(ד) הָרֹבַע וַחֲצִי הָרֹבַע, נִטְמָא הָרֹבַע, לֹא נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע. נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע, לֹא נִטְמָא הָרֹבַע. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הוֹאִיל וַחֲצִי הָרֹבַע אֲחוֹרַיִם לָרֹבַע, כְּלִי שֶׁנִּטְמָא תוֹכוֹ לֹא נִטְמְאוּ אֲחוֹרָיו. אָמַר לָהֶן, שֶׁל כַּת קוֹדְמִין הִיא, אוֹ שֶׁמָּא הָרֹבַע אֲחוֹרַיִם לַחֲצִי הָרֹבַע, כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו, לֹא נִטְמָא תוֹכוֹ:
(ה) נִטְמָא הָרֹבַע, הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין, חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע, חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין, הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין. נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵי הָרֹבַע, אֲחוֹרֵי חֲצִי הָרֹבַע טְהוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חוֹלְקִין אֶת הַגַּבָּיִין. וּכְשֶׁהוּא מַטְבִּיל, מַטְבִּיל אֶת כֻּלּוֹ:
(4) If [in a measure consisting of] a quarter [of a log] and half a quarter [of a log] the quarter measure contracted uncleanness, the half-quarter measure does not become unclean, and if the half-quarter contracted uncleanness the quarter does not become unclean. They argued before Rabbi Akiva: since the half quarter measure is the outer part of the quarter measure, should not the outer side of the vessel whose inner side contracted uncleanness become unclean? He answered them: Are you sure that it belongs to the category [of vessels] that have inner [and outer] parts? Perhaps the quarter is to be regarded as the outer side of the half quarter and, surely, the inner side of a vessel does not become unclean if the outer side contracted uncleanness.
(5) If the [inside of the] quarter contracted uncleanness, the quarter and its outer side are unclean, but the half quarter and its outer side remain clean. If the [inside of the] half quarter contracted uncleanness, the half quarter and its outer side are unclean, but the quarter and its outer side remain clean. If the outer side of the quarter contracted uncleanness,the outer side of the half quarter remains clean, the words of Rabbi Meir. But the sages say: the outer side cannot be divided. When he immerses the vessel, he must immerse the whole thing.
(א) פֵּרוֹת שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפִקִר. כְּגוֹן הַשִּׁיתִין וְהָרִימִין וְהָעוֹזְרָדִין וּבְנוֹת שׁוּחַ וּבְנוֹת שִׁקְמָה וְהַגּוּפָנִין וְנוֹבְלוֹת תְּמָרָה וְהֵן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִטִּילוּ שְׂאוֹר הַנִּצְפָּה וְהַכֻּסְבַּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְהַלּוֹקְחָן מֵעַם הָאָרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר. אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ אֵינָם מְעֻשָּׂרִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהֵן מִן הַשָּׁמוּר:
(ב) הַבְּכוֹרוֹת וְהַסְּיָּיפוֹת שֶׁבְּבִקְעָה פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְשֶׁבְּגִנָּה חַיָּבִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִשְׁמָרִין. וְאֵלּוּ הֵן הַבְּכוֹרוֹת. כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבוּ שׁוֹמֵר עַל הַבִּקְעָה לִשְׁמֹר פֵּרוֹתֶיהָ. וְהַסְּיָּיפוֹת הֵן הַפֵּרוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ אַחַר שְׁיְּקַפְּלוּ הַמִּקְצוֹעוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת וְיַנִּיחוּם בְּלֹא שׁוֹמֵר. וְכֵן הַחֹמֶץ הֶעָשׂוּי מִן הַתְּמָדִים פָּטוּר מִן הַדְּמַאי:
(ג) כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל בִּלְבַד שֶׁהוּא מִכְּזִיב וְלִפְנִים וּכְזִיב עַצְמָהּ כְּלַחוּץ. וְכָל הַפֵּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת מִכְּזִיב וְלַחוּץ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מִפֵּרוֹת מָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ:
(ד) פֵּרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִמְצָאוֹת בְּסוּרְיָא וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּדְמַאי. וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לְפִיכָךְ הַדְּבֵלָה הַשְּׁמֵנָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וְכֵן הַתְּמָרִים הַגְּדוֹלִים וְהֶחָרוּבִין הַשָּׁוִים וְהָאֹרֶז הַלָּבָן בְּיוֹתֵר וְהַכַּמּוֹן הַגָּדוֹל מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְסוּרְיָא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּפֵרוֹת אֵלּוּ:
(ה) הַחַמָּרִים שֶׁהֵבִיאוּ פֵּרוֹת לְצוֹר חַיָּבִין בִּדְמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מֵהָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה לָהּ. וְהָאֹרֶז אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ אֶלָּא כָּל הָאֹרֶז הַנִּמְצָא חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהִיא קְרוֹבָה לָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל פָּטוּר מִן הַדְּמַאי אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נִכָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ו) הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָרוֹת בְּצוֹר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אֲצָרוֹ. וְכֵן חֲמוֹר יְחִידִי שֶׁנִּכְנַס לְצוֹר וְהוּא טָעוּן פֵּרוֹת פָּטוּר מִן הַדְּמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מִשְּׂדֵה הָעִיר:
(ז) הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָר בְּצִידוֹן חַיָּב בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבָה הִיא יוֹתֵר מִצּוֹר שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁאוֹצְרִין מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַחַמָּרִים בְּצִידוֹן פָּטוּר מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁמְּבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:
(ח) הַלּוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ''ם בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל אִם הָיָה תַּגָּר עַכּוּ''ם שֶׁלּוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי פֵּרוֹתָיו דְּמַאי. לְפִיכָךְ בָּרִאשׁוֹנָה בִּזְמַן שֶׁהָיָה רֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַלּוֹקֵחַ מִכָּל תַּגָּר עַכּוּ''ם מְעַשֵּׂר דְּמַאי כְּלוֹקֵחַ מֵעַם הָאָרֶץ:
(ט) אֵי זֶהוּ תַּגָּר זֶה שֶׁהֵבִיא שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אֲבָל אִם הֵבִיא פַּעַם אַחַת אֲפִלּוּ הֵבִיא שָׁלֹשׁ מַשּׂוֹאוֹת בְּבַת אַחַת אוֹ שֶׁהֵבִיא הוּא וּבְנוֹ וּפוֹעֵל עֲדַיִן לֹא הֻחְזַק תַּגָּר:
(י) כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי לֹא גָּזְרוּ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ:
(יא) פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּדְמַאי. וְשֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ. וְכֵן דְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן תָּדִיר מִחוּצָה לָאָרֶץ כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְדֻרְמַסְקָעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי:
(יב) לֹא הָלְכוּ חֲכָמִים בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ לֹא אַחַר הַמַּרְאֶה וְלֹא אַחַר הַטַּעַם וְהָרֵיחַ אֶלָּא אַחַר הָרֹב כָּל שֶׁרַבּוּ לוֹ מֻתָּר וְשֶׁלֹּא רַבּוּ לוֹ אָסוּר. כֵּיצַד. רַבּוּ בָּעִיר אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. אוֹ שֶׁרַבּוּ בַּמְּדִינָה וְלֹא רַבּוּ בָּעִיר. בָּהָר וְלֹא רַבּוּ בַּבִּקְעָה. בַּבִּקְעָה וְלֹא בָּהָר. רַבּוּ לַחֶנְוָנִי וְלֹא לְבַעַל הַבַּיִת. לְבַעַל הַבַּיִת וְלֹא לַחֶנְוָנִי. זֶה שֶׁרַבּוּ בּוֹ מֻתָּר. וּמָקוֹם שֶׁלֹּא רַבּוּ בּוֹ חַיָּב בִּדְמַאי:
(יג) רַבּוּ פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ בַּשּׁוּק וְנִתְמַעֲטוּ חָזַר הַשּׁוּק לְיָשְׁנוֹ וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ חַיָּב בִּדְמַאי:
(יד) וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לִזְרִיעָה אוֹ לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה. קֶמַח לְעוֹרוֹת אוֹ לִמְלוּגְמָא אוֹ לִרְטִיָּה. שֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר אוֹ לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. יַיִן לְקִילוֹר. וְחַלַּת עַם הָאָרֶץ. וְהַמְדֻמָּע. וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַדְּמַאי. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ מְתֻקָּנִין הֵם אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר:
(טו) הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֵם לְעַכּוּ''ם. וְלֹא יַאֲכִילֵם לִבְהֵמָה אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים עַד שֶׁיְּתַקְּנֵם דְּמַאי:
(טז) שֶׁמֶן עָרֵב פָּטוּר מִן הַדְּמַאי שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ לַאֲכִילָה. שֶׁמֶן שֶׁלָּקַח הַסּוֹרֵק לְתִתּוֹ בְּצֶמֶר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בַּצֶּמֶר. אֲבָל שֶׁמֶן שֶׁלּוֹקֵחַ הָאוֹרֵג לָסוּךְ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו חַיָּב בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בְּגוּפוֹ וְסִיכָה הִיא כִּשְׁתִיָּה בְּכָל מָקוֹם:
(יז) עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁאַל מִיִּשְׂרָאֵל לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן עַל מַכָּתוֹ אָסוּר בְּוַדַּאי וּמֻתָּר בִּדְמַאי. נָתַן הָעַכּוּ''ם שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי טַבְלָא לְהִתְעַגֵּל עָלֶיהָ מִשֶּׁעָמַד מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לֵישֵׁב אַחֲרָיו:
(יח) מִי שֶׁנָּפַל שֶׁמֶן דְּמַאי עַל בְּשָׂרוֹ מְשַׁפְשְׁפוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַלּוֹקֵחַ יַיִן לְמֻרְיָס אוֹ לַאֲלוּנְתִּית. אוֹ קִטְנִיּוֹת לַעֲשׂוֹת טְחִינִין חַיָּב בִּדְמַאי. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מֻרְיָס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן אוֹ אֲלוּנְתִּית אוֹ שֶׁלָּקַח טְחִינִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל תַּעֲרֹבֶת דְּמַאי. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁחַיָּב בִּדְמַאי שֶׁנִּתְעָרֵב כְּגוֹן תַּבְלִין וּשְׂאוֹר הוֹאִיל וְטַעֲמוֹ נִכָּר אֵינָן בְּטֵלִים וְנִמְצֵאת כָּל הַתַּעֲרוֹבֶת חַיֶּבֶת בִּדְמַאי:
(יט) כָּל אֵלּוּ הַפְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם. אִם הִתְקִינָן דְּמַאי וְהִפְרִישׁ מֵהֶם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. אֲבָל אִם תִּקֵּן אֶת הַדְּמַאי בְּוַדַּאי וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעַשְׂרוֹת אוֹ שֶׁתִּקֵּן אֶת הַוַּדַּאי בִּדְמַאי לֹא עָשָׂה כְּלוּם:
(כ) כָּל הָעִיר מוֹכְרִין וַדַּאי וְאֶחָד מוֹכֵר דְּמַאי וְלָקַח וְאֵין יָדוּעַ מִמִּי לָקַח כֵּיצַד מְתַקֵּן. מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד וַהֲרֵי הוּא כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי:
(כא) וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת טֶבֶל וְאַחַת מְתֻקָּן וְאָבְדָה אַחַת מֵהֶם הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁנִיָּה תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד בִּדְמַאי:
(א) הַלוֹקֵחַ מִן הַסִּיטוֹן וִחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין אֶחָד אֲפִלּוּ מִקֻּפָּה אַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּיר אֶת הֶחָבִית שֶׁהִיא הִיא. מִפְּנֵי שֶׁהַסִּיטוֹן לוֹקֵחַ מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה וּמוֹכֵר. וְשֶׁמָּא לָקַח זֶה שֶׁמָּכַר תְּחִלָּה מֵעַם הָאָרֶץ שֶׁפֵּרוֹתָיו דְּמַאי וְזֶה שֶׁלָּקַח בַּסּוֹף מֵחָבֵר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתֻקָּנִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב. וְאִם אָמַר הַסִּיטוֹן מִשֶּׁל אֶחָד הֵן נֶאֱמָן:
(ב) הָיָה מוֹכֵר כְּשׁוּת אוֹ יָרָק וְהֵן מְבִיאִין וְצוֹבְרִין לְפָנָיו הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מְעַשֵּׂר מִכָּל כְּשׁוּת וּכְשׁוּת וּמִכָּל אֲגֻדָּה וַאֲגֻדָּה וּמִכָּל תְּמָרָה וּתְמָרָה:
(ג) הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה. מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי קֻפּוֹת אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי עֲיָרוֹת. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא מִשֶּׁלּוֹ:
(ד) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מוֹכֵר יָרָק בַּשּׁוּק בִּזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגִּנּוֹתָיו מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל. וּבִזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגִּנּוֹת אֲחֵרוֹת אִם לָקַח מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה:
(ה) הַלּוֹקֵחַ פַּת מִן הַנַּחְתּוֹם לֹא יְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר חִטִּים שֶׁל אֶמֶשׁ הָיוּ מִשֶּׁל אֶחָד וְשֶׁל הַיּוֹם מִשֶּׁל אַחֵר:
(ו) הַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטֵר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן דְּפוּסִין הַרְבֵּה מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל. שֶׁהַנַּחְתּוֹם שֶׁמּוֹכֵר לַמַּנְפּוֹל עוֹשֶׂה עִסָּתוֹ דְּפוּסִין הַרְבֵּה. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַמַּנְפּוֹל מְעַשֵּׂר מִכָּל דְּפוּס וּדְפוּס. שֶׁהַמַּנְפּוֹל לוֹקֵחַ מִשְּׁנֵי נַחְתּוֹמִין:
(ז) תִּשְׁעָה מַנְפּוֹלִין שֶׁלָּקְחוּ מֵעֲשָׂרָה נַחְתּוֹמִין הוֹאִיל וְאֶחָד מֵהֶן לָקַח מִשְּׁנַיִם כָּל הַלּוֹקֵחַ מֵאֶחָד מִן הַתִּשְׁעָה מְעַשֵּׂר מִכָּל דְּפוּס וּדְפוּס:
(ח) הַלּוֹקֵחַ מִן הֶעָנִי וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פְּרוּסוֹת פַּת אוֹ פִּלְחֵי דְּבֵלָה מְעַשֵּׂר מִכָּל אַחַת וְאַחַת. וּבִתְמָרִים וּבִגְרוֹגָרוֹת בּוֹלֵל הַכּל וּמְעַשֵּׂר. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה. אֲבָל בְּמֻעֶטֶת מְעַשֵּׂר מִכָּל מַתָּנָה וּמַתָּנָה:
(ט) שָׁחַק אֶת הַפַּת וַעֲשָׂאָהּ פֵּרוּרִין וְאֶת הַגְּרוֹגָרוֹת וַעֲשָׂאָן דְּבֵלָה מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל:
(י) פּוֹעֲלִים אוֹ אוֹרְחִים שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְהוֹתִירוּ פְּרוּסוֹת מְעַשֵּׂר מִכָּל אַחַת וְאַחַת: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מַעשֵׂר בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
(1) If one has purchased grain from a wholesale dealer one time and then again, he must not give tithe from the one purchase for the other, even though they are of the same kind or from the same basket, and even though he can identify the barrel as the same [from which he obtained the two purchases. This is so] because the wholesale dealer buys from many people and sells, and it may be that the man who has sold the grain had bought it from an illiterate, whose products are deemed demai; and this one, in turn, who has bought it at the end, has done so from one who strictly observes the rules of tithing and whose products are in order. We have already explained that tithes may not be given from what is required for what is exempt, nor from what is exempt for what is required. If, however, the wholesale dealer said "they are from the same lot," he should be believed.
(6) If one buys from a bakery shop, he should give tithe from one loaf for all the others, even though they are of many shapes.— — If, however, one buys from a monopolized shop, he should tithe from each different shape of loaf, because the monopolized shop has probably bought the bread from two bakers.
(א) אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן בְּכָל שָׁנָה מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ". וּבְשָׁנָה שְׁלִישִׁית וְשִׁשִּׁית מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי חֵלֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ב) בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר תְּבוּאוֹת וְקִטְנִיּוֹת וִירָקוֹת. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא אֶחָד בְּתִשְׁרֵי. וּבְט''ו בִּשְׁבָט הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר הָאִילָנוֹת. כֵּיצַד. תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בַּשְּׁלִישִׁית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם לֹא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשַׂר עָנִי. וְכֵן פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ אַחַר כֵּן בְּסוֹף שָׁנָה שְׁלִישִׁית מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְכֵן אִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט שֶׁל רְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בִּרְבִיעִית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר עָנִי. וְאִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא:
(ג) וְהֶחָרוּבִין אַף עַל פִּי שֶׁחָנְטוּ פֵּרוֹתֵיהֶן קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא. הוֹאִיל וּמִתְעַשְּׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִין אֶלָּא בְּחָרוּבֵי צַלְמוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין רְאוּיִין לְמַאֲכַל רֹב הָאָדָם. וְהֵן הֵן שֶׁמִּתְעַשְּׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל שְׁאָר הֶחָרוּבִין יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן כִּשְׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן:
(ד) הַיָּרָק בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. כֵּיצַד. אִם נִלְקַט בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמַר בַּשְּׁנִיָּה מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. וְאִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
(ה) וְכֵן הָאֶתְרוֹג בִּלְבַד מִשְּׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן הֲרֵי הוּא כְּיָרָק וְהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ בֵּין לְמַעֲשֵׂר בֵּין לִשְׁבִיעִית. כֵּיצַד. אִם נִלְקַט בַּשְּׁלִישִׁית אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה בַּשְּׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. נִלְקַט בָּרְבִיעִית אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
(ו) וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית אֲפִלּוּ הָיְתָה כְּזַיִת וְנַעֲשֵׂית כְּכִכָּר חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת:
(ז) הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי אִילָן וְחֻמְרֵי זְרָעִים. שֶׁאִם הָיוּ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁלִישִׁית וְנִלְקְטוּ קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר אַחֵר וּפוֹדֵהוּ. וְאַחַר שֶׁפּוֹדֵהוּ נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים וְאוֹכֵל פִּדְיוֹנוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעֲשַׂר עָנִי:
(ח) הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין הוֹלְכִין בָּהֶן אֶלָּא אַחַר גְּמַר הַפְּרִי וּמִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא. וְכֵן פּוֹל הַמִּצְרִי אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתוֹ הִשְׁרִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּמִקְצָתוֹ לְאַחֲרָיו צוֹבֵר גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְתוֹרֵם וּמְעַשֵּׂר מִן הַכּל כְּאֶחָד שֶׁהַכּל הוֹלֵךְ אַחַר גְּמַר הַפְּרִי:
(ט) הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר. מָנַע מֵהֶם פָּחוֹת מִכָּאן אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִילוּ לִיבַשׁ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא:
(י) פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. זְרָעוֹ לְיָרָק מִתְעַשֵּׂר לְהַבָּא. זַרְעוֹ לְזֶרַע וּלְיָרָק אוֹ שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע וְחִשֵּׁב עָלָיו לְיָרָק מְעַשֵּׂר מִזַּרְעוֹ עַל יְרָקוֹ וּמִירָקוֹ עַל זַרְעוֹ. לֹא הֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר וִירָקוֹ בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. וְהוּא שֶׁלִּקֵּט מִמֶּנּוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲבָל אִם לִקֵּט מִמֶּנּוּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין יְרָקוֹ בֵּין זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְהַבָּא. זְרָעוֹ לְזֶרַע וְחִשֵּׁב עָלָיו לְיָרָק הוֹלְכִין אַחַר מַחֲשַׁבְתּוֹ. זְרָעוֹ לְיָרָק וְחִשֵּׁב עָלָיו לְזָרַע אֵין מַחֲשֶׁבֶת זֶרַע חָלָה עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן מָנַע מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֲרָיוֹת. וְהוּא שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שְׁלִישׁ אֶלָּא לְאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמְנַע מִלֶּאֱרוֹת מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֲרָיוֹת. זַרְעוֹ לְזֶרַע וְעָשָׂה כֻּלּוֹ קַצָּצִין גְּמוּרִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. וִירָקוֹ בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ. מִקְצָתוֹ עָשָׂה קַצָּצִין גְּמוּרִין וּמִקְצָתוֹ לֹא עָשָׂה. זֶה שֶׁאָמְרוּ צוֹבֵר גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְנִמְצָא מְעַשֵּׂר מִזַּרְעוֹ עַל יְרָקוֹ וּמִירָקוֹ עַל זַרְעוֹ:
(יא) פֵּרוֹת שָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת שְׁלִישִׁית. אוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁית בִּרְבִיעִית. הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִן הַכּל. אֲבָל לֹא מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי חָמוּר שֶׁהֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ וּמַעֲשַׂר עָנִי חֹל. וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהֵן סָפֵק אִם פֵּרוֹת שְׁנִיָּה הֵם אוֹ פֵּרוֹת שְׁלִישִׁית מַפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
(יב) כָּל הַפְּטוּר מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן פָּטוּר מִן הַשֵּׁנִי וּמִן הֶעָנִי. וְכָל שֶׁחַיָּב בְּרִאשׁוֹן חַיָּב בִּשְׁנֵיהֶם. וְכָל הַתּוֹרֵם מוֹצִיא מַעֲשֵׂר. וְכָל שֶׁאֵינוֹ תּוֹרֵם אֵינוֹ מוֹצִיא מַעֲשֵׂר זֶה. כָּל מִי שֶׁאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אִם עִשֵּׂר מַעֲשֵׂר זֶה הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר. וְכָל מִי שֶׁאֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אִם הוֹצִיא מַעֲשֵׂר זֶה אֵינוֹ מַעֲשֵׂר:
(יג) פֵּרוֹת שֶׁהוֹצִיא מֵהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁיִּקָּבְעוּ לַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן עַרְאַי קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן קוֹבֵעַ לַשֵּׁנִי. אֲבָל מִשֶּׁנִּקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹן אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי אוֹ אֶת מַעֲשַׂר עָנִי:
(יד) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוֹאִיל וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ כִּבְכוֹר בְּהֵמָה. לְפִיכָךְ לֹא חִיְּבוּ לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמַּפְרִישִׁים בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבְמִצְרַיִם פּוֹדִין אוֹתוֹ וּמְבִיאִין דָּמָיו לִירוּשָׁלַיִם. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא חִיְּבוּ מְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא כְּדֵי לִקְבֹּעַ מַעֲשֵׂר עָנִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִים עֲלֵיהֶם:
(א) היא שצונו להוציא מעשר מצמח הארץ, והוא אמרו יתברך וכל מעשר הארץ לה'. וכבר באר הכתוב שהמעשר הזה ללוים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מעשרות, והוא הנקרא מעשר ראשון ואינה חובה מן התורה אלא בארץ. (אם בחקותי, הלכות מעשר פ"א):
(א) היא שצונו להוציא מעשר שני. והוא אמרו עשר תעשר וגו' מלמד שאין מעשרין משנה לחברתה אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב מנין לרבות שאר מעשרות תלמוד לומר עשר תעשר. ולשון התורה להיות זה המעשר עולה לירושלים ושם יאכלוהו בעליו. וכבר קדם לנו זה (מ"ע קי"ט). וכבר דקדק הכתוב במצוה זו אם אי אפשר להביאו לרוחק הדרך יפדה אותו ויעלה דמיו לבית הבחירה ויוציאוהו שם במזון לבד, והוא אמרו וכי ירחק ממך המקום וגו'. וכבר בא לשון התורה גם כן בדין מצוה זו שאם פדאו לעצמו יוסיף חומש, והוא אמרו ואם גאול יגאל איש ממעשרו וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם במסכת מעשר שני, והוא גם כן אינו חובה אלא לפירות ארץ ישראל מן התורה, ולא יאכל זה המעשר אלא בפני הבית. ולשון ספרי מקיש אכילת בכור למעשר שני, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית כך מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית. (ראה אנכי, הלכות מעשר שני פ"א):
(א) הזהירנו מהוציא דמי מעשר שני אלא באכילה ושתיה. והוא אמרו ולא נתתי ממנו למת. ולשון ספרי ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין, וכל זמן שיוציא ממנו דבר יאכל כנגדו, כמו שהתבאר במקומו. ואמנם זכר המת לחזוק, כאלו יאמר ואע"פ שהוא מצוה לא הוציא בה מעות מעשר שני אלא במזון לבד, כמו שאמר ונתתה הכסף וגו' שאם הוציאהו בזולת המזון כאילו הוציאהו למת שאין תועלת לו בזה. (שם, שם):
(א) הַיּוֹצֵא חוּץ לִתְחוּם הַמְּדִינָה בְּשַׁבָּת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז כט) "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". מָקוֹם זֶה הוּא תְּחוּם הָעִיר. וְלֹא נָתְנָה תּוֹרָה שִׁעוּר לִתְחוּם זֶה אֲבָל חֲכָמִים הֶעְתִּיקוּ שֶׁתְּחוּם זֶה הוּא חוּץ לִשְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְכָךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא תֵּצְאוּ חוּץ לַמַּחֲנֶה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם חוּץ לָעִיר אֶלָּא עַד אַלְפַּיִם אַמָּה אֲבָל חוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה אָסוּר. שֶׁאַלְפַּיִם אַמָּה הוּא מִגְרַשׁ הָעִיר:
(ב) נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁמֻּתָּר לְאָדָם בְּשַׁבָּת לְהַלֵּךְ אֶת כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה כְּנִינְוֵה. בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה. וְכֵן מֻתָּר לוֹ לְהַלֵּךְ חוּץ לָעִיר אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מְרֻבָּעוֹת כְּטַבְלָה מְרֻבַּעַת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת. וְאִם יָצָא חוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת עַד שְׁנֵים עָשָׂר מִיל. אֲבָל אִם יָצָא וְהִרְחִיק מִן הָעִיר יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:
(ג) הַמְהַלֵּךְ חוּץ לַתְּחוּם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים כְּגוֹן שֶׁקָּפַץ עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים שֶׁגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יֵשׁ תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה אוֹ אֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. אֲבָל אִם הָלַךְ עַל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה כִּמְהַלֵּךְ עַל הָאָרֶץ וְיֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין שָׁם:
(ד) מִי שֶׁשָּׁבַת בְּדִיר שֶׁבַּמִּדְבָּר אוֹ בְּסַהַר אוֹ בִּמְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּרִבּוּעַ. וְכֵן הַשּׁוֹבֵת בְּבִקְעָה אֲפִלּוּ הָיָה יָשֵׁן בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס הַשַּׁבָּת שֶׁלֹּא קָנָה שְׁבִיתָה יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ מִמְּקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּרִבּוּעַ. הָיָה מְהַלֵּךְ בְּבִקְעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ תְּחוּם שַׁבָּת מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם פְּסִיעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת וְזֶה הוּא תְּחוּם שַׁבָּת:
(ה) הַמְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ וְשָׁלְמָה מִדָּתוֹ בְּתוֹךְ דִּיר אוֹ סַהַר אוֹ מְעָרָה אוֹ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה אֵינוֹ מְהַלֵּךְ אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְכִלְּתָה מִדָּתוֹ בְּתוֹךְ רְשׁוּת הַיָּחִיד מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּמִקְצָת הָעִיר אוֹ בְּמִקְצָת הַמְּעָרָה אֲבָל אִם הָיְתָה אוֹתָהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁלּוֹ תֵּחָשֵׁב לוֹ כָּל אוֹתָהּ הָרְשׁוּת כְּאַרְבַּע אַמּוֹת וּמַשְׁלִימִין לוֹ אֶת הַשְּׁאָר:
(ו) כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם שְׁבִיתָתוֹ אִם מִחוּץ לָעִיר עַד מְדִינָה אוֹ מְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בְּאָרְכָּהּ אֶלֶף אַמָּה אוֹ פָּחוֹת מֵאֶלֶף מְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַמְּדִינָה אוֹ הַמְּעָרָה שֶׁפָּגַע בָּהּ וּמְהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ אֶלֶף אַמָּה פָּחוֹת אַרְבַּע אַמּוֹת:
(ז) אֲבָל אִם הָיָה בַּמְּדִינָה אוֹ בַּמְּעָרָה שֶׁפָּגַע בָּהּ בְּתוֹךְ מִדָּתוֹ אֶלֶף אַמָּה וְאַמָּה אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ אֶלָּא אֶלֶף אַמָּה בִּלְבַד שֶׁהוּא תַּשְׁלוּם אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ:
(ח) מִי שֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְהַלֵּךְ אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר עַל יְדֵי זְרִיקָה. וְכֵן מִי שֶׁשָּׁבַת בְּבִקְעָה וְהִקִּיפוּהוּ נָכְרִים מְחִצָּה בְּשַׁבָּת אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה. וּמֻתָּר לוֹ לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְּחִצָּה עַל יְדֵי זְרִיקָה אִם הִקִּיפוּהָ לְשֵׁם דִּירָה:
(ט) מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ לִכָּנֵס לִמְדִינָה בֵּין שֶׁהָיָה בָּא בַּיָּם בֵּין שֶׁהָיָה בָּא בֶּחָרָבָה. אִם נִכְנַס בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה קָרוֹב לָעִיר קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַמְּדִינָה אֶלָּא בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס וִיהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ:
(י) הָיָה בָּא לִמְדִינָה וְיָשֵׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא נֵעוֹר אֶלָּא בְּשַׁבָּת וּכְשֶׁנֵּעוֹר מָצָא עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס לָהּ וִיהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ הָיְתָה לְהַלֵּךְ לִמְדִינָה זוֹ וּלְפִיכָךְ קָנָה שְׁבִיתָה עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה כְּמוֹתָן שֶׁהֲרֵי נִכְנַס עִמָּהֶן בַּתְּחוּם:
(יא) מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס שֶׁהָאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם תְּחִלָּתָן מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ. לְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ מִתְּחוּמוֹ אַמָּה אוֹ יֶתֶר יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְאֵין לוֹ לְהַלֵּךְ אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעֲמִידַת רַגְלָיו וְלַחוּץ. וְכֵן מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לִתְחוּם הַמְּדִינָה אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת הֲרֵי זֶה לֹא יִכָּנֵס לָהּ אֶלָּא מְהַלֵּךְ מִמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס עָלָיו הַשַּׁבָּת וְהוּא עוֹמֵד בּוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבַד. וְאִם כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּמִקְצָת הָעִיר מְהַלֵּךְ עַד סוֹף מִדָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיְתָה רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס:
(יב) מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נָכְרִים אוֹ רוּחַ רָעָה אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְיָצָא אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. חָזַר לְדַעַת אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחְזִירוּהוּ כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. וְאִם נְתָנוּהוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ נָכְרִים בַּדִּיר וְסַהַר וּמְעָרָה אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. וְכֵן אִם יָצָא לְאֶחָד מֵאֵלּוּ בִּשְׁגָגָה וְנִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹכָן מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ:
(יג) יָצָא חוּץ לַתְּחוּם לְדַעַת אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר שֶׁלֹּא לְדַעַת כְּגוֹן שֶׁהֶחְזִירוּהוּ נָכְרִים אוֹ רוּחַ רָעָה אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן אִם יָצָא חוּץ לַתְּחוּם לְדַעַת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ רְשׁוּת הַיָּחִיד כְּגוֹן דִּיר וְסַהַר אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הַמְּפַרֵשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁשָּׁבַת בּוֹ מְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַסְּפִינָה כֻּלָּהּ וּמְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ:
(יד) מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לְדַעַת וְהֻקַּף בִּמְחִצָּה בְּשַׁבָּת יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ כָּל אוֹתָהּ הַמְּחִצָּה וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה יֶתֶר עַל אַלְפַּיִם אַמָּה. וְאִם הָיָה תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מֻבְלָע מִקְצָתוֹ בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַמְּחִצָּה הֲרֵי זֶה נִכְנָס לִתְחוּמוֹ וְכֵיוָן שֶׁיִּכָּנֵס הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא יָצָא:
(טו) כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אִם נִצְרָךְ לִנְקָבָיו הֲרֵי זֶה יוֹצֵא וּמַרְחִיק וְנִפְנֶה וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. וְאִם נִכְנַס לְמִקְצָת תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בְּעֵת שֶׁיִּתְרַחֵק לְהִפָּנוֹת הוֹאִיל וְנִכְנַס יִכָּנֵס וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה לְדַעַת אֲבָל אִם יָצָא לְדַעַת אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנַס אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת:
(טז) כָּל מִי שֶׁיָּצָא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין כְּגוֹן הָעֵדִים שֶׁבָּאוּ לְהָעִיד עַל רְאִיַּת הַלְּבָנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמִּי שֶׁמֻּתָּר לוֹ לָצֵאת לִדְבַר מִצְוָה יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לוֹ. וְאִם הִגִּיעַ לִמְדִינָה הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ חוּץ לַמְּדִינָה:
(יז) הָיָה יוֹצֵא בִּרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ כְּבָר נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה שֶׁיָּצָאתָ לַעֲשׂוֹת יֵשׁ לוֹ מִמְּקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם הָיָה מִקְצָת תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בִּרְשׁוּת מֻבְלָע בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמְּקוֹמוֹ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא. וכָּל הַיּוֹצְאִין לְהַצִּיל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל מִיַּד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַמַּפֹּלֶת יֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁהִצִּילוּ בּוֹ. וְאִם הָיְתָה יַד הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת תַּקִּיפָה וְהָיוּ מְפַחֲדִים לִשְׁבֹּת בַּמָּקוֹם שֶׁהִצִּילוּ בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ חוֹזְרִין בְּשַׁבָּת לִמְקוֹמָן וּבִכְלֵי זֵינָן:
(1) If one goes out beyond the limit of the town on the Sabbath, he is lashed, for it is written: "Let no man go out of his place on the seventh day" (Exodus 16:29), and place in this verse signifies city limit. The Torah does not define the extent of this limit, but the Sages had a tradition that it is twelve miles, corresponding to the size of the Israelite camp in the wilderness; so this is what our teacher Moses meant to say to them: You shall not go out of the camp. The sages have enacted that one may not go out of the town beyond two thousand cubits, for two thousand cubits (0.7 miles) is defined as open land about the city (Numbers 35:5).
(2) From this you may conclude that one may walk anywhere within the city on the Sabbath, even if it is large as Nineveh, whether it is walled or not. Furthermore, one may walk up to two thousand cubits outside of the city limits in any direction, the permitted area resembling a square tablet.— —
(3) [Regarding] one who walks outside of the perimeter above ten handbreadths—such as one who jumped upon pillars that have a height of ten but each one of them does not consist of four by four handbreadths: It is surely a doubt whether perimeters are [relevant] above ten handbreadths or whether perimeters are not [relevant] above ten. But if one walked on a place that contains four by four, it is surely as if he walked on the ground—and there is a prohibition of perimeters there.
(4) [In a case of] one who is spending Shabbat in a pen in the wilderness or in a stable or in a cave or in a private domain that is similar to them: He may walk two thousand ells in each direction in a square. And likewise may one who is spending Shabbat in a glen—even though he was sleeping when Shabbat came in, such that he did not establish his [place of] resting—walk two thousand ells in every direction in a square. [If] he was walking in a glen and does not know the [extent] of the Shabbat perimeter, he may walk two thousand medium steps—and that is the Shabbat perimeter.
(5) [In a case of] one who walks the two thousand ells that are his, and his allotment ends within a pen or a stable or a cave or within a city—he may only walk to the end of his allotment. And we do not say [that] since his allotment ended within a private domain, he may walk the whole [private domain]. To what are these words applicable? When his allotment ended in part of the city or part of the cave. But if the private domain was [completely] subsumed within his two thousand ells, that entire domain is considered like four ells; and he is given the remainder.
(6) How is that? See, if there was a thousand ells from the place of his resting (if from outside of the city) to the city or cave that has a thousand ells or less in its length—he may walk [throughout] all of the city or the cave upon which he came and walk four ells less than a thousand past it.
(7) But if the city or cave upon which he came within his allotment was a thousand and one ells, he may only walk a thousand ells of it alone—which is the remainder of the two thousand ells that he has.
(8) [In a case of] one whose allotment ended in the middle of the city, he may move [something] throughout all of the city by throwing [it]—even though he can only walk to the end of his allotment. And likewise, one who was spending Shabbat in a glen—when gentiles encircled him with a partition on Shabbat—may only walk two thousand ells in each direction, even though he is within a partition. But it is permissible to move [something] within all of the partition by throwing [it]—if they surrounded it for the purpose of residence.
(9) [Regarding] one who was coming on a journey to enter a city—whether he was coming on the sea or whether he was coming on dry land: If he arrived to within two thousand ells of the city, before Shabbat came in—even though he only got to the city on Shabbat—he may surely enter and walk throughout all of it and past it two thousand ells in every direction.
(10) [If] he was coming to the city and slept on the way and only awoke on Shabbat—but when he awoke, found himself within the [city's] perimeter—such a one may surely enter it and walk throughout all of it and past it two thousand ells in every direction. For his thought was to walk to this city; hence he established his [place of] resting with the people of the city, like them—as he surely entered with them into [the designation of] the perimeter.
(11) One who went out even one ell past the perimeter may not enter [back into the perimeter]. For the beginning of the four ells that a person has is from the place that he is standing. Hence since he went out one ell or more past his perimeter, he must sit in his place; and he may only walk within four ells past where his feet are standing. And likewise may one, who encountered darkness (began Shabbat) even one ell outside the perimeter of the city, not enter it. Rather he may walk from the place where he was standing—when Shabbat came in upon him—and only two thousand ells. And if his allotment ended within part of the city, he can walk to the end of his allotment—as we have said. [In a case in which] one of his feet was inside the perimeter and one of his feet was outside the perimeter, such a one may enter [back into it].
(12) One who went out from the perimeter unwillingly—such as [if] gentiles or a bad spirit took him out or he went out inadvertently—only has four ells. If he returned [into the perimeter] willingly, he only has four ells (from where he is now standing). [But if] they brought him back, it is as if he never left. And if they put him back in a private domain—such as if the the gentiles put him in a pen or a stable or a cave or in another city, he may walk throughout all of it. And likewise may he walk throughout all of it, if he went out to one of these [places] inadvertently and realized that he was in them.
(13) [If] one went out of the perimeter willingly—even though he came back unwillingly, such as [if] gentiles or a bad spirit brought him back—he only has four ells. And if he went outside of the perimeter willingly, he likewise only has four ells even [when] he is in a private domain such as a pen or a stable. [In the case of] one who embarks upon the Great Sea, he may walk throughout all of the ship and move [something] throughout all of it—even though he is outside of the perimeter within which he [established his resting for Shabbat].
(14) One who went out of the perimeter unwillingly and was surrounded by partitions on Shabbat may walk throughout all of that partition. And that is so long as it is not more than two thousand ells. But if the perimeter from which he went out was partially subsumed within the partition that was made irrespective of his will—since he may walk throughout all of the partition, such a one surely [returns] to his [original] perimeter. And once he [has returned], it is surely as if he had not left.
(15) [Regarding] anyone who only has four ells—if he needs to relieve himself, he should surely go out [of his four ells], distance himself and relieve himself, and [then] return to his place. And if, when he distanced himself to relieve himself, he entered into part of the perimeter that he had left—since he [already] entered [it], he may enter; and it is as if he had not left. And that is when he did not leave [it] willingly at first. But if he left willingly, he only has four ells—even though he entered.
(16) [Regarding] anyone who went out with the permission of the court—such as witnesses that came to testify about the sighting of the [new] moon, and those similar to them of those that it is permissible for them to go out for the mater of a commandment—he has two thousand ells in every direction [from] the place that he has reached. And if he reached a city, he is surely like the people of the city and has two thousand ells in every direction past the [edge of the] city.
(17) [If] he had gone out with the permission of the court, and—while he was on the journey—they told him [that] the commandment for which he went out was [already] done, he has two thousand ells from his place in every direction. And if part of the perimeter from which he left with permission was subsumed within the two thousand ells that he has from his place, he may surely return to his [original] place—and it is as if he had not left. And all, who go out to save Israelites from idolaters or [a flooding] river or the collapse [of a structure], have two thousand ells in every direction from the place in which they saved [them]. And if the hand of idolaters was powerful and they were afraid to spend Shabbat in the place in which they saved [them], they may surely return to their place with their weapons on Shabbat.
(יג) לא ישתין מעומד מפני ניצוצות הניתזין על רגליו אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תחוח (פירוש קרקע שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה):
(יד) יזהר שלא יאחוז באמה וישתין אם לא מעטרה ולמטה מפני שמוציא ש"ז לבטלה אלא אם כן הוא נשוי ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי:
(טו) אפי' מי שאינו נשוי מותר לסייע בבצים:
(13) One should not urinate from a standing position lest it sprinkle down upon his legs, if he is not on a high place, or relieving himself upon loose earth (meaning, soil that is not virgin, but rather like plowed earth).
(14) Unless he is married, one should take care not to grasp the organ except from the corona downwards and urinate, lest he bring forth seed in vain. However, it is a pious practice to take such care even if one is married.
(15) It is permitted to aid [urination] from the testicles and below, even for one who is not married.
(א) להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי' אור א"ס ב"ה בכלים דאצי' ע"י ת"ת בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים שהם בחי' נה"י שבי"ס ז"א שבאצי' רק שמתלבשים בבי"ע בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז. אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. משא"כ בתו"מ שאין שינוי בקלף התפילין ע"י הנחתן בראש ובזרוע וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן השינוי הוא ע"י אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה שהוא לבדו כל יכול והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא. משא"כ לת"ת שבאצי' המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם היא בחי' רשפי אש בלי גבול ונק' מאדך כדי לעורר בחי' א"ס והיינו ע"י גבורות דס"ג שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו' ולכן נק' התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי"ע ותורה חיי עולם הוא ז"א כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' כלים דע"ס דז"א כו'. והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'. ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע"י פנימי' הכלים ומוחותיהן שהן דו"ר שכליים או טבעיים שהן בחי' מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו ע"ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור א"ס ב"ה לברר הכלים דז"א דבי"ע שבהן הן הרפ"ח ניצוצין ע"י תו"מ מעשיות שבבי"ע דוקא. והנה לקיום מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת ואפי' מעשה מרכבה וכש"כ תפלה שהיא בחי' מוחין ודו"ר שכליים והטעם כנ"ל. ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דו"ר שכליים כי הגם דכתיב ולדבקה בו ע"י מדותיו מ"מ איננו דבק אפי' במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן וכמ"ש ואנכי עפר ואפר וכש"כ באור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' באורו והתפשטות החיות ממנו ית' כ"א במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפי' לעליונים כמ"ש קדוש ק' ק' ה' צבאות כו' לבד עלולים הנאצלים משיגים כ"א בעילתו כפי הסדר שבע"ח בהתלבשות הפרצופים אבל לא בנבראים אפי' בנשמות דאצי' כמ"ש במשה רבינו ע"ה וראית את אחורי כו'. משא"כ מעשה המצות מעשה אלקים המה הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצי' לבי"ע ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו עד"מ אתרוג ומיניו הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז"א והיינו מבחי' חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות משא"כ האדם אפי' יש לו נשמה דאצי' מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז"א דאצי' (כי האצי' היא בחי' חיה בכללות העולמות אבי"ע שהיא בחי' מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כ"א מציאותן ע"י דחילו ורחימו שכליים. ומ"ש וראית את אחורי הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמ"ש בר"מ פ' משפטים). והיינו הטעם לפי שא"א לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית. משא"כ האתרוג עד"מ חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק' דז"א דאצי' שהוא בחי' אלקות כמ"ש בע"ח שכל הפירות הן באצי' כי למ"ד כלים דאצי' ירדו לבי"ע (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע"י התלבשות בנוק' דעשי' מהות במהות כי הכלים דאצי' נעשו נשמה בעשי' שהיא בחי' אלקות ממש לפי שבאצי' איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל וע"י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק' דעשיה נתהוה האתרוג נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו ה"ז תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק' דאצי' המיוחדת באור א"ס המאציל ב"ה. משא"כ בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחי' דבור ומחשבה וכש"כ הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו' אף שאינו משיג המהות. משא"כ בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמ"ש זאת התורה כו' אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג"כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצי' לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ שהן בי"ע לברר בירורין אשר שם. ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבי"ע מרפ"ח ע"י תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם כי הן מס"ג שבפנימית א"ק ונר"ן שכבר נתקנו ע"י מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וז"ש לפני מלוך מלך כו' וה"ט שהאדם חי במזונות דצ"ח ומבררן במ"ה שבו וחי בהם לפי שהם מס"ג. ועוד זאת כמ"ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי' אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דח"ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת ח"ע כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח"ע. משא"כ בדבור ומחשבה ואפי' בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. משא"כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצי' נעשו נשמה לבי"ע והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע והטעם משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא ע"י הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמ"ש ופני לא יראו. ובר מן כל דין אפי' בנשמה דאצי' אף שהיא מכלים דאצי' וכן בנפש רוח מכלים דיצי' עשי' הנה רחימו [אולי צ"ל דו"ר] שכליי' שלהם מעוררים ג"כ בכלים דיצי' עשי' בחי' העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחי' הסתלקות לבד ח"ו. אבל בחי' המשכה מלמעלה למטה הוא ע"י מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצונית הכלים דוקא שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וז"ש בזהר פ' פקודי הנ"ל דאית סדורא כו' ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה ע"י העלאת מ"ן מס"ג בבחי' עובדא ומלולא וזהו תכלית ההשתלשלו' להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ. אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו כמ"ש בפע"ח ונר"ן של האדם לגבי גופו בעוה"ז חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דו"ר שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משרע"ה תפלות כמנין ואתחנן על קיום מצות מעשיות דוקא וה"ה לדבור גשמי של הלכותיהן. אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצי' שכבר נבררו ונתקנו ע"י שם מ"ה להיות בחי' אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר ה' תדשא הארץ כו' עץ פרי כו' ע"י העלאת מ"ן לשרשו ככה מעוררי' הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס"ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבא"ק ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחי' חב"ד שבע"ס דכלים דזו"ן ועד רום המעלות ג"כ בחי' חב"ד שבס"ג דפנימית א"ק היוצא דרך העינים כו' וכל הנ"ל הוא במ"ע אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל"ת לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכה"ג. אך עוד זאת השוה בכל כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחי' נבראים מאין ליש והן בחי' נפש רוח דבי"ע. אבל פרטי ההלכות הן המשכות ח"ע דהמאציל ב"ה המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת ח"ע בדו"ר שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי ח"ע המלובשת בה כמ"ש כולם בחכמה עשית והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמל' דאצי' שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחי' נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. משא"כ ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשי' הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצי' המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עוה"ז הגשמי ע"י מעבר חסד דיצי' ועשי' הנק' ג"כ התלבשות שאל"כ לא הי' פועל בגשמיות עוה"ז ואף שגשמיות עוה"ז ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מ"מ ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחי' רצון הנמשך מח"ע להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחי' גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו' והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחי' מלכות דבריאה ויצי' דבחי' נשמה שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבי"ע שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב"ד שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעוה"ז כמים היורדים כו' וגם אחר שירדה לעשי' היא למעלה מעלה מבחי' חב"ד דעשי' אפי' דבחי' נשמה שהיא אלקות והטעם משום דחב"ד דעשי' דבחי' נשמה הוא מקור החיות דחב"ד דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חב"ד דהלכות בטעמיהן שבמל' דבריאה ויצי' ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצי' שבהן תלוין כל טעמי המצות מ"ע בה' חסדים ומל"ת בה"ג ומשו"ה נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במל' דבריאה ויצי' דבחי' נשמה דוקא שהוא מכלים דאצי' ולא בבחי' נפש רוח. ואף דחב"ד דבריאה יצירה דבחי' נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחי' מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואעפ"כ הן מקור לחב"ד דבריאה יצירה של בחי' נפש רוח שהן המלאכים. לק"מ דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחב"ד דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוק' ומשם יצאו בבחי' לידה כי אף את"ל שנבראו מהארת הכלים דנוק' דאצי' הרי הם היורדים ונעשים נשמה. אבל עצמות חב"ד דנשמה מתפשט בו"ק דזו"ן ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומ"ש בע"ח (ושער היחודים) שע"י הכוונה נעשה לבוש נשמה וע"י התורה לבוש רוח דרוח ע"י משנה דיצי' ורוח דנשמה דבריאה ע"י הגמ' י"ל דהיינו דוקא ע"י תורת האדם בעוה"ז העולה למעלה. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצי' ואף את"ל שגם הניתן מסיני הוא ברוח דבריאה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש ק' ק' ה' כו' כלומר ששם ה' מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחי' התלבשות התלמוד בבחי' רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצי' הם שלוחי ה' דהיינו כלים דנוק' דאצי' החיצונים בתלמוד והאמצעי' במשנה אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דא"א שבו מלובש אור א"ס ב"ה ונמצא שאור א"ס הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור א"ס ב"ה בעוה"ז להיות נכלל ובטל באורו ית' כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו ית' ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטו"ר כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם כו' כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. משא"כ עבודת המלאכים דו"ר שכליים אינה בבחי' המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו'. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע"י עסק התורה אפי' שלא בכוונה שהוא בחי' רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאעפ"כ שם ה' שוכן וכו' וד"ל:
(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם (בראשית כח, יב), אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, חַד בַּר נָשׁ אֲזַל לְגַבֵּי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי אָמְרִין לִי אֲזֵיל סַב פּוֹעָלַיָּא דַּאֲבוּךְ מִן קַפּוֹדְקִיָּא, אֲמַר לֵיהּ וַאֲזַל אֲבוּךְ לְקַפּוֹדְקִיָּא מִן יוֹמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לָא. אֲמַר לֵיהּ זִיל מְנֵי עֶשְׂרִים שְׁרָיֵי בְּכָרְסָא דְבֵיתָךְ אַתְּ מַשְׁכַּח לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֵית בְּהוֹן עֶשְׂרִין. אֲמַר לֵיהּ וְאִי לֵית בְּהוֹן עֶשְׂרִין מְנֵי מִן רֵאשֵׁיהוֹן לְסוֹפֵיהוֹן וּמִן סוֹפֵיהוֹן לְרֵאשֵׁיהוֹן וְאַתְּ מַשְׁכַּח, אֲזַל מְנָא וְאַשְׁכַּח כֵּן. וּמִנַּיִן יַלִּיף לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מִן קַפּוֹדְקִיָּא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא לֵית חֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ פִּתְרוֹן, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה הַכֶּבֶשׁ. מֻצָּב אַרְצָה, זֶה מִזְבֵּחַ (שמות כ, כד): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, אֵלּוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּכֶּבֶשׁ. (בראשית כח, יג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, (עמוס ט, א): רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ, רַבָּנָן פָּתְרִין לֵיהּ בְּסִינַי. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי. מֻצָּב אַרְצָה (שמות יט, יז): וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם. דָּבָר אַחֵר, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי, אוֹתִיּוֹת דְּדֵין הוּא אוֹתִיּוֹת דְּדֵין. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עַל שֵׁם (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. וְלָמַדְנוּ לַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, דִּכְתִיב (חגי א, יג): וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. עֹלִים (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. וְיֹרְדִים, זֶה משֶׁה (שמות יט, יד): וַיֵּרֶד משֶׁה. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר, רַבִּי שַׂלְמוֹנִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר תַּרְכּוּסָא שֶׁל שָׁלשׁ רַגְלַיִם הֶרְאָה לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אַתְּ הוּא רֶגֶל שְׁלִישִׁי. הוּא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר (דברים לב, ט): כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, מָה הַחֶבֶל הַזֶּה פָּחוּת מִשְׁלשָׁה אֵין מַפְקִיעִין אוֹתוֹ, כָּךְ הָאָבוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְׁלשָׁה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עוֹלָם וּשְׁלִישׁ עוֹלָם הֶרְאָה לוֹ, עֹלִים אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְיֹרְדִים שְׁנַיִם. וּמִנַּיִן שֶׁהַמַּלְאָךְ שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י, ו): וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָּרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל. רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, וְחַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב. מַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, נִיחָא. וּמַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב, מַעֲלִים וּמוֹרִידִים בּוֹ אָפְזִים בּוֹ קָפְזִים בּוֹ שׂוֹנְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, ג): יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְּךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה, עֹלִים לְמַעְלָה וְרוֹאִים אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ, וְיֹרְדִים לְמַטָּה וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדָן, עוֹלִים לְבַסִּילְקִי וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ דָּן, וְיוֹצְאִים בַּפַּרְוָד וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן. דָּבָר אַחֵר, לְמַעֲלָן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, עוֹלֶה. חוֹבָתוֹ, יוֹרֵד. לְמַטָּן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, יוֹרֵד. חוֹבָתוֹ, עוֹלֶה. דָּבָר אַחֵר, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, עֹלִים אוֹתָם שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֹרְדִים, אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל יְדֵי שֶׁגִּלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחוּ מִמְּחִצָּתָן קל"ח שָׁנָה, רַבִּי תַּנְחוּמָא הֲוָה מַפִּיק לִשָּׁנָא קָלָא. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאוּ וְאָמְרוּ (בראשית יט, יג): כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה, הֵיכָן חָזְרוּ, כָּאן, עֹלִים וְיֹרְדִים, עֹלִים וְאַחַר כָּךְ יֹרְדִים.
(12) ...And he took stones of the place - R. Judah and R. Nehemiah , and the Rabbis. Rabbi Yehuda said he took 12 Stones. God decreed that he establish twelve tribes. Jacob said; Abraham did not establish them , Isaac did not establish them, if the twelve stones join together, I know that I will merit twelve tribes. Once they did he knew he was going to merit establishing the twelve tribes . Rabbi Nehemiah said he took 3 stones. Jacob took three stones and said : God placed his name on Abraham, and on Isaac. I, if the stones join together, I know that God is the unifying name for me. And since joined, he knew that God would unify his names with Jacob. The Rabbis said that the minimum of the plural of stones is 2. Abraham produced negative attributes/waste- Ishmael and the sons of Keturah . And Isaac produced Esau and his generals. I, if you join these 2 stones together, I know that I will not produce any negative attributes in my descendants.