(ח) כֵּיצַד. הָיוּ יָדָיו טְהוֹרוֹת וַאֲחוֹרֵי הַכּוֹס טְמֵאִים, אֲחָזוֹ בְּבֵית צְבִיעָתוֹ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִטְמְאוּ יָדָיו בַּאֲחוֹרֵי הַכּוֹס. הָיָה שׁוֹתֶה בְכוֹס שֶׁאֲחוֹרָיו טְמֵאִים, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נִטְמָא הַמַּשְׁקֶה שֶׁבְּפִיו בַּאֲחוֹרֵי הַכּוֹס וְחָזַר וְטִמֵּא הַכּוֹס. קֻמְקוּם שֶׁהוּא מַרְתִּיחַ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יָצְאוּ מַשְׁקִין מִתּוֹכוֹ וְנָגְעוּ בַאֲחוֹרָיו וְחָזְרוּ לְתוֹכוֹ:
(ט) כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, וְאֵין לָהֶם בֵּית צְבִיעָה. וְאֵין מַטְבִּילִים כֵּלִים בְתוֹךְ כֵּלִים לְקֹדֶשׁ. כָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טֻמְאָתָן בְּמַחֲשָׁבָה, וְאֵינָן עוֹלִים מִידֵי טֻמְאָתָן אֶלָּא בְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה מְבַטֵּל מִיַּד הַמַּעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחֲשָׁבָה, וּמַחֲשָׁבָה אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחֲשָׁבָה:
(8) How so?If one's hands were clean and the outer side of a cup was unclean, one may hold it by its holding-place and need not be concerned lest his hands have contracted uncleanness from the outer side of the cup. If one was drinking from a cup whose outer side was unclean he need not be concerned lest the liquid in his mouth contracted uncleanness from the outer side of the cup and that it then conveyed uncleanness to the cup. If a kettle was boiling one need not be concerned lest liquid should come out from it and touch its outer side and return again within it.
(9) Holy vessels do not have outer and inner sides or a part by which they are held. One may not immerse vessels within one another for sacred use. All vessels become susceptible to uncleanness by intention, but they cannot be rendered insusceptible except by a change-effecting act, for an act annuls an earlier act as well as an earlier intention, but an intention annuls neither an earlier act nor an earlier intention.
The Gemara asks: And the Rabbis, what do they do with the verse: On the day? The Gemara answers: They require it to teach that the mitzva of taking the lulav is specifically during the day and not at night.
The Gemara asks: And from where does Rabbi Eliezer derive that the lulav is taken during the day and not at night? The Gemara answers: He derives it from the end of the verse: “And you shall rejoice before the Lord your God seven days” (Leviticus 23:40), indicating that the obligation to take the lulav is during the days and not during the nights.
The Gemara asks: And the Rabbis, why don’t they derive it from that verse? The Gemara answers: If it was derived from there, I would have said: Derive days written with regard to lulav from days written with regard to sukka by means of a verbal analogy; just as there, with regard to sukka, it means days and even nights, here too, with regard to lulav, it means days and even nights. The Gemara asks: And with regard to sukka itself, from where do we derive that the mitzva is observed at night as well? As the Sages taught in a baraita that it is written: “You shall reside in sukkot for seven days” (Leviticus 23:42), from which they derived: Days and even nights. The tanna continues the discussion: Do you say days and even nights; or perhaps the meaning is only days and not nights? And it may be inferred logically that the latter is correct. It is stated here, with regard to sukka: “Days.” And it is stated with regard to lulav: “Days.” Just as there, with regard to lulav, the meaning is days and not nights, so too here, with regard to sukka, the meaning is days and not nights. That is one possibility. Or, perhaps, go this way and say the opposite. It is stated here, with regard to sukka: Days, and it is stated with regard to the inauguration of the Tabernacle: “And at the door of the Tent of Meeting you shall reside day and night seven days” (Leviticus 8:35). Just as there, with regard to the inauguration of the Tabernacle, the meaning is days and even nights, so too here, with regard to sukka, the meaning is days and even nights. A source exists for either possibility. The baraita continues: Let us see to which of the paradigms the mitzva of sukka is comparable. Perhaps one derives a matter whose mitzva is in effect the entire day, sukka, from another matter whose mitzva is in effect the entire day, the inauguration of the Tabernacle, and do not let a matter whose mitzva is in effect for a brief moment, lulav, prove otherwise. Or perhaps go this way and say the opposite: One derives a matter whose mitzva is in effect throughout the generations, sukka, from another matter whose mitzva is in effect throughout the generations, lulav, and do not let the inauguration that is not in practice throughout the generations, as it was in effect only at the establishment of the Tabernacle, prove otherwise. Since it is impossible to determine the more appropriate source based on logical inference, derive the matter as the verse states:
(א) הַפּוֹדֶה מַעַשְׂרוֹ לְעַצְמוֹ בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁנָּפַל לוֹ בִּירֻשָּׁה בֵּין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּטִבְלוֹ מַתָּנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. אִם הָיָה שָׁוֶה אַרְבָּעָה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז לא) "וְאִם גָּאל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו":
(ב) וְאִשָּׁה שֶׁפָּדָת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהּ לְעַצְמָהּ אֵינָהּ מוֹסִיפָה חֹמֶשׁ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ (ויקרא כז לא) "אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ" וְלֹא אִשָּׁה. וְכֵן אִם פָּדָה פִּדְיוֹן פֵּרוֹת הַמַּעֲשֵׂר לְעַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
(ג) פָּדָה פֵּרוֹת מַעַשְׂרוֹ וְהוֹסִיף חֹמֶשׁ וְחָזַר וּפָדָה הַפִּדְיוֹן לְעַצְמוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֵׁנִי עַל הַקֶּרֶן בִּלְבַד וְאֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ עַל הַחֹמֶשׁ:
(ד) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בְּחֻמְשׁוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ. וְכֵן מַעֲשֵׂר שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִין דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל עַל הַסֶּלַע הַזֶּה. וְכָל מַעֲשֵׂר שֶׁהוּא אֵינוֹ פּוֹדֵהוּ מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי אֵינוֹ מוֹסִיף עָלָיו חֹמֶשׁ:
(ה) הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהָיָה לוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחֵר שֶׁלֹּא נִפְדָּה. אִם אֵין בְּחֻמְשׁוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר הוּא וְחֻמְשׁוֹ מְחֻלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְצַמְצֵם אֶת מְעוֹתָיו:
(ו) הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר בְּיוֹתֵר עַל דָּמָיו לֹא נִתְפְּסָה הַתּוֹסֶפֶת לַמַעֲשֵׂר:
(ז) בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע. בַּעַל הַבַּיִת קֹדֶם מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע וּפְרוּטָה. הָאַחֵר קֹדֶם מִפְּנֵי שֶׁמּוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן:
(ח) מֻתָּר לְהַעֲרִים עַל פִּדְיוֹן מַעַשְׂרוֹ. כֵּיצַד. אוֹמֵר לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וּלְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי הֵא לְךָ אֶת הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ וּפְדֵה לְךָ בָּהֶן הַמַּעֲשֵׂר כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֹמֶשׁ. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ פְּדֵה לִי בָּהֶן. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ פְּדֵה לִי מִשֶּׁלְּךָ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
(ט) אֲבָל לֹא יִתֵּן הַמָּעוֹת לִפְדּוֹת לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וּלְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ. נָתַן לְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיָּה אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֵעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב דְּבָרָיו קַיָּמִין. שֶׁאָמָה הָעִבְרִיָּה קְטַנָּה הִיא וְאֵין הַקָּטָן זוֹכֶה לַאֲחֵרִים אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם:
(י) וְכֵן מַעֲרִים וְנוֹתֵן הַמַּעֲשֵׂר מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא בְּטִבְלוֹ. וְאוֹמֵר הַנּוֹתֵן הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבַּיִת:
(יא) שְׁנֵי אַחִין אוֹ שְׁנֵי שֻׁתָּפִין [אָב וּבְנוֹ] פּוֹדִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיף חֹמֶשׁ. אִשָּׁה שֶׁהִכְנִיסָה לְבַעְלָהּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הוֹאִיל וְהוּא מָמוֹן גָּבוֹהַּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לֹא קָנָה בַּעַל. לְפִיכָךְ אִם פָּדָהוּ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
(יב) הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְעַצְמוֹ וְנָתַן אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא נָתַן אֶת הַחֹמֶשׁ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֹמֶשׁ מְעַכֵּב וַהֲרֵי נִתְחַלֵּל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּתֵּן הַחֹמֶשׁ וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע וְלֹא יִתֵּן:
(יג) מָעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אִם רָצָה לְצָרְפָם בְּדִינְרֵי זָהָב כְּדֵי לְהָקֵל מַשָּׂאָן מְצָרְפָן. וְאִם צֵרְפָן לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ פְּדִיָּה:
(יד) הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בֵּין בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין חוּץ לִירוּשָׁלַיִם לֹא יְצָרְפֶנָּה כֻּלָּהּ בְּמָעוֹת נְחשֶׁת אֶלָּא בְּשֶׁקֶל מָעוֹת כֶּסֶף וּבְשֶׁקֶל מָעוֹת נְחשֶׁת:
(טו) מֻתָּר לְחַלֵּל כֶּסֶף מַעֲשֵׂר עִם פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר עַל הַכֶּסֶף וְהוּא שֶׁיְּהוּ בַּפֵּרוֹת פָּחוֹת מִשְּׁוֵה דִּינָר. אֲבָל אִם הָיָה בָּהֶן שְׁוֵה דִּינָר לֹא יְחַלְּלֵם עִם הַכֶּסֶף אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמָן. כֵּיצַד. הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שְׁוֵה דִּינָר וּשְׁלֹשָׁה דִּינָרִין שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינוֹ מְחַלֵּל הַכּל עַל סֶלַע אַחַת. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ חֲצִי דִּינָר פֵּרוֹת וַחֲצִי דִּינָר מָעוֹת מְחַלֵּל שְׁנֵיהֶם עַל דִּינָר אֶחָד:
(א) מְעוֹת חֻלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ וְלִקֵּט מִיכַּן וּמִיכַּן. מַה שֶּׁלִּקֵּט לִקֵּט לְמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיַּשְׁלִים. וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאִם בָּלַל וְחָפַן אוֹ שֶׁלִּקֵּט מִצַּד אֶחָד וּמָצָא חָסֵר הֲרֵי זֶה לְפִי חֶשְׁבּוֹן. כֵּיצַד. הָיוּ מָאתַיִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמֵאָה חֻלִּין. נִתְפַּזְּרוּ וּבְלָלָן וְחָפַן הַכּל נִמְצְאוּ מָאתַיִם וְשִׁבְעִים. הֲרֵי מֵאָה וּשְׁמוֹנִים מֵהֶן מַעֲשֵׂר וְתִשְׁעִים חֻלִּין. זֶה הַכְּלָל הַמִּתְלַקְּטִין לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהַנִּבְלָלִין לְפִי חֶשְׁבּוֹן. מַתְנֶה וְאוֹמֵר אִם אֵלּוּ שֶׁבְּיָדִי הֵן הַמַּעֲשֵׂר הַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאִם הֵן חֻלִּין הֲרֵי מְעוֹת הַמַּעֲשֵׂר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן מְחֻלָּלִין עֲלֵיהֶם:
(ב) סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְשֶׁל חֻלִּיִן שֶׁנִּתְעָרְבוּ מֵבִיא בַּסֶּלַע מָעוֹת וַאֲפִלּוּ מְעוֹת נְחשֶׁת וְאוֹמֵר סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא מְחֻלֶּלֶת עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ. וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן וּמְחַלֵּל הַמָּעוֹת שֶׁל נְחשֶׁת עָלֶיהָ וְתַחֲזֹר הַסֶּלַע הַיָּפָה לְמַעֲשֵׂר:
(ג) הָאוֹמֵר לִבְנוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּזָוִית זוֹ וְנִמְצָא בְּזָוִית אַחֶרֶת הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. אָמַר לוֹ הֲרֵי שָׁם מָנֶה וְנִמְצָא מָאתַיִם הַשְּׁאָר חֻלִּין. הֲרֵי שָׁם מָאתַיִם וְנִמְצָא מָנֶה הֲרֵי הוּא חֻלִּין. הִנִּיחַ מָנֶה מַעֲשֵׂר וְנִמְצָא מָאתַיִם. מָאתַיִם וְנִמְצָא מָנֶה. אֲפִלּוּ הֵן בִּשְׁנֵי כִּיסִין הַכּל חֻלִּין:
(ד) אָמַר לוֹ אָבִיו כִּיס מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִי בַּבַּיִת. הָלַךְ וּמָצָא שָׁם שְׁלֹשָׁה כִּיסִים. הַגָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן מַעֲשֵׂר וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יֹאכַל מִן הַקְּטַנִּים עַד שֶׁיְּחַלְּלֵם עַל הַגָּדוֹל:
(ה) מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק וְאָמְרוּ לוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלְּךָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְהִרְכִּין בְּרֹאשׁוֹ. בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין וַהֲרֵי דְּבָרָיו קַיָּמִין:
(ו) אָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל אָבִיךָ שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא שָׁם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לוֹ אֵינוֹ מַעֲשֵׂר. דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין:
(ז) הָאוֹמֵר לְבָנָיו אֲפִלּוּ אַתֶּם מֵתִים אַל תִּגְּעוּ בְּזָוִית זוֹ. וְנִמְצְאוּ שָׁם מָעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. טָמַן מָעוֹת מִפְּנֵיהֶם וְאָמַר לָהֶם שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן אוֹ שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן. אִם כְּמַעֲרִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו. וְאִם כְּמִתְכַּוֵּן דְּבָרָיו קַיָּמִין:
(ח) הַמּוֹצֵא כְּלִי וְכָתוּב עָלָיו מ' הֲרֵי מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. ד' דְּמַאי. ט' טֶבֶל. ת' תְּרוּמָה. ק' קָרְבָּן. וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת הוּא וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן. שֶׁכֵּן הָיוּ כּוֹתְבִין אוֹת אַחַת מִן הַשֵּׁם בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה:
(ט) מָעוֹת הַנִּמְצָאוֹת בִּירוּשָׁלַיִם אֲפִלּוּ דִּינְרֵי זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין. הוֹאִיל וְשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם מִתְכַּבְּדִין בְּכָל יוֹם. מָצָא בְּתוֹכָן חֶרֶס וְכָתוּב בּוֹ מַעֲשֵׂר הֲרֵי אֵלּוּ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. אֲבָל בָּרֶגֶל הַכּל מַעֲשֵׂר:
(י) מָעוֹת הַנִּמְצָאוֹת לִפְנֵי סוֹחֲרֵי בְּהֵמָה בִּירוּשָׁלַיִם לְעוֹלָם מַעֲשֵׂר. שֶׁחֶזְקַת רֹב הָעָם מְבִיאִין מְעוֹת מַעֲשֵׂר וְקוֹנִין בּוֹ בְּהֵמוֹת. וְהַנִּמְצָאוֹת בְּהַר הַבַּיִת לְעוֹלָם חֻלִּין. שֶׁחֶזְקָתָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה שֶׁחִלְּלוּם הַגִּזְבָּרִין עַל בְּהֵמָה:
(יא) תֵּבָה שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ חֻלִּין וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְנִמְצָא בְּתוֹכָהּ מָעוֹת. אִם רֹב מַנִּיחִין מַעֲשֵׂר הֲרֵי הַמָּעוֹת מַעֲשֵׂר. וְאִם רֹב מַנִּיחִין חֻלִּין חֻלִּין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה חֻלִּין:
(יב) מָצָא פֵּרוֹת בֵּין פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר לְפֵרוֹת תְּרוּמָה יִפְּלוּ לַקָּרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה יֵאָכְלוּ כְּחֻמְרֵי שְׁנֵיהֶן. אֲסוּרִין לְזָרִים וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ כִּתְרוּמָה. וַאֲסוּרִים לְאוֹנֵן וּטְעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם כְּמַעֲשֵׂר. וְכֵן הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאוֹת בֵּין חֻלִּין לְמַעֲשֵׂר:
(יג) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל דְּמַאי וְשֶׁל וַדַּאי שֶׁנִּתְעָרְבוּ יֵאָכְלוּ כְּחָמוּר שֶׁבָּהֶן:
(יד) פֵּרוֹת מַעֲשֵׂר שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּפֵרוֹת חֻלִּין יֹאכַל הַכּל בְּטָהֳרָה בַּמָּקוֹם אוֹ יִפְדֶּה אֶת הַמַּעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ אִם נִתְעָרְבוּ בִּירוּשָׁלַיִם אֲסוּרִין בְּכָל שֶׁהֵן כְּמִנְיָן. הוֹאִיל וְהוּא בִּירוּשָׁלַיִם הֲרֵי הוּא כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. וְיֵאָכֵל הַכּל בְּטָהֳרָה:
(טו) הַזּוֹרֵעַ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַחַר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם הַגִּדּוּלִים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. זְרָעוֹ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס הַגִּדּוּלִין חֻלִּין. וַאֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה. וּפוֹדִין אוֹתוֹ בִּשְׁעַת זְרִיעָתוֹ:
(טז) מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בָּטֵל בְּרֹב. בְּאֵיזֶה מַעֲשֵׂר אָמְרוּ בְּמַעֲשֵׂר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא וְנָפְלוּ מְחִצּוֹת. שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם מְחִצּוֹת לְהַחֲזִירוֹ לְשָׁם וְאִי אֶפְשָׁר לִפְדּוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁנִּכְנַס וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וְנִמְצָא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין וּבָטֵל בְּרֹב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי מַאֲכָלוֹת:
(א) פֵּרוֹת הַנִּלְקָחוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֵינָן נִפְדִּין בְּרִחוּק מָקוֹם אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמְאוּ בְּאַב הַטֻּמְאָה אֶלָּא יַעֲלוּ הֵן עַצְמָן וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם:
(ב) זֶה חֹמֶר בְּלָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מִפֵּרוֹת מַעֲשֵׂר עַצְמָן. וְאִם נִטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם יִפָּדוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם:
(ג) אֵין נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אֶלָּא מַאֲכַל אָדָם שֶׁגִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ. אוֹ גִּדּוּלֵי גִּדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ. כְּגוֹן הַפְּרָט הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה (דברים יד כו) "בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר":
(ד) לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מַיִם וּמֶלַח כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת לְפִי שֶׁאֵין גִּדּוּלֵיהֶם מִן הָאָרֶץ. וְלֹא פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע. וְלֹא פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִים לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם. לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְבָקָר וָצֹאן:
(ה) הַדְּבַשׁ וְהַבֵּיצִים וְהֶחָלָב הֲרֵי הֵן כְּבָקָר וָצֹאן שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן גִּדּוּלֵי קַרְקַע הֲרֵי הֵן גִּדּוּלֵי גִּדּוּלֶיהָ:
(ו) הַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ אֵינוֹ נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַיִם. וּמִשֶּׁהֶחְמִיץ נִלְקָח כַּיַּיִן וּכְשֵׁכָר. לְקָחוֹ עַד שֶׁלֹּא הֶחְמִיץ וְהֶחֱמִיץ קָנָה מַעֲשֵׂר:
(ז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּנָתַן שְׁלֹשָׁה מַיִם וּמָצָא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה. אֲבָל אִם נָתַן שְׁלֹשָׁה וְהוֹצִיא אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה כְּיַיִן מָזוּג וְנִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:
(ח) לוּלְבֵי זְרָדִין וְהֶחָרוּבִין עַד שֶׁלֹּא יַמְתִּיקוּ אֵין נִלְקָחִין. אַחַר שֶׁיַּמְתִּיקוּ נִלְקָחִין. אֲבָל הַלּוּף וְהַחַרְדָּל וְהַתֻּרְמוּסִין וּשְׁאָר כָּל הַנִּכְבָּשִׁים בֵּין מִשֶּׁיַּמְתִּיקוּ בֵּין עַד שֶׁלֹּא הִמְתִּיקוּ נִלְקָחִין. וְהַקּוֹר נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:
(ט) הַכַּרְכּוֹם אֵינוֹ נִלְקָח שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְמַרְאֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בּוֹ מִנּוֹתְנֵי רֵיחַ וּמַרְאֶה וְטַעַם הוֹאִיל וְאֵינָן לַאֲכִילַת גּוּפָן אֶלָּא לְטַעַם שֶׁנּוֹתְנִין אֵינָן נִלְקָחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. לְפִיכָךְ רָאשֵׁי בְּשָׂמִים וְהַפִּלְפְּלִין וְהַקֹּשְׁטְ וְהַחִלְתִּית וְחַלּוֹת חֲרִיעַ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ אֵינָן נִלְקָחִין בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר:
(י) הַשֶּׁבֶת אִם לִתֵּן טַעַם בִּקְדֵרָה אֵינָהּ נִלְקַחַת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. וְאִם לִכְמַךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁהוּא אוֹכֵל גּוּפָהּ נִלְקַחַת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. עֵרֵב מַיִם וּמֶלַח אִם נָתַן לְתוֹכוֹ שֶׁמֶן הֲרֵי הֵן כְּמֻרְיָס וְלוֹקֵחַ מֵהֶן בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. וּמַבְלִיעַ דְּמֵי הַמַּיִם וְהַמֶּלַח בִּדְמֵי הַשֶּׁמֶן:
(יא) אֵין לוֹקְחִין תְּרוּמוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֵט אֲכִילָתוֹ וַאֲכִילָתָהּ. שֶׁאֵין אוֹכְלִין אוֹתָהּ אֶלָּא כֹּהֲנִים מְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ וּמֻתֶּרֶת לְאוֹנֵן וְנֶאֱכֶלֶת בְּכָל מָקוֹם. וְהַמַּעֲשֵׂר מֻתָּר לְזָרִים וְלִטְבוּל יוֹם וְאָסוּר לְאוֹנֵן וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם. נִמְצָא מְמַעֵט אֲכִילַת מַעֲשֵׂר וַאֲכִילַת הַתְּרוּמָה:
(יב) לוֹקְחִין בְּהֵמָה לְזִבְחֵי הַשְּׁלָמִים מִכֶּסֶף הַמַּעֲשֵׂר. שֶׁהַשְּׁלָמִים נֶאֱכָלִים לְזָרִים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ לוֹקְחִין בְּהֵמוֹת לְאָכְלָן חֻלִּין מִכֶּסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּדֵי לְהַבְרִיחָם מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. גָּזְרוּ בֵּית דִּין שֶׁאֵין לוֹקְחִין בְּהֵמָה מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר אֶלָּא לִשְׁלָמִים. אֲבָל חַיָּה וְעוֹף לוֹקְחִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁלָמִים:
(יג) אֵין לוֹקְחִין פֵּרוֹת שְׁבִיעִית בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. לְפִי שֶׁהוּא חַיָּב לְבַעֵר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
(יד) הַלּוֹקֵחַ מַיִם וּמֶלַח אוֹ פֵּרוֹת מְחֻבָּרִין אוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם לֹא קָנָה הַמַּעֲשֵׂר אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאוּ הַמָּעוֹת לְחֻלִּין:
(טו) הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת חוּץ לִירוּשָׁלַיִם בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. בְּשׁוֹגֵג כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לְהַחֲזִיר הַדָּמִים לַבְּעָלִים וְהֵן מַעֲשֵׂר כְּמוֹת שֶׁהָיוּ. בְּמֵזִיד יַעֲלוּ הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ יַנִּיחֵם עַד שֶׁיֵּרָקְבוּ:
(טז) וְכֵן אֵין לוֹקְחִין בְּהֵמָה בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר חוּץ לִירוּשָׁלַיִם. וְאִם לָקַח בְּשׁוֹגֵג יַחְזְרוּ הַדָּמִים לִמְקוֹמָן. בְּמֵזִיד תַּעֲלֶה וְתֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם. וְאִם אֵין מִקְדָּשׁ תִּקָּבֵר הִיא וְעוֹרָהּ:
(יז) לָקַח עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּשׁוֹגֵג אִם בָּרַח הַמּוֹכֵר הֲרֵי זֶה יֵאָכֵל כְּנֶגֶד אוֹתָן הַמָּעוֹת בִּירוּשָׁלַיִם בְּתוֹרַת מַעֲשֵׂר. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁהוֹצִיא חוּץ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְסִיכָה מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר וּבָרַח הַמּוֹכֵר אוֹ מֵת יֵאָכֵל כְּנֶגְדּוֹ. וְאִם הָיָה הַמּוֹכֵר קַיָּם יַחְזְרוּ הַדָּמִים לִמְקוֹמָן. וְכֵן אִם הֵבִיא עוֹלוֹת וְחַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר יֹאכַל כְּנֶגְדָּן:
(יח) לָקַח חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים. וּבְהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁקָּנָה שׁוֹר לַחֲרִישָׁה וְלֹא קָנָה שְׁלָמִים. לָקַח בְּהֵמָה לִשְׁלָמִים וְנָפַל בָּהּ מוּם פָּקְעָה מִמֶּנָּה קְדֻשַּׁת מַעֲשֵׂר וּפוֹדֶה אוֹתָהּ. וְאֵין הַדָּמִים מַעֲשֵׂר. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם פְּדָאָהּ לְעַצְמוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ:
(יט) הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר לִשְׁלָמִים לֹא קָנוּ שְׁלָמִים. שֶׁקְּדֻשַּׁת שְׁלָמִים אֵינָהּ חָלָה עַל קְדֻשַּׁת מַעֲשֵׂר. שֶׁהַמַּעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הִתְפִּיס הַמַּעֲשֵׂר עַצְמָן לִשְׁלָמִים שֶׁלֹּא קָנוּ שְׁלָמִים:
(כ) הָאוֹכֵל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּתוֹרַת חֻלִּין אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד אִם פֵּרוֹת הַמַּעֲשֵׂר עַצְמָן אָכַל יָצָא יְדֵי שָׁמַיִם. וְאִם כֶּסֶף מַעֲשֵׂר אָכַל יַחְזְרוּ דָּמִים לִמְקוֹמָם וְיַעֲלוּ וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם. אוֹ יֹאכַל כְּנֶגְדָּן בִּירוּשָׁלַיִם אִם אֵין יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים:
(א) שהזהירנו מאכול מעשר שגי של דגן חוץ לירושלים. והוא אמרו יתעלה לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, ומי שאכל מעשר שני בלא פדיון לוקה אבל בתנאי שהתבאר במכות (דף י"ט:) והוא שאכלהו בחוץ אחר שראה פני הבית כלומר שהגיע לפנים מחומת ירושלים, והוא אמרו שם מאימתי חייבין משיראה פני הבית. (שם, הלכות מעשר שני פ"ב):
(א) שהזהירנו מאכול מעשר שגי של תירוש חוץ לירושלים. והוא אמרו יתעלה לא תוכל לאכול מעשר דגנך תירושך. ומי שאכלו בלא פדיון חייב מלקות, ובתנאי הקודם במעשר דגן. (שם, שם):
(א) שהזהירנו מלאכול מעשר שני של יצהר חוץ לירושלים ומי שאכלו לוקה ובתנאי הקודם. והוא אמרו יתעלה לא תוכל וגר ויצהרך. ואולי תרחיק למנות מעשר דגן ומעשר תירוש ומעשר יצהר שלש מצות עד שהוא כשיאכל שלשתן כאחד לוקה על כל אחד ואחד. לפי שזה הלאו שבזה הפסוק אינו לאו שבכללות שאין לוקין עליו ואמנם הוא לחלק. ובבאור אמרו בגמרא כריתות (דף ד':) אכל מעשר דגן תירוש ויצהר לוקה על כל אחד ואחד וכי לוקין על לאו שבכללות קרא יתירא כתיב מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' למה לי למהדר ולמיכתבינהו כלהו שמע מינה לחלק. ובגמרא מכות (דף י"ח) אמרו מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך לכתוב רחמנא לא תוכל לאכול אותם לחודיה למה לי למהדר לפרושינהו לכלהו שמע מינה ליחודי לאו לכל אחד ואחד הוא דאתא. הנה כבר התבאר שכל מה שהוזהר ממנו בזה הפסוק כל כל ענין וענין לאו בפני עצמו הוא. ואשוב להשלים שאר הלאוים שכולל זה הפסוק. (ראה, הלכות מעשר שני פ"ב):
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ ח) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כְּלוֹמַר זָכְרֵהוּ זְכִירַת שֶׁבַח וְקִדּוּשׁ. וְצָרִיךְ לְזָכְרֵהוּ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ. בִּכְנִיסָתוֹ בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם וּבִיצִיאָתוֹ בְּהַבְדָּלָה:
(ב) וְזֶה הוּא נֹסַח קִדּוּשׁ הַיּוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
(ג) וְזֶה הוּא נֹסַח הַהַבְדָּלָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל:
(ד) עִקַּר הַקִּדּוּשׁ בַּלַּיְלָה. אִם לֹא קִדֵּשׁ בַּלַּיְלָה בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד מְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְאִם לֹא הִבְדִּיל בַּלַּיְלָה מַבְדִּיל לְמָחָר וּמַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אֲבָל אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל הָאוּר אֶלָּא בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּלְבַד:
(ה) אָסוּר לְאָדָם לֶאֱכל אוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן מִשֶּׁקָּדַשׁ הַיּוֹם עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְכֵן מִשֶּׁיָּצָא הַיּוֹם אָסוּר לוֹ לְהַתְחִיל לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אוֹ לִטְעֹם כְּלוּם עַד שֶׁיַּבְדִּיל. וְלִשְׁתּוֹת מַיִם מֻתָּר. שָׁכַח אוֹ עָבַר וְאָכַל וְשָׁתָה קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ אוֹ קֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ וּמַבְדִּיל אַחַר שֶׁאָכַל:
(ו) מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן וּלְהַבְדִּיל עַל הַיַּיִן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה צָרִיךְ לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמֵאַחַר שֶׁיַּבְדִּיל וְיֹאמַר בֵּין קֹדֶשׁ לְחל מֻתָּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶת יָדָיו עַד שֶׁיְּקַדֵּשׁ:
(ז) כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. לוֹקֵחַ כּוֹס שֶׁהוּא מַחֲזִיק רְבִיעִית אוֹ יֶתֶר וּמְדִיחוֹ מִבִּפְנִים וְשׁוֹטְפוֹ מִבַּחוּץ וּמְמַלְּאֵהוּ יַיִן וְאוֹחֲזוֹ בִּימִינוֹ וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח אוֹ יֶתֶר וְלֹא יַסִּיעַ בִּשְׂמֹאל. וּמְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ. וּמִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת בַּתְּחִלָּה פָּרָשַׁת (בראשית ב א) "וַיְכֻלּוּ" וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וְשׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו וּמַשְׁקֶה לְכָל בְּנֵי חֲבוּרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְאוֹכֵל:
(ח) אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה. כֵּיצַד. לֹא יְקַדֵּשׁ בְּבַיִת זֶה וְיֹאכַל בְּבַיִת אַחֵר. אֲבָל אִם קִדֵּשׁ בְּזָוִית זוֹ אוֹכֵל בְּזָוִית שְׁנִיָּה. וְלָמָּה מְקַדְּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִפְּנֵי הָאוֹרְחִין שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין שָׁם:
(ט) הָיָה מִתְאַוֶּה לַפַּת יוֹתֵר מִן הַיַּיִן אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ יַיִן הֲרֵי זֶה נוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּמְקַדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ בּוֹצֵעַ וְאוֹכֵל. וְאֵין מַבְדִּילִין עַל הַפַּת אֶלָּא עַל הַכּוֹס:
(י) מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן בְּלֵילֵי שַׁבָּת וְשָׁכַח וְנָטַל יָדָיו קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ הֲרֵי זֶה מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן אַחַר שֶׁנָּטַל יָדָיו לַסְּעֵדָּה. וּמִצְוָה לְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן בְּיוֹם הַשַּׁבָּת קֹדֶם שֶׁיִּסְעֹד סְעֵדָּה שְׁנִיָּה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קִדּוּשָׁא רַבָּה. מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן בִּלְבַד וְשׁוֹתֶה וְאַחַר כָּךְ יִטּל יָדָיו וְיִסְעֹד. וְאָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעֹם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁיְּקַדֵּשׁ. וְגַם קִדּוּשׁ זֶה לֹא יִהְיֶה אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעֻדָּה:
(יא) יֵשׁ לוֹ לְאָדָם לְקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס עֶרֶב שַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְנְסָה הַשַּׁבָּת. וְכֵן מַבְדִּיל עַל הַכּוֹס מִבְּעוֹד יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא שַׁבָּת. שֶׁמִּצְוַת זְכִירָה לְאָמְרָהּ בֵּין בִּשְׁעַת כְּנִיסָתוֹ וִיצִיאָתוֹ בֵּין קֹדֶם לְשָׁעָה זוֹ כִּמְעַט:
(יב) מִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהוּא בְּתוֹךְ הַסְּעֵדָּה פּוֹרֵס מַפָּה עַל הַשֻּׁלְחָן וּמְקַדֵּשׁ וְגוֹמֵר סְעֻדָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. הָיָה אוֹכֵל בְּשַׁבָּת וְיָצָא הַשַּׁבָּת וְהוּא בְּתוֹךְ סְעֻדָּתוֹ גּוֹמֵר סְעֵדָּתוֹ וְנוֹטֵל יָדָיו וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל עָלָיו. וְאִם הָיָה בְּתוֹךְ הַשְּׁתִיָּה פּוֹסֵק וּמַבְדִּיל וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר לִשְׁתִיָּתוֹ:
(יג) הָיָה אוֹכֵל וְגָמַר אֲכִילָתוֹ עִם הַכְנָסַת שַׁבָּת מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס שֵׁנִי. וְלֹא יְבָרֵךְ וַיְקַדֵּשׁ עַל כּוֹס אֶחָד שֶׁאֵין עוֹשִׂין שְׁתֵּי מִצְוֹת בְּכוֹס אֶחָד. שֶׁמִּצְוַת קִדּוּשׁ וּמִצְוַת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שְׁתֵּי מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֵן:
(יד) אֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא עַל הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִיכָךְ אִם נִתְעָרֵב בּוֹ דְּבַשׁ אוֹ שְׂאוֹר אֲפִלּוּ כְּטִפַּת הַחַרְדָּל בְּחָבִית גְּדוֹלָה אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. כָּךְ אָנוּ מוֹרִין בְּכָל הַמַּעֲרָב. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְקַדֵּשׁ עָלָיו וְאוֹמֵר לֹא נֶאֱמַר הַיַּיִן הָרָאוּי לְנַסֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא לְהוֹצִיא יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רַע אוֹ מְגֻלֶּה אוֹ מְבֻשָּׁל שֶׁאֵין מְקַדְּשִׁין עַל אֶחָד מֵהֶן:
(טו) יַיִן שֶׁטַּעֲמוֹ טַעַם חֹמֶץ אַף עַל פִּי שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ יַיִן אֵין מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן שְׁמָרִים שֶׁנָּתַן עֲלֵיהֶן מַיִם אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן אֵין מְקַדְּשִׁין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנָּתַן עַל הַשְּׁמָרִים שְׁלֹשָׁה מַיִם וְהוֹצִיא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה. אֲבָל אִם הוֹצִיא אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה יַיִן מָזוּג וּמְקַדְּשִׁין עָלָיו:
(טז) כְּלִי שֶׁהָיָה מָלֵא יַיִן אֲפִלּוּ מַחֲזִיק כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת אִם שָׁתָה מִמֶּנּוּ מְעַט הֲרֵי זֶה פְּגָמוֹ וְנִפְסַל וְאֵין מְקַדְּשִׁין עַל הַשְּׁאָר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּשִׁיּוּרֵי כּוֹסוֹת:
(יז) יַיִן שֶׁרֵיחוֹ רֵיחַ הַחֹמֶץ וְטַעֲמוֹ טַעַם יַיִן מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְכֵן יַיִן מָזוּג. וְכֵן יֵין צִמּוּקִים מְקַדְּשִׁין עָלָיו וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ צִמּוּקִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן לַחְלוּחִית שֶׁאִם יִדְרֹךְ אוֹתָן יֵצֵא מֵהֶן דִּבְשָׁן. וְכֵן יַיִן חָדָשׁ מִגִּתּוֹ מְקַדְּשִׁין עָלָיו. וְסוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וּמְקַדֵּשׁ עָלָיו בִּשְׁעָתוֹ. מְדִינָה שֶׁרֹב יֵינָהּ שֵׁכָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּסוּל לְקִדּוּשׁ מֻתָּר לְהַבְדִּיל עָלָיו הוֹאִיל וְהוּא חֲמַר הַמְּדִינָה:
(יח) כְּשֵׁם שֶׁמְּקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי שַׁבָּת וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כָּךְ מְקַדְּשִׁין בְּלֵילֵי יָמִים טוֹבִים וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵיהֶן וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁכֻּלָּם שַׁבְּתוֹת ה' הֵן. וּמַבְדִּילִין בְּמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים לְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב. אֲבָל אֵין מַבְדִּילִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת:
(יט) נֹסַח קִדּוּשׁ יוֹם טוֹב. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן בָּחַר בָּנוּ וַיְּגַדְּלֵנוּ רָצָה בָּנוּ וַיְּפָאֲרֵנוּ. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה אֶת יוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה אוֹ חַג הַשָּׁבוּעוֹת אוֹ חַג הַסֻּכּוֹת זְמַן חֵרוּתֵנוּ אוֹ זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ אוֹ זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת מַזְכִּיר שַׁבָּת וְחוֹתֵם כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:
(כ) בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר. וַתִּתֵּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ בְּאַהֲבָה זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים וּדְבָרְךָ אֱמֶת וְקַיָּם לָעַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן. וְאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת חוֹתֵם מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹתֵם בַּתְּפִלָּה:
(כא) בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן כִּבְשַׁבָּת. וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אוֹ שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה לְפַת מְקַדֵּשׁ עַל הַפַּת. וְכֵן בְּיוֹם טוֹב מְקַדֵּשׁ קִדּוּשָׁא רַבָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּקַדֵּשׁ בְּשַׁבָּת:
(כב) כֵּיצַד מְבָרְכִין בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. בַּתְּחִלָּה מְבָרֵךְ עַל הַגֶּפֶן. וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ קִדּוּשׁ יוֹם טוֹב. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל וְחוֹתֵם בְּהַבְדָּלָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ. וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ:
(כג) כָּל לֵילֵי יוֹם טוֹב וּבְלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּבִשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח אֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּכְבָר בֵּרֵךְ עַל הַזְּמַן בִּתְחִלַּת הַפֶּסַח:
(כד) סֵדֶר הַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ עַל הַבְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ עַל הַנֵּר. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עַל הַנֵּר, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל:
(כה) אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מַטְבֵּעַ מְדִינָה זוֹ לְמַטְבֵּעַ מְדִינָה אַחֶרֶת. וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שֶׁסְּתַם מְסִבָּתָן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְלֹא עַל הַנֵּר שֶׁל מֵתִים:
(כו) יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק מֵעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מִיִּשְׂרָאֵל מְבָרְכִין עָלָיו. עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה אוֹר אִם רֹב אַנְשֵׁי הַכְּרַךְ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אֵינוֹ מְבָרֵךְ וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל מְבָרֵךְ. אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן שֶׁל תַּנּוּר וְשֶׁל כִּירַיִם לְכַתְּחִלָּה לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו. הַגֶּחָלִים אִם כְּשֶׁיַּכְנִיס קֵיסָם בֵּינֵיהֶן דּוֹלֵק מֵאֵלָיו מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן. אוּר שֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ אִם יֵשׁ שָׁם אָדָם חָשׁוּב שֶׁמַּדְלִיקִים בִּשְׁבִילוֹ מְבָרְכִין עָלָיו. שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת אִם יֵשׁ שָׁם חַזָּן שֶׁהוּא דָּר שָׁם מְבָרְכִין עָלָיו. וַאֲבוּקָה לְהַבְדָּלָה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵין מְחַזְּרִין עַל הָאוּר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַזְּרִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת אֶלָּא אִם יֵשׁ לוֹ מְבָרְכִין עָלָיו:
(כז) אוּר שֶׁהֻדְלַק בְּשַׁבָּת לְחוֹלֶה וּלְחַיָּה מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אוּר שֶׁהֻקְדַּח מִן הָעֵצִים וּמִן הָאֲבָנִים מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁהִיא הָיְתָה תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ בִּידֵי אָדָם. אֲבָל אֵין מְבָרְכִין עָלָיו בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל אוּר שֶׁשָּׁבַת. אַף עַל פִּי שֶׁהֻדְלַק לְחוֹלֶה אוֹ לְחַיָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי שָׁבַת מֵעֲבֵרָה:
(כח) יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת אוֹמֵר בְּהַבְדָּלָה הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁסֵּדֶר הַהַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ לֹא עַל הַבְּשָׂמִים וְלֹא עַל הַנֵּר. וְכֵן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים:
(כט) וְלָמָּה מְבָרְכִים עַל הַבְּשָׂמִים בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפֶשׁ דּוֹאֶבֶת לִיצִיאַת שַׁבָּת מְשַׂמְּחִין אוֹתָהּ וּמְיַשְּׁבִין אוֹתָהּ בְּרֵיחַ טוֹב:
(1) It is a positive duty to express the sanctity of the Sabbath day in words, for it is written: "Remember to sanctify the Sabbath day" (Exodus 20:8); that is to say, remember it in terms of praise and sanctification. One should remember it at its beginning and its conclusion by reciting the Kiddush when the Sabbath begins and the Havdalah when it ends.
(2) And this is the text of the Sanctification (Kiddush) of the [Shabbat] day: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who sanctified us through His commandments and desired us and who has given us the Holy Shabbat in love and desire as an inheritance, a memorial for the acts of creation—first of all holy convocations, in memory of the Exodus from Egypt. For You have chosen us and sanctified us above all peoples, and You gave us in love and desire Your holy Shabbat as an inheritance. Blessed are You, Lord, who sanctifies the Shabbat.
(3) And this is the text of the Separation (Havdalah) [of the Shabbat day]: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who separates between the holy and the mundane, between light and darkness, between Israel and the [other] nations and between the seventh day and the six days of activity. Blessed are You, Lord, who separates between the holy and the mundane.
(4) The essence of Kiddush is in the evening. [But] if one did not make Kiddush in the evening—whether inadvertently or volitionally—he should make Kiddush at any point in the whole entire day. And if one did not make Havdalah at night, he should make Havdalah the next day or at any point before the end of Tuesday. However, he does not recite the blessing on fire except on the night of Shabbat's conclusion alone.
(5) One must not eat anything or drink wine once the Sabbath has arrived until he has recited the Kiddush benediction. Similarly, when the Sabbath has come to an end, one must not begin to eat or to drink, to do any work or even to taste anything at all, until he recites the Havdalah; one may, however, drink water.
(6) The sages ordained that both the Kiddush and the Havdalah should be recited over wine. Even though he has already said the Havdalah as part of the evening service, he must recite it again over a cup of wine. And after one separates [during the prayer] and says "between the holy and the mundane", it is permissible for him to do work—even though he has not made Havdalah over the cup (of wine). And [in Kiddush,] one first recites a blessing on the wine, and then recites Kiddush. And he may not wash his hands (to eat bread) until he makes Kiddush.
(7) How does he do [this]? He takes a cup that holds a reviit or more, rinses it on the inside, washes it on the outside and fills it with wine. He [then] holds it in his right hand and lifts it a handbreadth or more from the ground—and does not assist [his right hand] with his left hand. He recites the blessing, "on the vine," and then recites Kiddush. But it is a custom that has spread to all of Israel to read from the beginning of the section, "And He completed" (Genesis 2:1). And [only] then does he recite the blessing on the wine and recites Kiddush afterwards; he drinks [enough] to fill his cheek and gives all of the members of the group to drink. And afterwards he washes his hands, recites the blessing, "who brings forth [bread]" and eats.
(8) The Kiddush should be recited only where the meal is served. This means that a person is not to recite the Kiddush in one house and eat in another; but if he has recited the Kiddush in one corner of a room, he may eat in another corner. Why then is the Kiddush recited in the synagogue? For the benefit of transients who eat and drink there.
(9) If one desired bread more than wine or if he does not have wine, such a one may surely first wash his hands, recite the blessing, "who brings forth" and recite Kiddush. And afterwards, he cuts [the bread] and eats. But we may not make Havdalah on bread, but rather [only] over a cup.
(10) [In the case of] one who intended to make Kiddush on wine on Shabbat evenings but forgot and washed his hands before he made Kiddush—such a one should surely make Kiddush on bread, and he may not make Kiddush on wine after he has washed his hands for the meal. And it is a commandment to recite the blessing over wine on Shabbat day before one partakes of the second meal. And this is what is called, "the great Kiddush": He only recites the blessing, "who has created the fruit of the vine," drinks and then washes his hands and eats. And it is forbidden for a person to taste anything until he makes Kiddush. And also this Kiddush should only be in the location of an [impending] meal.
(11) One may make Kiddush over a cup on the eve of Shabbat while it is still day, even though Shabbat has not come in. And likewise may he make Havdalah over a cup while it is still day, even though it is still Shabbat. For the commandment of its mention is either to say it at the time of its entry and exit or a bit before that time.
(12) [In a case of] one who was eating on the eve of Shabbat, and the day became sanctified upon him (Shabbat began) while he was in the midst of his meal: He should spread a tablecloth over his table, make Kiddush, finish his meal and then recite the Grace After the Meal. [And if] he was eating on Shabbat, and Shabbat went out while he was in the midst of his meal, he should finish his meal, wash his hands and recite the Grace After the Meal over a cup, and then recite Havdalah over it. And if he was in the midst of drinking, he should stop, recite Havdalah and then return to his drinking.
(13) [If] he was eating and finished his eating with the entrance of Shabbat, he should recite the Grace After the Meal first (over a cup), and then recite Kiddush on a second cup. But he should not recite [the Grace] and make Kiddush on [the same] cup, as we do not do two commandments with one cup. For Kiddush and Grace After the Meal are two commandments from the Torah.
(14) We may only make Kiddush upon wine fit for libations on the altar. Hence, if honey or leaven was mixed [with the wine]—even if only a drop like mustard seed into a large barrel—we can not make Kiddush on it. That is how we instruct [people to act] in all of the West (Maghreb). But there are those that do permit making Kiddush on it, saying that what is said that the wine be fit for libation on the altar, is only to exclude wine that has a bad odor or was left uncovered or was cooked—as we may not make Kiddush upon any of those.
(15) We may not make Kiddush on wine the taste of which is the taste of vinegar—even though its smell is the smell of wine. And likewise do we not make Kiddush on sediments upon which one placed water—even though it has the taste of wine. To what are these words applicable? When he poured three [parts] of water upon the sediments and extracted less than four [parts] of wine. But if he extracted [at least] four, this is surely mixed wine—so he may make Kiddush on it.
(16) [Regarding] a vessel full of wine—even if it holds several reviit: If he drinks [even] a little from it, such a one surely renders it defective, so it is disqualified. [Hence] we do not make Kiddush upon the remnant, because it is like the leftovers of the cups.
(17) We do make Kiddush on wine the smell of which is the smell of vinegar but the taste of which is the taste of wine. And likewise mixed wine (see 29:4). And likewise do we make Kiddush on raisin wine—and that is when the raisins have moisture such that if one crushes them, their [juice] will come out. And likewise may we make Kiddush on new wine [fresh] from its press. And one may [even] squeeze a cluster of grapes and make Kiddush at that time. [In a case of] a city where most of its wine is beer—even though it is disqualified for Kiddush—it is permissible to make Havdalah on it, since it is a [common] drink of the city.
(18) Just as Kiddush is recited on Friday nights and Havdalah on Saturday nights, so also is Kiddush recited on festival nights, and Havdalah at the termination of festivals and Yom Kippur, since all these are called Sabbaths of the Lord (Leviticus 23:38). Havdalah is recited also at the termination of a festival followed by Hol ha-Mo'ed and at the termination of a Sabbath followed by a festival, but is not recited at the termination of a festival followed by a Sabbath.
(19) The text of Kiddush for holidays: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, who has chosen us from all peoples and has raised us above all tongues, chosen us and made us great, wanted us and given us splendor. And You have given us, Lord our God, in love, appointed times for happiness, holidays and special times for joy, the holiday, this holy convocation, this Festival of Matsot or this Festival of Weeks or this Festival of Tabernacles—the season of our freedom or the season of the giving of our Torah or the season of our joy—in love, in memory of the Exodus from Egypt. For You have chosen us and sanctified us above all peoples, and You have granted us Your special times for happiness and joy. Blessed are You, Lord, who sanctifies Israel and the appointed times. And if it falls out to be on Shabbat, one mentions Shabbat, and concludes the way he concludes in the [silent] prayer, "who sanctifies Shabbat, Israel, and the appointed times."
(20) On Rosh Hashanah, one says, "And You have given us, Lord our God, in love, the holiday, this holy convocation, the Remembrance of Blasting, a holy convocation, in love, in memory of the Exodus from Egypt. For You have chosen us and sanctified us above all peoples, and Your word is true and lasting forever. Blessed are You, O Lord, who sanctifies Israel and the Day of Remembrance." And if it falls out to be on Shabbat, one concludes , "who sanctifies Shabbat, Israel, and the Day of Remembrance"—in the way he concludes in the [silent] prayer.
(21) On holiday nights, one makes Kiddush on wine like on Shabbat. But if he does not have wine or he desired bread, he may make Kiddush on the bread. And likewise does he make the Great Kiddush on a holiday [during the day], in the way that he makes [this] Kiddush on Shabbat.
(22) How do we recite the blessing on nights of a holiday that fall out to be on Sunday? At first, he recites the blessing on the wine, then he makes the holiday Kiddush, then he recites the blessing over the candle and then separates [with Havdalah]. And in Havdalah, he concludes, "who separates between the holy and the holy." And then he recites the blessing, "who has kept us alive" (shechechiyanu).
(23) We say, "who has kept us alive," on all holiday nights and on the night of Yom Kippur. But we do not say, "who has kept us alive," on the seventh [day] of Passover, because it is not a festival on its own, and we have already recited [this] blessing on the time at the beginning of Passover.
(24) The order of Havdalah at the conclusion of Shabbat: One recites a blessing over wine, then on the spices and then on the candle. And how does he recite the blessing on the candle? "Who created the lights of the fire." And then he separates (with the Havdalah blessing).
(25) We do not recite the blessing on the candle until one has benefited from its light, in order that he recognize [the difference] between the coin of this province and the coin of another province. And we may not recite a blessing over the candle of idolaters, as their standard parties (from which it is taken) are for idolatry. And we may not recite a blessing over a candle of idolatry, nor on a candle of the dead.
(26) We may recite a blessing on a [candle] that an Israelite lit from an idolater or an idolater from an Israelite. [But] we do not recite a blessing on a [candle] that an idolater lit from an idolater. [Regarding] one who was walking outside of a town and saw a light: If most of the people of the town are idolaters, he may not recite a blessing; but if most are Israelites, he may recite a blessing. One should not recite a blessing at the outset over a fire of an oven or a stove. One may recite a blessing on coals if, when he puts a twig among them, it kindles on its own. We may recite a blessing over the fire of a study hall if there is an important man there for whom they are lighting [it]. We may recite a blessing [on a fire] in a synagogue if there is a cantor that lives there. And it is a choice [fulfillment of the] commandment [to use] a torch for Havdalah. And we do not search for fire in the way that we search for all the commandments, but rather [only] recite the blessing if one has it.
(27) We may recite a blessing at the conclusion of Shabbat on fire that was lit on Shabbat for a sick person or a midwife. We may recite a blessing at the conclusion of Shabbat on fire that was combusted from wood or stones, as this was [the manner of] its first creation at the hands of man. But we may not recite a blessing on it at the conclusion of Yom Kippur, but rather upon a candle that rested (that was lit from before Yom Kippur). [However,] even though a candle was lit for a sick person or a midwife on Yom Kippur, we may recite a blessing on it—as it surely rested from sin.
(28) [When] a holiday falls out to be in the middle of the week, one says in the Havdalah, "who separates between the holy and the mundane, between light and darkness, between Israel and the [other] nations and between the seventh day and the six days of activity"—in the way that he says [it] at the conclusion of Shabbat, when he enumerates the series of separations. But he does not need to recite a blessing on spices and on a candle. And likewise does he not need to recite a blessing on spices at the conclusion of Yom Kippur.
(29) Why is a blessing recited over fragrant spices at the conclusion of the Sabbath? It is to cheer the soul which is saddened at the departure of the Sabbath.
(ב) ידקדק לערות עליהם מים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן:
(ג) לא יגע בידו קודם נטילה לפה ולא לחוטם ולא לאזנים ולא לעינים:
(ד) אפילו מי שנטל ידיו לא ימשמש בפי הטבעת תמיד מפני שמביאתו לידי תחתוניות ולא יגע במקום הקזה שמשמוש היד מזיק לחבורה:
(2) One should be careful to wash one's hands three times, in order to remove the foul spirit (i.e. the spiritual effects from sleeping) from them.
(3) One should not put his hands in his mouth, ears, eyes, or nose before washing one's hands.
(4) Even if one has washed his hands, he should never touch the orifice of his anus, because that could cause haemorrhoids. One should [also] refrain from touching a place where he has been bled, because that could damage the wound.
(א) להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי' אור א"ס ב"ה בכלים דאצי' ע"י ת"ת בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים שהם בחי' נה"י שבי"ס ז"א שבאצי' רק שמתלבשים בבי"ע בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז. אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. משא"כ בתו"מ שאין שינוי בקלף התפילין ע"י הנחתן בראש ובזרוע וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן השינוי הוא ע"י אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה שהוא לבדו כל יכול והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא. משא"כ לת"ת שבאצי' המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם היא בחי' רשפי אש בלי גבול ונק' מאדך כדי לעורר בחי' א"ס והיינו ע"י גבורות דס"ג שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו' ולכן נק' התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי"ע ותורה חיי עולם הוא ז"א כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' כלים דע"ס דז"א כו'. והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'. ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע"י פנימי' הכלים ומוחותיהן שהן דו"ר שכליים או טבעיים שהן בחי' מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו ע"ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור א"ס ב"ה לברר הכלים דז"א דבי"ע שבהן הן הרפ"ח ניצוצין ע"י תו"מ מעשיות שבבי"ע דוקא. והנה לקיום מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת ואפי' מעשה מרכבה וכש"כ תפלה שהיא בחי' מוחין ודו"ר שכליים והטעם כנ"ל. ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דו"ר שכליים כי הגם דכתיב ולדבקה בו ע"י מדותיו מ"מ איננו דבק אפי' במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן וכמ"ש ואנכי עפר ואפר וכש"כ באור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' באורו והתפשטות החיות ממנו ית' כ"א במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפי' לעליונים כמ"ש קדוש ק' ק' ה' צבאות כו' לבד עלולים הנאצלים משיגים כ"א בעילתו כפי הסדר שבע"ח בהתלבשות הפרצופים אבל לא בנבראים אפי' בנשמות דאצי' כמ"ש במשה רבינו ע"ה וראית את אחורי כו'. משא"כ מעשה המצות מעשה אלקים המה הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצי' לבי"ע ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו עד"מ אתרוג ומיניו הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז"א והיינו מבחי' חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות משא"כ האדם אפי' יש לו נשמה דאצי' מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז"א דאצי' (כי האצי' היא בחי' חיה בכללות העולמות אבי"ע שהיא בחי' מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כ"א מציאותן ע"י דחילו ורחימו שכליים. ומ"ש וראית את אחורי הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמ"ש בר"מ פ' משפטים). והיינו הטעם לפי שא"א לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית. משא"כ האתרוג עד"מ חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק' דז"א דאצי' שהוא בחי' אלקות כמ"ש בע"ח שכל הפירות הן באצי' כי למ"ד כלים דאצי' ירדו לבי"ע (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע"י התלבשות בנוק' דעשי' מהות במהות כי הכלים דאצי' נעשו נשמה בעשי' שהיא בחי' אלקות ממש לפי שבאצי' איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל וע"י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק' דעשיה נתהוה האתרוג נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו ה"ז תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק' דאצי' המיוחדת באור א"ס המאציל ב"ה. משא"כ בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחי' דבור ומחשבה וכש"כ הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו' אף שאינו משיג המהות. משא"כ בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמ"ש זאת התורה כו' אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג"כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצי' לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ שהן בי"ע לברר בירורין אשר שם. ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבי"ע מרפ"ח ע"י תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם כי הן מס"ג שבפנימית א"ק ונר"ן שכבר נתקנו ע"י מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וז"ש לפני מלוך מלך כו' וה"ט שהאדם חי במזונות דצ"ח ומבררן במ"ה שבו וחי בהם לפי שהם מס"ג. ועוד זאת כמ"ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי' אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דח"ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת ח"ע כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח"ע. משא"כ בדבור ומחשבה ואפי' בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. משא"כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצי' נעשו נשמה לבי"ע והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע והטעם משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא ע"י הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמ"ש ופני לא יראו. ובר מן כל דין אפי' בנשמה דאצי' אף שהיא מכלים דאצי' וכן בנפש רוח מכלים דיצי' עשי' הנה רחימו [אולי צ"ל דו"ר] שכליי' שלהם מעוררים ג"כ בכלים דיצי' עשי' בחי' העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחי' הסתלקות לבד ח"ו. אבל בחי' המשכה מלמעלה למטה הוא ע"י מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצונית הכלים דוקא שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וז"ש בזהר פ' פקודי הנ"ל דאית סדורא כו' ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה ע"י העלאת מ"ן מס"ג בבחי' עובדא ומלולא וזהו תכלית ההשתלשלו' להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ. אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו כמ"ש בפע"ח ונר"ן של האדם לגבי גופו בעוה"ז חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דו"ר שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משרע"ה תפלות כמנין ואתחנן על קיום מצות מעשיות דוקא וה"ה לדבור גשמי של הלכותיהן. אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצי' שכבר נבררו ונתקנו ע"י שם מ"ה להיות בחי' אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר ה' תדשא הארץ כו' עץ פרי כו' ע"י העלאת מ"ן לשרשו ככה מעוררי' הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס"ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבא"ק ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחי' חב"ד שבע"ס דכלים דזו"ן ועד רום המעלות ג"כ בחי' חב"ד שבס"ג דפנימית א"ק היוצא דרך העינים כו' וכל הנ"ל הוא במ"ע אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל"ת לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכה"ג. אך עוד זאת השוה בכל כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחי' נבראים מאין ליש והן בחי' נפש רוח דבי"ע. אבל פרטי ההלכות הן המשכות ח"ע דהמאציל ב"ה המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת ח"ע בדו"ר שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי ח"ע המלובשת בה כמ"ש כולם בחכמה עשית והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמל' דאצי' שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחי' נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. משא"כ ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשי' הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצי' המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עוה"ז הגשמי ע"י מעבר חסד דיצי' ועשי' הנק' ג"כ התלבשות שאל"כ לא הי' פועל בגשמיות עוה"ז ואף שגשמיות עוה"ז ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מ"מ ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחי' רצון הנמשך מח"ע להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחי' גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו' והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחי' מלכות דבריאה ויצי' דבחי' נשמה שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבי"ע שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב"ד שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעוה"ז כמים היורדים כו' וגם אחר שירדה לעשי' היא למעלה מעלה מבחי' חב"ד דעשי' אפי' דבחי' נשמה שהיא אלקות והטעם משום דחב"ד דעשי' דבחי' נשמה הוא מקור החיות דחב"ד דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חב"ד דהלכות בטעמיהן שבמל' דבריאה ויצי' ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצי' שבהן תלוין כל טעמי המצות מ"ע בה' חסדים ומל"ת בה"ג ומשו"ה נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במל' דבריאה ויצי' דבחי' נשמה דוקא שהוא מכלים דאצי' ולא בבחי' נפש רוח. ואף דחב"ד דבריאה יצירה דבחי' נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחי' מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואעפ"כ הן מקור לחב"ד דבריאה יצירה של בחי' נפש רוח שהן המלאכים. לק"מ דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחב"ד דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוק' ומשם יצאו בבחי' לידה כי אף את"ל שנבראו מהארת הכלים דנוק' דאצי' הרי הם היורדים ונעשים נשמה. אבל עצמות חב"ד דנשמה מתפשט בו"ק דזו"ן ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומ"ש בע"ח (ושער היחודים) שע"י הכוונה נעשה לבוש נשמה וע"י התורה לבוש רוח דרוח ע"י משנה דיצי' ורוח דנשמה דבריאה ע"י הגמ' י"ל דהיינו דוקא ע"י תורת האדם בעוה"ז העולה למעלה. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצי' ואף את"ל שגם הניתן מסיני הוא ברוח דבריאה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש ק' ק' ה' כו' כלומר ששם ה' מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחי' התלבשות התלמוד בבחי' רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצי' הם שלוחי ה' דהיינו כלים דנוק' דאצי' החיצונים בתלמוד והאמצעי' במשנה אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דא"א שבו מלובש אור א"ס ב"ה ונמצא שאור א"ס הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור א"ס ב"ה בעוה"ז להיות נכלל ובטל באורו ית' כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו ית' ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטו"ר כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם כו' כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. משא"כ עבודת המלאכים דו"ר שכליים אינה בבחי' המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו'. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע"י עסק התורה אפי' שלא בכוונה שהוא בחי' רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאעפ"כ שם ה' שוכן וכו' וד"ל:
"Jeremiah said, 'When I went up to Jerusalem, I saw a woman sitting on the mountain top, dressed in black with disheveled hair, and she was weeping and wailing, 'What will comfort me?' She said to me, 'I am your mother Zion'". ~ Pesikta de-Rav Kahana 166