mil? If you say that it refers to three halves of a mil, let him say a mil and a half. Rather, if you say that it means three-thirds of a mil, let him simply say one mil. Rather, it means three-quarters of a mil. And Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The duration of twilight is two parts of a mil. Again the Gemara asks: What is the meaning of two parts of a mil? If you say that it means two halves of a mil, let him simply say one mil. Rather, if you say that it means two-quarters of a mil, let him say instead: Half of a mil. Rather,
מֵיתִיבִי רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עוֹבְיוֹ שֶׁל רָקִיעַ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בַּיּוֹם תֵּדַע כַּמָּה מַהֲלַךְ אָדָם בֵּינוֹנִי בַּיּוֹם עֶשֶׂר פַּרְסָאוֹת וּמֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד הָנֵץ הַחַמָּה אַרְבַּעַת מִילִין מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה וְעַד צֵאת הַכּוֹכָבִים אַרְבַּעַת מִילִין נִמְצֵאת עוֹבְיוֹ שֶׁל רָקִיעַ אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בַּיּוֹם תְּיוּבְתָּא דְרָבָא תְּיוּבְתָּא דְעוּלָּא תְּיוּבְתָּא
The Gemara raises an objection from the following baraita: Rabbi Yehuda says: The thickness of the firmament is only one-tenth of the distance that the sun travels during the day. Know that this is true because how far can an average person walk in a day between dawn and the emergence of the stars? One can walk ten parasangs, which are forty mil, and from dawn until sunrise one can walk only four mil, which are one parasang. Therefore, it is found that the thickness of the firmament is only one-tenth of the distance that the sun travels during the day. This is a refutation of the opinion of Rava. Similarly, it is a refutation of the opinion of Ulla, who holds that an average person can walk fifteen mil in half a day, whereas Rabbi Yehuda holds that the average person can walk sixteen mil in half a day. The Gemara concludes: It is indeed a conclusive refutation.
מן היום ומן הלילה - כלומר ספק יש בו משניהם:
ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה - הרי ג' ספיקות לפיכך מטילין עליו חומר שני הימים ולקמן מפרש למאי הילכתא שייך לומר שמא יש בו משניהם:
ואזדו לטעמייהו דאתמר שיעור בין השמשות בכמה רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל. איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ליכא אלא תלתא רביעי מיל, ואילו בפסח שני (פסחים שם) תניא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, דתניא התם רבי יהודה אומר עוביה רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעת מילין משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, אלמא אפילו לדעת רבי יהודה הוי משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים שהוא לילה ארבע מילין, נמצאת אומר דשיעור בין השמשות לרבי יהודה ד' מילין, והכא אמר רבה שלשה רביעי מיל.
ותירץ ר"ת ז"ל בספר הישר (חלק החידושים סי' רכא): דב' שקיעות הן, השקיעה הראשונה היא שתשקע החמה בעובי הרקיע עד גמר השקיעה שהלכה כל עובי הרקיע, ואז היא יציאת הכוכבים והוא שיעור ד' מילין, אבל השקיעה האמורה כאן היא סוף השקיעה, לפי שכל זמן שהיא כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחרי הכפה פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה, והוא מה שאמרו כאן כל זמן שפני מזרח מאדימין. וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה כלומר: מששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה כלומר: ששקיעה עצמה בכלל. והיינו נמי דאמרינן לקמן (שבת לה, ב) אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דקלי אדליקו שרגא, דאלמא למאן דקים ליה בשיעורא דרבנן אע"ג דליכא שמשא אפילו בריש דקלא אלא דנסתלקה זריחתה מן הארץ לגמרי אפילו הכי תלינן שרגא דאכתי יממא הוא.
ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן ז"ל. אלא שהוקשה לו הא דאמרינן בסמוך (לה, א) הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של רבי נחמיה, ופירש רש"י ז"ל: שחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול בים ויעלה הוי לילה, ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. ותירץ הוא ז"ל, אם אדם מניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול עדיין יום הוא ועלתה לו טבילה, ומאותו זמן ואילך מתחיל בין השמשות דרבי נחמיה, והרוצה לידע מאיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה קאמר. והביא ראיה מן הירושלמי (ברכות פ"א ה"א), דגרסינן התם רבי שמואל בר חייא רבי יודן בשם רבי חנינה התחיל לו גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל.
ואין פירושו בזה מחוור בעיני. שהרי לרבה התחלת בין השמשות דרבי יהודה ורבי נחמיה אחד הוא, ואם כן למה ליה למימר הרוצה לידע באיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה, לימא הרוצה לידע שיעורו של רבי יהודה ורבי נחמיה, כלומר: זמן התחלת בין השמשות שלהם.
אלא נראה לי שבתוך שיעור זה נכלל כל בין השמשות דרבי נחמיה, ולפי שאין הכל בקיאין בתחלת השקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו, קא יהיב השתא שיעורא דכולי עלמא בקיאין בו, דמכי הוי שמשא בראש הכרמל ירד משם ויטבול בים ויעלה וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו, ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו, אלא יעלה דומיא דירד, כלומר: ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ויאכל שם, וזה שיעורו של בין השמשות דרבי נחמיה, כלומר: סוף שיעורו.
אבל לדידי קשיא לי מה שאמרו בירושלמי בפרק קמא דמסכת ברכות (ה"א) דגרסינן התם: רבי חנניה חבריהון דרבנן בעי, כמה דתימא ערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, פירוש: באמצע עובי הרקיע, ויימר אף בשחרית כן, פירוש: אף על פי שהתחילה החמה לצאת ועדיין הוא בעובי הרקיע נדון אותו כלילה ומפני מה אמרו מעלות השחר הוה יום, אמר רבי בא כתיב (בראשית יט, כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות כלומר: שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע אף יציאתו משיתודע לבריות דהיינו משהתחיל ליכנס ברקיע, אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר, תני רבי ישמעאל בבקר בבקר (שמות טז, כא) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, אמר ר' יוסי בר' בון אם אומר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוים, אמר רבי חייא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפיק אף על גב דלא נפיק אמרין דנפיק שרי מלכא עייל לא אמרין דעל עד שעתא דעייל, עד כאן בירושלמי, אלמא משמע דבערבית משעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה. וצריך לי עיון.
ותירץ ר"ת ז"ל בספר הישר (חלק החידושים סי' רכא): דב' שקיעות הן, השקיעה הראשונה היא שתשקע החמה בעובי הרקיע עד גמר השקיעה שהלכה כל עובי הרקיע, ואז היא יציאת הכוכבים והוא שיעור ד' מילין, אבל השקיעה האמורה כאן היא סוף השקיעה, לפי שכל זמן שהיא כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחרי הכפה פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה, והוא מה שאמרו כאן כל זמן שפני מזרח מאדימין. וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה כלומר: מששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה כלומר: ששקיעה עצמה בכלל. והיינו נמי דאמרינן לקמן (שבת לה, ב) אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דקלי אדליקו שרגא, דאלמא למאן דקים ליה בשיעורא דרבנן אע"ג דליכא שמשא אפילו בריש דקלא אלא דנסתלקה זריחתה מן הארץ לגמרי אפילו הכי תלינן שרגא דאכתי יממא הוא.
ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן ז"ל. אלא שהוקשה לו הא דאמרינן בסמוך (לה, א) הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של רבי נחמיה, ופירש רש"י ז"ל: שחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול בים ויעלה הוי לילה, ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. ותירץ הוא ז"ל, אם אדם מניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול עדיין יום הוא ועלתה לו טבילה, ומאותו זמן ואילך מתחיל בין השמשות דרבי נחמיה, והרוצה לידע מאיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה קאמר. והביא ראיה מן הירושלמי (ברכות פ"א ה"א), דגרסינן התם רבי שמואל בר חייא רבי יודן בשם רבי חנינה התחיל לו גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל.
ואין פירושו בזה מחוור בעיני. שהרי לרבה התחלת בין השמשות דרבי יהודה ורבי נחמיה אחד הוא, ואם כן למה ליה למימר הרוצה לידע באיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה, לימא הרוצה לידע שיעורו של רבי יהודה ורבי נחמיה, כלומר: זמן התחלת בין השמשות שלהם.
אלא נראה לי שבתוך שיעור זה נכלל כל בין השמשות דרבי נחמיה, ולפי שאין הכל בקיאין בתחלת השקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו, קא יהיב השתא שיעורא דכולי עלמא בקיאין בו, דמכי הוי שמשא בראש הכרמל ירד משם ויטבול בים ויעלה וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו, ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו, אלא יעלה דומיא דירד, כלומר: ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ויאכל שם, וזה שיעורו של בין השמשות דרבי נחמיה, כלומר: סוף שיעורו.
אבל לדידי קשיא לי מה שאמרו בירושלמי בפרק קמא דמסכת ברכות (ה"א) דגרסינן התם: רבי חנניה חבריהון דרבנן בעי, כמה דתימא ערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, פירוש: באמצע עובי הרקיע, ויימר אף בשחרית כן, פירוש: אף על פי שהתחילה החמה לצאת ועדיין הוא בעובי הרקיע נדון אותו כלילה ומפני מה אמרו מעלות השחר הוה יום, אמר רבי בא כתיב (בראשית יט, כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות כלומר: שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע אף יציאתו משיתודע לבריות דהיינו משהתחיל ליכנס ברקיע, אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר, תני רבי ישמעאל בבקר בבקר (שמות טז, כא) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, אמר ר' יוסי בר' בון אם אומר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוים, אמר רבי חייא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפיק אף על גב דלא נפיק אמרין דנפיק שרי מלכא עייל לא אמרין דעל עד שעתא דעייל, עד כאן בירושלמי, אלמא משמע דבערבית משעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה. וצריך לי עיון.
מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה עַד שֶׁיֵּרָאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים בֵּינוֹנִים הוּא הַזְּמַן הַנִּקְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא סָפֵק מִן הַיּוֹם סָפֵק מִן הַלַּיְלָה וְדָנִין בּוֹ לְהַחֲמִיר בְּכָל מָקוֹם. וּלְפִיכָךְ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּשׁוֹגֵג חַיָּב חַטָּאת מִכָּל מָקוֹם. וְכוֹכָבִים אֵלּוּ לֹא גְּדוֹלִים הַנִּרְאִים בַּיּוֹם וְלֹא קְטַנִּים שֶׁאֵין נִרְאִין אֶלָּא בַּלַּיְלָה אֶלָּא בֵּינוֹנִים. וּמִשֶׁיֵּרָאוּ שְׁלֹשָׁה כּוֹכָבִים אֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים הֲרֵי זֶה לַיְלָה וַדַּאי:
The period from sunset until the time when three stars of medium size become visible is called twilight. It is uncertain whether this period is part of the preceding day or of the following night. We generally decide in favor of greater stringency on this score; hence, the Sabbath lights may not be lit during twilight. And one who inadvertently does forbidden work at twilight on the eve of Shabbat and at the conclusion of Shabbat is nevertheless liable for a sin-offering. And these stars are not the large ones that are visible during the day and not the small ones that are only visible at night, but rather the medium ones. And from when three of these medium stars become visible, it is surely night with no doubt.
רבי יהודה אומר משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין - קשה לר"ת דבסוף במה מדליקין (שבת דף לד:) אמר איזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין דברי ר"י ומסקי' התם דבין השמשות דר"י תלתא ריבעי מיל והכא קאמר ר"י גופיה ארבעה מילין וי"ל דהכא קאמר מתחלת שקיעה דהיינו משעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע עד הלילה הוי ד' מילין והתם קאמר מסוף שקיעה:
Rabbi Yehuda says: From sunset to dusk one can walk four mil - Rabbeinu Tam finds this difficult, since at the end of [the chapter named] "With what do we light" (Shabbat 34b) it says: "What is twilight? From sunset for the whole time that the eastern sky is red - these are the words of Rabbi Yehuda." They conclude there that Rabbi Yehuda's twilight is three quarters of a mil, and here Rabbi Yehuda himself says it is four mil. One can [solve this by] saying that here he was stating from the beginning of sunset, which is when the sun begins to enter the width of the firmament, until the night time, which is four mil. There he was counting from the end of sunset.
ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות והוא בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה וזמנו משתשקע החמה ואילך (עי' סי' רצ"ג ותר"ח) ומי שאינו בקי בשיעור בין השמשות ימהר להדליק כדאמר ליה רבה לאריסיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שימשא בריש דיקלא אדליקו שרגא פי' בעוד השמש בראש האילנות וביום המעונן במתא חזו תרנגולין שיושבין על הקורה מבע"י בדברא חזו עורבי שגם הם יושבין מבע"י א"נ אירנא פירוש עשב שעליו נוטין לרוח השמש שחרית נוטין למזרח בחצי היום זקופין ערבית נוטין למערב: אבל מעשרין את הדמאי ומערבין עירובי חצירות אבל לא עירובי תחומין:
זמן הדלקת נרות לשבת. ובו ד סעיפים:
ספק חשיכה והיא בין השמשות (היינו כדי שיעור הלוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה (טור בסי' רצ"ג וכדלקמן ס"ס ב') [ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל'] אין מעשרים את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובין תחומין (וע"ל סי' תט"ו ס"ב) אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצרות (וע"ל סי' שצ"ג) ומות' לומר לעכו"ם בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה: הגה וכן מי שקבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך [מהרי"ו סי' קי"ו וע"ל סי' שמ"ב]:
ספק חשיכה והיא בין השמשות (היינו כדי שיעור הלוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה (טור בסי' רצ"ג וכדלקמן ס"ס ב') [ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל'] אין מעשרים את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובין תחומין (וע"ל סי' תט"ו ס"ב) אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצרות (וע"ל סי' שצ"ג) ומות' לומר לעכו"ם בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה: הגה וכן מי שקבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך [מהרי"ו סי' קי"ו וע"ל סי' שמ"ב]:
1. The Time to Kindle the Shabbos Lights, 4 Seifim: If there is a doubt as to whether it is dark, this is bein hashemashos (this is the amount of time to walk 3/4 of a mil after shekiat hachamah (Tur) [a mil is 1/3 of an hour less than 30 minutes; A mil is a Talmudic measure of distance equivalent to approximately 960 meters (.596 of a mile) according to Shiurei Torah.]) we do not tithe what is certain, we do not immerse the vessels, we do not light the candles and we do not establish the eiruv techumim [A halachic construct enabling a person to extend the 2000 cubit distance – approximately a kilometer – that he is permitted to walk beyond a city’s Shabbos limits. Employing an eruv techumin enables a person to walk an additional 2000 cubits (Rambam, Mishneh Torah, Hilchos Shabbos 27:1; Hilchos Eruvin 6:1-2)] (See Siman 415, Seif 2). However, we do tithe the Demai [Produce concerning which there is a question whether it was tithed or not. As a stringency, our Sages required tithes to be separated from it], and we insulate hot things and we establish the eiruv for the courtyard (And see Siman 393). It is permissible to say to a non-Jew during bein hashemashos to light a candle for the needs of Shabbat. And also it is permitted to tell him to do any work that is required for a mitzvah or it is a taxing and pressing matter. RAMA: And therefore one who accepts Shabbat upon himself an hour or two before nightfall can tell (the non-Jew) to light the candle and direct him to do other things he may need [Mahari"v]
יש אומרי' שצריך להוסיף מחול על הקודש וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיע' שאין השמש נראת על הארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות ממנו מקצת עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה: הגה ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך הרשות בידו (טור ואגור בשם תוס' פ' תפלת השחר) [וע"ל סי' רס"ז]:
2. There are those who say that we must add from the weekday (mundane) to the holy and the time of this addition is from the beginning of sunset, i.e., when the sun is no longer visible on the earth’s [horizon], until bein hashmashos. This period is equivalent to the time [sufficient to walk] three-and-a-quarter mil (this is approx. 60 minutes). If one desires to deem this entire period of time as tosefes Shabbos (the addition to Shabbos), he may. If he wants to add less, he may. This is provided that one will add some amount of time when it is certainly day from the mundane to the holy. The time of bein hashemashos is 3/4 mil, which is like walking approximately 960 meters or .596 of a mile before nightfall. RAMA: And if one wishes to do this earlier and accepts Shabbos upon himself from Plag Hamincha and onward, he may do so. (Tur; Agur in the name of Tosefos)[See Siman 267].
(כ) מתחלת השקיעה - הוא דעת ר"ת וסייעתו דס"ל דשתי שקיעות הן מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת השקיעה ושוהה כדי ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה שאז מתחיל להשקע האור לגמרי והוא נקרא סוף השקיעה ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי מיל שהוא אלף ות"ק אמות והוא בה"ש ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם סימן ללילה ונמצא שלדעתו מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים היא ארבעת מילין ועיין מה שכתבנו בסמוך דהרבה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דמיד שנתכסה החמה מעינינו הוא בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה:
(כג) ג' רבעי מיל - והוא לערך רבע שעה. והנה השו"ע הזכיר בסעיף זה דעת ר"ת וסייעתו אבל הרבה מהראשונים ס"ל וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבה"ש מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו ונמשך זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבים בינונים והוא לילה מה"ת לכל דבר. ולפ"ז יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה אחר שהחמה נתכסה מעינינו ואפילו מלאכת מצוה כגון הדלקת הנרות לסעודת שבת ג"כ יזהר מאד לגמור הדלקתם קודם שתשקע החמה דלאח"כ הוא בכלל בה"ש ועיין לעיל בסק"ו. ולכתחלה אין להמתין עד הרגע האחרון רק יקדים הדלקתם משעה שהשמש בראשי האילנות כדלקמן ומי שמחמיר על עצמו ופורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם שקיעה אשרי לו דהוא יוצא בזה ידי שיטת כל הראשונים. ולענין מוצ"ש עיין בבה"ל שבארנו בשם הפוסקים דלכ"ע השעור דג' רבעי מיל משתנה לפי הזמן והמקום ולא נאמר זה בגמרא אלא באופק בבל ובזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים ובמקומותינו שנוטה לצד צפון העולם מתארך הרבה יותר ע"כ יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה במוצ"ש אף שנתאחר זמן רב אחר השקיעה עד שיראו ג' כוכבים קטנים וכדלקמן בסימן רצ"ג ס"ב ועי"ש במ"ב ובה"ל:
מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה: עִשַּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? — הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵינוֹ חֲשֵׁכָה — אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת. אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין.
MISHNA: There are three things a person must say in his home on Shabbat eve at nightfall and not before. The mishna elaborates: He should ask the members of his household, have you tithed the crop that required tithing? Have you placed the eiruv for joining the courtyards and joining the Shabbat borders? If you have done so, light the lamp in honor of Shabbat. The Sages stated a principle: If the time arrives on Friday when there is uncertainty whether it is nightfall and uncertainty whether it is not yet nightfall, one may not tithe the crop that has definitely not been tithed, and one may not immerse ritually impure vessels in a ritual bath to render them ritually pure, and one may not light the Shabbat lights. However, one may tithe demai, doubtfully tithed produce, which must be tithed due to mere suspicion. And one may place an eiruv and insulate the hot water to be used on Shabbat.
ספק חשכה - כגון בין השמשות אין מעשרין את הודאי דתיקון מעליא הוא אע"ג דשבות בעלמא היא קסבר גזרו על השבות אף על בהש"מ:
וְזִמְנִין מְשַׁנֵּי לֵיהּ, הוּא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְעֵירוּבוֹ בְּכַרְמְלִית. וְרַבִּי הִיא, דְּאָמַר כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.
And at times he would answer him that it is referring to a case where he was, indeed, in the public domain and his eiruv was in a karmelit, as a pit that is not ten handbreadths deep is not part of the public domain, rather it is a karmelit. With regard to the question, how can this be considered a legitimate eiruv as it is forbidden to carry from a karmelit to a public domain as well, this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: Anything that is prohibited on Shabbat and its prohibition is not by Torah law, rather it is due to a rabbinic decree [shevut], the Sages did not issue the decree to apply during twilight, which is neither definitive day nor definitive night. Consequently, at the time that the eiruv was placed in the karmelit it was permissible for him to carry it to the public domain. Since an eiruv takes effect even if it is fit for use just one moment during twilight on Shabbat eve, his eiruv is effective.
כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הוּא שֶׁהֵן אֲסוּרִין אֲבָל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּרִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דְּבַר מִצְוָה אוֹ דֹּחַק. כֵּיצַד. מֻתָּר לוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְהָבִיא לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר. וְכֵן מוֹרִיד מִן הָאִילָן אוֹ מוֹצִיא מִן הַכַּרְמְלִית עֵרוּב שֶׁעָשָׂה. וְכֵן אִם הָיָה טָרוּד וְנֶחְפָּז וְנִצְרָךְ לְדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם דֹּחַק וְלֹא דְּבַר מִצְוָה אָסוּר. לְפִיכָךְ אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר הַפְרָשַׁת הַמַּעֲשֵׂר בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת. אֲבָל מְעַשְּׂרִים אֶת הַדְּמַאי:
[Regarding] all of the things that are forbidden on account of a rabbinic decree [pertaining to] Shabbat, the Sages] only decreed them on Shabbat itself. But during twilight, they are permissible. And that is when a matter of a commandment is present or a pressing [matter]. How is this? It is permissible to climb a tree or to swim on the face of the waters at twilight in order to bring a lulav or a shofar. And [if] he had made an eruv, he may also bring down from a tree or bring [it] from a karmelit. Likewise is it permissible at twilight, if he was preoccupied and bewildered about a matter that is [only prohibited] on account of a decree [pertaining to] Shabbat. But if there was no pressing [matter] nor a matter of a commandment present, it is forbidden. Hence at twilight, we do not tithe [produce that has] certainly [not yet been tithed], even though the prohibition of separating the tithe on Shabbat is only on account of a decree [pertaining to] Shabbat. But we may tithe demai (given that it may have already been tithed).
בין השמשות מותר לעשות דברים שאסרו חז"ל משום גזירה. ובו סעיף אחד:
כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז) והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת:
כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז) והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת:
It Is Permitted At Twilight to Do Things Forbidden by Chazal By Enactment Everything that was forbidden by the rabbis was not forbidden at twilight (and see above chapter 261 and the end of chapter 307). This is only true if there is some mitzvah involved or it is a pressing circumstance. For example, one is permitted to climb a tree or float on the water in order to bring a lulav or a shofar. Similarly, one can lower an eruv that he made from a tree or take it from the carmelit. Similarly, if one is bothered and anxious about some rabbinically forbidden act (shvut), he is permitted to do it at twilight. For the same reason, one is permitted to tell a non-Jew to light a candle on Shabbat at twilight.
(א) כל הדברים וכו' - לישנא דכל לאו דוקא דיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה כגון המבואר לקמן בסימן ת"ט ס"ג בשו"ע וכן להעביר פחות פחות מד"א וכמו שמובא שם במ"א בשם הרה"מ והטעם משום דהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא גזרו בהם טפי וכן הרבה פוסקים סוברים דאין מערבין עירובי תחומין ביה"ש אף שהוא לצורך מצוה וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא. ודע דכל סעיף זה לא מיירי כשקבל עליו שבת אבל אם קבל עליו שבת [כגון ע"י מזמור שיר ליום השבת או לכה דודי בזמנינו] מבואר לעיל בסימן רס"א שאפילו הוא מבע"י ואפילו אם רק הצבור קבלו עליו שאז חל עליו שבת בע"כ אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר מצוה אם לא ע"י עו"ג:
אחר עניית ברכו אע"פ שעדיין יום הוא אין מערבין ואין טומנין משום דהא קבלו לשבת עליהן ולדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו:
4. After the answering of 'Barchu', even though it is still day, one does not make an eiruv and does not insulate because they accepted Shabbat on themselves. And as far as he is concerned, where they say 'Mizmor Shir l'Yom Hashabbat' (before Barchu) it is like they said Barchu, as far as he is concerned.
אין מערבין. משמע אפי' לדבר מצו' אסור דהא טמונה לצורך שבת היא ואסור דגרע מב"ה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע (ברכו' פ"ד):
אין מערבין - היינו עירובי חצרות כמו שפירשתי במ"ב וכן מפורש במרדכי סוף פרק במה מדליקין דהדין הזה נובע ממנו [ולפלא על הפמ"ג שרוצה לומר דהכא איירי המחבר בעירובי תחומין] ועיין במרדכי שם שרבינו יואל חולק ע"ז ומתיר והמחבר סתם פה כדעת המחמירין בזה [וכן הרמ"א בסי' רנ"ג ס"ב בהג"ה סתם להחמיר] והנה בשו"ע סי' שצ"ג ס"ב הביא פלוגתא בזה ומשמע שם דהוא נוטה יותר לדעת המתירים שסוברים דמה דהתירו בין השמשות הוא אפילו אם קבל עליו שבת ג"כ וכדי שלא יסתרו אהדדי מחלקים רבים מן האחרונים [הלא המה הא"ר לחד תירוצא והביאו הפמ"ג והמח"ב שהובא בשע"ת והשלחן עצי שטים] ואומרים דשם איירי ביחיד שקבל עליו שבת והכא דקבלת שבת של ברכו שהוא ע"י צבור חמיר טפי. ועיין בט"ז בסימן תר"א דפוסק דמותר לערב אפילו אחר שקבל עליו שבת וכן בדה"ח מצדד לפסוק דכל שבות לצורך מצוה מותר אפילו אחר שקיבלו הצבור שבת ואפילו בחצי שעה שקודם חשיכה והטעם דלא חמיר הזמן הזה מבין השמשות ובודאי לא היה דעת הצבור לקבל על עצמם התוספת שיהא חמיר מבה"ש עצמו עי"ש ומ"מ התוספתא שהביאו הפוסקים ראיה ממנה להחמיר אינה מתורצת בסברתו עיין במרדכי ועיין בבאור הגר"א בסימן שצ"ג ומשמע מדבריו דהוא מצדד יותר לדעת האוסרין והביא דגם דעת הרמ"א כן בסימן רנ"ג ס"ב בהג"ה. ומ"מ נראה לענ"ד דבהצטרף עוד איזה ספק יש להורות להקל בענין זה כגון שהוא שתי שעות קודם חשכה דלכמה פוסקים הוא קודם פלג המנחה ואין בקבלתו כלום ואף דמהרי"ו נקט לעיל בהג"ה שעה או ב' אפשר דלא נקטו רק לענין מלאכה דאורייתא של הדלקה דחל קבלתו ואין מותר רק ע"י א"י אבל לענין שבות במקום מצוה יש להקל אפילו ע"י עצמו אם הוא שתי שעות קודם חשכה:
א' עירובי חצירו' וא' שתופי מבואו' מערבין אותם בין השמשו' ואפילו אם כבר קיבל עליו תוספ' שבת ויש אוסרים אם קיבל עליו תוספת שבת:
בין השמשות מותר לעשות דברים שאסרו חז"ל משום גזירה. ובו סעיף אחד:
כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז) והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת:
כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז) והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת:
It Is Permitted At Twilight to Do Things Forbidden by Chazal By Enactment Everything that was forbidden by the rabbis was not forbidden at twilight (and see above chapter 261 and the end of chapter 307). This is only true if there is some mitzvah involved or it is a pressing circumstance. For example, one is permitted to climb a tree or float on the water in order to bring a lulav or a shofar. Similarly, one can lower an eruv that he made from a tree or take it from the carmelit. Similarly, if one is bothered and anxious about some rabbinically forbidden act (shvut), he is permitted to do it at twilight. For the same reason, one is permitted to tell a non-Jew to light a candle on Shabbat at twilight.
(א) כל הדברים וכו' - לישנא דכל לאו דוקא דיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה כגון המבואר לקמן בסימן ת"ט ס"ג בשו"ע וכן להעביר פחות פחות מד"א וכמו שמובא שם במ"א בשם הרה"מ והטעם משום דהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא גזרו בהם טפי וכן הרבה פוסקים סוברים דאין מערבין עירובי תחומין ביה"ש אף שהוא לצורך מצוה וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא. ודע דכל סעיף זה לא מיירי כשקבל עליו שבת אבל אם קבל עליו שבת [כגון ע"י מזמור שיר ליום השבת או לכה דודי בזמנינו] מבואר לעיל בסימן רס"א שאפילו הוא מבע"י ואפילו אם רק הצבור קבלו עליו שאז חל עליו שבת בע"כ אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר מצוה אם לא ע"י עו"ג:
דיני קטן בשבת. ובו סעיף אחד:
קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות: הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שא"צ תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב):
קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות: הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין אלא לאב בלבד (ב"י) וקטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שא"צ תשובה כשהגדיל מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב):
Laws of a Child on Shabbat. A child may eat unkosher meat and the court is not required to prevent him from doing so, but his father must rebuke him and stop him from doing this (Torah prohibition). It is forbidden to actively feed him even foods that are only rabbinically forbidden. Similarly, it is forbidden to allow him to regularly desecrate Shabbat or holidays, even with rabbinically forbidden activities. Rem"a: There are some who limit this to a child who has not reached the age of education, but if he has reached this age, it is necessary to prevent him from sinning (Tosafot Perek Kol Kitvei), and some say that only his father, and not the court, is responsible for the child's education (Beit Yosef). If a child struck his father or transgressed otherwise in his youth, even though he does not need to repent when he matures, it is still good for him to take upon himself some element of repentance and atonement, even though his sin was at age when he was not eligible for punishment (Piskei Mahara"i Chapter 2).