וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן־אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־יִצְחָֽק׃ וַיְהִ֤י יִצְחָק֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּקַחְתּ֣וֹ אֶת־רִבְקָ֗ה בַּת־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י מִפַּדַּ֖ן אֲרָ֑ם אֲח֛וֹת לָבָ֥ן הָאֲרַמִּ֖י ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ וַיֶּעְתַּ֨ר יִצְחָ֤ק לַֽיהוָה֙ לְנֹ֣כַח אִשְׁתּ֔וֹ כִּ֥י עֲקָרָ֖ה הִ֑וא וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙ יְהוָ֔ה וַתַּ֖הַר רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהוָֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גיים [גוֹיִם֙] בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר׃ וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ׃ וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו׃ וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם׃ וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים׃ וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף׃ וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי׃ וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה׃ וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב׃ וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה׃ (ס) וַיְהִ֤י רָעָב֙ בָּאָ֔רֶץ מִלְּבַד֙ הָרָעָ֣ב הָרִאשׁ֔וֹן אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בִּימֵ֣י אַבְרָהָ֑ם וַיֵּ֧לֶךְ יִצְחָ֛ק אֶל־אֲבִימֶּ֥לֶךְ מֶֽלֶךְ־פְּלִשְׁתִּ֖ים גְּרָֽרָה׃ וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי־לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת־כָּל־הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת־הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ׃ וְהִרְבֵּיתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְנָתַתִּ֣י לְזַרְעֲךָ֔ אֵ֥ת כָּל־הָאֲרָצֹ֖ת הָאֵ֑ל וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ עֵ֕קֶב אֲשֶׁר־שָׁמַ֥ע אַבְרָהָ֖ם בְּקֹלִ֑י וַיִּשְׁמֹר֙ מִשְׁמַרְתִּ֔י מִצְוֺתַ֖י חֻקּוֹתַ֥י וְתוֹרֹתָֽי׃ וַיֵּ֥שֶׁב יִצְחָ֖ק בִּגְרָֽר׃ וַֽיִּשְׁאֲל֞וּ אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ לְאִשְׁתּ֔וֹ וַיֹּ֖אמֶר אֲחֹ֣תִי הִ֑וא כִּ֤י יָרֵא֙ לֵאמֹ֣ר אִשְׁתִּ֔י פֶּן־יַֽהַרְגֻ֜נִי אַנְשֵׁ֤י הַמָּקוֹם֙ עַל־רִבְקָ֔ה כִּֽי־טוֹבַ֥ת מַרְאֶ֖ה הִֽיא׃ וַיְהִ֗י כִּ֣י אָֽרְכוּ־ל֥וֹ שָׁם֙ הַיָּמִ֔ים וַיַּשְׁקֵ֗ף אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ פְּלִשְׁתִּ֔ים בְּעַ֖ד הַֽחַלּ֑וֹן וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה יִצְחָק֙ מְצַחֵ֔ק אֵ֖ת רִבְקָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְיִצְחָ֗ק וַיֹּ֙אמֶר֙ אַ֣ךְ הִנֵּ֤ה אִשְׁתְּךָ֙ הִ֔וא וְאֵ֥יךְ אָמַ֖רְתָּ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ יִצְחָ֔ק כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן־אָמ֖וּת עָלֶֽיהָ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ כִּ֠מְעַט שָׁכַ֞ב אַחַ֤ד הָעָם֙ אֶת־אִשְׁתֶּ֔ךָ וְהֵבֵאתָ֥ עָלֵ֖ינוּ אָשָֽׁם׃ וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת־כָּל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת׃ וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃ וַֽיְהִי־ל֤וֹ מִקְנֵה־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים׃ וְכָל־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּם עָפָֽר׃ וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד׃ וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל־גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם׃ וַיָּ֨שָׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר ׀ אֶת־בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃ וַיַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים׃ וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃ וַֽיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה׃ וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב יְהוָ֛ה לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל־תִּירָא֙ כִּֽי־אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֙יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ בַּעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי׃ וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה וַיֶּט־שָׁ֖ם אָהֳל֑וֹ וַיִּכְרוּ־שָׁ֥ם עַבְדֵי־יִצְחָ֖ק בְּאֵֽר׃ וַאֲבִימֶ֕לֶךְ הָלַ֥ךְ אֵלָ֖יו מִגְּרָ֑ר וַאֲחֻזַּת֙ מֵֽרֵעֵ֔הוּ וּפִיכֹ֖ל שַׂר־צְבָאֽוֹ׃ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם׃ וַיֹּאמְר֗וּ רָא֣וֹ רָאִינוּ֮ כִּֽי־הָיָ֣ה יְהוָ֣ה ׀ עִמָּךְ֒ וַנֹּ֗אמֶר תְּהִ֨י נָ֥א אָלָ֛ה בֵּינוֹתֵ֖ינוּ בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵינֶ֑ךָ וְנִכְרְתָ֥ה בְרִ֖ית עִמָּֽךְ׃ אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְהוָֽה׃ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ׃ וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וַיִּשָּׁבְע֖וּ אִ֣ישׁ לְאָחִ֑יו וַיְשַׁלְּחֵ֣ם יִצְחָ֔ק וַיֵּלְכ֥וּ מֵאִתּ֖וֹ בְּשָׁלֽוֹם׃ וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא וַיָּבֹ֙אוּ֙ עַבְדֵ֣י יִצְחָ֔ק וַיַּגִּ֣דוּ ל֔וֹ עַל־אֹד֥וֹת הַבְּאֵ֖ר אֲשֶׁ֣ר חָפָ֑רוּ וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ מָצָ֥אנוּ מָֽיִם׃ וַיִּקְרָ֥א אֹתָ֖הּ שִׁבְעָ֑ה עַל־כֵּ֤ן שֵׁם־הָעִיר֙ בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס) וַיְהִ֤י עֵשָׂו֙ בֶּן־אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וַיִּקַּ֤ח אִשָּׁה֙ אֶת־יְהוּדִ֔ית בַּת־בְּאֵרִ֖י הַֽחִתִּ֑י וְאֶת־בָּ֣שְׂמַ֔ת בַּת־אֵילֹ֖ן הַֽחִתִּֽי׃ וַתִּהְיֶ֖יןָ מֹ֣רַת ר֑וּחַ לְיִצְחָ֖ק וּלְרִבְקָֽה׃ (ס) וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צידה [צָֽיִד׃] וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃ וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃ הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃ וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃ לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃ וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃ אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃ וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃ וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃ וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃ וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃ וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃ וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃ וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃ וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יְהוָֽה׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וישתחו [וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ] לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃ וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃ וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃ וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃ כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃ וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃ וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃ וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃ וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃ וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃ וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃ וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃ וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃ עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃ וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃ וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃ וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃ וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל־לָבָ֤ן בֶּן־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃ וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֮ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרֲכ֣וֹ אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃ וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃ וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת ׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (ס)
This is the story of Isaac, son of Abraham. Abraham begot Isaac. Isaac was forty years old when he took to wife Rebekah, daughter of Bethuel the Aramean of Paddan-aram, sister of Laban the Aramean. Isaac pleaded with the LORD on behalf of his wife, because she was barren; and the LORD responded to his plea, and his wife Rebekah conceived. But the children struggled in her womb, and she said, “If so, why do I exist?” She went to inquire of the LORD, and the LORD answered her, “Two nations are in your womb, Two separate peoples shall issue from your body; One people shall be mightier than the other, And the older shall serve the younger.” When her time to give birth was at hand, there were twins in her womb. The first one emerged red, like a hairy mantle all over; so they named him Esau. Then his brother emerged, holding on to the heel of Esau; so they named him Jacob. Isaac was sixty years old when they were born. When the boys grew up, Esau became a skillful hunter, a man of the outdoors; but Jacob was a mild man who stayed in camp. Isaac favored Esau because he had a taste for game; but Rebekah favored Jacob. Once when Jacob was cooking a stew, Esau came in from the open, famished. And Esau said to Jacob, “Give me some of that red stuff to gulp down, for I am famished”—which is why he was named Edom. Jacob said, “First sell me your birthright.” And Esau said, “I am at the point of death, so of what use is my birthright to me?” But Jacob said, “Swear to me first.” So he swore to him, and sold his birthright to Jacob. Jacob then gave Esau bread and lentil stew; he ate and drank, and he rose and went away. Thus did Esau spurn the birthright. There was a famine in the land—aside from the previous famine that had occurred in the days of Abraham—and Isaac went to Abimelech, king of the Philistines, in Gerar. The LORD had appeared to him and said, “Do not go down to Egypt; stay in the land which I point out to you. Reside in this land, and I will be with you and bless you; I will assign all these lands to you and to your heirs, fulfilling the oath that I swore to your father Abraham. I will make your heirs as numerous as the stars of heaven, and assign to your heirs all these lands, so that all the nations of the earth shall bless themselves by your heirs— inasmuch as Abraham obeyed Me and kept My charge: My commandments, My laws, and My teachings.” So Isaac stayed in Gerar. When the men of the place asked him about his wife, he said, “She is my sister,” for he was afraid to say “my wife,” thinking, “The men of the place might kill me on account of Rebekah, for she is beautiful.” When some time had passed, Abimelech king of the Philistines, looking out of the window, saw Isaac fondling his wife Rebekah. Abimelech sent for Isaac and said, “So she is your wife! Why then did you say: ‘She is my sister?’” Isaac said to him, “Because I thought I might lose my life on account of her.” Abimelech said, “What have you done to us! One of the people might have lain with your wife, and you would have brought guilt upon us.” Abimelech then charged all the people, saying, “Anyone who molests this man or his wife shall be put to death.” Isaac sowed in that land and reaped a hundredfold the same year. The LORD blessed him, and the man grew richer and richer until he was very wealthy: he acquired flocks and herds, and a large household, so that the Philistines envied him. And the Philistines stopped up all the wells which his father’s servants had dug in the days of his father Abraham, filling them with earth. And Abimelech said to Isaac, “Go away from us, for you have become far too big for us.” So Isaac departed from there and encamped in the wadi of Gerar, where he settled. Isaac dug anew the wells which had been dug in the days of his father Abraham and which the Philistines had stopped up after Abraham’s death; and he gave them the same names that his father had given them. But when Isaac’s servants, digging in the wadi, found there a well of spring water, the herdsmen of Gerar quarreled with Isaac’s herdsmen, saying, “The water is ours.” He named that well Esek, because they contended with him. And when they dug another well, they disputed over that one also; so he named it Sitnah. He moved from there and dug yet another well, and they did not quarrel over it; so he called it Rehoboth, saying, “Now at last the LORD has granted us ample space to increase in the land.” From there he went up to Beer-sheba. That night the LORD appeared to him and said, “I am the God of your father Abraham. Fear not, for I am with you, and I will bless you and increase your offspring for the sake of My servant Abraham.” So he built an altar there and invoked the LORD by name. Isaac pitched his tent there and his servants started digging a well. And Abimelech came to him from Gerar, with Ahuzzath his councilor and Phicol chief of his troops. Isaac said to them, “Why have you come to me, seeing that you have been hostile to me and have driven me away from you?” And they said, “We now see plainly that the LORD has been with you, and we thought: Let there be a sworn treaty between our two parties, between you and us. Let us make a pact with you that you will not do us harm, just as we have not molested you but have always dealt kindly with you and sent you away in peace. From now on, be you blessed of the LORD!” Then he made for them a feast, and they ate and drank. Early in the morning, they exchanged oaths. Isaac then bade them farewell, and they departed from him in peace. That same day Isaac’s servants came and told him about the well they had dug, and said to him, “We have found water!” He named it Shibah; therefore the name of the city is Beer-sheba to this day. When Esau was forty years old, he took to wife Judith daughter of Beeri the Hittite, and Basemath daughter of Elon the Hittite; and they were a source of bitterness to Isaac and Rebekah. When Isaac was old and his eyes were too dim to see, he called his older son Esau and said to him, “My son.” He answered, “Here I am.” And he said, “I am old now, and I do not know how soon I may die. Take your gear, your quiver and bow, and go out into the open and hunt me some game. Then prepare a dish for me such as I like, and bring it to me to eat, so that I may give you my innermost blessing before I die.” Rebekah had been listening as Isaac spoke to his son Esau. When Esau had gone out into the open to hunt game to bring home, Rebekah said to her son Jacob, “I overheard your father speaking to your brother Esau, saying, ‘Bring me some game and prepare a dish for me to eat, that I may bless you, with the LORD’s approval, before I die.’ Now, my son, listen carefully as I instruct you. Go to the flock and fetch me two choice kids, and I will make of them a dish for your father, such as he likes. Then take it to your father to eat, in order that he may bless you before he dies.” Jacob answered his mother Rebekah, “But my brother Esau is a hairy man and I am smooth-skinned. If my father touches me, I shall appear to him as a trickster and bring upon myself a curse, not a blessing.” But his mother said to him, “Your curse, my son, be upon me! Just do as I say and go fetch them for me.” He got them and brought them to his mother, and his mother prepared a dish such as his father liked. Rebekah then took the best clothes of her older son Esau, which were there in the house, and had her younger son Jacob put them on; and she covered his hands and the hairless part of his neck with the skins of the kids. Then she put in the hands of her son Jacob the dish and the bread that she had prepared. He went to his father and said, “Father.” And he said, “Yes, which of my sons are you?” Jacob said to his father, “I am Esau, your first-born; I have done as you told me. Pray sit up and eat of my game, that you may give me your innermost blessing.” Isaac said to his son, “How did you succeed so quickly, my son?” And he said, “Because the LORD your God granted me good fortune.” Isaac said to Jacob, “Come closer that I may feel you, my son—whether you are really my son Esau or not.” So Jacob drew close to his father Isaac, who felt him and wondered. “The voice is the voice of Jacob, yet the hands are the hands of Esau.” He did not recognize him, because his hands were hairy like those of his brother Esau; and so he blessed him. He asked, “Are you really my son Esau?” And when he said, “I am,” he said, “Serve me and let me eat of my son’s game that I may give you my innermost blessing.” So he served him and he ate, and he brought him wine and he drank. Then his father Isaac said to him, “Come close and kiss me, my son”; and he went up and kissed him. And he smelled his clothes and he blessed him, saying, “Ah, the smell of my son is like the smell of the fields that the LORD has blessed. “May God give you Of the dew of heaven and the fat of the earth, Abundance of new grain and wine. Let peoples serve you, And nations bow to you; Be master over your brothers, And let your mother’s sons bow to you. Cursed be they who curse you, Blessed they who bless you.” No sooner had Jacob left the presence of his father Isaac—after Isaac had finished blessing Jacob—than his brother Esau came back from his hunt. He too prepared a dish and brought it to his father. And he said to his father, “Let my father sit up and eat of his son’s game, so that you may give me your innermost blessing.” His father Isaac said to him, “Who are you?” And he said, “I am your son, Esau, your first-born!” Isaac was seized with very violent trembling. “Who was it then,” he demanded, “that hunted game and brought it to me? Moreover, I ate of it before you came, and I blessed him; now he must remain blessed!” When Esau heard his father’s words, he burst into wild and bitter sobbing, and said to his father, “Bless me too, Father!” But he answered, “Your brother came with guile and took away your blessing.” [Esau] said, “Was he, then, named Jacob that he might supplant me these two times? First he took away my birthright and now he has taken away my blessing!” And he added, “Have you not reserved a blessing for me?” Isaac answered, saying to Esau, “But I have made him master over you: I have given him all his brothers for servants, and sustained him with grain and wine. What, then, can I still do for you, my son?” And Esau said to his father, “Have you but one blessing, Father? Bless me too, Father!” And Esau wept aloud. And his father Isaac answered, saying to him, “See, your abode shall enjoy the fat of the earth And the dew of heaven above. Yet by your sword you shall live, And you shall serve your brother; But when you grow restive, You shall break his yoke from your neck.” Now Esau harbored a grudge against Jacob because of the blessing which his father had given him, and Esau said to himself, “Let but the mourning period of my father come, and I will kill my brother Jacob.” When the words of her older son Esau were reported to Rebekah, she sent for her younger son Jacob and said to him, “Your brother Esau is consoling himself by planning to kill you. Now, my son, listen to me. Flee at once to Haran, to my brother Laban. Stay with him a while, until your brother’s fury subsides— until your brother’s anger against you subsides—and he forgets what you have done to him. Then I will fetch you from there. Let me not lose you both in one day!” Rebekah said to Isaac, “I am disgusted with my life because of the Hittite women. If Jacob marries a Hittite woman like these, from among the native women, what good will life be to me?” So Isaac sent for Jacob and blessed him. He instructed him, saying, “You shall not take a wife from among the Canaanite women. Up, go to Paddan-aram, to the house of Bethuel, your mother’s father, and take a wife there from among the daughters of Laban, your mother’s brother, May El Shaddai bless you, make you fertile and numerous, so that you become an assembly of peoples. May He grant the blessing of Abraham to you and your offspring, that you may possess the land where you are sojourning, which God assigned to Abraham.” Then Isaac sent Jacob off, and he went to Paddan-aram, to Laban the son of Bethuel the Aramean, the brother of Rebekah, mother of Jacob and Esau. When Esau saw that Isaac had blessed Jacob and sent him off to Paddan-aram to take a wife from there, charging him, as he blessed him, “You shall not take a wife from among the Canaanite women,” and that Jacob had obeyed his father and mother and gone to Paddan-aram, Esau realized that the Canaanite women displeased his father Isaac. So Esau went to Ishmael and took to wife, in addition to the wives he had, Mahalath the daughter of Ishmael son of Abraham, sister of Nebaioth.
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל בְּיַ֖ד מַלְאָכִֽי׃ אָהַ֤בְתִּי אֶתְכֶם֙ אָמַ֣ר יְהוָ֔ה וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמָּ֣ה אֲהַבְתָּ֑נוּ הֲלוֹא־אָ֨ח עֵשָׂ֤ו לְיַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וָאֹהַ֖ב אֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ וְאֶת־עֵשָׂ֖ו שָׂנֵ֑אתִי וָאָשִׂ֤ים אֶת־הָרָיו֙ שְׁמָמָ֔ה וְאֶת־נַחֲלָת֖וֹ לְתַנּ֥וֹת מִדְבָּֽר׃ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֱד֜וֹם רֻשַּׁ֗שְׁנוּ וְנָשׁוּב֙ וְנִבְנֶ֣ה חֳרָב֔וֹת כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הֵ֥מָּה יִבְנ֖וּ וַאֲנִ֣י אֶהֱר֑וֹס וְקָרְא֤וּ לָהֶם֙ גְּב֣וּל רִשְׁעָ֔ה וְהָעָ֛ם אֲשֶׁר־זָעַ֥ם יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ וְעֵינֵיכֶ֖ם תִּרְאֶ֑ינָה וְאַתֶּ֤ם תֹּֽאמְרוּ֙ יִגְדַּ֣ל יְהוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃ בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ׀ יְהוָ֣ה צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ׃ מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן יְהוָ֖ה נִבְזֶ֥ה הֽוּא׃ וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִּרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחָנֵ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם׃ כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאַתֶּ֖ם מְחַלְּלִ֣ים אוֹת֑וֹ בֶּאֱמָרְכֶ֗ם שֻׁלְחַ֤ן אֲדֹנָי֙ מְגֹאָ֣ל ה֔וּא וְנִיב֖וֹ נִבְזֶ֥ה אָכְלֽוֹ׃ וַאֲמַרְתֶּם֩ הִנֵּ֨ה מַתְּלָאָ֜ה וְהִפַּחְתֶּ֣ם אוֹת֗וֹ אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וַהֲבֵאתֶ֣ם גָּז֗וּל וְאֶת־הַפִּסֵּ֙חַ֙ וְאֶת־הַ֣חוֹלֶ֔ה וַהֲבֵאתֶ֖ם אֶת־הַמִּנְחָ֑ה הַאֶרְצֶ֥ה אוֹתָ֛הּ מִיֶּדְכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ (ס) וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מָשְׁחָ֖ת לַֽאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃ וְעַתָּ֗ה אֲלֵיכֶ֛ם הַמִּצְוָ֥ה הַזֹּ֖את הַכֹּהֲנִֽים׃ אִם־לֹ֣א תִשְׁמְע֡וּ וְאִם־לֹא֩ תָשִׂ֨ימוּ עַל־לֵ֜ב לָתֵ֧ת כָּב֣וֹד לִשְׁמִ֗י אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֤י בָכֶם֙ אֶת־הַמְּאֵרָ֔ה וְאָרוֹתִ֖י אֶת־בִּרְכֽוֹתֵיכֶ֑ם וְגַם֙ אָרוֹתִ֔יהָ כִּ֥י אֵינְכֶ֖ם שָׂמִ֥ים עַל־לֵֽב׃ הִנְנִ֨י גֹעֵ֤ר לָכֶם֙ אֶת־הַזֶּ֔רַע וְזֵרִ֤יתִי פֶ֙רֶשׁ֙ עַל־פְּנֵיכֶ֔ם פֶּ֖רֶשׁ חַגֵּיכֶ֑ם וְנָשָׂ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽיו׃ וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֚י שִׁלַּ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֑את לִֽהְי֤וֹת בְּרִיתִי֙ אֶת־לֵוִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ בְּרִיתִ֣י ׀ הָיְתָ֣ה אִתּ֗וֹ הַֽחַיִּים֙ וְהַ֨שָּׁל֔וֹם וָאֶתְּנֵֽם־ל֥וֹ מוֹרָ֖א וַיִּֽירָאֵ֑נִי וּמִפְּנֵ֥י שְׁמִ֖י נִחַ֥ת הֽוּא׃ תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא־נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֺֽן׃ כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְהוָֽה־צְבָא֖וֹת הֽוּא׃
A pronouncement: The word of the LORD to Israel through Malachi. I have shown you love, said the LORD. But you ask, “How have You shown us love?” After all—declares the LORD—Esau is Jacob’s brother; yet I have accepted Jacob and have rejected Esau. I have made his hills a desolation, his territory a home for beasts of the desert. If Edom thinks, “Though crushed, we can build the ruins again,” thus said the LORD of Hosts: They may build, but I will tear down. And so they shall be known as the region of wickedness, the people damned forever of the LORD. Your eyes shall behold it, and you shall declare, “Great is the LORD beyond the borders of Israel!” A son should honor his father, and a slave his master. Now if I am a father, where is the honor due Me? And if I am a master, where is the reverence due Me?—said the LORD of Hosts to you, O priests who scorn My name. But you ask, “How have we scorned Your name?” You offer defiled food on My altar. But you ask, “How have we defiled You?” By saying, “The table of the LORD can be treated with scorn.” When you present a blind animal for sacrifice—it doesn’t matter! When you present a lame or sick one—it doesn’t matter! Just offer it to your governor: Will he accept you? Will he show you favor?—said the LORD of Hosts. And now implore the favor of God! Will He be gracious to us? This is what you have done—will He accept any of you? The LORD of Hosts has said: If only you would lock My doors, and not kindle fire on My altar to no purpose! I take no pleasure in you—said the LORD of Hosts—and I will accept no offering from you. For from where the sun rises to where it sets, My name is honored among the nations, and everywhere incense and pure oblation are offered to My name; for My name is honored among the nations—said the LORD of Hosts. But you profane it when you say, “The table of the Lord is defiled and the meat, the food, can be treated with scorn.” You say, “Oh, what a bother!” And so you degrade it—said the LORD of Hosts—and you bring the stolen, the lame, and the sick; and you offer such as an oblation. Will I accept it from you?—said the LORD. A curse on the cheat who has an [unblemished] male in his flock, but for his vow sacrifices a blemished animal to the Lord! For I am a great King—said the LORD of Hosts—and My name is revered among the nations. And now, O priests, this charge is for you: Unless you obey and unless you lay it to heart, and do honor to My name—said the LORD of Hosts—I will send a curse and turn your blessings into curses. (Indeed, I have turned them into curses, because you do not lay it to heart.) I will put your seed under a ban, and I will strew dung upon your faces, the dung of your festal sacrifices, and you shall be carried out to its [heap]. Know, then, that I have sent this charge to you that My covenant with Levi may endure—said the LORD of Hosts. I had with him a covenant of life and well-being, which I gave to him, and of reverence, which he showed Me. For he stood in awe of My name. Proper rulings were in his mouth, And nothing perverse was on his lips; He served Me with complete loyalty And held the many back from iniquity. For the lips of a priest guard knowledge, And men seek rulings from his mouth; For he is a messenger of the LORD of Hosts.
וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃ וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃ וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיהוָֽה׃ וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃ וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיהוָ֖ה סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃ וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃ וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃ וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃ וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃ וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃ וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃ וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ׃ וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃ וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃ וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃ וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַיִּֽזְכְּרֶ֖הָ יְהוָֽה׃ וַיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃ וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכָל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַֽיהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ׃ וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֙עַר֙ וַהֲבִאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְהוָ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גָּמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ׃ וַתַּעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֙מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְהוָ֖ה שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר׃ וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי׃ וַתֹּ֙אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵעִמּֽוֹ׃ וְגַ֣ם אָנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֙הוּ֙ לַֽיהוָ֔ה כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽיהוָ֑ה וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַיהוָֽה׃ (פ) וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽיהוָ֔ה רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽיהוָ֑ה רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃ אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּיהוָ֖ה כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּאלֹהֵֽינוּ׃ אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהוָ֔ה ולא [וְל֥וֹ] נִתְכְּנ֖וּ עֲלִלֽוֹת׃ קֶ֥שֶׁת גִּבֹּרִ֖ים חַתִּ֑ים וְנִכְשָׁלִ֖ים אָ֥זְרוּ חָֽיִל׃ שְׂבֵעִ֤ים בַּלֶּ֙חֶם֙ נִשְׂכָּ֔רוּ וּרְעֵבִ֖ים חָדֵ֑לּוּ עַד־עֲקָרָה֙ יָלְדָ֣ה שִׁבְעָ֔ה וְרַבַּ֥ת בָּנִ֖ים אֻמְלָֽלָה׃ יְהוָ֖ה מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל׃ יְהוָ֖ה מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם׃ מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם כִּ֤י לַֽיהוָה֙ מְצֻ֣קֵי אֶ֔רֶץ וַיָּ֥שֶׁת עֲלֵיהֶ֖ם תֵּבֵֽל׃ רַגְלֵ֤י חסידו [חֲסִידָיו֙] יִשְׁמֹ֔ר וּרְשָׁעִ֖ים בַּחֹ֣שֶׁךְ יִדָּ֑מּוּ כִּֽי־לֹ֥א בְכֹ֖חַ יִגְבַּר־אִֽישׁ׃ יְהוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מריבו [מְרִיבָ֗יו] עלו [עָלָיו֙] בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃ (פ) וַיֵּ֧לֶךְ אֶלְקָנָ֛ה הָרָמָ֖תָה עַל־בֵּית֑וֹ וְהַנַּ֗עַר הָיָ֤ה מְשָׁרֵת֙ אֶת־יְהוָ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י עֵלִ֥י הַכֹּהֵֽן׃ וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־יְהוָֽה׃ וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כָּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ־הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ׃ וְהִכָּ֨ה בַכִּיּ֜וֹר א֣וֹ בַדּ֗וּד א֤וֹ בַקַּלַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַפָּר֔וּר כֹּ֚ל אֲשֶׁ֣ר יַעֲלֶ֣ה הַמַּזְלֵ֔ג יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן בּ֑וֹ כָּ֚כָה יַעֲשׂ֣וּ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֥ים שָׁ֖ם בְּשִׁלֹֽה׃ גַּם֮ בְּטֶרֶם֮ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א ׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי׃ וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר ׀ לו [לֹא֙] כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה׃ וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְהוָֽה׃ וּשְׁמוּאֵ֕ל מְשָׁרֵ֖ת אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה נַ֕עַר חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃ וּמְעִ֤יל קָטֹן֙ תַּעֲשֶׂה־לּ֣וֹ אִמּ֔וֹ וְהַעַלְתָ֥ה ל֖וֹ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֑ימָה בַּֽעֲלוֹתָהּ֙ אֶת־אִישָׁ֔הּ לִזְבֹּ֖חַ אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִֽים׃ וּבֵרַ֨ךְ עֵלִ֜י אֶת־אֶלְקָנָ֣ה וְאֶת־אִשְׁתּ֗וֹ וְאָמַר֙ יָשֵׂם֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ זֶ֙רַע֙ מִן־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את תַּ֚חַת הַשְּׁאֵלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖ל לַֽיהוָ֑ה וְהָלְכ֖וּ לִמְקֹמֽוֹ׃ כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־חַנָּ֔ה וַתַּ֛הַר וַתֵּ֥לֶד שְׁלֹשָֽׁה־בָנִ֖ים וּשְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת וַיִּגְדַּ֛ל הַנַּ֥עַר שְׁמוּאֵ֖ל עִם־יְהוָֽה׃ (ס) וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תַעֲשׂ֖וּן כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י שֹׁמֵ֙עַ֙ אֶת־דִּבְרֵיכֶ֣ם רָעִ֔ים מֵאֵ֖ת כָּל־הָעָ֥ם אֵֽלֶּה׃ אַ֖ל בָּנָ֑י כִּ֠י לֽוֹא־טוֹבָ֤ה הַשְּׁמֻעָה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י שֹׁמֵ֔עַ מַעֲבִרִ֖ים עַם־יְהוָֽה׃ אִם־יֶחֱטָ֨א אִ֤ישׁ לְאִישׁ֙ וּפִֽלְל֣וֹ אֱלֹהִ֔ים וְאִ֤ם לַֽיהוָה֙ יֶֽחֱטָא־אִ֔ישׁ מִ֖י יִתְפַּלֶּל־ל֑וֹ וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּ֙ לְק֣וֹל אֲבִיהֶ֔ם כִּֽי־חָפֵ֥ץ יְהוָ֖ה לַהֲמִיתָֽם׃ וְהַנַּ֣עַר שְׁמוּאֵ֔ל הֹלֵ֥ךְ וְגָדֵ֖ל וָט֑וֹב גַּ֚ם עִם־יְהוָ֔ה וְגַ֖ם עִם־אֲנָשִֽׁים׃ (ס) וַיָּבֹ֥א אִישׁ־אֱלֹהִ֖ים אֶל־עֵלִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲנִגְלֹ֤ה נִגְלֵ֙יתִי֙ אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךָ בִּֽהְיוֹתָ֥ם בְּמִצְרַ֖יִם לְבֵ֥ית פַּרְעֹֽה׃ וּבָחֹ֣ר אֹ֠תוֹ מִכָּל־שִׁבְטֵ֨י יִשְׂרָאֵ֥ל לִי֙ לְכֹהֵ֔ן לַעֲל֣וֹת עַֽל־מִזְבְּחִ֗י לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֛רֶת לָשֵׂ֥את אֵפ֖וֹד לְפָנָ֑י וָֽאֶתְּנָה֙ לְבֵ֣ית אָבִ֔יךָ אֶת־כָּל־אִשֵּׁ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ לָ֣מָּה תִבְעֲט֗וּ בְּזִבְחִי֙ וּבְמִנְחָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי מָע֑וֹן וַתְּכַבֵּ֤ד אֶת־בָּנֶ֙יךָ֙ מִמֶּ֔נִּי לְהַבְרִֽיאֲכֶ֗ם מֵרֵאשִׁ֛ית כָּל־מִנְחַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לְעַמִּֽי׃ לָכֵ֗ן נְאֻם־יְהוָה֮ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אָמ֣וֹר אָמַ֔רְתִּי בֵּֽיתְךָ֙ וּבֵ֣ית אָבִ֔יךָ יִתְהַלְּכ֥וּ לְפָנַ֖י עַד־עוֹלָ֑ם וְעַתָּ֤ה נְאֻם־יְהוָה֙ חָלִ֣ילָה לִּ֔י כִּֽי־מְכַבְּדַ֥י אֲכַבֵּ֖ד וּבֹזַ֥י יֵקָֽלּוּ׃ הִנֵּה֙ יָמִ֣ים בָּאִ֔ים וְגָֽדַעְתִּי֙ אֶת־זְרֹ֣עֲךָ֔ וְאֶת־זְרֹ֖עַ בֵּ֣ית אָבִ֑יךָ מִֽהְי֥וֹת זָקֵ֖ן בְּבֵיתֶֽךָ׃ וְהִבַּטְתָּ֙ צַ֣ר מָע֔וֹן בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֵיטִ֖יב אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה זָקֵ֛ן בְּבֵיתְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃ וְאִ֗ישׁ לֹֽא־אַכְרִ֤ית לְךָ֙ מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י לְכַלּ֥וֹת אֶת־עֵינֶ֖יךָ וְלַאֲדִ֣יב אֶת־נַפְשֶׁ֑ךָ וְכָל־מַרְבִּ֥ית בֵּיתְךָ֖ יָמ֥וּתוּ אֲנָשִֽׁים׃ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֗וֹת אֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ אֶל־שְׁנֵ֣י בָנֶ֔יךָ אֶל־חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָ֑ס בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד יָמ֥וּתוּ שְׁנֵיהֶֽם׃ וַהֲקִימֹתִ֥י לִי֙ כֹּהֵ֣ן נֶאֱמָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר בִּלְבָבִ֥י וּבְנַפְשִׁ֖י יַעֲשֶׂ֑ה וּבָנִ֤יתִי לוֹ֙ בַּ֣יִת נֶאֱמָ֔ן וְהִתְהַלֵּ֥ךְ לִפְנֵֽי־מְשִׁיחִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ וְהָיָ֗ה כָּל־הַנּוֹתָר֙ בְּבֵ֣יתְךָ֔ יָבוֹא֙ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֣ת ל֔וֹ לַאֲג֥וֹרַת כֶּ֖סֶף וְכִכַּר־לָ֑חֶם וְאָמַ֗ר סְפָחֵ֥נִי נָ֛א אֶל־אַחַ֥ת הַכְּהֻנּ֖וֹת לֶאֱכֹ֥ל פַּת־לָֽחֶם׃ (ס) וְהַנַּ֧עַר שְׁמוּאֵ֛ל מְשָׁרֵ֥ת אֶת־יְהוָ֖ה לִפְנֵ֣י עֵלִ֑י וּדְבַר־יְהוָ֗ה הָיָ֤ה יָקָר֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין חָז֖וֹן נִפְרָֽץ׃ (ס) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְעֵלִ֖י שֹׁכֵ֣ב בִּמְקֹמ֑וֹ ועינו [וְעֵינָיו֙] הֵחֵ֣לּוּ כֵה֔וֹת לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֽוֹת׃ וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים׃ (פ) וַיִּקְרָ֧א יְהוָ֛ה אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיָּ֣רָץ אֶל־עֵלִ֗י וַיֹּ֤אמֶר הִנְנִי֙ כִּֽי־קָרָ֣אתָ לִּ֔י וַיֹּ֥אמֶר לֹֽא־קָרָ֖אתִי שׁ֣וּב שְׁכָ֑ב וַיֵּ֖לֶךְ וַיִּשְׁכָּֽב׃ (ס) וַיֹּ֣סֶף יְהוָ֗ה קְרֹ֣א עוֹד֮ שְׁמוּאֵל֒ וַיָּ֤קָם שְׁמוּאֵל֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיֹּ֛אמֶר לֹֽא־קָרָ֥אתִי בְנִ֖י שׁ֥וּב שְׁכָֽב׃ וּשְׁמוּאֵ֕ל טֶ֖רֶם יָדַ֣ע אֶת־יְהוָ֑ה וְטֶ֛רֶם יִגָּלֶ֥ה אֵלָ֖יו דְּבַר־יְהוָֽה׃ וַיֹּ֨סֶף יְהוָ֥ה קְרֹא־שְׁמוּאֵל֮ בַּשְּׁלִשִׁית֒ וַיָּ֙קָם֙ וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־עֵלִ֔י וַיֹּ֣אמֶר הִנְנִ֔י כִּ֥י קָרָ֖אתָ לִ֑י וַיָּ֣בֶן עֵלִ֔י כִּ֥י יְהוָ֖ה קֹרֵ֥א לַנָּֽעַר׃ וַיֹּ֨אמֶר עֵלִ֣י לִשְׁמוּאֵל֮ לֵ֣ךְ שְׁכָב֒ וְהָיָה֙ אִם־יִקְרָ֣א אֵלֶ֔יךָ וְאָֽמַרְתָּ֙ דַּבֵּ֣ר יְהוָ֔ה כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֣לֶךְ שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּשְׁכַּ֖ב בִּמְקוֹמֽוֹ׃ וַיָּבֹ֤א יְהוָה֙ וַיִּתְיַצַּ֔ב וַיִּקְרָ֥א כְפַֽעַם־בְּפַ֖עַם שְׁמוּאֵ֣ל ׀ שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ דַּבֵּ֔ר כִּ֥י שֹׁמֵ֖עַ עַבְדֶּֽךָ׃ (פ) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל הִנֵּ֧ה אָנֹכִ֛י עֹשֶׂ֥ה דָבָ֖ר בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ כָּל־שֹׁ֣מְע֔וֹ תְּצִלֶּ֖ינָה שְׁתֵּ֥י אָזְנָֽיו׃ בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ אָקִ֣ים אֶל־עֵלִ֔י אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־בֵּית֑וֹ הָחֵ֖ל וְכַלֵּֽה׃ וְהִגַּ֣דְתִּי ל֔וֹ כִּֽי־שֹׁפֵ֥ט אֲנִ֛י אֶת־בֵּית֖וֹ עַד־עוֹלָ֑ם בַּעֲוֺ֣ן אֲשֶׁר־יָדַ֗ע כִּֽי־מְקַֽלְלִ֤ים לָהֶם֙ בָּנָ֔יו וְלֹ֥א כִהָ֖ה בָּֽם׃ וְלָכֵ֥ן נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְבֵ֣ית עֵלִ֑י אִֽם־יִתְכַּפֵּ֞ר עֲוֺ֧ן בֵּית־עֵלִ֛י בְּזֶ֥בַח וּבְמִנְחָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ וַיִּשְׁכַּ֤ב שְׁמוּאֵל֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־דַּלְת֣וֹת בֵּית־יְהוָ֑ה וּשְׁמוּאֵ֣ל יָרֵ֔א מֵהַגִּ֥יד אֶת־הַמַּרְאָ֖ה אֶל־עֵלִֽי׃ וַיִּקְרָ֤א עֵלִי֙ אֶת־שְׁמוּאֵ֔ל וַיֹּ֖אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל בְּנִ֑י וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֗אמֶר מָ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תְכַחֵ֖ד מִמֶּ֑נִּי כֹּ֣ה יַעֲשֶׂה־לְּךָ֤ אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־תְּכַחֵ֤ד מִמֶּ֙נִּי֙ דָּבָ֔ר מִכָּל־הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וַיַּגֶּד־ל֤וֹ שְׁמוּאֵל֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֔ים וְלֹ֥א כִחֵ֖ד מִמֶּ֑נּוּ וַיֹּאמַ֕ר יְהוָ֣ה ה֔וּא הַטּ֥וֹב בְּעֵינָ֖ו יַעֲשֶֽׂה׃ (פ) וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוָה֙ הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־הִפִּ֥יל מִכָּל־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃ וַיֵּ֙דַע֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהוָֽה׃ וַיֹּ֥סֶף יְהוָ֖ה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי־נִגְלָ֨ה יְהוָ֧ה אֶל־שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יְהוָֽה׃ (פ) וַיְהִ֥י דְבַר־שְׁמוּאֵ֖ל לְכָל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּצֵ֣א יִשְׂרָאֵל֩ לִקְרַ֨את פְּלִשְׁתִּ֜ים לַמִּלְחָמָ֗ה וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל־הָאֶ֣בֶן הָעֵ֔זֶר וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בַאֲפֵֽק׃ וַיַּעַרְכ֨וּ פְלִשְׁתִּ֜ים לִקְרַ֣את יִשְׂרָאֵ֗ל וַתִּטֹּשׁ֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּנָּ֥גֶף יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֤וּ בַמַּֽעֲרָכָה֙ בַּשָּׂדֶ֔ה כְּאַרְבַּ֥עַת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ׃ וַיָּבֹ֣א הָעָם֮ אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָ֣מָּה נְגָפָ֧נוּ יְהוָ֛ה הַיּ֖וֹם לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית יְהוָ֔ה וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִכַּ֥ף אֹיְבֵֽינוּ׃ וַיִּשְׁלַ֤ח הָעָם֙ שִׁלֹ֔ה וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם אֵ֣ת אֲר֧וֹן בְּרִית־יְהוָ֛ה צְבָא֖וֹת יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֑ים וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י עִם־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס׃ וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיָּרִ֥עוּ כָל־יִשְׂרָאֵ֖ל תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתֵּהֹ֖ם הָאָֽרֶץ׃ וַיִּשְׁמְע֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֶ֠ה ק֣וֹל הַתְּרוּעָ֧ה הַגְּדוֹלָ֛ה הַזֹּ֖את בְּמַחֲנֵ֣ה הָעִבְרִ֑ים וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֚י אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיִּֽרְאוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֣י אָמְר֔וּ בָּ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֹּאמְרוּ֙ א֣וֹי לָ֔נוּ כִּ֣י לֹ֥א הָיְתָ֛ה כָּזֹ֖את אֶתְמ֥וֹל שִׁלְשֹֽׁם׃ א֣וֹי לָ֔נוּ מִ֣י יַצִּילֵ֔נוּ מִיַּ֛ד הָאֱלֹהִ֥ים הָאַדִּירִ֖ים הָאֵ֑לֶּה אֵ֧לֶּה הֵ֣ם הָאֱלֹהִ֗ים הַמַּכִּ֧ים אֶת־מִצְרַ֛יִם בְּכָל־מַכָּ֖ה בַּמִּדְבָּֽר׃ הִֽתְחַזְּק֞וּ וִֽהְי֤וּ לַֽאֲנָשִׁים֙ פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּ֚ן תַּעַבְד֣וּ לָעִבְרִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר עָבְד֖וּ לָכֶ֑ם וִהְיִיתֶ֥ם לַאֲנָשִׁ֖ים וְנִלְחַמְתֶּֽם׃ וַיִּלָּחֲמ֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנָּ֤גֶף יִשְׂרָאֵל֙ וַיָּנֻ֙סוּ֙ אִ֣ישׁ לְאֹהָלָ֔יו וַתְּהִ֥י הַמַּכָּ֖ה גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וַיִּפֹּל֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף רַגְלִֽי׃ וַאֲר֥וֹן אֱלֹהִ֖ים נִלְקָ֑ח וּשְׁנֵ֤י בְנֵֽי־עֵלִי֙ מֵ֔תוּ חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס׃ וַיָּ֤רָץ אִישׁ־בִּנְיָמִן֙ מֵהַמַּ֣עֲרָכָ֔ה וַיָּבֹ֥א שִׁלֹ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וּמַדָּ֣יו קְרֻעִ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃ וַיָּב֗וֹא וְהִנֵּ֣ה עֵ֠לִי יֹשֵׁ֨ב עַֽל־הַכִּסֵּ֜א יך [יַ֥ד] דֶּ֙רֶךְ֙ מְצַפֶּ֔ה כִּֽי־הָיָ֤ה לִבּוֹ֙ חָרֵ֔ד עַ֖ל אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְהָאִ֗ישׁ בָּ֚א לְהַגִּ֣יד בָּעִ֔יר וַתִּזְעַ֖ק כָּל־הָעִֽיר׃ וַיִּשְׁמַ֤ע עֵלִי֙ אֶת־ק֣וֹל הַצְּעָקָ֔ה וַיֹּ֕אמֶר מֶ֛ה ק֥וֹל הֶהָמ֖וֹן הַזֶּ֑ה וְהָאִ֣ישׁ מִהַ֔ר וַיָּבֹ֖א וַיַּגֵּ֥ד לְעֵלִֽי׃ וְעֵלִ֕י בֶּן־תִּשְׁעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה וְעֵינָ֣יו קָ֔מָה וְלֹ֥א יָכ֖וֹל לִרְאֽוֹת׃ וַיֹּ֨אמֶר הָאִ֜ישׁ אֶל־עֵלִ֗י אָֽנֹכִי֙ הַבָּ֣א מִן־הַמַּעֲרָכָ֔ה וַאֲנִ֕י מִן־הַמַּעֲרָכָ֖ה נַ֣סְתִּי הַיּ֑וֹם וַיֹּ֛אמֶר מֶֽה־הָיָ֥ה הַדָּבָ֖ר בְּנִֽי׃ וַיַּ֨עַן הַֽמְבַשֵּׂ֜ר וַיֹּ֗אמֶר נָ֤ס יִשְׂרָאֵל֙ לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים וְגַ֛ם מַגֵּפָ֥ה גְדוֹלָ֖ה הָיְתָ֣ה בָעָ֑ם וְגַם־שְׁנֵ֨י בָנֶ֜יךָ מֵ֗תוּ חָפְנִי֙ וּפִ֣ינְחָ֔ס וַאֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים נִלְקָֽחָה׃ (פ) וַיְהִ֞י כְּהַזְכִּיר֣וֹ ׀ אֶת־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֗ים וַיִּפֹּ֣ל מֵֽעַל־הַ֠כִּסֵּא אֲחֹ֨רַנִּ֜ית בְּעַ֣ד ׀ יַ֣ד הַשַּׁ֗עַר וַתִּשָּׁבֵ֤ר מַפְרַקְתּוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת כִּֽי־זָקֵ֥ן הָאִ֖ישׁ וְכָבֵ֑ד וְה֛וּא שָׁפַ֥ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃ וְכַלָּת֣וֹ אֵֽשֶׁת־פִּינְחָס֮ הָרָ֣ה לָלַת֒ וַתִּשְׁמַ֣ע אֶת־הַשְּׁמֻעָ֔ה אֶל־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וּמֵ֥ת חָמִ֖יהָ וְאִישָׁ֑הּ וַתִּכְרַ֣ע וַתֵּ֔לֶד כִּֽי־נֶהֶפְכ֥וּ עָלֶ֖יהָ צִרֶֽיהָ׃ וּכְעֵ֣ת מוּתָ֗הּ וַתְּדַבֵּ֙רְנָה֙ הַנִּצָּב֣וֹת עָלֶ֔יהָ אַל־תִּֽירְאִ֖י כִּ֣י בֵ֣ן יָלָ֑דְתְּ וְלֹ֥א עָנְתָ֖ה וְלֹא־שָׁ֥תָה לִבָּֽהּ׃ וַתִּקְרָ֣א לַנַּ֗עַר אִֽי־כָבוֹד֙ לֵאמֹ֔ר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הִלָּקַח֙ אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶל־חָמִ֖יהָ וְאִישָֽׁהּ׃ וַתֹּ֕אמֶר גָּלָ֥ה כָב֖וֹד מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּ֥י נִלְקַ֖ח אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים׃ (פ) וּפְלִשְׁתִּים֙ לָֽקְח֔וּ אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיְבִאֻ֛הוּ מֵאֶ֥בֶן הָעֵ֖זֶר אַשְׁדּֽוֹדָה׃ וַיִּקְח֤וּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ בֵּ֣ית דָּג֑וֹן וַיַּצִּ֥יגוּ אֹת֖וֹ אֵ֥צֶל דָּגֽוֹן׃ וַיַּשְׁכִּ֤מוּ אַשְׁדּוֹדִים֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וְהִנֵּ֣ה דָג֗וֹן נֹפֵ֤ל לְפָנָיו֙ אַ֔רְצָה לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה וַיִּקְחוּ֙ אֶת־דָּג֔וֹן וַיָּשִׁ֥בוּ אֹת֖וֹ לִמְקוֹמֽוֹ׃ וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּקֶר֮ מִֽמָּחֳרָת֒ וְהִנֵּ֣ה דָג֗וֹן נֹפֵ֤ל לְפָנָיו֙ אַ֔רְצָה לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה וְרֹ֨אשׁ דָּג֜וֹן וּשְׁתֵּ֣י ׀ כַּפּ֣וֹת יָדָ֗יו כְּרֻתוֹת֙ אֶל־הַמִּפְתָּ֔ן רַ֥ק דָּג֖וֹן נִשְׁאַ֥ר עָלָֽיו׃ עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יִדְרְכוּ֩ כֹהֲנֵ֨י דָג֜וֹן וְכָֽל־הַבָּאִ֧ים בֵּית־דָּג֛וֹן עַל־מִפְתַּ֥ן דָּג֖וֹן בְּאַשְׁדּ֑וֹד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ס) וַתִּכְבַּ֧ד יַד־יְהוָ֛ה אֶל־הָאַשְׁדּוֹדִ֖ים וַיְשִׁמֵּ֑ם וַיַּ֤ךְ אֹתָם֙ בעפלים [בַּטְּחֹרִ֔ים] אֶת־אַשְׁדּ֖וֹד וְאֶת־גְּבוּלֶֽיהָ׃ וַיִּרְא֥וּ אַנְשֵֽׁי־אַשְׁדּ֖וֹד כִּֽי־כֵ֑ן וְאָמְר֗וּ לֹֽא־יֵשֵׁ֞ב אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ עִמָּ֔נוּ כִּֽי־קָשְׁתָ֤ה יָדוֹ֙ עָלֵ֔ינוּ וְעַ֖ל דָּג֥וֹן אֱלֹהֵֽינוּ׃ וַיִּשְׁלְח֡וּ וַיַּאַסְפוּ֩ אֶת־כָּל־סַרְנֵ֨י פְלִשְׁתִּ֜ים אֲלֵיהֶ֗ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַֽה־נַּעֲשֶׂ֗ה לַֽאֲרוֹן֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ גַּ֣ת יִסֹּ֔ב אֲר֖וֹן אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּסֵּ֕בּוּ אֶת־אֲר֖וֹן אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) וַיְהִ֞י אַחֲרֵ֣י ׀ הֵסַ֣בּוּ אֹת֗וֹ וַתְּהִ֨י יַד־יְהוָ֤ה ׀ בָּעִיר֙ מְהוּמָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד וַיַּךְ֙ אֶת־אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּשָּׂתְר֥וּ לָהֶ֖ם עפלים [טְחֹרִֽים׃] וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים עֶקְר֑וֹן וַיְהִ֗י כְּב֨וֹא אֲר֤וֹן הָאֱלֹהִים֙ עֶקְר֔וֹן וַיִּזְעֲק֨וּ הָֽעֶקְרֹנִ֜ים לֵאמֹ֗ר הֵסַ֤בּוּ אֵלַי֙ אֶת־אֲרוֹן֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַהֲמִיתֵ֖נִי וְאֶת־עַמִּֽי׃ וַיִּשְׁלְח֨וּ וַיַּאַסְפ֜וּ אֶת־כָּל־סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וַיֹּֽאמְרוּ֙ שַׁלְּח֞וּ אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְיָשֹׁ֣ב לִמְקֹמ֔וֹ וְלֹֽא־יָמִ֥ית אֹתִ֖י וְאֶת־עַמִּ֑י כִּֽי־הָיְתָ֤ה מְהֽוּמַת־מָ֙וֶת֙ בְּכָל־הָעִ֔יר כָּבְדָ֥ה מְאֹ֛ד יַ֥ד הָאֱלֹהִ֖ים שָֽׁם׃ וְהָֽאֲנָשִׁים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מֵ֔תוּ הֻכּ֖וּ בעפלים [בַּטְּחֹרִ֑ים] וַתַּ֛עַל שַֽׁוְעַ֥ת הָעִ֖יר הַשָּׁמָֽיִם׃ וַיְהִ֧י אֲרוֹן־יְהוָ֛ה בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּ֖ים שִׁבְעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃ וַיִּקְרְא֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים לַכֹּהֲנִ֤ים וְלַקֹּֽסְמִים֙ לֵאמֹ֔ר מַֽה־נַּעֲשֶׂ֖ה לַאֲר֣וֹן יְהוָ֑ה הוֹדִעֻ֕נוּ בַּמֶּ֖ה נְשַׁלְּחֶ֥נּוּ לִמְקוֹמֽוֹ׃ וַיֹּאמְר֗וּ אִֽם־מְשַׁלְּחִ֞ים אֶת־אֲר֨וֹן אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אַל־תְּשַׁלְּח֤וּ אֹתוֹ֙ רֵיקָ֔ם כִּֽי־הָשֵׁ֥ב תָּשִׁ֛יבוּ ל֖וֹ אָשָׁ֑ם אָ֤ז תֵּרָֽפְאוּ֙ וְנוֹדַ֣ע לָכֶ֔ם לָ֛מָּה לֹא־תָס֥וּר יָד֖וֹ מִכֶּֽם׃ וַיֹּאמְר֗וּ מָ֣ה הָאָשָׁם֮ אֲשֶׁ֣ר נָשִׁ֣יב לוֹ֒ וַיֹּאמְר֗וּ מִסְפַּר֙ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֔ים חֲמִשָּׁה֙ עפלי [טְחֹרֵ֣י] זָהָ֔ב וַחֲמִשָּׁ֖ה עַכְבְּרֵ֣י זָהָ֑ב כִּֽי־מַגֵּפָ֥ה אַחַ֛ת לְכֻלָּ֖ם וּלְסַרְנֵיכֶֽם׃ וַעֲשִׂיתֶם֩ צַלְמֵ֨י עפליכם [טְחֹרֵיכֶ֜ם] וְצַלְמֵ֣י עַכְבְּרֵיכֶ֗ם הַמַּשְׁחִיתִם֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וּנְתַתֶּ֛ם לֵאלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל כָּב֑וֹד אוּלַ֗י יָקֵ֤ל אֶת־יָדוֹ֙ מֵֽעֲלֵיכֶ֔ם וּמֵעַ֥ל אֱלֹהֵיכֶ֖ם וּמֵעַ֥ל אַרְצְכֶֽם׃ וְלָ֤מָּה תְכַבְּדוּ֙ אֶת־לְבַבְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֧ר כִּבְּד֛וּ מִצְרַ֥יִם וּפַרְעֹ֖ה אֶת־לִבָּ֑ם הֲלוֹא֙ כַּאֲשֶׁ֣ר הִתְעַלֵּ֣ל בָּהֶ֔ם וַֽיְשַׁלְּח֖וּם וַיֵּלֵֽכוּ׃ וְעַתָּ֗ה קְח֨וּ וַעֲשׂ֜וּ עֲגָלָ֤ה חֲדָשָׁה֙ אֶחָ֔ת וּשְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עֹ֑ל וַאֲסַרְתֶּ֤ם אֶת־הַפָּרוֹת֙ בָּעֲגָלָ֔ה וַהֲשֵׁיבֹתֶ֧ם בְּנֵיהֶ֛ם מֵאַחֲרֵיהֶ֖ם הַבָּֽיְתָה׃ וּלְקַחְתֶּ֞ם אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וּנְתַתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ אֶל־הָ֣עֲגָלָ֔ה וְאֵ֣ת ׀ כְּלֵ֣י הַזָּהָ֗ב אֲשֶׁ֨ר הֲשֵׁבֹתֶ֥ם לוֹ֙ אָשָׁ֔ם תָּשִׂ֥ימוּ בָאַרְגַּ֖ז מִצִּדּ֑וֹ וְשִׁלַּחְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ וְהָלָֽךְ׃ וּרְאִיתֶ֗ם אִם־דֶּ֨רֶךְ גְּבוּל֤וֹ יַֽעֲלֶה֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ ה֚וּא עָ֣שָׂה לָ֔נוּ אֶת־הָרָעָ֥ה הַגְּדוֹלָ֖ה הַזֹּ֑את וְאִם־לֹ֗א וְיָדַ֙עְנוּ֙ כִּ֣י לֹ֤א יָדוֹ֙ נָ֣גְעָה בָּ֔נוּ מִקְרֶ֥ה ה֖וּא הָ֥יָה לָֽנוּ׃ וַיַּעֲשׂ֤וּ הָאֲנָשִׁים֙ כֵּ֔ן וַיִּקְח֗וּ שְׁתֵּ֤י פָרוֹת֙ עָל֔וֹת וַיַּאַסְר֖וּם בָּעֲגָלָ֑ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם כָּל֥וּ בַבָּֽיִת׃ וַיָּשִׂ֛מוּ אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה אֶל־הָעֲגָלָ֑ה וְאֵ֣ת הָאַרְגַּ֗ז וְאֵת֙ עַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֔ב וְאֵ֖ת צַלְמֵ֥י טְחֹרֵיהֶֽם׃ וַיִשַּׁ֨רְנָה הַפָּר֜וֹת בַּדֶּ֗רֶךְ עַל־דֶּ֙רֶךְ֙ בֵּ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ בִּמְסִלָּ֣ה אַחַ֗ת הָלְכ֤וּ הָלֹךְ֙ וְגָע֔וֹ וְלֹא־סָ֖רוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ הֹלְכִ֣ים אַחֲרֵיהֶ֔ם עַד־גְּב֖וּל בֵּ֥ית שָֽׁמֶשׁ׃ וּבֵ֣ית שֶׁ֔מֶשׁ קֹצְרִ֥ים קְצִיר־חִטִּ֖ים בָּעֵ֑מֶק וַיִּשְׂא֣וּ אֶת־עֵינֵיהֶ֗ם וַיִּרְאוּ֙ אֶת־הָ֣אָר֔וֹן וַֽיִּשְׂמְח֖וּ לִרְאֽוֹת׃ וְהָעֲגָלָ֡ה בָּ֠אָה אֶל־שְׂדֵ֨ה יְהוֹשֻׁ֤עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִׁי֙ וַתַּעֲמֹ֣ד שָׁ֔ם וְשָׁ֖ם אֶ֣בֶן גְּדוֹלָ֑ה וַֽיְבַקְּעוּ֙ אֶת־עֲצֵ֣י הָעֲגָלָ֔ה וְאֶת־הַ֨פָּר֔וֹת הֶעֱל֥וּ עֹלָ֖ה לַיהוָֽה׃ (ס) וְהַלְוִיִּ֞ם הוֹרִ֣ידוּ ׀ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וְאֶת־הָאַרְגַּ֤ז אֲשֶׁר־אִתּוֹ֙ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ כְלֵֽי־זָהָ֔ב וַיָּשִׂ֖מוּ אֶל־הָאֶ֣בֶן הַגְּדוֹלָ֑ה וְאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ הֶעֱל֨וּ עֹל֜וֹת וַֽיִּזְבְּח֧וּ זְבָחִ֛ים בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לַֽיהוָֽה׃ וַחֲמִשָּׁ֥ה סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים רָא֑וּ וַיָּשֻׁ֥בוּ עֶקְר֖וֹן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ (ס) וְאֵ֙לֶּה֙ טְחֹרֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֧יבוּ פְלִשְׁתִּ֛ים אָשָׁ֖ם לַֽיהוָ֑ה לְאַשְׁדּ֨וֹד אֶחָ֜ד לְעַזָּ֤ה אֶחָד֙ לְאַשְׁקְל֣וֹן אֶחָ֔ד לְגַ֥ת אֶחָ֖ד לְעֶקְר֥וֹן אֶחָֽד׃ (ס) וְעַכְבְּרֵ֣י הַזָּהָ֗ב מִסְפַּ֞ר כָּל־עָרֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ לַחֲמֵ֣שֶׁת הַסְּרָנִ֔ים מֵעִ֣יר מִבְצָ֔ר וְעַ֖ד כֹּ֣פֶר הַפְּרָזִ֑י וְעַ֣ד ׀ אָבֵ֣ל הַגְּדוֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֤יחוּ עָלֶ֙יהָ֙ אֵ֚ת אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה עַ֚ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בִּשְׂדֵ֥ה יְהוֹשֻׁ֖עַ בֵּֽית־הַשִּׁמְשִֽׁי׃ וַיַּ֞ךְ בְּאַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֗מֶשׁ כִּ֤י רָאוּ֙ בַּאֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיַּ֤ךְ בָּעָם֙ שִׁבְעִ֣ים אִ֔ישׁ חֲמִשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף אִ֑ישׁ וַיִּֽתְאַבְּל֣וּ הָעָ֔ם כִּֽי־הִכָּ֧ה יְהוָ֛ה בָּעָ֖ם מַכָּ֥ה גְדוֹלָֽה וַיֹּֽאמְרוּ֙ אַנְשֵׁ֣י בֵֽית־שֶׁ֔מֶשׁ מִ֚י יוּכַ֣ל לַעֲמֹ֔ד לִפְנֵ֨י יְהוָ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים הַקָּד֖וֹשׁ הַזֶּ֑ה וְאֶל־מִ֖י יַעֲלֶ֥ה מֵעָלֵֽינוּ׃ (ס) וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יוֹשְׁבֵ֥י קִרְיַת־יְעָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר הֵשִׁ֤בוּ פְלִשְׁתִּים֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה רְד֕וּ הַעֲל֥וּ אֹת֖וֹ אֲלֵיכֶֽם׃ וַיָּבֹ֜אוּ אַנְשֵׁ֣י ׀ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֗ים וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה וַיָּבִ֣אוּ אֹת֔וֹ אֶל־בֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב בַּגִּבְעָ֑ה וְאֶת־אֶלְעָזָ֤ר בְּנוֹ֙ קִדְּשׁ֔וּ לִשְׁמֹ֖ר אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃ (פ) וַיְהִ֗י מִיּ֞וֹם שֶׁ֤בֶת הָֽאָרוֹן֙ בְּקִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַיִּֽהְי֖וּ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיִּנָּה֛וּ כָּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל אֶל־כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ אִם־בְּכָל־לְבַבְכֶ֗ם אַתֶּ֤ם שָׁבִים֙ אֶל־יְהוָ֔ה הָסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֧י הַנֵּכָ֛ר מִתּוֹכְכֶ֖ם וְהָעַשְׁתָּר֑וֹת וְהָכִ֨ינוּ לְבַבְכֶ֤ם אֶל־יְהוָה֙ וְעִבְדֻ֣הוּ לְבַדּ֔וֹ וְיַצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ וַיָּסִ֙ירוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹ֑ת וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ (פ) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל קִבְצ֥וּ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑תָה וְאֶתְפַּלֵּ֥ל בַּעַדְכֶ֖ם אֶל־יְהוָֽה׃ וַיִּקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּתָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לַיהוָ֑ה וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה׃ וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּֽי־הִתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּצְפָּ֔תָה וַיַּעֲל֥וּ סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים׃ וַיֹּאמְר֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל אַל־תַּחֲרֵ֣שׁ מִמֶּ֔נּוּ מִזְּעֹ֖ק אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד ויעלה [וַיַּעֲלֵ֧הוּ] עוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לַֽיהוָ֑ה וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יְהוָה֙ בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יְהוָֽה׃ וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם יְהוָ֣ה ׀ בְּקוֹל־גָּ֠דוֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל־פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֵּ֨צְא֜וּ אַנְשֵׁ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֕וּם עַד־מִתַּ֖חַת לְבֵ֥ית כָּֽר׃ וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶ֣בֶן אַחַ֗ת וַיָּ֤שֶׂם בֵּֽין־הַמִּצְפָּה֙ וּבֵ֣ין הַשֵּׁ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ אֶ֣בֶן הָעָ֑זֶר וַיֹּאמַ֕ר עַד־הֵ֖נָּה עֲזָרָ֥נוּ יְהוָֽה׃ וַיִּכָּֽנְעוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְלֹא־יָסְפ֣וּ ע֔וֹד לָב֖וֹא בִּגְב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַתְּהִ֤י יַד־יְהוָה֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁמוּאֵֽל׃ וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ־פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד־גַּ֔ת וְאֶ֨ת־גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י שָׁל֔וֹם בֵּ֥ין יִשְׂרָאֵ֖ל וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃ וַיִּשְׁפֹּ֤ט שְׁמוּאֵל֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃ וְהָלַ֗ךְ מִדֵּ֤י שָׁנָה֙ בְּשָׁנָ֔ה וְסָבַב֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּ֖ל וְהַמִּצְפָּ֑ה וְשָׁפַט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הַמְּקוֹמ֖וֹת הָאֵֽלֶּה׃ וּתְשֻׁבָת֤וֹ הָרָמָ֙תָה֙ כִּֽי־שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ (פ) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר זָקֵ֖ן שְׁמוּאֵ֑ל וַיָּ֧שֶׂם אֶת־בָּנָ֛יו שֹׁפְטִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃ וַיְהִ֞י שֶׁם־בְּנ֤וֹ הַבְּכוֹר֙ יוֹאֵ֔ל וְשֵׁ֥ם מִשְׁנֵ֖הוּ אֲבִיָּ֑ה שֹׁפְטִ֖ים בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ וְלֹֽא־הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ בדרכו [בִּדְרָכָ֔יו] וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ־שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט׃ (פ) וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָֽתָה׃ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל־הַגּוֹיִֽם׃ וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָמְר֔וּ תְּנָה־לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשָׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ (פ) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ כְּכָֽל־הַמַּעֲשִׂ֣ים אֲשֶׁר־עָשׂ֗וּ מִיּוֹם֩ הַעֲלֹתִ֨י אֹתָ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיַּ֣עַזְבֻ֔נִי וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים כֵּ֛ן הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים גַּם־לָֽךְ׃ וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי־הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ (ס) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה אֶל־הָעָ֕ם הַשֹּׁאֲלִ֥ים מֵאִתּ֖וֹ מֶֽלֶךְ׃ (ס) וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ׃ וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי־מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ׃ וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת׃ וְאֶת־שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת־כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו׃ וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו׃ וְאֶת־עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת־שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ׃ צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים׃ וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא־יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ וַיְמָאֲנ֣וּ הָעָ֔ם לִשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ׃ וְהָיִ֥ינוּ גַם־אֲנַ֖חְנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת־מִלְחֲמֹתֵֽנוּ׃ וַיִּשְׁמַ֣ע שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י הָעָ֑ם וַֽיְדַבְּרֵ֖ם בְּאָזְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (פ) וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־שְׁמוּאֵל֙ שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֔ם וְהִמְלַכְתָּ֥ לָהֶ֖ם מֶ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ׃ (פ)
There was a man from Ramathaim of the Zuphites, in the hill country of Ephraim, whose name was Elkanah son of Jeroham son of Elihu son of Tohu son of Zuph, an Ephraimite. He had two wives, one named Hannah and the other Peninnah; Peninnah had children, but Hannah was childless. This man used to go up from his town every year to worship and to offer sacrifice to the LORD of Hosts at Shiloh.—Hophni and Phinehas, the two sons of Eli, were priests of the LORD there. One such day, Elkanah offered a sacrifice. He used to give portions to his wife Peninnah and to all her sons and daughters; but to Hannah he would give one portion only—though Hannah was his favorite—for the LORD had closed her womb. Moreover, her rival, to make her miserable, would taunt her that the LORD had closed her womb. This happened year after year: Every time she went up to the House of the LORD, the other would taunt her, so that she wept and would not eat. Her husband Elkanah said to her, “Hannah, why are you crying and why aren’t you eating? Why are you so sad? Am I not more devoted to you than ten sons?” After they had eaten and drunk at Shiloh, Hannah rose.—The priest Eli was sitting on the seat near the doorpost of the temple of the LORD.— In her wretchedness, she prayed to the LORD, weeping all the while. And she made this vow: “O LORD of Hosts, if You will look upon the suffering of Your maidservant and will remember me and not forget Your maidservant, and if You will grant Your maidservant a male child, I will dedicate him to the LORD for all the days of his life; and no razor shall ever touch his head.” As she kept on praying before the LORD, Eli watched her mouth. Now Hannah was praying in her heart; only her lips moved, but her voice could not be heard. So Eli thought she was drunk. Eli said to her, “How long will you make a drunken spectacle of yourself? Sober up!” And Hannah replied, “Oh no, my lord! I am a very unhappy woman. I have drunk no wine or other strong drink, but I have been pouring out my heart to the LORD. Do not take your maidservant for a worthless woman; I have only been speaking all this time out of my great anguish and distress.” “Then go in peace,” said Eli, “and may the God of Israel grant you what you have asked of Him.” She answered, “You are most kind to your handmaid.” So the woman left, and she ate, and was no longer downcast. Early next morning they bowed low before the LORD, and they went back home to Ramah. Elkanah knew his wife Hannah and the LORD remembered her. Hannah conceived, and at the turn of the year bore a son. She named him Samuel, meaning, “I asked the LORD for him.” And when the man Elkanah and all his household were going up to offer to the LORD the annual sacrifice and his votive sacrifice, Hannah did not go up. She said to her husband, “When the child is weaned, I will bring him. For when he has appeared before the LORD, he must remain there for good.” Her husband Elkanah said to her, “Do as you think best. Stay home until you have weaned him. May the LORD fulfill His word.” So the woman stayed home and nursed her son until she weaned him. When she had weaned him, she took him up with her, along with three bulls, one ephah of flour, and a jar of wine. And though the boy was still very young, she brought him to the House of the LORD at Shiloh. After slaughtering the bull, they brought the boy to Eli. She said, “Please, my lord! As you live, my lord, I am the woman who stood here beside you and prayed to the LORD. It was this boy I prayed for; and the LORD has granted me what I asked of Him. I, in turn, hereby lend him to the LORD. For as long as he lives he is lent to the LORD.” And they bowed low there before the LORD. And Hannah prayed: My heart exults in the LORD; I have triumphed through the LORD. I gloat over my enemies; I rejoice in Your deliverance. There is no holy one like the LORD, Truly, there is none beside You; There is no rock like our God. Talk no more with lofty pride, Let no arrogance cross your lips! For the LORD is an all-knowing God; By Him actions are measured. The bows of the mighty are broken, And the faltering are girded with strength. Men once sated must hire out for bread; Men once hungry hunger no more. While the barren woman bears seven, The mother of many is forlorn. The LORD deals death and gives life, Casts down into Sheol and raises up. The LORD makes poor and makes rich; He casts down, He also lifts high. He raises the poor from the dust, Lifts up the needy from the dunghill, Setting them with nobles, Granting them seats of honor. For the pillars of the earth are the LORD’s; He has set the world upon them. He guards the steps of His faithful, But the wicked perish in darkness— For not by strength shall man prevail. The foes of the LORD shall be shattered; He will thunder against them in the heavens. The LORD will judge the ends of the earth. He will give power to His king, And triumph to His anointed one. Then Elkanah [and Hannah] went home to Ramah; and the boy entered the service of the LORD under the priest Eli. Now Eli’s sons were scoundrels; they paid no heed to the LORD. This is how the priests used to deal with the people: When anyone brought a sacrifice, the priest’s boy would come along with a three-pronged fork while the meat was boiling, and he would thrust it into the cauldron, or the kettle, or the great pot, or the small cooking-pot; and whatever the fork brought up, the priest would take away on it. This was the practice at Shiloh with all the Israelites who came there. [But now] even before the suet was turned into smoke, the priest’s boy would come and say to the man who was sacrificing, “Hand over some meat to roast for the priest; for he won’t accept boiled meat from you, only raw.” And if the man said to him, “Let them first turn the suet into smoke, and then take as much as you want,” he would reply, “No, hand it over at once or I’ll take it by force.” The sin of the young men against the LORD was very great, for the men treated the LORD’s offerings impiously. Samuel was engaged in the service of the LORD as an attendant, girded with a linen ephod. His mother would also make a little robe for him and bring it up to him every year, when she made the pilgrimage with her husband to offer the annual sacrifice. Eli would bless Elkanah and his wife, and say, “May the LORD grant you offspring by this woman in place of the loan she made to the LORD.” Then they would return home. For the LORD took note of Hannah; she conceived and bore three sons and two daughters. Young Samuel meanwhile grew up in the service of the LORD. Now Eli was very old. When he heard all that his sons were doing to all Israel, and how they lay with the women who performed tasks at the entrance of the Tent of Meeting, he said to them, “Why do you do such things? I get evil reports about you from the people on all hands. Don’t, my sons! It is no favorable report I hear the people of the LORD spreading about. If a man sins against a man, the LORD may pardon him; but if a man offends against God, who can obtain pardon for him?” But they ignored their father’s plea; for the LORD was resolved that they should die. Young Samuel, meanwhile, grew in esteem and favor both with God and with men. A man of God came to Eli and said to him, “Thus said the LORD: Lo, I revealed Myself to your father’s house in Egypt when they were subject to the House of Pharaoh, and I chose them from among all the tribes of Israel to be My priests—to ascend My altar, to burn incense, [and] to carry an ephod before Me—and I assigned to your father’s house all offerings by fire of the Israelites. Why, then, do you maliciously trample upon the sacrifices and offerings that I have commanded? You have honored your sons more than Me, feeding on the first portions of every offering of My people Israel. Assuredly—declares the LORD, the God of Israel—I intended for you and your father’s house to remain in My service forever. But now—declares the LORD—far be it from Me! For I honor those who honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored. A time is coming when I will break your power and that of your father’s house, and there shall be no elder in your house. You will gaze grudgingly at all the bounty that will be bestowed on Israel, but there shall never be an elder in your house. I shall not cut off all your offspring from My altar; [but,] to make your eyes pine and your spirit languish, all the increase in your house shall die as [ordinary] men. And this shall be a sign for you: The fate of your two sons Hophni and Phinehas—they shall both die on the same day. And I will raise up for Myself a faithful priest, who will act in accordance with My wishes and My purposes. I will build for him an enduring house, and he shall walk before My anointed evermore. And all the survivors of your house shall come and bow low to him for the sake of a money fee and a loaf of bread, and shall say, ‘Please, assign me to one of the priestly duties, that I may have a morsel of bread to eat.’” Young Samuel was in the service of the LORD under Eli. In those days the word of the LORD was rare; prophecy was not widespread. One day, Eli was asleep in his usual place; his eyes had begun to fail and he could barely see. The lamp of God had not yet gone out, and Samuel was sleeping in the temple of the LORD where the Ark of God was. The LORD called out to Samuel, and he answered, “I’m coming.” He ran to Eli and said, “Here I am; you called me.” But he replied, “I didn’t call you; go back to sleep.” So he went back and lay down. Again the LORD called, “Samuel!” Samuel rose and went to Eli and said, “Here I am; you called me.” But he replied, “I didn’t call, my son; go back to sleep.”— Now Samuel had not yet experienced the LORD; the word of the LORD had not yet been revealed to him.— The LORD called Samuel again, a third time, and he rose and went to Eli and said, “Here I am; you called me.” Then Eli understood that the LORD was calling the boy. And Eli said to Samuel, “Go lie down. If you are called again, say, ‘Speak, LORD, for Your servant is listening.’” And Samuel went to his place and lay down. The LORD came, and stood there, and He called as before: “Samuel! Samuel!” And Samuel answered, “Speak, for Your servant is listening.” The LORD said to Samuel: “I am going to do in Israel such a thing that both ears of anyone who hears about it will tingle. In that day I will fulfill against Eli all that I spoke concerning his house, from beginning to end. And I declare to him that I sentence his house to endless punishment for the iniquity he knew about—how his sons committed sacrilege at will—and he did not rebuke them. Assuredly, I swear concerning the house of Eli that the iniquity of the house of Eli will never be expiated by sacrifice or offering.” Samuel lay there until morning; and then he opened the doors of the House of the LORD. Samuel was afraid to report the vision to Eli, but Eli summoned Samuel and said, “Samuel, my son”; and he answered, “Here.” And [Eli] asked, “What did He say to you? Keep nothing from me. Thus and more may God do to you if you keep from me a single word of all that He said to you!” Samuel then told him everything, withholding nothing from him. And [Eli] said, “He is the LORD; He will do what He deems right.” Samuel grew up and the LORD was with him: He did not leave any of Samuel’s predictions unfulfilled. All Israel, from Dan to Beer-sheba, knew that Samuel was trustworthy as a prophet of the LORD. And the LORD continued to appear at Shiloh: the LORD revealed Himself to Samuel at Shiloh with the word of the LORD; and Samuel’s word went forth to all Israel. Israel marched out to engage the Philistines in battle; they encamped near Eben-ezer, while the Philistines encamped at Aphek. The Philistines arrayed themselves against Israel; and when the battle was fought, Israel was routed by the Philistines, who slew about four thousand men on the field of battle. When the [Israelite] troops returned to the camp, the elders of Israel asked, “Why did the LORD put us to rout today before the Philistines? Let us fetch the Ark of the Covenant of the LORD from Shiloh; thus He will be present among us and will deliver us from the hands of our enemies.” So the troops sent men to Shiloh; there Eli’s two sons, Hophni and Phinehas, were in charge of the Ark of the Covenant of God, and they brought down from there the Ark of the Covenant of the LORD of Hosts Enthroned on the Cherubim. When the Ark of the Covenant of the LORD entered the camp, all Israel burst into a great shout, so that the earth resounded. The Philistines heard the noise of the shouting and they wondered, “Why is there such a loud shouting in the camp of the Hebrews?” And when they learned that the Ark of the LORD had come to the camp, the Philistines were frightened; for they said, “God has come to the camp.” And they cried, “Woe to us! Nothing like this has ever happened before. Woe to us! Who will save us from the power of this mighty God? He is the same God who struck the Egyptians with every kind of plague in the wilderness! Brace yourselves and be men, O Philistines! Or you will become slaves to the Hebrews as they were slaves to you. Be men and fight!” The Philistines fought; Israel was routed, and they all fled to their homes. The defeat was very great, thirty thousand foot soldiers of Israel fell there. The Ark of God was captured, and Eli’s two sons, Hophni and Phinehas, were slain. A Benjaminite ran from the battlefield and reached Shiloh the same day; his clothes were rent and there was earth on his head. When he arrived, he found Eli sitting on a seat, waiting beside the road—his heart trembling for the Ark of God. The man entered the city to spread the news, and the whole city broke out in a cry. And when Eli heard the sound of the outcry and asked, “What is the meaning of this uproar?” the man rushed over to tell Eli. Now Eli was ninety-eight years old; his eyes were fixed in a blind stare. The man said to Eli, “I am the one who came from the battlefield; I have just fled from the battlefield.” [Eli] asked, “What happened, my son?” The bearer of the news replied, “Israel fled before the Philistines and the troops also suffered a great slaughter. Your two sons, Hophni and Phinehas, are dead, and the Ark of God has been captured.” When he mentioned the Ark of God, [Eli] fell backward off the seat beside the gate, broke his neck and died; for he was an old man and heavy. He had been a chieftain of Israel for forty years. His daughter-in-law, the wife of Phinehas, was with child, about to give birth. When she heard the report that the Ark of God was captured and that her father-in-law and her husband were dead, she was seized with labor pains, and she crouched down and gave birth. As she lay dying, the women attending her said, “Do not be afraid, for you have borne a son.” But she did not respond or pay heed. She named the boy Ichabod, meaning, “The glory has departed from Israel”—referring to the capture of the Ark of God and to [the death of] her father-in-law and her husband. “The glory is gone from Israel,” she said, “for the Ark of God has been captured.” When the Philistines captured the Ark of God, they brought it from Eben-ezer to Ashdod. The Philistines took the Ark of God and brought it into the temple of Dagon and they set it up beside Dagon. Early the next day, the Ashdodites found Dagon lying face down on the ground in front of the Ark of the LORD. They picked Dagon up and put him back in his place; but early the next morning, Dagon was again lying prone on the ground in front of the Ark of the LORD. The head and both hands of Dagon were cut off, lying on the threshold; only Dagon’s trunk was left intact. That is why, to this day, the priests of Dagon and all who enter the temple of Dagon do not tread on the threshold of Dagon in Ashdod. The hand of the LORD lay heavy upon the Ashdodites, and He wrought havoc among them: He struck Ashdod and its territory with hemorrhoids. When the men of Ashdod saw how matters stood, they said, “The Ark of the God of Israel must not remain with us, for His hand has dealt harshly with us and with our god Dagon.” They sent messengers and assembled all the lords of the Philistines and asked, “What shall we do with the Ark of the God of Israel?” They answered, “Let the Ark of the God of Israel be removed to Gath.” So they moved the Ark of the God of Israel [to Gath]. And after they had moved it, the hand of the LORD came against the city, causing great panic; He struck the people of the city, young and old, so that hemorrhoids broke out among them. Then they sent the Ark of God to Ekron. But when the Ark of God came to Ekron, the Ekronites cried out, “They have moved the Ark of the God of Israel to us to slay us and our kindred.” They too sent messengers and assembled all the lords of the Philistines and said, “Send the Ark of the God of Israel away, and let it return to its own place, that it may not slay us and our kindred.” For the panic of death pervaded the whole city, so heavily had the hand of God fallen there; and the men who did not die were stricken with hemorrhoids. The outcry of the city went up to heaven. The Ark of the LORD remained in the territory of the Philistines seven months. Then the Philistines summoned the priests and the diviners and asked, “What shall we do about the Ark of the Lord? Tell us with what we shall send it off to its own place.” They answered, “If you are going to send the Ark of the God of Israel away, do not send it away without anything; you must also pay an indemnity to Him. Then you will be healed, and He will make Himself known to you; otherwise His hand will not turn away from you.” They asked, “What is the indemnity that we should pay to Him?” They answered, “Five golden hemorrhoids and five golden mice, corresponding to the number of lords of the Philistines; for the same plague struck all of you and your lords. You shall make figures of your hemorrhoids and of the mice that are ravaging your land; thus you shall honor the God of Israel, and perhaps He will lighten the weight of His hand upon you and your gods and your land. Don’t harden your hearts as the Egyptians and Pharaoh hardened their hearts. As you know, when He made a mockery of them, they had to let Israel go, and they departed. Therefore, get a new cart ready and two milch cows that have not borne a yoke; harness the cows to the cart, but take back indoors the calves that follow them. Take the Ark of the LORD and place it on the cart; and put next to it in a chest the gold objects you are paying Him as indemnity. Send it off, and let it go its own way. Then watch: If it goes up the road to Beth-shemesh, to His own territory, it was He who has inflicted this great harm on us. But if not, we shall know that it was not His hand that struck us; it just happened to us by chance.” The men did so. They took two milch cows and harnessed them to the cart, and shut up their calves indoors. They placed the Ark of the LORD on the cart together with the chest, the golden mice, and the figures of their hemorrhoids. The cows went straight ahead along the road to Beth-shemesh. They went along a single highroad, lowing as they went, and turning off neither to the right nor to the left; and the lords of the Philistines walked behind them as far as the border of Beth-shemesh. The people of Beth-shemesh were reaping their wheat harvest in the valley. They looked up and saw the Ark, and they rejoiced when they saw [it]. The cart came into the field of Joshua of Beth-shemesh and it stopped there. They split up the wood of the cart and presented the cows as a burnt offering to the LORD. A large stone was there; and the Levites took down the Ark of the LORD and the chest beside it containing the gold objects and placed them on the large stone. Then the men of Beth-shemesh presented burnt offerings and other sacrifices to the LORD that day. The five lords of the Philistines saw this and returned the same day to Ekron. The following were the golden hemorrhoids that the Philistines paid as an indemnity to the LORD: For Ashdod, one; for Gaza, one; for Ashkelon, one; for Gath, one; for Ekron, one. As for the golden mice, their number accorded with all the Philistine towns that belonged to the five lords—both fortified towns and unwalled villages, as far as the great stone on which the Ark of the LORD was set down, to this day, in the field of Joshua of Beth-shemesh. [The LORD] struck at the men of Beth-shemesh because they looked into the Ark of the LORD; He struck down seventy men among the people [and] fifty thousand men. The people mourned, for He had inflicted a great slaughter upon the population. And the men of Beth-shemesh asked, “Who can stand in attendance on the LORD, this holy God? And to whom shall He go up from us?” They sent messengers to the inhabitants of Kiriath-jearim to say, “The Philistines have sent back the Ark of the LORD. Come down and take it into your keeping.” The men of Kiriath-jearim came and took up the Ark of the LORD and brought it into the house of Abinadab on the hill; and they consecrated his son Eleazar to have charge of the Ark of the LORD. A long time elapsed from the day that the Ark was housed in Kiriath-jearim, twenty years in all; and all the House of Israel yearned after the LORD. And Samuel said to all the House of Israel, “If you mean to return to the LORD with all your heart, you must remove the alien gods and the Ashtaroth from your midst and direct your heart to the LORD and serve Him alone. Then He will deliver you from the hands of the Philistines.” And the Israelites removed the Baalim and Ashtaroth and they served the LORD alone. Samuel said, “Assemble all Israel at Mizpah, and I will pray to the LORD for you.” They assembled at Mizpah, and they drew water and poured it out before the LORD; they fasted that day, and there they confessed that they had sinned against the LORD. And Samuel acted as chieftain of the Israelites at Mizpah. When the Philistines heard that the Israelites had assembled at Mizpah, the lords of the Philistines marched out against Israel. Hearing of this, the Israelites were terrified of the Philistines and they implored Samuel, “Do not neglect us and do not refrain from crying out to the LORD our God to save us from the hands of the Philistines.” Thereupon Samuel took a suckling lamb and sacrificed it as a whole burnt offering to the LORD; and Samuel cried out to the LORD in behalf of Israel, and the LORD responded to him. For as Samuel was presenting the burnt offering and the Philistines advanced to attack Israel, the LORD thundered mightily against the Philistines that day. He threw them into confusion, and they were routed by Israel. The men of Israel sallied out of Mizpah and pursued the Philistines, striking them down to a point below Beth-car. Samuel took a stone and set it up between Mizpah and Shen, and named it Eben-ezer: “For up to now,” he said, “the LORD has helped us.” The Philistines were humbled and did not invade the territory of Israel again; and the hand of the LORD was set against the Philistines as long as Samuel lived. The towns which the Philistines had taken from Israel, from Ekron to Gath, were restored to Israel; Israel recovered all her territory from the Philistines. There was also peace between Israel and the Amorites. Samuel judged Israel as long as he lived. Each year he made the rounds of Bethel, Gilgal, and Mizpah, and acted as judge over Israel at all those places. Then he would return to Ramah, for his home was there, and there too he would judge Israel. He built an altar there to the LORD. When Samuel grew old, he appointed his sons judges over Israel. The name of his first-born son was Joel, and his second son’s name was Abijah; they sat as judges in Beer-sheba. But his sons did not follow in his ways; they were bent on gain, they accepted bribes, and they subverted justice. All the elders of Israel assembled and came to Samuel at Ramah, and they said to him, “You have grown old, and your sons have not followed your ways. Therefore appoint a king for us, to govern us like all other nations.” Samuel was displeased that they said “Give us a king to govern us.” Samuel prayed to the LORD, and the LORD replied to Samuel, “Heed the demand of the people in everything they say to you. For it is not you that they have rejected; it is Me they have rejected as their king. Like everything else they have done ever since I brought them out of Egypt to this day—forsaking Me and worshiping other gods—so they are doing to you. Heed their demand; but warn them solemnly, and tell them about the practices of any king who will rule over them.” Samuel reported all the words of the LORD to the people, who were asking him for a king. He said, “This will be the practice of the king who will rule over you: He will take your sons and appoint them as his charioteers and horsemen, and they will serve as outrunners for his chariots. He will appoint them as his chiefs of thousands and of fifties; or they will have to plow his fields, reap his harvest, and make his weapons and the equipment for his chariots. He will take your daughters as perfumers, cooks, and bakers. He will seize your choice fields, vineyards, and olive groves, and give them to his courtiers. He will take a tenth part of your grain and vintage and give it to his eunuchs and courtiers. He will take your male and female slaves, your choice young men, and your asses, and put them to work for him. He will take a tenth part of your flocks, and you shall become his slaves. The day will come when you cry out because of the king whom you yourselves have chosen; and the LORD will not answer you on that day.” But the people would not listen to Samuel’s warning. “No,” they said. “We must have a king over us, that we may be like all the other nations: Let our king rule over us and go out at our head and fight our battles.” When Samuel heard all that the people said, he reported it to the LORD. And the LORD said to Samuel, “Heed their demands and appoint a king for them.” Samuel then said to the men of Israel, “All of you go home.”
לַמְנַצֵּ֗חַ מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ בְּב֤וֹא ׀ דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִי֮ וַיַּגֵּ֪ד לְשָׁ֫א֥וּל וַיֹּ֥אמֶר ל֑וֹ בָּ֥א דָ֝וִ֗ד אֶל־בֵּ֥ית אֲחִימֶֽלֶךְ׃ מַה־תִּתְהַלֵּ֣ל בְּ֭רָעָה הַגִּבּ֑וֹר חֶ֥סֶד אֵ֝֗ל כָּל־הַיּֽוֹם׃ הַ֭וּוֹת תַּחְשֹׁ֣ב לְשׁוֹנֶ֑ךָ כְּתַ֥עַר מְ֝לֻטָּ֗שׁ עֹשֵׂ֥ה רְמִיָּֽה׃ אָהַ֣בְתָּ רָּ֣ע מִטּ֑וֹב שֶׁ֓קֶר ׀ מִדַּבֵּ֖ר צֶ֣דֶק סֶֽלָה׃ אָהַ֥בְתָּ כָֽל־דִּבְרֵי־בָ֗לַע לְשׁ֣וֹן מִרְמָֽה׃ גַּם־אֵל֮ יִתָּצְךָ֪ לָ֫נֶ֥צַח יַחְתְּךָ֣ וְיִסָּחֲךָ֣ מֵאֹ֑הֶל וְשֵֽׁרֶשְׁךָ֨ מֵאֶ֖רֶץ חַיִּ֣ים סֶֽלָה׃ וְיִרְא֖וּ צַדִּיקִ֥ים וְיִירָ֗אוּ וְעָלָ֥יו יִשְׂחָֽקוּ׃ הִנֵּ֤ה הַגֶּ֗בֶר לֹ֤א יָשִׂ֥ים אֱלֹהִ֗ים מָֽע֫וּזּ֥וֹ וַ֭יִּבְטַח בְּרֹ֣ב עָשְׁר֑וֹ יָ֝עֹ֗ז בְּהַוָּתֽוֹ׃ וַאֲנִ֤י ׀ כְּזַ֣יִת רַ֭עֲנָן בְּבֵ֣ית אֱלֹהִ֑ים בָּטַ֥חְתִּי בְחֶֽסֶד־אֱ֝לֹהִ֗ים עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃ אוֹדְךָ֣ לְ֭עוֹלָם כִּ֣י עָשִׂ֑יתָ וַאֲקַוֶּ֖ה שִׁמְךָ֥ כִֽי־ט֝֗וֹב נֶ֣גֶד חֲסִידֶֽיךָ׃ לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־מָחֲלַ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ אָ֘מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽ֝שְׁחִ֗יתוּ וְהִֽתְעִ֥יבוּ עָ֝֗וֶל אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב׃ אֱֽלֹהִ֗ים מִשָּׁמַיִם֮ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵ֫י אָדָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵ֗שׁ אֶת־אֱלֹהִֽים׃ כֻּלּ֥וֹ סָג֮ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד׃ הֲלֹ֥א יָדְעוּ֮ פֹּ֤עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם אֱ֝לֹהִ֗ים לֹ֣א קָרָֽאוּ׃ שָׁ֤ם ׀ פָּֽחֲדוּ־פַחַד֮ לֹא־הָ֪יָה֫ פָ֥חַד כִּֽי־אֱלֹהִ֗ים פִּ֭זַּר עַצְמ֣וֹת חֹנָ֑ךְ הֱ֝בִשֹׁ֗תָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מְאָסָֽם׃ מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֮ יְשֻׁע֪וֹת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב אֱ֭לֹהִים שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָאֵֽל׃ לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ בְּב֣וֹא הַ֭זִּיפִים וַיֹּאמְר֣וּ לְשָׁא֑וּל הֲלֹ֥א דָ֝וִ֗ד מִסְתַּתֵּ֥ר עִמָּֽנוּ׃ אֱ֭לֹהִים בְּשִׁמְךָ֣ הוֹשִׁיעֵ֑נִי וּבִגְבוּרָתְךָ֥ תְדִינֵֽנִי׃ אֱ֭לֹהִים שְׁמַ֣ע תְּפִלָּתִ֑י הַ֝אֲזִ֗ינָה לְאִמְרֵי־פִֽי׃ כִּ֤י זָרִ֨ים ׀ קָ֤מוּ עָלַ֗י וְֽ֭עָרִיצִים בִּקְשׁ֣וּ נַפְשִׁ֑י לֹ֤א שָׂ֨מוּ אֱלֹהִ֖ים לְנֶגְדָּ֣ם סֶֽלָה׃ הִנֵּ֣ה אֱ֭לֹהִים עֹזֵ֣ר לִ֑י אֲ֝דֹנָ֗י בְּֽסֹמְכֵ֥י נַפְשִֽׁי׃ ישוב [יָשִׁ֣יב] הָ֭רַע לְשֹׁרְרָ֑י בַּ֝אֲמִתְּךָ֗ הַצְמִיתֵֽם׃ בִּנְדָבָ֥ה אֶזְבְּחָה־לָּ֑ךְ א֤וֹדֶה שִּׁמְךָ֖ יְהוָ֣ה כִּי־טֽוֹב׃ כִּ֣י מִכָּל־צָ֭רָה הִצִּילָ֑נִי וּ֝בְאֹיְבַ֗י רָאֲתָ֥ה עֵינִֽי׃ לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃ הַאֲזִ֣ינָה אֱ֭לֹהִים תְּפִלָּתִ֑י וְאַל־תִּ֝תְעַלַּ֗ם מִתְּחִנָּתִֽי׃ הַקְשִׁ֣יבָה לִּ֣י וַעֲנֵ֑נִי אָרִ֖יד בְּשִׂיחִ֣י וְאָהִֽימָה׃ מִקּ֤וֹל אוֹיֵ֗ב מִפְּנֵ֣י עָקַ֣ת רָשָׁ֑ע כִּי־יָמִ֥יטוּ עָלַ֥י אָ֝֗וֶן וּבְאַ֥ף יִשְׂטְמֽוּנִי׃ לִ֭בִּי יָחִ֣יל בְּקִרְבִּ֑י וְאֵימ֥וֹת מָ֝֗וֶת נָפְל֥וּ עָלָֽי׃ יִרְאָ֣ה וָ֭רַעַד יָ֣בֹא בִ֑י וַ֝תְּכַסֵּ֗נִי פַּלָּצֽוּת׃ וָאֹמַ֗ר מִֽי־יִתֶּן־לִּ֣י אֵ֭בֶר כַּיּוֹנָ֗ה אָע֥וּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה׃ הִ֭נֵּה אַרְחִ֣יק נְדֹ֑ד אָלִ֖ין בַּמִּדְבָּ֣ר סֶֽלָה׃ אָחִ֣ישָׁה מִפְלָ֣ט לִ֑י מֵר֖וּחַ סֹעָ֣ה מִסָּֽעַר׃ בַּלַּ֣ע אֲ֭דֹנָי פַּלַּ֣ג לְשׁוֹנָ֑ם כִּֽי־רָאִ֨יתִי חָמָ֖ס וְרִ֣יב בָּעִֽיר׃ יוֹמָ֤ם וָלַ֗יְלָה יְסוֹבְבֻ֥הָ עַל־חוֹמֹתֶ֑יהָ וְאָ֖וֶן וְעָמָ֣ל בְּקִרְבָּֽהּ׃ הַוּ֥וֹת בְּקִרְבָּ֑הּ וְֽלֹא־יָמִ֥ישׁ מֵ֝רְחֹבָ֗הּ תֹּ֣ךְ וּמִרְמָֽה׃ כִּ֤י לֹֽא־אוֹיֵ֥ב יְחָֽרְפֵ֗נִי וְאֶ֫שָּׂ֥א לֹֽא־מְ֭שַׂנְאִי עָלַ֣י הִגְדִּ֑יל וְאֶסָּתֵ֥ר מִמֶּֽנּוּ׃ וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּֽעִי׃ אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ׃ ישימות [יַשִּׁ֤י] [מָ֨וֶת ׀] עָלֵ֗ימוֹ יֵרְד֣וּ שְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים כִּֽי־רָע֖וֹת בִּמְגוּרָ֣ם בְּקִרְבָּֽם׃ אֲ֭נִי אֶל־אֱלֹהִ֣ים אֶקְרָ֑א וַ֝יהוָ֗ה יוֹשִׁיעֵֽנִי׃ עֶ֤רֶב וָבֹ֣קֶר וְ֭צָהֳרַיִם אָשִׂ֣יחָה וְאֶהֱמֶ֑ה וַיִּשְׁמַ֥ע קוֹלִֽי׃ פָּ֘דָ֤ה בְשָׁל֣וֹם נַ֭פְשִׁי מִקֲּרָב־לִ֑י כִּֽי־בְ֝רַבִּ֗ים הָי֥וּ עִמָּדִֽי׃ יִשְׁמַ֤ע ׀ אֵ֨ל ׀ וְֽיַעֲנֵם֮ וְיֹ֤שֵׁ֥ב קֶ֗דֶם סֶ֥לָה אֲשֶׁ֤ר אֵ֣ין חֲלִיפ֣וֹת לָ֑מוֹ וְלֹ֖א יָרְא֣וּ אֱלֹהִֽים׃ שָׁלַ֣ח יָ֭דָיו בִּשְׁלֹמָ֗יו חִלֵּ֥ל בְּרִיתֽוֹ׃ חָלְק֤וּ ׀ מַחְמָאֹ֣ת פִּיו֮ וּֽקֲרָב־לִ֫בּ֥וֹ רַכּ֖וּ דְבָרָ֥יו מִשֶּׁ֗מֶן וְהֵ֣מָּה פְתִחֽוֹת׃ הַשְׁלֵ֤ךְ עַל־יְהוָ֨ה ׀ יְהָבְךָ֮ וְה֪וּא יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ לֹא־יִתֵּ֖ן לְעוֹלָ֥ם מ֗וֹט לַצַּדִּֽיק׃ וְאַתָּ֤ה אֱלֹהִ֨ים ׀ תּוֹרִדֵ֬ם ׀ לִבְאֵ֬ר שַׁ֗חַת אַנְשֵׁ֤י דָמִ֣ים וּ֭מִרְמָה לֹא־יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם וַ֝אֲנִ֗י אֶבְטַח־בָּֽךְ׃ לַמְנַצֵּ֤חַ ׀ עַל־י֬וֹנַת אֵ֣לֶם רְ֭חֹקִים לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בֶּֽאֱחֹ֨ז אֹת֖וֹ פְלִשְׁתִּ֣ים בְּגַֽת׃ חָנֵּ֣נִי אֱ֭לֹהִים כִּֽי־שְׁאָפַ֣נִי אֱנ֑וֹשׁ כָּל־הַ֝יּ֗וֹם לֹחֵ֥ם יִלְחָצֵֽנִי׃ שָׁאֲפ֣וּ שׁ֭וֹרְרַי כָּל־הַיּ֑וֹם כִּֽי־רַבִּ֨ים לֹחֲמִ֖ים לִ֣י מָרֽוֹם׃ י֥וֹם אִירָ֑א אֲ֝נִ֗י אֵלֶ֥יךָ אֶבְטָֽח׃ בֵּאלֹהִים֮ אֲהַלֵּ֪ל דְּבָ֫ר֥וֹ בֵּאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה בָשָׂ֣ר לִֽי׃ כָּל־הַ֭יּוֹם דְּבָרַ֣י יְעַצֵּ֑בוּ עָלַ֖י כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֣ם לָרָֽע׃ יָג֤וּרוּ ׀ יצפינו [יִצְפּ֗וֹנוּ] הֵ֭מָּה עֲקֵבַ֣י יִשְׁמֹ֑רוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר קִוּ֥וּ נַפְשִֽׁי׃ עַל־אָ֥וֶן פַּלֶּט־לָ֑מוֹ בְּ֝אַ֗ף עַמִּ֤ים ׀ הוֹרֵ֬ד אֱלֹהִֽים׃ נֹדִי֮ סָפַ֪רְתָּ֫ה אָ֥תָּה שִׂ֣ימָה דִמְעָתִ֣י בְנֹאדֶ֑ךָ הֲ֝לֹ֗א בְּסִפְרָתֶֽךָ׃ אָ֥֨ז יָ֘שׁ֤וּבוּ אוֹיְבַ֣י אָ֭חוֹר בְּי֣וֹם אֶקְרָ֑א זֶה־יָ֝דַ֗עְתִּי כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים לִֽי׃ בֵּֽ֭אלֹהִים אֲהַלֵּ֣ל דָּבָ֑ר בַּ֝יהוָ֗ה אֲהַלֵּ֥ל דָּבָֽר׃ בֵּֽאלֹהִ֣ים בָּ֭טַחְתִּי לֹ֣א אִירָ֑א מַה־יַּעֲשֶׂ֖ה אָדָ֣ם לִֽי׃ עָלַ֣י אֱלֹהִ֣ים נְדָרֶ֑יךָ אֲשַׁלֵּ֖ם תּוֹדֹ֣ת לָֽךְ׃ כִּ֤י הִצַּ֪לְתָּ נַפְשִׁ֡י מִמָּוֶת֮ הֲלֹ֥א רַגְלַ֗י מִ֫דֶּ֥חִי לְ֭הִֽתְהַלֵּךְ לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים בְּ֝א֗וֹר הַֽחַיִּֽים׃ לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּ֭שְׁחֵת לְדָוִ֣ד מִכְתָּ֑ם בְּבָרְח֥וֹ מִפְּנֵי־שָׁ֝א֗וּל בַּמְּעָרָֽה׃ חָנֵּ֤נִי אֱלֹהִ֨ים ׀ חָנֵּ֗נִי כִּ֥י בְךָ֮ חָסָ֪יָה נַ֫פְשִׁ֥י וּבְצֵֽל־כְּנָפֶ֥יךָ אֶחְסֶ֑ה עַ֝֗ד יַעֲבֹ֥ר הַוּֽוֹת׃ אֶ֭קְרָא לֵֽאלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי׃ יִשְׁלַ֤ח מִשָּׁמַ֨יִם ׀ וְֽיוֹשִׁיעֵ֗נִי חֵרֵ֣ף שֹׁאֲפִ֣י סֶ֑לָה יִשְׁלַ֥ח אֱ֝לֹהִ֗ים חַסְדּ֥וֹ וַאֲמִתּֽוֹ׃ נַפְשִׁ֤י ׀ בְּת֥וֹךְ לְבָאִם֮ אֶשְׁכְּבָ֪ה לֹ֫הֲטִ֥ים בְּֽנֵי־אָדָ֗ם שִׁ֭נֵּיהֶם חֲנִ֣ית וְחִצִּ֑ים וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם חֶ֣רֶב חַדָּֽה׃ ר֣וּמָה עַל־הַשָּׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃ רֶ֤שֶׁת ׀ הֵכִ֣ינוּ לִפְעָמַי֮ כָּפַ֪ף נַ֫פְשִׁ֥י כָּר֣וּ לְפָנַ֣י שִׁיחָ֑ה נָפְל֖וּ בְתוֹכָ֣הּ סֶֽלָה׃ נָ֘כ֤וֹן לִבִּ֣י אֱ֭לֹהִים נָכ֣וֹן לִבִּ֑י אָ֝שִׁ֗ירָה וַאֲזַמֵּֽרָה׃ ע֤וּרָה כְבוֹדִ֗י ע֭וּרָֽה הַנֵּ֥בֶל וְכִנּ֗וֹר אָעִ֥ירָה שָּֽׁחַר׃ אוֹדְךָ֖ בָעַמִּ֥ים ׀ אֲדֹנָ֑י אֲ֝זַמֶּרְךָ֗ בַּל־אֻמִּֽים׃ כִּֽי־גָדֹ֣ל עַד־שָׁמַ֣יִם חַסְדֶּ֑ךָ וְֽעַד־שְׁחָקִ֥ים אֲמִתֶּֽךָ׃ ר֣וּמָה עַל־שָׁמַ֣יִם אֱלֹהִ֑ים עַ֖ל כָּל־הָאָ֣רֶץ כְּבוֹדֶֽךָ׃ לַמְנַצֵּ֥חַ אַל־תַּשְׁחֵ֗ת לְדָוִ֥ד מִכְתָּֽם׃ הַֽאֻמְנָ֗ם אֵ֣לֶם צֶ֭דֶק תְּדַבֵּר֑וּן מֵישָׁרִ֥ים תִּ֝שְׁפְּט֗וּ בְּנֵ֣י אָדָֽם׃ אַף־בְּלֵב֮ עוֹלֹ֪ת תִּפְעָ֫ל֥וּן בָּאָ֡רֶץ חֲמַ֥ס יְ֝דֵיכֶ֗ם תְּפַלֵּֽסֽוּן׃ זֹ֣רוּ רְשָׁעִ֣ים מֵרָ֑חֶם תָּע֥וּ מִ֝בֶּ֗טֶן דֹּבְרֵ֥י כָזָֽב׃ חֲמַת־לָ֗מוֹ כִּדְמ֥וּת חֲמַת־נָחָ֑שׁ כְּמוֹ־פֶ֥תֶן חֵ֝רֵ֗שׁ יַאְטֵ֥ם אָזְנֽוֹ׃ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יִ֭שְׁמַע לְק֣וֹל מְלַחֲשִׁ֑ים חוֹבֵ֖ר חֲבָרִ֣ים מְחֻכָּֽם׃ אֱֽלֹהִ֗ים הֲרָס־שִׁנֵּ֥ימוֹ בְּפִ֑ימוֹ מַלְתְּע֥וֹת כְּ֝פִירִ֗ים נְתֹ֣ץ ׀ יְהוָֽה׃ יִמָּאֲס֣וּ כְמוֹ־מַ֭יִם יִתְהַלְּכוּ־לָ֑מוֹ יִדְרֹ֥ךְ חצו [חִ֝צָּ֗יו] כְּמ֣וֹ יִתְמֹלָֽלוּ׃ כְּמ֣וֹ שַׁ֭בְּלוּל תֶּ֣מֶס יַהֲלֹ֑ךְ נֵ֥פֶל אֵ֝֗שֶׁת בַּל־חָ֥זוּ שָֽׁמֶשׁ׃ בְּטֶ֤רֶם יָבִ֣ינוּ סִּֽירֹתֵיכֶ֣ם אָטָ֑ד כְּמוֹ־חַ֥י כְּמוֹ־חָ֝ר֗וֹן יִשְׂעָרֶֽנּוּ׃ יִשְׂמַ֣ח צַ֭דִּיק כִּי־חָזָ֣ה נָקָ֑ם פְּעָמָ֥יו יִ֝רְחַ֗ץ בְּדַ֣ם הָרָשָֽׁע׃ וְיֹאמַ֣ר אָ֭דָם אַךְ־פְּרִ֣י לַצַּדִּ֑יק אַ֥ךְ יֵשׁ־אֱ֝לֹהִ֗ים שֹׁפְטִ֥ים בָּאָֽרֶץ׃ לַמְנַצֵּ֣חַ אַל־תַּשְׁחֵת֮ לְדָוִ֪ד מִ֫כְתָּ֥ם בִּשְׁלֹ֥חַ שָׁא֑וּל וַֽיִּשְׁמְר֥וּ אֶת־הַ֝בַּ֗יִת לַהֲמִיתֽוֹ׃ הַצִּילֵ֖נִי מֵאֹיְבַ֥י ׀ אֱלֹהָ֑י מִּמִתְקוֹמְמַ֥י תְּשַׂגְּבֵֽנִי׃ הַ֭צִּילֵנִי מִפֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן וּֽמֵאַנְשֵׁ֥י דָ֝מִ֗ים הוֹשִׁיעֵֽנִי׃ כִּ֤י הִנֵּ֪ה אָֽרְב֡וּ לְנַפְשִׁ֗י יָג֣וּרוּ עָלַ֣י עַזִ֑ים לֹא־פִשְׁעִ֖י וְלֹא־חַטָּאתִ֣י יְהוָֽה׃ בְּֽלִי־עָ֭וֺן יְרוּצ֣וּן וְיִכּוֹנָ֑נוּ ע֖וּרָה לִקְרָאתִ֣י וּרְאֵה׃ וְאַתָּ֤ה יְהוָֽה־אֱלֹהִ֥ים ׀ צְבָא֡וֹת אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל הָקִ֗יצָה לִפְקֹ֥ד כָּֽל־הַגּוֹיִ֑ם אַל־תָּחֹ֨ן כָּל־בֹּ֖גְדֵי אָ֣וֶן סֶֽלָה׃ יָשׁ֣וּבוּ לָ֭עֶרֶב יֶהֱמ֥וּ כַכָּ֗לֶב וִיס֥וֹבְבוּ עִֽיר׃ הִנֵּ֤ה ׀ יַבִּ֘יע֤וּן בְּפִיהֶ֗ם חֲ֭רָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶ֑ם כִּי־מִ֥י שֹׁמֵֽעַ׃ וְאַתָּ֣ה יְ֭הוָה תִּשְׂחַק־לָ֑מוֹ תִּ֝לְעַ֗ג לְכָל־גּוֹיִֽם׃ עֻ֭זּוֹ אֵלֶ֣יךָ אֶשְׁמֹ֑רָה כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים מִשְׂגַּבִּֽי׃ אֱלֹהֵ֣י חסדו [חַסְדִּ֣י] יְקַדְּמֵ֑נִי אֱ֝לֹהִ֗ים יַרְאֵ֥נִי בְשֹׁרְרָֽי׃ אַל־תַּהַרְגֵ֤ם ׀ פֶּֽן־יִשְׁכְּח֬וּ עַמִּ֗י הֲנִיעֵ֣מוֹ בְ֭חֵילְךָ וְהוֹרִידֵ֑מוֹ מָֽגִנֵּ֣נוּ אֲדֹנָֽי׃ חַטַּאת־פִּ֗ימוֹ דְּֽבַר־שְׂפָ֫תֵ֥ימוֹ וְיִלָּכְד֥וּ בִגְאוֹנָ֑ם וּמֵאָלָ֖ה וּמִכַּ֣חַשׁ יְסַפֵּֽרוּ׃ כַּלֵּ֥ה בְחֵמָה֮ כַּלֵּ֪ה וְֽאֵ֫ינֵ֥מוֹ וְֽיֵדְע֗וּ כִּֽי־אֱ֭לֹהִים מֹשֵׁ֣ל בְּיַעֲקֹ֑ב לְאַפְסֵ֖י הָאָ֣רֶץ סֶֽלָה׃ וְיָשׁ֣וּבוּ לָ֭עֶרֶב יֶהֱמ֥וּ כַכָּ֗לֶב וִיס֥וֹבְבוּ עִֽיר׃ הֵ֭מָּה ינועון [יְנִיע֣וּן] לֶאֱכֹ֑ל אִם־לֹ֥א יִ֝שְׂבְּע֗וּ וַיָּלִֽינוּ׃ וַאֲנִ֤י ׀ אָשִׁ֣יר עֻזֶּךָ֮ וַאֲרַנֵּ֥ן לַבֹּ֗קֶר חַ֫סְדֶּ֥ךָ כִּֽי־הָיִ֣יתָ מִשְׂגָּ֣ב לִ֑י וּ֝מָנ֗וֹס בְּי֣וֹם צַר־לִֽי׃ עֻ֭זִּי אֵלֶ֣יךָ אֲזַמֵּ֑רָה כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים מִ֝שְׂגַּבִּ֗י אֱלֹהֵ֥י חַסְדִּֽי׃ לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־שׁוּשַׁ֣ן עֵד֑וּת מִכְתָּ֖ם לְדָוִ֣ד לְלַמֵּֽד׃ בְּהַצּוֹת֨וֹ ׀ אֶ֥ת אֲרַ֣ם נַהֲרַיִם֮ וְאֶת־אֲרַ֪ם צ֫וֹבָ֥ה וַיָּ֤שָׁב יוֹאָ֗ב וַיַּ֣ךְ אֶת־אֱד֣וֹם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁנֵ֖ים עָשָׂ֣ר אָֽלֶף׃ אֱ֭לֹהִים זְנַחְתָּ֣נוּ פְרַצְתָּ֑נוּ אָ֝נַ֗פְתָּ תְּשׁ֣וֹבֵ֥ב לָֽנוּ׃ הִרְעַ֣שְׁתָּה אֶ֣רֶץ פְּצַמְתָּ֑הּ רְפָ֖ה שְׁבָרֶ֣יהָ כִי־מָֽטָה׃ הִרְאִ֣יתָה עַמְּךָ֣ קָשָׁ֑ה הִ֝שְׁקִיתָ֗נוּ יַ֣יִן תַּרְעֵלָֽה׃ נָ֘תַ֤תָּה לִּירֵאֶ֣יךָ נֵּ֭ס לְהִתְנוֹסֵ֑ס מִ֝פְּנֵ֗י קֹ֣שֶׁט סֶֽלָה׃ לְ֭מַעַן יֵחָלְצ֣וּן יְדִידֶ֑יךָ הוֹשִׁ֖יעָה יְמִֽינְךָ֣ ועננו [וַעֲנֵֽנִי׃] אֱלֹהִ֤ים ׀ דִּבֶּ֥ר בְּקָדְשׁ֗וֹ אֶ֫עְלֹ֥זָה אֲחַלְּקָ֥ה שְׁכֶ֑ם וְעֵ֖מֶק סֻכּ֣וֹת אֲמַדֵּֽד׃ לִ֤י גִלְעָ֨ד ׀ וְלִ֬י מְנַשֶּׁ֗ה וְ֭אֶפְרַיִם מָע֣וֹז רֹאשִׁ֑י יְ֝הוּדָ֗ה מְחֹֽקְקִי׃ מוֹאָ֤ב ׀ סִ֬יר רַחְצִ֗י עַל־אֱ֭דוֹם אַשְׁלִ֣יךְ נַעֲלִ֑י עָ֝לַ֗י פְּלֶ֣שֶׁת הִתְרֹעָֽעִֽי׃ מִ֣י יֹ֭בִלֵנִי עִ֣יר מָצ֑וֹר מִ֖י נָחַ֣נִי עַד־אֱדֽוֹם׃ הֲלֹֽא־אַתָּ֣ה אֱלֹהִ֣ים זְנַחְתָּ֑נוּ וְֽלֹא־תֵצֵ֥א אֱ֝לֹהִ֗ים בְּצִבְאוֹתֵֽינוּ׃ הָֽבָה־לָּ֣נוּ עֶזְרָ֣ת מִצָּ֑ר וְ֝שָׁ֗וְא תְּשׁוּעַ֥ת אָדָם׃ בֵּֽאלֹהִ֥ים נַעֲשֶׂה־חָ֑יִל וְ֝ה֗וּא יָב֥וּס צָרֵֽינוּ׃ לַמְנַצֵּ֬חַ ׀ עַֽל־נְגִינַ֬ת לְדָוִֽד׃ שִׁמְעָ֣ה אֱ֭לֹהִים רִנָּתִ֑י הַ֝קְשִׁ֗יבָה תְּפִלָּתִֽי׃ מִקְצֵ֤ה הָאָ֨רֶץ ׀ אֵלֶ֣יךָ אֶ֭קְרָא בַּעֲטֹ֣ף לִבִּ֑י בְּצוּר־יָר֖וּם מִמֶּ֣נִּי תַנְחֵֽנִי׃ כִּֽי־הָיִ֣יתָ מַחְסֶ֣ה לִ֑י מִגְדַּל־עֹ֝֗ז מִפְּנֵ֥י אוֹיֵֽב׃ אָג֣וּרָה בְ֭אָהָלְךָ עוֹלָמִ֑ים אֶֽחֱסֶ֨ה בְסֵ֖תֶר כְּנָפֶ֣יךָ סֶּֽלָה׃ כִּֽי־אַתָּ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁמַ֣עְתָּ לִנְדָרָ֑י נָתַ֥תָּ יְ֝רֻשַּׁ֗ת יִרְאֵ֥י שְׁמֶֽךָ׃ יָמִ֣ים עַל־יְמֵי־מֶ֣לֶךְ תּוֹסִ֑יף שְׁ֝נוֹתָ֗יו כְּמוֹ־דֹ֥ר וָדֹֽר׃ יֵשֵׁ֣ב ע֭וֹלָם לִפְנֵ֣י אֱלֹהִ֑ים חֶ֥סֶד וֶ֝אֱמֶ֗ת מַ֣ן יִנְצְרֻֽהוּ׃ כֵּ֤ן אֲזַמְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לָעַ֑ד לְֽשַׁלְּמִ֥י נְדָרַ֗י י֣וֹם ׀ יֽוֹם׃ לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־יְדוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ אַ֣ךְ אֶל־אֱ֭לֹהִים דּֽוּמִיָּ֣ה נַפְשִׁ֑י מִ֝מֶּ֗נּוּ יְשׁוּעָתִֽי׃ אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִֽישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹא־אֶמּ֥וֹט רַבָּֽה׃ עַד־אָ֤נָה ׀ תְּהֽוֹתְת֣וּ עַל אִישׁ֮ תְּרָצְּח֪וּ כֻ֫לְּכֶ֥ם כְּקִ֥יר נָט֑וּי גָּ֝דֵ֗ר הַדְּחוּיָֽה׃ אַ֤ךְ מִשְּׂאֵת֨וֹ ׀ יָעֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֮ יִרְצ֪וּ כָ֫זָ֥ב בְּפִ֥יו יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַלְלוּ־סֶֽלָה׃ אַ֣ךְ לֵ֭אלֹהִים דּ֣וֹמִּי נַפְשִׁ֑י כִּי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תִּקְוָתִֽי׃ אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִֽישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹ֣א אֶמּֽוֹט׃ עַל־אֱ֭לֹהִים יִשְׁעִ֣י וּכְבוֹדִ֑י צוּר־עֻזִּ֥י מַ֝חְסִ֗י בֵּֽאלֹהִֽים׃ בִּטְח֘וּ ב֤וֹ בְכָל־עֵ֨ת ׀ עָ֗ם שִׁפְכֽוּ־לְפָנָ֥יו לְבַבְכֶ֑ם אֱלֹהִ֖ים מַחֲסֶה־לָּ֣נוּ סֶֽלָה׃ אַ֤ךְ ׀ הֶ֥בֶל בְּנֵֽי־אָדָם֮ כָּזָ֪ב בְּנֵ֫י אִ֥ישׁ בְּמֹאזְנַ֥יִם לַעֲל֑וֹת הֵ֝֗מָּה מֵהֶ֥בֶל יָֽחַד׃ אַל־תִּבְטְח֣וּ בְעֹשֶׁק֮ וּבְגָזֵ֪ל אַל־תֶּ֫הְבָּ֥לוּ חַ֤יִל ׀ כִּֽי־יָנ֑וּב אַל־תָּשִׁ֥יתוּ לֵֽב׃ אַחַ֤ת ׀ דִּבֶּ֬ר אֱלֹהִ֗ים שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי כִּ֥י עֹ֝֗ז לֵאלֹהִֽים׃ וּלְךָֽ־אֲדֹנָ֥י חָ֑סֶד כִּֽי־אַתָּ֨ה תְשַׁלֵּ֖ם לְאִ֣ישׁ כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ׃ מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בִּ֝הְיוֹת֗וֹ בְּמִדְבַּ֥ר יְהוּדָֽה׃ אֱלֹהִ֤ים ׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁחֲ֫רֶ֥ךָּ צָמְאָ֬ה לְךָ֨ ׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם׃ כֵּ֭ן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִ֑יךָ לִרְא֥וֹת עֻ֝זְּךָ֗ וּכְבוֹדֶֽךָ׃ כִּי־ט֣וֹב חַ֭סְדְּךָ מֵֽחַיִּ֗ים שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ׃ כֵּ֣ן אֲבָרֶכְךָ֣ בְחַיָּ֑י בְּ֝שִׁמְךָ אֶשָּׂ֥א כַפָּֽי׃ כְּמ֤וֹ חֵ֣לֶב וָ֭דֶשֶׁן תִּשְׂבַּ֣ע נַפְשִׁ֑י וְשִׂפְתֵ֥י רְ֝נָנ֗וֹת יְהַלֶּל־פִּֽי׃ אִם־זְכַרְתִּ֥יךָ עַל־יְצוּעָ֑י בְּ֝אַשְׁמֻר֗וֹת אֶהְגֶּה־בָּֽךְ׃ כִּֽי־הָיִ֣יתָ עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י וּבְצֵ֖ל כְּנָפֶ֣יךָ אֲרַנֵּֽן׃ דָּבְקָ֣ה נַפְשִׁ֣י אַחֲרֶ֑יךָ בִּ֝֗י תָּמְכָ֥ה יְמִינֶֽךָ׃ וְהֵ֗מָּה לְ֭שׁוֹאָה יְבַקְשׁ֣וּ נַפְשִׁ֑י יָ֝בֹ֗אוּ בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ יַגִּירֻ֥הוּ עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב מְנָ֖ת שֻׁעָלִ֣ים יִהְיֽוּ׃ וְהַמֶּלֶךְ֮ יִשְׂמַ֪ח בֵּאלֹ֫הִ֥ים יִ֭תְהַלֵּל כָּל־הַנִּשְׁבָּ֣ע בּ֑וֹ כִּ֥י יִ֝סָּכֵ֗ר פִּ֣י דֽוֹבְרֵי־שָֽׁקֶר׃ לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ שְׁמַע־אֱלֹהִ֣ים קוֹלִ֣י בְשִׂיחִ֑י מִפַּ֥חַד א֝וֹיֵ֗ב תִּצֹּ֥ר חַיָּֽי׃ תַּ֭סְתִּירֵנִי מִסּ֣וֹד מְרֵעִ֑ים מֵ֝רִגְשַׁ֗ת פֹּ֣עֲלֵי אָֽוֶן׃ אֲשֶׁ֤ר שָׁנְנ֣וּ כַחֶ֣רֶב לְשׁוֹנָ֑ם דָּרְכ֥וּ חִ֝צָּ֗ם דָּבָ֥ר מָֽר׃ לִיר֣וֹת בַּמִּסְתָּרִ֣ים תָּ֑ם פִּתְאֹ֥ם יֹ֝רֻ֗הוּ וְלֹ֣א יִירָֽאוּ׃ יְחַזְּקוּ־לָ֨מוֹ ׀ דָּ֘בָ֤ר רָ֗ע יְֽ֭סַפְּרוּ לִטְמ֣וֹן מוֹקְשִׁ֑ים אָ֝מְר֗וּ מִ֣י יִרְאֶה־לָּֽמוֹ׃ יַֽחְפְּֽשׂוּ־עוֹלֹ֗ת תַּ֭מְנוּ חֵ֣פֶשׂ מְחֻפָּ֑שׂ וְקֶ֥רֶב אִ֝֗ישׁ וְלֵ֣ב עָמֹֽק׃ וַיֹּרֵ֗ם אֱלֹ֫הִ֥ים חֵ֥ץ פִּתְא֑וֹם הָ֝י֗וּ מַכּוֹתָֽם׃ וַיַּכְשִׁיל֣וּהוּ עָלֵ֣ימוֹ לְשׁוֹנָ֑ם יִ֝תְנֹדֲד֗וּ כָּל־רֹ֥אֵה בָֽם׃ וַיִּֽירְא֗וּ כָּל־אָ֫דָ֥ם וַ֭יַּגִּידוּ פֹּ֥עַל אֱלֹהִ֗ים וּֽמַעֲשֵׂ֥הוּ הִשְׂכִּֽילוּ׃ יִשְׂמַ֬ח צַדִּ֣יק בַּ֭יהוָה וְחָ֣סָה ב֑וֹ וְ֝יִתְהַֽלְל֗וּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃ לַמְנַצֵּ֥חַ מִזְמ֗וֹר לְדָוִ֥ד שִֽׁיר׃ לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּ֝לְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃ שֹׁמֵ֥עַ תְּפִלָּ֑ה עָ֝דֶ֗יךָ כָּל־בָּשָׂ֥ר יָבֹֽאוּ׃ דִּבְרֵ֣י עֲ֭וֺנֹת גָּ֣בְרוּ מֶ֑נִּי פְּ֝שָׁעֵ֗ינוּ אַתָּ֥ה תְכַפְּרֵֽם׃ אַשְׁרֵ֤י ׀ תִּֽבְחַ֣ר וּתְקָרֵב֮ יִשְׁכֹּ֪ן חֲצֵ֫רֶ֥יךָ נִ֭שְׂבְּעָה בְּט֣וּב בֵּיתֶ֑ךָ קְ֝דֹ֗שׁ הֵיכָלֶֽךָ׃ נ֤וֹרָא֨וֹת ׀ בְּצֶ֣דֶק תַּ֭עֲנֵנוּ אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעֵ֑נוּ מִבְטָ֥ח כָּל־קַצְוֵי־אֶ֝֗רֶץ וְיָ֣ם רְחֹקִֽים׃ מֵכִ֣ין הָרִ֣ים בְּכֹח֑וֹ נֶ֝אְזָ֗ר בִּגְבוּרָֽה׃ מַשְׁבִּ֤יחַ ׀ שְׁא֣וֹן יַ֭מִּים שְׁא֥וֹן גַּלֵּיהֶ֗ם וַהֲמ֥וֹן לְאֻמִּֽים׃ וַיִּ֤ירְא֨וּ ׀ יֹשְׁבֵ֣י קְ֭צָוֺת מֵאוֹתֹתֶ֑יךָ מ֤וֹצָֽאֵי־בֹ֖קֶר וָעֶ֣רֶב תַּרְנִֽין׃ פָּקַ֥דְתָּ הָאָ֨רֶץ ׀ וַתְּשֹׁ֪קְקֶ֡הָ רַבַּ֬ת תַּעְשְׁרֶ֗נָּה פֶּ֣לֶג אֱ֭לֹהִים מָ֣לֵא מָ֑יִם תָּכִ֥ין דְּ֝גָנָ֗ם כִּי־כֵ֥ן תְּכִינֶֽהָ׃ תְּלָמֶ֣יהָ רַ֭וֵּה נַחֵ֣ת גְּדוּדֶ֑יהָ בִּרְבִיבִ֥ים תְּ֝מֹגְגֶ֗נָּה צִמְחָ֥הּ תְּבָרֵֽךְ׃ עִ֭טַּרְתָּ שְׁנַ֣ת טוֹבָתֶ֑ךָ וּ֝מַעְגָּלֶ֗יךָ יִרְעֲפ֥וּן דָּֽשֶׁן׃ יִ֭רְעֲפוּ נְא֣וֹת מִדְבָּ֑ר וְ֝גִ֗יל גְּבָע֥וֹת תַּחְגֹּֽרְנָה׃ לָבְשׁ֬וּ כָרִ֨ים ׀ הַצֹּ֗אן וַעֲמָקִ֥ים יַֽעַטְפוּ־בָ֑ר יִ֝תְרוֹעֲע֗וּ אַף־יָשִֽׁירוּ׃
For the leader. A maskil of David, when Doeg the Edomite came and informed Saul, telling him, “David came to Ahimelech’s house.” Why do you boast of your evil, brave fellow? God’s faithfulness never ceases. Your tongue devises mischief, like a sharpened razor that works treacherously. You prefer evil to good, the lie, to speaking truthfully.Selah. You love all pernicious words, treacherous speech. So God will tear you down for good, will break you and pluck you from your tent, and root you out of the land of the living. Selah. The righteous, seeing it, will be awestruck; they will jibe at him, saying, “Here was a fellow who did not make God his refuge, but trusted in his great wealth, relied upon his mischief.” But I am like a thriving olive tree in God’s house; I trust in the faithfulness of God forever and ever. I praise You forever, for You have acted; I declare that Your name is good in the presence of Your faithful ones. For the leader; on mahalath.A maskil of David. The benighted man thinks, “God does not care.” Man’s wrongdoing is corrupt and loathsome; no one does good. God looks down from heaven on mankind to find a man of understanding, a man mindful of God. Everyone is dross, altogether foul; there is none who does good, not even one. Are they so witless, those evildoers, who devour my people as they devour food, and do not invoke God? There they will be seized with fright —never was there such a fright— for God has scattered the bones of your besiegers; you have put them to shame, for God has rejected them. O that the deliverance of Israel might come from Zion! When God restores the fortunes of His people, Jacob will exult, Israel will rejoice. For the leader; with instrumental music. A maskil of David, when the Ziphites came and told Saul, “Know, David is in hiding among us.” O God, deliver me by Your name; by Your power vindicate me. O God, hear my prayer; give ear to the words of my mouth. For strangers have risen against me, and ruthless men seek my life; they are unmindful of God.Selah. See, God is my helper; the Lord is my support. He will repay the evil of my watchful foes; by Your faithfulness, destroy them! Then I will offer You a freewill sacrifice; I will praise Your name, LORD, for it is good, for it has saved me from my foes, and let me gaze triumphant upon my enemies. For the leader; with instrumental music. A maskil of David. Give ear, O God, to my prayer; do not ignore my plea; pay heed to me and answer me. I am tossed about, complaining and moaning at the clamor of the enemy, because of the oppression of the wicked; for they bring evil upon me and furiously harass me. My heart is convulsed within me; terrors of death assail me. Fear and trembling invade me; I am clothed with horror. I said, “O that I had the wings of a dove! I would fly away and find rest; surely, I would flee far off; I would lodge in the wilderness;selah I would soon find me a refuge from the sweeping wind, from the tempest.” O Lord, confound their speech, confuse it! For I see lawlessness and strife in the city; day and night they make their rounds on its walls; evil and mischief are inside it. Malice is within it; fraud and deceit never leave its square. It is not an enemy who reviles me —I could bear that; it is not my foe who vaunts himself against me —I could hide from him; but it is you, my equal, my companion, my friend; sweet was our fellowship; we walked together in God’s house. Let Him incite death against them; may they go down alive into Sheol! For where they dwell, there evil is. As for me, I call to God; the LORD will deliver me. Evening, morning, and noon, I complain and moan, and He hears my voice. He redeems me unharmed from the battle against me; it is as though many are on my side. God who has reigned from the first, who will have no successor, hears and humbles those who have no fear of God.Selah. He harmed his ally, he broke his pact; his talk was smoother than butter, yet his mind was on war; his words were more soothing than oil, yet they were drawn swords. Cast your burden on the LORD and He will sustain you; He will never let the righteous man collapse. For You, O God, will bring them down to the nethermost Pit— those murderous, treacherous men; they shall not live out half their days; but I trust in You. For the leader; on yonath elem reḥokim. Of David. A michtam; when the Philistines seized him in Gath. Have mercy on me, O God, for men persecute me; all day long my adversary oppresses me. My watchful foes persecute me all day long; many are my adversaries, O Exalted One. When I am afraid, I trust in You, in God, whose word I praise, in God I trust; I am not afraid; what can mortals do to me? All day long they cause me grief in my affairs, they plan only evil against me. They plot, they lie in ambush; they watch my every move, hoping for my death. Cast them out for their evil; subdue peoples in Your anger, O God. You keep count of my wanderings; put my tears into Your flask, into Your record. Then my enemies will retreat when I call on You; this I know, that God is for me. In God, whose word I praise, in the LORD, whose word I praise, in God I trust; I am not afraid; what can man do to me? I must pay my vows to You, O God; I will render thank offerings to You. For You have saved me from death, my foot from stumbling, that I may walk before God in the light of life. For the leader; al tashḥeth. Of David. A michtam; when he fled from Saul into a cave. Have mercy on me, O God, have mercy on me, for I seek refuge in You, I seek refuge in the shadow of Your wings, until danger passes. I call to God Most High, to God who is good to me. He will reach down from heaven and deliver me: God will send down His steadfast love; my persecutor reviles.Selah. As for me, I lie down among man-eating lions whose teeth are spears and arrows, whose tongue is a sharp sword. Exalt Yourself over the heavens, O God, let Your glory be over all the earth! They prepared a net for my feet to ensnare me; they dug a pit for me, but they fell into it.Selah. My heart is firm, O God; my heart is firm; I will sing, I will chant a hymn. Awake, O my soul! Awake, O harp and lyre! I will wake the dawn. I will praise You among the peoples, O Lord; I will sing a hymn to You among the nations; for Your faithfulness is as high as heaven; Your steadfastness reaches to the sky. Exalt Yourself over the heavens, O God, let Your glory be over all the earth! For the leader; al tashḥeth. Of David. A michtam. O mighty ones, do you really decree what is just? Do you judge mankind with equity? In your minds you devise wrongdoing in the land; with your hands you deal out lawlessness. The wicked are defiant from birth; the liars go astray from the womb. Their venom is like that of a snake, a deaf viper that stops its ears so as not to hear the voice of charmers or the expert mutterer of spells. O God, smash their teeth in their mouth; shatter the fangs of lions, O LORD; let them melt, let them vanish like water; let Him aim His arrows that they be cut down; like a snail that melts away as it moves; like a woman’s stillbirth, may they never see the sun! Before the thorns grow into a bramble, may He whirl them away alive in fury. The righteous man will rejoice when he sees revenge; he will bathe his feet in the blood of the wicked. Men will say, “There is, then, a reward for the righteous; there is, indeed, divine justice on earth.” For the leader; al tashḥeth. Of David. A michtam; when Saul sent men to watch his house in order to put him to death. Save me from my enemies, O my God; secure me against my assailants. Save me from evildoers; deliver me from murderers. For see, they lie in wait for me; fierce men plot against me for no offense of mine, for no transgression, O LORD; for no guilt of mine do they rush to array themselves against me. Look, rouse Yourself on my behalf! You, O LORD God of hosts, God of Israel, bestir Yourself to bring all nations to account; have no mercy on any treacherous villain. Selah. They come each evening growling like dogs, roaming the city. They rave with their mouths, sharp words are on their lips; [they think,] “Who hears?” But You, O LORD, laugh at them; You mock all the nations. O my strength, I wait for You; for God is my haven. My faithful God will come to aid me; God will let me gloat over my watchful foes. Do not kill them lest my people be unmindful; with Your power make wanderers of them; bring them low, O our shield, the Lord, because of their sinful mouths, the words on their lips. Let them be trapped by their pride, and by the imprecations and lies they utter. In Your fury put an end to them; put an end to them that they be no more; that it may be known to the ends of the earth that God does rule over Jacob.Selah. They come each evening growling like dogs, roaming the city. They wander in search of food; and whine if they are not satisfied. But I will sing of Your strength, extol each morning Your faithfulness; for You have been my haven, a refuge in time of trouble. O my strength, to You I sing hymns; for God is my haven, my faithful God. For the leader; on shushan eduth. A michtam of David (to be taught), when he fought with Aram-Naharaim and Aram-Zobah, and Joab returned and defeated Edom—[an army] of twelve thousand men—in the Valley of Salt. O God, You have rejected us, You have made a breach in us; You have been angry; restore us! You have made the land quake; You have torn it open. Mend its fissures, for it is collapsing. You have made Your people suffer hardship; You have given us wine that makes us reel. Give those who fear You because of Your truth a banner for rallying.Selah. That those whom You love might be rescued, deliver with Your right hand and answer me. God promised in His sanctuary that I would exultingly divide up Shechem, and measure the Valley of Sukkoth; Gilead and Manasseh would be mine, Ephraim my chief stronghold, Judah my scepter; Moab would be my washbasin; on Edom I would cast my shoe; acclaim me, O Philistia! Would that I were brought to the bastion! Would that I were led to Edom! But You have rejected us, O God; God, You do not march with our armies. Grant us Your aid against the foe, for the help of man is worthless. With God we shall triumph; He will trample our foes. For the leader; with instrumental music. Of David. Hear my cry, O God, heed my prayer. From the end of the earth I call to You; when my heart is faint, You lead me to a rock that is high above me. For You have been my refuge, a tower of strength against the enemy. O that I might dwell in Your tent forever, take refuge under Your protecting wings. Selah. O God, You have heard my vows; grant the request of those who fear Your name. Add days to the days of the king; may his years extend through generations; may he dwell in God’s presence forever; appoint steadfast love to guard him. So I will sing hymns to Your name forever, as I fulfill my vows day after day. For the leader; on Jeduthun. A psalm of David. Truly my soul waits quietly for God; my deliverance comes from Him. Truly He is my rock and deliverance, my haven; I shall never be shaken. How long will all of you attack a man, to crush him, as though he were a leaning wall, a tottering fence? They lay plans to topple him from his rank; they delight in falsehood; they bless with their mouths, while inwardly they curse.Selah. Truly, wait quietly for God, O my soul, for my hope comes from Him. He is my rock and deliverance, my haven; I shall not be shaken. I rely on God, my deliverance and glory, my rock of strength; in God is my refuge. Trust in Him at all times, O people; pour out your hearts before Him; God is our refuge. Selah. Men are mere breath; mortals, illusion; placed on a scale all together, they weigh even less than a breath. Do not trust in violence, or put false hopes in robbery; if force bears fruit pay it no mind. One thing God has spoken; two things have I heard: that might belongs to God, and faithfulness is Yours, O Lord, to reward each man according to his deeds. A psalm of David, when he was in the Wilderness of Judah. God, You are my God; I search for You, my soul thirsts for You, my body yearns for You, as a parched and thirsty land that has no water. I shall behold You in the sanctuary, and see Your might and glory, Truly Your faithfulness is better than life; my lips declare Your praise. I bless You all my life; I lift up my hands, invoking Your name. I am sated as with a rich feast, I sing praises with joyful lips when I call You to mind upon my bed, when I think of You in the watches of the night; for You are my help, and in the shadow of Your wings I shout for joy. My soul is attached to You; Your right hand supports me. May those who seek to destroy my life enter the depths of the earth. May they be gutted by the sword; may they be prey to jackals. But the king shall rejoice in God; all who swear by Him shall exult, when the mouth of liars is stopped. For the leader. A psalm of David. Hear my voice, O God, when I plead; guard my life from the enemy’s terror. Hide me from a band of evil men, from a crowd of evildoers, who whet their tongues like swords; they aim their arrows—cruel words— to shoot from hiding at the blameless man; they shoot him suddenly and without fear. They arm themselves with an evil word; when they speak, it is to conceal traps; they think, “Who will see them?” Let the wrongdoings they have concealed, each one inside him, his secret thoughts, be wholly exposed. God shall shoot them with arrows; they shall be struck down suddenly. Their tongue shall be their downfall; all who see them shall recoil in horror; all men shall stand in awe; they shall proclaim the work of God and His deed which they perceived. The righteous shall rejoice in the LORD, and take refuge in Him; all the upright shall exult. For the leader. A psalm of David. A song. Praise befits You in Zion, O God; vows are paid to You; all mankind comes to You, You who hear prayer. When all manner of sins overwhelm me, it is You who forgive our iniquities. Happy is the man You choose and bring near to dwell in Your courts; may we be sated with the blessings of Your house, Your holy temple. Answer us with victory through awesome deeds, O God, our deliverer, in whom all the ends of the earth and the distant seas put their trust; who by His power fixed the mountains firmly, who is girded with might, who stills the raging seas, the raging waves, and tumultuous peoples. Those who live at the ends of the earth are awed by Your signs; You make the lands of sunrise and sunset shout for joy. You take care of the earth and irrigate it; You enrich it greatly, with the channel of God full of water; You provide grain for men; for so do You prepare it. Saturating its furrows, leveling its ridges, You soften it with showers, You bless its growth. You crown the year with Your bounty; fatness is distilled in Your paths; the pasturelands distill it; the hills are girded with joy. The meadows are clothed with flocks, the valleys mantled with grain; they raise a shout, they break into song.
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה:
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי. וְגוֹמְרָהּ עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לֹא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:
בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וְשֶׁלֹּא לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם:
מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:
הָיָה קוֹרֵא בַתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב, וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם:
אֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים, בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לִשְׁנִיָּה, בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע, וּבֵין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב לֹא יַפְסִיק. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם:
הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא. קָרָא וְלֹא דִקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יָצָא. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא. קָרָא וְטָעָה, יַחֲזֹר לְמָקוֹם שֶׁטָּעָה:
הָאֻמָּנִין קוֹרִין בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְרֹאשׁ הַנִּדְבָּךְ, מַה שֶּׁאֵינָן רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן בַּתְּפִלָּה:
חָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם לֹא עָשָׂה מַעֲשֶׂה. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁקָּרָא בַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמַר לָהֶם, אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת:
רָחַץ לַיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ. אָמַר לָהֶם, אֵינִי כִשְׁאָר כָּל אָדָם, אִסְטְנִיס אָנִי:
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ, קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, לֹא לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים. אָמַר לָהֶם, אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה:
חָתָן אִם רָצָה לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לַיְלָה הָרִאשׁוֹן, קוֹרֵא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הָרוֹצֶה לִטֹּל אֶת הַשֵּׁם יִטֹּל:
מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע, מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין. נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה וְחִלּוּפֵיהֶן וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן, אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה, אֶת שֶׁלַּמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן פְּטוּרִים, וְאֶת שֶׁאֵין לַמִּטָּה צֹרֶךְ בָּהֶן חַיָּבִין. אֵלּוּ וָאֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַתְּפִלָּה:
קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְחָזְרוּ, אִם יְכוֹלִין לְהַתְחִיל וְלִגְמֹר עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַשּׁוּרָה, יַתְחִילוּ. וְאִם לָאו, לֹא יַתְחִילוּ. הָעוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה, הַפְּנִימִים פְּטוּרִים, וְהַחִיצוֹנִים חַיָּבִין:
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִין מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלִּין, וְחַיָּבִין בִּתְפִלָּה וּבִמְזוּזָה, וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן:
בַּעַל קֶרִי מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְאַחֲרֶיהָ. וְעַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו, וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְבָרֵךְ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם:
הָיָה עוֹמֵד בַּתְּפִלָּה, וְנִזְכַּר שֶׁהוּא בַעַל קְרִי, לֹא יַפְסִיק, אֶלָּא יְקַצֵּר. יָרַד לִטְבֹּל, אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת וְלִקְרוֹת עַד שֶׁלֹּא תָנֵץ הַחַמָּה, יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא. וְאִם לָאו, יִתְכַּסֶּה בַמַּיִם וְיִקְרָא. אֲבָל לֹא יִתְכַּסֶּה, לֹא בַמַּיִם הָרָעִים וְלֹא בְמֵי הַמִּשְׁרָה, עַד שֶׁיַּטִּיל לְתוֹכָן מָיִם. וְכַמָּה יַרְחִיק מֵהֶם וּמִן הַצּוֹאָה, אַרְבַּע אַמּוֹת:
זָב שֶׁרָאָה קְרִי, וְנִדָּה שֶׁפָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע, וְהַמְשַׁמֶּשֶׁת שֶׁרָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכִין טְבִילָה, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר:
תְּפִלַּת הַשַּׁחַר, עַד חֲצוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. תְּפִלַּת הַמִּנְחָה עַד הָעֶרֶב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד פְּלַג הַמִּנְחָה. תְּפִלַּת הָעֶרֶב אֵין לָהּ קֶבַע. וְשֶׁל מוּסָפִין כָּל הַיּוֹם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁבַע שָׁעוֹת: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה. אָמְרוּ לוֹ, מַה מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם, בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תַּקָלָה עַל יָדִי, וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו, יִתְפַּלֵּל שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְאִם לָאו, מֵעֵין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קֶבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה, מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. אוֹמֵר, הוֹשַׁע הַשֵּׁם אֶת עַמְּךָ אֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּכָל פָּרָשַׁת הָעִבּוּר יִהְיוּ צָרְכֵיהֶם לְפָנֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, יֵרֵד. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד, יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים: הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בְקָרוֹן אוֹ בְאַסְדָּה, יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶש הַקָּדָשִׁים: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְחֶבֶר עִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֶבֶר עִיר, הַיָּחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין: אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק:
מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְשׁוֹאֲלִין הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּהוֹדָאָה:
הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה, יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא יְהֵא סָרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָהּ:
הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי:
הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא, סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף:
כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת. עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, חוּץ מִן הַיַּיִן, שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוּץ מִן הַפַּת, שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים:
בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, יָצָא. וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, לֹא יָצָא. עַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל נִהְיָה, יָצָא:
עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הַחֹמֶץ וְעַל הַנּוֹבְלוֹת וְעַל הַגּוֹבַאי אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה אֵין מְבָרְכִין עָלָיו:
הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה, מְבָרֵךְ עָלָיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה:
בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָטַר אֶת הַפָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:
הָיוּ יוֹשְׁבִין לֶאֱכֹל, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסֵבּוּ, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן. בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם. וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעֻדָּה:
הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה, מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה:
אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים, מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ, מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת. הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, חַיָּבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כַּזַּיִת, וְהַכּוּתִי, מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. אֲבָל אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנָּכְרִי, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם:
נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶם. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין, עַד כַּזָּיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד כַּבֵּיצָה:
כֵּיצַד מְזַמְּנִין, בִּשְׁלשָׁה אוֹמֵר נְבָרֵךְ. בִּשְׁלשָׁה וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בַּעֲשָׂרָה, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ. בַּעֲשָׂרָה וָהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. אֶחָד עֲשָׂרָה וְאֶחָד עֲשָׂרָה רִבּוֹא. בְּמֵאָה אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ. בְּמֵאָה וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בְּאֶלֶף, אוֹמֵר נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בְּאֶלֶף וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. בְּרִבּוֹא, אוֹמֵר, נְבָרֵךְ לַייָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכָלְנוּ. בְּרִבּוֹא וְהוּא, אוֹמֵר בָּרְכוּ. כְּעִנְיָן שֶׁהוּא מְבָרֵךְ, כָּךְ עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכָלְנוּ. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, לְפִי רֹב הַקָּהָל הֵן מְבָרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, יְיָ מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל (תהלים סח). אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מַה מָּצִינוּ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אֶחָד מְרֻבִּין וְאֶחָד מֻעָטִין אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בָּרְכוּ אֶת יְיָ הַמְבֹרָךְ:
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְאֶחָד, אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק, וְכֵן אַרְבָּעָה, וְכֵן חֲמִשָּׁה. שִׁשָּׁה נֶחֱלָקִין, עַד עֲשָׂרָה. וַעֲשָׂרָה אֵינָן נֶחֱלָקִין, עַד שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים:
שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִים לְזִמּוּן. וְאִם לָאו, אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן, וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. אֵין מְבָרְכִין עַל הַיַּיִן עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרְכִין:
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעֻדָּה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדָיִם:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבָּיִת:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:
אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים, וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ:
מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכָּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:
בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ, וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִי הַמְבָרֵךְ, עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה:
הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:
עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת, אוֹמֵר בָּרוּךְ עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, בִּזְמַן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ לִפְרָקִים. עַל הַגְּשָׁמִים וְעַל הַבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת:
בָּנָה בַיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין הָרָעָה. הַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. כֵּיצַד. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וְאָמַר, יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָא בַדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֵלּוּ בְּנֵי בֵיתִי, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא:
הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה לְשֶׁעָבַר, וְצוֹעֵק לֶעָתִיד לָבֹא:
חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. בְּכָל לְבָבְךָ, בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע. וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מָמוֹנֶךָ. דָּבָר אַחֵר בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד. לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים. לֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפֻנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא, וּרְקִיקָה מִקַּל וָחֹמֶר. כָּל חוֹתְמֵי בְרָכוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ אוֹמְרִים מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין, וְאָמְרוּ, אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. וְהִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ב) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְיָ עִמָּכֶם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְיָ. וְאוֹמֵר (שופטים ו) יְיָ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. וְאוֹמֵר (משלי כג) אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ. וְאוֹמֵר (תהלים קיט) עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, הֵפֵרוּ תוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ:
From what time may one recite the Shema in the evening? From the time that the priests enter [their houses] in order to eat their terumah until the end of the first watch, the words of Rabbi Eliezer. The sages say: until midnight. Rabban Gamaliel says: until dawn. Once it happened that his sons came home [late] from a wedding feast and they said to him: we have not yet recited the [evening] Shema. He said to them: if it is not yet dawn you are still obligated to recite. And not in respect to this alone did they so decide, but wherever the sages say “until midnight,” the mitzvah may be performed until dawn. The burning of the fat and the pieces may be performed till dawn. Similarly, all [the offerings] that are to be eaten within one day may be eaten till dawn. Why then did the sages say “until midnight”? In order to keep a man far from transgression. From what time may one recite the Shema in the morning? From the time that one can distinguish between blue and white. Rabbi Eliezer says: between blue and green. And he must finish it by sunrise. Rabbi Joshua says: until the third hour of the day, for such is the custom of the children of kings, to rise at the third hour. If one recites the Shema later he loses nothing, like one who reads in the Torah. Bet Shammai say: in the evening every man should recline and recite [the Shema], and in the morning he should stand, as it says, “And when you lie down and when you get up” (Deuteronomy 6:7). Bet Hillel say that every man should recite in his own way, as it says, “And when you walk by the way” (ibid). Why then is it said, “And when you lies down and when you get up?” At the time when people lie down and at the time when people rise up. Rabbi Tarfon said: I was once walking by the way and I reclined to recite the Shema according to the words of Bet Shammai, and I incurred danger from robbers. They said to him: you deserved to come to harm, because you acted against the words of Bet Hillel. In the morning he recites two blessings before it and one after it; in the evening two before it and two after it, one long and one short. Where they [the sages] said that a long one should be said, he may not say a short one; where they said a short one he may not say a long one [Where they said] to conclude [with a blessing] he is not permitted to not conclude; where they said to not conclude [with a blessing], he may not conclude. They mention the Exodus from Egypt at night. Rabbi Elazar ben Azaryah said: "Behold, I am almost a seventy-year old man and I have not succeeded in [understanding why] the Exodus from Egypt should be mentioned at night, until Ben Zoma explained it from a verse (Deuteronomy 16:3): ‘In order that you may remember the day you left Egypt all the days of your life.’ ‘The days of your life’ refers to the days. ‘All the days of your life’ refers to the nights. And the sages say: ‘the days of your life’ refers to this world. ‘All the days of your life’ includes the days of the Messiah. If one was reading in the Torah [the section of the Shema] and the time for its recital arrived, if he directed his heart [to fulfill the mitzvah] he has fulfilled his obligation, but if not he has not fulfilled his obligation. In the breaks [between sections] one may give greeting out of respect and return greeting; in the middle [of a section] one may give greeting out of fear and return it, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: in the middle one may give greeting out of fear and return it out of respect, in the breaks one may give greeting out of respect and return greeting to anyone. These are the breaks between the sections: between the first blessing and the second, between the second and “Shema,” between “Shema” and “And it shall come to pass if you listen” between “And it shall come to pass if you listen” and “And the Lord said” and between “And the Lord said” and “Emet veYatziv” (true and firm). Rabbi Judah says: between “And the Lord said” and “Emet veYatziv” one should not interrupt. Rabbi Joshua ben Korhah said: Why was the section of “Shema” placed before that of “And it shall come to pass if you listen”? So that one should first accept upon himself the yoke of the Kingdom of Heaven and then take upon himself the yoke of the commandments. Why does the section of “And it shall come to pass if you listen” come before that of “And the Lord said”? Because “And it shall come to pass if you listen” is customary during both day and night, whereas [the section] “And the Lord said” is customary only during the day. One who recites the Shema without causing it to be heard by his own ear, he has fulfilled his obligation. Rabbi Yose says: he has not fulfilled his obligation. If he recited it without pronouncing the letters succinctly, Rabbi Yose says he has fulfilled his obligation. Rabbi Judah says: he has not fulfilled his obligation. If he recites it out of order, he has not fulfilled his obligation. If he recites it and makes a mistake he goes back to the place where he made the mistake. Workers may recite [the Shema] on the top of a tree or the top of a scaffolding, that which they are not allowed to do in the case of the Tefillah. A bridegroom is exempt from reciting the Shema on the first night until the end of the Shabbat, if he has not performed the act. It happened with Rabban Gamaliel who recited the Shema on the first night after he had married. His students said to him: Our master, have you not taught us that a bridegroom is exempt from reciting the Shema. He replied to them: I will not listen to you to remove from myself the Kingship of Heaven even for a moment. [Rabban Gamaliel] bathed on the first night after the death of his wife. His disciples said to him: Master, have you not taught us, that a mourner is forbidden to bathe. He replied to them: I am not like other men, I am very delicate. When Tabi his [Rabban Gamaliel’s] slave died he accepted condolences for him. His disciples said to him: Master, have you not taught us that one does not accept condolences for slaves? He replied to them: My slave Tabi was not like other slaves: he was a fit man. If a bridegroom wants to recite the Shema on the first night [of his marriage], he may do so. Rabban Shimon ben Gamaliel says: not everyone who desires to take up the name of God may do so. One whose dead [relative] lies before him is exempt from the recital of the Shema and from the tefillah and from tefillin. The bearers of the bier and their replacements, and their replacements’ replacement, both those in front of the bier and those behind the bier those needed to carry the bier, are exempt; but those not needed to carry the bier are obligated. Both, however, are exempt from [saying] the tefillah. When they have buried the dead and returned [from the grave], if they have time to begin and finish [the Shema] before they get to the row, they should begin, but if not they should not begin. Those who stand in the row, those on the inside are exempt, but those on the outside are obligated. Women, slaves and minors are exempt from reciting the Shema and putting on tefillin, but are obligated for tefillah, mezuzah, and Birkat Hamazon (the blessing after meals). One who has had a seminal emission utters the words [of the Shema] in his heart and he doesn’t say a blessing, neither before nor after. Over food he says a blessing afterwards, but not the blessing before. Rabbi Judah says: he blesses both before them and after them. If a man was standing saying the tefillah and he remembers that he is one who has had a seminal emission, he should not stop but he should abbreviate [the blessings]. If he went down to immerse, if he is able to come up and cover himself and recite the Shema before the rising of the sun, he should go up and cover himself and recite, but if not he should cover himself with the water and recite. He should not cover himself either with foul water or with steeping water until he pours fresh water into it. How far should he remove himself from it and from excrement? Four cubits. A zav who has had a seminal emission and a niddah from whom semen escapes and a woman who becomes niddah during intercourse require a mikveh. Rabbi Judah exempts them. The morning Tefillah (Shacharit) is until midday. Rabbi Judah says until the fourth hour. The afternoon Tefillah (Minhah) until evening. Rabbi Judah says: until the middle of the afternoon. The evening prayer has no fixed time. The time for the additional prayers (musaf) is the whole day. Rabbi Judah says: until the seventh hour. Rabbi Nehunia ben Hakaneh used to pray as he entered the Bet Hamidrash and as he left it a short prayer. They said to him: what is the reason for this prayer? He replied: When I enter I pray that that no mishap should occur through me, and when I leave I express thanks for my portion. Rabban Gamaliel says: every day a man should pray the eighteen [blessings]. Rabbi Joshua says: an abstract of the eighteen. Rabbi Akiva says: if he knows it fluently he prays the eighteen, and if not an abstract of the eighteen. Rabbi Eliezer says: if a man makes his prayers fixed, it is not [true] supplication. Rabbi Joshua says: if one is traveling in a dangerous place, he says a short prayer, saying: Save, O Lord, Your people the remnant of Israel. In every time of crisis may their needs be before You. Blessed are You, O Lord, who hears prayer. If he is riding on a donkey, he gets down [and prays.] If he is unable to get down he should turn his face [towards Jerusalem], and if he cannot turn his face, he should direct his heart to the Holy of Holies. If he is traveling in a ship, on a wagon or on a raft, he should direct his heart toward the Holy of Holies. Rabbi Elazar ben Azaryah says: The musaf prayer is said only with the local congregation. The sages say: whether with or with out the congregation. Rabbi Judah said in his name: wherever there is a congregation, an individual is exempt from saying the musaf prayer. One should not stand up to say Tefillah except in a reverent state of mind. The pious men of old used to wait an hour before praying in order that they might direct their thoughts to God. Even if a king greets him [while praying] he should not answer him: even if a snake is wound round his heel he should not stop. They mention [God’s] power to bring rain in the blessing for the resurrection of the dead. And they ask for rain in the blessing for [fruitful] years. And havdalah in “Who grant knowledge.” Rabbi Akiva says: he says it as a fourth blessing by itself. Rabbi Eliezer says: in the thanksgiving blessing. The one who says, “On a bird’s nest may Your mercy be extended,” [or] “For good may Your name be blessed” or “We give thanks, we give thanks,” they silence him. One who was passing before the ark and made a mistake, another should pass in his place, and he should not be as one who refuses at that moment. Where does he begin? At the beginning of the blessing in which the other made a mistake. The one who passes before the ark should not respond Amen after [the blessings of] the priests because this might confuse him. If there is no priest there except himself, he should not raise his hands [to recite the priestly blessing], but if he is confident that he can raise his hands and go back to his place in his prayer, he is permitted to do so. One who is praying and makes a mistake, it is a bad sign for him. And if he is the messenger of the congregation (the prayer leader) it is a bad sign for those who have sent him, because one’s messenger is equivalent to one’s self. They said about Rabbi Hanina ben Dosa that he used to pray for the sick and say, “This one will die, this one will live.” They said to him: “How do you know?” He replied: “If my prayer comes out fluently, I know that he is accepted, but if not, then I know that he is rejected.” How do they bless over produce? Over fruit of the tree one says, “Who creates the fruit of the tree,” except for wine, over which one says, “Who creates the fruit of the vine.” Over produce from the ground one says: “Who creates the fruit of the ground,” except over bread, over which one says, “Who brings forth bread from the earth.” Over vegetables one says, “Who creates the fruit of the ground.” Rabbi Judah says: “Who creates diverse species of herbs.” If one blessed over fruit of the tree the blessing, “Who creates the fruit of the ground,” he has fulfilled his obligation. But if he said over produce from the ground, “Who creates the fruit of the tree,” he has not fulfilled his obligation. If over anything he says “By Whose word all things exist”, he has fulfilled his obligation. Over anything which does not grow from the earth one says: “By Whose word all things exist.” Over vinegar, fallen unripe fruit and locusts one says, “By Whose word all things exist.” Over milk and cheese and eggs one says, “By Whose word all things exist.” R. Judah says: over anything which is cursed they do not bless at all. There were several kinds of food before him: Rabbi Judah says that if there is among them one of the seven species, he blesses over that. But the sages say: he may bless over which ever one he wants. If he blessed over the wine before the meal he has exempted the wine after the meal. If he blessed over the appetizer (parperet) before the meal, he has exempted the dessert (parperet) after the meal. If he blessed over the bread he has exempted the appetizer/dessert (parperet), but if he blessed over the appetizer/dessert (parperet) he has not exempted the bread. Bet Shammai say: [he has not even exempted] a cooked [grain] dish. If [those at the table] are sitting upright, each one blesses for himself. If they are reclining, one blesses for them all. If wine came during the meal, each one says a blessing for himself. If after the meal, one blesses for them all. The same one says [the blessing] over the incense, even though the incense is not brought until after the meal. If they brought in front of him salted food at the beginning of the meal and bread with it, he blesses over the salted food and thereby exempts the bread, since the bread is ancillary to it. This is the general principle: whenever there is one kind of food that is the main [food] and another that is ancillary, he blesses over the main food and thereby exempts the ancillary. If one has eaten grapes, figs or pomegranates he blesses after them three blessings, the words of Rabban Gamaliel. The sages say: one blessing which includes three. Rabbi Akiva says: even if one ate only boiled vegetables and that is his meal, he says after it the three blessings. If one drinks water to quench his thirst, he says “By Whose word all things exist.” Rabbi Tarfon says: “Who creates many living things and their requirements.” Three that have eaten together, it is their duty to invite [one another to say Birkat Hamazon]. One who ate demai, or first tithe whose terumah has been separated, or second tithe or sanctified property which have been redeemed, or an attendant who has eaten as much as an olive’s worth of food, or a Samaritan may be included [in the three]. But one who ate untithed produce, or first tithe whose terumah has not been separated, or second tithe or sanctified property which have not been redeemed, or an attendant who has eaten less than the quantity of an olive or a Gentile may not be counted. Women, children and slaves they do not recite an invitation over them. How much [must one have eaten] in order for them to recite an invitation? As much as an olive. Rabbi Judah says: as much as an egg. How do they invite [one another to recite the Birkat Hamazon]?If there are three, he [the one saying Birkat Hamazon] says, “Let us bless [Him of whose food we have eaten].” If there are three and him he says, “Bless [Him of whose food we have eaten]” If there are ten, he says, “Let us bless our God [of whose food we have eaten].” If there are ten and he says, “Bless.” It is the same whether there are ten or ten myriads (ten ten thousands). If there are a hundred he says, “Let us bless the Lord our God [of whose food we have eaten]. If there are a hundred and him he says, “Bless.” If there are a thousand he says “Let us bless the Lord our God, the God of Israel [of whose food we have eaten].” If there are a thousand and him he says “Bless.” If there are ten thousand he says, “Let us bless the Lord our God, the God of Israel, the God of hosts, who dwells among the cherubim, for the food which we have eaten.” If there are ten thousand and him he says, “Bless.” Corresponding to his blessing the others answer after him, “Blessed be the Lord our God the God of Israel, the God of hosts, who dwells among the cherubim, for the food which we have eaten.” Rabbi Yose the Galilean says: According to the number of the congregation, they bless, as it says, “In assemblies bless God, the Lord, O you who are from the fountain of Israel.” Rabbi Akiba said: What do we find in the synagogue? Whether there are many or few the he says, “Bless the Lord your God.” Rabbi Ishmael says: “Bless the Lord your God who is blessed.” Three persons who have eaten together may not separate [to recite Birkat Hamazon]. Similarly four and similarly five. Six may separate, up until ten. And ten may not separate until there are twenty. Two eating companies that were eating in the same room: When some of them can see some of the other they combine [for a zimun], but if not each group makes a zimun for itself. They do not bless over the wine until they put water into it, the words of Rabbi Eliezer. The sages say they bless. These are the points [of difference] between Bet Shammai and Bet Hillel in regard to a meal. Bet Shammai says: first he blesses over the day and then over the wine. Bet Hillel says: first he blesses over the wine and then over the day. Bet Shammai says: they wash their hands and then they pour the cup [of wine]. Bet Hillel says: they pour the cup [of wine] and then they wash their hands. Bet Shammai says: he wipes his hand with a towel and then places it on the table. Bet Hillel says: on the cushion. Bet Shammai says: [after the meal] they sweep the floor and then they wash their hands. But Bet Hillel says: they wash their hands and then they sweep the floor. Bet Shammai says: [the proper order is] candle, [Birkat Ha]Mazon, spices, and Havdalah. But Bet Hillel says: candle, spices, [Birkat Ha]Mazon, and Havdalah. Bet Shammai says [the blessing over the candle concludes with the words], “Who created the light of the fire.” But Bet Hillel says: “Who creates the lights of the fire.” They do not bless over the candles or the spices of non-Jews; Or over the candles or the spices of the dead; Or over the candles or the spices of idolatry; And a blessing is not said over the light until they benefit from its light. One who has eaten and forgotten to bless [Birkat Hamazon]: Bet Shammai says: he must return to the place where he ate and bless. But Bet Hillel says: he should say it in the place where he remembered. Until when can he bless? Until sufficient time has passed for the food in his stomach to be digested. If wine comes to them after the food, and there is only that cup: Bet Shammai says: he blesses over the wine and then he blesses over the food; But Bet Hillel says: he blesses over the food and then he blesses over the wine. They answer amen after a blessing said by an Israelite but they do not answer amen after a blessing said by a Samaritan, until he hears the whole blessing. If one sees a place where miracles have been done for Israel, he says, “Blessed be the One who made miracles for our ancestors in this place.” [If one sees] a place from which idolatry has been uprooted, he should say, “Blessed be the One who removed idolatry from our land.” [On witnessing] comets, earthquakes, thunder, or windy storms one says, “Blessed be He whose strength and might fill the world.” [On seeing] mountains, hills, seas, rivers or deserts one says, “Blessed be He who made creation.” Rabbi Judah says: one who sees the Great Sea should say, “Blessed be He who made the Great Sea,” if he sees it at intervals. For rain and for good news one says, “Blessed be He that is good and grants good.” For bad news one says, “Blessed be the true judge.” One who has built a new house or bought new vessels says, “Blessed be He who has kept us alive [and preserved us and brought us to this season.]” One who blesses over the evil as he blesses over the good or over the good as he blesses over evil; one who cries over the past, behold this is a vain prayer. How so? If his wife was pregnant and he says, “May it be his will that my wife bear a male child,” this is a vain prayer. If he is coming home from a journey and he hears a cry of distress in the town and says, “May it be his will that this is not be those of my house,” this is a vain prayer. One who enters into a large city should say two prayers, one on entering and one on leaving. Ben Azzai says: four two on entering and two on leaving, he gives thanks for the past and cries out for the future. One must bless [God] for the evil in the same way as one blesses for the good, as it says, “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul and with all your might” (Deuteronomy 6:5). “With all your heart,” with your two impulses, the evil impulse as well as the good impulse. “With all your soul” even though he takes your soul [life] away from you. “With all your might” with all your money. Another explanation, “With all your might” whatever treatment he metes out to you. One should not show disrespect to the Eastern Gate, because it is in a direct line with the Holy of Holies. One should not enter the Temple Mount with a staff, or with shoes on, or with a wallet, or with dusty feet; nor should one make it a short cut, all the more spitting [is forbidden]. All the conclusions of blessings that were in the Temple they would say, “forever [lit. as long as the world is].” When the sectarians perverted their ways and said that there was only one world, they decreed that they should say, “for ever and ever [lit. from the end of the world to the end of the world]. They also decreed that a person should greet his fellow in God’s name, as it says, “And behold Boaz came from Bethlehem and said to the reapers, ‘May the Lord be with you.’ And they answered him, “May the Lord bless you’” (Ruth 2:. And it also says, “The Lord is with you, you valiant warrior” (Judges 6:12). And it also says, “And do not despise your mother when she grows old” (Proverbs 23:22). And it also says, “It is time to act on behalf of the Lord, for they have violated Your teaching” (Psalms 119:126). Rabbi Natan says: [this means] “They have violated your teaching It is time to act on behalf of the Lord.”
(א) מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃ (ב) הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּחֲו֥וּ לַ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃ (ג) ק֥וֹל יְהוָ֗ה עַל־הַ֫מָּ֥יִם אֵֽל־הַכָּב֥וֹד הִרְעִ֑ים יְ֝הוָ֗ה עַל־מַ֥יִם רַבִּֽים׃ (ד) קוֹל־יְהוָ֥ה בַּכֹּ֑חַ ק֥וֹל יְ֝הוָ֗ה בֶּהָדָֽר׃ (ה) ק֣וֹל יְ֭הוָה שֹׁבֵ֣ר אֲרָזִ֑ים וַיְשַׁבֵּ֥ר יְ֝הוָ֗ה אֶת־אַרְזֵ֥י הַלְּבָנֽוֹן׃ (ו) וַיַּרְקִידֵ֥ם כְּמוֹ־עֵ֑גֶל לְבָנ֥וֹן וְ֝שִׂרְיֹ֗ן כְּמ֣וֹ בֶן־רְאֵמִֽים׃ (ז) קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃ (ח) ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃ (ט) ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃ (י) יְ֭הוָה לַמַּבּ֣וּל יָשָׁ֑ב וַיֵּ֥שֶׁב יְ֝הוָ֗ה מֶ֣לֶךְ לְעוֹלָֽם׃ (יא) יְֽהוָ֗ה עֹ֭ז לְעַמּ֣וֹ יִתֵּ֑ן יְהוָ֓ה ׀ יְבָרֵ֖ךְ אֶת־עַמּ֣וֹ בַשָּׁלֽוֹם׃
(1) A psalm of David. Ascribe to the LORD, O divine beings, ascribe to the LORD glory and strength. (2) Ascribe to the LORD the glory of His name; bow down to the LORD, majestic in holiness. (3) The voice of the LORD is over the waters; the God of glory thunders, the LORD, over the mighty waters. (4) The voice of the LORD is power; the voice of the LORD is majesty; (5) the voice of the LORD breaks cedars; the LORD shatters the cedars of Lebanon. (6) He makes Lebanon skip like a calf, Sirion, like a young wild ox. (7) The voice of the LORD kindles flames of fire; (8) the voice of the LORD convulses the wilderness; the LORD convulses the wilderness of Kadesh; (9) the voice of the LORD causes hinds to calve, and strips forests bare; while in His temple all say “Glory!” (10) The LORD sat enthroned at the Flood; the LORD sits enthroned, king forever. (11) May the LORD grant strength to His people; may the LORD bestow on His people wellbeing.
(א) מִזְמ֡וֹר שִׁיר־חֲנֻכַּ֖ת הַבַּ֣יִת לְדָוִֽד׃ (ב) אֲרוֹמִמְךָ֣ יְ֭הוָה כִּ֣י דִלִּיתָ֑נִי וְלֹא־שִׂמַּ֖חְתָּ אֹיְבַ֣י לִֽי׃ (ג) יְהוָ֥ה אֱלֹהָ֑י שִׁוַּ֥עְתִּי אֵ֝לֶ֗יךָ וַתִּרְפָּאֵֽנִי׃ (ד) יְֽהוָ֗ה הֶֽעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי מיורדי־[מִיָּֽרְדִי־] בֽוֹר׃ (ה) זַמְּר֣וּ לַיהוָ֣ה חֲסִידָ֑יו וְ֝הוֹד֗וּ לְזֵ֣כֶר קָדְשֽׁוֹ׃ (ו) כִּ֤י רֶ֨גַע ׀ בְּאַפּוֹ֮ חַיִּ֪ים בִּרְצ֫וֹנ֥וֹ בָּ֭עֶרֶב יָלִ֥ין בֶּ֗כִי וְלַבֹּ֥קֶר רִנָּֽה׃ (ז) וַ֭אֲנִי אָמַ֣רְתִּי בְשַׁלְוִ֑י בַּל־אֶמּ֥וֹט לְעוֹלָֽם׃ (ח) יְֽהוָ֗ה בִּרְצוֹנְךָ֮ הֶעֱמַ֪דְתָּה לְֽהַרְרִ֫י עֹ֥ז הִסְתַּ֥רְתָּ פָנֶ֗יךָ הָיִ֥יתִי נִבְהָֽל׃ (ט) אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה אֶקְרָ֑א וְאֶל־אֲ֝דֹנָ֗י אֶתְחַנָּֽן׃ (י) מַה־בֶּ֥צַע בְּדָמִי֮ בְּרִדְתִּ֪י אֶ֫ל־שָׁ֥חַת הֲיוֹדְךָ֥ עָפָ֑ר הֲיַגִּ֥יד אֲמִתֶּֽךָ׃ (יא) שְׁמַע־יְהוָ֥ה וְחָנֵּ֑נִי יְ֝הוָה הֱֽיֵה־עֹזֵ֥ר לִֽי׃ (יב) הָפַ֣כְתָּ מִסְפְּדִי֮ לְמָח֪וֹל לִ֥י פִּתַּ֥חְתָּ שַׂקִּ֑י וַֽתְּאַזְּרֵ֥נִי שִׂמְחָֽה׃ (יג) לְמַ֤עַן ׀ יְזַמֶּרְךָ֣ כָ֭בוֹד וְלֹ֣א יִדֹּ֑ם יְהוָ֥ה אֱ֝לֹהַ֗י לְעוֹלָ֥ם אוֹדֶֽךָּ׃
(1) A psalm of David. A song for the dedication of the House. (2) I extol You, O LORD, for You have lifted me up, and not let my enemies rejoice over me. (3) O LORD, my God, I cried out to You, and You healed me. (4) O LORD, You brought me up from Sheol, preserved me from going down into the Pit. (5) O you faithful of the LORD, sing to Him, and praise His holy name. (6) For He is angry but a moment, and when He is pleased there is life. One may lie down weeping at nightfall; but at dawn there are shouts of joy. (7) When I was untroubled, I thought, “I shall never be shaken,” (8) for You, O Lord, when You were pleased, made [me] firm as a mighty mountain. When You hid Your face, I was terrified. (9) I called to You, O LORD; to my Lord I made appeal, (10) “What is to be gained from my death, from my descent into the Pit? Can dust praise You? Can it declare Your faithfulness? (11) Hear, O LORD, and have mercy on me; O LORD, be my help!” (12) You turned my lament into dancing, you undid my sackcloth and girded me with joy, (13) that [my] whole being might sing hymns to You endlessly; O LORD my God, I will praise You forever.
(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) בְּךָ֖ יְהוָ֣ה חָ֭סִיתִי אַל־אֵב֣וֹשָׁה לְעוֹלָ֑ם בְּצִדְקָתְךָ֥ פַלְּטֵֽנִי׃ (ג) הַטֵּ֤ה אֵלַ֨י ׀ אָזְנְךָ֮ מְהֵרָ֪ה הַצִּ֫ילֵ֥נִי הֱיֵ֤ה לִ֨י ׀ לְֽצוּר־מָ֭עוֹז לְבֵ֥ית מְצוּד֗וֹת לְהוֹשִׁיעֵֽנִי׃ (ד) כִּֽי־סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֣י אָ֑תָּה וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי׃ (ה) תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּֽי־אַ֝תָּה מָֽעוּזִּֽי׃ (ו) בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֪יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י יְהוָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת׃ (ז) שָׂנֵ֗אתִי הַשֹּׁמְרִ֥ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא וַ֝אֲנִ֗י אֶל־יְהוָ֥ה בָּטָֽחְתִּי׃ (ח) אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַ֫סְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עָנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי׃ (ט) וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶֽעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי׃ (י) חָנֵּ֥נִי יְהוָה֮ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי׃ (יא) כִּ֤י כָל֪וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֮ וּשְׁנוֹתַ֪י בַּאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּעֲוֺנִ֣י כֹחִ֑י וַעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ׃ (יב) מִכָּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֪יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִשֲׁכֵנַ֨י ׀ מְאֹד֮ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃ (יג) נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד׃ (יד) כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי ׀ דִּבַּ֥ת רַבִּים֮ מָג֪וֹר מִסָּ֫בִ֥יב בְּהִוָּסְדָ֣ם יַ֣חַד עָלַ֑י לָקַ֖חַת נַפְשִׁ֣י זָמָֽמוּ׃ (טו) וַאֲנִ֤י ׀ עָלֶ֣יךָ בָטַ֣חְתִּי יְהוָ֑ה אָ֝מַ֗רְתִּי אֱלֹהַ֥י אָֽתָּה׃ (טז) בְּיָדְךָ֥ עִתֹּתָ֑י הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִיַּד־א֝וֹיְבַ֗י וּמֵרֹדְפָֽי׃ (יז) הָאִ֣ירָה פָ֭נֶיךָ עַל־עַבְדֶּ֑ךָ ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי בְחַסְדֶּֽךָ׃ (יח) יְֽהוָ֗ה אַל־אֵ֭בוֹשָׁה כִּ֣י קְרָאתִ֑יךָ יֵבֹ֥שׁוּ רְ֝שָׁעִ֗ים יִדְּמ֥וּ לִשְׁאֽוֹל׃ (יט) תֵּ֥אָלַ֗מְנָה שִׂפְתֵ֫י שָׁ֥קֶר הַדֹּבְר֖וֹת עַל־צַדִּ֥יק עָתָ֗ק בְּגַאֲוָ֥ה וָבֽוּז׃ (כ) מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֮ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָם׃ (כא) תַּסְתִּירֵ֤ם ׀ בְּסֵ֥תֶר פָּנֶיךָ֮ מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ תִּצְפְּנֵ֥ם בְּסֻכָּ֗ה מֵרִ֥יב לְשֹׁנֽוֹת׃ (כב) בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה כִּ֥י הִפְלִ֘יא חַסְדּ֥וֹ לִ֝֗י בְּעִ֣יר מָצֽוֹר׃ (כג) וַאֲנִ֤י ׀ אָ֘מַ֤רְתִּי בְחָפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֮ מִנֶּ֪גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ אָכֵ֗ן שָׁ֭מַעְתָּ ק֥וֹל תַּחֲנוּנַ֗י בְּשַׁוְּעִ֥י אֵלֶֽיךָ׃ (כד) אֶֽהֱב֥וּ אֶת־יְהוָ֗ה כָּֽל־חֲסִ֫ידָ֥יו אֱ֭מוּנִים נֹצֵ֣ר יְהוָ֑ה וּמְשַׁלֵּ֥ם עַל־יֶ֝֗תֶר עֹשֵׂ֥ה גַאֲוָֽה׃ (כה) חִ֭זְקוּ וְיַאֲמֵ֣ץ לְבַבְכֶ֑ם כָּל־הַ֝מְיַחֲלִ֗ים לַיהוָֽה׃
(1) For the leader. A psalm of David. (2) I seek refuge in You, O LORD; may I never be disappointed; as You are righteous, rescue me. (3) Incline Your ear to me; be quick to save me; be a rock, a stronghold for me, a citadel, for my deliverance. (4) For You are my rock and my fortress; You lead me and guide me as befits Your name. (5) You free me from the net laid for me, for You are my stronghold. (6) Into Your hand I entrust my spirit; You redeem me, O LORD, faithful God. (7) I detest those who rely on empty folly, but I trust in the LORD. (8) Let me exult and rejoice in Your faithfulness when You notice my affliction, are mindful of my deep distress, (9) and do not hand me over to my enemy, but grant me relief. (10) Have mercy on me, O LORD, for I am in distress; my eyes are wasted by vexation, my substance and body too. (11) My life is spent in sorrow, my years in groaning; my strength fails because of my iniquity, my limbs waste away. (12) Because of all my foes I am the particular butt of my neighbors, a horror to my friends; those who see me on the street avoid me. (13) I am put out of mind like the dead; I am like an object given up for lost. (14) I hear the whisperings of many, intrigue on every side, as they scheme together against me, plotting to take my life. (15) But I trust in You, O LORD; I say, “You are my God!” (16) My fate is in Your hand; save me from the hand of my enemies and pursuers. (17) Show favor to Your servant; as You are faithful, deliver me. (18) O LORD, let me not be disappointed when I call You; let the wicked be disappointed; let them be silenced in Sheol; (19) let lying lips be stilled that speak haughtily against the righteous with arrogance and contempt. (20) How abundant is the good that You have in store for those who fear You, that You do in the full view of men for those who take refuge in You. (21) You grant them the protection of Your presence against scheming men; You shelter them in Your pavilion from contentious tongues. (22) Blessed is the LORD, for He has been wondrously faithful to me, a veritable bastion. (23) Alarmed, I had thought, “I am thrust out of Your sight”; yet You listened to my plea for mercy when I cried out to You. (24) So love the LORD, all you faithful; the LORD guards the loyal, and more than requites him who acts arrogantly. (25) Be strong and of good courage, all you who wait for the LORD.
(א) לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃ (ב) אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּה׃ (ג) כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י בְּ֝שַׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃ (ד) כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮ תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃ (ה) חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡ וַעֲוֺ֘נִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי אָמַ֗רְתִּי אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַיהוָ֑ה וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י סֶֽלָה׃ (ו) עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮ לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃ (ז) אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮ מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃ (ח) אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃ (ט) אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮ אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃ (י) רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ׃ (יא) שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃
(1) Of David. A maskil. Happy is he whose transgression is forgiven, whose sin is covered over. (2) Happy the man whom the LORD does not hold guilty, and in whose spirit there is no deceit. (3) As long as I said nothing, my limbs wasted away from my anguished roaring all day long. (4) For night and day Your hand lay heavy on me; my vigor waned as in the summer drought.Selah. (5) Then I acknowledged my sin to You; I did not cover up my guilt; I resolved, “I will confess my transgressions to the LORD,” and You forgave the guilt of my sin.Selah. (6) Therefore let every faithful man pray to You upon discovering [his sin], that the rushing mighty waters not overtake him. (7) You are my shelter; You preserve me from distress; You surround me with the joyous shouts of deliverance. Selah. (8) Let me enlighten you and show you which way to go; let me offer counsel; my eye is on you. (9) Be not like a senseless horse or mule whose movement must be curbed by bit and bridle; far be it from you! (10) Many are the torments of the wicked, but he who trusts in the LORD shall be surrounded with favor. (11) Rejoice in the LORD and exult, O you righteous; shout for joy, all upright men!
(א) רַנְּנ֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽיהוָ֑ה לַ֝יְשָׁרִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה׃ (ב) הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה בְּכִנּ֑וֹר בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר זַמְּרוּ־לֽוֹ׃ (ג) שִֽׁירוּ־ל֭וֹ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ הֵיטִ֥יבוּ נַ֝גֵּ֗ן בִּתְרוּעָֽה׃ (ד) כִּֽי־יָשָׁ֥ר דְּבַר־יְהוָ֑ה וְכָל־מַ֝עֲשֵׂ֗הוּ בֶּאֱמוּנָֽה׃ (ה) אֹ֭הֵב צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט חֶ֥סֶד יְ֝הוָ֗ה מָלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ׃ (ו) בִּדְבַ֣ר יְ֭הוָה שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כָּל־צְבָאָֽם׃ (ז) כֹּנֵ֣ס כַּ֭נֵּד מֵ֣י הַיָּ֑ם נֹתֵ֖ן בְּאֹצָר֣וֹת תְּהוֹמֽוֹת׃ (ח) יִֽירְא֣וּ מֵ֭יְהוָה כָּל־הָאָ֑רֶץ מִמֶּ֥נּוּ יָ֝ג֗וּרוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל׃ (ט) כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא־צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּעֲמֹֽד׃ (י) יְֽהוָ֗ה הֵפִ֥יר עֲצַת־גּוֹיִ֑ם הֵ֝נִ֗יא מַחְשְׁב֥וֹת עַמִּֽים׃ (יא) עֲצַ֣ת יְ֭הוָה לְעוֹלָ֣ם תַּעֲמֹ֑ד מַחְשְׁב֥וֹת לִ֝בּ֗וֹ לְדֹ֣ר וָדֹֽר׃ (יב) אַשְׁרֵ֣י הַ֭גּוֹי אֲשֶׁר־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו הָעָ֓ם ׀ בָּחַ֖ר לְנַחֲלָ֣ה לֽוֹ׃ (יג) מִ֭שָּׁמַיִם הִבִּ֣יט יְהוָ֑ה רָ֝אָ֗ה אֶֽת־כָּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ (יד) מִֽמְּכוֹן־שִׁבְתּ֥וֹ הִשְׁגִּ֑יחַ אֶ֖ל כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הָאָֽרֶץ׃ (טו) הַיֹּצֵ֣ר יַ֣חַד לִבָּ֑ם הַ֝מֵּבִ֗ין אֶל־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶֽם׃ (טז) אֵֽין־הַ֭מֶּלֶךְ נוֹשָׁ֣ע בְּרָב־חָ֑יִל גִּ֝בּ֗וֹר לֹֽא־יִנָּצֵ֥ל בְּרָב־כֹּֽחַ׃ (יז) שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס לִתְשׁוּעָ֑ה וּבְרֹ֥ב חֵ֝יל֗וֹ לֹ֣א יְמַלֵּֽט׃ (יח) הִנֵּ֤ה עֵ֣ין יְ֭הוָה אֶל־יְרֵאָ֑יו לַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ׃ (יט) לְהַצִּ֣יל מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וּ֝לְחַיּוֹתָ֗ם בָּרָעָֽב׃ (כ) נַ֭פְשֵׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽיהוָ֑ה עֶזְרֵ֖נוּ וּמָגִנֵּ֣נוּ הֽוּא׃ (כא) כִּי־ב֭וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קָדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ׃ (כב) יְהִֽי־חַסְדְּךָ֣ יְהוָ֣ה עָלֵ֑ינוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ׃
(1) Sing forth, O you righteous, to the LORD; it is fit that the upright acclaim Him. (2) Praise the LORD with the lyre; with the ten-stringed harp sing to Him; (3) sing Him a new song; play sweetly with shouts of joy. (4) For the word of the LORD is right; His every deed is faithful. (5) He loves what is right and just; the earth is full of the LORD’s faithful care. (6) By the word of the LORD the heavens were made, by the breath of His mouth, all their host. (7) He heaps up the ocean waters like a mound, stores the deep in vaults. (8) Let all the earth fear the LORD; let all the inhabitants of the world dread Him. (9) For He spoke, and it was; He commanded, and it endured. (10) The LORD frustrates the plans of nations, brings to naught the designs of peoples. (11) What the LORD plans endures forever, what He designs, for ages on end. (12) Happy the nation whose God is the LORD, the people He has chosen to be His own. (13) The LORD looks down from heaven; He sees all mankind. (14) From His dwelling-place He gazes on all the inhabitants of the earth— (15) He who fashions the hearts of them all, who discerns all their doings. (16) Kings are not delivered by a large force; warriors are not saved by great strength; (17) horses are a false hope for deliverance; for all their great power they provide no escape. (18) Truly the eye of the LORD is on those who fear Him, who wait for His faithful care (19) to save them from death, to sustain them in famine. (20) We set our hope on the LORD, He is our help and shield; (21) in Him our hearts rejoice, for in His holy name we trust. (22) May we enjoy, O LORD, Your faithful care, as we have put our hope in You.
(א) לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַֽ֝יְגָרֲשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ׃ (ב) אֲבָרֲכָ֣ה אֶת־יְהוָ֣ה בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי׃ (ג) בַּ֭יהוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ׃ (ד) גַּדְּל֣וּ לַיהוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו׃ (ה) דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת־יְהוָ֣ה וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל־מְ֝גוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי׃ (ו) הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל־יֶחְפָּֽרוּ׃ (ז) זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗יו הוֹשִׁיעֽוֹ׃ (ח) חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְהוָ֓ה סָ֘בִ֤יב לִֽירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם׃ (ט) טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי־ט֣וֹב יְהוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה־בּֽוֹ׃ (י) יְר֣אוּ אֶת־יְהוָ֣ה קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִירֵאָֽיו׃ (יא) כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה לֹא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב׃ (יב) לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה אֲלַמֶּדְכֶֽם׃ (יג) מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ (יד) נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה׃ (טו) ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ׃ (טז) עֵינֵ֣י יְ֭הוָה אֶל־צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל־שַׁוְעָתָֽם׃ (יז) פְּנֵ֣י יְ֭הוָה בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃ (יח) צָעֲק֣וּ וַיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם׃ (יט) קָר֣וֹב יְ֭הוָה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ׃ (כ) רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ יְהוָֽה׃ (כא) שֹׁמֵ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה׃ (כב) תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ׃ (כג) פּוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כָּֽל־הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃
(1) Of David, when he feigned madness in the presence of Abimelech, who turned him out, and he left. (2) I bless the LORD at all times; praise of Him is ever in my mouth. (3) I glory in the LORD; let the lowly hear it and rejoice. (4) Exalt the LORD with me; let us extol His name together. (5) I turned to the LORD, and He answered me; He saved me from all my terrors. (6) Men look to Him and are radiant; let their faces not be downcast. (7) Here was a lowly man who called, and the LORD listened, and delivered him from all his troubles. (8) The angel of the LORD camps around those who fear Him and rescues them. (9) Taste and see how good the LORD is; happy the man who takes refuge in Him! (10) Fear the LORD, you His consecrated ones, for those who fear Him lack nothing. (11) Lions have been reduced to starvation, but those who turn to the LORD shall not lack any good. (12) Come, my sons, listen to me; I will teach you what it is to fear the LORD. (13) Who is the man who is eager for life, who desires years of good fortune? (14) Guard your tongue from evil, your lips from deceitful speech. (15) Shun evil and do good, seek amity and pursue it. (16) The eyes of the LORD are on the righteous, His ears attentive to their cry. (17) The face of the LORD is set against evildoers, to erase their names from the earth. (18) They cry out, and the LORD hears, and saves them from all their troubles. (19) The LORD is close to the brokenhearted; those crushed in spirit He delivers. (20) Though the misfortunes of the righteous be many, the LORD will save him from them all, (21) Keeping all his bones intact, not one of them being broken. (22) One misfortune is the deathblow of the wicked; the foes of the righteous shall be ruined. (23) The LORD redeems the life of His servants; all who take refuge in Him shall not be ruined.
(ד) הָרֹבַע וַחֲצִי הָרֹבַע, נִטְמָא הָרֹבַע, לֹא נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע. נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע, לֹא נִטְמָא הָרֹבַע. אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, הוֹאִיל וַחֲצִי הָרֹבַע אֲחוֹרַיִם לָרֹבַע, כְּלִי שֶׁנִּטְמָא תוֹכוֹ לֹא נִטְמְאוּ אֲחוֹרָיו. אָמַר לָהֶן, שֶׁל כַּת קוֹדְמִין הִיא, אוֹ שֶׁמָּא הָרֹבַע אֲחוֹרַיִם לַחֲצִי הָרֹבַע, כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו, לֹא נִטְמָא תוֹכוֹ:
(ה) נִטְמָא הָרֹבַע, הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין, חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא חֲצִי הָרֹבַע, חֲצִי הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְמֵאִין, הָרֹבַע וַאֲחוֹרָיו טְהוֹרִין. נִטְמְאוּ אֲחוֹרֵי הָרֹבַע, אֲחוֹרֵי חֲצִי הָרֹבַע טְהוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חוֹלְקִין אֶת הַגַּבָּיִין. וּכְשֶׁהוּא מַטְבִּיל, מַטְבִּיל אֶת כֻּלּוֹ:
(4) If [in a measure consisting of] a quarter [of a log] and half a quarter [of a log] the quarter measure contracted uncleanness, the half-quarter measure does not become unclean, and if the half-quarter contracted uncleanness the quarter does not become unclean. They argued before Rabbi Akiva: since the half quarter measure is the outer part of the quarter measure, should not the outer side of the vessel whose inner side contracted uncleanness become unclean? He answered them: Are you sure that it belongs to the category [of vessels] that have inner [and outer] parts? Perhaps the quarter is to be regarded as the outer side of the half quarter and, surely, the inner side of a vessel does not become unclean if the outer side contracted uncleanness.
(5) If the [inside of the] quarter contracted uncleanness, the quarter and its outer side are unclean, but the half quarter and its outer side remain clean. If the [inside of the] half quarter contracted uncleanness, the half quarter and its outer side are unclean, but the quarter and its outer side remain clean. If the outer side of the quarter contracted uncleanness,the outer side of the half quarter remains clean, the words of Rabbi Meir. But the sages say: the outer side cannot be divided. When he immerses the vessel, he must immerse the whole thing.
פליאה ממך מה תדע עמוקה משאול מה תחקור במה שהורשיתה התבונן אין לך ענין בנסתרות רב אמר (תהילים ל״א:י״ט) תאלמנ' שפתי שקר יתחרשן יתפרכן ישתתקן יתחרשן כמה דאת אמר (שמות ד׳:י״א) ויאמר ה' אליו מי שם פה וגו' יתפרכן כמה דאת אמר (בראשית ל״ז:ז׳) והנה אנחנו מאלמים אלומים ישתתקן כשמועו (תהילים ל״א:י״ט) הדוברות על צדיק עתק הדוברות על צדיקו של עולם דברים שהעתיק מבריותיו בגאוה ובוז זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית סבור שהוא כמגעה ואינו אלא כמבזה א"ר יוסי בן חנינה המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן מה כתיב בתריה (שם) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך אל יהי לו כמה רב טובך א"ר לוי כתיב (משלי כ״ה:ב׳) כבוד אלהים הסתר דבר וגו' כבוד אלהים הסתר דבר עד שלא נברא העולם כבוד מלכים חקור דבר משנברא העולם א"ר לוי כתיב (איוב כד) הזאת ידעת מני עד אבל את מני שים אדם עלי ארץ ר' יונה בשם ר' בא כתיב (דברים ד׳:ל״ב) כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך יכול קודם למעשה בראשית ת"ל (שם) למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ יכול מששי ואילך ת"ל ראשונים אחר שריבה הכתוב מיעט הרי אנו למידין מששי מה ששי מיוחד שהוא מששת ימי בראשית אף את לא תהא מביא לי אלא את שהוא כיוצא בששי יכול לידע מה למעלה מן השמים ומה למטה מן התהום ת"ל (שם) ולמקצה השמים ועד קצה השמים אלא עד שלא נברא העולם את דורש ולבך מסכים משנברא העולם את הולך וקולך הולך מסוף העולם ועד סופו תני בר קפרא ולמן היום אתיא דר' יודה בר פזי כהדא דבר קפרא ומה דתני ר' חייה כהדא דר' בא ר' יונה בשם ר' לוי בבי"ת נברא העולם מה בי"ת סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד כך אין לך רשות לדרוש מה למעלן ומה למטן מה לפנים ומה לאחור אלא מיום שנברא העולם ולבא אומרין לבי"ת מי בראך והוא מראה להן בנקודה ואומר זה שלמעלן ומה שמו והוא מראה להן בנקודה שלאחריו ואומר ה' שמו אדון שמו דבר אחר ולמה בבי"ת שהוא בלשון ברכה ולא באל"ף שהוא לשון ארירה אמר הקדוש ברוך הוא איני בורא את עולמי אלא בבי"ת שלא יהו כל באי העולם אומרין היאך העולם יכול לעמוד ונברא בלשון ארירה אלא הריני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה ואולי יעמוד ר' אבהו בשם ר' יוחנן בשתי אותיות נבראו שתי עולמות העולם הזה והעולם הבא אחד בה"א ואחד ביו"ד מה טעמא (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה' צור עולמים ואין אנו יודעין אי זה נברא בה"א ואי זה מהם נברא ביו"ד אלא מן מה דכתיב (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בה"א בראם הוי העולם הזה נברא בה"א והעולם הבא נברא ביו"ד מה ה"א פתוח מלמטן רמז לכל באי עולם שהן יורדין לשאול מה ה"א יש לו נקודה מלמעלן משעה שהן יורדין הן עולין מה ה"א פתוח מכל צד כך פותח פתח לכל בעלי תשובה מה יו"ד כפוף כך יהיו כל באי העולם כפופין (ירמיהו ל׳:ו׳) ונהפכו כל פנים לירקון כיון שראה דוד כן התחיל לקלס בשתי אותיות (תהילים קיד) הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה' ר' יודן נשייא שאל לר' שמואל בר נחמן מהו דין דכתיב (תהילים ס״ח:ה׳) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו א"ל אין לך כל מקום ומקום שאינו ממונה על ביה שלו ומי ממונה על ביה שבכולם הקדוש ברוך הוא ביה שמו כי יה שמו א"ל ר' לעזר רבך לא היה דרש כן אלא למלך שבנה פלטין במקום ביבים במקום אשפות במקום סריות מי שהוא בא ואומר הפלטין הזו במקום ביבין הוא במקום אשפות הוא במקום סריות הוא אינו פוגם כך מי שהוא אומר בתחילה היה העולם מים במים ה"ז פוגם לפרדיסו של מלך ועלייה בנויה על גביו עליו להציץ אבל לא ליגע ב"ש אומר שמים נבראו תחילה אח"כ הארץ וב"ה אומרים הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים אלו מביאין טעם לדבריהן ואלו מביאין טעם לדבריהן מה טעמון דב"ש (בראשית א׳:א׳) בראשית ב׳:ד׳׳:ד׳רא אלהים את השמים ואת הארץ למלך שעשה כסא משעשאו עשה אפיפורין שלו (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי והארץ הדום רגלי מה טעמון דב"ה (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים למלך שעשה פלטין משבנה את התחתונים עשה את העליונים (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים א"ר יודה בר פזי ודא מסייעה לב"ה (תהילים ק״ב:כ״ו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים א"ר חנינה ממקום שב"ש מביאין טעם לדבריהן משם ב"ה מסלקין לון מ"ט דב"ש בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ משם ב"ה מסלקין לון והארץ היתה כבר היתה ר' יוחנן בשם חכמים אם לבירייה שמים קדמו ואם לשכלול הארץ קדמה אם לבירייה שמים קדמו בראשית ברא אלהים וגו' אם לשכלול הארץ קדמה ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים שמים בראשון כב"ש עשה שלשה ימים ועשו תולדות ראשון ושני ושלישי ברביעי יהי מאורות ים בשני כב"ש עשה ג' ימים ועשה תולדות שני ושלישי ורביעי בחמישי ישרצו המים ארץ בשלישי כב"ש עשת ג' ימים ועשה תולדות שלישי ורביעי וחמישי בששי ותוצא הארץ ארץ בראשון כב"ה עשת שני ימים ועשו תולדות ראשון ושני בשלישי תדשא הארץ שמים בשני כב"ה עשו שני ימים ועשו תולדות שני ושלישי ברביעי יהי מאורות ים בשלישי כבית הלל עשה שנים ימים ועשה תולדות שלישי ורביעי בחמישי ישרצו המים אמר ר"ש בן יוחי תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם על ביריית העולם שאני אומר שמים וארץ לא נבראו אלא כלפס הזה וככיסויה מה טעמא אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים א"ר לעזר בי ר"ש אם כדעת הזו שאמר אבא פעמים שהוא מקדים שמים לארץ פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים אלא מלמד ששניהן שקולים זה כזה: יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומר לסמוך יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך נתיי הארבילי אומר לסמוך יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך שמעון בן שטח אומר לסמוך שמעיה אומר לסמוך אבטליון אומר שלא לסמוך הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי הלל אומר לסמוך ושמאי אומר שלא לסמוך הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין: בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד ועשו שמאי והלל ועשו אותן ד' משרבו תלמידי ב"ש ותלמידי ב"ה ולא שימשו את רביהן כל צורכן ורבו המחלוקת בישראל ונחלקו לשתי כתות אלו מטמאין ואלו מטהרין ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד ר' חייה בשם ר"י לא תהא שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה אינה אלא רשות ונחלקו עליה אבות העולם א"ר יוסה זאת אומר שאדם צריך לכבוש את כובדו דלא כן מה אנן אמרין אסור ליגע בבהמה בי"ט. הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם ונכנס שמאי. לאיכן יצא יש אומרים
Initially there was no dispute in Israel except regarding semicha [laying on of hands to an animal about to be sacrificed]. Hillel and Shammai made them four [disputes]. When the disciples of Shammai and Hillel became numerous, and did not attend to their masters as much as necessary, and disputes multiplied in Israel they divided into two groups, one declaring things impure and the other declaring them pure. And this shall never return to its proper place until the arrival of the son of David. [i.e., the Messiah].
לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב הא מדאגבהיה נפק ביה אמר אביי כשהפכו רבא אמר אפילו תימא שלא הפכו הב"ע כגון שהוציאו בכלי והא רבא הוא דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא אמר רב הונא אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וכסבור חטאת העוף היא ואכלה פטור מאי קא משמע לן דטעה בדבר מצוה פטור היינו הך מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה פטור היינו דעבד מצוה אבל הכא דטעה בדבר מצוה ולא עבד מצוה אימא לא קא משמע לן מיתיבי רבי יוסי אומר השוחט את התמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת וצריך תמיד אחר אמר ליה בר מינה דההיא דהא אתמר עלה אמר רב שמואל בר חתאי אמר רב המנונא סבא אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב כגון שהביאו מלשכה שאינן מבוקרין: מתני׳ מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת רבי יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין קטן היודע לנענע חייב בלולב: גמ׳ פשיטא מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל קא משמע לן: קטן היודע לנענע: ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר אביו לומדו תורה וק"ש תורה מאי היא א"ר המנונא (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ק"ש מאי היא פסוק ראשון היודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות לשמור את ידיו אוכלין על ידיו טהרות היודע לישאל ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות
The Sages taught that he is exempt only in a case where he did not yet fulfill his obligation. However, if he already fulfilled his obligation and he carries the lulav out, he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: Is it possible to carry the lulav without fulfilling one’s obligation? Didn’t he, from the moment that he lifted it, fulfill his obligation with it? Abaye said: It is referring to a case where he overturned it and lifted it. One fulfills his obligation only when lifting it in the manner in which it grows. Rava said: Even if you say that it is referring to a case where he did not invert it, with what are we dealing here? It is with a case where he took the lulav out in a vessel and did not fulfill his obligation. The Gemara asks: But isn’t Rava the one who said that taking by means of another object is considered taking? The Gemara answers: This applies only when the addition is in a deferential manner, for wrapping or ornamentation. But if the addition is in a degrading manner, as in this case, where one places the lulav into a vessel and carries it that way, no, it is not considered taking. Rav Huna said that Rabbi Yosei would say: In the case of a bird sacrificed as a burnt-offering that is found among other birds in one of the corners of the altar, and the priest thought that it was a bird sacrificed as a sin-offering and he ate it, as sin-offerings are eaten by priests, he is exempt from liability to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items. The Gemara asks: What is Rav Huna teaching us? Is it that if one erred in the matter of a mitzva, he is exempt? This is identical to that statement of Rabbi Yosei; what novel element is introduced by Rav Huna? The Gemara answers: It is lest you say that it is only there, in the case of carrying the lulav, that one who erred in a matter of a mitzva is exempt and that is because he performed a mitzva; however, here, with regard to mistakenly identifying the bird-offerings, where he erred in the matter of a mitzva but did not perform a mitzva at all, say no, in that case he would not be exempt from liability to bring a guilt-offering. Therefore, Rav Huna teaches us that he is in fact exempt. The Gemara raises an objection. Rabbi Yosei says: With regard to one who slaughters the daily offering on Shabbat that is not properly inspected, and a blemish is discovered that disqualifies the sacrifice, he unwittingly performed the prohibited labor of slaughtering on Shabbat. He is liable to bring a sin-offering, and he needs to bring a different daily offering. Even though he erred in a matter of a mitzva, he is liable. Rav Huna said in response to the objection: Proof may be cited, except not from that baraita, as it was stated concerning that baraita that Rav Shmuel bar Ḥatai said that Rav Hamnuna Sava said that Rav Yitzḥak bar Ashian said that Rav Huna said that Rav said: It is referring to a case where they brought the sheep for the daily offering from a chamber in which there were sheep that are not inspected. Since under no circumstances should one take a sheep for the daily offering from uninspected sheep, his error cannot be attributed to preoccupation with the mitzva. Therefore, although he was engaged in performance of a mitzva, he is not exempt from liability to bring a sin-offering. MISHNA: A woman may receive a lulav from her son or from her husband and return it on Shabbat to the water in which it had been placed. Rabbi Yehuda says: On Shabbat one may return the lulav to the water; and on the Festival one may even add fresh water to the vessel so the lulav will not wilt; and during the intermediate days of the Festival, one may even change the water. A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav due to the requirement to train him in the performance of mitzvot. GEMARA: With regard to the halakha in the mishna that a woman may receive the lulav, the Gemara asks: That is obvious. Why would it be prohibited? The Gemara answers that it is necessary to state this lest you say: Since a woman is not subject to the obligation of the four species, as it is a time-bound, positive mitzva, say that she should not receive the lulav, as for her, moving the lulav is tantamount to moving set-aside objects and would therefore be prohibited. Therefore, the mishna teaches us that it is permitted. § It is taught in the mishna: A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav. The Sages taught: A minor who knows how to wave the lulav is obligated in the mitzva of lulav; one who knows how to wrap himself in a garment, is obligated in the mitzva of ritual fringes; if he knows to preserve the sanctity of phylacteries in a state of cleanliness, his father buys him phylacteries; if he knows how to speak, his father immediately teaches him Torah and Shema. The Gemara asks: And in this context, what is the Torah taught to a child who has just learned to speak? Rav Hamnuna said: It is referring to the verse: “Moses commanded us Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4), underscoring the relationship between the Jewish people and the Torah. The Gemara asks further: And what is Shema taught to a child who has just learned to speak? The Gemara answers: It is referring to the first verse of Shema. The Sages continued: If the minor is one who knows to protect his body from ritual impurity, it is permitted to eat ritually pure food that came into contact with his body. If he is one who knows to protect his hands from ritual impurity, it is permitted to eat ritually pure food that came into contact with his hands. If he is one who knows to be asked and accurately clarify which objects he touched, his status is like that of an adult based on the following distinction: If the question was with regard to ritual impurity in the private domain and it is a case of uncertainty, the item in question is deemed impure. However, if the question was with regard to ritual impurity in the public domain and it is a case of uncertainty, the item in question is deemed pure. If the minor is a priest who knows how to spread his hands and recite the priestly benediction, one distributes teruma to him in the granary as one would to any other priest.
שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ — חוֹצְצוֹת, פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ — אֵין חוֹצְצוֹת, וְהַיְינוּ דְּרָבָא אָמַר רַב חִסְדָּא. לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא? שָׁאנֵי צִלְצוֹל קָטָן דַּחֲשִׁיב. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן: אַדְּאַשְׁמְעִינַן גֶּמִי לַישְׁמְעִינַן צִלְצוֹל קָטָן! מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּגֶמִי מַסֵּי. מַתְנִי׳ בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי כֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְלִיקוּ, וּמְמַלְּאִין מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בַּשַּׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב. גְּמָ׳ רָמֵי לֵיהּ רַב אִיקָא מִפַּשְׁרוּנְיָא לְרָבָא, תְּנַן: בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ. בַּמִּקְדָּשׁ — אִין, בַּמְּדִינָה — לָא. וּרְמִינְהִי: חָצֵר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה בְּמֵימֵי גְשָׁמִים — מֵבִיא תֶּבֶן וּמְרַדֶּה בָּהּ! שָׁאנֵי תֶּבֶן, דְּלָא מְבַטֵּיל לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הַאי מֶלַח הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּמְבַטְּלֵיהּ — קָא מוֹסֵיף אַבִּנְיָן (וּכְתִיב: ״הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה׳ עָלַי הִשְׂכִּיל״). וְאִי דְּלָא קָא מְבַטְּלֵיהּ, קָא הָוְיָא חֲצִיצָה. בְּהוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא. וְלָא? וְהָא כְּתִיב: ״וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״, וְאָמַר מָר: זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ! אֶלָּא אֵימָא: בְּהוֹלָכַת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא. דָּרֵשׁ רָבָא: חָצֵר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה בְּמֵימֵי גְשָׁמִים — מֵבִיא תֶּבֶן וּמְרַדֶּה בָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא, וְהָתַנְיָא: כְּשֶׁהוּא מְרַדֶּה — אֵינוֹ מְרַדֶּה לֹא בְּסַל וְלֹא בְּקוּפָּה, אֶלָּא בְּשׁוּלֵי קוּפָּה! הֲדַר אוֹקֵים רָבָא אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ: דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם טָעוּת הֵן בְּיָדִי, בְּרַם כָּךְ אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וּכְשֶׁהוּא מְרַדֶּה — אֵינוֹ מְרַדֶּה לֹא בְּסַל וְלֹא בְּקוּפָּה, אֶלָּא בְּשׁוּלֵי קוּפָּה. מְמַלְּאִין מִבּוֹר הַגּוֹלָה. עוּלָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב מְנַשֶּׁה, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא טְרַף אַבָּבָא אֲמַר: מַאן הַאי? לִיתַּחַל גּוּפֵיהּ, דְּקָא מַחֵיל לֵיהּ לְשַׁבְּתָא. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא קוֹל שֶׁל שִׁיר. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: מַעֲלִין בִּדְיוֹפִי וּמַטִּיפִין מֵיאֶרֶק לַחוֹלֶה בַּשַּׁבָּת. לַחוֹלֶה אִין, לַבָּרִיא לָא. הֵיכִי דָּמֵי? לָאו דְּנָיֵם וְקָא בָּעֵי דְּלִיתְּעַר. שְׁמַע מִינַּהּ: אוֹלוֹדֵי קָלָא אֲסִיר! לָא: דְּתִיר, וְקָא בָּעֵי דְּלֵינִים — דְּמִשְׁתַּמֵּעַ כִּי קָלָא דְזִמְזוּמֵי. אֵיתִיבֵיהּ: הַמְשַׁמֵּר פֵּירוֹתָיו מִפְּנֵי הָעוֹפוֹת, וּדְלֻעָיו מִפְּנֵי הַחַיָּה — מְשַׁמֵּר כְּדַרְכּוֹ בְּשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּק וְלֹא יְטַפֵּחַ וְלֹא יְרַקֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין בַּחוֹל. מַאי טַעְמָא — לָאו דְּקָמוֹלֵיד קָלָא, וְכׇל אוֹלוֹדֵי קָלָא אֲסִיר? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטּוֹל צְרוֹר. וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נָשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת בֶּאֱגוֹזִים — אָסוּר. מַאי טַעְמָא — לָאו דְּקָא מוֹלֵיד קָלָא, וְכׇל אוֹלוֹדֵי קָלָא אֲסִיר? לָא, דִּלְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: נָשִׁים מְשַׂחֲקוֹת בְּתַפּוּחִים — אָסוּר, הָתָם מַאי אוֹלוֹדֵי קָלָא אִיכָּא?! אֶלָּא: דִּילְמָא אָתֵי לְאַשְׁווֹיֵי גּוּמּוֹת. תְּנַן: מְמַלְּאִין מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְגַּל בְּשַׁבָּת, בְּמִקְדָּשׁ — אִין, בִּמְדִינָה — לָא. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּאוֹלוֹדֵי קָלָא — וַאֲסִיר? לָא, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְמַלֵּא לְגִינָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ. אַמֵּימָר שְׁרָא לְמִימְלֵא בְּגִילְגְּלָא בְּמָחוֹזָא, אָמַר: מַאי טַעְמָא גְּזַרוּ רַבָּנַן — שֶׁמָּא יְמַלֵּא לְגִינָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ? הָכָא, לָא גִּינָּה אִיכָּא, וְלָא חוּרְבָּה אִיכָּא. כֵּיוָן דְּקָא חָזֵא דְּקָא תָּרוּ בַּהּ כִּיתָּנָא — אֲסַר לְהוּ. וּמִבְּאֵר הַקַּר. מַאי בְּאֵר הַקַּר? אָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹר שֶׁהִקְרוּ עָלֶיהָ דְּבָרִים וְהִתִּירוּהָ. מֵיתִיבִי: לֹא כׇּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. וְאִי אָמְרַתְּ ״שֶׁהִקְרוּ דְּבָרִים עָלֶיהָ״, מַאי ״זוֹ בִּלְבַד״? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּאֵר מַיִם חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ וְגוֹ׳״. גּוּפָא: לֹא כׇּל הַבּוֹרוֹת הַקָּרוֹת הִתִּירוּ, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. וּכְשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה חָנוּ עָלֶיהָ, וּנְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן הִתִּירוּ לָהֶן. וְלֹא נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתָם בִּידֵיהֶם. מַתְנִי׳ שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ — כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָינוֹ, שֶׁלֹּא לִשְׁהוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבַת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטּוּמְאָה. מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ — מִן הַהֵיכָל, וּמִן הָאוּלָם, וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁחַיָּיבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת — מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ. וּשְׁאָר כׇּל הַמְּקוֹמוֹת — כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לָךְ — שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת. גְּמָ׳ אָמַר רַב טָבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמַּכְנִיס טְמֵא שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב, שֶׁרֶץ עַצְמוֹ — פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ״, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה. יָצָא שֶׁרֶץ שֶׁאֵין לוֹ טׇהֳרָה. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: ״מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ״ — פְּרָט לִכְלִי חֶרֶשׂ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּלֵית לֵיהּ טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה? לָא, מִי שֶׁנַּעֲשָׂה אַב הַטּוּמְאָה. יָצָא כְּלִי חֶרֶס, שֶׁאֵינוֹ נַעֲשָׂה אַב הַטּוּמְאָה. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָּשׁ — כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָינוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטּוּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּצְבָת שֶׁל עֵץ מוֹצִיאוֹ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטּוּמְאָה. מַאי לָאו, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת, קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ — חַיָּיב. וּמַאן דְּאָמַר שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת, קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ — פָּטוּר. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חַיָּיב. וְהָכָא בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: שַׁהוֹיֵי טוּמְאָה — עֲדִיף. וּמָר סָבַר: אַפּוֹשֵׁי טוּמְאָה — עֲדִיף. אֶלָּא כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דִּתְנַן: מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ כּוּ׳. מַאי לָאו, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמַאן דְּאָמַר מֵעֲזָרָה לָא, קָסָבַר: הַמַּכְנִיס שֶׁרֶץ לַמִּקְדָּשׁ — פָּטוּר, וּמַאן דְּאָמַר מִכּוּלַּהּ עֲזָרָה, קָסָבַר — חַיָּיב.
If the fabric was three fingerbreadths by three fingerbreadths, it interposes; but if it was less than three fingerbreadths by three fingerbreadths, it does not interpose. And this is the same teaching that Rava said that Rav Ḥisda said. The Gemara suggests: Let us say that this disagrees with the opinion of Rav Yehuda, son of Rav Ḥisda, who prohibits a sash even smaller than three fingerbreadths by three fingerbreadths. The Gemara rejects this contention: This is not necessarily so, as a small sash is different, since it is significant. It is therefore like a garment, even if it is smaller than three fingerbreadths by three fingerbreadths. The Gemara raises a question: And according to the opinion of Rabbi Yoḥanan: Rather than teaching us the halakha with regard to a reed, let the mishna teach us that a priest may wrap his wounded finger with a small sash, as that does not constitute an interposition. The Gemara explains: The tanna teaches us another matter in passing, that a reed heals. However, as far as a priest involved in the service in concerned, there is no concern with regard to this prohibition either, as it is also a rabbinic decree that is not in effect in the Temple. MISHNA: One may scatter salt on Shabbat on the ramp that leads to the altar so that the priests will not slip on their way up. And likewise, one may draw water from the Cistern of the Exiles and from the Great Cistern, which were located in the Temple, by means of the wheel designed for drawing water, even on Shabbat. And one may draw water from the Heker Well only on a Festival. GEMARA: Rav Ika from Pashronya raised a contradiction before Rava: We learned in the mishna: One may scatter salt on Shabbat on the ramp that leads to the altar, so that the priests will not slip, from which it can be inferred: In the Temple, yes, it is permitted to do so, but outside the Temple, in the rest of the country, no, it is prohibited to scatter salt on a ramp. And he raised his contradiction from a baraita: With regard to a courtyard that was damaged on Shabbat by rainwater, so that it became difficult to cross, one may bring straw and scatter it about to absorb the water. Apparently, an action of this kind is permitted even outside the Temple. The Gemara answers: Straw is different, as one does not negate it; rather, he intends to remove it once the water has been absorbed. He is therefore permitted to scatter the straw in the courtyard, just as it is permitted to put it in any other place. However, it is prohibited to scatter objects that one intends to leave in place, such as salt, as this appears as though he is adding to the ground and building. Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: This salt, what are the circumstances? If one negates it vis-à-vis the ramp so that it becomes part of the ramp, he effectively adds to the structure of the Temple, and it states with regard to the Temple: “All this do I give you in writing as God has made me wise by His hand upon me, even all the works of this pattern” (I Chronicles 28:19). This verse indicates that all the details of the Temple structure were determined through prophecy and may not be changed in any way, even on a weekday. And if he does not negate the salt vis-à-vis the ramp, it would constitute an interposition between the feet of the priests and the altar. This would mean that they would not be walking on the ramp during their service, and consequently they would not be performing the service as required by the Torah. The Gemara answers: In fact, he does not negate the salt. However, he scatters it when the limbs of the sacrifice are brought up the ramp, a procedure that is not considered part of the Temple service subject to disqualification due to interposition, as it is merely preparation for the burning of the limbs. The Gemara asks: And is this not a service? But isn’t it written: “And the priest shall offer it whole and make it smoke upon the altar” (Leviticus 1:13), and the Master said in explanation: This is referring to bringing the limbs to the top of the ramp. Evidently, this too is a service written in the Torah. Rather, say that he scatters the salt when the wood is brought up the ramp to the arrangement of wood on the altar, a procedure that is not a service. Rava taught: In a courtyard that was damaged on Shabbat by rainwater, one may bring straw and scatter it about to make it easier to walk across. Rav Pappa said to Rava: But wasn’t it taught in a baraita: When one scatters the straw, he must not scatter it either with a small basket or with a large basket, but only with the bottom of a broken basket, i.e., he must scatter the straw in a manner different from that of an ordinary weekday. Rava, however, indicates that he may scatter the straw in the usual fashion. Rava then appointed an amora before him to publicize his teaching, and taught: The statement I issued before you was a mistake of mine. However, in fact they said in the name of Rabbi Eliezer as follows: And when one scatters the straw, he must not scatter it either with a small basket or with a large basket, but only with the bottom of a broken basket. We learned in the mishna: One may draw water from the Cistern of the Exiles by means of a wheel. The Gemara relates: Ulla happened to come to the house of Rav Menashe when a certain man came and knocked at the door. Ulla said: Who is that? May his body be desecrated, as he desecrates Shabbat by producing a sound. Rabba said to him: The Sages prohibited only a pleasant musical sound on Shabbat, not the rasping sound of knocking on a door. Abaye raised an objection to Rabba from a baraita: One may draw up wine from a barrel with a siphon [diyofei], and one may drip water from a vessel that releases water in drops [miarak], for an ill person on Shabbat. The Gemara infers: For an ill person, yes, this is permitted, but for a healthy person, no, one may not do so, what are the circumstances? Is it not the case that he is dozing off and they wish to waken him, and as they do not want to alarm him due to his illness, they do it by means of the sound of water poured from a vessel? And one can learn from here that it is prohibited to produce a sound on Shabbat, even one that is unpleasant, as the Sages permitted this only for an ill person. The Gemara rejects this contention: No, it is referring to an ill person who is awake and whom they want to have fall asleep, and to this end they let water fall in drops, producing a sound that is heard as melodious. Abaye raised another objection to Rabba from a baraita: One who is guarding his produce from birds or his gourds from beasts may guard them, in the manner that he typically does so, on Shabbat, as his guarding does not entail a prohibited labor, provided that he neither claps, nor slaps his hands against his body, nor dances and produces noise with his feet, in the manner that is performed on weekdays to chase away birds and animals. The Gemara asks: What is the reason that these activities are prohibited? Is it not because he is producing a sound on Shabbat, and any production of a sound is prohibited? Rav Aḥa bar Ya’akov said: This is not the reason. Rather, it is a decree issued by the Sages, lest while acting in his usual weekday fashion he mistakenly picks up a pebble to throw at the birds, thereby handling an object that is set-aside. The Gemara asks: However, with regard to that which Rav Yehuda said that Rav said: Women who play with nuts by rolling them on the ground until they collide with each other, it is prohibited for them to do so; what is the reason for this prohibition? Is it not because knocking nuts together produces a sound, and any production of a sound is prohibited? The Gemara rejects this contention: No, it is prohibited because perhaps they will come to level the holes. As small holes in the ground will interfere with their game, they might level them out and seal them up on Shabbat, which is prohibited as building. For if you do not say that this is the reason, there is a difficulty with that which Rav Yehuda said: Women who play with apples, this is prohibited, as what production of a sound is involved there? Apples do not produce a sound when they collide with each other. Rather, the reason is that they will perhaps come to level holes, and the same reasoning applies to nuts. We learned in the mishna: One may draw water from the Cistern of the Exiles and from the Great Cistern by means of the wheel on Shabbat. From this it can be inferred: In the Temple, yes, it is permitted to do so; but outside the Temple in the rest of the country, no, it is prohibited to draw water from cisterns. What is the reason for this? Is it not because he is producing a sound, and that is prohibited on Shabbat? The Gemara again rejects this contention: No, it is a decree issued by the Sages, lest he draw water for his garden and for his ruin. As the wheel draws up large quantities of water, once he starts to use it, he might draw water for his garden as well and thereby transgress the prohibition against watering on Shabbat, a subcategory of a prohibited labor. The Gemara relates that Ameimar permitted people to draw water on Shabbat by means of a wheel in Meḥoza, as he said: What is the reason the Sages decreed that this is prohibited? They did so lest one draw water for his garden and for his ruin. However, here in Meḥoza there are neither gardens nor ruins. Meḥoza was entirely built up and lacked gardens or empty areas for sowing, and consequently, there was no concern that people might transgress. However, once he saw that they were soaking flax in the water, he prohibited them from drawing water by means of a wheel, so that they should not draw water for prohibited purposes. We learned in the mishna that water may be drawn on a Festival from the Heker Well. The Gemara asks: What is the Heker Well? Shmuel said: It is a cistern with regard to which they advanced [hikru] arguments and permitted drawing water from it on a Festival, by proving that the Torah permits doing so. The Gemara raises an objection from a baraita: They did not permit all Heker wells, but only this one. And if you say it was named because it is a cistern with regard to which they put forward arguments and permitted it, what is the meaning of Heker wells in the plural, and what does only this one mean? If it was named because of a particular announcement, how could other wells, about which no announcement was issued, bear the same name? Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The term Heker well denotes a well of living water, as it is stated: “As a well keeps its water fresh [hakir], so she keeps fresh her wickedness” (Jeremiah 6:7), i.e., it is a well of spring water. Returning to the matter itself, the Gemara cites the above baraita in full: They did not permit all Heker wells, but only this one. And when the exiles ascended from Babylonia, they encamped by it, and the prophets among them, Haggai, Zechariah, and Malachi, permitted it to them. And it was not really the prophets among them who permitted them to draw water from this well on a Festival, but rather, it was a customary practice that was handed down to them from their forefathers, a practice the prophets permitted them to continue. MISHNA: With regard to the carcass of a creeping animal, of one of the eight species of reptile or rodent listed in Leviticus 11:29–30, one of the primary sources of ritual impurity that is found in the Temple, a priest should carry it out on Shabbat in his girdle, which was one of the priestly garments. Although the girdle will be defiled by the carcass of the creeping animal, this is the best way to proceed, so as not to delay the removal of the impurity from the Temple. This is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. Rabbi Yehuda says: The creeping animal carcass should be removed with wooden prongs, so as not to increase the impurity, as a wooden prong is not susceptible to impurity. It is obvious that on a weekday the creeping animal carcass is removed from wherever it is found in the Temple, but from where does one remove it on Shabbat? From the Sanctuary, from the Entrance Hall, and from the area in the courtyard between the Entrance Hall and the altar, the most sanctified precincts of the Temple. However, it need not be removed from the rest of the courtyard. This is the statement of Rabbi Shimon ben Nannas. Rabbi Akiva says: Any place where one is liable to be punished with karet if he intentionally enters there in a state of ritual impurity, and is liable to bring a sin-offering if he does so unwittingly, from there one must remove it. This includes the entire area of the Temple courtyard. And as for the rest of the places in the Temple, one covers the creeping animal carcass with a bowl [pesakhter] and leaves it there until the conclusion of Shabbat. Rabbi Shimon says that this is the principle: Wherever the Sages permitted something to you, they granted you only from your own, as they permitted to you only activities that are prohibited due to rabbinic decree, not labors prohibited by Torah law. GEMARA: Rav Tavi bar Kisna said that Shmuel said: With regard to one who brings into the Temple an object that was defiled by a creeping animal carcass, he is liable, but if he brings in the carcass of a creeping animal itself, he is exempt. What is the reason for this distinction? The verse said: “Both male and female shall you put out, without the camp shall you put them; that they defile not their camp, in the midst whereof I dwell” (Numbers 5:3). This verse teaches that the obligation to send out of the camp applies only to one who has the option of purification in a ritual bath, i.e., the male and female mentioned by the Torah; this excludes the carcass of a creeping animal, which has no purification. Consequently, one who brings the carcass of a creeping animal into the Temple is exempt, as he did not transgress the Torah’s commandment to send away the impure. The Gemara suggests: Let us say that a baraita supports him: “Both male and female shall you put out”; this excludes an earthenware vessel. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. What is the reason for this? Is it not because an earthenware vessel does not have purification in a ritual bath, in accordance with the opinion of Rav Tavi bar Kisna? The Gemara rejects this contention: No, the reason is that only something that can become a primary source of ritual impurity, i.e., a human being or a metal utensil, must be sent out of the camp. This excludes an earthenware vessel, which cannot become a primary source of ritual impurity. The Gemara suggests: Let us say that this issue, whether or not there is liability for bringing a creeping animal carcass into the Temple, is parallel to a dispute between tanna’im, as we learned in the mishna: With regard to a creeping animal carcass that is found in the Temple, a priest should carry it out on Shabbat in his girdle, so as not to delay the removal of the impurity. This is the statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. Rabbi Yehuda says: He should remove it with wooden prongs, so as not to increase the impurity. What, isn’t it the case that this is the matter with regard to which the two tanna’im disagree: The one who said we should not delay the removal of the impurity maintains that one who brings a creeping animal carcass into the Temple is liable, and therefore every effort must be made to remove it immediately. And the one who said we should not increase impurity maintains that one who brings a creeping animal carcass into the Temple is exempt. As no special command is in effect, the correct procedure is to prevent any additional impurity. The Gemara rejects this explanation: No, everyone agrees that one who brings a creeping animal carcass itself into the Temple is liable, and here, this is the matter with regard to which they disagree: The one Sage, Rabbi Yoḥanan ben Beroka, holds: Delaying removal of the impurity is the consideration that takes precedence. Consequently, it is permitted even to defile the priestly garments to prevent any delay in the removal of the impurity from the holy place. Whereas the other Sage, Rabbi Yehuda, holds: Increasing impurity is the consideration that takes precedence, and therefore the impurity should be removed only by means of wooden prongs. Rather, the Gemara suggests that this issue is the subject of a dispute between these tanna’im, as we learned in that same mishna: From where does one remove the creeping animal carcass? Rabbi Shimon ben Nannas and Rabbi Akiva disagree whether it is removed only from the Sanctuary, the Entrance Hall, and the area of the courtyard between the Entrance Hall and the altar, or from the entire area of the courtyard as well. Isn’t it the case that the two tanna’im disagree about the following: The one who said we do not remove it from the Temple courtyard maintains that one who brings a creeping animal carcass into the Temple is exempt, and there is therefore no obligation to remove it from the courtyard on Shabbat. And the one who said that it must be removed from the entire courtyard maintains that one who brings a creeping animal carcass into the Temple is liable.
חלץ לאחיות לא נפטרו צרות היכא דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה חליץ לה ראובן חליצה פסולה מאי אחד חולץ לכולן נמי דקאמר אאמצעית והא כולן קאמר כיון דרובה גביה קרי ליה כולן ואיבעית אימא כי קאמר שמואל חליצה מעליא בעינן ה"מ למיפטר צרתה אבל מפטרא נפשה פטרה גופא אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת מאמר מאי שנא לאחיות דלא נפטרו צרות דהויא לו אחות אשה בזיקה חלץ לצרות נמי לא ליפטרו אחיות דהויא להו צרות אחות אשה בזיקה קסבר שמואל אין זיקה והא אמר שמואל יש זיקה לדברי האומר אין זיקה קאמר אי הכי חלץ לאחיות אמאי לא נפטרו צרות בשלמא צרה דרחל לא תיפטר דכיון דחלץ לה ללאה והדר חלץ לרחל הויא לה חליצה דרחל חליצה פסולה אלא צרה דלאה תיפטר מאי לא נפטרו צרות נמי דקאמר אצרה דרחל והא צרות קאמר צרות דעלמא אי הכי חלץ לצרות נפטרו אחיות ואצרת רחל מי מיפטרא והא תנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו שמואל נמי התחיל ולא התחיל קאמר התחיל באחיות לא יגמור בצרות דתנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו התחיל בצרות יגמור אף באחיות דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו רב אשי אמר לעולם כדקאמרת ומשום דלא אלימא זיקה לשויי לצרה כערוה תניא כוותיה דרב אשי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות הא לצרות נפטרו אחיות מאי טעמא לאו משום דקסבר יש זיקה ולא אלימא זיקה לשוייה לצרה כערוה א"ר אבא בר ממל הא מני ב"ש היא דתנן בית שמאי מתירין הצרות לאחין אי הכי יבומי נמי תתייבם כרבי יוחנן בן נורי דאמר בואו ונתקן להם לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות והאמר מר לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה אמר רב נחמן בר יצחק אחריו חזרו ותקנו: איבעיא להו בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת בעלת הגט עדיפא משום דאתחיל בה בחליצה או דלמא בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה אמר רב אשי ת"ש ומודה ר"ג שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט אי גט עדיף לא ליהני מאמר אבתריה ואי מאמר עדיף לא ליהני גט אבתריה אלא לאו ש"מ כי הדדי נינהו ש"מ אמר רב הונא אמר רב ב' אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה חלץ לשנייה הותרה מתה ראשונה מותר בשנייה ואין צריך לומר מתה שנייה שמותר בראשונה משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון ורבי יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשנייה מ"ט שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי זו כאשת אח שיש לה בנים ואסורה ורב לית ליה האי סברא והאמר רב כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה ה"מ היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא אבל הכא זיקה דרבנן היא איתיביה ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן ארבעה אחין ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואמאי ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון א"ל אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה מאי חולצות נמי דקתני חולצת חדא חולצות קתני ולימא ליה מאי חולצות חולצות דעלמא הרי אלו קתני ולימא דחליץ ליה לראשונה ברישא חולצות
In the case of three brothers, two of whom were married to several women, including two sisters, and the two married brothers later died, and their wives happened before the yavam for levirate marriage, if the yavam performed ḥalitza with the sisters who were among the wives, the rival wives are not thereby exempt. One can deduce from here that since the yavam cannot consummate the levirate marriage with the sisters, as each is the sister of a woman with whom he has a levirate bond, then the act of ḥalitza is invalid, and invalid ḥalitza is ineffective in exempting their rival wives. It is concluded from here that even Shmuel requires valid ḥalitza, i.e., ḥalitza that occurs when there is a possibility of consummating the levirate marriage. According to this rationale, however, Shmuel’s ruling in the above case is difficult: With regard to the second sister, when there exists the possibility for Shimon’s ḥalitza, i.e., the ḥalitza of the second brother who did not yet perform ḥalitza, to be a valid ḥalitza, would it be allowed for Reuven, the brother who already did ḥalitza with one sister, to perform invalid ḥalitza with her? The Gemara resolves this difficulty by reinterpreting Shmuel’s statement. What does it mean that it says: One performs ḥalitza with each of them, that Shmuel stated? Shmuel says that with regard to the middle one, i.e., the third sister, one of the two brothers performs ḥalitza with her. The Gemara asks: But didn’t he say: Each of them, indicating that one brother performs ḥalitza with all of the sisters? The Gemara answers: Since the brother who performed ḥalitza with one sister repeats the act with another, it turns out that most of the acts of ḥalitza are performed with him, and this is called: With each of them. And if you wish, say a different answer: When Shmuel said we require a full-fledged ḥalitza, this applies only to exempt her rival wife by means of that ḥalitza. But to exempt the woman herself, even invalid ḥalitza would render her exempt. In the case above, since no rival wives are involved, it would be sufficient for one brother to perform ḥalitza with each of the sisters. § Apropos of Shmuel’s statement, the Gemara examines the matter itself. Shmuel said: In the case of three brothers, two of whom were married to several women, including two sisters, and the two married brothers later died, and their wives happened before the yavam for levirate marriage, if the yavam performed ḥalitza with the sisters, the rival wives are not thereby exempt. But if he performed ḥalitza with the rival wives, the sisters are exempt. Similarly, if he gave a bill of divorce to one of these women, whereby he would no longer be permitted to consummate the levirate marriage with them due to a rabbinic decree, and he then performed ḥalitza with the woman who received a bill of divorce, the rival wife is not thereby exempt. Since he was unable to consummate the levirate marriage with her, the ḥalitza performed with her was invalid, and invalid ḥalitza does not exempt the rival wife. If he performed the act of ḥalitza with the rival wife, then the woman who received a bill of divorce is exempt. The ruling is similar with regard to the case where the yavam performed ma’amar, i.e., levirate betrothal, to one of the wives. If he then performed ḥalitza with the woman who received his levirate betrothal then the rival wife is not exempt. Indeed, this ḥalitza is invalid as well, for once the yavam performed levirate betrothal, this act can be rescinded only by means of a bill of divorce. Because the woman needs to receive a bill of divorce in addition to the ḥalitza in order to exempt her from her bond, the ḥalitza is considered invalid and is not sufficient to exempt the rival wife. But if the yavam performed ḥalitza with the rival wife, then she who received his levirate betrothal is exempt from ḥalitza and requires only a bill of divorce. The Gemara asks: What is different in the two cases? Why, if he performed ḥalitza with the sisters, are the rival wives not exempt? This is because the sister is related to him as the sister of a woman with whom he has a levirate bond. Since, under these circumstances he would not be permitted to consummate the levirate marriage with her, her ḥalitza is then considered invalid ḥalitza. However, if that is so, when he performed ḥalitza with the rival wives, the sisters should not be exempt either, as the rival wives are related to him as rival wives of the sister of a woman with whom he has a levirate bond. If the woman is forbidden to him due to a relationship created by the levirate bond, then her rival wife is forbidden to him in the same way, and her ḥalitza would be invalid as well. The Gemara answers: Shmuel holds that the levirate bond is not substantial, and therefore the levirate bond does not create a relationship between the yavam and the sisters such that the prohibition would be extended to the rival wives as well. The Gemara challenges: But didn’t Shmuel say explicitly that the levirate bond is substantial? The Gemara responds: He stated this halakha in accordance with the statement of those who say that the levirate bond is not substantial, although he himself maintains the opposite. The Gemara asks: If that is indeed so, that he stated this ruling in accordance with the opinion that the levirate bond is not substantial, then when the yavam performed ḥalitza with the sisters, why were their rival wives not exempt? Granted, Rachel’s rival wife, i.e., the rival wife of the second sister, would not be exempt, for once he performed ḥalitza with Leah, the first sister, and then later performed ḥalitza with Rachel, it turns out that Rachel’s ḥalitza was invalid ḥalitza, as he could not consummate the levirate marriage with Rachel because she is the sister of a woman with whom he performed ḥalitza, and invalid ḥalitza does not exempt a rival wife. However, the rival wife of Leah should be exempt because if the levirate bond is not substantial, the ḥalitza with the first sister would have been completely valid. The Gemara explains: What does it mean that it says: The rival wives are not exempt, that Shmuel stated? It is referring only to the rival wife of Rachel, the second sister, who is not exempt. The Gemara challenges: But he said rival wives in the plural, seeming to refer to both rival wives? The Gemara answers: He spoke of rival wives in general. In other words, this is a general halakha, and for that reason it was stated in the plural. However, it does not mean that both the rival wife of the first sister and the rival wife of the second sister are not exempt. The Gemara challenges this: If that is so, that when Shmuel chose to speak in the plural he was referring only to the rival wife of Rachel, there arises a difficulty with the second half of the statement: If he performed ḥalitza with the rival wives, the sisters are exempt. But would Rachel become exempt by ḥalitza performed with her rival wife? But didn’t we learn in a mishna: A man is forbidden to marry the rival wife of a close relative of his ḥalutza? Once the yavam performs ḥalitza with one sister, Leah, then her sister’s rival wife, i.e., Rachel’s rival wife, would be considered the rival wife of the sister of a woman with whom he performed ḥalitza. Being as she is forbidden to him, her ḥalitza is invalid and should not exempt Rachel. The Gemara answers: Shmuel also meant to distinguish between a case where he began and the case where he did not begin. This is how his statement should be understood: If he began by performing ḥalitza with one of the sisters, he may not finish by performing a second act of ḥalitza with any one of the rival wives, as we learned in a mishna (40b): A man is forbidden to marry the rival wife of a close relative of his ḥalutza. Due to this prohibition, ḥalitza performed with the second rival wife is invalid ḥalitza and would not exempt the second sister. If, however, he began with the rival wives and performed the first ḥalitza with the rival wife of Leah, he may finish with the sisters as well and perform the second ḥalitza with Leah, as we learned in a mishna (40b): A man is permitted to marry the close relative of the rival wife of his ḥalutza. Therefore, if he performed ḥalitza with Leah’s rival wife, then Rachel, who is the sister of the rival wife of his ḥalutza, is permitted to him. He can therefore perform a completely valid ḥalitza with her and thereby exempt her rival wife. Rav Ashi said: Actually, Shmuel’s statement should be interpreted as you originally said, that Shmuel’s rationale for these halakhot accords with his opinion that the levirate bond is substantial. As for the objection that was raised as to why the sisters would be exempted by ḥalitza performed with the rival wives if these rival wives were considered the rival wife of the sister of a woman with whom the yavam had a levirate bond, this can be resolved as follows: This is because the levirate bond is not so strong as to render the status of a rival wife like an actual forbidden relative. The levirate bond is sufficient to prohibit levirate marriage with the sister of a woman with whom he has a levirate bond, but not sufficient to prohibit their rival wives to the yavam. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Ashi: If he performed ḥalitza with the sisters, the rival wives are not exempt from levirate marriage. From here one can deduce: Consequently, if he performed ḥalitza with the rival wives, the sisters are exempt. What is the reason for this? Is it not because this tanna held that the levirate bond is substantial, and therefore the rival wives were not rendered exempt by the ḥalitza of the sisters, but nevertheless the levirate bond is not so strong as to render the rival wife equivalent to a forbidden relative Therefore, the prohibition with regard to the rival wives in this case is less severe than the prohibition concerning the sisters themselves, and when they perform ḥalitza, the ḥalitza is valid and the sisters are exempt. Rabbi Abba bar Memel rejected this explanation and said: In accordance with whose opinion is this baraita taught? It is in accordance with the opinion of Beit Shammai, as we learned in a mishna: Beit Shammai permitted the rival wives to marry the brothers; even if they are the rival wives of his actual relatives, they are permitted to enter into levirate marriage. In the case above, where they are merely rival wives of the sister with whom he has a levirate bond, all the more so they are permitted to enter into levirate marriage. The Gemara objects: If that is so, if this ruling is in accordance with the opinion of Beit Shammai, who say that the rival wives are permitted, then the rival wife should enter into levirate marriage as well. Why does it speak here only of ḥalitza but not of the possibility of entering levirate marriage? The Gemara answers: The ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who said: Come and let us establish a ruling that the rival wives must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage, thereby circumventing the dispute between Beit Shammai and Beit Hillel. Although Beit Shammai permitted the rival wives to the perform levirate betrothal, they should perform ḥalitza instead in order to conform to Beit Hillel’s opinion as well. The Gemara objects: But didn’t the Master say that they did not succeed in finalizing the matter and establishing Rabbi Yoḥanan ben Nuri’s amendment before the times of trouble came in the form of the anti-Jewish decrees, and so this ruling was never actually established? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: After his time, other Sages returned to this issue and established this amendment in accordance with his opinion. § Apropos of the statement of Shmuel with regard to a woman who received a bill of divorce and a woman who received levirate betrothal, a dilemma was raised before the Sages: If two women happened before a single yavam for levirate marriage, and one is a woman who received a bill of divorce and the other is a woman who received levirate betrothal, which has precedence for ḥalitza? Is the woman who received a bill of divorce preferred because he began the process of ḥalitza with her, as presenting a bill of divorce represents the first step separating the woman from him? Or perhaps the woman who received levirate betrothal is preferred, because she is closest to being able to enter into permitted sexual intercourse. The act of levirate betrothal is generally done just prior to levirate marriage and is equivalent to the act of betrothal in non-levirate contexts. As a result, levirate betrothal strengthens the connection between the woman and the yavam. For this reason, it may be preferable to perform ḥalitza with the woman who received levirate betrothal. Rav Ashi said: Come and hear: The Sages disputed the ruling with regard to a yavam who performed levirate betrothal with one sister-in-law and then performed it with her rival wife as well, or conversely, gave both women a bill of divorce. In such cases, would the second levirate betrothal or bill of divorce be effective? It was taught: And Rabban Gamliel concedes that a bill of divorce is effective after levirate betrothal. Therefore, the bill of divorce that the yavam gave to one yevama after having performed levirate betrothal with the other yevama is effective to some degree. Similarly, Rabban Gamliel concedes that levirate betrothal performed after a bill of divorce is effective. If the bill of divorce is preferred to levirate betrothal, then levirate betrothal performed afterward should not be effective. The opposite would hold true as well: And if levirate betrothal is preferred, then a bill of divorce given afterward should not be effective. Rather, must one not conclude from this statement that the two are equivalent to each other? The Gemara summarizes: Indeed, conclude from this statement that they are equivalent. Therefore, neither the woman who received a bill of divorce nor the woman who received levirate betrothal has precedence for ḥalitza. § Rav Huna said that Rav said: In a case of two sisters who became yevamot, i.e., the two sisters were married to two brothers who died, who happened before one yavam for levirate marriage, if he performed ḥalitza with the first sister, then she is permitted to marry any man. If he performed ḥalitza with the second sister, then she is permitted to do so as well. If the first sister died before the yavam was able to perform ḥalitza with her, then he is permitted to take the second sister in levirate marriage, for even if had actually been married to the first sister, one is permitted to marry the sister of his wife after his wife dies. And needless to say, if the second sister died, then he is permitted to take the first sister in levirate marriage because she would be considered a yevama who was permitted at the time that she happened before the yavam for levirate marriage; and then later forbidden as the sister of a woman with whom he has a levirate bond when the second sister happened before him for levirate marriage; and subsequently became permitted by the death of the second sister. Therefore, she can return completely to her original permitted status. However, Rabbi Yoḥanan said: If the second sister dies, he is permitted to take the first. But if the first sister dies, he is prohibited from taking the second sister. What is the reason for this ruling? The reason is that any yevama to whom the verse “her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5) cannot be applied at the time that she happens before him for levirate marriage because she was forbidden to him at that moment, is then forever considered to be like the wife of a brother who has children, and she is forbidden to him. Because the second sister was forbidden to the yavam at the time that she happened before him for levirate marriage, being the sister of a woman with whom he had a levirate bond, she can never again be permitted to him. The Gemara asks: And does Rav not accept that reason? Didn’t Rav himself say the exact same words: Any woman to whom the verse “her brother-in-law will have intercourse with her” cannot be applied at the time that she happens before him for levirate marriage is then considered to be like the wife of a brother who has children, and she is forbidden to him? The Gemara answers: This applies only when the prohibition that stands before her and prevents the levirate marriage is the prohibition against marrying the sister of one’s wife, which is prohibited by Torah law. Therefore, if the woman who happens before the yavam for levirate marriage is his wife’s sister, he is prohibited from performing levirate marriage even if his wife dies afterward. But here the prohibition to marry the sister stems from a relationship created by a levirate bond. This prohibition is by rabbinic law, and therefore the bond does not render her forbidden to him forever. Rabbi Yosei bar Ḥanina raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: In the case of four brothers, two of whom were married to two sisters, and those married to the sisters died, then those sisters must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. And why does the mishna require ḥalitza? Let one of the brothers rise and perform ḥalitza with the second sister, i.e., the sister whose husband died later. As a result, the first would be like a yevama who was permitted at the time of her husband’s death but later became forbidden due to the bond that was created with her sister, and she then subsequently became permitted by means of ḥalitza performed with her sister, insofar as the other brother, i.e., he who did not perform ḥalitza, is concerned. Therefore, she should return to her original permitted status. Rabbi Yoḥanan said to him: I do not know who taught: Sisters. Rabbi Yoḥanan was in doubt as to the correct version of this mishna, as he could not find any reasonable explanation of this mishna according to any known opinion. The Gemara asks: Why did Rabbi Yoḥanan respond in such an extreme manner. Let him say to him, to Rabbi Yosei bar Ḥanina, an alternate solution: What is the meaning of the ruling that the sisters perform ḥalitza, which the mishna teaches? The meaning is that one sister performs ḥalitza. The Gemara answers: Such a solution is untenable, as the mishna teaches the ruling using the words: Perform ḥalitza, in the plural. The Gemara suggests: And let Rabbi Yoḥanan say to him: What is the meaning of the ruling to perform ḥalitza? They perform ḥalitza in general. Accordingly, the mishna teaches that in such cases the second women performs ḥalitza. The Gemara responds: The mishna teaches: Then those women perform ḥalitza. The emphasis on the word: Those, indicates that it is specifically those two women who both perform ḥalitza. The Gemara asks further: And let him say that the mishna is referring only to the specific case where the yavam performed ḥalitza with the first sister first. As a result, there was no longer be any possibility of rendering the second sister permitted, as Rabbi Yoḥanan permitted levirate marriage only in the case where ḥalitza was performed with the second sister first. The Gemara answers: This cannot be suggested either, for the phrase: Perform ḥalitza,
(א) פֵּרוֹת שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפִקִר. כְּגוֹן הַשִּׁיתִין וְהָרִימִין וְהָעוֹזְרָדִין וּבְנוֹת שׁוּחַ וּבְנוֹת שִׁקְמָה וְהַגּוּפָנִין וְנוֹבְלוֹת תְּמָרָה וְהֵן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִטִּילוּ שְׂאוֹר הַנִּצְפָּה וְהַכֻּסְבַּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְהַלּוֹקְחָן מֵעַם הָאָרֶץ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן מִן הַהֶפְקֵר. אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ אֵינָם מְעֻשָּׂרִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּעַשְׂרוֹת עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שֶׁהֵן מִן הַשָּׁמוּר:
(ב) הַבְּכוֹרוֹת וְהַסְּיָּיפוֹת שֶׁבְּבִקְעָה פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. וְשֶׁבְּגִנָּה חַיָּבִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִשְׁמָרִין. וְאֵלּוּ הֵן הַבְּכוֹרוֹת. כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁבִּכְּרוּ עַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבוּ שׁוֹמֵר עַל הַבִּקְעָה לִשְׁמֹר פֵּרוֹתֶיהָ. וְהַסְּיָּיפוֹת הֵן הַפֵּרוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ אַחַר שְׁיְּקַפְּלוּ הַמִּקְצוֹעוֹת שֶׁבַּשָּׂדוֹת וְיַנִּיחוּם בְּלֹא שׁוֹמֵר. וְכֵן הַחֹמֶץ הֶעָשׂוּי מִן הַתְּמָדִים פָּטוּר מִן הַדְּמַאי:
(ג) כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל בִּלְבַד שֶׁהוּא מִכְּזִיב וְלִפְנִים וּכְזִיב עַצְמָהּ כְּלַחוּץ. וְכָל הַפֵּרוֹת הַנִּמְצָאוֹת מִכְּזִיב וְלַחוּץ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מִפֵּרוֹת מָקוֹם שֶׁנִּמְצְאוּ בּוֹ:
(ד) פֵּרוֹת שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהֵן מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי בָּבֶל אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נִמְצָאוֹת בְּסוּרְיָא וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּהּ עוֹלֵי מִצְרַיִם בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּדְמַאי. וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לְפִיכָךְ הַדְּבֵלָה הַשְּׁמֵנָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל וְכֵן הַתְּמָרִים הַגְּדוֹלִים וְהֶחָרוּבִין הַשָּׁוִים וְהָאֹרֶז הַלָּבָן בְּיוֹתֵר וְהַכַּמּוֹן הַגָּדוֹל מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְסוּרְיָא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּפֵרוֹת אֵלּוּ:
(ה) הַחַמָּרִים שֶׁהֵבִיאוּ פֵּרוֹת לְצוֹר חַיָּבִין בִּדְמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מֵהָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה לָהּ. וְהָאֹרֶז אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ אֶלָּא כָּל הָאֹרֶז הַנִּמְצָא חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁהִיא קְרוֹבָה לָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל פָּטוּר מִן הַדְּמַאי אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה נִכָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ו) הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָרוֹת בְּצוֹר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי וְאֵין אוֹמְרִין שֶׁמָּא מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ אֲצָרוֹ. וְכֵן חֲמוֹר יְחִידִי שֶׁנִּכְנַס לְצוֹר וְהוּא טָעוּן פֵּרוֹת פָּטוּר מִן הַדְּמַאי שֶׁחֶזְקָתָן מִשְּׂדֵה הָעִיר:
(ז) הַלּוֹקֵחַ מִבַּעֲלֵי אוֹצָר בְּצִידוֹן חַיָּב בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבָה הִיא יוֹתֵר מִצּוֹר שֶׁחֶזְקָתָהּ שֶׁאוֹצְרִין מִפֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַחַמָּרִים בְּצִידוֹן פָּטוּר מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁמְּבִיאִין מִחוּצָה לָאָרֶץ:
(ח) הַלּוֹקֵחַ מִן הָעַכּוּ''ם בָּאָרֶץ שֶׁהֶחֱזִיקוּ עוֹלֵי בָּבֶל אִם הָיָה תַּגָּר עַכּוּ''ם שֶׁלּוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי פֵּרוֹתָיו דְּמַאי. לְפִיכָךְ בָּרִאשׁוֹנָה בִּזְמַן שֶׁהָיָה רֹב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיַד יִשְׂרָאֵל הַלּוֹקֵחַ מִכָּל תַּגָּר עַכּוּ''ם מְעַשֵּׂר דְּמַאי כְּלוֹקֵחַ מֵעַם הָאָרֶץ:
(ט) אֵי זֶהוּ תַּגָּר זֶה שֶׁהֵבִיא שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אֲבָל אִם הֵבִיא פַּעַם אַחַת אֲפִלּוּ הֵבִיא שָׁלֹשׁ מַשּׂוֹאוֹת בְּבַת אַחַת אוֹ שֶׁהֵבִיא הוּא וּבְנוֹ וּפוֹעֵל עֲדַיִן לֹא הֻחְזַק תַּגָּר:
(י) כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי לֹא גָּזְרוּ עַל פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ:
(יא) פֵּרוֹת הָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין בִּדְמַאי. וְשֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁרַבּוּ עַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ. וְכֵן דְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן תָּדִיר מִחוּצָה לָאָרֶץ כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְדֻרְמַסְקָעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי:
(יב) לֹא הָלְכוּ חֲכָמִים בְּפֵרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ לֹא אַחַר הַמַּרְאֶה וְלֹא אַחַר הַטַּעַם וְהָרֵיחַ אֶלָּא אַחַר הָרֹב כָּל שֶׁרַבּוּ לוֹ מֻתָּר וְשֶׁלֹּא רַבּוּ לוֹ אָסוּר. כֵּיצַד. רַבּוּ בָּעִיר אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. אוֹ שֶׁרַבּוּ בַּמְּדִינָה וְלֹא רַבּוּ בָּעִיר. בָּהָר וְלֹא רַבּוּ בַּבִּקְעָה. בַּבִּקְעָה וְלֹא בָּהָר. רַבּוּ לַחֶנְוָנִי וְלֹא לְבַעַל הַבַּיִת. לְבַעַל הַבַּיִת וְלֹא לַחֶנְוָנִי. זֶה שֶׁרַבּוּ בּוֹ מֻתָּר. וּמָקוֹם שֶׁלֹּא רַבּוּ בּוֹ חַיָּב בִּדְמַאי:
(יג) רַבּוּ פֵּרוֹת חוּצָה לָאָרֶץ בַּשּׁוּק וְנִתְמַעֲטוּ חָזַר הַשּׁוּק לְיָשְׁנוֹ וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ חַיָּב בִּדְמַאי:
(יד) וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בְּשָׁעָה שֶׁגָּזְרוּ עַל הַדְּמַאי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לִזְרִיעָה אוֹ לְהַאֲכִיל לִבְהֵמָה. קֶמַח לְעוֹרוֹת אוֹ לִמְלוּגְמָא אוֹ לִרְטִיָּה. שֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר אוֹ לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים. יַיִן לְקִילוֹר. וְחַלַּת עַם הָאָרֶץ. וְהַמְדֻמָּע. וְהַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּשְׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת. וְתוֹסֶפֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל אֵלּוּ פְּטוּרִים מִן הַדְּמַאי. וְכֵיוָן שֶׁאָמַר לוֹ עַם הָאָרֶץ מְתֻקָּנִין הֵם אֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר:
(טו) הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֵם לְעַכּוּ''ם. וְלֹא יַאֲכִילֵם לִבְהֵמָה אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים עַד שֶׁיְּתַקְּנֵם דְּמַאי:
(טז) שֶׁמֶן עָרֵב פָּטוּר מִן הַדְּמַאי שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ לַאֲכִילָה. שֶׁמֶן שֶׁלָּקַח הַסּוֹרֵק לְתִתּוֹ בְּצֶמֶר פָּטוּר מִן הַדְּמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בַּצֶּמֶר. אֲבָל שֶׁמֶן שֶׁלּוֹקֵחַ הָאוֹרֵג לָסוּךְ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו חַיָּב בִּדְמַאי מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִבְלָע בְּגוּפוֹ וְסִיכָה הִיא כִּשְׁתִיָּה בְּכָל מָקוֹם:
(יז) עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁאַל מִיִּשְׂרָאֵל לִתֵּן לוֹ שֶׁמֶן עַל מַכָּתוֹ אָסוּר בְּוַדַּאי וּמֻתָּר בִּדְמַאי. נָתַן הָעַכּוּ''ם שֶׁמֶן עַל גַּבֵּי טַבְלָא לְהִתְעַגֵּל עָלֶיהָ מִשֶּׁעָמַד מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לֵישֵׁב אַחֲרָיו:
(יח) מִי שֶׁנָּפַל שֶׁמֶן דְּמַאי עַל בְּשָׂרוֹ מְשַׁפְשְׁפוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הַלּוֹקֵחַ יַיִן לְמֻרְיָס אוֹ לַאֲלוּנְתִּית. אוֹ קִטְנִיּוֹת לַעֲשׂוֹת טְחִינִין חַיָּב בִּדְמַאי. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מֻרְיָס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן אוֹ אֲלוּנְתִּית אוֹ שֶׁלָּקַח טְחִינִין הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עַל תַּעֲרֹבֶת דְּמַאי. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁחַיָּב בִּדְמַאי שֶׁנִּתְעָרֵב כְּגוֹן תַּבְלִין וּשְׂאוֹר הוֹאִיל וְטַעֲמוֹ נִכָּר אֵינָן בְּטֵלִים וְנִמְצֵאת כָּל הַתַּעֲרוֹבֶת חַיֶּבֶת בִּדְמַאי:
(יט) כָּל אֵלּוּ הַפְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי שֶׁלֹּא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם. אִם הִתְקִינָן דְּמַאי וְהִפְרִישׁ מֵהֶם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. אֲבָל אִם תִּקֵּן אֶת הַדְּמַאי בְּוַדַּאי וְהִפְרִישׁ מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעַשְׂרוֹת אוֹ שֶׁתִּקֵּן אֶת הַוַּדַּאי בִּדְמַאי לֹא עָשָׂה כְּלוּם:
(כ) כָּל הָעִיר מוֹכְרִין וַדַּאי וְאֶחָד מוֹכֵר דְּמַאי וְלָקַח וְאֵין יָדוּעַ מִמִּי לָקַח כֵּיצַד מְתַקֵּן. מַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָן לְכֹהֵן וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד וַהֲרֵי הוּא כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי:
(כא) וְכֵן אִם הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי קֻפּוֹת אַחַת טֶבֶל וְאַחַת מְתֻקָּן וְאָבְדָה אַחַת מֵהֶם הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַשְּׁנִיָּה תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וּמַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבַד בִּדְמַאי:
(א) הַלוֹקֵחַ מִן הַסִּיטוֹן וִחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין אֶחָד אֲפִלּוּ מִקֻּפָּה אַחַת. אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּיר אֶת הֶחָבִית שֶׁהִיא הִיא. מִפְּנֵי שֶׁהַסִּיטוֹן לוֹקֵחַ מֵאֲנָשִׁים הַרְבֵּה וּמוֹכֵר. וְשֶׁמָּא לָקַח זֶה שֶׁמָּכַר תְּחִלָּה מֵעַם הָאָרֶץ שֶׁפֵּרוֹתָיו דְּמַאי וְזֶה שֶׁלָּקַח בַּסּוֹף מֵחָבֵר שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתֻקָּנִין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב. וְאִם אָמַר הַסִּיטוֹן מִשֶּׁל אֶחָד הֵן נֶאֱמָן:
(ב) הָיָה מוֹכֵר כְּשׁוּת אוֹ יָרָק וְהֵן מְבִיאִין וְצוֹבְרִין לְפָנָיו הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מְעַשֵּׂר מִכָּל כְּשׁוּת וּכְשׁוּת וּמִכָּל אֲגֻדָּה וַאֲגֻדָּה וּמִכָּל תְּמָרָה וּתְמָרָה:
(ג) הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה. מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה. אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי קֻפּוֹת אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי עֲיָרוֹת. שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא מִשֶּׁלּוֹ:
(ד) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מוֹכֵר יָרָק בַּשּׁוּק בִּזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגִּנּוֹתָיו מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל. וּבִזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגִּנּוֹת אֲחֵרוֹת אִם לָקַח מִמֶּנּוּ וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה:
(ה) הַלּוֹקֵחַ פַּת מִן הַנַּחְתּוֹם לֹא יְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת שֶׁאֲנִי אוֹמֵר חִטִּים שֶׁל אֶמֶשׁ הָיוּ מִשֶּׁל אֶחָד וְשֶׁל הַיּוֹם מִשֶּׁל אַחֵר:
(ו) הַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטֵר אַף עַל פִּי שֶׁהֵן דְּפוּסִין הַרְבֵּה מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל. שֶׁהַנַּחְתּוֹם שֶׁמּוֹכֵר לַמַּנְפּוֹל עוֹשֶׂה עִסָּתוֹ דְּפוּסִין הַרְבֵּה. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִן הַמַּנְפּוֹל מְעַשֵּׂר מִכָּל דְּפוּס וּדְפוּס. שֶׁהַמַּנְפּוֹל לוֹקֵחַ מִשְּׁנֵי נַחְתּוֹמִין:
(ז) תִּשְׁעָה מַנְפּוֹלִין שֶׁלָּקְחוּ מֵעֲשָׂרָה נַחְתּוֹמִין הוֹאִיל וְאֶחָד מֵהֶן לָקַח מִשְּׁנַיִם כָּל הַלּוֹקֵחַ מֵאֶחָד מִן הַתִּשְׁעָה מְעַשֵּׂר מִכָּל דְּפוּס וּדְפוּס:
(ח) הַלּוֹקֵחַ מִן הֶעָנִי וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פְּרוּסוֹת פַּת אוֹ פִּלְחֵי דְּבֵלָה מְעַשֵּׂר מִכָּל אַחַת וְאַחַת. וּבִתְמָרִים וּבִגְרוֹגָרוֹת בּוֹלֵל הַכּל וּמְעַשֵּׂר. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה. אֲבָל בְּמֻעֶטֶת מְעַשֵּׂר מִכָּל מַתָּנָה וּמַתָּנָה:
(ט) שָׁחַק אֶת הַפַּת וַעֲשָׂאָהּ פֵּרוּרִין וְאֶת הַגְּרוֹגָרוֹת וַעֲשָׂאָן דְּבֵלָה מְעַשֵּׂר מֵאֶחָד עַל הַכּל:
(י) פּוֹעֲלִים אוֹ אוֹרְחִים שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין וְאוֹכְלִין וְהוֹתִירוּ פְּרוּסוֹת מְעַשֵּׂר מִכָּל אַחַת וְאַחַת: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת מַעשֵׂר בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
(1) If one has purchased grain from a wholesale dealer one time and then again, he must not give tithe from the one purchase for the other, even though they are of the same kind or from the same basket, and even though he can identify the barrel as the same [from which he obtained the two purchases. This is so] because the wholesale dealer buys from many people and sells, and it may be that the man who has sold the grain had bought it from an illiterate, whose products are deemed demai; and this one, in turn, who has bought it at the end, has done so from one who strictly observes the rules of tithing and whose products are in order. We have already explained that tithes may not be given from what is required for what is exempt, nor from what is exempt for what is required. If, however, the wholesale dealer said "they are from the same lot," he should be believed.
(6) If one buys from a bakery shop, he should give tithe from one loaf for all the others, even though they are of many shapes.— — If, however, one buys from a monopolized shop, he should tithe from each different shape of loaf, because the monopolized shop has probably bought the bread from two bakers.
(א) אַחַר שֶׁמַּפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן בְּכָל שָׁנָה מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד כב) "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ". וּבְשָׁנָה שְׁלִישִׁית וְשִׁשִּׁית מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי חֵלֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ב) בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר תְּבוּאוֹת וְקִטְנִיּוֹת וִירָקוֹת. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא אֶחָד בְּתִשְׁרֵי. וּבְט''ו בִּשְׁבָט הוּא רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעֲשַׂר הָאִילָנוֹת. כֵּיצַד. תְּבוּאָה וְקִטְנִיּוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בַּשְּׁלִישִׁית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְאִם לֹא בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אֶלָּא לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשַׂר עָנִי. וְכֵן פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ אַחַר כֵּן בְּסוֹף שָׁנָה שְׁלִישִׁית מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְכֵן אִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט שֶׁל רְבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרוּ וְנֶאֶסְפוּ בִּרְבִיעִית מַפְרִישִׁין מֵהֶן מַעֲשֵׂר עָנִי. וְאִם בָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא:
(ג) וְהֶחָרוּבִין אַף עַל פִּי שֶׁחָנְטוּ פֵּרוֹתֵיהֶן קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא. הוֹאִיל וּמִתְעַשְּׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִין אֶלָּא בְּחָרוּבֵי צַלְמוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאֵין רְאוּיִין לְמַאֲכַל רֹב הָאָדָם. וְהֵן הֵן שֶׁמִּתְעַשְּׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל שְׁאָר הֶחָרוּבִין יֵרָאֶה לִי שֶׁהֵן כִּשְׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן:
(ד) הַיָּרָק בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. כֵּיצַד. אִם נִלְקַט בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל שְׁלִישִׁית אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת וְנִגְמַר בַּשְּׁנִיָּה מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. וְאִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
(ה) וְכֵן הָאֶתְרוֹג בִּלְבַד מִשְּׁאָר פֵּרוֹת הָאִילָן הֲרֵי הוּא כְּיָרָק וְהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ בֵּין לְמַעֲשֵׂר בֵּין לִשְׁבִיעִית. כֵּיצַד. אִם נִלְקַט בַּשְּׁלִישִׁית אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְמְרָה בַּשְּׁנִיָּה. וְכֵן אִם נִלְקַט בָּרְבִיעִית קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשַׂר עָנִי. נִלְקַט בָּרְבִיעִית אַחַר ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
(ו) וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹלְכִין אַחַר לְקִיטָתוֹ אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית אֲפִלּוּ הָיְתָה כְּזַיִת וְנַעֲשֵׂית כְּכִכָּר חַיֶּבֶת בְּמַעַשְׂרוֹת:
(ז) הָאֶבְיוֹנוֹת שֶׁל צָלָף נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי אִילָן וְחֻמְרֵי זְרָעִים. שֶׁאִם הָיוּ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁלִישִׁית וְנִלְקְטוּ קֹדֶם ט''ו בִּשְׁבָט מַפְרִישִׁין מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר אַחֵר וּפוֹדֵהוּ. וְאַחַר שֶׁפּוֹדֵהוּ נוֹתְנוֹ לָעֲנִיִּים וְאוֹכֵל פִּדְיוֹנוֹ בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַעֲשַׂר עָנִי:
(ח) הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁרִישׁוּ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין הוֹלְכִין בָּהֶן אֶלָּא אַחַר גְּמַר הַפְּרִי וּמִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא. וְכֵן פּוֹל הַמִּצְרִי אַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָתוֹ הִשְׁרִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּמִקְצָתוֹ לְאַחֲרָיו צוֹבֵר גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְתוֹרֵם וּמְעַשֵּׂר מִן הַכּל כְּאֶחָד שֶׁהַכּל הוֹלֵךְ אַחַר גְּמַר הַפְּרִי:
(ט) הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר. מָנַע מֵהֶם פָּחוֹת מִכָּאן אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִילוּ לִיבַשׁ קֹדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִתְעַשְּׂרִין לְהַבָּא:
(י) פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. זְרָעוֹ לְיָרָק מִתְעַשֵּׂר לְהַבָּא. זַרְעוֹ לְזֶרַע וּלְיָרָק אוֹ שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע וְחִשֵּׁב עָלָיו לְיָרָק מְעַשֵּׂר מִזַּרְעוֹ עַל יְרָקוֹ וּמִירָקוֹ עַל זַרְעוֹ. לֹא הֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אִם זְרָעוֹ לְזֶרַע זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר וִירָקוֹ בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ עִשּׂוּרוֹ. וְהוּא שֶׁלִּקֵּט מִמֶּנּוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֲבָל אִם לִקֵּט מִמֶּנּוּ אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה בֵּין יְרָקוֹ בֵּין זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְהַבָּא. זְרָעוֹ לְזֶרַע וְחִשֵּׁב עָלָיו לְיָרָק הוֹלְכִין אַחַר מַחֲשַׁבְתּוֹ. זְרָעוֹ לְיָרָק וְחִשֵּׁב עָלָיו לְזָרַע אֵין מַחֲשֶׁבֶת זֶרַע חָלָה עָלָיו אֶלָּא אִם כֵּן מָנַע מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֲרָיוֹת. וְהוּא שֶׁהֵבִיא שְׁלִישׁ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שְׁלִישׁ אֶלָּא לְאַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמְנַע מִלֶּאֱרוֹת מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ אֲרָיוֹת. זַרְעוֹ לְזֶרַע וְעָשָׂה כֻּלּוֹ קַצָּצִין גְּמוּרִים לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה זַרְעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְשֶׁעָבַר. וִירָקוֹ בִּשְׁעַת לְקִיטָתוֹ. מִקְצָתוֹ עָשָׂה קַצָּצִין גְּמוּרִין וּמִקְצָתוֹ לֹא עָשָׂה. זֶה שֶׁאָמְרוּ צוֹבֵר גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְנִמְצָא מְעַשֵּׂר מִזַּרְעוֹ עַל יְרָקוֹ וּמִירָקוֹ עַל זַרְעוֹ:
(יא) פֵּרוֹת שָׁנָה שְׁנִיָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת שְׁלִישִׁית. אוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁית בִּרְבִיעִית. הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה מַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִן הַכּל. אֲבָל לֹא מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי חָמוּר שֶׁהֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ וּמַעֲשַׂר עָנִי חֹל. וְכֵן פֵּרוֹת שֶׁהֵן סָפֵק אִם פֵּרוֹת שְׁנִיָּה הֵם אוֹ פֵּרוֹת שְׁלִישִׁית מַפְרִישׁ מֵהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:
(יב) כָּל הַפְּטוּר מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן פָּטוּר מִן הַשֵּׁנִי וּמִן הֶעָנִי. וְכָל שֶׁחַיָּב בְּרִאשׁוֹן חַיָּב בִּשְׁנֵיהֶם. וְכָל הַתּוֹרֵם מוֹצִיא מַעֲשֵׂר. וְכָל שֶׁאֵינוֹ תּוֹרֵם אֵינוֹ מוֹצִיא מַעֲשֵׂר זֶה. כָּל מִי שֶׁאִם תָּרַם תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אִם עִשֵּׂר מַעֲשֵׂר זֶה הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר. וְכָל מִי שֶׁאֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה כָּךְ אִם הוֹצִיא מַעֲשֵׂר זֶה אֵינוֹ מַעֲשֵׂר:
(יג) פֵּרוֹת שֶׁהוֹצִיא מֵהֶן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁיִּקָּבְעוּ לַמַּעֲשֵׂר הֲרֵי זֶה אוֹכֵל מֵהֶן עַרְאַי קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹן קוֹבֵעַ לַשֵּׁנִי. אֲבָל מִשֶּׁנִּקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיא אֶת הָרִאשׁוֹן אָסוּר לֶאֱכל מֵהֶן עַרְאַי עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת הַשֵּׁנִי אוֹ אֶת מַעֲשַׂר עָנִי:
(יד) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוֹאִיל וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם אֵין מְבִיאִין אוֹתוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ כִּבְכוֹר בְּהֵמָה. לְפִיכָךְ לֹא חִיְּבוּ לְהַפְרִישׁ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמַּפְרִישִׁים בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וּבְמִצְרַיִם פּוֹדִין אוֹתוֹ וּמְבִיאִין דָּמָיו לִירוּשָׁלַיִם. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁלֹּא חִיְּבוּ מְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא כְּדֵי לִקְבֹּעַ מַעֲשֵׂר עָנִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִים עֲלֵיהֶם:
(א) היא שצונו להוציא מעשר מצמח הארץ, והוא אמרו יתברך וכל מעשר הארץ לה'. וכבר באר הכתוב שהמעשר הזה ללוים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מעשרות, והוא הנקרא מעשר ראשון ואינה חובה מן התורה אלא בארץ. (אם בחקותי, הלכות מעשר פ"א):
(א) היא שצונו להוציא מעשר שני. והוא אמרו עשר תעשר וגו' מלמד שאין מעשרין משנה לחברתה אין לי אלא מעשר שני שבו דבר הכתוב מנין לרבות שאר מעשרות תלמוד לומר עשר תעשר. ולשון התורה להיות זה המעשר עולה לירושלים ושם יאכלוהו בעליו. וכבר קדם לנו זה (מ"ע קי"ט). וכבר דקדק הכתוב במצוה זו אם אי אפשר להביאו לרוחק הדרך יפדה אותו ויעלה דמיו לבית הבחירה ויוציאוהו שם במזון לבד, והוא אמרו וכי ירחק ממך המקום וגו'. וכבר בא לשון התורה גם כן בדין מצוה זו שאם פדאו לעצמו יוסיף חומש, והוא אמרו ואם גאול יגאל איש ממעשרו וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם במסכת מעשר שני, והוא גם כן אינו חובה אלא לפירות ארץ ישראל מן התורה, ולא יאכל זה המעשר אלא בפני הבית. ולשון ספרי מקיש אכילת בכור למעשר שני, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית כך מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית. (ראה אנכי, הלכות מעשר שני פ"א):
(א) הזהירנו מהוציא דמי מעשר שני אלא באכילה ושתיה. והוא אמרו ולא נתתי ממנו למת. ולשון ספרי ולא נתתי ממנו למת שלא לקחתי ממנו ארון ותכריכין, וכל זמן שיוציא ממנו דבר יאכל כנגדו, כמו שהתבאר במקומו. ואמנם זכר המת לחזוק, כאלו יאמר ואע"פ שהוא מצוה לא הוציא בה מעות מעשר שני אלא במזון לבד, כמו שאמר ונתתה הכסף וגו' שאם הוציאהו בזולת המזון כאילו הוציאהו למת שאין תועלת לו בזה. (שם, שם):
(א) הַיּוֹצֵא חוּץ לִתְחוּם הַמְּדִינָה בְּשַׁבָּת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז כט) "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי". מָקוֹם זֶה הוּא תְּחוּם הָעִיר. וְלֹא נָתְנָה תּוֹרָה שִׁעוּר לִתְחוּם זֶה אֲבָל חֲכָמִים הֶעְתִּיקוּ שֶׁתְּחוּם זֶה הוּא חוּץ לִשְׁנֵים עָשָׂר מִיל כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. וְכָךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא תֵּצְאוּ חוּץ לַמַּחֲנֶה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם חוּץ לָעִיר אֶלָּא עַד אַלְפַּיִם אַמָּה אֲבָל חוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה אָסוּר. שֶׁאַלְפַּיִם אַמָּה הוּא מִגְרַשׁ הָעִיר:
(ב) נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁמֻּתָּר לְאָדָם בְּשַׁבָּת לְהַלֵּךְ אֶת כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה כְּנִינְוֵה. בֵּין שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בֵּין שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה. וְכֵן מֻתָּר לוֹ לְהַלֵּךְ חוּץ לָעִיר אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מְרֻבָּעוֹת כְּטַבְלָה מְרֻבַּעַת כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׂכָּר אֶת הַזָּוִיּוֹת. וְאִם יָצָא חוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת עַד שְׁנֵים עָשָׂר מִיל. אֲבָל אִם יָצָא וְהִרְחִיק מִן הָעִיר יֶתֶר עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:
(ג) הַמְהַלֵּךְ חוּץ לַתְּחוּם לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים כְּגוֹן שֶׁקָּפַץ עַל גַּבֵּי עַמּוּדִים שֶׁגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם יֵשׁ תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה אוֹ אֵין תְּחוּמִין לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. אֲבָל אִם הָלַךְ עַל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה כִּמְהַלֵּךְ עַל הָאָרֶץ וְיֵשׁ אִסּוּר תְּחוּמִין שָׁם:
(ד) מִי שֶׁשָּׁבַת בְּדִיר שֶׁבַּמִּדְבָּר אוֹ בְּסַהַר אוֹ בִּמְעָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּרִבּוּעַ. וְכֵן הַשּׁוֹבֵת בְּבִקְעָה אֲפִלּוּ הָיָה יָשֵׁן בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנַס הַשַּׁבָּת שֶׁלֹּא קָנָה שְׁבִיתָה יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ מִמְּקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּרִבּוּעַ. הָיָה מְהַלֵּךְ בְּבִקְעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ תְּחוּם שַׁבָּת מְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם פְּסִיעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת וְזֶה הוּא תְּחוּם שַׁבָּת:
(ה) הַמְהַלֵּךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ וְשָׁלְמָה מִדָּתוֹ בְּתוֹךְ דִּיר אוֹ סַהַר אוֹ מְעָרָה אוֹ בְּתוֹךְ הַמְּדִינָה אֵינוֹ מְהַלֵּךְ אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ. וְאֵין אוֹמְרִין הוֹאִיל וְכִלְּתָה מִדָּתוֹ בְּתוֹךְ רְשׁוּת הַיָּחִיד מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּמִקְצָת הָעִיר אוֹ בְּמִקְצָת הַמְּעָרָה אֲבָל אִם הָיְתָה אוֹתָהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד מֻבְלַעַת בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁלּוֹ תֵּחָשֵׁב לוֹ כָּל אוֹתָהּ הָרְשׁוּת כְּאַרְבַּע אַמּוֹת וּמַשְׁלִימִין לוֹ אֶת הַשְּׁאָר:
(ו) כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה אֶלֶף אַמָּה מִמְּקוֹם שְׁבִיתָתוֹ אִם מִחוּץ לָעִיר עַד מְדִינָה אוֹ מְעָרָה שֶׁיֵּשׁ בְּאָרְכָּהּ אֶלֶף אַמָּה אוֹ פָּחוֹת מֵאֶלֶף מְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַמְּדִינָה אוֹ הַמְּעָרָה שֶׁפָּגַע בָּהּ וּמְהַלֵּךְ חוּצָה לָהּ אֶלֶף אַמָּה פָּחוֹת אַרְבַּע אַמּוֹת:
(ז) אֲבָל אִם הָיָה בַּמְּדִינָה אוֹ בַּמְּעָרָה שֶׁפָּגַע בָּהּ בְּתוֹךְ מִדָּתוֹ אֶלֶף אַמָּה וְאַמָּה אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ אֶלָּא אֶלֶף אַמָּה בִּלְבַד שֶׁהוּא תַּשְׁלוּם אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ:
(ח) מִי שֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְהַלֵּךְ אֶלָּא עַד סוֹף מִדָּתוֹ מֻתָּר לְטַלְטֵל בְּכָל הָעִיר עַל יְדֵי זְרִיקָה. וְכֵן מִי שֶׁשָּׁבַת בְּבִקְעָה וְהִקִּיפוּהוּ נָכְרִים מְחִצָּה בְּשַׁבָּת אֵינוֹ מְהַלֵּךְ בָּהּ אֶלָּא אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה. וּמֻתָּר לוֹ לְטַלְטֵל בְּכָל הַמְּחִצָּה עַל יְדֵי זְרִיקָה אִם הִקִּיפוּהָ לְשֵׁם דִּירָה:
(ט) מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ לִכָּנֵס לִמְדִינָה בֵּין שֶׁהָיָה בָּא בַּיָּם בֵּין שֶׁהָיָה בָּא בֶּחָרָבָה. אִם נִכְנַס בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה קָרוֹב לָעִיר קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הַשַּׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַמְּדִינָה אֶלָּא בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס וִיהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ:
(י) הָיָה בָּא לִמְדִינָה וְיָשֵׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא נֵעוֹר אֶלָּא בְּשַׁבָּת וּכְשֶׁנֵּעוֹר מָצָא עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס לָהּ וִיהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ הָיְתָה לְהַלֵּךְ לִמְדִינָה זוֹ וּלְפִיכָךְ קָנָה שְׁבִיתָה עִם בְּנֵי הַמְּדִינָה כְּמוֹתָן שֶׁהֲרֵי נִכְנַס עִמָּהֶן בַּתְּחוּם:
(יא) מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס שֶׁהָאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם תְּחִלָּתָן מִמָּקוֹם שֶׁהוּא עוֹמֵד בּוֹ. לְפִיכָךְ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא חוּץ מִתְּחוּמוֹ אַמָּה אוֹ יֶתֶר יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְאֵין לוֹ לְהַלֵּךְ אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעֲמִידַת רַגְלָיו וְלַחוּץ. וְכֵן מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לִתְחוּם הַמְּדִינָה אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת הֲרֵי זֶה לֹא יִכָּנֵס לָהּ אֶלָּא מְהַלֵּךְ מִמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס עָלָיו הַשַּׁבָּת וְהוּא עוֹמֵד בּוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה בִּלְבַד. וְאִם כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּמִקְצָת הָעִיר מְהַלֵּךְ עַד סוֹף מִדָּתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. הָיְתָה רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם הֲרֵי זֶה יִכָּנֵס:
(יב) מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוּהוּ נָכְרִים אוֹ רוּחַ רָעָה אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְיָצָא אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. חָזַר לְדַעַת אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחְזִירוּהוּ כְּאִלּוּ לֹא יָצָא. וְאִם נְתָנוּהוּ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוּהוּ נָכְרִים בַּדִּיר וְסַהַר וּמְעָרָה אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. וְכֵן אִם יָצָא לְאֶחָד מֵאֵלּוּ בִּשְׁגָגָה וְנִזְכַּר וְהוּא בְּתוֹכָן מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ:
(יג) יָצָא חוּץ לַתְּחוּם לְדַעַת אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר שֶׁלֹּא לְדַעַת כְּגוֹן שֶׁהֶחְזִירוּהוּ נָכְרִים אוֹ רוּחַ רָעָה אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. וְכֵן אִם יָצָא חוּץ לַתְּחוּם לְדַעַת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ רְשׁוּת הַיָּחִיד כְּגוֹן דִּיר וְסַהַר אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הַמְּפַרֵשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁשָּׁבַת בּוֹ מְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַסְּפִינָה כֻּלָּהּ וּמְטַלְטֵל בְּכֻלָּהּ:
(יד) מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם שֶׁלֹּא לְדַעַת וְהֻקַּף בִּמְחִצָּה בְּשַׁבָּת יֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ כָּל אוֹתָהּ הַמְּחִצָּה וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה יֶתֶר עַל אַלְפַּיִם אַמָּה. וְאִם הָיָה תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מֻבְלָע מִקְצָתוֹ בְּתוֹךְ הַמְּחִצָּה שֶׁנַּעֲשֵׂית שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ אֶת כָּל הַמְּחִצָּה הֲרֵי זֶה נִכְנָס לִתְחוּמוֹ וְכֵיוָן שֶׁיִּכָּנֵס הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא יָצָא:
(טו) כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ לָזוּז מִמְּקוֹמוֹ אֶלָּא בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אִם נִצְרָךְ לִנְקָבָיו הֲרֵי זֶה יוֹצֵא וּמַרְחִיק וְנִפְנֶה וְחוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ. וְאִם נִכְנַס לְמִקְצָת תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בְּעֵת שֶׁיִּתְרַחֵק לְהִפָּנוֹת הוֹאִיל וְנִכְנַס יִכָּנֵס וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא. וְהוּא שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִלָּה לְדַעַת אֲבָל אִם יָצָא לְדַעַת אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְנַס אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת:
(טז) כָּל מִי שֶׁיָּצָא בִּרְשׁוּת בֵּית דִּין כְּגוֹן הָעֵדִים שֶׁבָּאוּ לְהָעִיד עַל רְאִיַּת הַלְּבָנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִמִּי שֶׁמֻּתָּר לוֹ לָצֵאת לִדְבַר מִצְוָה יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהִגִּיעַ לוֹ. וְאִם הִגִּיעַ לִמְדִינָה הֲרֵי הוּא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְיֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ חוּץ לַמְּדִינָה:
(יז) הָיָה יוֹצֵא בִּרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ וְהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ כְּבָר נַעֲשֵׂית הַמִּצְוָה שֶׁיָּצָאתָ לַעֲשׂוֹת יֵשׁ לוֹ מִמְּקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם הָיָה מִקְצָת תְּחוּם שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ בִּרְשׁוּת מֻבְלָע בְּתוֹךְ אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִמְּקוֹמוֹ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר לִמְקוֹמוֹ וּכְאִלּוּ לֹא יָצָא. וכָּל הַיּוֹצְאִין לְהַצִּיל נַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל מִיַּד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ מִן הַנָּהָר אוֹ מִן הַמַּפֹּלֶת יֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ מִמָּקוֹם שֶׁהִצִּילוּ בּוֹ. וְאִם הָיְתָה יַד הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת תַּקִּיפָה וְהָיוּ מְפַחֲדִים לִשְׁבֹּת בַּמָּקוֹם שֶׁהִצִּילוּ בּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ חוֹזְרִין בְּשַׁבָּת לִמְקוֹמָן וּבִכְלֵי זֵינָן:
(1) If one goes out beyond the limit of the town on the Sabbath, he is lashed, for it is written: "Let no man go out of his place on the seventh day" (Exodus 16:29), and place in this verse signifies city limit. The Torah does not define the extent of this limit, but the Sages had a tradition that it is twelve miles, corresponding to the size of the Israelite camp in the wilderness; so this is what our teacher Moses meant to say to them: You shall not go out of the camp. The sages have enacted that one may not go out of the town beyond two thousand cubits, for two thousand cubits (0.7 miles) is defined as open land about the city (Numbers 35:5).
(2) From this you may conclude that one may walk anywhere within the city on the Sabbath, even if it is large as Nineveh, whether it is walled or not. Furthermore, one may walk up to two thousand cubits outside of the city limits in any direction, the permitted area resembling a square tablet.— —
(3) [Regarding] one who walks outside of the perimeter above ten handbreadths—such as one who jumped upon pillars that have a height of ten but each one of them does not consist of four by four handbreadths: It is surely a doubt whether perimeters are [relevant] above ten handbreadths or whether perimeters are not [relevant] above ten. But if one walked on a place that contains four by four, it is surely as if he walked on the ground—and there is a prohibition of perimeters there.
(4) [In a case of] one who is spending Shabbat in a pen in the wilderness or in a stable or in a cave or in a private domain that is similar to them: He may walk two thousand ells in each direction in a square. And likewise may one who is spending Shabbat in a glen—even though he was sleeping when Shabbat came in, such that he did not establish his [place of] resting—walk two thousand ells in every direction in a square. [If] he was walking in a glen and does not know the [extent] of the Shabbat perimeter, he may walk two thousand medium steps—and that is the Shabbat perimeter.
(5) [In a case of] one who walks the two thousand ells that are his, and his allotment ends within a pen or a stable or a cave or within a city—he may only walk to the end of his allotment. And we do not say [that] since his allotment ended within a private domain, he may walk the whole [private domain]. To what are these words applicable? When his allotment ended in part of the city or part of the cave. But if the private domain was [completely] subsumed within his two thousand ells, that entire domain is considered like four ells; and he is given the remainder.
(6) How is that? See, if there was a thousand ells from the place of his resting (if from outside of the city) to the city or cave that has a thousand ells or less in its length—he may walk [throughout] all of the city or the cave upon which he came and walk four ells less than a thousand past it.
(7) But if the city or cave upon which he came within his allotment was a thousand and one ells, he may only walk a thousand ells of it alone—which is the remainder of the two thousand ells that he has.
(8) [In a case of] one whose allotment ended in the middle of the city, he may move [something] throughout all of the city by throwing [it]—even though he can only walk to the end of his allotment. And likewise, one who was spending Shabbat in a glen—when gentiles encircled him with a partition on Shabbat—may only walk two thousand ells in each direction, even though he is within a partition. But it is permissible to move [something] within all of the partition by throwing [it]—if they surrounded it for the purpose of residence.
(9) [Regarding] one who was coming on a journey to enter a city—whether he was coming on the sea or whether he was coming on dry land: If he arrived to within two thousand ells of the city, before Shabbat came in—even though he only got to the city on Shabbat—he may surely enter and walk throughout all of it and past it two thousand ells in every direction.
(10) [If] he was coming to the city and slept on the way and only awoke on Shabbat—but when he awoke, found himself within the [city's] perimeter—such a one may surely enter it and walk throughout all of it and past it two thousand ells in every direction. For his thought was to walk to this city; hence he established his [place of] resting with the people of the city, like them—as he surely entered with them into [the designation of] the perimeter.
(11) One who went out even one ell past the perimeter may not enter [back into the perimeter]. For the beginning of the four ells that a person has is from the place that he is standing. Hence since he went out one ell or more past his perimeter, he must sit in his place; and he may only walk within four ells past where his feet are standing. And likewise may one, who encountered darkness (began Shabbat) even one ell outside the perimeter of the city, not enter it. Rather he may walk from the place where he was standing—when Shabbat came in upon him—and only two thousand ells. And if his allotment ended within part of the city, he can walk to the end of his allotment—as we have said. [In a case in which] one of his feet was inside the perimeter and one of his feet was outside the perimeter, such a one may enter [back into it].
(12) One who went out from the perimeter unwillingly—such as [if] gentiles or a bad spirit took him out or he went out inadvertently—only has four ells. If he returned [into the perimeter] willingly, he only has four ells (from where he is now standing). [But if] they brought him back, it is as if he never left. And if they put him back in a private domain—such as if the the gentiles put him in a pen or a stable or a cave or in another city, he may walk throughout all of it. And likewise may he walk throughout all of it, if he went out to one of these [places] inadvertently and realized that he was in them.
(13) [If] one went out of the perimeter willingly—even though he came back unwillingly, such as [if] gentiles or a bad spirit brought him back—he only has four ells. And if he went outside of the perimeter willingly, he likewise only has four ells even [when] he is in a private domain such as a pen or a stable. [In the case of] one who embarks upon the Great Sea, he may walk throughout all of the ship and move [something] throughout all of it—even though he is outside of the perimeter within which he [established his resting for Shabbat].
(14) One who went out of the perimeter unwillingly and was surrounded by partitions on Shabbat may walk throughout all of that partition. And that is so long as it is not more than two thousand ells. But if the perimeter from which he went out was partially subsumed within the partition that was made irrespective of his will—since he may walk throughout all of the partition, such a one surely [returns] to his [original] perimeter. And once he [has returned], it is surely as if he had not left.
(15) [Regarding] anyone who only has four ells—if he needs to relieve himself, he should surely go out [of his four ells], distance himself and relieve himself, and [then] return to his place. And if, when he distanced himself to relieve himself, he entered into part of the perimeter that he had left—since he [already] entered [it], he may enter; and it is as if he had not left. And that is when he did not leave [it] willingly at first. But if he left willingly, he only has four ells—even though he entered.
(16) [Regarding] anyone who went out with the permission of the court—such as witnesses that came to testify about the sighting of the [new] moon, and those similar to them of those that it is permissible for them to go out for the mater of a commandment—he has two thousand ells in every direction [from] the place that he has reached. And if he reached a city, he is surely like the people of the city and has two thousand ells in every direction past the [edge of the] city.
(17) [If] he had gone out with the permission of the court, and—while he was on the journey—they told him [that] the commandment for which he went out was [already] done, he has two thousand ells from his place in every direction. And if part of the perimeter from which he left with permission was subsumed within the two thousand ells that he has from his place, he may surely return to his [original] place—and it is as if he had not left. And all, who go out to save Israelites from idolaters or [a flooding] river or the collapse [of a structure], have two thousand ells in every direction from the place in which they saved [them]. And if the hand of idolaters was powerful and they were afraid to spend Shabbat in the place in which they saved [them], they may surely return to their place with their weapons on Shabbat.
(יג) לא ישתין מעומד מפני ניצוצות הניתזין על רגליו אם לא שיעמוד במקום גבוה או שישתין לתוך עפר תחוח (פירוש קרקע שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה):
(יד) יזהר שלא יאחוז באמה וישתין אם לא מעטרה ולמטה מפני שמוציא ש"ז לבטלה אלא אם כן הוא נשוי ומדת חסידות ליזהר אפילו הנשוי:
(טו) אפי' מי שאינו נשוי מותר לסייע בבצים:
(13) One should not urinate from a standing position lest it sprinkle down upon his legs, if he is not on a high place, or relieving himself upon loose earth (meaning, soil that is not virgin, but rather like plowed earth).
(14) Unless he is married, one should take care not to grasp the organ except from the corona downwards and urinate, lest he bring forth seed in vain. However, it is a pious practice to take such care even if one is married.
(15) It is permitted to aid [urination] from the testicles and below, even for one who is not married.
(א) להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי' אור א"ס ב"ה בכלים דאצי' ע"י ת"ת בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים שהם בחי' נה"י שבי"ס ז"א שבאצי' רק שמתלבשים בבי"ע בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז. אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. משא"כ בתו"מ שאין שינוי בקלף התפילין ע"י הנחתן בראש ובזרוע וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן השינוי הוא ע"י אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה שהוא לבדו כל יכול והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא. משא"כ לת"ת שבאצי' המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם היא בחי' רשפי אש בלי גבול ונק' מאדך כדי לעורר בחי' א"ס והיינו ע"י גבורות דס"ג שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו' ולכן נק' התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי"ע ותורה חיי עולם הוא ז"א כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' כלים דע"ס דז"א כו'. והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'. ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע"י פנימי' הכלים ומוחותיהן שהן דו"ר שכליים או טבעיים שהן בחי' מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו ע"ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור א"ס ב"ה לברר הכלים דז"א דבי"ע שבהן הן הרפ"ח ניצוצין ע"י תו"מ מעשיות שבבי"ע דוקא. והנה לקיום מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת ואפי' מעשה מרכבה וכש"כ תפלה שהיא בחי' מוחין ודו"ר שכליים והטעם כנ"ל. ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דו"ר שכליים כי הגם דכתיב ולדבקה בו ע"י מדותיו מ"מ איננו דבק אפי' במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן וכמ"ש ואנכי עפר ואפר וכש"כ באור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' באורו והתפשטות החיות ממנו ית' כ"א במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפי' לעליונים כמ"ש קדוש ק' ק' ה' צבאות כו' לבד עלולים הנאצלים משיגים כ"א בעילתו כפי הסדר שבע"ח בהתלבשות הפרצופים אבל לא בנבראים אפי' בנשמות דאצי' כמ"ש במשה רבינו ע"ה וראית את אחורי כו'. משא"כ מעשה המצות מעשה אלקים המה הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצי' לבי"ע ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו עד"מ אתרוג ומיניו הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז"א והיינו מבחי' חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות משא"כ האדם אפי' יש לו נשמה דאצי' מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז"א דאצי' (כי האצי' היא בחי' חיה בכללות העולמות אבי"ע שהיא בחי' מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כ"א מציאותן ע"י דחילו ורחימו שכליים. ומ"ש וראית את אחורי הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמ"ש בר"מ פ' משפטים). והיינו הטעם לפי שא"א לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית. משא"כ האתרוג עד"מ חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק' דז"א דאצי' שהוא בחי' אלקות כמ"ש בע"ח שכל הפירות הן באצי' כי למ"ד כלים דאצי' ירדו לבי"ע (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע"י התלבשות בנוק' דעשי' מהות במהות כי הכלים דאצי' נעשו נשמה בעשי' שהיא בחי' אלקות ממש לפי שבאצי' איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל וע"י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק' דעשיה נתהוה האתרוג נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו ה"ז תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק' דאצי' המיוחדת באור א"ס המאציל ב"ה. משא"כ בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחי' דבור ומחשבה וכש"כ הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו' אף שאינו משיג המהות. משא"כ בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמ"ש זאת התורה כו' אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג"כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצי' לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ שהן בי"ע לברר בירורין אשר שם. ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבי"ע מרפ"ח ע"י תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם כי הן מס"ג שבפנימית א"ק ונר"ן שכבר נתקנו ע"י מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וז"ש לפני מלוך מלך כו' וה"ט שהאדם חי במזונות דצ"ח ומבררן במ"ה שבו וחי בהם לפי שהם מס"ג. ועוד זאת כמ"ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי' אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דח"ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת ח"ע כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח"ע. משא"כ בדבור ומחשבה ואפי' בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. משא"כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצי' נעשו נשמה לבי"ע והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע והטעם משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא ע"י הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמ"ש ופני לא יראו. ובר מן כל דין אפי' בנשמה דאצי' אף שהיא מכלים דאצי' וכן בנפש רוח מכלים דיצי' עשי' הנה רחימו [אולי צ"ל דו"ר] שכליי' שלהם מעוררים ג"כ בכלים דיצי' עשי' בחי' העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחי' הסתלקות לבד ח"ו. אבל בחי' המשכה מלמעלה למטה הוא ע"י מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצונית הכלים דוקא שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וז"ש בזהר פ' פקודי הנ"ל דאית סדורא כו' ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה ע"י העלאת מ"ן מס"ג בבחי' עובדא ומלולא וזהו תכלית ההשתלשלו' להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ. אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו כמ"ש בפע"ח ונר"ן של האדם לגבי גופו בעוה"ז חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דו"ר שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משרע"ה תפלות כמנין ואתחנן על קיום מצות מעשיות דוקא וה"ה לדבור גשמי של הלכותיהן. אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצי' שכבר נבררו ונתקנו ע"י שם מ"ה להיות בחי' אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר ה' תדשא הארץ כו' עץ פרי כו' ע"י העלאת מ"ן לשרשו ככה מעוררי' הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס"ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבא"ק ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחי' חב"ד שבע"ס דכלים דזו"ן ועד רום המעלות ג"כ בחי' חב"ד שבס"ג דפנימית א"ק היוצא דרך העינים כו' וכל הנ"ל הוא במ"ע אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל"ת לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכה"ג. אך עוד זאת השוה בכל כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחי' נבראים מאין ליש והן בחי' נפש רוח דבי"ע. אבל פרטי ההלכות הן המשכות ח"ע דהמאציל ב"ה המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת ח"ע בדו"ר שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי ח"ע המלובשת בה כמ"ש כולם בחכמה עשית והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמל' דאצי' שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחי' נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. משא"כ ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשי' הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצי' המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עוה"ז הגשמי ע"י מעבר חסד דיצי' ועשי' הנק' ג"כ התלבשות שאל"כ לא הי' פועל בגשמיות עוה"ז ואף שגשמיות עוה"ז ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מ"מ ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחי' רצון הנמשך מח"ע להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחי' גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו' והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחי' מלכות דבריאה ויצי' דבחי' נשמה שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבי"ע שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב"ד שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעוה"ז כמים היורדים כו' וגם אחר שירדה לעשי' היא למעלה מעלה מבחי' חב"ד דעשי' אפי' דבחי' נשמה שהיא אלקות והטעם משום דחב"ד דעשי' דבחי' נשמה הוא מקור החיות דחב"ד דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חב"ד דהלכות בטעמיהן שבמל' דבריאה ויצי' ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצי' שבהן תלוין כל טעמי המצות מ"ע בה' חסדים ומל"ת בה"ג ומשו"ה נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במל' דבריאה ויצי' דבחי' נשמה דוקא שהוא מכלים דאצי' ולא בבחי' נפש רוח. ואף דחב"ד דבריאה יצירה דבחי' נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחי' מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואעפ"כ הן מקור לחב"ד דבריאה יצירה של בחי' נפש רוח שהן המלאכים. לק"מ דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחב"ד דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוק' ומשם יצאו בבחי' לידה כי אף את"ל שנבראו מהארת הכלים דנוק' דאצי' הרי הם היורדים ונעשים נשמה. אבל עצמות חב"ד דנשמה מתפשט בו"ק דזו"ן ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומ"ש בע"ח (ושער היחודים) שע"י הכוונה נעשה לבוש נשמה וע"י התורה לבוש רוח דרוח ע"י משנה דיצי' ורוח דנשמה דבריאה ע"י הגמ' י"ל דהיינו דוקא ע"י תורת האדם בעוה"ז העולה למעלה. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצי' ואף את"ל שגם הניתן מסיני הוא ברוח דבריאה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש ק' ק' ה' כו' כלומר ששם ה' מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחי' התלבשות התלמוד בבחי' רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצי' הם שלוחי ה' דהיינו כלים דנוק' דאצי' החיצונים בתלמוד והאמצעי' במשנה אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דא"א שבו מלובש אור א"ס ב"ה ונמצא שאור א"ס הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור א"ס ב"ה בעוה"ז להיות נכלל ובטל באורו ית' כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו ית' ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטו"ר כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם כו' כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. משא"כ עבודת המלאכים דו"ר שכליים אינה בבחי' המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו'. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע"י עסק התורה אפי' שלא בכוונה שהוא בחי' רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאעפ"כ שם ה' שוכן וכו' וד"ל:
(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ (יג) וְהִנֵּ֨ה יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ (יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃
(12) He had a dream; a stairway was set on the ground and its top reached to the sky, and angels of God were going up and down on it. (13) And the LORD was standing beside him and He said, “I am the LORD, the God of your father Abraham and the God of Isaac: the ground on which you are lying I will assign to you and to your offspring. (14) Your descendants shall be as the dust of the earth; you shall spread out to the west and to the east, to the north and to the south. All the families of the earth shall bless themselves by you and your descendants.
(יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם (בראשית כח, יב), אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין, חַד בַּר נָשׁ אֲזַל לְגַבֵּי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי אָמְרִין לִי אֲזֵיל סַב פּוֹעָלַיָּא דַּאֲבוּךְ מִן קַפּוֹדְקִיָּא, אֲמַר לֵיהּ וַאֲזַל אֲבוּךְ לְקַפּוֹדְקִיָּא מִן יוֹמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לָא. אֲמַר לֵיהּ זִיל מְנֵי עֶשְׂרִים שְׁרָיֵי בְּכָרְסָא דְבֵיתָךְ אַתְּ מַשְׁכַּח לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לֵית בְּהוֹן עֶשְׂרִין. אֲמַר לֵיהּ וְאִי לֵית בְּהוֹן עֶשְׂרִין מְנֵי מִן רֵאשֵׁיהוֹן לְסוֹפֵיהוֹן וּמִן סוֹפֵיהוֹן לְרֵאשֵׁיהוֹן וְאַתְּ מַשְׁכַּח, אֲזַל מְנָא וְאַשְׁכַּח כֵּן. וּמִנַּיִן יַלִּיף לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא, מִן קַפּוֹדְקִיָּא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא לֵית חֲלוֹם שֶׁאֵין לוֹ פִּתְרוֹן, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה הַכֶּבֶשׁ. מֻצָּב אַרְצָה, זֶה מִזְבֵּחַ (שמות כ, כד): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁרֵיחָן עוֹלֶה לַשָּׁמַיִם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, אֵלּוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, שֶׁהֵם עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּכֶּבֶשׁ. (בראשית כח, יג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו, (עמוס ט, א): רָאִיתִי אֶת ה' נִצָּב עַל הַמִּזְבֵּחַ, רַבָּנָן פָּתְרִין לֵיהּ בְּסִינַי. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי. מֻצָּב אַרְצָה (שמות יט, יז): וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה (דברים ד, יא): וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם. דָּבָר אַחֵר, וְהִנֵּה סֻלָּם, זֶה סִינַי, אוֹתִיּוֹת דְּדֵין הוּא אוֹתִיּוֹת דְּדֵין. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עַל שֵׁם (תהלים סח, יח): רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן. וְלָמַדְנוּ לַנְּבִיאִים שֶׁנִּקְרְאוּ מַלְאָכִים, דִּכְתִיב (חגי א, יג): וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם. וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. עֹלִים (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. וְיֹרְדִים, זֶה משֶׁה (שמות יט, יד): וַיֵּרֶד משֶׁה. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר, רַבִּי שַׂלְמוֹנִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר תַּרְכּוּסָא שֶׁל שָׁלשׁ רַגְלַיִם הֶרְאָה לוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אַתְּ הוּא רֶגֶל שְׁלִישִׁי. הוּא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר (דברים לב, ט): כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, מָה הַחֶבֶל הַזֶּה פָּחוּת מִשְׁלשָׁה אֵין מַפְקִיעִין אוֹתוֹ, כָּךְ הָאָבוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְׁלשָׁה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר עוֹלָם וּשְׁלִישׁ עוֹלָם הֶרְאָה לוֹ, עֹלִים אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וְיֹרְדִים שְׁנַיִם. וּמִנַּיִן שֶׁהַמַּלְאָךְ שְׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י, ו): וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָּרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל. רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, וְחַד אָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב. מַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בַּסֻּלָּם, נִיחָא. וּמַאן דְּאָמַר עֹלִים וְיֹרְדִים בְּיַעֲקֹב, מַעֲלִים וּמוֹרִידִים בּוֹ אָפְזִים בּוֹ קָפְזִים בּוֹ שׂוֹנְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, ג): יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר, אַתְּ הוּא שֶׁאִיקוֹנִין שֶׁלְּךָ חֲקוּקָה לְמַעְלָה, עֹלִים לְמַעְלָה וְרוֹאִים אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ, וְיֹרְדִים לְמַטָּה וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדָן, עוֹלִים לְבַסִּילְקִי וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ דָּן, וְיוֹצְאִים בַּפַּרְוָד וּמוֹצְאִים אוֹתוֹ יָשֵׁן. דָּבָר אַחֵר, לְמַעֲלָן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, עוֹלֶה. חוֹבָתוֹ, יוֹרֵד. לְמַטָּן, כָּל מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר זְכוּתוֹ, יוֹרֵד. חוֹבָתוֹ, עוֹלֶה. דָּבָר אַחֵר, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ, עֹלִים אוֹתָם שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יֹרְדִים, אֵלּוּ שֶׁלִּוּוּ אוֹתוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל יְדֵי שֶׁגִּלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחוּ מִמְּחִצָּתָן קל"ח שָׁנָה, רַבִּי תַּנְחוּמָא הֲוָה מַפִּיק לִשָּׁנָא קָלָא. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּאוּ וְאָמְרוּ (בראשית יט, יג): כִּי מַשְׁחִיתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה, הֵיכָן חָזְרוּ, כָּאן, עֹלִים וְיֹרְדִים, עֹלִים וְאַחַר כָּךְ יֹרְדִים.
(12) ...And he took stones of the place - R. Judah and R. Nehemiah , and the Rabbis. Rabbi Yehuda said he took 12 Stones. God decreed that he establish twelve tribes. Jacob said; Abraham did not establish them , Isaac did not establish them, if the twelve stones join together, I know that I will merit twelve tribes. Once they did he knew he was going to merit establishing the twelve tribes . Rabbi Nehemiah said he took 3 stones. Jacob took three stones and said : God placed his name on Abraham, and on Isaac. I, if the stones join together, I know that God is the unifying name for me. And since joined, he knew that God would unify his names with Jacob. The Rabbis said that the minimum of the plural of stones is 2. Abraham produced negative attributes/waste- Ishmael and the sons of Keturah . And Isaac produced Esau and his generals. I, if you join these 2 stones together, I know that I will not produce any negative attributes in my descendants.