וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃ (ס) וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃ וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃ וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃ וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר׃ וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן־יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל־רִבְקָ֔ה כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ־ל֥וֹ שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם׃ וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת־כָּל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃ וַֽיְהִי־ל֤וֹ מִקְנֵה־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים׃ וְכָל־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּם עָפָֽר׃ וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד׃ וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל־גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם׃ וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר ׀ אֶת־בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃ וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים׃ וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃ וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה׃ וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃ וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וַיֶּט־שָׁ֖ם אָהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ־שָׁ֥ם עַבְדֵי־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃ וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר־צְבָאֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם׃ וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִינוּ֮ כִּֽי־הָיָ֣ה יְהוָ֣ה ׀ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃ אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהוָֽה׃ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּלְכ֥וּ מֵאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃ וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃ וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס) וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי׃ וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃ (ס) וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צידה [צָֽיִד׃] וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃ וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃ הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃ וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃ לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃ וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃ אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃ וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃ וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃ וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃ וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃ וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃ וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃ וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְהוָֽה׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וישתחו [וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ] לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃ וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃ וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃ וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃ כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃ וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃ וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃ וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃ וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃ וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃ וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃ וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃ וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃ עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃ וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃ וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃ וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃ וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל־לָבָ֤ן בֶּן־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃ וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֮ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרֲכ֣וֹ אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃ וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃ וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת ׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (ס)
This is the story of Isaac, son of Abraham. Abraham begot Isaac. Isaac was forty years old when he took to wife Rebekah, daughter of Bethuel the Aramean of Paddan-aram, sister of Laban the Aramean. Isaac pleaded with the LORD on behalf of his wife, because she was barren; and the LORD responded to his plea, and his wife Rebekah conceived. But the children struggled in her womb, and she said, “If so, why do I exist?” She went to inquire of the LORD, and the LORD answered her, “Two nations are in your womb, Two separate peoples shall issue from your body; One people shall be mightier than the other, And the older shall serve the younger.” When her time to give birth was at hand, there were twins in her womb. The first one emerged red, like a hairy mantle all over; so they named him Esau. Then his brother emerged, holding on to the heel of Esau; so they named him Jacob. Isaac was sixty years old when they were born. When the boys grew up, Esau became a skillful hunter, a man of the outdoors; but Jacob was a mild man who stayed in camp. Isaac favored Esau because he had a taste for game; but Rebekah favored Jacob. Once when Jacob was cooking a stew, Esau came in from the open, famished. And Esau said to Jacob, “Give me some of that red stuff to gulp down, for I am famished”—which is why he was named Edom. Jacob said, “First sell me your birthright.” And Esau said, “I am at the point of death, so of what use is my birthright to me?” But Jacob said, “Swear to me first.” So he swore to him, and sold his birthright to Jacob. Jacob then gave Esau bread and lentil stew; he ate and drank, and he rose and went away. Thus did Esau spurn the birthright. There was a famine in the land—aside from the previous famine that had occurred in the days of Abraham—and Isaac went to Abimelech, king of the Philistines, in Gerar. The LORD had appeared to him and said, “Do not go down to Egypt; stay in the land which I point out to you. Reside in this land, and I will be with you and bless you; I will assign all these lands to you and to your heirs, fulfilling the oath that I swore to your father Abraham. I will make your heirs as numerous as the stars of heaven, and assign to your heirs all these lands, so that all the nations of the earth shall bless themselves by your heirs— inasmuch as Abraham obeyed Me and kept My charge: My commandments, My laws, and My teachings.” So Isaac stayed in Gerar. When the men of the place asked him about his wife, he said, “She is my sister,” for he was afraid to say “my wife,” thinking, “The men of the place might kill me on account of Rebekah, for she is beautiful.” When some time had passed, Abimelech king of the Philistines, looking out of the window, saw Isaac fondling his wife Rebekah. Abimelech sent for Isaac and said, “So she is your wife! Why then did you say: ‘She is my sister?’” Isaac said to him, “Because I thought I might lose my life on account of her.” Abimelech said, “What have you done to us! One of the people might have lain with your wife, and you would have brought guilt upon us.” Abimelech then charged all the people, saying, “Anyone who molests this man or his wife shall be put to death.” Isaac sowed in that land and reaped a hundredfold the same year. The LORD blessed him, and the man grew richer and richer until he was very wealthy: he acquired flocks and herds, and a large household, so that the Philistines envied him. And the Philistines stopped up all the wells which his father’s servants had dug in the days of his father Abraham, filling them with earth. And Abimelech said to Isaac, “Go away from us, for you have become far too big for us.” So Isaac departed from there and encamped in the wadi of Gerar, where he settled. Isaac dug anew the wells which had been dug in the days of his father Abraham and which the Philistines had stopped up after Abraham’s death; and he gave them the same names that his father had given them. But when Isaac’s servants, digging in the wadi, found there a well of spring water, the herdsmen of Gerar quarreled with Isaac’s herdsmen, saying, “The water is ours.” He named that well Esek, because they contended with him. And when they dug another well, they disputed over that one also; so he named it Sitnah. He moved from there and dug yet another well, and they did not quarrel over it; so he called it Rehoboth, saying, “Now at last the LORD has granted us ample space to increase in the land.” From there he went up to Beer-sheba. That night the LORD appeared to him and said, “I am the God of your father Abraham. Fear not, for I am with you, and I will bless you and increase your offspring for the sake of My servant Abraham.” So he built an altar there and invoked the LORD by name. Isaac pitched his tent there and his servants started digging a well. And Abimelech came to him from Gerar, with Ahuzzath his councilor and Phicol chief of his troops. Isaac said to them, “Why have you come to me, seeing that you have been hostile to me and have driven me away from you?” And they said, “We now see plainly that the LORD has been with you, and we thought: Let there be a sworn treaty between our two parties, between you and us. Let us make a pact with you that you will not do us harm, just as we have not molested you but have always dealt kindly with you and sent you away in peace. From now on, be you blessed of the LORD!” Then he made for them a feast, and they ate and drank. Early in the morning, they exchanged oaths. Isaac then bade them farewell, and they departed from him in peace. That same day Isaac’s servants came and told him about the well they had dug, and said to him, “We have found water!” He named it Shibah; therefore the name of the city is Beer-sheba to this day. When Esau was forty years old, he took to wife Judith daughter of Beeri the Hittite, and Basemath daughter of Elon the Hittite; and they were a source of bitterness to Isaac and Rebekah. When Isaac was old and his eyes were too dim to see, he called his older son Esau and said to him, “My son.” He answered, “Here I am.” And he said, “I am old now, and I do not know how soon I may die. Take your gear, your quiver and bow, and go out into the open and hunt me some game. Then prepare a dish for me such as I like, and bring it to me to eat, so that I may give you my innermost blessing before I die.” Rebekah had been listening as Isaac spoke to his son Esau. When Esau had gone out into the open to hunt game to bring home, Rebekah said to her son Jacob, “I overheard your father speaking to your brother Esau, saying, ‘Bring me some game and prepare a dish for me to eat, that I may bless you, with the LORD’s approval, before I die.’ Now, my son, listen carefully as I instruct you. Go to the flock and fetch me two choice kids, and I will make of them a dish for your father, such as he likes. Then take it to your father to eat, in order that he may bless you before he dies.” Jacob answered his mother Rebekah, “But my brother Esau is a hairy man and I am smooth-skinned. If my father touches me, I shall appear to him as a trickster and bring upon myself a curse, not a blessing.” But his mother said to him, “Your curse, my son, be upon me! Just do as I say and go fetch them for me.” He got them and brought them to his mother, and his mother prepared a dish such as his father liked. Rebekah then took the best clothes of her older son Esau, which were there in the house, and had her younger son Jacob put them on; and she covered his hands and the hairless part of his neck with the skins of the kids. Then she put in the hands of her son Jacob the dish and the bread that she had prepared. He went to his father and said, “Father.” And he said, “Yes, which of my sons are you?” Jacob said to his father, “I am Esau, your first-born; I have done as you told me. Pray sit up and eat of my game, that you may give me your innermost blessing.” Isaac said to his son, “How did you succeed so quickly, my son?” And he said, “Because the LORD your God granted me good fortune.” Isaac said to Jacob, “Come closer that I may feel you, my son—whether you are really my son Esau or not.” So Jacob drew close to his father Isaac, who felt him and wondered. “The voice is the voice of Jacob, yet the hands are the hands of Esau.” He did not recognize him, because his hands were hairy like those of his brother Esau; and so he blessed him. He asked, “Are you really my son Esau?” And when he said, “I am,” he said, “Serve me and let me eat of my son’s game that I may give you my innermost blessing.” So he served him and he ate, and he brought him wine and he drank. Then his father Isaac said to him, “Come close and kiss me, my son”; and he went up and kissed him. And he smelled his clothes and he blessed him, saying, “Ah, the smell of my son is like the smell of the fields that the LORD has blessed. “May God give you Of the dew of heaven and the fat of the earth, Abundance of new grain and wine. Let peoples serve you, And nations bow to you; Be master over your brothers, And let your mother’s sons bow to you. Cursed be they who curse you, Blessed they who bless you.” No sooner had Jacob left the presence of his father Isaac—after Isaac had finished blessing Jacob—than his brother Esau came back from his hunt. He too prepared a dish and brought it to his father. And he said to his father, “Let my father sit up and eat of his son’s game, so that you may give me your innermost blessing.” His father Isaac said to him, “Who are you?” And he said, “I am your son, Esau, your first-born!” Isaac was seized with very violent trembling. “Who was it then,” he demanded, “that hunted game and brought it to me? Moreover, I ate of it before you came, and I blessed him; now he must remain blessed!” When Esau heard his father’s words, he burst into wild and bitter sobbing, and said to his father, “Bless me too, Father!” But he answered, “Your brother came with guile and took away your blessing.” [Esau] said, “Was he, then, named Jacob that he might supplant me these two times? First he took away my birthright and now he has taken away my blessing!” And he added, “Have you not reserved a blessing for me?” Isaac answered, saying to Esau, “But I have made him master over you: I have given him all his brothers for servants, and sustained him with grain and wine. What, then, can I still do for you, my son?” And Esau said to his father, “Have you but one blessing, Father? Bless me too, Father!” And Esau wept aloud. And his father Isaac answered, saying to him, “See, your abode shall enjoy the fat of the earth And the dew of heaven above. Yet by your sword you shall live, And you shall serve your brother; But when you grow restive, You shall break his yoke from your neck.” Now Esau harbored a grudge against Jacob because of the blessing which his father had given him, and Esau said to himself, “Let but the mourning period of my father come, and I will kill my brother Jacob.” When the words of her older son Esau were reported to Rebekah, she sent for her younger son Jacob and said to him, “Your brother Esau is consoling himself by planning to kill you. Now, my son, listen to me. Flee at once to Haran, to my brother Laban. Stay with him a while, until your brother’s fury subsides— until your brother’s anger against you subsides—and he forgets what you have done to him. Then I will fetch you from there. Let me not lose you both in one day!” Rebekah said to Isaac, “I am disgusted with my life because of the Hittite women. If Jacob marries a Hittite woman like these, from among the native women, what good will life be to me?” So Isaac sent for Jacob and blessed him. He instructed him, saying, “You shall not take a wife from among the Canaanite women. Up, go to Paddan-aram, to the house of Bethuel, your mother’s father, and take a wife there from among the daughters of Laban, your mother’s brother, May El Shaddai bless you, make you fertile and numerous, so that you become an assembly of peoples. May He grant the blessing of Abraham to you and your offspring, that you may possess the land where you are sojourning, which God assigned to Abraham.” Then Isaac sent Jacob off, and he went to Paddan-aram, to Laban the son of Bethuel the Aramean, the brother of Rebekah, mother of Jacob and Esau. When Esau saw that Isaac had blessed Jacob and sent him off to Paddan-aram to take a wife from there, charging him, as he blessed him, “You shall not take a wife from among the Canaanite women,” and that Jacob had obeyed his father and mother and gone to Paddan-aram, Esau realized that the Canaanite women displeased his father Isaac. So Esau went to Ishmael and took to wife, in addition to the wives he had, Mahalath the daughter of Ishmael son of Abraham, sister of Nebaioth.
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃ אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר׃ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃ בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ׃ מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא׃ וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִּרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם׃ כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ׃ וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת־הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס) וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃ וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים׃ אִם־לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם־לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל־לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת־הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת־בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל־לֵֽב׃ הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת־הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל־פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו׃ וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת־לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ בְּרִיתִ֣י ׀ הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם־ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא׃ תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא־נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֺֽן׃ כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהוָֽה־צְבָא֖וֹת הֽוּא׃
A pronouncement: The word of the LORD to Israel through Malachi. I have shown you love, said the LORD. But you ask, “How have You shown us love?” After all—declares the LORD—Esau is Jacob’s brother; yet I have accepted Jacob and have rejected Esau. I have made his hills a desolation, his territory a home for beasts of the desert. If Edom thinks, “Though crushed, we can build the ruins again,” thus said the LORD of Hosts: They may build, but I will tear down. And so they shall be known as the region of wickedness, the people damned forever of the LORD. Your eyes shall behold it, and you shall declare, “Great is the LORD beyond the borders of Israel!” A son should honor his father, and a slave his master. Now if I am a father, where is the honor due Me? And if I am a master, where is the reverence due Me?—said the LORD of Hosts to you, O priests who scorn My name. But you ask, “How have we scorned Your name?” You offer defiled food on My altar. But you ask, “How have we defiled You?” By saying, “The table of the LORD can be treated with scorn.” When you present a blind animal for sacrifice—it doesn’t matter! When you present a lame or sick one—it doesn’t matter! Just offer it to your governor: Will he accept you? Will he show you favor?—said the LORD of Hosts. And now implore the favor of God! Will He be gracious to us? This is what you have done—will He accept any of you? The LORD of Hosts has said: If only you would lock My doors, and not kindle fire on My altar to no purpose! I take no pleasure in you—said the LORD of Hosts—and I will accept no offering from you. For from where the sun rises to where it sets, My name is honored among the nations, and everywhere incense and pure oblation are offered to My name; for My name is honored among the nations—said the LORD of Hosts. But you profane it when you say, “The table of the Lord is defiled and the meat, the food, can be treated with scorn.” You say, “Oh, what a bother!” And so you degrade it—said the LORD of Hosts—and you bring the stolen, the lame, and the sick; and you offer such as an oblation. Will I accept it from you?—said the LORD. A curse on the cheat who has an [unblemished] male in his flock, but for his vow sacrifices a blemished animal to the Lord! For I am a great King—said the LORD of Hosts—and My name is revered among the nations. And now, O priests, this charge is for you: Unless you obey and unless you lay it to heart, and do honor to My name—said the LORD of Hosts—I will send a curse and turn your blessings into curses. (Indeed, I have turned them into curses, because you do not lay it to heart.) I will put your seed under a ban, and I will strew dung upon your faces, the dung of your festal sacrifices, and you shall be carried out to its [heap]. Know, then, that I have sent this charge to you that My covenant with Levi may endure—said the LORD of Hosts. I had with him a covenant of life and well-being, which I gave to him, and of reverence, which he showed Me. For he stood in awe of My name. Proper rulings were in his mouth, And nothing perverse was on his lips; He served Me with complete loyalty And held the many back from iniquity. For the lips of a priest guard knowledge, And men seek rulings from his mouth; For he is a messenger of the LORD of Hosts.
וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃ וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃ וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיהוָֽה׃ וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃ וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיהוָ֖ה סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃ וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃ וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃ וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃ וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃ וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃ וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ׃ וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃ וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃ וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃ וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַיִּֽזְכְּרֶ֖הָ יְהוָֽה׃ וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃ וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכָל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַֽיהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ׃ וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֙עַר֙ וַהֲבִאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְהוָ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גָּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ׃ וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְהוָ֖ה שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר׃ וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ׃ וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽיהוָ֔ה כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽיהוָ֑ה וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַיהוָֽה׃ (פ) וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽיהוָ֑ה רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּיהוָ֖ה כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ׃ אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהוָ֔ה ולא [וְל֥וֹ] נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת׃ קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃ שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃ יְהוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃ יְהוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃ מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃ רַגְלֵ֤י חסידו [חֲסִידָיו֙] יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּֽי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃ יְהוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מריבו [מְרִיבָ֗יו] עלו [עָלָיו֙] בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃ (פ) וַיֵּ֧לֶךְ אֶלְקָנָ֛ה הָרָמָ֖תָה עַל־בֵּית֑וֹ וְהַנַּ֗עַר הָיָ֤ה מְשָׁרֵת֙ אֶת־יְהוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י עֵלִ֥י הַכֹּהֵֽן׃ וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־יְהוָֽה׃ וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כָּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ־הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ׃ וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃ גַּם֮ בְּטֶרֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר ׀ לו [לֹא֙] כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה׃ וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהוָֽה׃ וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים׃ וּבֵרַ֨ךְ עֵלִ֜י אֶת־אֶלְקָנָ֣ה וְאֶת־אִשְׁתּ֗וֹ וְאָמַר֙ יָשֵׂם֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ זֶ֙רַע֙ מִן־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את תַּ֚חַת הַשְּׁאֵלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖ל לַֽיהוָ֑ה וְהָלְכ֖וּ לִמְקֹמֽוֹ׃ כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־חַנָּ֔ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד שְׁלֹשָֽׁה־בָנִ֖ים וּשְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת וַיִּגְדַּ֛ל הַנַּ֥עַר שְׁמוּאֵ֖ל עִם־יְהוָֽה׃ (ס) וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י שֹׁמֵ֙עַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה׃ אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַעֲבִרִ֖ים עַם־יְהוָֽה׃ אִם־יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶֽחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם׃ וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם־יְהוָ֔ה וְגַ֖ם עִם־אֲנָשִֽׁים׃ (ס) וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה׃ וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי׃ לָכֵ֗ן נְאֻם־יְהוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־יְהוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ׃ הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת־זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ׃ וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵיטִ֖יב אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃ וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים׃ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל־שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל־חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם׃ וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר־לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל־אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת־לָֽחֶם׃ (ס) וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת־יְהוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ׃ (ס) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ ועינו [וְעֵינָיו֙] הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת׃ וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים׃ (פ) וַיִּקְרָ֧א יְהוָ֛ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיָּ֣רָץ אֶל־עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי־קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא־קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב׃ (ס) וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא־קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב׃ וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם יָדַ֣ע אֶת־יְהוָ֑ה וְטֶ֛רֶם יִגָּלֶ֥ה אֵלָ֖יו דְּבַר־יְהוָֽה׃ וַיֹּ֨סֶף יְהוָ֥ה קְרֹא־שְׁמוּאֵל֮ בַּשְּׁלִשִׁית֒ וַיָּ֙קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיָּ֣בֶן עֵלִ֔י כִּ֥י יְהוָ֖ה קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר׃ וַיֹּ֨אמֶר עֵלִ֣י לִשְׁמוּאֵל֮ לֵ֣ךְ שְׁכָב֒ וְהָיָה֙ אִם־יִקְרָ֣א אֵלֶ֔יךָ וְאָֽמַרְתָּ֙ דַּבֵּ֣ר יְהוָ֔ה כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֣לֶךְ שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּשְׁכַּ֖ב בִּמְקוֹמֽוֹ׃ וַיָּבֹ֤א יְהוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃ (פ) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו׃ בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל־עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה׃ וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי־שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת־בֵּית֖וֹ עַד־עוֹלָ֑ם בַּעֲוֺ֣ן אֲשֶׁר־יָדַ֗ע כִּֽי־מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם׃ וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֺ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ וַיִּשְׁכַּ֤ב שְׁמוּאֵל֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־דַּלְת֣וֹת בֵּית־יְהוָ֑ה וּשְׁמוּאֵ֣ל יָרֵ֔א מֵהַגִּ֥יד אֶת־הַמַּרְאָ֖ה אֶל־עֵלִֽי׃ וַיִּקְרָ֤א עֵלִי֙ אֶת־שְׁמוּאֵ֔ל וַיֹּ֖אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל בְּנִ֑י וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֗אמֶר מָ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תְכַחֵ֖ד מִמֶּ֑נִּי כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה־לְּךָ֤ אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־תְּכַחֵ֤ד מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר מִכָּל־הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וַיַּגֶּד־ל֤וֹ שְׁמוּאֵל֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א כִחֵ֖ד מִמֶּ֑נּוּ וַיֹּאמַ֕ר יְהוָ֣ה ה֔וּא הַטּ֥וֹב בְּעֵינָ֖ו יַעֲשֶֽׂה׃ (פ) וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־הִפִּ֥יל מִכָּל־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃ וַיֵּ֙דַע֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהוָֽה׃ וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי־נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל־שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ (פ) וַיְהִ֥י דְבַר־שְׁמוּאֵ֖ל לְכָל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּצֵ֣א יִשְׂרָאֵל֩ לִקְרַ֨את פְּלִשְׁתִּ֜ים לַמִּלְחָמָ֗ה וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל־הָאֶ֣בֶן הָעֵ֔זֶר וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בַאֲפֵֽק׃ וַיַּעַרְכ֨וּ פְלִשְׁתִּ֜ים לִקְרַ֣את יִשְׂרָאֵ֗ל וַתִּטֹּשׁ֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּנָּ֥גֶף יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֤וּ בַמַּֽעֲרָכָה֙ בַּשָּׂדֶ֔ה כְּאַרְבַּ֥עַת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ׃ וַיָּבֹ֣א הָעָם֮ אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָ֣מָּה נְגָפָ֧נוּ יְהוָ֛ה הַיּ֖וֹם לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִכַּ֥ף אֹיְבֵֽינוּ׃ וַיִּשְׁלַ֤ח הָעָם֙ שִׁלֹ֔ה וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם אֵ֣ת אֲר֧וֹן בְּרִית־יְהוָ֛ה צְבָא֖וֹת יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֑ים וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י עִם־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס׃ וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיָּרִ֥עוּ כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתֵּהֹ֖ם הָאָֽרֶץ׃ וַיִּשְׁמְע֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֶ֠ה ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֧ה הַגְּדוֹלָ֛ה הַזֹּ֖את בְּמַחֲנֵ֣ה הָעִבְרִ֑ים וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֚י אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיִּֽרְאוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֣י אָמְר֔וּ בָּ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּאמְרוּ֙ א֣וֹי לָ֔נוּ כִּ֣י לֹ֥א הָיְתָ֛ה כָּזֹ֖את אֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֹֽׁם׃ א֣וֹי לָ֔נוּ מִ֣י יַצִּילֵ֔נוּ מִיַּ֛ד הָאֱלֹהִ֥ים הָאַדִּירִ֖ים הָאֵ֑לֶּה אֵ֧לֶּה הֵ֣ם הָאֱלֹהִ֗ים הַמַּכִּ֧ים אֶת־מִצְרַ֛יִם בְּכָל־מַכָּ֖ה בַּמִּדְבָּֽר׃ הִֽתְחַזְּק֞וּ וִֽהְי֤וּ לַֽאֲנָשִׁים֙ פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּ֚ן תַּעַבְד֣וּ לָעִבְרִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר עָבְד֖וּ לָכֶ֑ם וִהְיִיתֶ֥ם לַאֲנָשִׁ֖ים וְנִלְחַמְתֶּֽם׃ וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי׃ וַאֲר֥וֹן אֱלֹהִ֖ים נִלְקָ֑ח וּשְׁנֵ֤י בְנֵֽי־עֵלִי֙ מֵ֔תוּ חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס׃ וַיָּ֤רָץ אִישׁ־בִּנְיָמִן֙ מֵהַמַּ֣עֲרָכָ֔ה וַיָּבֹ֥א שִׁלֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וּמַדָּ֣יו קְרֻעִ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ וַיָּב֗וֹא וְהִנֵּ֣ה עֵ֠לִי יֹשֵׁ֨ב עַֽל־הַכִּסֵּ֜א יך [יַ֥ד] דֶּ֙רֶךְ֙ מְצַפֶּ֔ה כִּֽי־הָיָ֤ה לִבּוֹ֙ חָרֵ֔ד עַ֖ל אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְהָאִ֗ישׁ בָּ֚א לְהַגִּ֣יד בָּעִ֔יר וַתִּזְעַ֖ק כָּל־הָעִֽיר׃ וַיִּשְׁמַ֤ע עֵלִי֙ אֶת־ק֣וֹל הַצְּעָקָ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מֶ֛ה ק֥וֹל הֶהָמ֖וֹן הַזֶּ֑ה וְהָאִ֣ישׁ מִהַ֔ר וַיָּבֹ֖א וַיַּגֵּ֥ד לְעֵלִֽי׃ וְעֵלִ֕י בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה וְעֵינָ֣יו קָ֔מָה וְלֹ֥א יָכ֖וֹל לִרְאֽוֹת׃ וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֜ישׁ אֶל־עֵלִ֗י אָֽנֹכִי֙ הַבָּ֣א מִן־הַמַּעֲרָכָ֔ה וַאֲנִ֕י מִן־הַמַּעֲרָכָ֖ה נַ֣סְתִּי הַיּ֑וֹם וַיֹּ֛אמֶר מֶֽה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר בְּנִֽי׃ וַיַּ֨עַן הַֽמְבַשֵּׂ֜ר וַיֹּ֗אמֶר נָ֤ס יִשְׂרָאֵל֙ לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים וְגַ֛ם מַגֵּפָ֥ה גְדוֹלָ֖ה הָיְתָ֣ה בָעָ֑ם וְגַם־שְׁנֵ֨י בָנֶ֜יךָ מֵ֗תוּ חָפְנִי֙ וּפִ֣ינְחָ֔ס וַאֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים נִלְקָֽחָה׃ (פ) וַיְהִ֞י כְּהַזְכִּיר֣וֹ ׀ אֶת־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֗ים וַיִּפֹּ֣ל מֵֽעַל־הַ֠כִּסֵּא אֲחֹ֨רַנִּ֜ית בְּעַ֣ד ׀ יַ֣ד הַשַּׁ֗עַר וַתִּשָּׁבֵ֤ר מַפְרַקְתּוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת כִּֽי־זָקֵ֥ן הָאִ֖ישׁ וְכָבֵ֑ד וְה֛וּא שָׁפַ֥ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ וְכַלָּת֣וֹ אֵֽשֶׁת־פִּינְחָס֮ הָרָ֣ה לָלַת֒ וַתִּשְׁמַ֣ע אֶת־הַשְּׁמֻעָ֔ה אֶל־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וּמֵ֥ת חָמִ֖יהָ וְאִישָׁ֑הּ וַתִּכְרַ֣ע וַתֵּ֔לֶד כִּֽי־נֶהֶפְכ֥וּ עָלֶ֖יהָ צִרֶֽיהָ׃ וּכְעֵ֣ת מוּתָ֗הּ וַתְּדַבֵּ֙רְנָה֙ הַנִּצָּב֣וֹת עָלֶ֔יהָ אַל־תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י בֵ֣ן יָלָ֑דְתְּ וְלֹ֥א עָנְתָ֖ה וְלֹא־שָׁ֥תָה לִבָּֽהּ׃ וַתִּקְרָ֣א לַנַּ֗עַר אִֽי־כָבוֹד֙ לֵאמֹ֔ר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶל־חָמִ֖יהָ וְאִישָֽׁהּ׃ וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים׃ (פ) וּפְלִשְׁתִּים֙ לָֽקְח֔וּ אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיְבִאֻ֛הוּ מֵאֶ֥בֶן הָעֵ֖זֶר אַשְׁדּֽוֹדָה׃ וַיִּקְח֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ בֵּ֣ית דָּג֑וֹן וַיַּצִּ֥יגוּ אֹת֖וֹ אֵ֥צֶל דָּגֽוֹן׃ וַיַּשְׁכִּ֤מוּ אַשְׁדּוֹדִים֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וְהִנֵּ֣ה דָג֗וֹן נֹפֵ֤ל לְפָנָיו֙ אַ֔רְצָה לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה וַיִּקְחוּ֙ אֶת־דָּג֔וֹן וַיָּשִׁ֥בוּ אֹת֖וֹ לִמְקוֹמֽוֹ׃ וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּקֶר֮ מִֽמָּחֳרָת֒ וְהִנֵּ֣ה דָג֗וֹן נֹפֵ֤ל לְפָנָיו֙ אַ֔רְצָה לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה וְרֹ֨אשׁ דָּג֜וֹן וּשְׁתֵּ֣י ׀ כַּפּ֣וֹת יָדָ֗יו כְּרֻתוֹת֙ אֶל־הַמִּפְתָּ֔ן רַ֥ק דָּג֖וֹן נִשְׁאַ֥ר עָלָֽיו׃ עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יִדְרְכוּ֩ כֹהֲנֵ֨י דָג֜וֹן וְכָֽל־הַבָּאִ֧ים בֵּית־דָּג֛וֹן עַל־מִפְתַּ֥ן דָּג֖וֹן בְּאַשְׁדּ֑וֹד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס) וַתִּכְבַּ֧ד יַד־יְהוָ֛ה אֶל־הָאַשְׁדּוֹדִ֖ים וַיְשִׁמֵּ֑ם וַיַּ֤ךְ אֹתָם֙ בעפלים [בַּטְּחֹרִ֔ים] אֶת־אַשְׁדּ֖וֹד וְאֶת־גְּבוּלֶֽיהָ׃ וַיִּרְא֥וּ אַנְשֵֽׁי־אַשְׁדּ֖וֹד כִּֽי־כֵ֑ן וְאָמְר֗וּ לֹֽא־יֵשֵׁ֞ב אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עִמָּ֔נוּ כִּֽי־קָשְׁתָ֤ה יָדוֹ֙ עָלֵ֔ינוּ וְעַ֖ל דָּג֥וֹן אֱלֹהֵֽינוּ׃ וַיִּשְׁלְח֡וּ וַיַּאַסְפוּ֩ אֶת־כָּל־סַרְנֵ֨י פְלִשְׁתִּ֜ים אֲלֵיהֶ֗ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַֽה־נַּעֲשֶׂ֗ה לַֽאֲרוֹן֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ גַּ֣ת יִסֹּ֔ב אֲר֖וֹן אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּסֵּ֕בּוּ אֶת־אֲר֖וֹן אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) וַיְהִ֞י אַחֲרֵ֣י ׀ הֵסַ֣בּוּ אֹת֗וֹ וַתְּהִ֨י יַד־יְהוָ֤ה ׀ בָּעִיר֙ מְהוּמָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד וַיַּךְ֙ אֶת־אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּשָּׂתְר֥וּ לָהֶ֖ם עפלים [טְחֹרִֽים׃] וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים עֶקְר֑וֹן וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן הָאֱלֹהִים֙ עֶקְר֔וֹן וַיִּזְעֲק֨וּ הָֽעֶקְרֹנִ֜ים לֵאמֹ֗ר הֵסַ֤בּוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲרוֹן֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַהֲמִיתֵ֖נִי וְאֶת־עַמִּֽי׃ וַיִּשְׁלְח֨וּ וַיַּאַסְפ֜וּ אֶת־כָּל־סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּֽאמְרוּ֙ שַׁלְּח֞וּ אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְיָשֹׁ֣ב לִמְקֹמ֔וֹ וְלֹֽא־יָמִ֥ית אֹתִ֖י וְאֶת־עַמִּ֑י כִּֽי־הָיְתָ֤ה מְהֽוּמַת־מָ֙וֶת֙ בְּכָל־הָעִ֔יר כָּבְדָ֥ה מְאֹ֛ד יַ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים שָֽׁם׃ וְהָֽאֲנָשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מֵ֔תוּ הֻכּ֖וּ בעפלים [בַּטְּחֹרִ֑ים] וַתַּ֛עַל שַֽׁוְעַ֥ת הָעִ֖יר הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיְהִ֧י אֲרוֹן־יְהוָ֛ה בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים שִׁבְעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃ וַיִּקְרְא֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים לַכֹּהֲנִ֤ים וְלַקֹּֽסְמִים֙ לֵאמֹ֔ר מַֽה־נַּעֲשֶׂ֖ה לַאֲר֣וֹן יְהוָ֑ה הוֹדִעֻ֕נוּ בַּמֶּ֖ה נְשַׁלְּחֶ֥נּוּ לִמְקוֹמֽוֹ׃ וַיֹּאמְר֗וּ אִֽם־מְשַׁלְּחִ֞ים אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אַל־תְּשַׁלְּח֤וּ אֹתוֹ֙ רֵיקָ֔ם כִּֽי־הָשֵׁ֥ב תָּשִׁ֛יבוּ ל֖וֹ אָשָׁ֑ם אָ֤ז תֵּרָֽפְאוּ֙ וְנוֹדַ֣ע לָכֶ֔ם לָ֛מָּה לֹא־תָס֥וּר יָד֖וֹ מִכֶּֽם׃ וַיֹּאמְר֗וּ מָ֣ה הָאָשָׁם֮ אֲשֶׁ֣ר נָשִׁ֣יב לוֹ֒ וַיֹּאמְר֗וּ מִסְפַּר֙ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים חֲמִשָּׁה֙ עפלי [טְחֹרֵ֣י] זָהָ֔ב וַחֲמִשָּׁ֖ה עַכְבְּרֵ֣י זָהָ֑ב כִּֽי־מַגֵּפָ֥ה אַחַ֛ת לְכֻלָּ֖ם וּלְסַרְנֵיכֶֽם׃ וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י עפליכם [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּב֑וֹד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדוֹ֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם׃ וְלָ֤מָּה תְכַבְּדוּ֙ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֧ר כִּבְּד֛וּ מִצְרַ֥יִם וּפַרְעֹ֖ה אֶת־לִבָּ֑ם הֲלוֹא֙ כַּאֲשֶׁ֣ר הִתְעַלֵּ֣ל בָּהֶ֔ם וַֽיְשַׁלְּח֖וּם וַיֵּלֵֽכוּ׃ וְעַתָּ֗ה קְח֨וּ וַעֲשׂ֜וּ עֲגָלָ֤ה חֲדָשָׁה֙ אֶחָ֔ת וּשְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עֹ֑ל וַאֲסַרְתֶּ֤ם אֶת־הַפָּרוֹת֙ בָּעֲגָלָ֔ה וַהֲשֵׁיבֹתֶ֧ם בְּנֵיהֶ֛ם מֵאַחֲרֵיהֶ֖ם הַבָּֽיְתָה׃ וּלְקַחְתֶּ֞ם אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וּנְתַתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ אֶל־הָ֣עֲגָלָ֔ה וְאֵ֣ת ׀ כְּלֵ֣י הַזָּהָ֗ב אֲשֶׁ֨ר הֲשֵׁבֹתֶ֥ם לוֹ֙ אָשָׁ֔ם תָּשִׂ֥ימוּ בָאַרְגַּ֖ז מִצִּדּ֑וֹ וְשִׁלַּחְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ וְהָלָֽךְ׃ וּרְאִיתֶ֗ם אִם־דֶּ֨רֶךְ גְּבוּל֤וֹ יַֽעֲלֶה֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ ה֚וּא עָ֣שָׂה לָ֔נוּ אֶת־הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את וְאִם־לֹ֗א וְיָדַ֙עְנוּ֙ כִּ֣י לֹ֤א יָדוֹ֙ נָ֣גְעָה בָּ֔נוּ מִקְרֶ֥ה ה֖וּא הָ֥יָה לָֽנוּ׃ וַיַּעֲשׂ֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּאַסְר֖וּם בָּעֲגָלָ֑ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת׃ וַיָּשִׂ֛מוּ אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה אֶל־הָעֲגָלָ֑ה וְאֵ֣ת הָאַרְגַּ֗ז וְאֵת֙ עַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֔ב וְאֵ֖ת צַלְמֵ֥י טְחֹרֵיהֶֽם׃ וַיִשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל־דֶּ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא־סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ הֹלְכִ֣ים אַחֲרֵיהֶ֔ם עַד־גְּב֖וּל בֵּ֥ית שָֽׁמֶשׁ׃ וּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹצְרִ֥ים קְצִיר־חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת׃ וְהָעֲגָלָ֡ה בָּ֠אָה אֶל־שְׂדֵ֨ה יְהוֹשֻׁ֤עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִׁי֙ וַתַּעֲמֹ֣ד שָׁ֔ם וְשָׁ֖ם אֶ֣בֶן גְּדוֹלָ֑ה וַֽיְבַקְּעוּ֙ אֶת־עֲצֵ֣י הָעֲגָלָ֔ה וְאֶת־הַ֨פָּר֔וֹת הֶעֱל֥וּ עֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃ (ס) וְהַלְוִיִּ֞ם הוֹרִ֣ידוּ ׀ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וְאֶת־הָאַרְגַּ֤ז אֲשֶׁר־אִתּוֹ֙ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ כְלֵֽי־זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֖מוּ אֶל־הָאֶ֣בֶן הַגְּדוֹלָ֑ה וְאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ הֶעֱל֨וּ עֹל֜וֹת וַֽיִּזְבְּח֧וּ זְבָחִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לַֽיהוָֽה׃ וַחֲמִשָּׁ֥ה סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים רָא֑וּ וַיָּשֻׁ֥בוּ עֶקְר֖וֹן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ (ס) וְאֵ֙לֶּה֙ טְחֹרֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֧יבוּ פְלִשְׁתִּ֛ים אָשָׁ֖ם לַֽיהוָ֑ה לְאַשְׁדּ֨וֹד אֶחָ֜ד לְעַזָּ֤ה אֶחָד֙ לְאַשְׁקְל֣וֹן אֶחָ֔ד לְגַ֥ת אֶחָ֖ד לְעֶקְר֥וֹן אֶחָֽד׃ (ס) וְעַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֗ב מִסְפַּ֞ר כָּל־עָרֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ לַחֲמֵ֣שֶׁת הַסְּרָנִ֔ים מֵעִ֣יר מִבְצָ֔ר וְעַ֖ד כֹּ֣פֶר הַפְּרָזִ֑י וְעַ֣ד ׀ אָבֵ֣ל הַגְּדוֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֤יחוּ עָלֶ֙יהָ֙ אֵ֚ת אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בִּשְׂדֵ֥ה יְהוֹשֻׁ֖עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִֽׁי׃ וַיַּ֞ךְ בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה יְהוָ֛ה בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י יְהוָ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ׃ (ס) וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יוֹשְׁבֵ֥י קִרְיַת־יְעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הֵשִׁ֤בוּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה רְד֕וּ הַעֲל֥וּ אֹת֖וֹ אֲלֵיכֶֽם׃ וַיָּבֹ֜אוּ אַנְשֵׁ֣י ׀ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֗ים וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיָּבִ֣אוּ אֹת֔וֹ אֶל־בֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב בַּגִּבְעָ֑ה וְאֶת־אֶלְעָזָ֤ר בְּנוֹ֙ קִדְּשׁ֔וּ לִשְׁמֹ֖ר אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ (פ) וַיְהִ֗י מִיּ֞וֹם שֶׁ֤בֶת הָֽאָרוֹן֙ בְּקִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֖וּ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיִּנָּה֛וּ כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל אֶל־כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ אִם־בְּכָל־לְבַבְכֶ֗ם אַתֶּ֤ם שָׁבִים֙ אֶל־יְהוָ֔ה הָסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֧י הַנֵּכָ֛ר מִתּוֹכְכֶ֖ם וְהָעַשְׁתָּר֑וֹת וְהָכִ֨ינוּ לְבַבְכֶ֤ם אֶל־יְהוָה֙ וְעִבְדֻ֣הוּ לְבַדּ֔וֹ וְיַצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ וַיָּסִ֙ירוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹ֑ת וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ (פ) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל קִבְצ֥וּ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑תָה וְאֶתְפַּלֵּ֥ל בַּעַדְכֶ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ וַיִּקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּתָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לַיהוָ֑ה וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה׃ וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּֽי־הִתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּצְפָּ֔תָה וַיַּעֲל֥וּ סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים׃ וַיֹּאמְר֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל אַל־תַּחֲרֵ֣שׁ מִמֶּ֔נּוּ מִזְּעֹ֖ק אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד ויעלה [וַיַּעֲלֵ֧הוּ] עוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לַֽיהוָ֑ה וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יְהוָה֙ בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם יְהוָ֣ה ׀ בְּקוֹל־גָּ֠דוֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל־פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֵּ֨צְא֜וּ אַנְשֵׁ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֕וּם עַד־מִתַּ֖חַת לְבֵ֥ית כָּֽר׃ וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶ֣בֶן אַחַ֗ת וַיָּ֤שֶׂם בֵּֽין־הַמִּצְפָּה֙ וּבֵ֣ין הַשֵּׁ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ אֶ֣בֶן הָעָ֑זֶר וַיֹּאמַ֕ר עַד־הֵ֖נָּה עֲזָרָ֥נוּ יְהוָֽה׃ וַיִּכָּֽנְעוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְלֹא־יָסְפ֣וּ ע֔וֹד לָב֖וֹא בִּגְב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַתְּהִ֤י יַד־יְהוָה֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁמוּאֵֽל׃ וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ־פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד־גַּ֔ת וְאֶ֨ת־גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י שָׁל֔וֹם בֵּ֥ין יִשְׂרָאֵ֖ל וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃ וַיִּשְׁפֹּ֤ט שְׁמוּאֵל֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃ וְהָלַ֗ךְ מִדֵּ֤י שָׁנָה֙ בְּשָׁנָ֔ה וְסָבַב֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּ֖ל וְהַמִּצְפָּ֑ה וְשָׁפַט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הַמְּקוֹמ֖וֹת הָאֵֽלֶּה׃ וּתְשֻׁבָת֤וֹ הָרָמָ֙תָה֙ כִּֽי־שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ (פ) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר זָקֵ֖ן שְׁמוּאֵ֑ל וַיָּ֧שֶׂם אֶת־בָּנָ֛יו שֹׁפְטִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְהִ֞י שֶׁם־בְּנ֤וֹ הַבְּכוֹר֙ יוֹאֵ֔ל וְשֵׁ֥ם מִשְׁנֵ֖הוּ אֲבִיָּ֑ה שֹׁפְטִ֖ים בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ וְלֹֽא־הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ בדרכו [בִּדְרָכָ֔יו] וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ־שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט׃ (פ) וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָֽתָה׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל־הַגּוֹיִֽם׃ וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָמְר֔וּ תְּנָה־לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשָׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ (פ) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ כְּכָֽל־הַמַּעֲשִׂ֣ים אֲשֶׁר־עָשׂ֗וּ מִיּוֹם֩ הַעֲלֹתִ֨י אֹתָ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיַּ֣עַזְבֻ֔נִי וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים כֵּ֛ן הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים גַּם־לָֽךְ׃ וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי־הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ (ס) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה אֶל־הָעָ֕ם הַשֹּׁאֲלִ֥ים מֵאִתּ֖וֹ מֶֽלֶךְ׃ (ס) וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ׃ וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי־מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ׃ וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת׃ וְאֶת־שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת־כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו׃ וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו׃ וְאֶת־עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת־שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ׃ צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים׃ וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא־יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ וַיְמָאֲנ֣וּ הָעָ֔ם לִשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ׃ וְהָיִ֥ינוּ גַם־אֲנַ֖חְנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת־מִלְחֲמֹתֵֽנוּ׃ וַיִּשְׁמַ֣ע שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י הָעָ֑ם וַֽיְדַבְּרֵ֖ם בְּאָזְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (פ) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־שְׁמוּאֵל֙ שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֔ם וְהִמְלַכְתָּ֥ לָהֶ֖ם מֶ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ׃ (פ)
There was a man from Ramathaim of the Zuphites, in the hill country of Ephraim, whose name was Elkanah son of Jeroham son of Elihu son of Tohu son of Zuph, an Ephraimite. He had two wives, one named Hannah and the other Peninnah; Peninnah had children, but Hannah was childless. This man used to go up from his town every year to worship and to offer sacrifice to the LORD of Hosts at Shiloh.—Hophni and Phinehas, the two sons of Eli, were priests of the LORD there. One such day, Elkanah offered a sacrifice. He used to give portions to his wife Peninnah and to all her sons and daughters; but to Hannah he would give one portion only—though Hannah was his favorite—for the LORD had closed her womb. Moreover, her rival, to make her miserable, would taunt her that the LORD had closed her womb. This happened year after year: Every time she went up to the House of the LORD, the other would taunt her, so that she wept and would not eat. Her husband Elkanah said to her, “Hannah, why are you crying and why aren’t you eating? Why are you so sad? Am I not more devoted to you than ten sons?” After they had eaten and drunk at Shiloh, Hannah rose.—The priest Eli was sitting on the seat near the doorpost of the temple of the LORD.— In her wretchedness, she prayed to the LORD, weeping all the while. And she made this vow: “O LORD of Hosts, if You will look upon the suffering of Your maidservant and will remember me and not forget Your maidservant, and if You will grant Your maidservant a male child, I will dedicate him to the LORD for all the days of his life; and no razor shall ever touch his head.” As she kept on praying before the LORD, Eli watched her mouth. Now Hannah was praying in her heart; only her lips moved, but her voice could not be heard. So Eli thought she was drunk. Eli said to her, “How long will you make a drunken spectacle of yourself? Sober up!” And Hannah replied, “Oh no, my lord! I am a very unhappy woman. I have drunk no wine or other strong drink, but I have been pouring out my heart to the LORD. Do not take your maidservant for a worthless woman; I have only been speaking all this time out of my great anguish and distress.” “Then go in peace,” said Eli, “and may the God of Israel grant you what you have asked of Him.” She answered, “You are most kind to your handmaid.” So the woman left, and she ate, and was no longer downcast. Early next morning they bowed low before the LORD, and they went back home to Ramah. Elkanah knew his wife Hannah and the LORD remembered her. Hannah conceived, and at the turn of the year bore a son. She named him Samuel, meaning, “I asked the LORD for him.” And when the man Elkanah and all his household were going up to offer to the LORD the annual sacrifice and his votive sacrifice, Hannah did not go up. She said to her husband, “When the child is weaned, I will bring him. For when he has appeared before the LORD, he must remain there for good.” Her husband Elkanah said to her, “Do as you think best. Stay home until you have weaned him. May the LORD fulfill His word.” So the woman stayed home and nursed her son until she weaned him. When she had weaned him, she took him up with her, along with three bulls, one ephah of flour, and a jar of wine. And though the boy was still very young, she brought him to the House of the LORD at Shiloh. After slaughtering the bull, they brought the boy to Eli. She said, “Please, my lord! As you live, my lord, I am the woman who stood here beside you and prayed to the LORD. It was this boy I prayed for; and the LORD has granted me what I asked of Him. I, in turn, hereby lend him to the LORD. For as long as he lives he is lent to the LORD.” And they bowed low there before the LORD. And Hannah prayed: My heart exults in the LORD; I have triumphed through the LORD. I gloat over my enemies; I rejoice in Your deliverance. There is no holy one like the LORD, Truly, there is none beside You; There is no rock like our God. Talk no more with lofty pride, Let no arrogance cross your lips! For the LORD is an all-knowing God; By Him actions are measured. The bows of the mighty are broken, And the faltering are girded with strength. Men once sated must hire out for bread; Men once hungry hunger no more. While the barren woman bears seven, The mother of many is forlorn. The LORD deals death and gives life, Casts down into Sheol and raises up. The LORD makes poor and makes rich; He casts down, He also lifts high. He raises the poor from the dust, Lifts up the needy from the dunghill, Setting them with nobles, Granting them seats of honor. For the pillars of the earth are the LORD’s; He has set the world upon them. He guards the steps of His faithful, But the wicked perish in darkness— For not by strength shall man prevail. The foes of the LORD shall be shattered; He will thunder against them in the heavens. The LORD will judge the ends of the earth. He will give power to His king, And triumph to His anointed one. Then Elkanah [and Hannah] went home to Ramah; and the boy entered the service of the LORD under the priest Eli. Now Eli’s sons were scoundrels; they paid no heed to the LORD. This is how the priests used to deal with the people: When anyone brought a sacrifice, the priest’s boy would come along with a three-pronged fork while the meat was boiling, and he would thrust it into the cauldron, or the kettle, or the great pot, or the small cooking-pot; and whatever the fork brought up, the priest would take away on it. This was the practice at Shiloh with all the Israelites who came there. [But now] even before the suet was turned into smoke, the priest’s boy would come and say to the man who was sacrificing, “Hand over some meat to roast for the priest; for he won’t accept boiled meat from you, only raw.” And if the man said to him, “Let them first turn the suet into smoke, and then take as much as you want,” he would reply, “No, hand it over at once or I’ll take it by force.” The sin of the young men against the LORD was very great, for the men treated the LORD’s offerings impiously. Samuel was engaged in the service of the LORD as an attendant, girded with a linen ephod. His mother would also make a little robe for him and bring it up to him every year, when she made the pilgrimage with her husband to offer the annual sacrifice. Eli would bless Elkanah and his wife, and say, “May the LORD grant you offspring by this woman in place of the loan she made to the LORD.” Then they would return home. For the LORD took note of Hannah; she conceived and bore three sons and two daughters. Young Samuel meanwhile grew up in the service of the LORD. Now Eli was very old. When he heard all that his sons were doing to all Israel, and how they lay with the women who performed tasks at the entrance of the Tent of Meeting, he said to them, “Why do you do such things? I get evil reports about you from the people on all hands. Don’t, my sons! It is no favorable report I hear the people of the LORD spreading about. If a man sins against a man, the LORD may pardon him; but if a man offends against God, who can obtain pardon for him?” But they ignored their father’s plea; for the LORD was resolved that they should die. Young Samuel, meanwhile, grew in esteem and favor both with God and with men. A man of God came to Eli and said to him, “Thus said the LORD: Lo, I revealed Myself to your father’s house in Egypt when they were subject to the House of Pharaoh, and I chose them from among all the tribes of Israel to be My priests—to ascend My altar, to burn incense, [and] to carry an ephod before Me—and I assigned to your father’s house all offerings by fire of the Israelites. Why, then, do you maliciously trample upon the sacrifices and offerings that I have commanded? You have honored your sons more than Me, feeding on the first portions of every offering of My people Israel. Assuredly—declares the LORD, the God of Israel—I intended for you and your father’s house to remain in My service forever. But now—declares the LORD—far be it from Me! For I honor those who honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored. A time is coming when I will break your power and that of your father’s house, and there shall be no elder in your house. You will gaze grudgingly at all the bounty that will be bestowed on Israel, but there shall never be an elder in your house. I shall not cut off all your offspring from My altar; [but,] to make your eyes pine and your spirit languish, all the increase in your house shall die as [ordinary] men. And this shall be a sign for you: The fate of your two sons Hophni and Phinehas—they shall both die on the same day. And I will raise up for Myself a faithful priest, who will act in accordance with My wishes and My purposes. I will build for him an enduring house, and he shall walk before My anointed evermore. And all the survivors of your house shall come and bow low to him for the sake of a money fee and a loaf of bread, and shall say, ‘Please, assign me to one of the priestly duties, that I may have a morsel of bread to eat.’” Young Samuel was in the service of the LORD under Eli. In those days the word of the LORD was rare; prophecy was not widespread. One day, Eli was asleep in his usual place; his eyes had begun to fail and he could barely see. The lamp of God had not yet gone out, and Samuel was sleeping in the temple of the LORD where the Ark of God was. The LORD called out to Samuel, and he answered, “I’m coming.” He ran to Eli and said, “Here I am; you called me.” But he replied, “I didn’t call you; go back to sleep.” So he went back and lay down. Again the LORD called, “Samuel!” Samuel rose and went to Eli and said, “Here I am; you called me.” But he replied, “I didn’t call, my son; go back to sleep.”— Now Samuel had not yet experienced the LORD; the word of the LORD had not yet been revealed to him.— The LORD called Samuel again, a third time, and he rose and went to Eli and said, “Here I am; you called me.” Then Eli understood that the LORD was calling the boy. And Eli said to Samuel, “Go lie down. If you are called again, say, ‘Speak, LORD, for Your servant is listening.’” And Samuel went to his place and lay down. The LORD came, and stood there, and He called as before: “Samuel! Samuel!” And Samuel answered, “Speak, for Your servant is listening.” The LORD said to Samuel: “I am going to do in Israel such a thing that both ears of anyone who hears about it will tingle. In that day I will fulfill against Eli all that I spoke concerning his house, from beginning to end. And I declare to him that I sentence his house to endless punishment for the iniquity he knew about—how his sons committed sacrilege at will—and he did not rebuke them. Assuredly, I swear concerning the house of Eli that the iniquity of the house of Eli will never be expiated by sacrifice or offering.” Samuel lay there until morning; and then he opened the doors of the House of the LORD. Samuel was afraid to report the vision to Eli, but Eli summoned Samuel and said, “Samuel, my son”; and he answered, “Here.” And [Eli] asked, “What did He say to you? Keep nothing from me. Thus and more may God do to you if you keep from me a single word of all that He said to you!” Samuel then told him everything, withholding nothing from him. And [Eli] said, “He is the LORD; He will do what He deems right.” Samuel grew up and the LORD was with him: He did not leave any of Samuel’s predictions unfulfilled. All Israel, from Dan to Beer-sheba, knew that Samuel was trustworthy as a prophet of the LORD. And the LORD continued to appear at Shiloh: the LORD revealed Himself to Samuel at Shiloh with the word of the LORD; and Samuel’s word went forth to all Israel. Israel marched out to engage the Philistines in battle; they encamped near Eben-ezer, while the Philistines encamped at Aphek. The Philistines arrayed themselves against Israel; and when the battle was fought, Israel was routed by the Philistines, who slew about four thousand men on the field of battle. When the [Israelite] troops returned to the camp, the elders of Israel asked, “Why did the LORD put us to rout today before the Philistines? Let us fetch the Ark of the Covenant of the LORD from Shiloh; thus He will be present among us and will deliver us from the hands of our enemies.” So the troops sent men to Shiloh; there Eli’s two sons, Hophni and Phinehas, were in charge of the Ark of the Covenant of God, and they brought down from there the Ark of the Covenant of the LORD of Hosts Enthroned on the Cherubim. When the Ark of the Covenant of the LORD entered the camp, all Israel burst into a great shout, so that the earth resounded. The Philistines heard the noise of the shouting and they wondered, “Why is there such a loud shouting in the camp of the Hebrews?” And when they learned that the Ark of the LORD had come to the camp, the Philistines were frightened; for they said, “God has come to the camp.” And they cried, “Woe to us! Nothing like this has ever happened before. Woe to us! Who will save us from the power of this mighty God? He is the same God who struck the Egyptians with every kind of plague in the wilderness! Brace yourselves and be men, O Philistines! Or you will become slaves to the Hebrews as they were slaves to you. Be men and fight!” The Philistines fought; Israel was routed, and they all fled to their homes. The defeat was very great, thirty thousand foot soldiers of Israel fell there. The Ark of God was captured, and Eli’s two sons, Hophni and Phinehas, were slain. A Benjaminite ran from the battlefield and reached Shiloh the same day; his clothes were rent and there was earth on his head. When he arrived, he found Eli sitting on a seat, waiting beside the road—his heart trembling for the Ark of God. The man entered the city to spread the news, and the whole city broke out in a cry. And when Eli heard the sound of the outcry and asked, “What is the meaning of this uproar?” the man rushed over to tell Eli. Now Eli was ninety-eight years old; his eyes were fixed in a blind stare. The man said to Eli, “I am the one who came from the battlefield; I have just fled from the battlefield.” [Eli] asked, “What happened, my son?” The bearer of the news replied, “Israel fled before the Philistines and the troops also suffered a great slaughter. Your two sons, Hophni and Phinehas, are dead, and the Ark of God has been captured.” When he mentioned the Ark of God, [Eli] fell backward off the seat beside the gate, broke his neck and died; for he was an old man and heavy. He had been a chieftain of Israel for forty years. His daughter-in-law, the wife of Phinehas, was with child, about to give birth. When she heard the report that the Ark of God was captured and that her father-in-law and her husband were dead, she was seized with labor pains, and she crouched down and gave birth. As she lay dying, the women attending her said, “Do not be afraid, for you have borne a son.” But she did not respond or pay heed. She named the boy Ichabod, meaning, “The glory has departed from Israel”—referring to the capture of the Ark of God and to [the death of] her father-in-law and her husband. “The glory is gone from Israel,” she said, “for the Ark of God has been captured.” When the Philistines captured the Ark of God, they brought it from Eben-ezer to Ashdod. The Philistines took the Ark of God and brought it into the temple of Dagon and they set it up beside Dagon. Early the next day, the Ashdodites found Dagon lying face down on the ground in front of the Ark of the LORD. They picked Dagon up and put him back in his place; but early the next morning, Dagon was again lying prone on the ground in front of the Ark of the LORD. The head and both hands of Dagon were cut off, lying on the threshold; only Dagon’s trunk was left intact. That is why, to this day, the priests of Dagon and all who enter the temple of Dagon do not tread on the threshold of Dagon in Ashdod. The hand of the LORD lay heavy upon the Ashdodites, and He wrought havoc among them: He struck Ashdod and its territory with hemorrhoids. When the men of Ashdod saw how matters stood, they said, “The Ark of the God of Israel must not remain with us, for His hand has dealt harshly with us and with our god Dagon.” They sent messengers and assembled all the lords of the Philistines and asked, “What shall we do with the Ark of the God of Israel?” They answered, “Let the Ark of the God of Israel be removed to Gath.” So they moved the Ark of the God of Israel [to Gath]. And after they had moved it, the hand of the LORD came against the city, causing great panic; He struck the people of the city, young and old, so that hemorrhoids broke out among them. Then they sent the Ark of God to Ekron. But when the Ark of God came to Ekron, the Ekronites cried out, “They have moved the Ark of the God of Israel to us to slay us and our kindred.” They too sent messengers and assembled all the lords of the Philistines and said, “Send the Ark of the God of Israel away, and let it return to its own place, that it may not slay us and our kindred.” For the panic of death pervaded the whole city, so heavily had the hand of God fallen there; and the men who did not die were stricken with hemorrhoids. The outcry of the city went up to heaven. The Ark of the LORD remained in the territory of the Philistines seven months. Then the Philistines summoned the priests and the diviners and asked, “What shall we do about the Ark of the Lord? Tell us with what we shall send it off to its own place.” They answered, “If you are going to send the Ark of the God of Israel away, do not send it away without anything; you must also pay an indemnity to Him. Then you will be healed, and He will make Himself known to you; otherwise His hand will not turn away from you.” They asked, “What is the indemnity that we should pay to Him?” They answered, “Five golden hemorrhoids and five golden mice, corresponding to the number of lords of the Philistines; for the same plague struck all of you and your lords. You shall make figures of your hemorrhoids and of the mice that are ravaging your land; thus you shall honor the God of Israel, and perhaps He will lighten the weight of His hand upon you and your gods and your land. Don’t harden your hearts as the Egyptians and Pharaoh hardened their hearts. As you know, when He made a mockery of them, they had to let Israel go, and they departed. Therefore, get a new cart ready and two milch cows that have not borne a yoke; harness the cows to the cart, but take back indoors the calves that follow them. Take the Ark of the LORD and place it on the cart; and put next to it in a chest the gold objects you are paying Him as indemnity. Send it off, and let it go its own way. Then watch: If it goes up the road to Beth-shemesh, to His own territory, it was He who has inflicted this great harm on us. But if not, we shall know that it was not His hand that struck us; it just happened to us by chance.” The men did so. They took two milch cows and harnessed them to the cart, and shut up their calves indoors. They placed the Ark of the LORD on the cart together with the chest, the golden mice, and the figures of their hemorrhoids. The cows went straight ahead along the road to Beth-shemesh. They went along a single highroad, lowing as they went, and turning off neither to the right nor to the left; and the lords of the Philistines walked behind them as far as the border of Beth-shemesh. The people of Beth-shemesh were reaping their wheat harvest in the valley. They looked up and saw the Ark, and they rejoiced when they saw [it]. The cart came into the field of Joshua of Beth-shemesh and it stopped there. They split up the wood of the cart and presented the cows as a burnt offering to the LORD. A large stone was there; and the Levites took down the Ark of the LORD and the chest beside it containing the gold objects and placed them on the large stone. Then the men of Beth-shemesh presented burnt offerings and other sacrifices to the LORD that day. The five lords of the Philistines saw this and returned the same day to Ekron. The following were the golden hemorrhoids that the Philistines paid as an indemnity to the LORD: For Ashdod, one; for Gaza, one; for Ashkelon, one; for Gath, one; for Ekron, one. As for the golden mice, their number accorded with all the Philistine towns that belonged to the five lords—both fortified towns and unwalled villages, as far as the great stone on which the Ark of the LORD was set down, to this day, in the field of Joshua of Beth-shemesh. [The LORD] struck at the men of Beth-shemesh because they looked into the Ark of the LORD; He struck down seventy men among the people [and] fifty thousand men. The people mourned, for He had inflicted a great slaughter upon the population. And the men of Beth-shemesh asked, “Who can stand in attendance on the LORD, this holy God? And to whom shall He go up from us?” They sent messengers to the inhabitants of Kiriath-jearim to say, “The Philistines have sent back the Ark of the LORD. Come down and take it into your keeping.” The men of Kiriath-jearim came and took up the Ark of the LORD and brought it into the house of Abinadab on the hill; and they consecrated his son Eleazar to have charge of the Ark of the LORD. A long time elapsed from the day that the Ark was housed in Kiriath-jearim, twenty years in all; and all the House of Israel yearned after the LORD. And Samuel said to all the House of Israel, “If you mean to return to the LORD with all your heart, you must remove the alien gods and the Ashtaroth from your midst and direct your heart to the LORD and serve Him alone. Then He will deliver you from the hands of the Philistines.” And the Israelites removed the Baalim and Ashtaroth and they served the LORD alone. Samuel said, “Assemble all Israel at Mizpah, and I will pray to the LORD for you.” They assembled at Mizpah, and they drew water and poured it out before the LORD; they fasted that day, and there they confessed that they had sinned against the LORD. And Samuel acted as chieftain of the Israelites at Mizpah. When the Philistines heard that the Israelites had assembled at Mizpah, the lords of the Philistines marched out against Israel. Hearing of this, the Israelites were terrified of the Philistines and they implored Samuel, “Do not neglect us and do not refrain from crying out to the LORD our God to save us from the hands of the Philistines.” Thereupon Samuel took a suckling lamb and sacrificed it as a whole burnt offering to the LORD; and Samuel cried out to the LORD in behalf of Israel, and the LORD responded to him. For as Samuel was presenting the burnt offering and the Philistines advanced to attack Israel, the LORD thundered mightily against the Philistines that day. He threw them into confusion, and they were routed by Israel. The men of Israel sallied out of Mizpah and pursued the Philistines, striking them down to a point below Beth-car. Samuel took a stone and set it up between Mizpah and Shen, and named it Eben-ezer: “For up to now,” he said, “the LORD has helped us.” The Philistines were humbled and did not invade the territory of Israel again; and the hand of the LORD was set against the Philistines as long as Samuel lived. The towns which the Philistines had taken from Israel, from Ekron to Gath, were restored to Israel; Israel recovered all her territory from the Philistines. There was also peace between Israel and the Amorites. Samuel judged Israel as long as he lived. Each year he made the rounds of Bethel, Gilgal, and Mizpah, and acted as judge over Israel at all those places. Then he would return to Ramah, for his home was there, and there too he would judge Israel. He built an altar there to the LORD. When Samuel grew old, he appointed his sons judges over Israel. The name of his first-born son was Joel, and his second son’s name was Abijah; they sat as judges in Beer-sheba. But his sons did not follow in his ways; they were bent on gain, they accepted bribes, and they subverted justice. All the elders of Israel assembled and came to Samuel at Ramah, and they said to him, “You have grown old, and your sons have not followed your ways. Therefore appoint a king for us, to govern us like all other nations.” Samuel was displeased that they said “Give us a king to govern us.” Samuel prayed to the LORD, and the LORD replied to Samuel, “Heed the demand of the people in everything they say to you. For it is not you that they have rejected; it is Me they have rejected as their king. Like everything else they have done ever since I brought them out of Egypt to this day—forsaking Me and worshiping other gods—so they are doing to you. Heed their demand; but warn them solemnly, and tell them about the practices of any king who will rule over them.” Samuel reported all the words of the LORD to the people, who were asking him for a king. He said, “This will be the practice of the king who will rule over you: He will take your sons and appoint them as his charioteers and horsemen, and they will serve as outrunners for his chariots. He will appoint them as his chiefs of thousands and of fifties; or they will have to plow his fields, reap his harvest, and make his weapons and the equipment for his chariots. He will take your daughters as perfumers, cooks, and bakers. He will seize your choice fields, vineyards, and olive groves, and give them to his courtiers. He will take a tenth part of your grain and vintage and give it to his eunuchs and courtiers. He will take your male and female slaves, your choice young men, and your asses, and put them to work for him. He will take a tenth part of your flocks, and you shall become his slaves. The day will come when you cry out because of the king whom you yourselves have chosen; and the LORD will not answer you on that day.” But the people would not listen to Samuel’s warning. “No,” they said. “We must have a king over us, that we may be like all the other nations: Let our king rule over us and go out at our head and fight our battles.” When Samuel heard all that the people said, he reported it to the LORD. And the LORD said to Samuel, “Heed their demands and appoint a king for them.” Samuel then said to the men of Israel, “All of you go home.”
לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ בְּב֤וֹא ׀ דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִי֮ וַיַּגֵּ֪ד לְשָׁ֫א֥וּל וַיֹּ֥אמֶר ל֑וֹ בָּ֥א דָ֝וִ֗ד אֶל־בֵּ֥ית אֲחִימֶֽלֶךְ׃ מַה־תִּתְהַלֵּ֣ל בְּ֭רָעָה הַגִּבּ֑וֹר חֶ֥סֶד אֵ֝֗ל כָּל־הַיּֽוֹם׃ הַ֭וּוֹת תַּחְשֹׁ֣ב לְשׁוֹנֶ֑ךָ כְּתַ֥עַר מְ֝לֻטָּ֗שׁ עֹשֵׂ֥ה רְמִיָּֽה׃ אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב שֶׁ֓קֶר ׀ מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה׃ אָהַ֥בְתָּ כָֽל־דִּבְרֵי־בָ֗לַע לְשׁ֣וֹן מִרְמָֽה׃ גַּם־אֵל֮ יִתָּצְךָ֪ לָ֫נֶ֥צַח יַחְתְּךָ֣ וְיִסָּחֲךָ֣ מֵאֹ֑הֶל וְשֵֽׁרֶשְׁךָ֨ מֵאֶ֖רֶץ חַיִּ֣ים סֶֽלָה׃ וְיִרְא֖וּ צַדִּיקִ֥ים וְיִירָ֗אוּ וְעָלָ֥יו יִשְׂחָֽקוּ׃ הִנֵּ֤ה הַגֶּ֗בֶר לֹ֤א יָשִׂ֥ים אֱלֹהִ֗ים מָֽע֫וּזּ֥וֹ וַ֭יִּבְטַח בְּרֹ֣ב עָשְׁר֑וֹ יָ֝עֹ֗ז בְּהַוָּתֽוֹ׃ וַאֲנִ֤י ׀ כְּזַ֣יִת רַ֭עֲנָן בְּבֵ֣ית אֱלֹהִ֑ים בָּטַ֥חְתִּי בְחֶֽסֶד־אֱ֝לֹהִ֗ים עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ אוֹדְךָ֣ לְ֭עוֹלָם כִּ֣י עָשִׂ֑יתָ וַאֲקַוֶּ֖ה שִׁמְךָ֥ כִֽי־ט֝֗וֹב נֶ֣גֶד חֲסִידֶֽיךָ׃ לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב׃ אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֮ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵ֫י אָדָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים׃ כֻּלּ֥וֹ סָג֮ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד׃ הֲלֹ֥א יָדְעוּ֮ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ׃ שָׁ֤ם ׀ פָּֽחֲדוּ־פַחַד֮ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם׃ מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל׃ לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ בְּב֣וֹא הַ֭זִּיפִים וַיֹּאמְר֣וּ לְשָׁא֑וּל הֲלֹ֥א דָ֝וִ֗ד מִסְתַּתֵּ֥ר עִמָּֽנוּ׃ אֱ֭לֹהִים בְּשִׁמְךָ֣ הוֹשִׁיעֵ֑נִי וּבִגְבוּרָתְךָ֥ תְדִינֵֽנִי׃ אֱ֭לֹהִים שְׁמַ֣ע תְּפִלָּתִ֑י הַ֝אֲזִ֗ינָה לְאִמְרֵי־פִֽי׃ כִּ֤י זָרִ֨ים ׀ קָ֤מוּ עָלַ֗י וְֽ֭עָרִיצִים בִּקְשׁ֣וּ נַפְשִׁ֑י לֹ֤א שָׂ֨מוּ אֱלֹהִ֖ים לְנֶגְדָּ֣ם סֶֽלָה׃ הִנֵּ֣ה אֱ֭לֹהִים עֹזֵ֣ר לִ֑י אֲ֝דֹנָ֗י בְּֽסֹמְכֵ֥י נַפְשִֽׁי׃ ישוב [יָשִׁ֣יב] הָ֭רַע לְשֹׁרְרָ֑י בַּ֝אֲמִתְּךָ֗ הַצְמִיתֵֽם׃ בִּנְדָבָ֥ה אֶזְבְּחָה־לָּ֑ךְ א֤וֹדֶה שִּׁמְךָ֖ יְהוָ֣ה כִּי־טֽוֹב׃ כִּ֣י מִכָּל־צָ֭רָה הִצִּילָ֑נִי וּ֝בְאֹיְבַ֗י רָאֲתָ֥ה עֵינִֽי׃ לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ הַאֲזִ֣ינָה אֱ֭לֹהִים תְּפִלָּתִ֑י וְאַל־תִּ֝תְעַלַּ֗ם מִתְּחִנָּתִֽי׃ הַקְשִׁ֣יבָה לִּ֣י וַעֲנֵ֑נִי אָרִ֖יד בְּשִׂיחִ֣י וְאָהִֽימָה׃ מִקּ֤וֹל אוֹיֵ֗ב מִפְּנֵ֣י עָקַ֣ת רָשָׁ֑ע כִּי־יָמִ֥יטוּ עָלַ֥י אָ֝֗וֶן וּבְאַ֥ף יִשְׂטְמֽוּנִי׃ לִ֭בִּי יָחִ֣יל בְּקִרְבִּ֑י וְאֵימ֥וֹת מָ֝֗וֶת נָפְל֥וּ עָלָֽי׃ יִרְאָ֣ה וָ֭רַעַד יָ֣בֹא בִ֑י וַ֝תְּכַסֵּ֗נִי פַּלָּצֽוּת׃ וָאֹמַ֗ר מִֽי־יִתֶּן־לִּ֣י אֵ֭בֶר כַּיּוֹנָ֗ה אָע֥וּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה׃ הִ֭נֵּה אַרְחִ֣יק נְדֹ֑ד אָלִ֖ין בַּמִּדְבָּ֣ר סֶֽלָה׃ אָחִ֣ישָׁה מִפְלָ֣ט לִ֑י מֵר֖וּחַ סֹעָ֣ה מִסָּֽעַר׃ בַּלַּ֣ע אֲ֭דֹנָי פַּלַּ֣ג לְשׁוֹנָ֑ם כִּֽי־רָאִ֨יתִי חָמָ֖ס וְרִ֣יב בָּעִֽיר׃ יוֹמָ֤ם וָלַ֗יְלָה יְסוֹבְבֻ֥הָ עַל־חוֹמֹתֶ֑יהָ וְאָ֖וֶן וְעָמָ֣ל בְּקִרְבָּֽהּ׃ הַוּ֥וֹת בְּקִרְבָּ֑הּ וְֽלֹא־יָמִ֥ישׁ מֵ֝רְחֹבָ֗הּ תֹּ֣ךְ וּמִרְמָֽה׃ כִּ֤י לֹֽא־אוֹיֵ֥ב יְחָֽרְפֵ֗נִי וְאֶ֫שָּׂ֥א לֹֽא־מְ֭שַׂנְאִי עָלַ֣י הִגְדִּ֑יל וְאֶסָּתֵ֥ר מִמֶּֽנּוּ׃ וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּֽעִי׃ אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ׃ ישימות [יַשִּׁ֤י] [מָ֨וֶת ׀] עָלֵ֗ימוֹ יֵרְד֣וּ שְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים כִּֽי־רָע֖וֹת בִּמְגוּרָ֣ם בְּקִרְבָּֽם׃ אֲ֭נִי אֶל־אֱלֹהִ֣ים אֶקְרָ֑א וַ֝יהוָ֗ה יוֹשִׁיעֵֽנִי׃ עֶ֤רֶב וָבֹ֣קֶר וְ֭צָהֳרַיִם אָשִׂ֣יחָה וְאֶהֱמֶ֑ה וַיִּשְׁמַ֥ע קוֹלִֽי׃ פָּ֘דָ֤ה בְשָׁל֣וֹם נַ֭פְשִׁי מִקֲּרָב־לִ֑י כִּֽי־בְ֝רַבִּ֗ים הָי֥וּ עִמָּדִֽי׃ יִשְׁמַ֤ע ׀ אֵ֨ל ׀ וְֽיַעֲנֵם֮ וְיֹ֤שֵׁ֥ב קֶ֗דֶם סֶ֥לָה אֲשֶׁ֤ר אֵ֣ין חֲלִיפ֣וֹת לָ֑מוֹ וְלֹ֖א יָרְא֣וּ אֱלֹהִֽים׃ שָׁלַ֣ח יָ֭דָיו בִּשְׁלֹמָ֗יו חִלֵּ֥ל בְּרִיתֽוֹ׃ חָלְק֤וּ ׀ מַחְמָאֹ֣ת פִּיו֮ וּֽקֲרָב־לִ֫בּ֥וֹ רַכּ֖וּ דְבָרָ֥יו מִשֶּׁ֗מֶן וְהֵ֣מָּה פְתִחֽוֹת׃ הַשְׁלֵ֤ךְ עַל־יְהוָ֨ה ׀ יְהָבְךָ֮ וְה֪וּא יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ לֹא־יִתֵּ֖ן לְעוֹלָ֥ם מ֗וֹט לַצַּדִּֽיק׃ וְאַתָּ֤ה אֱלֹהִ֨ים ׀ תּוֹרִדֵ֬ם ׀ לִבְאֵ֬ר שַׁ֗חַת אַנְשֵׁ֤י דָמִ֣ים וּ֭מִרְמָה לֹא־יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם וַ֝אֲנִ֗י אֶבְטַח־בָּֽךְ׃ לַמְנַצֵּ֤חַ ׀ עַל־י֬וֹנַת אֵ֣לֶם רְ֭חֹקִים לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בֶּֽאֱחֹ֨ז אֹת֖וֹ פְלִשְׁתִּ֣ים בְּגַֽת׃ חָנֵּ֣נִי אֱ֭לֹהִים כִּֽי־שְׁאָפַ֣נִי אֱנ֑וֹשׁ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם לֹחֵ֥ם יִלְחָצֵֽנִי׃ שָׁאֲפ֣וּ שׁ֭וֹרְרַי כָּל־הַיּ֑וֹם כִּֽי־רַבִּ֨ים לֹחֲמִ֖ים לִ֣י מָרֽוֹם׃ י֥וֹם אִירָ֑א אֲ֝נִ֗י אֵלֶ֥יךָ אֶבְטָֽח׃ בֵּאלֹהִים֮ אֲהַלֵּ֪ל דְּבָ֫ר֥וֹ בֵּאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה בָשָׂ֣ר לִֽי׃ כָּל־הַ֭יּוֹם דְּבָרַ֣י יְעַצֵּ֑בוּ עָלַ֖י כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֣ם לָרָֽע׃ יָג֤וּרוּ ׀ יצפינו [יִצְפּ֗וֹנוּ] הֵ֭מָּה עֲקֵבַ֣י יִשְׁמֹ֑רוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר קִוּ֥וּ נַפְשִֽׁי׃ עַל־אָ֥וֶן פַּלֶּט־לָ֑מוֹ בְּ֝אַ֗ף עַמִּ֤ים ׀ הוֹרֵ֬ד אֱלֹהִֽים׃ נֹדִי֮ סָפַ֪רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ׃ אָ֥֨ז יָ֘שׁ֤וּבוּ אוֹיְבַ֣י אָ֭חוֹר בְּי֣וֹם אֶקְרָ֑א זֶה־יָ֝דַ֗עְתִּי כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים לִֽי׃ בֵּֽ֭אלֹהִים אֲהַלֵּ֣ל דָּבָ֑ר בַּ֝יהוָ֗ה אֲהַלֵּ֥ל דָּבָֽר׃ בֵּֽאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה אָדָ֣ם לִֽי׃ עָלַ֣י אֱלֹהִ֣ים נְדָרֶ֑יךָ אֲשַׁלֵּ֖ם תּוֹדֹ֣ת לָֽךְ׃ כִּ֤י הִצַּ֪לְתָּ נַפְשִׁ֡י מִמָּוֶת֮ הֲלֹ֥א רַגְלַ֗י מִ֫דֶּ֥חִי לְ֭הִֽתְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים בְּ֝א֗וֹר הַֽחַיִּֽים׃ לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּ֭שְׁחֵת לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בְּבָרְח֥וֹ מִפְּנֵי־שָׁ֝א֗וּל בַּמְּעָרָֽה׃ חָנֵּ֤נִי אֱלֹהִ֨ים ׀ חָנֵּ֗נִי כִּ֥י בְךָ֮ חָסָ֪יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל־כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה עַ֝֗ד יַעֲבֹ֥ר הַוּֽוֹת׃ אֶ֭קְרָא לֵֽאלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי׃ יִשְׁלַ֤ח מִשָּׁמַ֨יִם ׀ וְֽיוֹשִׁיעֵ֗נִי חֵרֵ֣ף שֹׁאֲפִ֣י סֶ֑לָה יִשְׁלַ֥ח אֱ֝לֹהִ֗ים חַסְדּ֥וֹ וַאֲמִתּֽוֹ׃ נַפְשִׁ֤י ׀ בְּת֥וֹךְ לְבָאִם֮ אֶשְׁכְּבָ֪ה לֹ֫הֲטִ֥ים בְּֽנֵי־אָדָ֗ם שִׁ֭נֵּיהֶם חֲנִ֣ית וְחִצִּ֑ים וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם חֶ֣רֶב חַדָּֽה׃ ר֣וּמָה עַל־הַשָּׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃ רֶ֤שֶׁת ׀ הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַי֮ כָּפַ֪ף נַ֫פְשִׁ֥י כָּר֣וּ לְפָנַ֣י שִׁיחָ֑ה נָפְל֖וּ בְתוֹכָ֣הּ סֶֽלָה׃ נָ֘כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה׃ ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃ אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים ׀ אֲדֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּל־אֻמִּֽים׃ כִּֽי־גָדֹ֣ל עַד־שָׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ וְֽעַד־שְׁחָקִ֥ים אֲמִתֶּֽךָ׃ ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃ לַמְנַצֵּ֥חַ אַל־תַּשְׁחֵ֗ת לְדָוִ֥ד מִכְתָּֽם׃ הַֽאֻמְנָ֗ם אֵ֣לֶם צֶ֭דֶק תְּדַבֵּר֑וּן מֵישָׁרִ֥ים תִּ֝שְׁפְּט֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם׃ אַף־בְּלֵב֮ עוֹלֹ֪ת תִּפְעָ֫ל֥וּן בָּאָ֡רֶץ חֲמַ֥ס יְ֝דֵיכֶ֗ם תְּפַלֵּֽסֽוּן׃ זֹ֣רוּ רְשָׁעִ֣ים מֵרָ֑חֶם תָּע֥וּ מִ֝בֶּ֗טֶן דֹּבְרֵ֥י כָזָֽב׃ חֲמַת־לָ֗מוֹ כִּדְמ֥וּת חֲמַת־נָחָ֑שׁ כְּמוֹ־פֶ֥תֶן חֵ֝רֵ֗שׁ יַאְטֵ֥ם אָזְנֽוֹ׃ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יִ֭שְׁמַע לְק֣וֹל מְלַחֲשִׁ֑ים חוֹבֵ֖ר חֲבָרִ֣ים מְחֻכָּֽם׃ אֱֽלֹהִ֗ים הֲרָס־שִׁנֵּ֥ימוֹ בְּפִ֑ימוֹ מַלְתְּע֥וֹת כְּ֝פִירִ֗ים נְתֹ֣ץ ׀ יְהוָֽה׃ יִמָּאֲס֣וּ כְמוֹ־מַ֭יִם יִתְהַלְּכוּ־לָ֑מוֹ יִדְרֹ֥ךְ חצו [חִ֝צָּ֗יו] כְּמ֣וֹ יִתְמֹלָֽלוּ׃ כְּמ֣וֹ שַׁ֭בְּלוּל תֶּ֣מֶס יַהֲלֹ֑ךְ נֵ֥פֶל אֵ֝֗שֶׁת בַּל־חָ֥זוּ שָֽׁמֶשׁ׃ בְּטֶ֤רֶם יָבִ֣ינוּ סִּֽירֹתֵיכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ׃ יִשְׂמַ֣ח צַ֭דִּיק כִּי־חָזָ֣ה נָקָ֑ם פְּעָמָ֥יו יִ֝רְחַ֗ץ בְּדַ֣ם הָרָשָֽׁע׃ וְיֹאמַ֣ר אָ֭דָם אַךְ־פְּרִ֣י לַצַּדִּ֑יק אַ֥ךְ יֵשׁ־אֱ֝לֹהִ֗ים שֹׁפְטִ֥ים בָּאָֽרֶץ׃ לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֮ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל וַֽיִּשְׁמְר֥וּ אֶת־הַ֝בַּ֗יִת לַהֲמִיתֽוֹ׃ הַצִּילֵ֖נִי מֵאֹיְבַ֥י ׀ אֱלֹהָ֑י מִּמִתְקוֹמְמַ֥י תְּשַׂגְּבֵֽנִי׃ הַ֭צִּילֵנִי מִפֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן וּֽמֵאַנְשֵׁ֥י דָ֝מִ֗ים הוֹשִׁיעֵֽנִי׃ כִּ֤י הִנֵּ֪ה אָֽרְב֡וּ לְנַפְשִׁ֗י יָג֣וּרוּ עָלַ֣י עַזִ֑ים לֹא־פִשְׁעִ֖י וְלֹא־חַטָּאתִ֣י יְהוָֽה׃ בְּֽלִי־עָ֭וֺן יְרוּצ֣וּן וְיִכּוֹנָ֑נוּ ע֖וּרָה לִקְרָאתִ֣י וּרְאֵה׃ וְאַתָּ֤ה יְהוָֽה־אֱלֹהִ֥ים ׀ צְבָא֡וֹת אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל הָקִ֗יצָה לִפְקֹ֥ד כָּֽל־הַגּוֹיִ֑ם אַל־תָּחֹ֨ן כָּל־בֹּ֖גְדֵי אָ֣וֶן סֶֽלָה׃ יָשׁ֣וּבוּ לָ֭עֶרֶב יֶהֱמ֥וּ כַכָּ֗לֶב וִיס֥וֹבְבוּ עִֽיר׃ הִנֵּ֤ה ׀ יַבִּ֘יע֤וּן בְּפִיהֶ֗ם חֲ֭רָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶ֑ם כִּי־מִ֥י שֹׁמֵֽעַ׃ וְאַתָּ֣ה יְ֭הוָה תִּשְׂחַק־לָ֑מוֹ תִּ֝לְעַ֗ג לְכָל־גּוֹיִֽם׃ עֻ֭זּוֹ אֵלֶ֣יךָ אֶשְׁמֹ֑רָה כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים מִשְׂגַּבִּֽי׃ אֱלֹהֵ֣י חסדו [חַסְדִּ֣י] יְקַדְּמֵ֑נִי אֱ֝לֹהִ֗ים יַרְאֵ֥נִי בְשֹׁרְרָֽי׃ אַל־תַּהַרְגֵ֤ם ׀ פֶּֽן־יִשְׁכְּח֬וּ עַמִּ֗י הֲנִיעֵ֣מוֹ בְ֭חֵילְךָ וְהוֹרִידֵ֑מוֹ מָֽגִנֵּ֣נוּ אֲדֹנָֽי׃ חַטַּאת־פִּ֗ימוֹ דְּֽבַר־שְׂפָ֫תֵ֥ימוֹ וְיִלָּכְד֥וּ בִגְאוֹנָ֑ם וּמֵאָלָ֖ה וּמִכַּ֣חַשׁ יְסַפֵּֽרוּ׃ כַּלֵּ֥ה בְחֵמָה֮ כַּלֵּ֪ה וְֽאֵ֫ינֵ֥מוֹ וְֽיֵדְע֗וּ כִּֽי־אֱ֭לֹהִים מֹשֵׁ֣ל בְּיַעֲקֹ֑ב לְאַפְסֵ֖י הָאָ֣רֶץ סֶֽלָה׃ וְיָשׁ֣וּבוּ לָ֭עֶרֶב יֶהֱמ֥וּ כַכָּ֗לֶב וִיס֥וֹבְבוּ עִֽיר׃ הֵ֭מָּה ינועון [יְנִיע֣וּן] לֶאֱכֹ֑ל אִם־לֹ֥א יִ֝שְׂבְּע֗וּ וַיָּלִֽינוּ׃ וַאֲנִ֤י ׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֮ וַאֲרַנֵּ֥ן לַבֹּ֗קֶר חַ֫סְדֶּ֥ךָ כִּֽי־הָיִ֣יתָ מִשְׂגָּ֣ב לִ֑י וּ֝מָנ֗וֹס בְּי֣וֹם צַר־לִֽי׃ עֻ֭זִּי אֵלֶ֣יךָ אֲזַמֵּ֑רָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מִ֝שְׂגַּבִּ֗י אֱלֹהֵ֥י חַסְדִּֽי׃ לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־שׁוּשַׁ֣ן עֵד֑וּת מִכְתָּ֖ם לְדָוִ֣ד לְלַמֵּֽד׃ בְּהַצּוֹת֨וֹ ׀ אֶ֥ת אֲרַ֣ם נַהֲרַיִם֮ וְאֶת־אֲרַ֪ם צ֫וֹבָ֥ה וַיָּ֤שָׁב יוֹאָ֗ב וַיַּ֣ךְ אֶת־אֱד֣וֹם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁנֵ֖ים עָשָׂ֣ר אָֽלֶף׃ אֱ֭לֹהִים זְנַחְתָּ֣נוּ פְרַצְתָּ֑נוּ אָ֝נַ֗פְתָּ תְּשׁ֣וֹבֵ֥ב לָֽנוּ׃ הִרְעַ֣שְׁתָּה אֶ֣רֶץ פְּצַמְתָּ֑הּ רְפָ֖ה שְׁבָרֶ֣יהָ כִי־מָֽטָה׃ הִרְאִ֣יתָה עַמְּךָ֣ קָשָׁ֑ה הִ֝שְׁקִיתָ֗נוּ יַ֣יִן תַּרְעֵלָֽה׃ נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה׃ לְ֭מַעַן יֵחָלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ ועננו [וַעֲנֵֽנִי׃] אֱלֹהִ֤ים ׀ דִּבֶּ֥ר בְּקָדְשׁ֗וֹ אֶ֫עְלֹ֥זָה אֲחַלְּקָ֥ה שְׁכֶ֑ם וְעֵ֖מֶק סֻכּ֣וֹת אֲמַדֵּֽד׃ לִ֤י גִלְעָ֨ד ׀ וְלִ֬י מְנַשֶּׁ֗ה וְ֭אֶפְרַיִם מָע֣וֹז רֹאשִׁ֑י יְ֝הוּדָ֗ה מְחֹֽקְקִי׃ מוֹאָ֤ב ׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י עַל־אֱ֭דוֹם אַשְׁלִ֣יךְ נַעֲלִ֑י עָ֝לַ֗י פְּלֶ֣שֶׁת הִתְרֹעָֽעִֽי׃ מִ֣י יֹ֭בִלֵנִי עִ֣יר מָצ֑וֹר מִ֖י נָחַ֣נִי עַד־אֱדֽוֹם׃ הֲלֹֽא־אַתָּ֣ה אֱלֹהִ֣ים זְנַחְתָּ֑נוּ וְֽלֹא־תֵצֵ֥א אֱ֝לֹהִ֗ים בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃ הָֽבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָם׃ בֵּֽאלֹהִ֥ים נַעֲשֶׂה־חָ֑יִל וְ֝ה֗וּא יָב֥וּס צָרֵֽינוּ׃ לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד׃ שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י הַ֝קְשִׁ֗יבָה תְּפִלָּתִֽי׃ מִקְצֵ֤ה הָאָ֨רֶץ ׀ אֵלֶ֣יךָ אֶ֭קְרָא בַּעֲטֹ֣ף לִבִּ֑י בְּצוּר־יָר֖וּם מִמֶּ֣נִּי תַנְחֵֽנִי׃ כִּֽי־הָיִ֣יתָ מַחְסֶ֣ה לִ֑י מִגְדַּל־עֹ֝֗ז מִפְּנֵ֥י אוֹיֵֽב׃ אָג֣וּרָה בְ֭אָהָלְךָ עוֹלָמִ֑ים אֶֽחֱסֶ֨ה בְסֵ֖תֶר כְּנָפֶ֣יךָ סֶּֽלָה׃ כִּֽי־אַתָּ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁמַ֣עְתָּ לִנְדָרָ֑י נָתַ֥תָּ יְ֝רֻשַּׁ֗ת יִרְאֵ֥י שְׁמֶֽךָ׃ יָמִ֣ים עַל־יְמֵי־מֶ֣לֶךְ תּוֹסִ֑יף שְׁ֝נוֹתָ֗יו כְּמוֹ־דֹ֥ר וָדֹֽר׃ יֵשֵׁ֣ב ע֭וֹלָם לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת מַ֣ן יִנְצְרֻֽהוּ׃ כֵּ֤ן אֲזַמְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לָעַ֑ד לְֽשַׁלְּמִ֥י נְדָרַ֗י י֣וֹם ׀ יֽוֹם׃ לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־יְדוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ אַ֣ךְ אֶל־אֱ֭לֹהִים דּֽוּמִיָּ֣ה נַפְשִׁ֑י מִ֝מֶּ֗נּוּ יְשׁוּעָתִֽי׃ אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִֽישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹא־אֶמּ֥וֹט רַבָּֽה׃ עַד־אָ֤נָה ׀ תְּהֽוֹתְת֣וּ עַל אִישׁ֮ תְּרָצְּח֪וּ כֻ֫לְּכֶ֥ם כְּקִ֥יר נָט֑וּי גָּ֝דֵ֗ר הַדְּחוּיָֽה׃ אַ֤ךְ מִשְּׂאֵת֨וֹ ׀ יָעֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֮ יִרְצ֪וּ כָ֫זָ֥ב בְּפִ֥יו יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַלְלוּ־סֶֽלָה׃ אַ֣ךְ לֵ֭אלֹהִים דּ֣וֹמִּי נַפְשִׁ֑י כִּי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תִּקְוָתִֽי׃ אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִֽישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹ֣א אֶמּֽוֹט׃ עַל־אֱ֭לֹהִים יִשְׁעִ֣י וּכְבוֹדִ֑י צוּר־עֻזִּ֥י מַ֝חְסִ֗י בֵּֽאלֹהִֽים׃ בִּטְח֘וּ ב֤וֹ בְכָל־עֵ֨ת ׀ עָ֗ם שִׁפְכֽוּ־לְפָנָ֥יו לְבַבְכֶ֑ם אֱלֹהִ֖ים מַחֲסֶה־לָּ֣נוּ סֶֽלָה׃ אַ֤ךְ ׀ הֶ֥בֶל בְּנֵֽי־אָדָם֮ כָּזָ֪ב בְּנֵ֫י אִ֥ישׁ בְּמֹאזְנַ֥יִם לַעֲל֑וֹת הֵ֝֗מָּה מֵהֶ֥בֶל יָֽחַד׃ אַל־תִּבְטְח֣וּ בְעֹשֶׁק֮ וּבְגָזֵ֪ל אַל־תֶּ֫הְבָּ֥לוּ חַ֤יִל ׀ כִּֽי־יָנ֑וּב אַל־תָּשִׁ֥יתוּ לֵֽב׃ אַחַ֤ת ׀ דִּבֶּ֬ר אֱלֹהִ֗ים שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי כִּ֥י עֹ֝֗ז לֵאלֹהִֽים׃ וּלְךָֽ־אֲדֹנָ֥י חָ֑סֶד כִּֽי־אַתָּ֨ה תְשַׁלֵּ֖ם לְאִ֣ישׁ כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ׃ מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בִּ֝הְיוֹת֗וֹ בְּמִדְבַּ֥ר יְהוּדָֽה׃ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁחֲ֫רֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨ ׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם׃ כֵּ֭ן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִ֑יךָ לִרְא֥וֹת עֻ֝זְּךָ֗ וּכְבוֹדֶֽךָ׃ כִּי־ט֣וֹב חַ֭סְדְּךָ מֵֽחַיִּ֗ים שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ׃ כֵּ֣ן אֲבָרֶכְךָ֣ בְחַיָּ֑י בְּ֝שִׁמְךָ אֶשָּׂ֥א כַפָּֽי׃ כְּמ֤וֹ חֵ֣לֶב וָ֭דֶשֶׁן תִּשְׂבַּ֣ע נַפְשִׁ֑י וְשִׂפְתֵ֥י רְ֝נָנ֗וֹת יְהַלֶּל־פִּֽי׃ אִם־זְכַרְתִּ֥יךָ עַל־יְצוּעָ֑י בְּ֝אַשְׁמֻר֗וֹת אֶהְגֶּה־בָּֽךְ׃ כִּֽי־הָיִ֣יתָ עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י וּבְצֵ֖ל כְּנָפֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃ דָּבְקָ֣ה נַפְשִׁ֣י אַחֲרֶ֑יךָ בִּ֝֗י תָּמְכָ֥ה יְמִינֶֽךָ׃ וְהֵ֗מָּה לְ֭שׁוֹאָה יְבַקְשׁ֣וּ נַפְשִׁ֑י יָ֝בֹ֗אוּ בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ יַגִּירֻ֥הוּ עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב מְנָ֖ת שֻׁעָלִ֣ים יִהְיֽוּ׃ וְהַמֶּלֶךְ֮ יִשְׂמַ֪ח בֵּאלֹ֫הִ֥ים יִ֭תְהַלֵּל כָּל־הַנִּשְׁבָּ֣ע בּ֑וֹ כִּ֥י יִ֝סָּכֵ֗ר פִּ֣י דֽוֹבְרֵי־שָֽׁקֶר׃ לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ שְׁמַע־אֱלֹהִ֣ים קוֹלִ֣י בְשִׂיחִ֑י מִפַּ֥חַד א֝וֹיֵ֗ב תִּצֹּ֥ר חַיָּֽי׃ תַּ֭סְתִּירֵנִי מִסּ֣וֹד מְרֵעִ֑ים מֵ֝רִגְשַׁ֗ת פֹּ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ אֲשֶׁ֤ר שָׁנְנ֣וּ כַחֶ֣רֶב לְשׁוֹנָ֑ם דָּרְכ֥וּ חִ֝צָּ֗ם דָּבָ֥ר מָֽר׃ לִיר֣וֹת בַּמִּסְתָּרִ֣ים תָּ֑ם פִּתְאֹ֥ם יֹ֝רֻ֗הוּ וְלֹ֣א יִירָֽאוּ׃ יְחַזְּקוּ־לָ֨מוֹ ׀ דָּ֘בָ֤ר רָ֗ע יְֽ֭סַפְּרוּ לִטְמ֣וֹן מוֹקְשִׁ֑ים אָ֝מְר֗וּ מִ֣י יִרְאֶה־לָּֽמוֹ׃ יַֽחְפְּֽשׂוּ־עוֹלֹ֗ת תַּ֭מְנוּ חֵ֣פֶשׂ מְחֻפָּ֑שׂ וְקֶ֥רֶב אִ֝֗ישׁ וְלֵ֣ב עָמֹֽק׃ וַיֹּרֵ֗ם אֱלֹ֫הִ֥ים חֵ֥ץ פִּתְא֑וֹם הָ֝י֗וּ מַכּוֹתָֽם׃ וַיַּכְשִׁיל֣וּהוּ עָלֵ֣ימוֹ לְשׁוֹנָ֑ם יִ֝תְנֹדֲד֗וּ כָּל־רֹ֥אֵה בָֽם׃ וַיִּֽירְא֗וּ כָּל־אָ֫דָ֥ם וַ֭יַּגִּידוּ פֹּ֥עַל אֱלֹהִ֗ים וּֽמַעֲשֵׂ֥הוּ הִשְׂכִּֽילוּ׃ יִשְׂמַ֬ח צַדִּ֣יק בַּ֭יהוָה וְחָ֣סָה ב֑וֹ וְ֝יִתְהַֽלְל֗וּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ לַמְנַצֵּ֥חַ מִזְמ֗וֹר לְדָוִ֥ד שִֽׁיר׃ לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּ֝לְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃ שֹׁמֵ֥עַ תְּפִלָּ֑ה עָ֝דֶ֗יךָ כָּל־בָּשָׂ֥ר יָבֹֽאוּ׃ דִּבְרֵ֣י עֲ֭וֺנֹת גָּ֣בְרוּ מֶ֑נִּי פְּ֝שָׁעֵ֗ינוּ אַתָּ֥ה תְכַפְּרֵֽם׃ אַשְׁרֵ֤י ׀ תִּֽבְחַ֣ר וּתְקָרֵב֮ יִשְׁכֹּ֪ן חֲצֵ֫רֶ֥יךָ נִ֭שְׂבְּעָה בְּט֣וּב בֵּיתֶ֑ךָ קְ֝דֹ֗שׁ הֵיכָלֶֽךָ׃ נ֤וֹרָא֨וֹת ׀ בְּצֶ֣דֶק תַּ֭עֲנֵנוּ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֑נוּ מִבְטָ֥ח כָּל־קַצְוֵי־אֶ֝֗רֶץ וְיָ֣ם רְחֹקִֽים׃ מֵכִ֣ין הָרִ֣ים בְּכֹח֑וֹ נֶ֝אְזָ֗ר בִּגְבוּרָֽה׃ מַשְׁבִּ֤יחַ ׀ שְׁא֣וֹן יַ֭מִּים שְׁא֥וֹן גַּלֵּיהֶ֗ם וַהֲמ֥וֹן לְאֻמִּֽים׃ וַיִּ֤ירְא֨וּ ׀ יֹשְׁבֵ֣י קְ֭צָוֺת מֵאוֹתֹתֶ֑יךָ מ֤וֹצָֽאֵי־בֹ֖קֶר וָעֶ֣רֶב תַּרְנִֽין׃ פָּקַ֥דְתָּ הָאָ֨רֶץ ׀ וַתְּשֹׁ֪קְקֶ֡הָ רַבַּ֬ת תַּעְשְׁרֶ֗נָּה פֶּ֣לֶג אֱ֭לֹהִים מָ֣לֵא מָ֑יִם תָּכִ֥ין דְּ֝גָנָ֗ם כִּי־כֵ֥ן תְּכִינֶֽהָ׃ תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה נַחֵ֣ת גְּדוּדֶ֑יהָ בִּרְבִיבִ֥ים תְּ֝מֹגְגֶ֗נָּה צִמְחָ֥הּ תְּבָרֵֽךְ׃ עִ֭טַּרְתָּ שְׁנַ֣ת טוֹבָתֶ֑ךָ וּ֝מַעְגָּלֶ֗יךָ יִרְעֲפ֥וּן דָּֽשֶׁן׃ יִ֭רְעֲפוּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר וְ֝גִ֗יל גְּבָע֥וֹת תַּחְגֹּֽרְנָה׃ לָבְשׁ֬וּ כָרִ֨ים ׀ הַצֹּ֗אן וַעֲמָקִ֥ים יַֽעַטְפוּ־בָ֑ר יִ֝תְרוֹעֲע֗וּ אַף־יָשִֽׁירוּ׃
For the leader. A maskil of David, when Doeg the Edomite came and informed Saul, telling him, “David came to Ahimelech’s house.” Why do you boast of your evil, brave fellow? God’s faithfulness never ceases. Your tongue devises mischief, like a sharpened razor that works treacherously. You prefer evil to good, the lie, to speaking truthfully.Selah. You love all pernicious words, treacherous speech. So God will tear you down for good, will break you and pluck you from your tent, and root you out of the land of the living. Selah. The righteous, seeing it, will be awestruck; they will jibe at him, saying, “Here was a fellow who did not make God his refuge, but trusted in his great wealth, relied upon his mischief.” But I am like a thriving olive tree in God’s house; I trust in the faithfulness of God forever and ever. I praise You forever, for You have acted; I declare that Your name is good in the presence of Your faithful ones. For the leader; on mahalath.A maskil of David. The benighted man thinks, “God does not care.” Man’s wrongdoing is corrupt and loathsome; no one does good. God looks down from heaven on mankind to find a man of understanding, a man mindful of God. Everyone is dross, altogether foul; there is none who does good, not even one. Are they so witless, those evildoers, who devour my people as they devour food, and do not invoke God? There they will be seized with fright —never was there such a fright— for God has scattered the bones of your besiegers; you have put them to shame, for God has rejected them. O that the deliverance of Israel might come from Zion! When God restores the fortunes of His people, Jacob will exult, Israel will rejoice. For the leader; with instrumental music. A maskil of David, when the Ziphites came and told Saul, “Know, David is in hiding among us.” O God, deliver me by Your name; by Your power vindicate me. O God, hear my prayer; give ear to the words of my mouth. For strangers have risen against me, and ruthless men seek my life; they are unmindful of God.Selah. See, God is my helper; the Lord is my support. He will repay the evil of my watchful foes; by Your faithfulness, destroy them! Then I will offer You a freewill sacrifice; I will praise Your name, LORD, for it is good, for it has saved me from my foes, and let me gaze triumphant upon my enemies. For the leader; with instrumental music. A maskil of David. Give ear, O God, to my prayer; do not ignore my plea; pay heed to me and answer me. I am tossed about, complaining and moaning at the clamor of the enemy, because of the oppression of the wicked; for they bring evil upon me and furiously harass me. My heart is convulsed within me; terrors of death assail me. Fear and trembling invade me; I am clothed with horror. I said, “O that I had the wings of a dove! I would fly away and find rest; surely, I would flee far off; I would lodge in the wilderness;selah I would soon find me a refuge from the sweeping wind, from the tempest.” O Lord, confound their speech, confuse it! For I see lawlessness and strife in the city; day and night they make their rounds on its walls; evil and mischief are inside it. Malice is within it; fraud and deceit never leave its square. It is not an enemy who reviles me —I could bear that; it is not my foe who vaunts himself against me —I could hide from him; but it is you, my equal, my companion, my friend; sweet was our fellowship; we walked together in God’s house. Let Him incite death against them; may they go down alive into Sheol! For where they dwell, there evil is. As for me, I call to God; the LORD will deliver me. Evening, morning, and noon, I complain and moan, and He hears my voice. He redeems me unharmed from the battle against me; it is as though many are on my side. God who has reigned from the first, who will have no successor, hears and humbles those who have no fear of God.Selah. He harmed his ally, he broke his pact; his talk was smoother than butter, yet his mind was on war; his words were more soothing than oil, yet they were drawn swords. Cast your burden on the LORD and He will sustain you; He will never let the righteous man collapse. For You, O God, will bring them down to the nethermost Pit— those murderous, treacherous men; they shall not live out half their days; but I trust in You. For the leader; on yonath elem reḥokim. Of David. A michtam; when the Philistines seized him in Gath. Have mercy on me, O God, for men persecute me; all day long my adversary oppresses me. My watchful foes persecute me all day long; many are my adversaries, O Exalted One. When I am afraid, I trust in You, in God, whose word I praise, in God I trust; I am not afraid; what can mortals do to me? All day long they cause me grief in my affairs, they plan only evil against me. They plot, they lie in ambush; they watch my every move, hoping for my death. Cast them out for their evil; subdue peoples in Your anger, O God. You keep count of my wanderings; put my tears into Your flask, into Your record. Then my enemies will retreat when I call on You; this I know, that God is for me. In God, whose word I praise, in the LORD, whose word I praise, in God I trust; I am not afraid; what can man do to me? I must pay my vows to You, O God; I will render thank offerings to You. For You have saved me from death, my foot from stumbling, that I may walk before God in the light of life. For the leader; al tashḥeth. Of David. A michtam; when he fled from Saul into a cave. Have mercy on me, O God, have mercy on me, for I seek refuge in You, I seek refuge in the shadow of Your wings, until danger passes. I call to God Most High, to God who is good to me. He will reach down from heaven and deliver me: God will send down His steadfast love; my persecutor reviles.Selah. As for me, I lie down among man-eating lions whose teeth are spears and arrows, whose tongue is a sharp sword. Exalt Yourself over the heavens, O God, let Your glory be over all the earth! They prepared a net for my feet to ensnare me; they dug a pit for me, but they fell into it.Selah. My heart is firm, O God; my heart is firm; I will sing, I will chant a hymn. Awake, O my soul! Awake, O harp and lyre! I will wake the dawn. I will praise You among the peoples, O Lord; I will sing a hymn to You among the nations; for Your faithfulness is as high as heaven; Your steadfastness reaches to the sky. Exalt Yourself over the heavens, O God, let Your glory be over all the earth! For the leader; al tashḥeth. Of David. A michtam. O mighty ones, do you really decree what is just? Do you judge mankind with equity? In your minds you devise wrongdoing in the land; with your hands you deal out lawlessness. The wicked are defiant from birth; the liars go astray from the womb. Their venom is like that of a snake, a deaf viper that stops its ears so as not to hear the voice of charmers or the expert mutterer of spells. O God, smash their teeth in their mouth; shatter the fangs of lions, O LORD; let them melt, let them vanish like water; let Him aim His arrows that they be cut down; like a snail that melts away as it moves; like a woman’s stillbirth, may they never see the sun! Before the thorns grow into a bramble, may He whirl them away alive in fury. The righteous man will rejoice when he sees revenge; he will bathe his feet in the blood of the wicked. Men will say, “There is, then, a reward for the righteous; there is, indeed, divine justice on earth.” For the leader; al tashḥeth. Of David. A michtam; when Saul sent men to watch his house in order to put him to death. Save me from my enemies, O my God; secure me against my assailants. Save me from evildoers; deliver me from murderers. For see, they lie in wait for me; fierce men plot against me for no offense of mine, for no transgression, O LORD; for no guilt of mine do they rush to array themselves against me. Look, rouse Yourself on my behalf! You, O LORD God of hosts, God of Israel, bestir Yourself to bring all nations to account; have no mercy on any treacherous villain. Selah. They come each evening growling like dogs, roaming the city. They rave with their mouths, sharp words are on their lips; [they think,] “Who hears?” But You, O LORD, laugh at them; You mock all the nations. O my strength, I wait for You; for God is my haven. My faithful God will come to aid me; God will let me gloat over my watchful foes. Do not kill them lest my people be unmindful; with Your power make wanderers of them; bring them low, O our shield, the Lord, because of their sinful mouths, the words on their lips. Let them be trapped by their pride, and by the imprecations and lies they utter. In Your fury put an end to them; put an end to them that they be no more; that it may be known to the ends of the earth that God does rule over Jacob.Selah. They come each evening growling like dogs, roaming the city. They wander in search of food; and whine if they are not satisfied. But I will sing of Your strength, extol each morning Your faithfulness; for You have been my haven, a refuge in time of trouble. O my strength, to You I sing hymns; for God is my haven, my faithful God. For the leader; on shushan eduth. A michtam of David (to be taught), when he fought with Aram-Naharaim and Aram-Zobah, and Joab returned and defeated Edom—[an army] of twelve thousand men—in the Valley of Salt. O God, You have rejected us, You have made a breach in us; You have been angry; restore us! You have made the land quake; You have torn it open. Mend its fissures, for it is collapsing. You have made Your people suffer hardship; You have given us wine that makes us reel. Give those who fear You because of Your truth a banner for rallying.Selah. That those whom You love might be rescued, deliver with Your right hand and answer me. God promised in His sanctuary that I would exultingly divide up Shechem, and measure the Valley of Sukkoth; Gilead and Manasseh would be mine, Ephraim my chief stronghold, Judah my scepter; Moab would be my washbasin; on Edom I would cast my shoe; acclaim me, O Philistia! Would that I were brought to the bastion! Would that I were led to Edom! But You have rejected us, O God; God, You do not march with our armies. Grant us Your aid against the foe, for the help of man is worthless. With God we shall triumph; He will trample our foes. For the leader; with instrumental music. Of David. Hear my cry, O God, heed my prayer. From the end of the earth I call to You; when my heart is faint, You lead me to a rock that is high above me. For You have been my refuge, a tower of strength against the enemy. O that I might dwell in Your tent forever, take refuge under Your protecting wings. Selah. O God, You have heard my vows; grant the request of those who fear Your name. Add days to the days of the king; may his years extend through generations; may he dwell in God’s presence forever; appoint steadfast love to guard him. So I will sing hymns to Your name forever, as I fulfill my vows day after day. For the leader; on Jeduthun. A psalm of David. Truly my soul waits quietly for God; my deliverance comes from Him. Truly He is my rock and deliverance, my haven; I shall never be shaken. How long will all of you attack a man, to crush him, as though he were a leaning wall, a tottering fence? They lay plans to topple him from his rank; they delight in falsehood; they bless with their mouths, while inwardly they curse.Selah. Truly, wait quietly for God, O my soul, for my hope comes from Him. He is my rock and deliverance, my haven; I shall not be shaken. I rely on God, my deliverance and glory, my rock of strength; in God is my refuge. Trust in Him at all times, O people; pour out your hearts before Him; God is our refuge. Selah. Men are mere breath; mortals, illusion; placed on a scale all together, they weigh even less than a breath. Do not trust in violence, or put false hopes in robbery; if force bears fruit pay it no mind. One thing God has spoken; two things have I heard: that might belongs to God, and faithfulness is Yours, O Lord, to reward each man according to his deeds. A psalm of David, when he was in the Wilderness of Judah. God, You are my God; I search for You, my soul thirsts for You, my body yearns for You, as a parched and thirsty land that has no water. I shall behold You in the sanctuary, and see Your might and glory, Truly Your faithfulness is better than life; my lips declare Your praise. I bless You all my life; I lift up my hands, invoking Your name. I am sated as with a rich feast, I sing praises with joyful lips when I call You to mind upon my bed, when I think of You in the watches of the night; for You are my help, and in the shadow of Your wings I shout for joy. My soul is attached to You; Your right hand supports me. May those who seek to destroy my life enter the depths of the earth. May they be gutted by the sword; may they be prey to jackals. But the king shall rejoice in God; all who swear by Him shall exult, when the mouth of liars is stopped. For the leader. A psalm of David. Hear my voice, O God, when I plead; guard my life from the enemy’s terror. Hide me from a band of evil men, from a crowd of evildoers, who whet their tongues like swords; they aim their arrows—cruel words— to shoot from hiding at the blameless man; they shoot him suddenly and without fear. They arm themselves with an evil word; when they speak, it is to conceal traps; they think, “Who will see them?” Let the wrongdoings they have concealed, each one inside him, his secret thoughts, be wholly exposed. God shall shoot them with arrows; they shall be struck down suddenly. Their tongue shall be their downfall; all who see them shall recoil in horror; all men shall stand in awe; they shall proclaim the work of God and His deed which they perceived. The righteous shall rejoice in the LORD, and take refuge in Him; all the upright shall exult. For the leader. A psalm of David. A song. Praise befits You in Zion, O God; vows are paid to You; all mankind comes to You, You who hear prayer. When all manner of sins overwhelm me, it is You who forgive our iniquities. Happy is the man You choose and bring near to dwell in Your courts; may we be sated with the blessings of Your house, Your holy temple. Answer us with victory through awesome deeds, O God, our deliverer, in whom all the ends of the earth and the distant seas put their trust; who by His power fixed the mountains firmly, who is girded with might, who stills the raging seas, the raging waves, and tumultuous peoples. Those who live at the ends of the earth are awed by Your signs; You make the lands of sunrise and sunset shout for joy. You take care of the earth and irrigate it; You enrich it greatly, with the channel of God full of water; You provide grain for men; for so do You prepare it. Saturating its furrows, leveling its ridges, You soften it with showers, You bless its growth. You crown the year with Your bounty; fatness is distilled in Your paths; the pasturelands distill it; the hills are girded with joy. The meadows are clothed with flocks, the valleys mantled with grain; they raise a shout, they break into song.
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה:
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי. וְגוֹמְרָהּ עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:
בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם:
מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:
הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:
אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, וּבֵין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם:
הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזֹר לְמָקוֹם שֶׁטָּעָה:
הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה:
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת:
רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אָנִי:
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים. אָמַר לָהֶם, אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה:
חָתָן אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָרוֹצֶה לִטֹּל אֶת הַשֵּׁם יִטֹּל:
מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין. נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה, אֶת שֶׁלַּמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִים, וְאֶת שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן חַיָּבִין. אֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַתְּפִלָּה:
קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה, יַתְחִילוּ. וְאִם לָאו, לֹא יַתְחִילוּ. הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִים פְּטוּרִים, וְהַחִיצוֹנִים חַיָּבִין:
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין, וְחַיָּבִין בִּתְפִלָּה וּבִמְזוּזָה, וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן:
בַּעַל קֶרִי מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם:
הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה, וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַעַל קְרִי, לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. יָרַד לִטְבֹּל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת עַד שֶׁלֹּא תָנֵץ הַחַמָּה, יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא. וְאִם לָאו, יִתְכַּסֶּה בַמַּיִם וְיִקְרָא. אֲבָל לֹא יִתְכַּסֶּה, לֹא בַמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה, עַד שֶׁיַּטִּיל לְתוֹכָן מָיִם. וְכַמָּה יַרְחִיק מֵהֶם וּמִן הַצּוֹאָה, אַרְבַּע אַמּוֹת:
זָב שֶׁרָאָה קְרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכִין טְבִילָה, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר:
תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע. וְשֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם, בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תַּקָלָה עַל יָדִי, וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו, יִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְאִם לָאו, מֵעֵין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קֶבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. אוֹמֵר, הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יֵרֵד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים: הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בְקָרוֹן אוֹ בְאַסְדָּה, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶש הַקָּדָשִׁים: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְחֶבֶר עִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶבֶר עִיר, הַיָּחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק:
מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְשׁוֹאֲלִין הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּהוֹדָאָה:
הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה, יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא יְהֵא סָרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָהּ:
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי:
הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא, סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף:
כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים:
בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, יָצָא. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, לֹא יָצָא. עַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל נִהְיָה, יָצָא:
עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו:
הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, מְבָרֵךְ עָלָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה:
בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָטַר אֶת הַפָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:
הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכֹל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסֵבּוּ, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן. בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעֻדָּה:
הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה:
אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים, מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ, מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת. הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזָּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:
כֵּיצַד מְזַמְּנִין, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר נְבָרֵךְ. בִּשְׁלשָׁה וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. בְּמֵאָה אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ. בְּמֵאָה וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאֶלֶף וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכָלְנוּ. בְּרִבּוֹא וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכָלְנוּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, יְיָ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל (תהלים סח). אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מֻעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ:
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק, וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים לְזִמּוּן. וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין:
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעֻדָּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבָּיִת:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:
אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ:
מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכָּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:
בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה:
הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:
עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים. עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:
בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה. הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:
הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא:
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ:
From what time may one recite the Shema in the evening? From the time that the priests enter [their houses] in order to eat their terumah until the end of the first watch, the words of Rabbi Eliezer. The sages say: until midnight. Rabban Gamaliel says: until dawn. Once it happened that his sons came home [late] from a wedding feast and they said to him: we have not yet recited the [evening] Shema. He said to them: if it is not yet dawn you are still obligated to recite. And not in respect to this alone did they so decide, but wherever the sages say “until midnight,” the mitzvah may be performed until dawn. The burning of the fat and the pieces may be performed till dawn. Similarly, all [the offerings] that are to be eaten within one day may be eaten till dawn. Why then did the sages say “until midnight”? In order to keep a man far from transgression. From what time may one recite the Shema in the morning? From the time that one can distinguish between blue and white. Rabbi Eliezer says: between blue and green. And he must finish it by sunrise. Rabbi Joshua says: until the third hour of the day, for such is the custom of the children of kings, to rise at the third hour. If one recites the Shema later he loses nothing, like one who reads in the Torah. Bet Shammai say: in the evening every man should recline and recite [the Shema], and in the morning he should stand, as it says, “And when you lie down and when you get up” (Deuteronomy 6:7). Bet Hillel say that every man should recite in his own way, as it says, “And when you walk by the way” (ibid). Why then is it said, “And when you lies down and when you get up?” At the time when people lie down and at the time when people rise up. Rabbi Tarfon said: I was once walking by the way and I reclined to recite the Shema according to the words of Bet Shammai, and I incurred danger from robbers. They said to him: you deserved to come to harm, because you acted against the words of Bet Hillel. In the morning he recites two blessings before it and one after it; in the evening two before it and two after it, one long and one short. Where they [the sages] said that a long one should be said, he may not say a short one; where they said a short one he may not say a long one [Where they said] to conclude [with a blessing] he is not permitted to not conclude; where they said to not conclude [with a blessing], he may not conclude. They mention the Exodus from Egypt at night. Rabbi Elazar ben Azaryah said: "Behold, I am almost a seventy-year old man and I have not succeeded in [understanding why] the Exodus from Egypt should be mentioned at night, until Ben Zoma explained it from a verse (Deuteronomy 16:3): ‘In order that you may remember the day you left Egypt all the days of your life.’ ‘The days of your life’ refers to the days. ‘All the days of your life’ refers to the nights. And the sages say: ‘the days of your life’ refers to this world. ‘All the days of your life’ includes the days of the Messiah. If one was reading in the Torah [the section of the Shema] and the time for its recital arrived, if he directed his heart [to fulfill the mitzvah] he has fulfilled his obligation, but if not he has not fulfilled his obligation. In the breaks [between sections] one may give greeting out of respect and return greeting; in the middle [of a section] one may give greeting out of fear and return it, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: in the middle one may give greeting out of fear and return it out of respect, in the breaks one may give greeting out of respect and return greeting to anyone. These are the breaks between the sections: between the first blessing and the second, between the second and “Shema,” between “Shema” and “And it shall come to pass if you listen” between “And it shall come to pass if you listen” and “And the Lord said” and between “And the Lord said” and “Emet veYatziv” (true and firm). Rabbi Judah says: between “And the Lord said” and “Emet veYatziv” one should not interrupt. Rabbi Joshua ben Korhah said: Why was the section of “Shema” placed before that of “And it shall come to pass if you listen”? So that one should first accept upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven and then take upon himself the yoke of the commandments. Why does the section of “And it shall come to pass if you listen” come before that of “And the Lord said”? Because “And it shall come to pass if you listen” is customary during both day and night, whereas [the section] “And the Lord said” is customary only during the day. One who recites the Shema without causing it to be heard by his own ear, he has fulfilled his obligation. Rabbi Yose says: he has not fulfilled his obligation. If he recited it without pronouncing the letters succinctly, Rabbi Yose says he has fulfilled his obligation. Rabbi Judah says: he has not fulfilled his obligation. If he recites it out of order, he has not fulfilled his obligation. If he recites it and makes a mistake he goes back to the place where he made the mistake. Workers may recite [the Shema] on the top of a tree or the top of a scaffolding, that which they are not allowed to do in the case of the Tefillah. A bridegroom is exempt from reciting the Shema on the first night until the end of the Shabbat, if he has not performed the act. It happened with Rabban Gamaliel who recited the Shema on the first night after he had married. His students said to him: Our master, have you not taught us that a bridegroom is exempt from reciting the Shema. He replied to them: I will not listen to you to remove from myself the Kingship of Heaven even for a moment. [Rabban Gamaliel] bathed on the first night after the death of his wife. His disciples said to him: Master, have you not taught us, that a mourner is forbidden to bathe. He replied to them: I am not like other men, I am very delicate. When Tabi his [Rabban Gamaliel’s] slave died he accepted condolences for him. His disciples said to him: Master, have you not taught us that one does not accept condolences for slaves? He replied to them: My slave Tabi was not like other slaves: he was a fit man. If a bridegroom wants to recite the Shema on the first night [of his marriage], he may do so. Rabban Shimon ben Gamaliel says: not everyone who desires to take up the name of God may do so. One whose dead [relative] lies before him is exempt from the recital of the Shema and from the tefillah and from tefillin. The bearers of the bier and their replacements, and their replacements’ replacement, both those in front of the bier and those behind the bier those needed to carry the bier, are exempt; but those not needed to carry the bier are obligated. Both, however, are exempt from [saying] the tefillah. When they have buried the dead and returned [from the grave], if they have time to begin and finish [the Shema] before they get to the row, they should begin, but if not they should not begin. Those who stand in the row, those on the inside are exempt, but those on the outside are obligated. Women, slaves and minors are exempt from reciting the Shema and putting on tefillin, but are obligated for tefillah, mezuzah, and Birkat Hamazon (the blessing after meals). One who has had a seminal emission utters the words [of the Shema] in his heart and he doesn’t say a blessing, neither before nor after. Over food he says a blessing afterwards, but not the blessing before. Rabbi Judah says: he blesses both before them and after them. If a man was standing saying the tefillah and he remembers that he is one who has had a seminal emission, he should not stop but he should abbreviate [the blessings]. If he went down to immerse, if he is able to come up and cover himself and recite the Shema before the rising of the sun, he should go up and cover himself and recite, but if not he should cover himself with the water and recite. He should not cover himself either with foul water or with steeping water until he pours fresh water into it. How far should he remove himself from it and from excrement? Four cubits. A zav who has had a seminal emission and a niddah from whom semen escapes and a woman who becomes niddah during intercourse require a mikveh. Rabbi Judah exempts them. The morning Tefillah (Shacharit) is until midday. Rabbi Judah says until the fourth hour. The afternoon Tefillah (Minhah) until evening. Rabbi Judah says: until the middle of the afternoon. The evening prayer has no fixed time. The time for the additional prayers (musaf) is the whole day. Rabbi Judah says: until the seventh hour. Rabbi Nehunia ben Hakaneh used to pray as he entered the Bet Hamidrash and as he left it a short prayer. They said to him: what is the reason for this prayer? He replied: When I enter I pray that that no mishap should occur through me, and when I leave I express thanks for my portion. Rabban Gamaliel says: every day a man should pray the eighteen [blessings]. Rabbi Joshua says: an abstract of the eighteen. Rabbi Akiva says: if he knows it fluently he prays the eighteen, and if not an abstract of the eighteen. Rabbi Eliezer says: if a man makes his prayers fixed, it is not [true] supplication. Rabbi Joshua says: if one is traveling in a dangerous place, he says a short prayer, saying: Save, O Lord, Your people the remnant of Israel. In every time of crisis may their needs be before You. Blessed are You, O Lord, who hears prayer. If he is riding on a donkey, he gets down [and prays.] If he is unable to get down he should turn his face [towards Jerusalem], and if he cannot turn his face, he should direct his heart to the Holy of Holies. If he is traveling in a ship, on a wagon or on a raft, he should direct his heart toward the Holy of Holies. Rabbi Elazar ben Azaryah says: The musaf prayer is said only with the local congregation. The sages say: whether with or with out the congregation. Rabbi Judah said in his name: wherever there is a congregation, an individual is exempt from saying the musaf prayer. One should not stand up to say Tefillah except in a reverent state of mind. The pious men of old used to wait an hour before praying in order that they might direct their thoughts to God. Even if a king greets him [while praying] he should not answer him: even if a snake is wound round his heel he should not stop. They mention [God’s] power to bring rain in the blessing for the resurrection of the dead. And they ask for rain in the blessing for [fruitful] years. And havdalah in “Who grant knowledge.” Rabbi Akiva says: he says it as a fourth blessing by itself. Rabbi Eliezer says: in the thanksgiving blessing. The one who says, “On a bird’s nest may Your mercy be extended,” [or] “For good may Your name be blessed” or “We give thanks, we give thanks,” they silence him. One who was passing before the ark and made a mistake, another should pass in his place, and he should not be as one who refuses at that moment. Where does he begin? At the beginning of the blessing in which the other made a mistake. The one who passes before the ark should not respond Amen after [the blessings of] the priests because this might confuse him. If there is no priest there except himself, he should not raise his hands [to recite the priestly blessing], but if he is confident that he can raise his hands and go back to his place in his prayer, he is permitted to do so. One who is praying and makes a mistake, it is a bad sign for him. And if he is the messenger of the congregation (the prayer leader) it is a bad sign for those who have sent him, because one’s messenger is equivalent to one’s self. They said about Rabbi Hanina ben Dosa that he used to pray for the sick and say, “This one will die, this one will live.” They said to him: “How do you know?” He replied: “If my prayer comes out fluently, I know that he is accepted, but if not, then I know that he is rejected.” How do they bless over produce? Over fruit of the tree one says, “Who creates the fruit of the tree,” except for wine, over which one says, “Who creates the fruit of the vine.” Over produce from the ground one says: “Who creates the fruit of the ground,” except over bread, over which one says, “Who brings forth bread from the earth.” Over vegetables one says, “Who creates the fruit of the ground.” Rabbi Judah says: “Who creates diverse species of herbs.” If one blessed over fruit of the tree the blessing, “Who creates the fruit of the ground,” he has fulfilled his obligation. But if he said over produce from the ground, “Who creates the fruit of the tree,” he has not fulfilled his obligation. If over anything he says “By Whose word all things exist”, he has fulfilled his obligation. Over anything which does not grow from the earth one says: “By Whose word all things exist.” Over vinegar, fallen unripe fruit and locusts one says, “By Whose word all things exist.” Over milk and cheese and eggs one says, “By Whose word all things exist.” R. Judah says: over anything which is cursed they do not bless at all. There were several kinds of food before him: Rabbi Judah says that if there is among them one of the seven species, he blesses over that. But the sages say: he may bless over which ever one he wants. If he blessed over the wine before the meal he has exempted the wine after the meal. If he blessed over the appetizer (parperet) before the meal, he has exempted the dessert (parperet) after the meal. If he blessed over the bread he has exempted the appetizer/dessert (parperet), but if he blessed over the appetizer/dessert (parperet) he has not exempted the bread. Bet Shammai say: [he has not even exempted] a cooked [grain] dish. If [those at the table] are sitting upright, each one blesses for himself. If they are reclining, one blesses for them all. If wine came during the meal, each one says a blessing for himself. If after the meal, one blesses for them all. The same one says [the blessing] over the incense, even though the incense is not brought until after the meal. If they brought in front of him salted food at the beginning of the meal and bread with it, he blesses over the salted food and thereby exempts the bread, since the bread is ancillary to it. This is the general principle: whenever there is one kind of food that is the main [food] and another that is ancillary, he blesses over the main food and thereby exempts the ancillary. If one has eaten grapes, figs or pomegranates he blesses after them three blessings, the words of Rabban Gamaliel. The sages say: one blessing which includes three. Rabbi Akiva says: even if one ate only boiled vegetables and that is his meal, he says after it the three blessings. If one drinks water to quench his thirst, he says “By Whose word all things exist.” Rabbi Tarfon says: “Who creates many living things and their requirements.” Three that have eaten together, it is their duty to invite [one another to say Birkat Hamazon]. One who ate demai, or first tithe whose terumah has been separated, or second tithe or sanctified property which have been redeemed, or an attendant who has eaten as much as an olive’s worth of food, or a Samaritan may be included [in the three]. But one who ate untithed produce, or first tithe whose terumah has not been separated, or second tithe or sanctified property which have not been redeemed, or an attendant who has eaten less than the quantity of an olive or a Gentile may not be counted. Women, children and slaves they do not recite an invitation over them. How much [must one have eaten] in order for them to recite an invitation? As much as an olive. Rabbi Judah says: as much as an egg. How do they invite [one another to recite the Birkat Hamazon]?If there are three, he [the one saying Birkat Hamazon] says, “Let us bless [Him of whose food we have eaten].” If there are three and him he says, “Bless [Him of whose food we have eaten]” If there are ten, he says, “Let us bless our God [of whose food we have eaten].” If there are ten and he says, “Bless.” It is the same whether there are ten or ten myriads (ten ten thousands). If there are a hundred he says, “Let us bless the Lord our God [of whose food we have eaten]. If there are a hundred and him he says, “Bless.” If there are a thousand he says “Let us bless the Lord our God, the God of Israel [of whose food we have eaten].” If there are a thousand and him he says “Bless.” If there are ten thousand he says, “Let us bless the Lord our God, the God of Israel, the God of hosts, who dwells among the cherubim, for the food which we have eaten.” If there are ten thousand and him he says, “Bless.” Corresponding to his blessing the others answer after him, “Blessed be the Lord our God the God of Israel, the God of hosts, who dwells among the cherubim, for the food which we have eaten.” Rabbi Yose the Galilean says: According to the number of the congregation, they bless, as it says, “In assemblies bless God, the Lord, O you who are from the fountain of Israel.” Rabbi Akiba said: What do we find in the synagogue? Whether there are many or few the he says, “Bless the Lord your God.” Rabbi Ishmael says: “Bless the Lord your God who is blessed.” Three persons who have eaten together may not separate [to recite Birkat Hamazon]. Similarly four and similarly five. Six may separate, up until ten. And ten may not separate until there are twenty. Two eating companies that were eating in the same room: When some of them can see some of the other they combine [for a zimun], but if not each group makes a zimun for itself. They do not bless over the wine until they put water into it, the words of Rabbi Eliezer. The sages say they bless. These are the points [of difference] between Bet Shammai and Bet Hillel in regard to a meal. Bet Shammai says: first he blesses over the day and then over the wine. Bet Hillel says: first he blesses over the wine and then over the day. Bet Shammai says: they wash their hands and then they pour the cup [of wine]. Bet Hillel says: they pour the cup [of wine] and then they wash their hands. Bet Shammai says: he wipes his hand with a towel and then places it on the table. Bet Hillel says: on the cushion. Bet Shammai says: [after the meal] they sweep the floor and then they wash their hands. But Bet Hillel says: they wash their hands and then they sweep the floor. Bet Shammai says: [the proper order is] candle, [Birkat Ha]Mazon, spices, and Havdalah. But Bet Hillel says: candle, spices, [Birkat Ha]Mazon, and Havdalah. Bet Shammai says [the blessing over the candle concludes with the words], “Who created the light of the fire.” But Bet Hillel says: “Who creates the lights of the fire.” They do not bless over the candles or the spices of non-Jews; Or over the candles or the spices of the dead; Or over the candles or the spices of idolatry; And a blessing is not said over the light until they benefit from its light. One who has eaten and forgotten to bless [Birkat Hamazon]: Bet Shammai says: he must return to the place where he ate and bless. But Bet Hillel says: he should say it in the place where he remembered. Until when can he bless? Until sufficient time has passed for the food in his stomach to be digested. If wine comes to them after the food, and there is only that cup: Bet Shammai says: he blesses over the wine and then he blesses over the food; But Bet Hillel says: he blesses over the food and then he blesses over the wine. They answer amen after a blessing said by an Israelite but they do not answer amen after a blessing said by a Samaritan, until he hears the whole blessing. If one sees a place where miracles have been done for Israel, he says, “Blessed be the One who made miracles for our ancestors in this place.” [If one sees] a place from which idolatry has been uprooted, he should say, “Blessed be the One who removed idolatry from our land.” [On witnessing] comets, earthquakes, thunder, or windy storms one says, “Blessed be He whose strength and might fill the world.” [On seeing] mountains, hills, seas, rivers or deserts one says, “Blessed be He who made creation.” Rabbi Judah says: one who sees the Great Sea should say, “Blessed be He who made the Great Sea,” if he sees it at intervals. For rain and for good news one says, “Blessed be He that is good and grants good.” For bad news one says, “Blessed be the true judge.” One who has built a new house or bought new vessels says, “Blessed be He who has kept us alive [and preserved us and brought us to this season.]” One who blesses over the evil as he blesses over the good or over the good as he blesses over evil; one who cries over the past, behold this is a vain prayer. How so? If his wife was pregnant and he says, “May it be his will that my wife bear a male child,” this is a vain prayer. If he is coming home from a journey and he hears a cry of distress in the town and says, “May it be his will that this is not be those of my house,” this is a vain prayer. One who enters into a large city should say two prayers, one on entering and one on leaving. Ben Azzai says: four two on entering and two on leaving, he gives thanks for the past and cries out for the future. One must bless [God] for the evil in the same way as one blesses for the good, as it says, “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul and with all your might” (Deuteronomy 6:5). “With all your heart,” with your two impulses, the evil impulse as well as the good impulse. “With all your soul” even though he takes your soul [life] away from you. “With all your might” with all your money. Another explanation, “With all your might” whatever treatment he metes out to you. One should not show disrespect to the Eastern Gate, because it is in a direct line with the Holy of Holies. One should not enter the Temple Mount with a staff, or with shoes on, or with a wallet, or with dusty feet; nor should one make it a short cut, all the more spitting [is forbidden]. All the conclusions of blessings that were in the Temple they would say, “forever [lit. as long as the world is].” When the sectarians perverted their ways and said that there was only one world, they decreed that they should say, “for ever and ever [lit. from the end of the world to the end of the world]. They also decreed that a person should greet his fellow in God’s name, as it says, “And behold Boaz came from Bethlehem and said to the reapers, ‘May the Lord be with you.’ And they answered him, “May the Lord bless you’” (Ruth 2:. And it also says, “The Lord is with you, you valiant warrior” (Judges 6:12). And it also says, “And do not despise your mother when she grows old” (Proverbs 23:22). And it also says, “It is time to act on behalf of the Lord, for they have violated Your teaching” (Psalms 119:126). Rabbi Natan says: [this means] “They have violated your teaching It is time to act on behalf of the Lord.”
(א) לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר׃ (ב) כָּֽל־הָ֭עַמִּים תִּקְעוּ־כָ֑ף הָרִ֥יעוּ לֵ֝אלֹהִ֗ים בְּק֣וֹל רִנָּֽה׃ (ג) כִּֽי־יְהוָ֣ה עֶלְי֣וֹן נוֹרָ֑א מֶ֥לֶךְ גָּ֝דוֹל עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ׃ (ד) יַדְבֵּ֣ר עַמִּ֣ים תַּחְתֵּ֑ינוּ וּ֝לְאֻמִּ֗ים תַּ֣חַת רַגְלֵֽינוּ׃ (ה) יִבְחַר־לָ֥נוּ אֶת־נַחֲלָתֵ֑נוּ אֶ֥ת גְּא֨וֹן יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁר־אָהֵ֣ב סֶֽלָה׃ (ו) עָלָ֣ה אֱ֭לֹהִים בִּתְרוּעָ֑ה יְ֝הֹוָ֗ה בְּק֣וֹל שׁוֹפָֽר׃ (ז) זַמְּר֣וּ אֱלֹהִ֣ים זַמֵּ֑רוּ זַמְּר֖וּ לְמַלְכֵּ֣נוּ זַמֵּֽרוּ׃ (ח) כִּ֤י מֶ֖לֶךְ כָּל־הָאָ֥רֶץ אֱלֹהִ֗ים זַמְּר֥וּ מַשְׂכִּֽיל׃ (ט) מָלַ֣ךְ אֱ֭לֹהִים עַל־גּוֹיִ֑ם אֱ֝לֹהִ֗ים יָשַׁ֤ב ׀ עַל־כִּסֵּ֬א קָדְשֽׁוֹ׃ (י) נְדִ֘יבֵ֤י עַמִּ֨ים ׀ נֶאֱסָ֗פוּ עַם֮ אֱלֹהֵ֪י אַבְרָ֫הָ֥ם כִּ֣י לֵֽ֭אלֹהִים מָֽגִנֵּי־אֶ֗רֶץ מְאֹ֣ד נַעֲלָֽה׃
(1) For the leader. Of the Korahites. A psalm. (2) All you peoples, clap your hands, raise a joyous shout for God. (3) For the LORD Most High is awesome, great king over all the earth; (4) He subjects peoples to us, sets nations at our feet. (5) He chose our heritage for us, the pride of Jacob whom He loved.Selah. (6) God ascends midst acclamation; the LORD, to the blasts of the horn. (7) Sing, O sing to God; sing, O sing to our king; (8) for God is king over all the earth; sing a hymn. (9) God reigns over the nations; God is seated on His holy throne. (10) The great of the peoples are gathered together, the retinue of Abraham’s God; for the guardians of the earth belong to God; He is greatly exalted.
(א) לָמָ֣ה יְ֭הוָה תַּעֲמֹ֣ד בְּרָח֑וֹק תַּ֝עְלִ֗ים לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה׃ (ב) בְּגַאֲוַ֣ת רָ֭שָׁע יִדְלַ֣ק עָנִ֑י יִתָּפְשׂ֓וּ ׀ בִּמְזִמּ֖וֹת ז֣וּ חָשָֽׁבוּ׃ (ג) כִּֽי־הִלֵּ֣ל רָ֭שָׁע עַל־תַּאֲוַ֣ת נַפְשׁ֑וֹ וּבֹצֵ֥עַ בֵּ֝רֵ֗ךְ נִ֘אֵ֥ץ ׀ יְהוָֽה׃ (ד) רָשָׁ֗ע כְּגֹ֣בַהּ אַ֭פּוֹ בַּל־יִדְרֹ֑שׁ אֵ֥ין אֱ֝לֹהִ֗ים כָּל־מְזִמּוֹתָֽיו׃ (ה) יָ֘חִ֤ילוּ דרכו [דְרָכָ֨יו ׀] בְּכָל־עֵ֗ת מָר֣וֹם מִ֭שְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּ֑וֹ כָּל־צ֝וֹרְרָ֗יו יָפִ֥יחַ בָּהֶֽם׃ (ו) אָמַ֣ר בְּ֭לִבּוֹ בַּל־אֶמּ֑וֹט לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־בְרָֽע׃ (ז) אָלָ֤ה פִּ֣יהוּ מָ֭לֵא וּמִרְמ֣וֹת וָתֹ֑ךְ תַּ֥חַת לְ֝שׁוֹנ֗וֹ עָמָ֥ל וָאָֽוֶן׃ (ח) יֵשֵׁ֤ב ׀ בְּמַאְרַ֬ב חֲצֵרִ֗ים בַּֽ֭מִּסְתָּרִים יַהֲרֹ֣ג נָקִ֑י עֵ֝ינָ֗יו לְֽחֵלְכָ֥ה יִצְפֹּֽנוּ׃ (ט) יֶאֱרֹ֬ב בַּמִּסְתָּ֨ר ׀ כְּאַרְיֵ֬ה בְסֻכֹּ֗ה יֶ֭אֱרֹב לַחֲט֣וֹף עָנִ֑י יַחְטֹ֥ף עָ֝נִ֗י בְּמָשְׁכ֥וֹ בְרִשְׁתּֽוֹ׃ (י) ודכה [יִדְכֶּ֥ה] יָשֹׁ֑חַ וְנָפַ֥ל בַּ֝עֲצוּמָ֗יו חלכאים [חֵ֣יל] [כָּאִֽים׃] (יא) אָמַ֣ר בְּ֭לִבּוֹ שָׁ֣כַֽח אֵ֑ל הִסְתִּ֥יר פָּ֝נָ֗יו בַּל־רָאָ֥ה לָנֶֽצַח׃ (יב) קוּמָ֤ה יְהוָ֗ה אֵ֭ל נְשָׂ֣א יָדֶ֑ךָ אַל־תִּשְׁכַּ֥ח עניים [עֲנָוִֽים׃] (יג) עַל־מֶ֤ה ׀ נִאֵ֖ץ רָשָׁ֥ע ׀ אֱלֹהִ֑ים אָמַ֥ר בְּ֝לִבּ֗וֹ לֹ֣א תִּדְרֹֽשׁ׃ (יד) רָאִ֡תָה כִּֽי־אַתָּ֤ה ׀ עָ֘מָ֤ל וָכַ֨עַס ׀ תַּבִּיט֮ לָתֵ֪ת בְּיָ֫דֶ֥ךָ עָ֭לֶיךָ יַעֲזֹ֣ב חֵלֶ֑כָה יָ֝ת֗וֹם אַתָּ֤ה ׀ הָיִ֬יתָ עוֹזֵֽר׃ (טו) שְׁ֭בֹר זְר֣וֹעַ רָשָׁ֑ע וָ֝רָ֗ע תִּֽדְרוֹשׁ־רִשְׁע֥וֹ בַל־תִּמְצָֽא׃ (טז) יְהוָ֣ה מֶ֭לֶךְ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד אָבְד֥וּ ג֝וֹיִ֗ם מֵֽאַרְצֽוֹ׃ (יז) תַּאֲוַ֬ת עֲנָוִ֣ים שָׁמַ֣עְתָּ יְהוָ֑ה תָּכִ֥ין לִ֝בָּ֗ם תַּקְשִׁ֥יב אָזְנֶֽךָ׃ (יח) לִשְׁפֹּ֥ט יָת֗וֹם וָ֫דָ֥ךְ בַּל־יוֹסִ֥יף ע֑וֹד לַעֲרֹ֥ץ אֱ֝נ֗וֹשׁ מִן־הָאָֽרֶץ׃
(1) Why, O LORD, do You stand aloof, heedless in times of trouble? (2) The wicked in his arrogance hounds the lowly— may they be caught in the schemes they devise! (3) The wicked crows about his unbridled lusts; the grasping man reviles and scorns the LORD. (4) The wicked, arrogant as he is, in all his scheming [thinks], “He does not call to account; God does not care.” (5) His ways prosper at all times; Your judgments are far beyond him; he snorts at all his foes. (6) He thinks, “I shall not be shaken, through all time never be in trouble.” (7) His mouth is full of oaths, deceit, and fraud; mischief and evil are under his tongue. (8) He lurks in outlying places; from a covert he slays the innocent; his eyes spy out the hapless. (9) He waits in a covert like a lion in his lair; waits to seize the lowly; he seizes the lowly as he pulls his net shut; (10) he stoops, he crouches, and the hapless fall prey to his might. (11) He thinks, “God is not mindful, He hides His face, He never looks.” (12) Rise, O LORD! Strike at him, O God! Do not forget the lowly. (13) Why should the wicked man scorn God, thinking You do not call to account? (14) You do look! You take note of mischief and vexation! To requite is in Your power. To You the hapless can entrust himself; You have ever been the orphan’s help. (15) O break the power of the wicked and evil man, so that when You look for his wickedness You will find it no more. (16) The LORD is king for ever and ever; the nations will perish from His land. (17) You will listen to the entreaty of the lowly, O LORD, You will make their hearts firm; You will incline Your ear (18) to champion the orphan and the downtrodden, that men who are of the earth tyrannize no more.
(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד בַּֽיהוָ֨ה ׀ חָסִ֗יתִי אֵ֭יךְ תֹּאמְר֣וּ לְנַפְשִׁ֑י נודו [נ֝֗וּדִי] הַרְכֶ֥ם צִפּֽוֹר׃ (ב) כִּ֤י הִנֵּ֪ה הָרְשָׁעִ֡ים יִדְרְכ֬וּן קֶ֗שֶׁת כּוֹנְנ֣וּ חִצָּ֣ם עַל־יֶ֑תֶר לִיר֥וֹת בְּמוֹ־אֹ֝֗פֶל לְיִשְׁרֵי־לֵֽב׃ (ג) כִּ֣י הַ֭שָּׁתוֹת יֵֽהָרֵס֑וּן צַ֝דִּ֗יק מַה־פָּעָֽל׃ (ד) יְהוָ֤ה ׀ בְּֽהֵ֘יכַ֤ל קָדְשׁ֗וֹ יְהוָה֮ בַּשָּׁמַ֪יִם כִּ֫סְא֥וֹ עֵינָ֥יו יֶחֱז֑וּ עַפְעַפָּ֥יו יִ֝בְחֲנ֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם׃ (ה) יְהוָה֮ צַדִּ֪יק יִ֫בְחָ֥ן וְ֭רָשָׁע וְאֹהֵ֣ב חָמָ֑ס שָֽׂנְאָ֥ה נַפְשֽׁוֹ׃ (ו) יַמְטֵ֥ר עַל־רְשָׁעִ֗ים פַּ֫חִ֥ים אֵ֣שׁ וְ֭גָפְרִית וְר֥וּחַ זִלְעָפ֗וֹת מְנָ֣ת כּוֹסָֽם׃ (ז) כִּֽי־צַדִּ֣יק יְ֭הוָה צְדָק֣וֹת אָהֵ֑ב יָ֝שָׁ֗ר יֶחֱז֥וּ פָנֵֽימוֹ׃
(1) For the leader. Of David. In the LORD I take refuge; how can you say to me, “Take to the hills like a bird! (2) For see, the wicked bend the bow, they set their arrow on the string to shoot from the shadows at the upright. (3) When the foundations are destroyed, what can the righteous man do?” (4) The LORD is in His holy palace; the LORD—His throne is in heaven; His eyes behold, His gaze searches mankind. (5) The LORD seeks out the righteous man, but loathes the wicked one who loves injustice. (6) He will rain down upon the wicked blazing coals and sulfur; a scorching wind shall be their lot. (7) For the LORD is righteous; He loves righteous deeds; the upright shall behold His face.
(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) הוֹשִׁ֣יעָה יְ֭הוָה כִּי־גָמַ֣ר חָסִ֑יד כִּי־פַ֥סּוּ אֱ֝מוּנִ֗ים מִבְּנֵ֥י אָדָֽם׃ (ג) שָׁ֤וְא ׀ יְֽדַבְּרוּ֮ אִ֤ישׁ אֶת־רֵ֫עֵ֥הוּ שְׂפַ֥ת חֲלָק֑וֹת בְּלֵ֖ב וָלֵ֣ב יְדַבֵּֽרוּ׃ (ד) יַכְרֵ֣ת יְ֭הוָה כָּל־שִׂפְתֵ֣י חֲלָק֑וֹת לָ֝שׁ֗וֹן מְדַבֶּ֥רֶת גְּדֹלֽוֹת׃ (ה) אֲשֶׁ֤ר אָֽמְר֨וּ ׀ לִלְשֹׁנֵ֣נוּ נַ֭גְבִּיר שְׂפָתֵ֣ינוּ אִתָּ֑נוּ מִ֖י אָד֣וֹן לָֽנוּ׃ (ו) מִשֹּׁ֥ד עֲנִיִּים֮ מֵאַנְקַ֪ת אֶבְי֫וֹנִ֥ים עַתָּ֣ה אָ֭קוּם יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אָשִׁ֥ית בְּ֝יֵ֗שַׁע יָפִ֥יחַֽ לֽוֹ׃ (ז) אִֽמֲר֣וֹת יְהוָה֮ אֲמָר֪וֹת טְהֹ֫ר֥וֹת כֶּ֣סֶף צָ֭רוּף בַּעֲלִ֣יל לָאָ֑רֶץ מְ֝זֻקָּ֗ק שִׁבְעָתָֽיִם׃ (ח) אַתָּֽה־יְהוָ֥ה תִּשְׁמְרֵ֑ם תִּצְּרֶ֓נּוּ ׀ מִן־הַדּ֖וֹר ז֣וּ לְעוֹלָֽם׃ (ט) סָבִ֗יב רְשָׁעִ֥ים יִתְהַלָּכ֑וּן כְּרֻ֥ם זֻ֝לּ֗וּת לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃
(1) For the leader; on the sheminith. A psalm of David. (2) Help, O LORD! For the faithful are no more; the loyal have vanished from among men. (3) Men speak lies to one another; their speech is smooth; they talk with duplicity. (4) May the LORD cut off all flattering lips, every tongue that speaks arrogance. (5) They say, “By our tongues we shall prevail; with lips such as ours, who can be our master?” (6) “Because of the groans of the plundered poor and needy, I will now act,” says the LORD. -“I will give help,” He affirms to him. (7) The words of the LORD are pure words, silver purged in an earthen crucible, refined sevenfold. (8) You, O LORD, will keep them, guarding each from this age evermore. (9) On every side the wicked roam when baseness is exalted among men.
(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) עַד־אָ֣נָה יְ֭הוָה תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה ׀ תַּסְתִּ֖יר אֶת־פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃ (ג) עַד־אָ֨נָה אָשִׁ֪ית עֵצ֡וֹת בְּנַפְשִׁ֗י יָג֣וֹן בִּלְבָבִ֣י יוֹמָ֑ם עַד־אָ֓נָה ׀ יָר֖וּם אֹיְבִ֣י עָלָֽי׃ (ד) הַבִּ֣יטָֽה עֲ֭נֵנִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י הָאִ֥ירָה עֵ֝ינַ֗י פֶּן־אִישַׁ֥ן הַמָּֽוֶת׃ (ה) פֶּן־יֹאמַ֣ר אֹיְבִ֣י יְכָלְתִּ֑יו צָרַ֥י יָ֝גִ֗ילוּ כִּ֣י אֶמּֽוֹט׃ (ו) וַאֲנִ֤י ׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֮ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּֽישׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַיהוָ֑ה כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי׃
(1) For the leader. A psalm of David. (2) How long, O LORD; will You ignore me forever? How long will You hide Your face from me? (3) How long will I have cares on my mind, grief in my heart all day? How long will my enemy have the upper hand? (4) Look at me, answer me, O LORD, my God! Restore the luster to my eyes, lest I sleep the sleep of death; (5) lest my enemy say, “I have overcome him,” my foes exult when I totter. (6) But I trust in Your faithfulness, my heart will exult in Your deliverance. I will sing to the LORD, for He has been good to me.
(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב׃ (ב) יְֽהוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֮ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים׃ (ג) הַכֹּ֥ל סָר֮ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד׃ (ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֮ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם יְ֝הוָ֗ה לֹ֣א קָרָֽאוּ׃ (ה) שָׁ֤ם ׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק׃ (ו) עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י יְהוָ֣ה מַחְסֵֽהוּ׃ (ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָֽאֵל׃
(1) For the leader. Of David. The benighted man thinks, “God does not care.” Man’s deeds are corrupt and loathsome; no one does good. (2) The LORD looks down from heaven on mankind to find a man of understanding, a man mindful of God. (3) All have turned bad, altogether foul; there is none who does good, not even one. (4) Are they so witless, all those evildoers, who devour my people as they devour food, and do not invoke the LORD? (5) There they will be seized with fright, for God is present in the circle of the righteous. (6) You may set at naught the counsel of the lowly, but the LORD is his refuge. (7) O that the deliverance of Israel might come from Zion! When the LORD restores the fortunes of His people, Jacob will exult, Israel will rejoice.
(א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד יְ֭הֹוָה מִי־יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי־יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ׃ (ב) הוֹלֵ֣ךְ תָּ֭מִים וּפֹעֵ֥ל צֶ֑דֶק וְדֹבֵ֥ר אֱ֝מֶ֗ת בִּלְבָבֽוֹ׃ (ג) לֹֽא־רָגַ֨ל ׀ עַל־לְשֹׁנ֗וֹ לֹא־עָשָׂ֣ה לְרֵעֵ֣הוּ רָעָ֑ה וְ֝חֶרְפָּ֗ה לֹא־נָשָׂ֥א עַל־קְרֹֽבוֹ׃ (ד) נִבְזֶ֤ה ׀ בְּֽעֵ֘ינָ֤יו נִמְאָ֗ס וְאֶת־יִרְאֵ֣י יְהוָ֣ה יְכַבֵּ֑ד נִשְׁבַּ֥ע לְ֝הָרַ֗ע וְלֹ֣א יָמִֽר׃ (ה) כַּסְפּ֤וֹ ׀ לֹא־נָתַ֣ן בְּנֶשֶׁךְ֮ וְשֹׁ֥חַד עַל־נָקִ֗י לֹ֥א לָ֫קָ֥ח עֹֽשֵׂה־אֵ֑לֶּה לֹ֖א יִמּ֣וֹט לְעוֹלָֽם׃
(1) A psalm of David. LORD, who may sojourn in Your tent, who may dwell on Your holy mountain? (2) He who lives without blame, who does what is right, and in his heart acknowledges the truth; (3) whose tongue is not given to evil; who has never done harm to his fellow, or borne reproach for [his acts toward] his neighbor; (4) for whom a contemptible man is abhorrent, but who honors those who fear the LORD; who stands by his oath even to his hurt; (5) who has never lent money at interest, or accepted a bribe against the innocent. The man who acts thus shall never be shaken.
(א) מִכְתָּ֥ם לְדָוִ֑ד שָֽׁמְרֵ֥נִי אֵ֝֗ל כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ׃ (ב) אָמַ֣רְתְּ לַֽ֭יהוָה אֲדֹנָ֣י אָ֑תָּה ט֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ׃ (ג) לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כָּל־חֶפְצִי־בָֽם׃ (ד) יִרְבּ֥וּ עַצְּבוֹתָם֮ אַחֵ֪ר מָ֫הָ֥רוּ בַּל־אַסִּ֣יךְ נִסְכֵּיהֶ֣ם מִדָּ֑ם וּֽבַל־אֶשָּׂ֥א אֶת־שְׁ֝מוֹתָ֗ם עַל־שְׂפָתָֽי׃ (ה) יְֽהוָ֗ה מְנָת־חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּוֹרָלִֽי׃ (ו) חֲבָלִ֣ים נָֽפְלוּ־לִ֭י בַּנְּעִמִ֑ים אַף־נַ֝חֲלָ֗ת שָֽׁפְרָ֥ה עָלָֽי׃ (ז) אֲבָרֵ֗ךְ אֶת־יְ֭הוָה אֲשֶׁ֣ר יְעָצָ֑נִי אַף־לֵ֝יל֗וֹת יִסְּר֥וּנִי כִלְיוֹתָֽי׃ (ח) שִׁוִּ֬יתִי יְהוָ֣ה לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט׃ (ט) לָכֵ֤ן ׀ שָׂמַ֣ח לִ֭בִּי וַיָּ֣גֶל כְּבוֹדִ֑י אַף־בְּ֝שָׂרִ֗י יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶֽטַח׃ (י) כִּ֤י ׀ לֹא־תַעֲזֹ֣ב נַפְשִׁ֣י לִשְׁא֑וֹל לֹֽא־תִתֵּ֥ן חֲ֝סִידְךָ֗ לִרְא֥וֹת שָֽׁחַת׃ (יא) תּֽוֹדִיעֵנִי֮ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח׃
(1) A michtam of David. Protect me, O God, for I seek refuge in You. (2) I say to the LORD, “You are my Lord, my benefactor; there is none above You.” (3) As to the holy and mighty ones that are in the land, my whole desire concerning them is that (4) those who espouse another [god] may have many sorrows! I will have no part of their bloody libations; their names will not pass my lips. (5) The LORD is my allotted share and portion; You control my fate. (6) Delightful country has fallen to my lot; lovely indeed is my estate. (7) I bless the LORD who has guided me; my conscience admonishes me at night. (8) I am ever mindful of the LORD’s presence; He is at my right hand; I shall never be shaken. (9) So my heart rejoices, my whole being exults, and my body rests secure. (10) For You will not abandon me to Sheol, or let Your faithful one see the Pit. (11) You will teach me the path of life. In Your presence is perfect joy; delights are ever in Your right hand.
(א) תְּפִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד שִׁמְעָ֤ה יְהוָ֨ה ׀ צֶ֗דֶק הַקְשִׁ֥יבָה רִנָּתִ֗י הַאֲזִ֥ינָה תְפִלָּתִ֑י בְּ֝לֹ֗א שִׂפְתֵ֥י מִרְמָֽה׃ (ב) מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א עֵ֝ינֶ֗יךָ תֶּחֱזֶ֥ינָה מֵישָׁרִֽים׃ (ג) בָּ֘חַ֤נְתָּ לִבִּ֨י ׀ פָּ֘קַ֤דְתָּ לַּ֗יְלָה צְרַפְתַּ֥נִי בַל־תִּמְצָ֑א זַ֝מֹּתִ֗י בַּל־יַעֲבָר־פִּֽי׃ (ד) לִפְעֻלּ֣וֹת אָ֭דָם בִּדְבַ֣ר שְׂפָתֶ֑יךָ אֲנִ֥י שָׁ֝מַ֗רְתִּי אָרְח֥וֹת פָּרִֽיץ׃ (ה) תָּמֹ֣ךְ אֲ֭שֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶ֑יךָ בַּל־נָמ֥וֹטּוּ פְעָמָֽי׃ (ו) אֲנִֽי־קְרָאתִ֣יךָ כִֽי־תַעֲנֵ֣נִי אֵ֑ל הַֽט־אָזְנְךָ֥ לִ֝֗י שְׁמַ֣ע אִמְרָתִֽי׃ (ז) הַפְלֵ֣ה חֲ֭סָדֶיךָ מוֹשִׁ֣יעַ חוֹסִ֑ים מִ֝מִּתְקוֹמְמִ֗ים בִּֽימִינֶֽךָ׃ (ח) שָׁ֭מְרֵנִי כְּאִישׁ֣וֹן בַּת־עָ֑יִן בְּצֵ֥ל כְּ֝נָפֶ֗יךָ תַּסְתִּירֵֽנִי׃ (ט) מִפְּנֵ֣י רְ֭שָׁעִים ז֣וּ שַׁדּ֑וּנִי אֹיְבַ֥י בְּ֝נֶ֗פֶשׁ יַקִּ֥יפוּ עָלָֽי׃ (י) חֶלְבָּ֥מוֹ סָּגְר֑וּ פִּ֝֗ימוֹ דִּבְּר֥וּ בְגֵאֽוּת׃ (יא) אַ֭שֻּׁרֵינוּ עַתָּ֣ה סבבוני [סְבָב֑וּנוּ] עֵינֵיהֶ֥ם יָ֝שִׁ֗יתוּ לִנְט֥וֹת בָּאָֽרֶץ׃ (יב) דִּמְיֹנ֗וֹ כְּ֭אַרְיֵה יִכְס֣וֹף לִטְר֑וֹף וְ֝כִכְפִ֗יר יֹשֵׁ֥ב בְּמִסְתָּרִֽים׃ (יג) קוּמָ֤ה יְהוָ֗ה קַדְּמָ֣ה פָ֭נָיו הַכְרִיעֵ֑הוּ פַּלְּטָ֥ה נַ֝פְשִׁ֗י מֵרָשָׁ֥ע חַרְבֶּֽךָ׃ (יד) מִֽמְתִ֥ים יָדְךָ֨ ׀ יְהוָ֡ה מִֽמְתִ֬ים מֵחֶ֗לֶד חֶלְקָ֥ם בַּֽחַיִּים֮ וצפינך [וּֽצְפוּנְךָ֮] תְּמַלֵּ֪א בִ֫טְנָ֥ם יִשְׂבְּע֥וּ בָנִ֑ים וְהִנִּ֥יחוּ יִ֝תְרָ֗ם לְעוֹלְלֵיהֶֽם׃ (טו) אֲנִ֗י בְּ֭צֶדֶק אֶחֱזֶ֣ה פָנֶ֑יךָ אֶשְׂבְּעָ֥ה בְ֝הָקִ֗יץ תְּמוּנָתֶֽךָ׃
(1) A prayer of David. Hear, O LORD, what is just; heed my cry, give ear to my prayer, uttered without guile. (2) My vindication will come from You; Your eyes will behold what is right. (3) You have visited me at night, probed my mind, You have tested me and found nothing amiss; I determined that my mouth should not transgress. (4) As for man’s dealings, in accord with the command of Your lips, I have kept in view the fate of the lawless. (5) My feet have held to Your paths; my legs have not given way. (6) I call on You; You will answer me, God; turn Your ear to me, hear what I say. (7) Display Your faithfulness in wondrous deeds, You who deliver with Your right hand those who seek refuge from assailants. (8) Guard me like the apple of Your eye; hide me in the shadow of Your wings (9) from the wicked who despoil me, my mortal enemies who encircle me. (10) Their hearts are closed to pity; they mouth arrogance; (11) now they hem in our feet on every side; they set their eyes roaming over the land. (12) He is like a lion eager for prey, a king of beasts lying in wait. (13) Rise, O LORD! Go forth to meet him. Bring him down; rescue me from the wicked with Your sword, (14) from men, O LORD, with Your hand, from men whose share in life is fleeting. But as to Your treasured ones, fill their bellies. Their sons too shall be satisfied, and have something to leave over for their young. (15) Then I, justified, will behold Your face; awake, I am filled with the vision of You.
(טו) שְׁלֹשָׁה פְרָקִילִינִין הֵן. שֶׁל צָדֵי חַיָּה וָעוֹף, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁל חֲגָבִין, טָמֵא טְמֵת מֵת. וְשֶׁל קַיָּצִין, טָהוֹר מִכְּלוּם:
(טז) שָׁלֹשׁ סְבָכוֹת הֵן. שֶׁל יַלְדָּה, טְמֵאָה טֻמְאַת מִדְרָס. שֶׁל זְקֵנָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל יוֹצֵאת לַחוּץ, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
(יז) שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הֵן. מְהוּהָה שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַבְּרִיָּה, הוֹלְכִין אַחַר הַבְּרִיָּה. קְטַנָּה עַל הַגְּדוֹלָה, הוֹלְכִין אַחַר הַגְּדוֹלָה. הָיוּ שָׁווֹת, הוֹלְכִין אַחַר הַפְּנִימִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כַּף מֹאזְנַיִם שֶׁטְּלָיָהּ עַל שׁוּלֵי הַמֵּחַם, מִבִּפְנִים, טָמֵא. מִבַּחוּץ, טָהוֹר. טְלָיָהּ עַל צִדָּהּ, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טָהוֹר:
(15) There are three different types of hip-boots:Those used by the hunters of animals and birds are susceptible to midras uncleanness; Those used by locust gatherers are susceptible to corpse uncleanness. And those used by fig-pickers are free from all uncleanness.
(16) There are three different types of hair nets:A girl's is susceptible to midras uncleanness; An old woman's is susceptible to corpse uncleanness; And [the hair net] of a woman who "goes out" is free from all uncleanness.
(17) There are three different types of baskets: If a worn-out basket is patched on to a sound one, all is determined by the sound one; If a small basket is patched on to a large one all is determined by the large one; If they are equal all is determined by the inner one. Rabbi Shimon says: if the cup of a balance was patched on to the bottom of a boiler on the inside, the latter becomes unclean; but if on the outside it remains clean. If it was patched on to the side, whether on the inside or the outside, it remains clean.
שלשה שהן יודעין לפתח מתירין כזקן סברין מימר במקום שאין זקן רבנן דקיסרין אמרין אפילו במקום שיש זקן אמרין קומי ר' יסא רב חונה ראשי מטות א"ל אין לית רב חונה ראשי מטות מאן אינון ראשי מטות רב חונה ראש לראשי המטות מהו למנות זקינים לדברים יחידים נימשעינה מן הדא רב מניתיה רבי להתיר נדרים ולראות כתמים מן דדמך בעא גבי בריה מומי בכורות אמר לו איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא א"ר יוסי בי רבי בון כולא יהב ליה לדון יחידי ולהתיר נדרים ולראות מומין שבגלוי מן דדמך בעא גבי בריה מומין שבסתר א"ל איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא אע"ג דאת אמר ממנין זקינים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים כהדא ר' יהושע בן לוי מני לכל תלמידוי והוה מצטער על חד דהוה בכי בעיינוי ולא הוה יכול ממנייתיה וימניניה לדברים יחידים הדא אמרה הראוי לכל הדברים ראוי לדבר אחד ושאינו ראוי לכל הדברים אפילו לדבר אחד אינו ראוי מהו למנות זקינים לימים נישמעינה מן הדא ר' חייא בר בא אתא לגבי רבי לעזר אמר ליה פייס לי לרבי יודן נשייא דיכתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא פייסיה וכתב ליה הרי שילחנו אליכם אדם גדול שלוחינו וכיוצא בנו עד שהוא מגיע אצלינו ר' חזקיה ר' דוסתי ר' אבא בר זמינא ומטו בה משמיה דר' דוסי סבא הכין כתב ליה הרי שילחנו לכם אדם גדול ומה הוא גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי מהו להתיר בפלנים רבי אבהו בשם רבי יוחנן מתירין בפלנים רבי התיר בפלנים ר' יהושע בן לוי מתיר בפלנים ר' חונה בשם ר' ירמיה במקום שאין טלית א"ר יוסי בי ר' בון לנדרים קלין: הילכות שבת: ר' יונה א"ר חמא בר עוקבה מקשי והלא אין כתוב אלא (ויקרא י״א:ל״ו) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ואת למד ממנו כמה הלכות ר' זעירה בשם ר' יוחנן אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה אל תפליגינה לדבר אחר שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהן משוקעות במשנה א"ר אבון ויאות הרי שני מיני חיטים אי לולא שבא נחום ופירשה לנו יודעין היינו ר' זעירה בשם ר' לעזר (הושע ח׳:י״ב) אכתוב לו רובי תורתי וכי רובה של תורה נכתבה אלא מרובין הדברים הנדרשין מן הכתב מן הדברים הנדרשין מן הפה וכיני אלא חביבין הדברים הסמוכין לכתב מן הדברים הסמוכין לפה א"ר יודה בר פזי אכתוב לו רובי תורתי אלו התוכחות אפילו כן לא כמו זר נחשבו א"ר אבון אילו כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו מה בינן לאומות אלו מוציאין ספריהן אלו מוציאין דפתריהן ואלו מוציאין דפתריהן ר' חגיי בשם ר' שמואל בר נחמן נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין אנו יודעין איזה מהן חביבין אלא מן מה דכתיב (שמות לב) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל הדא אמרה אותן שבפה חביבין ר' יוחנן ור' יודן בי ר' שמעון חד אמר אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב אני כורת אתך ברית ואם לאו איני כורת אתך ברית וחורנה אמר אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב את מקבל שכר ואם לאו אין את מקבל שכר א"ר יהושע בן לוי עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני מה טעמא (קוהלת א) יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא חבירו משיבו ואומר לו כבר היה לעולמים אשר היה לפנינו ר' זעירה בשם שמואל אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד והא תנא רבי חלפתא בר שאול היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין אמר רבי זעירה כך היתה הלכה בידם ושכחוה היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין והא תנינן המחליק בצלים לחים לשוק אם קיים יבישין לגורן אית לך מימר שוק וגורן כך היתה הלכה בידם ושכחוה רבי חנניה בשם שמואל אין למידין מן ההורייה הכל מודין שאין למידין מן המעשה אמר ליה רבי מנא הדא דאת אמר בהוא דלא סבר ברם בהוא דסבר עבד אמר ליה בין דסבר בין דלא סבר בהוא דפליג ברם בהוא דלא פליג בין סבר בין לא סבר עבד רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל האסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולא מתניתא היא אם שוגג מותר אם מזיד אסור מתניתא בתרומה דרובה אתא מימור לך ואפילו בשאר כל הדברים רבי אחא בשם רבי יונתן
מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם ומוציא את המלוגמא שאינה שוה לכל אדם מאן תנא להא דת"ר לאכלה ולא למלוגמא לאכלה ולא לזילוף לאכלה ולא לעשות ממנה אפיקטויזין כמאן כר' יוסי דאי רבנן הא איכא נמי משרה וכבוסה אמר ר' אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול מ"ט דר' אלעזר דכתיב (ויקרא כה, יג) בשנת היובל הזאת וגו' וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר דרך מקח ולא דרך חילול ורבי יוחנן מ"ט דכתיב כי יובל היא קדש מה קדש בין דרך מקח בין דרך חילול אף שביעית בין דרך מקח בין דרך חילול ורבי יוחנן האי כי תמכרו ממכר מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדר' יוסי בר חנינא דתניא א"ר יוסי בר חנינא בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית וכו' אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו שנאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' ור' אלעזר האי קרא דר' יוחנן מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא (ויקרא כה, יב) כי יובל היא קדש מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה תניא כוותיה דר' אלעזר ותניא כוותיה דרבי יוחנן תניא כוותיה דרבי אלעזר שביעית תופסת את דמיה שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה אי מה קדש תופס דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאת לחולין תלמוד לומר תהיה בהוייתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים לקח בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין לקח ביין שמן יצא יין ונכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נכנס בשביעית ופרי עצמו אסור מדקתני לקח לקח אלמא דרך מקח אין דרך חילול לא תניא כוותיה דר' יוחנן אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים על שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין גזירה שמא יגדל מהן עדרים אמר רבא מחלוקת
Rabbi Yosei could respond: I include laundering, which applies equally to every person, as everyone needs clean clothes, and I exclude a remedy, which does not apply equally to every person; it is only for the ill. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught in a baraita with regard to Sabbatical-Year produce: For food, and not for a remedy; for food, and not for sprinkling wine in one’s house to provide a pleasant fragrance; for food, and not to make it an emetic [apiktoizin] to induce vomiting? In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as, if it were in accordance with the opinion of the Rabbis, isn’t there also soaking and laundering that should have been excluded in the baraita, as in their opinion, use of Sabbatical-Year produce for those purposes is prohibited? § Rabbi Elazar said: Sabbatical-Year produce is deconsecrated only by means of purchase; however, it cannot be deconsecrated through redemption. Merely declaring that the sanctity of that produce is transferred to money or other produce is ineffective. Rabbi Yoḥanan said: It is deconsecrated both by means of purchase and by means of redemption. What is the rationale for the opinion of Rabbi Elazar? It is as it is written: “In this year of Jubilee you shall return every man unto his possession” (Leviticus 25:13), and juxtaposed to it it is written: “And if you sell an item to your neighbor” (Leviticus 25:14); this indicates that in the Jubilee Year, during which the halakhot of the Sabbatical Year are in effect, one deconsecrates the produce by means of purchase and not by means of redemption. The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, what is the rationale for his opinion? It is as it is written: “For it is a Jubilee; it shall be consecrated unto you” (Leviticus 25:12); this indicates that just as one redeems consecrated items both by means of purchase and by means of redemption, so too, Sabbatical-Year produce can be redeemed both by means of purchase and by means of redemption. The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, what does he do with this juxtaposition of the Jubilee Year to the verse: “If you sell an item”? The Gemara answers: He needs it to derive a halakha in accordance with that statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina, as it is taught in a baraita that Rabbi Yosei bar Ḥanina says: Come and see how severe even the hint of violation of the prohibition of the Sabbatical Year is; as the prohibition against commerce with Sabbatical-Year produce is not one of the primary prohibitions of the Sabbatical Year, and its punishment is harsh. A person who engages in commerce with Sabbatical-Year produce is ultimately punished with the loss of his wealth to the point that he is forced to sell his movable property and his vessels, as it is stated: “In this year of Jubilee you shall return every man unto his possession” (Leviticus 25:13), and juxtaposed to it, it is written: “And if you sell an item to your neighbor” (Leviticus 25:14). The Gemara asks: And Rabbi Elazar, what does he do with this verse from which Rabbi Yoḥanan derived his opinion? The Gemara answers: He needs it to derive in accordance with that which is taught in a baraita: “For it is a Jubilee; it shall be consecrated unto you” (Leviticus 25:12); just as the sanctity of consecrated items takes effect on money or objects in exchange for which they are redeemed, so too, the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect on money or objects in exchange for which it is redeemed. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. The Gemara elaborates that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Elazar: Sabbatical-Year sanctity takes effect on money or objects in exchange for which the produce is redeemed, as it is stated: “For it is a Jubilee; it shall be consecrated unto you”; just as the sanctity of consecrated items takes effect on money or objects in exchange for which they are redeemed and it is prohibited to use the money for non-sacred purposes, so too, the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect on money or objects in exchange for which it is redeemed, and it is prohibited to use this money for purposes for which Sabbatical-Year produce may not be used. Or perhaps extend the analogy and derive that just as the sanctity of consecrated items takes effect on money or objects in exchange for which they are redeemed, and the consecrated item assumes non-sacred status, so too, the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect on money or objects in exchange for which it is redeemed, and the Sabbatical-Year produce assumes non-sacred status. Therefore, the verse states: “It shall be consecrated unto you,” meaning: It shall be as it is. Although the sanctity of Sabbatical-Year produce takes effect on the money, the produce remains consecrated as well. The Gemara explains: How so? If one purchased meat with Sabbatical-Year produce, both this, the produce, and that, the meat, must be removed during the Sabbatical Year. The meat may be eaten only as long as the produce in exchange for which it was purchased may be eaten, i.e., as long as produce of that kind remains in the field. However, if he purchased fish in exchange for the meat, the meat emerges from its consecrated status, and the fish assumes consecrated status. If he then purchased wine in exchange for the fish, the fish emerges from its consecrated status, and the wine assumes consecrated status. If he purchased oil in exchange for the wine, the wine emerges from its consecrated status, and the oil assumes consecrated status. How so? The last item purchased assumes the consecrated status of produce of the Sabbatical Year, and the produce itself remains consecrated and forbidden and never loses its consecrated status. The Gemara notes: From the fact that the baraita teaches each case using the term: Purchased, purchased, apparently it means that by means of transaction, yes, the sanctity of the Sabbatical Year takes effect; however, by means of redemption, no, the sanctity of the Sabbatical Year does not take effect. The Gemara continues: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. Both Sabbatical-Year produce and second-tithe produce are deconsecrated upon domesticated animals, undomesticated animals,and fowl, whether they are alive or whether they are slaughtered; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Upon slaughtered animals, they are deconsecrated; upon animals that are alive, they are not deconsecrated. The reason is that a rabbinic decree was issued lest one raise flocks from them. If one breeds a herd from that consecrated animal, the entire herd would be sacred and the potential for misuse of second-tithe property would be great. Rava said: This dispute between Rabbi Meir and the Rabbis
מַתְנִי׳ הַדֶּלֶת שֶׁבַּמּוּקְצֶה, וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה, וּמַחְצָלוֹת — אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: דֶּלֶת הַנִּגְרֶרֶת וּמַחְצֶלֶת הַנִּגְרֶרֶת, וְקַנְקַן הַנִּגְרָר, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין — נוֹעֲלִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם צִיר, רָבָא אָמַר: בְּשֶׁהָיָה לָהֶן צִיר. מֵיתִיבִי: דֶּלֶת הַנִּגְרֶרֶת, וּמַחְצֶלֶת הַנִּגְרֶרֶת, וְקַנְקַן הַנִּגְרָר, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין וּגְבוֹהִים מִן הָאָרֶץ אֲפִילּוּ מְלֹא נִימָא — נוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאִם לָאו — אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן! אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ, וְרָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. אַבָּיֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר, אוֹ שֶׁגְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ. רָבָא מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ: כְּשֶׁהָיָה לָהֶן צִיר, אוֹ שֶׁגְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ. תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹכֵי קוֹצִים וַחֲבִילִין שֶׁהִתְקִינָן לְפִירְצָה שֶׁבְּחָצֵר, בִּזְמַן שֶׁקְּשׁוּרִין וּתְלוּיִין — נוֹעֲלִין בָּהֶן בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: דֶּלֶת אַלְמָנָה הַנִּגְרֶרֶת — אֵין נוֹעֲלִין בָּהּ. הֵיכִי דָּמֵי דֶּלֶת אַלְמָנָה? אִיכָּא דְּאָמְרִי דְּחַד שִׁיפָא, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי דְּלֵית לֵיהּ גַּשְׁמָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מְדוּרְתָּא, מִמַּעְלָה לְמַטָּה — שְׁרֵי, מִמַּטָּה לְמַעְלָה — אֲסִיר. וְכֵן בֵּיעֲתָא, וְכֵן קִידְרָא, וְכֵן פּוּרְיָא, וְכֵן חָבִיתָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: חִדְקָאָה! דִּכְתִיב בְּכוּ ״טוֹבָם כְּחֵדֶק״. אֲמַר לֵיהּ: שָׁטְיָא, שְׁפֵיל לְסֵיפֵיהּ דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״יָשָׁר מִמְּסוּכָה״. וְאֶלָּא מַאי ״טוֹבָם כְּחֵדֶק״? כְּשֵׁם שֶׁחֲדָקִים הַלָּלוּ מְגִינִּין עַל הַפִּירְצָה, כָּךְ טוֹבִים שֶׁבָּנוּ מְגִינִּים עָלֵינוּ. דָּבָר אַחֵר: ״טוֹבָם כְּחֵדֶק״, שֶׁמְּהַדְּקִין אֶת הָרְשָׁעִים לְגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת צִיּוֹן כִּי קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל וּפַרְסוֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה וַהֲדִיקּוֹת עַמִּים רַבִּים וְגוֹ׳״. מַתְנִי׳ לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָה גְּבוֹהָ עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִים שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְשֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הֲוָה. גְּמָ׳ וְרַבָּנַן, אָמַר רַבִּי מֵאִיר רְשׁוּת הָרַבִּים — וּמַהְדְּרוּ אִינְהוּ כַּרְמְלִית! דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם אִלְמָלֵא דַּלְתוֹתֶיהָ נִנְעָלוֹת בַּלַּיְלָה — חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים. אָמַר רַב פָּפָּא: כָּאן — קוֹדֶם שֶׁנִּפְרְצוּ בָּהּ פְּרָצוֹת, כָּאן — לְאַחַר שֶׁנִּפְרְצוּ בָּהּ פְּרָצוֹת. רָבָא אָמַר: סֵיפָא אֲתָאן לְשַׁעֲרֵי גִינָּה, וְהָכִי קָאָמַר: וְכֵן לֹא יַעֲמוֹד בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְיִפְתַּח בְּכַרְמְלִית, בְּכַרְמְלִית וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִים שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה. תָּנוּ רַבָּנַן: פִּתְחֵי שַׁעֲרֵי גִינָּה, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בֵּית שַׁעַר מִבִּפְנִים — פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל מִבִּפְנִים, מִבַּחוּץ — פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל מִבַּחוּץ, מִכָּאן וּמִכָּאן — פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל כָּאן וְכָאן. אֵין לָהֶן לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן — אֲסוּרִין כָּאן וְכָאן. וְכֵן חֲנוּיוֹת הַפְּתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּזְמַן שֶׁהַמַּנְעוּל לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה — מֵבִיא מַפְתֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחוֹ בָּאִיסְקוּפָּה, לְמָחָר פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל וּמַחְזִירוֹ לָאִיסְקוּפָּה. וּבִזְמַן שֶׁהַמַּנְעוּל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה — מֵבִיא מַפְתֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחוֹ בַּמַּנְעוּל, לְמָחָר פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל וּמַחְזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בִּזְמַן שֶׁהַמַּנְעוּל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים — מֵבִיא מַפְתֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּמַנִּיחוֹ בָּאִיסְקוּפָּה, לְמָחָר פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל וּמַחְזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. אִם יֵשׁ בַּחַלּוֹן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. מִדְּקָאָמַר: ״וְכֵן חֲנוּיוֹת״, מִכְּלָל דִּבְאִיסְקוּפַּת כַּרְמְלִית עָסְקִינַן. הַאי מַנְעוּל הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה, מְקוֹם פְּטוּר הוּא. וְאִי אִית בֵּיהּ אַרְבָּעָה, בְּהָא לֵימָא רַבָּנַן: אַף בִּזְמַן שֶׁהַמַּנְעוּל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה מֵבִיא מַפְתֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחוֹ בָּאִיסְקוּפָּה, לְמָחָר פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ וּמַחְזִירוֹ לָאִיסְקוּפָּה אוֹ לַחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח? וְהָא קָא מְטַלְטֵל מִכַּרְמְלִית לִרְשׁוּת הַיָּחִיד! אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם דְּאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה, וְיֵשׁ בּוֹ לָחוֹק וּלְהַשְׁלִימוֹ לְאַרְבָּעָה. וּבְהָא פְּלִיגִי: דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים. וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, שְׁמַע מִינַּהּ מֵהָא מַתְנִיתָא תְּלָת: שְׁמַע מִינַּהּ חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים. וּשְׁמַע מִינַּהּ הֲדַר בֵּיהּ רַבִּי מֵאִיר מִשַּׁעֲרֵי גִינָּה. וְשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ מִדְּרַבָּנַן אִיתָא לִדְרַב דִּימִי, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה — מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ. מַתְנִי׳ נֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוֹסְטְרָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַעֲשֶׂה בִּכְנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶיתֵּר, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְאָסְרוּ לָהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִיסּוּר נָהֲגוּ בּוֹ, וּבָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְהִתִּירוּ לָהֶן. גְּמָ׳ בְּנִיטָּל בְּאִגְדּוֹ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי
MISHNA: With regard to the door to a rear court, i.e., a door that opens from a house to the courtyard situated behind it, which is typically not a proper door but merely a wooden board without hinges that closes off the doorway; and likewise bundles of thorns that seal a breach; and reed mats, one may not close an opening with them on Shabbat. This would be considered building or completing a building, unless they remain above the ground even when they are open. GEMARA: And the Gemara raises a contradiction from a baraita: With regard to a door, or a mat, or a lattice [kankan] that drag along the ground and are used for closing up openings, when they are tied and suspended in place one may close an opening with them on Shabbat; and needless to say this is permitted on a Festival. According to the baraita, the critical factor is apparently that they must be tied and suspended, not that they have to be held up above the ground. Abaye said: The baraita is referring to ones that have a hinge. As they are considered proper doors, closing them does not appear like building. Rava said: The baraita is referring even to doors that once had a hinge, even though they no longer have one. These partitions also bear the clear form of a door, and therefore one’s action does not have the appearance of building. The Gemara raises an objection from another baraita: With regard to a door, or a mat, or a lattice that drag along the ground, when they are tied and suspended in place and they are held above the ground even by as little as a hairbreadth, one may close an opening with them. However, if they are not raised in this manner, one may not close an opening with them. Clearly, these doors must indeed be raised above the ground as well. The Gemara answers: Abaye reconciles the objection in accordance with his reasoning, and Rava reconciles the objection in accordance with his reasoning. The Gemara elaborates: Abaye reconciles the objection in accordance with his reasoning by adding to the baraita: They must either have a hinge or be held above the ground. Rava likewise reconciles the objection in accordance with his reasoning, as he reads: They must have had a hinge or else be held above the ground. The Sages taught a baraita: With regard to branches of thorn bushes or bundles of wood that were arranged so that they sealed off a breach in a courtyard, when they are tied and suspended in place, one may close an opening with them on Shabbat; and needless to say, this is permitted on a Festival. Rabbi Ḥiyya taught a baraita: With regard to a widowed door that drags along the ground, one may not close an opening with it. The Gemara asks: What are the circumstances of a widowed door? Some say it refers to a door built from a single plank, which does not look like a door, and others say it is a door that does not have a lower doorsill (ge’onim) and that touches the ground when closed. With regard to activities that are prohibited because of their similarity to building, the Gemara cites a teaching that Rav Yehuda said: When arranging a pile of wood for a fire on a Festival, if the logs are arranged from the top down, i.e., the upper logs are temporarily suspended in the air while the lower logs are inserted below them, it is permitted. However, if the wood is placed from the bottom up, it is prohibited, as the arrangement of wood in the regular manner is a form of building. And the same applies to eggs that are to be arranged in a pile, and the same applies to a cauldron that is to be set down on a fire by means of supports, and the same applies to a bed that will be placed on its frame, and the same applies to barrels arranged in a cellar. In all these cases, the part that goes on top must be temporarily suspended in the air while the lower section is inserted beneath it. With regard to bundles of thorns used to seal a breach, the Gemara cites a related incident: A certain heretic once said to Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: Man of thorns! For it says about you: “The best of them is as a brier” (Micah 7:4), which indicates that even Israel’s best are merely thorns. He said to him: Fool, go down to the end of the verse: “The most upright is worse than a thorn hedge,” a derogatory expression meant as praise. Rather, what is the meaning of the best of them is as a brier? It means that just as these thorns protect a breach, so the best among us protect us. Alternatively: The best of them is as a brier [ḥedek] means that they grind [mehaddekin] the nations of the world into Gehenna, as it is stated: “Arise and thresh, O daughter of Zion, for I will make your horn iron, and I will make your hoofs brass, and you shall beat in pieces [vahadikot] many peoples; and you shall devote their gain to God, and their substance to the God of the whole earth” (Micah 4:13). MISHNA: A person may not stand in the private domain and open a door located in the public domain with a key, lest he inadvertently transfer the key from one domain to the other. Likewise, one may not stand in the public domain and open a door in the private domain with a key, unless in the latter case he erected a partition ten handbreadths high around the door and stands inside it. This is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis said to him: There was an incident at the poultry dealers’ market in Jerusalem, where they would fatten fowl for slaughter (Rabbeinu Ḥananel), and they would lock the doors to their shops and place the key in the window that was over the door, which was more than ten handbreadths off the ground, and nobody was concerned about the possible violation of any prohibition. Rabbi Yosei says: That place was a market of wool dealers. GEMARA: The Gemara asks: And those Rabbis, who cited the case of the poultry dealers of Jerusalem to rebut Rabbi Meir’s opinion, Rabbi Meir spoke to them about unlocking a door in a private domain while standing in the public domain, and they responded with an incident involving a karmelit. As Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to Jerusalem, were it not for the fact that its doors are locked at night, one would be liable for carrying in it on Shabbat, because its thoroughfares have the status of the public domain. However, since Jerusalem’s doors are typically locked, it is considered one large karmelit, which is subject to rabbinic prohibitions. How, then, could a proof be cited from the markets of Jerusalem with regard to the transfer of objects between a public domain and a private domain, which is prohibited by Torah law? Rav Pappa said: Here, in the statement of Rabbi Yohanan, Jerusalem was considered a karmelit during the period before breaches were made in its walls. Its doors did not turn it into a public domain, as they were locked. Whereas there, the Rabbis in the mishna are referring to the time after breaches had been made in the walls, and it therefore acquired the status of a public domain. Rava said: In the latter clause of the mishna we came to a different issue, i.e., the final section of the mishna is not designed to counter Rabbi Meir’s statement with regard to the public domain. Rather, it refers to the gates of a garden with an area greater than two beit se’a in size, whose legal status is that of a karmelit. Consequently, the mishna is saying as follows: And likewise, one may not stand in the private domain and open a door in a karmelit; neither may one stand in a karmelit and open a door in the private domain, unless he erected a partition ten handbreadths high around the door and stands inside it; this is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis said to him: An incident occurred at the poultry dealers’ market in Jerusalem, as they would lock the doors to their shops and place the key in a window that was over the door, which was higher than ten handbreadths. Rabbi Yosei says: That place was a market of wool dealers. The Sages taught a baraita: With regard to the entrances of garden gates that open into a public domain, when they have a gatehouse on the inside, which is a private domain, one may open and close them from within. This is because the lock, which is four handbreadths wide and ten handbreadths high, also constitutes a private domain. Consequently, the key may be passed from the gatehouse to the lock. However, they may not be opened or closed from without, as the key may not be passed from the public domain to the private domain of the lock. If the gatehouse is on the outside, one may open and close the doors from without, as once again both the lock and the gatehouse are private domains. They may not, however, be opened from within, as the key may not be passed from the garden, which is a karmelit, to the lock. If they have a gatehouse from here, from within, and there, from without, one may open and close the doors here and there. If they do not have a gatehouse; neither here nor there, it is prohibited to open or close the doors here and there, as one may not carry the key either in the public domain or in the garden. And likewise, this is the halakha with regard to stores that open into the public domain: When the lock is below ten handbreadths off the ground, it is in the public domain. In that case, one may bring a key on Shabbat eve and place it on the threshold, whose legal status is that of a karmelit, and the following day he may open and close the door and return the key to the threshold. And when the lock is above ten handbreadths off the ground, one may bring a key on Shabbat eve and place it in the lock. And the following day he may open and close the door and return the key to its place on top of the lock. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Even when the lock is above ten handbreadths off the ground, one may bring a key on Shabbat eve and place it on the threshold, and the following day he may open and close the door and return the key to its place on the threshold or in the window that is above the door. However, if the window is four by four handbreadths and ten handbreadths above the ground, its status is that of a private domain, and it is therefore prohibited to place the key in the window, because it would be as though one is transferring the key from one domain, a karmelit, to another private domain. The Gemara infers: From the fact that it is stated in the baraita: And similarly, stores, this proves by inference that we are dealing with a threshold that is a karmelit, as it would otherwise be prohibited to transfer the key from the threshold to the lock. If so, with regard to this lock, what are the circumstances? If there is not an area of four by four handbreadths in it, it does not have the status of a prohibited domain at all, and it is an exempt domain. And if it is four by four handbreadths, and therefore a private domain, would the Rabbis say in that case: Even when the lock is above ten handbreadths off the ground, he may bring a key on Shabbat eve and place it in the threshold, and the following day he may open and close the door and return the key to the threshold or to a window above the door? Isn’t he moving an object from a karmelit to the private domain? Abaye said: Actually, the lock is not four by four handbreadths, but there is enough space in the door surrounding it to carve out a hole that would complete its area to the requisite four handbreadths. And this is their dispute: Rabbi Meir, who conforms to his standard line of reasoning, maintains that one carves out the space to complete it to four handbreadths. In other words, if a small opening is located in a place large enough for it to be widened, the place is viewed as though it had already been carved out, providing the opening with the larger dimensions. And the Rabbis conform to their standard line of reasoning, as they maintain that one does not carve out the space to complete it to four handbreadths. Consequently, the lock in its present condition is not large enough to constitute a place of significance, and it is therefore regarded as an exempt place. Rav Beivai bar Abaye said: Learn from this baraita three halakhot: Learn from it that according to Rabbi Meir, we carve out to complete the necessary dimensions. And further learn from it that Rabbi Meir retracted his ruling with regard to garden gates. According to Rava, Rabbi Meir prohibited a man standing in a karmelit from opening a door in a private domain, and yet here he permits a similar case. And learn from the statement of the Rabbis that the ruling of Rav Dimi is accepted. As when Rav Dimi came to Babylonia from Eretz Israel, he said that Rabbi Yoḥanan said: A place with an area that is less than four by four handbreadths and that is set apart from the surrounding area is an exempt domain with regard to carrying on Shabbat. Consequently, if the domain is located between a public domain and a private domain, it is permitted for both the people in the public domain and for the people in the private domain to adjust the burden onto their shoulders, provided that they do not exchange objects with one another. This ruling, that it is prohibited to exchange articles, is supported by the position of the Rabbis that it is prohibited to transfer the key from the threshold, which is a karmelit, via the lock, an exempt domain, to the private domain of the window, as one may not transfer an object from one prohibited domain to another, even via an exempt domain. MISHNA: With regard to a bolt that secures a door in place and that has a thick knob [gelustera] at its end, a useful implement for a variety of purposes, the tanna’im disagree whether the bolt has the status of a vessel, and one may therefore close the door with it, or whether it is considered a cross beam, which would mean that doing so is classified as building. Rabbi Eliezer prohibits its use, and Rabbi Yosei permits it. Rabbi Eliezer said: An incident occurred in a synagogue in Tiberias, where they were accustomed to treat use of this bolt as permitted, until Rabban Gamliel and the Elders came and prohibited it to them. Rabbi Yosei says that the opposite was the case: At first they were accustomed to treat use of this bolt as prohibited, and Rabban Gamliel and the Elders came and permitted it to them. GEMARA: The Gemara narrows the dispute: If the bolt can be moved by the rope with which it is attached to the door, everyone agrees that it is considered part of the door, and one may secure the door with it. When Rabbi Yosei and Rabbi Eliezer disagree,
חלץ לאחיות לא נפטרו צרות היכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה חליץ לה ראובן חליצה פסולה מאי אחד חולץ לכולן נמי דקאמר אאמצעית והא כולן קאמר כיון דרובה גביה קרי ליה כולן ואיבעית אימא כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה"מ למיפטר צרתה אבל מפטרא נפשה פטרה גופא אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת מאמר מאי שנא לאחיות דלא נפטרו צרות דהויא לו אחות אשה בזיקה חלץ לצרות נמי לא ליפטרו אחיות דהויא להו צרות אחות אשה בזיקה קסבר שמואל אין זיקה והא אמר שמואל יש זיקה לדברי האומר אין זיקה קאמר אי הכי חלץ לאחיות אמאי לא נפטרו צרות בשלמא צרה דרחל לא תיפטר דכיון דחלץ לה ללאה והדר חלץ לרחל הויא לה חליצה דרחל חליצה פסולה אלא צרה דלאה תיפטר מאי לא נפטרו צרות נמי דקאמר אצרה דרחל והא צרות קאמר צרות דעלמא אי הכי חלץ לצרות נפטרו אחיות ואצרת רחל מי מיפטרא והא תנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר התחיל באחיות לא יגמור בצרות דתנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו התחיל בצרות יגמור אף באחיות דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו רב אשי אמר לעולם כדקאמרת ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה תניא כוותיה דרב אשי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות הא לצרות נפטרו אחיות מאי טעמא לאו משום דקסבר יש זיקה ולא אלימא זיקה לשוייה לצרה כערוה א"ר אבא בר ממל הא מני ב"ש היא דתנן בית שמאי מתירין הצרות לאחין אי הכי יבומי נמי תתייבם כרבי יוחנן בן נורי דאמר בואו ונתקן להם לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות והאמר מר לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה אמר רב נחמן בר יצחק אחריו חזרו ותקנו: איבעיא להו בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת בעלת הגט עדיפא משום דאתחיל בה בחליצה או דלמא בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה אמר רב אשי ת"ש ומודה ר"ג שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט אי גט עדיף לא ליהני מאמר אבתריה ואי מאמר עדיף לא ליהני גט אבתריה אלא לאו ש"מ כי הדדי נינהו ש"מ אמר רב הונא אמר רב ב' אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה חלץ לשנייה הותרה מתה ראשונה מותר בשנייה ואין צריך לומר מתה שנייה שמותר בראשונה משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון ורבי יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשנייה מ"ט שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי זו כאשת אח שיש לה בנים ואסורה ורב לית ליה האי סברא והאמר רב כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה ה"מ היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא אבל הכא זיקה דרבנן היא איתיביה ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן ארבעה אחין ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואמאי ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון א"ל אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה מאי חולצות נמי דקתני חולצת חדא חולצות קתני ולימא ליה מאי חולצות חולצות דעלמא הרי אלו קתני ולימא דחליץ ליה לראשונה ברישא חולצות
In the case of three brothers, two of whom were married to several women, including two sisters, and the two married brothers later died, and their wives happened before the yavam for levirate marriage, if the yavam performed ḥalitza with the sisters who were among the wives, the rival wives are not thereby exempt. One can deduce from here that since the yavam cannot consummate the levirate marriage with the sisters, as each is the sister of a woman with whom he has a levirate bond, then the act of ḥalitza is invalid, and invalid ḥalitza is ineffective in exempting their rival wives. It is concluded from here that even Shmuel requires valid ḥalitza, i.e., ḥalitza that occurs when there is a possibility of consummating the levirate marriage. According to this rationale, however, Shmuel’s ruling in the above case is difficult: With regard to the second sister, when there exists the possibility for Shimon’s ḥalitza, i.e., the ḥalitza of the second brother who did not yet perform ḥalitza, to be a valid ḥalitza, would it be allowed for Reuven, the brother who already did ḥalitza with one sister, to perform invalid ḥalitza with her? The Gemara resolves this difficulty by reinterpreting Shmuel’s statement. What does it mean that it says: One performs ḥalitza with each of them, that Shmuel stated? Shmuel says that with regard to the middle one, i.e., the third sister, one of the two brothers performs ḥalitza with her. The Gemara asks: But didn’t he say: Each of them, indicating that one brother performs ḥalitza with all of the sisters? The Gemara answers: Since the brother who performed ḥalitza with one sister repeats the act with another, it turns out that most of the acts of ḥalitza are performed with him, and this is called: With each of them. And if you wish, say a different answer: When Shmuel said we require a full-fledged ḥalitza, this applies only to exempt her rival wife by means of that ḥalitza. But to exempt the woman herself, even invalid ḥalitza would render her exempt. In the case above, since no rival wives are involved, it would be sufficient for one brother to perform ḥalitza with each of the sisters. § Apropos of Shmuel’s statement, the Gemara examines the matter itself. Shmuel said: In the case of three brothers, two of whom were married to several women, including two sisters, and the two married brothers later died, and their wives happened before the yavam for levirate marriage, if the yavam performed ḥalitza with the sisters, the rival wives are not thereby exempt. But if he performed ḥalitza with the rival wives, the sisters are exempt. Similarly, if he gave a bill of divorce to one of these women, whereby he would no longer be permitted to consummate the levirate marriage with them due to a rabbinic decree, and he then performed ḥalitza with the woman who received a bill of divorce, the rival wife is not thereby exempt. Since he was unable to consummate the levirate marriage with her, the ḥalitza performed with her was invalid, and invalid ḥalitza does not exempt the rival wife. If he performed the act of ḥalitza with the rival wife, then the woman who received a bill of divorce is exempt. The ruling is similar with regard to the case where the yavam performed ma’amar, i.e., levirate betrothal, to one of the wives. If he then performed ḥalitza with the woman who received his levirate betrothal then the rival wife is not exempt. Indeed, this ḥalitza is invalid as well, for once the yavam performed levirate betrothal, this act can be rescinded only by means of a bill of divorce. Because the woman needs to receive a bill of divorce in addition to the ḥalitza in order to exempt her from her bond, the ḥalitza is considered invalid and is not sufficient to exempt the rival wife. But if the yavam performed ḥalitza with the rival wife, then she who received his levirate betrothal is exempt from ḥalitza and requires only a bill of divorce. The Gemara asks: What is different in the two cases? Why, if he performed ḥalitza with the sisters, are the rival wives not exempt? This is because the sister is related to him as the sister of a woman with whom he has a levirate bond. Since, under these circumstances he would not be permitted to consummate the levirate marriage with her, her ḥalitza is then considered invalid ḥalitza. However, if that is so, when he performed ḥalitza with the rival wives, the sisters should not be exempt either, as the rival wives are related to him as rival wives of the sister of a woman with whom he has a levirate bond. If the woman is forbidden to him due to a relationship created by the levirate bond, then her rival wife is forbidden to him in the same way, and her ḥalitza would be invalid as well. The Gemara answers: Shmuel holds that the levirate bond is not substantial, and therefore the levirate bond does not create a relationship between the yavam and the sisters such that the prohibition would be extended to the rival wives as well. The Gemara challenges: But didn’t Shmuel say explicitly that the levirate bond is substantial? The Gemara responds: He stated this halakha in accordance with the statement of those who say that the levirate bond is not substantial, although he himself maintains the opposite. The Gemara asks: If that is indeed so, that he stated this ruling in accordance with the opinion that the levirate bond is not substantial, then when the yavam performed ḥalitza with the sisters, why were their rival wives not exempt? Granted, Rachel’s rival wife, i.e., the rival wife of the second sister, would not be exempt, for once he performed ḥalitza with Leah, the first sister, and then later performed ḥalitza with Rachel, it turns out that Rachel’s ḥalitza was invalid ḥalitza, as he could not consummate the levirate marriage with Rachel because she is the sister of a woman with whom he performed ḥalitza, and invalid ḥalitza does not exempt a rival wife. However, the rival wife of Leah should be exempt because if the levirate bond is not substantial, the ḥalitza with the first sister would have been completely valid. The Gemara explains: What does it mean that it says: The rival wives are not exempt, that Shmuel stated? It is referring only to the rival wife of Rachel, the second sister, who is not exempt. The Gemara challenges: But he said rival wives in the plural, seeming to refer to both rival wives? The Gemara answers: He spoke of rival wives in general. In other words, this is a general halakha, and for that reason it was stated in the plural. However, it does not mean that both the rival wife of the first sister and the rival wife of the second sister are not exempt. The Gemara challenges this: If that is so, that when Shmuel chose to speak in the plural he was referring only to the rival wife of Rachel, there arises a difficulty with the second half of the statement: If he performed ḥalitza with the rival wives, the sisters are exempt. But would Rachel become exempt by ḥalitza performed with her rival wife? But didn’t we learn in a mishna: A man is forbidden to marry the rival wife of a close relative of his ḥalutza? Once the yavam performs ḥalitza with one sister, Leah, then her sister’s rival wife, i.e., Rachel’s rival wife, would be considered the rival wife of the sister of a woman with whom he performed ḥalitza. Being as she is forbidden to him, her ḥalitza is invalid and should not exempt Rachel. The Gemara answers: Shmuel also meant to distinguish between a case where he began and the case where he did not begin. This is how his statement should be understood: If he began by performing ḥalitza with one of the sisters, he may not finish by performing a second act of ḥalitza with any one of the rival wives, as we learned in a mishna (40b): A man is forbidden to marry the rival wife of a close relative of his ḥalutza. Due to this prohibition, ḥalitza performed with the second rival wife is invalid ḥalitza and would not exempt the second sister. If, however, he began with the rival wives and performed the first ḥalitza with the rival wife of Leah, he may finish with the sisters as well and perform the second ḥalitza with Leah, as we learned in a mishna (40b): A man is permitted to marry the close relative of the rival wife of his ḥalutza. Therefore, if he performed ḥalitza with Leah’s rival wife, then Rachel, who is the sister of the rival wife of his ḥalutza, is permitted to him. He can therefore perform a completely valid ḥalitza with her and thereby exempt her rival wife. Rav Ashi said: Actually, Shmuel’s statement should be interpreted as you originally said, that Shmuel’s rationale for these halakhot accords with his opinion that the levirate bond is substantial. As for the objection that was raised as to why the sisters would be exempted by ḥalitza performed with the rival wives if these rival wives were considered the rival wife of the sister of a woman with whom the yavam had a levirate bond, this can be resolved as follows: This is because the levirate bond is not so strong as to render the status of a rival wife like an actual forbidden relative. The levirate bond is sufficient to prohibit levirate marriage with the sister of a woman with whom he has a levirate bond, but not sufficient to prohibit their rival wives to the yavam. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ashi: If he performed ḥalitza with the sisters, the rival wives are not exempt from levirate marriage. From here one can deduce: Consequently, if he performed ḥalitza with the rival wives, the sisters are exempt. What is the reason for this? Is it not because this tanna held that the levirate bond is substantial, and therefore the rival wives were not rendered exempt by the ḥalitza of the sisters, but nevertheless the levirate bond is not so strong as to render the rival wife equivalent to a forbidden relative Therefore, the prohibition with regard to the rival wives in this case is less severe than the prohibition concerning the sisters themselves, and when they perform ḥalitza, the ḥalitza is valid and the sisters are exempt. Rabbi Abba bar Memel rejected this explanation and said: In accordance with whose opinion is this baraita taught? It is in accordance with the opinion of Beit Shammai, as we learned in a mishna: Beit Shammai permitted the rival wives to marry the brothers; even if they are the rival wives of his actual relatives, they are permitted to enter into levirate marriage. In the case above, where they are merely rival wives of the sister with whom he has a levirate bond, all the more so they are permitted to enter into levirate marriage. The Gemara objects: If that is so, if this ruling is in accordance with the opinion of Beit Shammai, who say that the rival wives are permitted, then the rival wife should enter into levirate marriage as well. Why does it speak here only of ḥalitza but not of the possibility of entering levirate marriage? The Gemara answers: The ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: Come and let us establish a ruling that the rival wives must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage, thereby circumventing the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel. Although Beit Shammai permitted the rival wives to the perform levirate betrothal, they should perform ḥalitza instead in order to conform to Beit Hillel’s opinion as well. The Gemara objects: But didn’t the Master say that they did not succeed in finalizing the matter and establishing Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s amendment before the times of trouble came in the form of the anti-Jewish decrees, and so this ruling was never actually established? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: After his time, other Sages returned to this issue and established this amendment in accordance with his opinion. § Apropos of the statement of Shmuel with regard to a woman who received a bill of divorce and a woman who received levirate betrothal, a dilemma was raised before the Sages: If two women happened before a single yavam for levirate marriage, and one is a woman who received a bill of divorce and the other is a woman who received levirate betrothal, which has precedence for ḥalitza? Is the woman who received a bill of divorce preferred because he began the process of ḥalitza with her, as presenting a bill of divorce represents the first step separating the woman from him? Or perhaps the woman who received levirate betrothal is preferred, because she is closest to being able to enter into permitted sexual intercourse. The act of levirate betrothal is generally done just prior to levirate marriage and is equivalent to the act of betrothal in non-levirate contexts. As a result, levirate betrothal strengthens the connection between the woman and the yavam. For this reason, it may be preferable to perform ḥalitza with the woman who received levirate betrothal. Rav Ashi said: Come and hear: The Sages disputed the ruling with regard to a yavam who performed levirate betrothal with one sister-in-law and then performed it with her rival wife as well, or conversely, gave both women a bill of divorce. In such cases, would the second levirate betrothal or bill of divorce be effective? It was taught: And Rabban Gamliel concedes that a bill of divorce is effective after levirate betrothal. Therefore, the bill of divorce that the yavam gave to one yevama after having performed levirate betrothal with the other yevama is effective to some degree. Similarly, Rabban Gamliel concedes that levirate betrothal performed after a bill of divorce is effective. If the bill of divorce is preferred to levirate betrothal, then levirate betrothal performed afterward should not be effective. The opposite would hold true as well: And if levirate betrothal is preferred, then a bill of divorce given afterward should not be effective. Rather, must one not conclude from this statement that the two are equivalent to each other? The Gemara summarizes: Indeed, conclude from this statement that they are equivalent. Therefore, neither the woman who received a bill of divorce nor the woman who received levirate betrothal has precedence for ḥalitza. § Rav Huna said that Rav said: In a case of two sisters who became yevamot, i.e., the two sisters were married to two brothers who died, who happened before one yavam for levirate marriage, if he performed ḥalitza with the first sister, then she is permitted to marry any man. If he performed ḥalitza with the second sister, then she is permitted to do so as well. If the first sister died before the yavam was able to perform ḥalitza with her, then he is permitted to take the second sister in levirate marriage, for even if had actually been married to the first sister, one is permitted to marry the sister of his wife after his wife dies. And needless to say, if the second sister died, then he is permitted to take the first sister in levirate marriage because she would be considered a yevama who was permitted at the time that she happened before the yavam for levirate marriage; and then later forbidden as the sister of a woman with whom he has a levirate bond when the second sister happened before him for levirate marriage; and subsequently became permitted by the death of the second sister. Therefore, she can return completely to her original permitted status. However, Rabbi Yoḥanan said: If the second sister dies, he is permitted to take the first. But if the first sister dies, he is prohibited from taking the second sister. What is the reason for this ruling? The reason is that any yevama to whom the verse “her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5) cannot be applied at the time that she happens before him for levirate marriage because she was forbidden to him at that moment, is then forever considered to be like the wife of a brother who has children, and she is forbidden to him. Because the second sister was forbidden to the yavam at the time that she happened before him for levirate marriage, being the sister of a woman with whom he had a levirate bond, she can never again be permitted to him. The Gemara asks: And does Rav not accept that reason? Didn’t Rav himself say the exact same words: Any woman to whom the verse “her brother-in-law will have intercourse with her” cannot be applied at the time that she happens before him for levirate marriage is then considered to be like the wife of a brother who has children, and she is forbidden to him? The Gemara answers: This applies only when the prohibition that stands before her and prevents the levirate marriage is the prohibition against marrying the sister of one’s wife, which is prohibited by Torah law. Therefore, if the woman who happens before the yavam for levirate marriage is his wife’s sister, he is prohibited from performing levirate marriage even if his wife dies afterward. But here the prohibition to marry the sister stems from a relationship created by a levirate bond. This prohibition is by rabbinic law, and therefore the bond does not render her forbidden to him forever. Rabbi Yosei bar Ḥanina raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: In the case of four brothers, two of whom were married to two sisters, and those married to the sisters died, then those sisters must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. And why does the mishna require ḥalitza? Let one of the brothers rise and perform ḥalitza with the second sister, i.e., the sister whose husband died later. As a result, the first would be like a yevama who was permitted at the time of her husband’s death but later became forbidden due to the bond that was created with her sister, and she then subsequently became permitted by means of ḥalitza performed with her sister, insofar as the other brother, i.e., he who did not perform ḥalitza, is concerned. Therefore, she should return to her original permitted status. Rabbi Yoḥanan said to him: I do not know who taught: Sisters. Rabbi Yoḥanan was in doubt as to the correct version of this mishna, as he could not find any reasonable explanation of this mishna according to any known opinion. The Gemara asks: Why did Rabbi Yoḥanan respond in such an extreme manner. Let him say to him, to Rabbi Yosei bar Ḥanina, an alternate solution: What is the meaning of the ruling that the sisters perform ḥalitza, which the mishna teaches? The meaning is that one sister performs ḥalitza. The Gemara answers: Such a solution is untenable, as the mishna teaches the ruling using the words: Perform ḥalitza, in the plural. The Gemara suggests: And let Rabbi Yoḥanan say to him: What is the meaning of the ruling to perform ḥalitza? They perform ḥalitza in general. Accordingly, the mishna teaches that in such cases the second women performs ḥalitza. The Gemara responds: The mishna teaches: Then those women perform ḥalitza. The emphasis on the word: Those, indicates that it is specifically those two women who both perform ḥalitza. The Gemara asks further: And let him say that the mishna is referring only to the specific case where the yavam performed ḥalitza with the first sister first. As a result, there was no longer be any possibility of rendering the second sister permitted, as Rabbi Yoḥanan permitted levirate marriage only in the case where ḥalitza was performed with the second sister first. The Gemara answers: This cannot be suggested either, for the phrase: Perform ḥalitza,
(א) אֵין הַטֶּבֶל נִקְבָּע לְמַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לְבֵיתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יג) "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת". וְהוּא שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כו יב) "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ". אֲבָל אִם הִכְנִיס תְּבוּאָתוֹ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפִּיפוֹת פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת:
(ב) יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה עַל אֲכִילַת הַטֶּבֶל עַד שֶׁיִּקָבַע בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵיתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה. אֲבָל אִם נִקְבַּע בִּשְׁאָר הַשִּׁשָּׁה דְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ אֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶן. וְכֵן הָאוֹכֵל מִפֵּרוֹת שֶׁדַּעְתּוֹ לְהוֹלִיכָן לַשּׁוּק אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שֶׁאֵין הַגּוֹמֵר לִמְכֹּר חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם:
(ג) בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ קוֹבֵעַ וְכֵן הַגַּגִּים אֵינָן קוֹבְעִין אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּיִת שֶׁלְּמַטָּה קוֹבֵעַ. וְאִם לֹא הָיָה בַּגַּג אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַבַּיִת מְשֻׁפָּע וְעוֹלֶה אֵינוֹ פּוֹטֵר מִן הַמַּעֲשֵׂר אֶלָּא הֲרֵי גַּג זֶה כְּמִקְצָת אֲוִיר הַבַּיִת:
(ד) הַצְּרִיפִין וְהַבֻּרְגָּנִין וּבָתֵּי הַקַּיִץ וְהוּא אַרְבָּעָה עַמּוּדִים וְתִקְרָה עַל גַּבֵּיהֶן שֶׁנִּמְצָא בְּלֹא כְּתָלִים וְכֵן סֻכּוֹת שֶׁעוֹשִׂין בְּנֵי הַכְּרָמִים וּבְנֵי הַגִּנּוֹת בִּימֵי הַקַּיִץ אַף עַל פִּי שֶׁדָּרִין בָּהֶן כָּל יְמֵי הַקַּיִץ וְיֵשׁ בָּהֶם רֵחַיִם וְתַרְנְגוֹלִין אֵינָן קוֹבְעִין לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן סֻכַּת הַיּוֹצְרִים הַחִיצוֹנָה וְסֻכַּת הֶחָג בֶּחָג אֵינָן קוֹבְעִין שֶׁכָּל אֵלּוּ אֵין דִּירָתָן קֶבַע:
(ה) הַצְּרִיפִין וְהַבֻּרְגָּנִין טוֹבְלִין לְבַעְלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן טוֹבְלִין לְכָל אָדָם וְכֵן בֵּית הַסֵּפֶר וּבֵית הַמִּדְרָשׁ טוֹבֵל לְזֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וּמְלַמֵּד מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּבֵיתוֹ וְאֵין טוֹבְלִין לַאֲחֵרִים:
(ו) בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֵית הַמִּדְרָשׁ אִם יֵשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה קוֹבְעִין וְאִם לָאו אֵין קוֹבְעִין. הָאוֹרִיאֲרוֹת הָאוֹצָרוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לִמְכֻנָּס אֵינָן קוֹבְעִין וְאִם הָיוּ לְדִירָה קוֹבְעִין:
(ז) כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר כָּךְ הֶחָצֵר קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר. וּמִשֶּׁיִּכָּנְסוּ לֶחָצֵר דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר נִקְבְּעוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת:
(ח) אֵי זוֹ הִיא חָצֵר הַקּוֹבַעַת. כָּל שֶׁהַכֵּלִים נִשְׁמָרִין בְּתוֹכָהּ. אוֹ שֶׁאֵין אָדָם בּוֹשׁ מִלֶּאֱכל בְּתוֹכָהּ. אוֹ חָצֵר שֶׁאִם יִכָּנֵס אָדָם לָהּ אוֹמְרִין לוֹ מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. וְכֵן חָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי דִּיּוּרִין אוֹ שֶׁהִיא לִשְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁאֶחָד פּוֹתְחָהּ וְנִכְנָס וְאֶחָד בָּא וְנִכְנָס אוֹ יוֹצֵא וְנוֹעֵל הוֹאִיל וְהֵן פּוֹתְחִין וְנוֹעֲלִין הֲרֵי זוֹ קוֹבַעַת:
(ט) בֵּית שַׁעַר שֶׁל חָצֵר וְהָאַכְסַדְרָה וְהַמִּרְפֶּסֶת הֲרֵי הֵן כְּחָצֵר אִם הָיְתָה קוֹבַעַת קוֹבְעִין וְאִם לָאו אֵינָן קוֹבְעִין:
(י) שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ שְׁתֵּיהֶן קוֹבְעוֹת. סֻכַּת הַיּוֹצְרִים זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ הַפְּנִימִית קוֹבַעַת וְהַחִיצוֹנָה אֵינָהּ קוֹבַעַת וְהַחֲנוּת קוֹבַעַת כְּבַיִת:
(יא) הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹתָיו מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִכְנָס בָּהֶן לְבָתִּים וְלַחֲצֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ לֹא נִקְבְּעוּ אֶלָּא אוֹכֵל עַרְאַי עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁהוּא סוֹף מְגַמָּתוֹ וְכֵן בַּחֲזָרָה:
(יב) הָרוֹכְלִין הַמַּחְזִירִין בַּעֲיָרוֹת שֶׁהֵן נִכְנָסִין מֵחָצֵר לְחָצֵר אוֹכְלִין עַרְאַי עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְבַיִת שֶׁלָּנִין בּוֹ:
(יג) הַמֵּבִיא תְּאֵנִים מִן הַשָּׂדֶה לְאָכְלָן בֶּחָצֵר הַפְּטוּרָה מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. שָׁכַח וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהוֹצִיאָן וְלֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי וְכֵן אִם שָׁכַח וְהֶעֱלָן לַגַּג אוֹכֵל מֵהֶן בַּגַּג עַרְאַי. הֱבִיאָן לְאָכְלָן בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ וְשָׁכַח וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ חֲצַר חֲבֵרוֹ נִקְבְּעוּ וְלֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
(יד) חָצֵר שֶׁהִיא נֶעְדֶּרֶת הֲרֵי הִיא כְּגִנָּה וְאוֹכְלִין בְּתוֹכָהּ עַרְאַי. וְהוּא שֶׁיֵּעָדֵר רֻבָּהּ. וְאִם זָרַע רֻבָּהּ אֵין אוֹכְלִין עַרְאַי וְכֵן אִם נָטַע רֻבָּהּ. וְאִם נָטַע לְנוֹי חָצֵר הוֹאִיל וְהִיא נֶעְדֶּרֶת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עַרְאַי מֵאוֹתָן אִילָנוֹת:
(טו) תְּאֵנָה הָעוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר אוֹכֵל מִמֶּנָּה אַחַת אַחַת וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף חַיָּב בְּמַעֲשֵׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה עוֹמֵד בַּקַּרְקַע. אֲבָל אִם עָלָה לְרֹאשׁ הַתְּאֵנָה מְמַלֵּא חֵיקוֹ וְאוֹכֵל שָׁם שֶׁאֵין אֲוִיר חָצֵר קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר:
(טז) הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחָצֵר וְנוֹטָה לְגִנָּה הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִמֶּנָּה בַּגִּנָּה כְּדַרְכּוֹ כְּאִלּוּ הָיְתָה נְטוּעָה בַּגִּנָּה. הָיְתָה נְטוּעָה בַּגִּנָּה וְנוֹטָה לְחָצֵר הֲרֵי זוֹ כִּנְטוּעָה בֶּחָצֵר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל שָׁם אֶלָּא אַחַת [אַחַת]:
(יז) גֶּפֶן שֶׁנְּטוּעָה בֶּחָצֵר לֹא יִטּל אֶת כָּל הָאֶשְׁכּוֹל וְיֹאכַל אֶלָּא מְגַרְגֵּר אֶחָד אֶחָד. וְכֵן בְּרִמּוֹן לֹא יִטּל אֶת כָּל הָרִמּוֹן אֶלָּא פּוֹרֵט אֶת הָרִמּוֹן בָּאִילָן וְאוֹכֵל הַפָּרֵד מִשָּׁם. וְכֵן בָּאֲבַטִּיחַ כּוֹפְתוֹ בַּקַּרְקַע וְאוֹכְלוֹ שָׁם. הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל בַּגִּנָּה וְנִכְנַס מִן הַגִּנָּה לֶחָצֵר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִן הֶחָצֵר לֹא יִגְמֹר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
(יח) כֻּסְבַּר הַזְּרוּעָה בֶּחָצֵר מְקַרְסֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכְלוֹ. וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
(א) הַלוֹקֵחַ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְאָכְלָן נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמֵאֵימָתַי יִקָבְעוּ. מִשֶּׁיִּתֵּן אֶת הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ. הֲרֵי שֶׁלֹּא נָתַן דָּמִים וְהָיָה בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ בּוֹרֵר וּמַנִּיחַ אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לִקַּח לֹא נִתְחַיֵּב לְעַשֵּׂר. וְאִם הָיָה יְרֵא שָׁמַיִם מִשֶּׁגָּמַר בְּלִבּוֹ מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִיר לַמּוֹכֵר אִם רָצָה לְהַחֲזִיר:
(ב) הַלּוֹקֵחַ בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע אוֹ שֶׁלָּקַח תָּלוּשׁ לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ לֹא נִקְבְּעוּ וְיֵשׁ לוֹ לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי:
(ג) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ אִיסָר זֶה וְתֵן לִי בּוֹ חֲמֵשׁ תְּאֵנִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל אַחַת אַחַת וּפָטוּר. וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר. הֵא לְךָ אִיסָר זֶה בְּעֶשְׂרִים תְּאֵנִים שֶׁאָבֹר לִי. בּוֹרֵר אַחַת אַחַת וְאוֹכֵל. בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁאָבֹר לִי מְגַרְגֵּר מִמֶּנּוּ בָּאִילָן וְאוֹכֵל. בְּרִמֹּן שֶׁאָבֹר לִי פּוֹרְטוֹ בָּאִילָן וְאוֹכֵל. בַּאֲבַטִּיחַ שֶׁאָבֹר לִי כּוֹפֵת בַּקַּרְקַע וְאוֹכֵל. וְאִם קָצַץ אֶת הַתְּאֵנִים וְצֵרְפָם. אוֹ שֶׁקִּצֵּץ הָאֶשְׁכּוֹל אוֹ הָאֲבַטִּיחַ. חַיָּב לְעַשֵּׂר שֶׁהֲרֵי לֹא קָנָה אֶלָּא הַנִּתְלָשׁ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֵא לְךָ אִיסָר בִּשְׁתֵּי תְּאֵנִים אֵלּוּ בִּשְׁנֵי אֶשְׁכּוֹלוֹת אֵלּוּ בִּשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֵלּוּ בִּשְׁנֵי אֲבַטִּיחִים אֵלּוּ קוֹצֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאוֹכֵל עַרְאַי וּפָטוּר שֶׁלֹּא נִקְבְּעוּ בְּמִקָּח שֶׁהֲרֵי לְקָחָן בִּמְחֻבָּר:
(ד) הַמַּחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה לֶאֱכל וְזֶה לֶאֱכל שְׁנֵיהֶן נִקְבְּעוּ לְמַעַשְׂרוֹת שֶׁהֲרֵי לָקְחוּ בְּתָלוּשׁ. זֶה לִקְצוֹת וְזֶה לִקְצוֹת שְׁנֵיהֶן לֹא נִקְבְּעוּ שֶׁאֵין הַמֶּכֶר קוֹבֵעַ דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לָקַח הָאֶחָד פֵּרוֹת שֶׁהֶחֱלִיף לַאֲכִילָה וְלָקַח הָאַחֵר חֲלִיפֵיהֶן לְהַקְצוֹתָן. זֶה שֶׁלָּקַח לַאֲכִילָה חַיָּב לְעַשֵּׂר. וְזֶה שֶׁלָּקַח לְהַקְצוֹתָן לֹא נִקְבַּע לַמַּעֲשֵׂר:
(ה) הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ צֵא וְלַקֵּט לְךָ עֶשְׂרִים תְּאֵנִים מִשֶּׁלִּי וַאֲנִי אֲמַלֵּא אֶת כְּרֵסִי מִשֶּׁלְּךָ שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים שֶׁאֵין זֶה חֲלִיפִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֶכֶר. וְאִם צֵרֵף וְאָכַל חַיָּב:
(ו) וְהַמַּתָּנָה אֵינָהּ קוֹבַעַת כְּמֶכֶר. עַם הָאָרֶץ שֶׁהָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְאָמַר טְלוּ לָכֶם תְּאֵנִים אוֹכְלִים וּפְטוּרִין שֶׁאֵין הַמַּתָּנָה קוֹבַעַת. וְאִם הִכְנִיסוּ לְבָתֵּיהֶן אִם רֹב הָעָם מַכְנִיסִים לַבָּתִּים מְעַשְּׂרִים וַדַּאי. וְאִם רֹב הָעָם מַכְנִיסִים לַשּׁוּק אֵין מְתַקְּנִים אֶלָּא דְּמַאי שֶׁמָּא עִשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא לַשּׁוּק. וְאִם אָמַר טְלוּ לָכֶם וְהַכְנִיסוּ לַבָּתִּים כְּשֶׁמַּכְנִיס לַבַּיִת מְעַשֵּׂר דְּמַאי. נָתַן לוֹ דָּבָר מְרֻבֶּה אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ טֹל וֶאֱכל הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ טֹל וְהַכְנֵס שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיְּתַקֵּן דְּמַאי. וְכֵן אִם נָתַן לוֹ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהֵאָכֵל חַי אוֹ שֶׁהָיָה אָדָם גָּדוֹל שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכל בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה מְתַקֵּן דְּמַאי:
(ז) הָיוּ שְׁנַיִם אָמַר לְאֶחָד טֹל וֶאֱכל וְאָמַר לְשֵׁנִי טֹל וְהַכְנֵס זֶה אוֹכֵל וּפָטוּר וְזֶה אוֹכֵל וְחַיָּב:
(ח) וְכֵן אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּשַּׁעַר אוֹ בַּחֲנוּת וְאָמַר לָהֶם טְלוּ וְאִכְלוּ הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין וּפְטוּרִין. וּבַעַל הַשַּׁעַר אוֹ בַּעַל הַחֲנוּת לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ דְּמַאי. שֶׁנִּמְצָא כְּאוֹמֵר לְאֵלּוּ טְלוּ וְהַכְנִיסוּ לְבָתֵּיכֶם שֶׁהֲרֵי הֵם כְּבָתֵּיהֶם. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ קוֹבֵעַ לוֹ כְּשֶׁיַּעַבְרוּ הַפֵּרוֹת בְּתוֹכוֹ:
(ט) הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּפֵרוֹת בֵּין בִּתְלוּשִׁין בֵּין בִּמְחֻבָּרִין הוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶם לֶאֱכל מִן הַתּוֹרָה בְּמַה שֶּׁהֵן עוֹשִׂין הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִין וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם הִתְנָה עִמָּהֶן שֶׁיֹּאכְלוּ מַה שֶּׁלֹּא זָכְתָה לָהֶן תּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה עִמָּהֶן הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכְלוּ בָּנָיו עִמּוֹ אוֹ שֶׁיֹּאכַל בְּנוֹ בִּשְׂכָרוֹ אוֹ שֶׁיֹּאכַל אַחַר גְּמַר מְלַאכְתּוֹ בְּתָלוּשׁ הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר הוֹאִיל וְאוֹכֵל מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ:
(י) שְׂכָרוֹ לְנַכֵּשׁ עִמּוֹ בְּזֵיתִים וְהִתְנָה הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכַל בְּזֵיתִים הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מִן הָאִילָן אַחַת אַחַת וּפָטוּר וְאִם צֵרֵף חַיָּב:
(יא) שְׂכָרוֹ לְנַכֵּשׁ בִּבְצָלִים וְהִתְנָה לֶאֱכל יָרָק מְקַרְסֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל וְאִם צֵרֵף חַיָּב. קָצַץ הַפּוֹעֵל שֶׁיֹּאכַל לִיטְרָא שֶׁל זֵיתִים אוֹכֵל אַחַת אַחַת וְאִם צֵרֵף חַיָּב לְעַשֵּׂר הוֹאִיל וְהוּא אוֹכֵל דָּבָר קָצוּב הֲרֵי זֶה כְּלוֹקֵחַ שֶׁאִם צֵרֵף נִקְבַּע. לֹא קִצֵּץ אֶלָּא הָיָה אוֹכֵל כְּדִין תּוֹרָה. מְצָרֵף וְאוֹכֵל כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְהוּא שֶׁלֹּא יִסְפּוֹת בְּמֶלַח. אֲבָל אִם סָפַת בְּמֶלַח אַחַת אַחַת מֻתָּר שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם אָסוּר שֶׁהֲרֵי נִקְבְּעוּ [בְּמֶלַח]:
(יב) פּוֹעֵל שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה בִּלְבָסִין לֹא יֹאכַל בִּבְנוֹת שֶׁבַע. בִּבְנוֹת שֶׁבַע לֹא יֹאכַל בַּלְּבָסִין עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. אֲבָל יֵשׁ לוֹ לִמְנֹעַ עַצְמוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת:
(יג) הַמּוֹצִיא פּוֹעֲלִים לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה בַּשָּׂדֶה בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶן עָלָיו מְזוֹנוֹת אוֹכְלִין מִפֵּרוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וּפְטוּרִין מִן הַמַּעֲשֵׂר וְהוּא שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהֶן עָלָיו מְזוֹנוֹת לֹא יֹאכְלוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן שֶׁאֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִן הַטֶּבֶל. אֲבָל אוֹכְלִין אַחַת אַחַת מִן הַתְּאֵנָה אֲבָל לֹא מִן הַסַּל וְלֹא מִן הַ [קֵ] פָּה וְלֹא מִן הַמֻּקְצֶה:
(יד) אֶחָד הַמְבַשֵּׁל וְאֶחָד הַשּׁוֹלֵק וְאֶחָד הַכּוֹבֵשׁ קוֹבֵעַ לְמַעֲשֵׂר. אֲבָל הַמְעַשֵּׁן אֶת הַפֵּרוֹת עַד שֶׁהִכְשִׁירָן הֲרֵי זֶה סָפֵק:
(טו) הַטּוֹמֵן פֵּרוֹת בַּאֲדָמָה אוֹ בַּתֶּבֶן אוֹ בַּזֶּבֶל עַד שֶׁהִכְשִׁירָן לַאֲכִילָה לֹא נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר:
(טז) הַנּוֹתֵן יַיִן לְתַבְשִׁיל חַם אוֹ שֶׁנָּתַן שֶׁמֶן לִקְדֵרָה בְּאִלְפַס כְּשֶׁהֵן מְרֻתָּחִין נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. מָזַג יַיִן בְּמַיִם חַמִּים נִקְבַּע. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם בִּשֵּׁל הַיַּיִן וַאֲפִלּוּ בְּגַת שֶׁאָסוּר לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
(יז) הַשּׁוּם וְהַשַּׁחֲלִים וְהַחַרְדָּל שֶׁשְּׁחָקָן בַּשָּׂדֶה בְּשֶׁמֶן נִטְבְּלוּ לְמַעֲשֵׂר. וְכֵן הַסּוֹחֵט אֶשְׁכּוֹל לְתוֹךְ הַכּוֹס נִקְבַּע. לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי אֵינוֹ נִקְבָּע:
(יח) הַמּוֹלֵחַ פֵּרוֹת בַּשָּׂדֶה נִקְבְּעוּ. טָבַל הַזֵּיתִים אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאָכַל פָּטוּר. הַפּוֹצֵעַ זֵיתִים כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַשָּׂרָף מֵהֶם פָּטוּר. הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן טוֹבֵל אֶחָד אֶחָד בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. וְאִם מָלַח וְנָתַן לְפָנָיו חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
(יט) הַתּוֹרֵם פֵּרוֹתָיו תְּרוּמָה שֶׁצָּרִיךְ לִתְרֹם אַחֲרֶיהָ שְׁנִיָּה נִקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. וְלֹא יֹאכַל מֵהֶן עַרְאַי עַד שֶׁיּוֹצִיא הַתְּרוּמָה הַשְּׁנִיָּה וִיעַשֵּׂר:
(כ) פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְחָשְׁכָה עֲלֵיהֶן לֵילֵי שַׁבָּת נִקְבְּעוּ וְלֹא יֹאכַל מֵהֶן אֲפִלּוּ לְאַחַר הַשַּׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
(כא) תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְּאֵנִים לְשַׁבָּת וְשָׁכְחוּ לְעַשְּׂרָן לֹא יֵאָכְלוּ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשְּׂרוּ:
(כב) תְּאֵנָה שֶׁהָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ בְּשַׁבָּת וְלִקֵּט מִמֶּנָּה כַּלְכָּלָה לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר הוֹאִיל וּפֵרוֹת אֵלּוּ מְיֻחָדִין לְשַׁבָּת וְהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת:
(כג) הָיָה אוֹכֵל בְּאֶשְׁכּוֹל וְחָשְׁכָה עָלָיו לֵילֵי שַׁבָּת לֹא יִגְמֹר אֲכִילָתוֹ בְּשַׁבָּת עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. וְאִם הִנִּיחָן לְאַחַר שַׁבָּת הֲרֵי זֶה גּוֹמְרוֹ:
(א) מַחְלִיקִין בִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים שֶׁל טֶבֶל וְאֵין בָּזֶה מִשּׁוּם הֶפְסֵד. וְכָל שֶׁאָסוּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה כְּגוֹן הַגַּרְעִינִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ אָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַטֶּבֶל וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. וְכָל שֶׁמֻּתָּר לְזָרִים לְאָכְלוֹ בִּתְרוּמָה מִדְּבָרִים אֵלּוּ כָּךְ מֻתָּר בְּטֶבֶל וּבְמַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ:
(ב) אֵין מַדְלִיקִין בְּטֶבֶל טָמֵא אֲפִלּוּ בְּחל וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ח) "אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי" מַה תְּרוּמָה טְהוֹרָה אֵין לְךָ בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָתָהּ אַף תְּרוּמָה טְמֵאָה אֵין לְךָ לֵהָנוֹת בָּהּ אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָתָהּ וְאֵילָךְ:
(ג) אֵין מְחַפִּין בְּטֶבֶל וְאֵין זוֹרְעִין אֶת הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן אָסוּר לִזְרֹעַ מֵהֶן עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּתְבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל הָעוֹקֵר שְׁתִילִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ כְּזוֹרֵעַ טֶבֶל שֶׁהֲרֵי לֹא אָסַף הַפֵּרוֹת. וְכֵן הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת וּשְׁתָלָם בְּמָקוֹם אַחֵר אִם נִתְכַּוֵּן לְהוֹסִיף בְּגוּפָן מֻתָּר. וְאִם שְׁתָלָן כְּדֵי שֶׁיְּקַשּׁוּ וְיִקַּח הַזֶּרַע שֶׁלָּהֶן אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזוֹרֵעַ חִטִּים אוֹ שְׂעוֹרִים שֶׁל טֶבֶל:
(ד) לִיטְרָא מַעֲשֵׂר טָבוּל שֶׁזְּרָעָהּ וְהִשְׁבִּיחָהּ וַהֲרֵי הִיא עֶשֶׂר לִיטְרִין חַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר. וְאוֹתָהּ לִיטְרָא מְעַשֵּׂר עָלֶיהָ מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן. לִיטְרָא בְּצָלִים שֶׁתִּקְּנָם וּזְרָעָם אֵינוֹ מְעַשֵּׂר לְפִי חֶשְׁבּוֹן הַתּוֹסֶפֶת אֶלָּא מְעַשֵּׂר לְפִי כֻּלּוֹ:
(ה) זֵרְעוֹנִים שֶׁהֵבִיאוּ שְׁלִישׁ וּמְרָחָן וְעִשְּׂרָן וְאַחַר כָּךְ זְרָעָן וְהוֹסִיפוּ וְאֵין זַרְעָם כָּלֶה הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם חַיָּבִין בְּמַעֲשֵׂר מִדִּבְרֵיהֶם הוֹאִיל וְהוֹסִיפוּ. אוֹ אֵין חַיָּבִין שֶׁהֲרֵי הַזֶּרַע שֶׁעֲדַיִן הוּא קַיָּם וְלֹא אָבַד מְעֻשָּׂר הוּא. וְאֵין אֵלּוּ דּוֹמִים לִבְצָלִים שֶׁהַבְּצָלִים אֵין דַּרְכָּן לְהִזָּרַע:
(ו) הַזּוֹרֵעַ אֶת הַטֶּבֶל בֵּין דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה בֵּין דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אִם אֶפְשָׁר לְלָקְטוֹ קוֹנְסִין אוֹתוֹ וּמְלַקְּטוֹ. וְאִם צָמַח אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר וְהַגִּדּוּלִין חֻלִּין. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה אֲפִלּוּ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלִין אֲסוּרִין עַד שָׁלֹשׁ גֳּרָנוֹת וְהָרְבִיעִי מֻתָּר. וּמִפְּנֵי מָה הַגִּדּוּלִין אֲסוּרִין מִפְּנֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה גְּדוֹלָה שֶׁבָּהּ. וְכֵן הַדִּין בְּזוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ. אֵין מוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל אֶלָּא לְצֹרֶךְ וּלְחָבֵר. וְאָסוּר לִשְׁלֹחַ אֶת הַטֶּבֶל וַאֲפִלּוּ חָבֵר לְחָבֵר שֶׁמָּא יִסְמְכוּ זֶה עַל זֶה וְיֵאָכֵל הַטֶּבֶל:
(ז) הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ וְנִזְכַּר שֶׁהֵם טֶבֶל וְרָץ אַחֲרָיו לְתַקְּנוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. אִם יָדוּעַ שֶׁאֵין קַיָּמִין וְשֶׁכְּבָר אָבְדוּ אוֹ נֶאֶכְלוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עֲלֵיהֶם. וְאִם סָפֵק שֶׁהֵם קַיָּמִין אוֹ אֵין קַיָּמִין צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת מִפֵּרוֹת אֲחֵרוֹת:
(ח) הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ מוֹכֵר אוֹמֵר עַל מְנָת שֶׁהֵן טֶבֶל מָכַרְתִּי. וְלוֹקֵחַ אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי מִמְּךָ אֶלָּא מְעֵשָּׂרִין. כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לְתַקֵּן. קְנָס הוּא לוֹ מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר טֶבֶל:
(ט) אֵין פּוֹרְעִין חוֹב מִן הַטֶּבֶל מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ:
(י) מִי שֶׁלָּקְחוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת פֵּרוֹתָיו וְהֵם טְבָלִים. אִם מֵחֲמַת שֶׁהוּא חַיָּב לָהֶן צָרִיךְ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן מַעַשְׂרוֹת. וְאִם לָקְחוּ בְּאֹנֶס אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עֲלֵיהֶם:
(יא) הַלּוֹקֵחַ טֶבֶל מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִן הַנָּכְרִי חוֹלֵק וְנוֹתֵן לְבַעַל הַשָּׂדֶה בְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֶׁטֶּבֶל נָטַל. אֲבָל הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל אִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע אוֹתָהּ שָׂדֶה תּוֹרֵם וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ מִזּוֹ שֶׁקָּצַץ לִתֵּן לוֹ וּבַעַל הַשָּׂדֶה מְעַשֵּׂר לְעַצְמוֹ. וְאִם נָתַן לוֹ מִזֶּרַע שָׂדֶה אַחֶרֶת אוֹ מִמִּין אַחֵר מוֹצִיא הַמַּעֲשֵׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ:
(יב) הַחוֹכֵר שָׂדֶה מִן הָעַכּוּ''ם מְעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לוֹ. קְנָס קְנָסוּהוּ בָּזֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְכֹּר מִן הָעַכּוּ''ם, וְנִמְצֵאת הַשָּׂדֶה בּוּרָה לְפָנָיו עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ וְיִמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל. וְכֵן הַמְקַבֵּל שְׂדֵה אֲבוֹתָיו מִן הָעַכּוּ''ם קְנָסוּהוּ שֶׁיְּעַשֵּׂר וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן חֶלְקוֹ לְעַכּוּ''ם מְעֻשָּׂר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפֹּץ וִיקַבְּלָהּ מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא שְׂדֵה אֲבוֹתָיו עַד שֶׁתִּשָּׁאֵר לְפָנָיו בּוּרָה כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה לְיִשְׂרָאֵל:
(יג) אֵי זֶהוּ חוֹכֵר וְאֵי זֶהוּ מְקַבֵּל. חוֹכֵר שֶׁחוֹכֵר הַקַּרְקַע בְּדָבָר קָצוּב מִן הַזֶּרַע בְּכָךְ וְכָךְ סְאָה בֵּין עָשְׂתָה הַרְבֵּה בֵּין עָשְׂתָה מְעַט. מְקַבֵּל הוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָהּ בְּחֵלֶק מִמַּה שֶּׁתֵּעָשֶׂה חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ אוֹ מַה שֶּׁיִּתְּנוּ בֵּינֵיהֶן. שׂוֹכֵר הוּא שֶׁשּׂוֹכֵר הַקַּרְקַע בְּמָעוֹת:
(יד) שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת אוֹ יָרְשׁוּ אוֹ נִשְׁתַּתְּפוּ יָכוֹל הָאֶחָד לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל לֹא יֹאמַר טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים אַתָּה יַיִן וַאֲנִי שֶׁמֶן מִפְּנֵי שֶׁמּוֹכְרִין אֶת הַטֶּבֶל:
(טו) כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁלָּקְחוּ פֵּרוֹת מִיִּשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן מוֹצִיאִין אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעַשְׂרוֹת מִידֵיהֶן וְנוֹתְנִין אוֹתָם לְכֹהֲנִים וְלִלְוִיִּם אֲחֵרִים. קְנָס הוּא לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְפְּצוּ לָגֳרָנוֹת וּלְגִתּוֹת וְיִקְנוּ טְבָלִים כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מַתְּנוֹת אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים. וְאִם קָנוּ קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן אֵין מוֹצִיאִים מִיָּדָם:
(טז) כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁמָּכְרוּ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין לְיִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מָכְרוּ בִּמְחֻבָּר הֲרֵי הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם. וְאִם מָכְרוּ אַחַר גְּמַר מְלָאכָה הֲרֵי הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁל לוֹקֵחַ וּמַפְרִישׁ וְנוֹתֵן לְכָל כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁיִּרְצֶה:
(יז) כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בְּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת וְהַיִּשְׂרָאֵל נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְנוֹתֵן לְכָל כֹּהֵן אוֹ לֵוִי שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן אוֹ מִלֵּוִי הַתְּרוּמָה אוֹ הַמַּעֲשֵׂר לְבַעַל הַשָּׂדֶה וּשְׁאָר הַמַּתָּנוֹת חוֹלְקִין:
(יח) הַמְקַבֵּל זֵיתִים לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁמֶן בֵּין יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֵן אוֹ לֵוִי בֵּין כֹּהֵן אוֹ לֵוִי מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁחוֹלְקִין בְּחֻלִּין כָּךְ חוֹלְקִין בִּתְרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶן חָשׁוּב הוּא:
(יט) כֹּהֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעֲשֵׂר שֶׁלָּהּ שֶׁלִּי לְעוֹלָם הֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ כֵּיוָן שֶׁאָמַר עַל מְנָת נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַמַּעֲשֵׂר. וְאִם מֵת הַכֹּהֵן הֲרֵי בְּנוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. וְאִם אָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת לִי וְלִבְנִי מֵת הוּא יִטְלֵם בְּנוֹ. עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי כָּל זְמַן שֶׁהִיא לְפָנֶיךָ מְכָרָהּ לְאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּלְקָחָהּ אֵין לַכֹּהֵן אוֹתָם הַמַּעַשְׂרוֹת:
(כ) יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִכֹּהֵן וְלֵוִי וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלִּי אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים מֻתָּר. עַל מְנָת שֶׁהֵן שֶׁלִּי לְעוֹלָם אָסוּר שֶׁאֵין כֹּהֵן עוֹשֶׂה כֹּהֵן. וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה עָלָיו חוֹב לְיִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל זֶה גּוֹבֶה מֵאֲחֵרִים וּמַפְרִישׁ עַד שֶׁיִּפְרַע כְּנֶגֶד חוֹבוֹ שֶׁאֵין לֵוִי זֶה עוֹשֶׂה בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ כְּלֵוִי אַחֵר שֶׁיִּגְבֶּה מַעֲשֵׂר מֵאֲחֵרִים:
(כא) יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ טֶבֶל מְמֹרַח מֵאֲבִי אִמּוֹ כֹּהֵן וְאוֹתוֹ אֲבִי אִמּוֹ יְרָשׁוֹ מֵאֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ מַעַשְׂרוֹתָיו וְהֵן שֶׁלּוֹ. שֶׁהַמַּתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לִיתָרֵם כְּמוֹ שֶׁהוּרְמוּ הֵן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּרְמוּ:
(כב) הַנּוֹתֵן שָׂדֵהוּ בְּקַבָּלָה לְעַכּוּ''ם אוֹ לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת מַעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. נְתָנָהּ לְעַם הָאָרֶץ עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. וּמִשֶּׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת צָרִיךְ לְעַשֵּׂר עַל יָדָם. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. עוֹמֵד עַל הַגֹּרֶן וְנוֹטֵל וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְמַה שֶּׁאָכְלוּ שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִין לָהֶם:
היא שצונו להוציא מעשר מצמח הארץ, והוא אמרו יתברך וכל מעשר הארץ לה'. וכבר באר הכתוב שהמעשר הזה ללוים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מעשרות, והוא הנקרא מעשר ראשון ואינה חובה מן התורה אלא בארץ. (אם בחקותי, הלכות מעשר פ"א):
(א) יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן אְסוּרִין בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם דּוֹמִין לִמְלָאכָה וְאֵינָם מְבִיאִין לִידֵי מְלָאכָה. וּמִפְּנֵי מָה נֶאֶסְרוּ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי" וְנֶאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". לְפִיכָךְ אָסוּר לְאָדָם לְהַלֵּךְ בַּחֲפָצָיו בְּשַׁבָּת וַאֲפִלּוּ לְדַבֵּר בָּהֶן כְּגוֹן שֶׁיְּדַבֵּר עִם שֻׁתָּפוֹ מַה יִּמְכֹּר לְמָחָר אוֹ מַה יִּקְנֶה אוֹ הֵיאַךְ יִבְנֶה בַּיִת זֶה וּבְאֵי זֶה סְחוֹרָה יֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי. כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר וְדַבֵּר דָּבָר דִּבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מֻתָּר:
(ב) אָסוּר לְאָדָם לִפְקֹד גִּנּוֹתָיו וּשְׂדוֹתָיו בְּשַׁבָּת כְּדֵי לִרְאוֹת מַה הֵן צְרִיכִין אוֹ הֵיאַךְ הֵן פֵּרוֹתֵיהֶן. שֶׁהֲרֵי זֶה מְהַלֵּךְ לַעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ. וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁבָּת עַד סוֹף הַתְּחוּם וְיֵשֵׁב שָׁם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. שֶׁהֲרֵי נִמְצָא הִלּוּכוֹ בְּשַׁבָּת לַעֲשׂוֹת חֲפָצָיו:
(ג) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהֶחְשִׁיךְ עַל הַתְּחוּם לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת לַעֲשׂוֹתוֹ. אֲבָל אִם הֶחְשִׁיךְ לַעֲשׂוֹת דָּבָר שֶׁמֻּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְהָבִיא פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אוֹ לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִין. אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמֹר פֵּרוֹת שֶׁהֲרֵי מֻתָּר לִשְׁמֹר בְּשַׁבָּת. וּמַחְשִׁיךְ לְהָבִיא בְּהֵמָה אוֹ פֵּרוֹת תְּלוּשִׁין. שֶׁהַבְּהֵמָה קוֹרֵא לָהּ וְהִיא בָּאָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חוּץ לַתְּחוּם. וּפֵרוֹת תְּלוּשִׁין אִלּוּ הָיוּ שָׁם מְחִצּוֹת הָיָה מֻתָּר לַהֲבִיאָן בְּשַׁבָּת. וְכֵן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִכְרַךְ פְּלוֹנִי אֲנִי הוֹלֵךְ לְמָחָר שֶׁאִם הָיוּ שָׁם בּוּרְגָנִים הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם בְּשַׁבָּת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
(ד) מֻתָּר לְאָדָם לוֹמַר לְפוֹעֵל הַנִּרְאֶה שֶׁתַּעֲמֹד עִמִּי לָעֶרֶב. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ הֱיֵה נָכוֹן לִי לָעֶרֶב שֶׁנִּמְצָא עוֹשֶׂה חֶפְצוֹ בְּשַׁבָּת. וְאָסוּר לָרוּץ וּלְדַלֵּג בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ שֶׁל חֹל. וְיוֹרֵד אָדָם לְבוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה אַמָּה וּמְטַפֵּס וְיוֹרֵד וְשׁוֹתֶה וּמְטַפֵּס וְעוֹלֶה. וְאָסוּר לְהַרְבּוֹת בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְדַבֵּר דָּבָר" שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חל:
(ה) מֻתָּר לָרוּץ בְּשַׁבָּת לִדְבַר מִצְוָה כְּגוֹן שֶׁיָּרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וּמְחַשְּׁבִין חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה וּמוֹדְדִין מְדִידָה שֶׁל מִצְוָה כְּגוֹן מִקְוֶה לֵידַע אִם יֵשׁ כַּשִּׁעוּר אוֹ בֶּגֶד לֵידַע אִם מְקַבֵּל טֻמְאָה. וּפוֹסְקִין צְדָקָה לָעֲנִיִּים. וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וַאֲפִלּוּ לְטַרְטֵיאוֹת וּטְרַקְלִין שֶׁל כּוּתִים לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת. וּמְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקֶת לֵיאָרֵס וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. וּמְבַקְּרִין חוֹלִין וּמְנַחֲמִים אֲבֵלִים. וְהַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה אוֹמֵר שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא. וּמַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי כַּלָּה וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאוֹמֵר לוֹ לֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לֹא מָצָאתָ שָׁם הָבֵא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי לֹא מָצָאתָ בְּמָנֶה הָבֵא בְּמָאתַיִם. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִזְכֹּר לוֹ סְכוּם מִקָּח. שֶׁכָּל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְוָה הֵן וְנֶאֱמַר (ישעיה נח יג) "עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ" וְכוּ' חֲפָצֶךָ אֲסוּרִין חֶפְצֵי שָׁמַיִם מֻתָּרִין:
(ו) מַפְלִיגִין בַּיָּם הַגָּדוֹל בְּעֶרֶב שַׁבָּת לִדְבַר מִצְוָה וּפוֹסֵק עִמּוֹ לִשְׁבֹּת וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת. וּמְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת בֵּין לְצֹרֶךְ שַׁבָּת בֵּין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ שַׁבָּת. וְנִשְׁאָלִין לְחָכָם עַל הַנְּדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת וּמַתִּירִין אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה לָהֶן פְּנַאי לְהַתִּירָן קֹדֶם הַשַּׁבָּת שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ מִצְוָה הֵן:
(ז) אֵין עוֹנְשִׁין בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁהָעֹנֶשׁ מִצְוַת עֲשֵׂה אֵינָהּ דּוֹחָה שַׁבָּת. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּבֵית דִּין מַלְקוֹת אוֹ מִיתָה אֵין מַלְקִין אוֹתוֹ וְאֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ בְּשַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה ג) "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" זוֹ אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יִשְׂרְפוּ בְּשַׁבָּת מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר עֳנָשִׁין:
(ח) מֻתָּר לְאָדָם לִשְׁמֹר פֵּרוֹתָיו בְּשַׁבָּת בֵּין תְּלוּשִׁים בֵּין מְחֻבָּרִין. וְאִם בָּא אָדָם לִטּל מֵהֶן אוֹ בְּהֵמָה וְחַיָּה לֶאֱכל מֵהֶן גּוֹעֵר בָּהֶן וּמַכֶּה בָּהֶם וּמַרְחִיקָן. וַהֲלֹא דָּבָר זֶה מֵחֲפָצָיו הוּא וְלָמָּה הוּא מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר אֶלָּא לְהַקְנוֹת לְעַצְמוֹ חֲפָצִים שֶׁאֵינָן עַתָּה מְצוּיִים אוֹ לְהִשְׂתַּכֵּר וּלְהַרְוִיחַ וּלְהִטָּפֵל בַּהֲנָאָה שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ. אֲבָל לִשְׁמֹר מָמוֹנוֹ שֶׁכְּבָר בָּא לְיָדוֹ עַד שֶׁיַּעֲמֹד כְּמוֹת שֶׁהוּא מֻתָּר. הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְנוֹעֵל בֵּיתוֹ מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים:
(ט) הַמְשַׁמֵּר זְרָעָיו מִפְּנֵי הָעוֹפוֹת וּמִקְשָׁאָיו וּמִדְלָעָיו מִפְּנֵי הַחַיָּה לֹא יְסַפֵּק וְלֹא יְרַקֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּחל גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטּל צְרוֹר וְיִזְרֹק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:
(י) כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁל יוֹם הוּא שֶׁהֵן אֲסוּרִין אֲבָל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת מֻתָּרִין. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דְּבַר מִצְוָה אוֹ דֹּחַק. כֵּיצַד. מֻתָּר לוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לַעֲלוֹת בָּאִילָן אוֹ לָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְהָבִיא לוּלָב אוֹ שׁוֹפָר. וְכֵן מוֹרִיד מִן הָאִילָן אוֹ מוֹצִיא מִן הַכַּרְמְלִית עֵרוּב שֶׁעָשָׂה. וְכֵן אִם הָיָה טָרוּד וְנֶחְפָּז וְנִצְרָךְ לְדָבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא הָיָה שָׁם דֹּחַק וְלֹא דְּבַר מִצְוָה אָסוּר. לְפִיכָךְ אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר הַפְרָשַׁת הַמַּעֲשֵׂר בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת. אֲבָל מְעַשְּׂרִים אֶת הַדְּמַאי:
(יא) קָטָן שֶׁעָשָׂה בְּשַׁבָּת דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת כְּגוֹן שֶׁתָּלַשׁ מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב אוֹ טִלְטֵל בְּכַרְמְלִית אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ. וְכֵן אִם הִנִּיחוֹ אָבִיו אֵין מְמַחִין בְּיָדוֹ:
(יב) אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִקְצָת דְּבָרִים בְּשַׁבָּת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּחל. וּמִפְּנֵי מָה נָגְעוּ בְּאִסּוּר זֶה. אָמְרוּ וּמָה אִם הִזְהִירוּ נְבִיאִים וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הִלּוּכְךָ בְּשַׁבָּת כְּהִלּוּכְךָ בְּחל וְלֹא שִׂיחַת הַשַּׁבָּת כְּשִׂיחַת החֹל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נח יג) "וְדַבֵּר דָּבָר" קַל וָחֹמֶר שֶׁלֹּא יִהְיֶה טִלְטוּל בְּשַׁבָּת כְּטִלְטוּל בְּחל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְּיוֹם חֹל בְּעֵינָיו וְיָבוֹא לְהַגְבִּיהַּ וּלְתַקֵּן כֵּלִים מִפִּנָּה לְפִנָּה אוֹ מִבַּיִת לְבַיִת אוֹ לְהַצְנִיעַ אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֲרֵי הוּא בָּטֵל וְיוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וִיבַקֵּשׁ דָּבָר שֶׁיִּתְעַסֵּק בּוֹ וְנִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת וּבִטֵּל הַטַּעַם שֶׁנֶּאֱמַר בְּתוֹרָה (שמות כב יב) (דברים ה יג) "לְמַעַן יָנוּחַ":
(יג) וְעוֹד כְּשֶׁיְּבַקֵּר וִיטַלְטֵל כֵּלִים שֶׁמְּלַאכְתָּן לְאִסּוּר אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְעַסֵּק בָּהֶן מְעַט וְיָבֹא לִידֵי מְלָאכָה. וְעוֹד מִפְּנֵי שֶׁמִּקְצָת הָעָם אֵינָם בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת אֶלָּא בְּטֵלִין כָּל יְמֵיהֶן כְּגוֹן הַטַּיָּלִין וְיוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁכָּל יְמֵיהֶן הֵן שׁוֹבְתִים מִמְּלָאכָה וְאִם יִהְיֶה מֻתָּר לְהַלֵּךְ וּלְדַבֵּר וּלְטַלְטֵל כִּשְׁאָר הַיָּמִים נִמְצָא שֶׁלֹּא שָׁבַת שְׁבִיתָה הַנִּכֶּרֶת. לְפִיכָךְ שְׁבִיתָה מִדְּבָרִים אֵלּוּ הִיא שְׁבִיתָה הַשָּׁוָה בְּכָל אָדָם. וּמִפְּנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ נָגְעוּ בְּאִסּוּר הַטִּלְטוּל. וְאָסְרוּ שֶׁלֹּא יְטַלְטֵל אָדָם בְּשַׁבָּת אֶלָּא כֵּלִים הַצָּרִיךְ לָהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
(1) Some acts are forbidden on the Sabbath even though they neither resemble nor lead to prohibited work. Why then were they forbidden? Because it is written: "If you refrain from following your business on the Sabbath, on my holy day… If you honor it, not following your wonted ways, not pursuing your business, nor speaking of it" (Isaiah 58:13). Hence, one is forbidden to go anywhere on the Sabbath in connection with his business, or even to talk about it. Thus one must not discuss with his partner what to sell on the next day, or what to buy, or how to build a certain house, or what merchandise to take to such-and-such a place. All this, and the like, is forbidden, for it is written "nor speaking of it." That is to say, speaking of business on the Sabbath is forbidden; thinking of it, however, is permitted.
(2) It is forbidden for a person to inspect his gardens and fields on Shabbat in order to see what they need or how are their fruits. For such a one is surely walking to do his business. It is likewise forbidden for one to go out on Shabbat to the end of the [town] perimeter and remain there until it gets dark, in order that he is closer to [being able to] doing his business at the conclusion of Shabbat. As his walking on Shabbat ends up surely being to do his business.
(3) To what are these words applicable? When he [waits for] darkness over the perimeter to do something that it is forbidden to do on Shabbat. But if he [waits for] darkness over the perimeter to do something that it is permissible to do on Shabbat, it is permissible. How is this? We may not [wait for] darkness over the perimeter to move fruits attached [to a plant] or to hire workers. But one may [wait for] darkness over the perimeter to guard fruits—as it surely permissible to guard [things] on Shabbat. And he may [wait for] darkness over the perimeter to move an animal or detached fruits. For one may call to an animal and it comes, even though it is outside the perimeter. And [regarding] these detached fruits—had there been partitions there, it would have been permissible to move them on Shabbat. Likewise is it permissible for one to tell his fellow, "I am going to town x tomorrow." For if there had been guardhouses [along the way], he could have walked there on Shabbat (since it would be considered contiguous and hence permissible to walk there). And likewise all that is similar to this.
(4) It is permissible for one to say to a worker, "Does it seem that you will stand with me [this] evening?" But he may not say to him, "Be ready for me [this] evening"—as it would come out that he was doing his business on Shabbat. And it is forbidden to run or leap on Shabbat; as it is stated (Isaiah 58:13), "from going on your way"—that your going on Shabbat not be like your going on [weekdays]. But one may go down into a pit, a ditch or a tunnel—even if they are a hundred ells—and climb, descend and drink, and [then] climb and get out. And it is forbidden to engage in much idle talk; as it is stated (Isaiah 53:18), "and speak a word"—that your speech on Shabbat not be like your speech on [weekdays].
(5) It is permissible to run on Shabbat to a matter of a commandment—for example, if he runs to the synagogue or to the study hall. And we may make calculations of a commandment. And we may [also] make measurements of a commandment, such as to know if there is the [requisite] amount [of water] in a mikveh, or to know if a garment [is large enough] to contract impurity. And we may allocate charity to the poor. And one may go on Shabbat to synagogues and study halls—and even to the theaters and circuses of the Cuthites—to supervise matters affecting the public. And we make make matches for young girls to be betrothed, and [make arrangements] for a young boy to teach him Torah or to teach him a craft. And we may visit the sick and comfort the mourners. And one who enters to visit a sick person should say, "It is a rest (Shabbat) from yelling out (in prayer for you), but a recovery is close to coming." And we [wait for] darkness over the perimeter to supervise the affairs of a bride; and the matters of a dead body, to bring him a coffin and shrouds. And [so] he may say to [another], "Go to place x. [If] you did not find them there, bring them from place y. [If] you did not find them for a hundred, [pay] two hundred." [This is] so long as he does not mention the [maximum] amount of the [potential] purchase. As all of these—and that which is similar to them—are commandments; and it is stated (Isaiah 58:13), "doing your business." It is your business that is forbidden; the business of the Heavens is permissible.
(6) We may set sail on the Great Sea on the eve of Shabbat for a matter of a commandment. But one must stipulate with [the gentile ship captain that this is on the condition that] he rests, (i.e., stops the ship on Shabbat); and [even] if he does not rest. And we annul vows on Shabbat, whether it is for the needs of Shabbat or whether it is not for the needs of Shabbat. And we may ask a sage [to annul] vows that are for the needs of Shabbat. And they may annul it even though they had time to annul it before Shabbat. For these are [matters that involve] a commandment.
(7) [A court] may not punish on Shabbat. Even though the punishment is a positive commandment, it does not override [forbidden types of work on] Shabbat. How is this? If one surely become liable for lashes or the death penalty, we neither give him lashes nor kill him on Shabbat; as it is stated (Exodus 35:3), "You may not kindle fire in all of your inhabitations on the Shabbat day"—this is a prohibition to the court that, on Shabbat, they not burn someone who became liable for burning. And the same is true with the other punishments.
(8) It is permissible for one to guard his fruits on Shabbat; such that if [people] come to take [some] of them—or a domesticated animal or a wild animal (in his possession)—to eat of them, he may yell at them and hit them, and send them away. And is this matter not from his business; so why is it permissible? Because it is only forbidden to acquire things that are not found [with him] now or to earn a wage, and to profit or occupy himself with a benefit that will come to his hand. But it is permissible to guard his money that has already come to his hand; such that it remain as it is. See what this is similar to—to one who locks up his house on account of thieves.
(9) One who guards his seed-plants from birds or his squash and gourds from wild animals, may not clap and may not dance (to scare them away) the way he does on [weekdays, as a] decree lest he take a pebble and throw it four ells in the public domain.
(10) [Regarding] all of the things that are forbidden on account of a rabbinic decree [pertaining to] Shabbat, the Sages] only decreed them on Shabbat itself. But during twilight, they are permissible. And that is when a matter of a commandment is present or a pressing [matter]. How is this? It is permissible to climb a tree or to swim on the face of the waters at twilight in order to bring a lulav or a shofar. And [if] he had made an eruv, he may also bring down from a tree or bring [it] from a karmelit. Likewise is it permissible at twilight, if he was preoccupied and bewildered about a matter that is [only prohibited] on account of a decree [pertaining to] Shabbat. But if there was no pressing [matter] nor a matter of a commandment present, it is forbidden. Hence at twilight, we do not tithe [produce that has] certainly [not yet been tithed], even though the prohibition of separating the tithe on Shabbat is only on account of a decree [pertaining to] Shabbat. But we may tithe demai (given that it may have already been tithed).
(11) [In the case of] an infant that did something [forbidden] on account of a decree [pertaining to] Shabbat—such as [if] he detached [a plant in] an unperforated pot or carried in a karmelit—the court is not commanded to [stop] him. Likewise, we do not protest against his father if he let him [do so].
(12) The Sages forbade moving some things on Shabbat in the way that he does on [weekdays]. And for what reason did they [promulgate] this prohibition? They said, "And just like the prophets prohibited and commanded that your going on Shabbat not be like your going on [weekdays] and that the speech of Shabbat not be like the speech of [weekdays]—as it is stated (Isaiah 58:13), 'and speak a word'—all the more so should the carrying of Shabbat not be like the carrying of [weekdays. This would be] so that it not be like a [week]day in his eyes, and he come to pick up and fix vessels from one corner to another or from one house to another, or store rocks, and that which is similar to it. As he is surely idle and sits in his house and will seek something with which to occupy himself. And it will come out that he would not have rested, and would nullify the reason [for Shabbat]; as it is stated (Exodus 22:12 and Deuteronomy 5:13), 'in order that he will rest.'"
(13) And also when one seeks to move vessels the use of which is for forbidden work, it is possible that that he will occupy himself with them a little and come to do forbidden work. Moreover since some of the people are not craftsmen, but are rather idle all of their days—such as travelers and those that sit on [street] corners—and rest from work all of their days; if it would be permissible to go and to speak and to carry like other days, it would come out that they would not rest a resting [on Shabbat] that is recognizable. Hence resting from these things (as opposed to resting from work) is a resting that is the same with every person. And on account of these things did they [promulgate] the prohibition of carrying. And they prohibited a person on Shabbat from carrying anything but vessels that they need, as will be explained.
(ד) לא יגלה עצמו כי אם מלאחריו טפח ומלפניו טפחיים ואשה מאחריה טפח ומלפניה ולא כלום:
(ה) אם נפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות יכוין שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא אבל בין מזרח למערב אסור: (ולהטיל מים בכל ענין שרי) (ב"י בשם הרמב"ם):
(ו) וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו ונכון להזהר אפילו כשאין אשתו עמו:
(4) One should only expose himself from behind one tefach, and in front of himself two tefachim. But for a woman behind herself one tefach, and in front of herself nothing.
(5) If one defecates in an open place in which there are no partitions, he should orient himself to face south with his back to the north, or vice versa. However, east-west is forbidden. (With regards to urinating, any manner is allowed) (Beit Yosef in the name of Maimonides)
(6) Likewise, it is forbidden to sleep from west to east, if one's wife is with him. And it is proper to be cautious even when one's wife is not with him.
(א) להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי' אור א"ס ב"ה בכלים דאצי' ע"י ת"ת בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים שהם בחי' נה"י שבי"ס ז"א שבאצי' רק שמתלבשים בבי"ע בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז. אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. משא"כ בתו"מ שאין שינוי בקלף התפילין ע"י הנחתן בראש ובזרוע וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן השינוי הוא ע"י אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה שהוא לבדו כל יכול והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא. משא"כ לת"ת שבאצי' המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם היא בחי' רשפי אש בלי גבול ונק' מאדך כדי לעורר בחי' א"ס והיינו ע"י גבורות דס"ג שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו' ולכן נק' התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי"ע ותורה חיי עולם הוא ז"א כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' כלים דע"ס דז"א כו'. והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'. ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע"י פנימי' הכלים ומוחותיהן שהן דו"ר שכליים או טבעיים שהן בחי' מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו ע"ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור א"ס ב"ה לברר הכלים דז"א דבי"ע שבהן הן הרפ"ח ניצוצין ע"י תו"מ מעשיות שבבי"ע דוקא. והנה לקיום מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת ואפי' מעשה מרכבה וכש"כ תפלה שהיא בחי' מוחין ודו"ר שכליים והטעם כנ"ל. ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דו"ר שכליים כי הגם דכתיב ולדבקה בו ע"י מדותיו מ"מ איננו דבק אפי' במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן וכמ"ש ואנכי עפר ואפר וכש"כ באור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' באורו והתפשטות החיות ממנו ית' כ"א במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפי' לעליונים כמ"ש קדוש ק' ק' ה' צבאות כו' לבד עלולים הנאצלים משיגים כ"א בעילתו כפי הסדר שבע"ח בהתלבשות הפרצופים אבל לא בנבראים אפי' בנשמות דאצי' כמ"ש במשה רבינו ע"ה וראית את אחורי כו'. משא"כ מעשה המצות מעשה אלקים המה הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצי' לבי"ע ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו עד"מ אתרוג ומיניו הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז"א והיינו מבחי' חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות משא"כ האדם אפי' יש לו נשמה דאצי' מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז"א דאצי' (כי האצי' היא בחי' חיה בכללות העולמות אבי"ע שהיא בחי' מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כ"א מציאותן ע"י דחילו ורחימו שכליים. ומ"ש וראית את אחורי הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמ"ש בר"מ פ' משפטים). והיינו הטעם לפי שא"א לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית. משא"כ האתרוג עד"מ חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק' דז"א דאצי' שהוא בחי' אלקות כמ"ש בע"ח שכל הפירות הן באצי' כי למ"ד כלים דאצי' ירדו לבי"ע (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע"י התלבשות בנוק' דעשי' מהות במהות כי הכלים דאצי' נעשו נשמה בעשי' שהיא בחי' אלקות ממש לפי שבאצי' איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל וע"י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק' דעשיה נתהוה האתרוג נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו ה"ז תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק' דאצי' המיוחדת באור א"ס המאציל ב"ה. משא"כ בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחי' דבור ומחשבה וכש"כ הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו' אף שאינו משיג המהות. משא"כ בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמ"ש זאת התורה כו' אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג"כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצי' לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ שהן בי"ע לברר בירורין אשר שם. ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבי"ע מרפ"ח ע"י תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם כי הן מס"ג שבפנימית א"ק ונר"ן שכבר נתקנו ע"י מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וז"ש לפני מלוך מלך כו' וה"ט שהאדם חי במזונות דצ"ח ומבררן במ"ה שבו וחי בהם לפי שהם מס"ג. ועוד זאת כמ"ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי' אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דח"ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת ח"ע כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח"ע. משא"כ בדבור ומחשבה ואפי' בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. משא"כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצי' נעשו נשמה לבי"ע והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע והטעם משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא ע"י הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמ"ש ופני לא יראו. ובר מן כל דין אפי' בנשמה דאצי' אף שהיא מכלים דאצי' וכן בנפש רוח מכלים דיצי' עשי' הנה רחימו [אולי צ"ל דו"ר] שכליי' שלהם מעוררים ג"כ בכלים דיצי' עשי' בחי' העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחי' הסתלקות לבד ח"ו. אבל בחי' המשכה מלמעלה למטה הוא ע"י מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצונית הכלים דוקא שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וז"ש בזהר פ' פקודי הנ"ל דאית סדורא כו' ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה ע"י העלאת מ"ן מס"ג בבחי' עובדא ומלולא וזהו תכלית ההשתלשלו' להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ. אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו כמ"ש בפע"ח ונר"ן של האדם לגבי גופו בעוה"ז חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דו"ר שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משרע"ה תפלות כמנין ואתחנן על קיום מצות מעשיות דוקא וה"ה לדבור גשמי של הלכותיהן. אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצי' שכבר נבררו ונתקנו ע"י שם מ"ה להיות בחי' אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר ה' תדשא הארץ כו' עץ פרי כו' ע"י העלאת מ"ן לשרשו ככה מעוררי' הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס"ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבא"ק ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחי' חב"ד שבע"ס דכלים דזו"ן ועד רום המעלות ג"כ בחי' חב"ד שבס"ג דפנימית א"ק היוצא דרך העינים כו' וכל הנ"ל הוא במ"ע אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל"ת לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכה"ג. אך עוד זאת השוה בכל כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחי' נבראים מאין ליש והן בחי' נפש רוח דבי"ע. אבל פרטי ההלכות הן המשכות ח"ע דהמאציל ב"ה המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת ח"ע בדו"ר שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי ח"ע המלובשת בה כמ"ש כולם בחכמה עשית והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמל' דאצי' שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחי' נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. משא"כ ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשי' הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצי' המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עוה"ז הגשמי ע"י מעבר חסד דיצי' ועשי' הנק' ג"כ התלבשות שאל"כ לא הי' פועל בגשמיות עוה"ז ואף שגשמיות עוה"ז ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מ"מ ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחי' רצון הנמשך מח"ע להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחי' גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו' והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחי' מלכות דבריאה ויצי' דבחי' נשמה שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבי"ע שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב"ד שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעוה"ז כמים היורדים כו' וגם אחר שירדה לעשי' היא למעלה מעלה מבחי' חב"ד דעשי' אפי' דבחי' נשמה שהיא אלקות והטעם משום דחב"ד דעשי' דבחי' נשמה הוא מקור החיות דחב"ד דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חב"ד דהלכות בטעמיהן שבמל' דבריאה ויצי' ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצי' שבהן תלוין כל טעמי המצות מ"ע בה' חסדים ומל"ת בה"ג ומשו"ה נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במל' דבריאה ויצי' דבחי' נשמה דוקא שהוא מכלים דאצי' ולא בבחי' נפש רוח. ואף דחב"ד דבריאה יצירה דבחי' נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחי' מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואעפ"כ הן מקור לחב"ד דבריאה יצירה של בחי' נפש רוח שהן המלאכים. לק"מ דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחב"ד דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוק' ומשם יצאו בבחי' לידה כי אף את"ל שנבראו מהארת הכלים דנוק' דאצי' הרי הם היורדים ונעשים נשמה. אבל עצמות חב"ד דנשמה מתפשט בו"ק דזו"ן ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומ"ש בע"ח (ושער היחודים) שע"י הכוונה נעשה לבוש נשמה וע"י התורה לבוש רוח דרוח ע"י משנה דיצי' ורוח דנשמה דבריאה ע"י הגמ' י"ל דהיינו דוקא ע"י תורת האדם בעוה"ז העולה למעלה. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצי' ואף את"ל שגם הניתן מסיני הוא ברוח דבריאה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש ק' ק' ה' כו' כלומר ששם ה' מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחי' התלבשות התלמוד בבחי' רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצי' הם שלוחי ה' דהיינו כלים דנוק' דאצי' החיצונים בתלמוד והאמצעי' במשנה אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דא"א שבו מלובש אור א"ס ב"ה ונמצא שאור א"ס הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור א"ס ב"ה בעוה"ז להיות נכלל ובטל באורו ית' כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו ית' ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטו"ר כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם כו' כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. משא"כ עבודת המלאכים דו"ר שכליים אינה בבחי' המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו'. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע"י עסק התורה אפי' שלא בכוונה שהוא בחי' רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאעפ"כ שם ה' שוכן וכו' וד"ל:
(ז) וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם׃ (ח) וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃ (ט) וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם׃ (י) פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים׃ (יא) וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ׃ (יב) וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר׃
(7) And the thin ears swallowed up the seven solid and full ears. Then Pharaoh awoke: it was a dream! (8) Next morning, his spirit was agitated, and he sent for all the magicians of Egypt, and all its wise men; and Pharaoh told them his dreams, but none could interpret them for Pharaoh. (9) The chief cupbearer then spoke up and said to Pharaoh, “I must make mention today of my offenses. (10) Once Pharaoh was angry with his servants, and placed me in custody in the house of the chief steward, together with the chief baker. (11) We had dreams the same night, he and I, each of us a dream with a meaning of its own. (12) A Hebrew youth was there with us, a servant of the chief steward; and when we told him our dreams, he interpreted them for us, telling each of the meaning of his dream.
וְהַהִיא שַׁעְתָּא אִמֵּיהּ לָא הֲוָת. אָמַר רַבִּי לֵוִי: לְעוֹלָם יְצַפֶּה אָדָם לַחֲלוֹם טוֹב עַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה. מְנָלַן? — מִיּוֹסֵף, דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעׇמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה וְגוֹ׳״. מִן שַׁבְסְרֵי עַד תְּלָתִין כַּמָּה הָוֵי? — תְּלָת סְרֵי, וְשַׁב דְּשִׂבְעָא וְתַרְתֵּי דְּכַפְנָא — הָא עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. אָמַר רַב הוּנָא: לְאָדָם טוֹב אֵין מַרְאִין לוֹ חֲלוֹם טוֹב, וּלְאָדָם רַע אֵין מַרְאִין לוֹ חֲלוֹם רַע. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כׇּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל דָּוִד לֹא רָאָה חֲלוֹם טוֹב, וְכׇל שְׁנוֹתָיו שֶׁל אֲחִיתוֹפֶל לֹא רָאָה חֲלוֹם רַע. וְהָכְתִיב: ״לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה״. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: שֶׁלֹּא יַבְהִילוּךָ לֹא חֲלוֹמוֹת רָעִים וְלֹא הִרְהוּרִים רָעִים. ״וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ״ — שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סְפֵק נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה בָּא מִן הַדֶּרֶךְ. אֶלָּא אִיהוּ לָא חָזֵי לֵיהּ, אַחֲרִינֵי חָזוּ לֵיהּ. וְכִי לָא חֲזָא אִיהוּ, מְעַלְּיוּתָא הוּא? וְהָאָמַר רַבִּי זְעֵירָא: כׇּל הַלָּן שִׁבְעָה יָמִים בְּלֹא חֲלוֹם — נִקְרָא ״רַע״. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע״. אַל תִּקְרֵי ״שָׂבֵעַ״ אֶלָּא ״שֶׁבַע״. — אֶלָּא, הָכִי קָאָמַר: דַּחֲזָא וְלָא יָדַע מַאי חֲזָא. אָמַר רַב הוּנָא בַּר אַמֵּי אָמַר רַבִּי פְּדָת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹאֶה חֲלוֹם וְנַפְשׁוֹ עֲגוּמָה, יֵלֵךְ וְיִפְתְּרֶנּוּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. ״יִפְתְּרֶנּוּ״?! וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא חֶלְמָא דְּלָא מְפַשַּׁר כְּאִגַּרְתָּא דְּלָא מִקַּרְיָא? אֶלָּא אֵימָא: יְטִיבֶנּוּ בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. לַיְתֵי תְּלָתָא וְלֵימָא לְהוּ: ״חֶלְמָא טָבָא חֲזַאי״. וְלֵימְרוּ לֵיהּ הָנָךְ: ״טָבָא הוּא וְטָבָא לֶיהֱוֵי, רַחֲמָנָא לְשַׁוְּיֵיהּ לְטָב. שְׁבַע זִימְנִין לִגְזְרוּ עֲלָךְ מִן שְׁמַיָּא דְּלֶהֱוֵי טָבָא, וְיֶהֱוֵי טָבָא״. וְלֵימְרוּ שָׁלֹשׁ הֲפוּכוֹת, וְשָׁלֹשׁ פְּדוּיוֹת, וְשָׁלֹשׁ שְׁלוֹמוֹת. שָׁלֹשׁ הֲפוּכוֹת — ״הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה״, ״אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְגוֹ׳״, ״וְלֹא אָבָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ וְגוֹ׳״. שָׁלֹשׁ פְּדוּיוֹת, דִּכְתִיב: ״פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרׇב לִי וְגוֹ׳״, ״וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וְגוֹ׳״, ״וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה וְגוֹ׳״. שָׁלֹשׁ שְׁלוֹמוֹת, דִּכְתִיב: ״בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה׳ וּרְפָאתִיו״, ״וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי וְגוֹ׳״, ״וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְגוֹ׳״. אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הֲווֹ יָתְבִי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אָמְרִי: כֹּל חַד וְחַד מִינַּן לֵימָא מִלְּתָא דְּלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. פְּתַח חַד מִינַּיְיהוּ וַאֲמַר: הַאי מַאן דַּחֲזָא חֶלְמָא וְלָא יָדַע מַאי חֲזָא, לִיקוּם קַמֵּי כָּהֲנֵי בְּעִידָּנָא דְּפָרְסִי יְדַיְיהוּ וְלֵימָא הָכִי: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלָּךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ, חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא. בֵּין שֶׁחָלַמְתִּי אֲנִי לְעַצְמִי וּבֵין שֶׁחָלְמוּ לִי חֲבֵירַי וּבֵין שֶׁחָלַמְתִּי עַל אֲחֵרִים, אִם טוֹבִים הֵם — חַזְּקֵם וְאַמְּצֵם כַּחֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף. וְאִם צְרִיכִים רְפוּאָה — רְפָאֵם כְּמֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, וּכְמִרְיָם מִצָּרַעְתָּהּ, וּכְחִזְקִיָּה מֵחׇלְיוֹ, וּכְמֵי יְרִיחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע. וּכְשֵׁם שֶׁהָפַכְתָּ קִלְלַת בִּלְעָם הָרָשָׁע לִבְרָכָה, כֵּן הֲפוֹךְ כׇּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי לְטוֹבָה״. וּמְסַיֵּים בַּהֲדֵי כָּהֲנֵי דְּעָנֵי צִבּוּרָא ״אָמֵן״. וְאִי לָא, לֵימָא הָכִי: ״אַדִּיר בַּמָּרוֹם, שׁוֹכֵן בִּגְבוּרָה, אַתָּה שָׁלוֹם וְשִׁמְךָ שָׁלוֹם. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתָּשִׂים עָלֵינוּ שָׁלוֹם״. פְּתַח אִידַּךְ וַאֲמַר: הַאי מַאן דְּעָיֵיל לְמָתָא וְדָחֵיל מֵעֵינָא בִּישָׁא, לִנְקוֹט זִקְפָּא דִּידָא דְיַמִּינֵיהּ בִּידָא דִשְׂמָאלֵיהּ וְזִקְפָּא דִּידָא דִשְׂמָאלֵיהּ בִּידָא דְיַמִּינֵיהּ, וְלֵימָא הָכִי: אֲנָא פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי מִזַּרְעָא דְיוֹסֵף קָאָתֵינָא, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִישָׁא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן וְגוֹ׳״, אַל תִּקְרֵי ״עֲלֵי עָיִן״, אֶלָּא ״עוֹלֵי עָיִן״. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא: ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ — מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּים עֲלֵיהֶם וְאֵין עַיִן רָעָה שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין עַיִן רָעָה שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. וְאִי דָּחֵיל מֵעֵינָא בִּישָׁא דִּילֵיהּ, לִיחְזֵי אַטְרְפָא דִּנְחִירֵיהּ דִּשְׂמָאלֵיהּ. פְּתַח אִידַּךְ וַאֲמַר: הַאי מַאן דַּחֲלִישׁ, יוֹמָא קַמָּא לָא לְגַלֵּי, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִתָּרַע מַזָּלֵיהּ, מִכָּאן וְאֵילָךְ לְגַלֵּי. כִּי הָא דְּרָבָא, כִּי הֲוָה חֲלִישׁ, יוֹמָא קַמָּא לָא מְגַלֵּי מִכָּאן וְאֵילָךְ אָמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: פּוֹק אַכְרֵיז: ״רָבָא חֲלַשׁ״. מַאן דְּרָחֵים לִי — לִבְעֵי עֲלַי רַחֲמֵי, וּמַאן דְּסָנֵי לִי — לִחְדֵּי לִי. וּכְתִיב: ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ פֶּן יִרְאֶה ה׳ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ״. שְׁמוּאֵל כִּי הֲוָה חָזֵי חֶלְמָא בִּישָׁא אָמַר: ״וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ״. כִּי הֲוָה חָזֵי חֶלְמָא טָבָא אָמַר: וְכִי הַחֲלוֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ? וְהָכְתִיב ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״! רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ״, וּכְתִיב: ״וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ״! לָא קַשְׁיָא: כָּאן עַל יְדֵי מַלְאָךְ, כָּאן עַל יְדֵי שֵׁד. אָמַר רַבִּי בִּיזְנָא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר רַבִּי פַּנְדָּא אָמַר רַב נַחוּם אָמַר רַבִּי בִּירִים מִשּׁוּם זָקֵן אֶחָד, וּמַנּוּ — רַבִּי בְּנָאָה: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, פַּעַם אַחַת חָלַמְתִּי חֲלוֹם וְהָלַכְתִּי אֵצֶל כּוּלָּם, וּמַה שֶּׁפָּתַר לִי זֶה לֹא פָּתַר לִי זֶה, וְכוּלָּם נִתְקַיְּימוּ בִּי. לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה״. אַטּוּ ״כׇּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה״ קְרָא הוּא? אִין — וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן שֶׁכָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה״. אָמַר רָבָא: וְהוּא דִּמְפַשַּׁר לֵיהּ מֵעֵין חֶלְמֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר״. ״וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים״, מְנָא יְדַע? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד הֶרְאוּהוּ חֲלוֹמוֹ וּפִתְרוֹן חֲלוֹמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִשְׁכִּים וְנָפַל לוֹ פָּסוּק לְתוֹךְ פִּיו, הֲרֵי זוֹ נְבוּאָה קְטַנָּה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה חֲלוֹמוֹת מִתְקַיְּימִין: חֲלוֹם שֶׁל שַׁחֲרִית, וַחֲלוֹם שֶׁחָלַם לוֹ חֲבֵירוֹ, וַחֲלוֹם שֶׁנִּפְתַּר בְּתוֹךְ חֲלוֹם. וְיֵשׁ אוֹמֵר: אַף חֲלוֹם שֶׁנִּשְׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין מַרְאִין לוֹ לְאָדָם אֶלָּא מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַנְתְּ מַלְכָּא רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע״. אָמַר רָבָא: תֵּדַע, דְּלָא מַחֲווּ לֵיהּ לְאִינִשׁ לָא דִּקְלָא דְּדַהֲבָא וְלָא פִּילָא דְּעָיֵיל בְּקוֹפָא דְמַחְטָא.
and eleven stars bowed down to me” (Genesis 37:9), and at that time his mother was no longer alive. According to the interpretation of the dream, the moon symbolizes Joseph’s mother. Even this dream that was ultimately fulfilled contained an element that was not fulfilled. From the same source, Rabbi Levi said: One should always anticipate fulfillment of a good dream up to twenty-two years after the dream. From where do we derive this? From Joseph, as it is written in the story of Joseph’s dream: “These are the generations of Jacob. Joseph, being seventeen years old, was feeding the flock with his brethren” (Genesis 37:2); and it is written: “And Joseph was thirty years old when he stood before Pharaoh King of Egypt” (Genesis 41:46). From seventeen to thirty how many years are they? Thirteen; and add seven years of plenty and two of famine; the total is twenty-two and only then was the dream fulfilled when his brothers came and bowed down to him. Rav Huna said: A good person is not shown a good dream and a wicked person is not shown a bad dream; rather, a good person is punished for his relatively few transgressions with bad dreams and a wicked person is rewarded for his relatively few merits with good dreams. That was also taught in a baraita: All of King David’s life he never saw a good dream, and all of Ahitophel’s life he never saw a bad dream. The Gemara raises a difficulty: Is it not written: “No evil shall befall you, neither shall any plague come near your tent” (Psalms 91:10)? And Rav Ḥisda said that Rav Yirmeya bar Abba said in explanation of that verse: This means that you will be frightened neither by bad dreams nor by evil thoughts. Neither shall any plague come near your tent, means that you will never find your wife with the uncertain status of a menstruating woman when you return from a journey. This proves that it is impossible that a righteous person will experience bad dreams throughout his life. Rather, one might say that he does not see bad dreams; others see bad dreams about him. The Gemara asks: And when he does not see a dream, is that a virtue? Didn’t Rabbi Zeira say: Anyone who sleeps seven days without a dream is called evil, as it indicates that God does not wish to appear to him even in that indirect manner. Allusion to this is, as it is stated: “And he that has it shall lie satisfied [vesave’a], he shall not be visited with evil” (Proverbs 19:23). The Sages said: Do not read it as satisfied [vesave’a], rather read it as seven [vesheva], which is an allusion to the fact that one who sleeps seven times and does not experience a dream is considered evil. Rather, one must say that David saw dreams and the baraita says as follows: David certainly saw dreams, but he did not understand what he saw. Rav Huna bar Ami said that Rabbi Pedat said that Rabbi Yoḥanan said: One who sees a dream from which his soul is distraught, should go and have it interpreted before three. The Gemara is surprised by this: Interpreted? Didn’t Rav Ḥisda say: A dream not interpreted is like a letter not read? If one is concerned about a dream, why would he actively promote its fulfillment? Rather, say as follows: He should better it before three. He should bring three people and say to them: I saw a good dream. And they should say to him: It is good, and let it be good, may God make it good. May they decree upon you from heaven seven times that it will be good, and it will be good. Afterwards they recite three verses of transformation from bad to good, three verses of redemption, and three verses which mention peace. The Gemara elaborates: Three transformations:
“You transformed my mourning into dancing;
You loosed my sackcloth, and girded me with gladness” (Psalms 30:12);
“Then shall the virgin rejoice in the dance, and the young men and the old together;
for I will transform their mourning into joy, and will comfort them, and make them rejoice from their sorrow” (Jeremiah 31:12);
and: “Nevertheless the Lord your God would not hearken unto Balaam;
but the Lord your God transformed the curse into a blessing unto you” (Deuteronomy 23:6). And three redemptions, as it is written:
“He has redeemed my soul in peace so that none came near me; for they were many that strove with me” (Psalms 55:19);
“The redeemed of the Lord shall return, and come with singing unto Zion, and everlasting joy shall be upon their heads;
they shall obtain gladness and joy, and sorrow and sighing shall flee away” (Isaiah 35:10);
and: “The people said to Saul: Shall Jonathan die, who has wrought this great salvation in Israel?
So the people rescued Jonathan, that he died not” (I Samuel 14:45). And three mentions of peace, as it is written:
“Peace, peace, to him that is far off and to him that is near, says the Lord that creates the expression of the lips; and I will heal him” (Isaiah 57:19);
“Then the spirit clothed Amasai, who was chief of the captains: Yours are we, David, and on your side, you son of Yishai;
peace, peace be unto you, and peace be to your helpers” (I Chronicles 12:19);
and: “Thus you shall say: All hail and peace be both unto you,
and peace be to your house, and peace be unto all that you have” (I Samuel 25:6). The Gemara relates: Ameimar and Mar Zutra and Rav Ashi were sitting together. They said: Let each and every one of us say something that the other has not heard. One of them began and said: One who saw a dream and does not know what he saw should stand before the priests when they lift their hands during the Priestly Blessing and say the following:
Master of the Universe, I am Yours and my dreams are Yours,
I dreamed a dream and I do not know what it is.
Whether I have dreamed of myself, whether my friends have dreamed of me or whether I have dreamed of others,
if the dreams are good, strengthen them and reinforce them like the dreams of Joseph.
And if the dreams require healing,
heal them like the bitter waters of Mara by Moses our teacher, and like Miriam from her leprosy,
and like Hezekiah from his illness, and like the bitter waters of Jericho by Elisha.
And just as You transformed the curse of Balaam the wicked into a blessing,
so transform all of my dreams for me for the best.
And he should complete his prayer together with the priests so the congregation responds amen both to the blessing of the priests and to his individual request. And if he is not able to recite this entire formula, he should say:
Majestic One on high, Who dwells in power,
You are peace and Your name is peace.
May it be Your will that You bestow upon us peace. Another began and said: One who enters a city and fears the evil eye should hold the thumb [zekafa] of his right hand in his left hand and the thumb of his left hand in his right hand and recite the following: I, so-and-so son of so-and-so, come from the descendants of Joseph, over whom the evil eye has no dominion, as it is stated: “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a fountain [alei ayin]; its branches run over the wall” (Genesis 49:22). Do not read it as alei ayin; but rather, read it as olei ayin, who rise above the eye and the evil eye has no dominion over him. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Derive it from here, from what is stated in Jacob’s blessing of Joseph’s sons: “And let them grow like fish into a multitude in the midst of the earth” (Genesis 48:16): Just as fish in the sea are covered by water and the evil eye has no dominion over them as they cannot be seen, so too the offspring of Joseph, the evil eye has no dominion over them. And if he is concerned about his own evil eye, lest it damage others, he should look at the side of his left nostril. Another began and said: One who is sick should not reveal it on the first day of his illness so that his luck should not suffer; from there on he may reveal it. Like that which Rava does when he falls ill; on the first day he does not reveal it, from there on he says to his servant: Go out and announce: Rava is sick. Those who love me will pray that God have mercy on me and those who hate me will rejoice over my distress. And it is written: “Rejoice not when your enemy falls, and let not your heart be glad when he stumbles; lest the Lord see it, and it displease Him, and He turn away His wrath from him” (Proverbs 24:17–18). The joy of my enemy over my distress will also assist my healing. The Gemara relates: Shmuel, when he would see a bad dream, would say: “And the dreams speak falsely” (Zechariah 10:2). When he would see a good dream, he would say: And do dreams speak falsely? Isn’t it written: “I speak with him in a dream” (Numbers 12:6)? Rava raised a contradiction between these verses: On the one hand, it is written: “I speak with him in a dream”; and on the other hand, it is written: “And the dreams speak falsely.” The Gemara resolves this contradiction: This is not difficult because there are two types of dreams. Here, the verse, “I speak with him in a dream,” refers to dreams that come by means of an angel; here, the verse, “And the dreams speak falsely,” refers to dreams that come by means of a demon. In a long chain of those transmitting this statement, it is said that Rabbi Bizna bar Zavda said that Rabbi Akiva said that Rabbi Panda said that Rav Naḥum said that Rabbi Birayim said in the name of one elder, and who is he, Rabbi Bena’a: There were twenty-four interpreters of dreams in Jerusalem. One time, I dreamed a dream and went to each of them to interpret it. What one interpreted for me the other did not interpret for me, and, nevertheless, all of the interpretations were realized in me, to fulfill that which is stated: All dreams follow the mouth of the interpreter. The Gemara asks: Is that to say that all dreams follow the mouth is a verse cited as corroboration? The Gemara responds: Yes, and in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: From where is it derived that all dreams follow the mouth of the interpreter? As it is stated in the story of the dreams of Pharaoh’s two ministers. The butler said to Pharaoh: “And it came to pass, as he interpreted to us, so it was” (Genesis 41:13). Rava said, one must attach a caveat to this: This is only in a case where it is interpreted for him in a manner akin to the dream, where the interpretation is relevant to the dream, as it is stated in the story of Joseph’s interpretation of the dreams of Pharaoh’s two ministers: “Each man according to his dream he did interpret” (Genesis 41:12). With regard to Joseph’s interpretation of these dreams, the Gemara asks, it is written: “The baker saw that the interpretation was good” (Genesis 40:16); from where did the baker know that the interpretation was good? Rabbi Elazar said: This teaches that each of them was shown his dream and the interpretation of the other’s dream. That is how he knew that it was the correct interpretation. With regard to the veracity of dreams, Rabbi Yoḥanan said: One who awakened in the morning and a specific verse happens into his mouth, it is a minor prophecy and an indication that the content of the verse will be fulfilled. Rabbi Yoḥanan also said: Three dreams are fulfilled: A dream of the morning, a dream that one’s fellow dreamed about him, and a dream that is interpreted within a dream. And some say that a dream that is repeated several times is also fulfilled, as it is stated: “And for that the dream was doubled unto Pharaoh twice, it is because the thing is established by God, and God will shortly bring it to pass” (Genesis 41:32). Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: A person is shown in his dream only the thoughts of his heart when he was awake, as evidenced by what Daniel said to Nebuchadnezzar, as it is stated: “As for you, O king, your thoughts came upon your bed, what should come to pass hereafter” (Daniel 2:29). And if you wish, say instead that it is derived from here, a related verse: “And that you may know the thoughts of your heart” (Daniel 2:30). How will you know the thoughts of your heart? By their being revealed to you in a dream. Rava said: Know that this is the case, for one is neither shown a golden palm tree nor an elephant going through the eye of a needle in a dream. In other words, dreams only contain images that enter a person’s mind.
“You transformed my mourning into dancing;
You loosed my sackcloth, and girded me with gladness” (Psalms 30:12);
“Then shall the virgin rejoice in the dance, and the young men and the old together;
for I will transform their mourning into joy, and will comfort them, and make them rejoice from their sorrow” (Jeremiah 31:12);
and: “Nevertheless the Lord your God would not hearken unto Balaam;
but the Lord your God transformed the curse into a blessing unto you” (Deuteronomy 23:6). And three redemptions, as it is written:
“He has redeemed my soul in peace so that none came near me; for they were many that strove with me” (Psalms 55:19);
“The redeemed of the Lord shall return, and come with singing unto Zion, and everlasting joy shall be upon their heads;
they shall obtain gladness and joy, and sorrow and sighing shall flee away” (Isaiah 35:10);
and: “The people said to Saul: Shall Jonathan die, who has wrought this great salvation in Israel?
So the people rescued Jonathan, that he died not” (I Samuel 14:45). And three mentions of peace, as it is written:
“Peace, peace, to him that is far off and to him that is near, says the Lord that creates the expression of the lips; and I will heal him” (Isaiah 57:19);
“Then the spirit clothed Amasai, who was chief of the captains: Yours are we, David, and on your side, you son of Yishai;
peace, peace be unto you, and peace be to your helpers” (I Chronicles 12:19);
and: “Thus you shall say: All hail and peace be both unto you,
and peace be to your house, and peace be unto all that you have” (I Samuel 25:6). The Gemara relates: Ameimar and Mar Zutra and Rav Ashi were sitting together. They said: Let each and every one of us say something that the other has not heard. One of them began and said: One who saw a dream and does not know what he saw should stand before the priests when they lift their hands during the Priestly Blessing and say the following:
Master of the Universe, I am Yours and my dreams are Yours,
I dreamed a dream and I do not know what it is.
Whether I have dreamed of myself, whether my friends have dreamed of me or whether I have dreamed of others,
if the dreams are good, strengthen them and reinforce them like the dreams of Joseph.
And if the dreams require healing,
heal them like the bitter waters of Mara by Moses our teacher, and like Miriam from her leprosy,
and like Hezekiah from his illness, and like the bitter waters of Jericho by Elisha.
And just as You transformed the curse of Balaam the wicked into a blessing,
so transform all of my dreams for me for the best.
And he should complete his prayer together with the priests so the congregation responds amen both to the blessing of the priests and to his individual request. And if he is not able to recite this entire formula, he should say:
Majestic One on high, Who dwells in power,
You are peace and Your name is peace.
May it be Your will that You bestow upon us peace. Another began and said: One who enters a city and fears the evil eye should hold the thumb [zekafa] of his right hand in his left hand and the thumb of his left hand in his right hand and recite the following: I, so-and-so son of so-and-so, come from the descendants of Joseph, over whom the evil eye has no dominion, as it is stated: “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a fountain [alei ayin]; its branches run over the wall” (Genesis 49:22). Do not read it as alei ayin; but rather, read it as olei ayin, who rise above the eye and the evil eye has no dominion over him. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Derive it from here, from what is stated in Jacob’s blessing of Joseph’s sons: “And let them grow like fish into a multitude in the midst of the earth” (Genesis 48:16): Just as fish in the sea are covered by water and the evil eye has no dominion over them as they cannot be seen, so too the offspring of Joseph, the evil eye has no dominion over them. And if he is concerned about his own evil eye, lest it damage others, he should look at the side of his left nostril. Another began and said: One who is sick should not reveal it on the first day of his illness so that his luck should not suffer; from there on he may reveal it. Like that which Rava does when he falls ill; on the first day he does not reveal it, from there on he says to his servant: Go out and announce: Rava is sick. Those who love me will pray that God have mercy on me and those who hate me will rejoice over my distress. And it is written: “Rejoice not when your enemy falls, and let not your heart be glad when he stumbles; lest the Lord see it, and it displease Him, and He turn away His wrath from him” (Proverbs 24:17–18). The joy of my enemy over my distress will also assist my healing. The Gemara relates: Shmuel, when he would see a bad dream, would say: “And the dreams speak falsely” (Zechariah 10:2). When he would see a good dream, he would say: And do dreams speak falsely? Isn’t it written: “I speak with him in a dream” (Numbers 12:6)? Rava raised a contradiction between these verses: On the one hand, it is written: “I speak with him in a dream”; and on the other hand, it is written: “And the dreams speak falsely.” The Gemara resolves this contradiction: This is not difficult because there are two types of dreams. Here, the verse, “I speak with him in a dream,” refers to dreams that come by means of an angel; here, the verse, “And the dreams speak falsely,” refers to dreams that come by means of a demon. In a long chain of those transmitting this statement, it is said that Rabbi Bizna bar Zavda said that Rabbi Akiva said that Rabbi Panda said that Rav Naḥum said that Rabbi Birayim said in the name of one elder, and who is he, Rabbi Bena’a: There were twenty-four interpreters of dreams in Jerusalem. One time, I dreamed a dream and went to each of them to interpret it. What one interpreted for me the other did not interpret for me, and, nevertheless, all of the interpretations were realized in me, to fulfill that which is stated: All dreams follow the mouth of the interpreter. The Gemara asks: Is that to say that all dreams follow the mouth is a verse cited as corroboration? The Gemara responds: Yes, and in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: From where is it derived that all dreams follow the mouth of the interpreter? As it is stated in the story of the dreams of Pharaoh’s two ministers. The butler said to Pharaoh: “And it came to pass, as he interpreted to us, so it was” (Genesis 41:13). Rava said, one must attach a caveat to this: This is only in a case where it is interpreted for him in a manner akin to the dream, where the interpretation is relevant to the dream, as it is stated in the story of Joseph’s interpretation of the dreams of Pharaoh’s two ministers: “Each man according to his dream he did interpret” (Genesis 41:12). With regard to Joseph’s interpretation of these dreams, the Gemara asks, it is written: “The baker saw that the interpretation was good” (Genesis 40:16); from where did the baker know that the interpretation was good? Rabbi Elazar said: This teaches that each of them was shown his dream and the interpretation of the other’s dream. That is how he knew that it was the correct interpretation. With regard to the veracity of dreams, Rabbi Yoḥanan said: One who awakened in the morning and a specific verse happens into his mouth, it is a minor prophecy and an indication that the content of the verse will be fulfilled. Rabbi Yoḥanan also said: Three dreams are fulfilled: A dream of the morning, a dream that one’s fellow dreamed about him, and a dream that is interpreted within a dream. And some say that a dream that is repeated several times is also fulfilled, as it is stated: “And for that the dream was doubled unto Pharaoh twice, it is because the thing is established by God, and God will shortly bring it to pass” (Genesis 41:32). Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: A person is shown in his dream only the thoughts of his heart when he was awake, as evidenced by what Daniel said to Nebuchadnezzar, as it is stated: “As for you, O king, your thoughts came upon your bed, what should come to pass hereafter” (Daniel 2:29). And if you wish, say instead that it is derived from here, a related verse: “And that you may know the thoughts of your heart” (Daniel 2:30). How will you know the thoughts of your heart? By their being revealed to you in a dream. Rava said: Know that this is the case, for one is neither shown a golden palm tree nor an elephant going through the eye of a needle in a dream. In other words, dreams only contain images that enter a person’s mind.