(ז) כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן, אֶלָּא הָעֻצְבָּה:
(ח) עוֹרוֹת בַּעַל הַבַּיִת, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְשֶׁל עַבְּדָן, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְשֶׁל גַּנָּב, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְשֶׁל גַּזְלָן, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, שֶׁל גַּזְלָן, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְשֶׁל גַּנָּב, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים:
(7) Whenever no act is lacking, intention alone causes a vessel to be susceptible to uncleanness, But whenever an act is lacking, intention alone does not render it susceptible to uncleanness, except for a fur cover.
(8) The hides of a householder become susceptible to uncleanness by intention, but those that belong to a tanner do not become susceptible by mere intention. Those taken by a thief become susceptible by intention, but those taken by a robber do not become susceptible by mere intention. Rabbi Shimon says: the rule is to be reversed; those taken by a robber become susceptible by mere intention, but those taken by a thief do not become susceptible by intention, since in the latter case the owner does not abandon hope for recovery.
(א) הַלוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם חַיָּב בְּחַלָּה. וּמַפְרִישׁ מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה אֲפִלּוּ מִדְּפוּסִין הַרְבֵּה:
(ב) אֵין חַיָּבִין בְּחַלָּה אֶלָּא חֲמִשָּׁה מִינֵי תְּבוּאָה בִּלְבַד וְהֵם הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יט) "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ". וְאֵין קָרוּי לֶחֶם אֶלָּא פַּת הַנַּעֲשֵׂית מֵאֵלּוּ אֲבָל הָעוֹשֶׂה פַּת אֹרֶז אוֹ דֹּחַן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הַקִּטְנִיּוֹת אֵינָן חַיָּבִין בְּחַלָּה כְּלָל:
(ג) הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה וְהַהֶפְקֵר וּתְבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן פְּטוּרִין מִן הַתְּרוּמָה חַיָּבִין עָלֶיהָ בְּחַלָּה. וְכֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בַּשִּׁבֳּלִים שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵלֶק תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ וּמוֹתַר הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֶׁיִּפָּדוּ כָּל אוֹתָן הַמּוֹתָרוֹת הַכּל חַיָּבִין בְּחַלָּה:
(ד) עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם וְעִסַּת שְׁבִיעִית וּסְפֵק מְדֻמָּע חַיָּבִין בְּחַלָּה. אֲבָל הַמְדֻמָּע פָּטוּר מִן הַחַלָּה:
(ה) חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן קֹדֶשׁ. לְמָכְרָן בַּשּׁוּק לִנְזִירִים וּלְמַקְרִיבֵי תּוֹדָה חַיָּבִין בְּחַלָּה. לְפִי שֶׁבְּדַעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא תִּמָּכֵר יֹאכְלֶנָּה:
(ו) עִסַּת הַשֻּׁתָּפִין וְהָעוֹשֶׂה עִסָּה לְרַבִּים חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:
(ז) הָעוֹשֶׂה עִסָּה מִן הַטֶּבֶל. בֵּין שֶׁהִקְדִּים חַלָּה לִתְרוּמָה בֵּין שֶׁהִקְדִּים תְּרוּמָה לְחַלָּה מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי. וְאִם הִפְרִישׁ הַחַלָּה תְּחִלָּה לֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְאִם הִפְרִישׁ תְּחִלָּה תְּרוּמָה לֹא תֵּאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ חַלָּה:
(ח) הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְהַאֲכִיל הַפַּת שֶׁלָּהּ לִבְהֵמָה אוֹ לְחַיָּה פְּטוּרָה. עִסַּת הַכְּלָבִים בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים אוֹכְלִין מִמֶּנָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. עִסַּת הָעַכּוּ''ם פְּטוּרָה:
(ט) הָיוּ יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם שֻׁתָּפִין בָּעִסָּה אִם הָיָה בְּחֵלֶק יִשְׂרָאֵל שִׁעוּר עִסָּה הַחַיֶּבֶת בְּחַלָּה הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:
(י) עַכּוּ''ם שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּה אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ חַלָּה. אֶלָּא מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְתֵאָכֵל לְזָר. וְלָמָּה לֹא חָשַׁשְׁנוּ לָהּ שֶׁמָּא עִסָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִיא וְתָלָה אוֹתָהּ בְּיַד עַכּוּ''ם וּכְדֵי לְפָטְרָהּ. שֶׁאִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל יִפְטֹר עַצְמוֹ וְיַעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל עִסָּתוֹ פָּחוֹת מִשִּׁעוּר חַלָּה:
(יא) הַמְעָרֵב קֶמַח חִטִּין וְקֶמַח אֹרֶז וְעָשָׂה מֵהֶן עִסָּה אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְאִם לָאו פְּטוּרָה. אֲפִלּוּ הָיָה הַשְּׂאוֹר חִטִּים לְתוֹךְ עִסַּת אֹרֶז. אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם דָּגָן חַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְאִם לָאו פְּטוּרָה:
(יב) עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּיַיִן אוֹ שֶׁמֶן אוֹ דְּבַשׁ אוֹ מַיִם רוֹתְחִים אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ תַּבְלִין אוֹ הִרְתִּיחַ הַמַּיִם וְהִשְׁלִיךְ הַקֶּמַח לְתוֹכוֹ וְלָשׁוֹ. אִם אֲפָאָהּ בֵּין בְּתַנּוּר בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין עַל הַמַּחֲבַת וְהַמַּרְחֶשֶׁת. בֵּין שֶׁהִדְבִּיק אֶת הַבָּצֵק בְּמַחֲבַת וּבְמַרְחֶשֶׁת וְאַחַר כָּךְ הִרְתִּיחָן בָּאֵשׁ מִלְּמַטָּה עַד שֶׁנֶּאֱפֵית הַפַּת. בֵּין שֶׁהִרְתִּיחָהּ וְאַחַר כָּךְ הִדְבִּיק הַבָּצֵק. כָּל אֵלּוּ חַיָּבִין בְּחַלָּה. אֲבָל הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְיַבְּשָׁהּ בַּחַמָּה בִּלְבַד אוֹ לְבַשְּׁלָהּ בִּקְדֵרָה הֲרֵי הִיא פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה שֶׁאֵין מַעֲשֵׂה חַמָּה לֶחֶם בֵּין שֶׁלָּשָׁהּ בְּמַיִם בֵּין שֶׁלָּשָׁהּ בִּשְׁאָר מַשְׁקִין. וְכֵן קָלִי שֶׁלָּשִׁין אוֹתוֹ בְּמַיִם אוֹ בִּדְבַשׁ וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּלֹא אֲפִיָּה פָּטוּר שֶׁאֵין חַיֶּבֶת אֶלָּא עִסָּה שֶׁסּוֹפָהּ לְהֵאָפוֹת לֶחֶם לְמַאֲכַל אָדָם:
(יג) עִסָּה שֶׁלָּשָׁהּ תְּחִלָּה לַעֲשׂוֹתָהּ מַעֲשֵׂה חַמָּה וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשׂוֹתָהּ פַּת. אוֹ שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לֶאֱפוֹת פַּת וְהִשְׁלִימָהּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה חַמָּה. וְכֵן קָלִי שֶׁלָּשׁוֹ לֶאֱפוֹתוֹ פַּת חַיָּבִין בְּחַלָּה:
(יד) לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָח מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ. עֲשָׂאָהּ כְּעָכִין חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. עֲשָׂאָהּ כְּלִמּוּדִין פְּטוּרָה מִן הַחַלָּה:
(טו) כַּמָּה שִׁעוּר הָעִסָּה שֶׁחַיֶּבֶת בְּחַלָּה. מְלֹא הָעֹמֶר קֶמַח בֵּין מֵאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה מִינִים בֵּין מֵחֲמִשְׁתָּן כֻּלָּם מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר. וְכַמָּה הוּא שִׁעוּר הָעֹמֶר שְׁנֵי קַבִּין פָּחוֹת חֹמֶשׁ. וְהַקַּב אַרְבָּעָה לוֹגִין. וְהַלּוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת וְהָרְבִיעִית אֶצְבָּעַיִם עַל אֶצְבָּעַיִם בְּרוּם אֶצְבָּעַיִם וַחֲצִי אֶצְבַּע וְחֹמֶשׁ אֶצְבַּע. וְכָל הָאֶצְבָּעוֹת הֵם רֹחַב גוּדָל אֶצְבָּעוֹת שֶׁל יָד. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמִּדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת עַל עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת בְּרוּם שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְתֵשַׁע אֶצְבַּע בְּקֵרוּב הוּא הָעֹמֶר. וְכֵן מִדָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע עַל שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע בְּרוּם שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת פָּחוֹת שְׁנֵי תְּשִׁיעֵי אֶצְבַּע הִיא מִדַּת הָעֹמֶר. וּשְׁתֵּי הַמִּדּוֹת כְּאֶחָד הֵם עוֹלִים. וְכַמָּה מְכִילָה מִדָּה זוֹ כְּמוֹ אַרְבָּעִים וְשָׁלֹשׁ בֵּיצִים בֵּינוֹנִיּוֹת וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה וְהֵם מִשְׁקַל שִׁשָּׁה וּשְׁמוֹנִים סְלָעִים וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי סֶלַע מִקֶּמַח הַחִטִּים שֶׁבְּמִצְרַיִם. שֶׁהֵם מִשְׁקַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים זוּז מִזּוּזֵי מִצְרַיִם בַּזְּמַן הַזֶּה. וּמִדָּה שֶׁמְּכִילָה כַּמִּשְׁקָל הַזֶּה מִקֶּמַח הַחִטִּים הַזֶּה בָּהּ מוֹדְדִין לְחַלָּה בְּכָל מָקוֹם:
(טז) אָסוּר לְאָדָם לַעֲשׂוֹת עִסָּתוֹ פָּחוֹת פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר כְּדֵי לְפָטְרָהּ מִן הַחַלָּה. וְהַמַּפְרִישׁ חַלָּה מֵעִסָּה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר לֹא עָשָׂה כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא חֻלִּין כְּשֶׁהָיְתָה. עָשָׂה עִסָּה פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר וַאֲפָאָהּ וְנָתַן הַפַּת לַסַּל. וְחָזַר וְאָפָה פַּת אַחֶרֶת וְנָתַן לַסַּל אִם נִתְקַבֵּץ בַּסַּל שִׁעוּר חַלָּה הַסַּל מְצָרְפָן לְחַלָּה וּמַפְרֵשׁ הַחַלָּה מִן הַפַּת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יט) "וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ" מְלַמֵּד שֶׁהוּא מַפְרִישׁ מִן הָאָפוּי. וְאֵין הַתַּנּוּר מְצָרְפָן לְחַלָּה:
(יז) הָיוּ הַכִּכָּרוֹת נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ וְנִתְקַבֵּץ מִן הַכּל שִׁעוּר חַלָּה חַיָּבִין בְּחַלָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בַּסַּל. אָפָה מְעַט מְעַט וְקִבֵּץ הַכּל עַל לוּחַ שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם חַלָּה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם הִיא אֵינוֹ חִיֵּב לְהַפְרִישׁ עַד שֶׁיְּצָרֵף אוֹתוֹ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹךְ:
(יח) קֶמַח שֶׁלֹּא רִקְּדּוֹ אֶלָּא לָשׁוֹ בַּסֻּבִּין שֶׁלּוֹ. הוֹאִיל וְיֵשׁ בְּכָל הַקֶּמַח עֹמֶר חַיָּב בְּחַלָּה. אֲבָל אִם נָטַל הַמֻּרְסָן מִן הַקֶּמַח וְחָזַר וְהִשְׁלִים שִׁעוּר הָעִסָּה בַּמֻּרְסָן שֶׁהֶחֱזִירוֹ לַקֶּמַח אֵינוֹ חַיָּב בְּחַלָּה:
(יט) נַחְתּוֹם שֶׁעָשָׂה עִסָּה לַעֲשׂוֹתָהּ שְׂאוֹר לְחַלְּקָהּ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. שֶׁאִם לֹא תִּמָּכֵר יַעֲשֶׂנָּה פַּת. אֲבָל הָעוֹשֶׂה עִסָּה לְחַלְּקָהּ בָּצֵק פְּטוּרָה:
(כ) נָשִׁים שֶׁנָּתְנוּ קֶמַח לְנַחְתּוֹם לַעֲשׂוֹת לָהֶם שְׂאוֹר. אִם אֵין בְּשֶׁל אַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בִּכְלָלָן כַּשִּׁעוּר פְּטוּרָה:
(א) שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁיֵּשׁ בִּשְׁתֵּיהֶן שִׁעוּר הַחַיָּב בְּחַלָּה וְאֵין בְּאַחַת מֵהֶן כַּשִּׁעוּר וְנָגְעוּ זוֹ בְּזוֹ וְנָשְׁכוּ זוֹ אֶת זוֹ אִם הָיוּ שֶׁל שְׁנַיִם אֲפִלּוּ הֵן מִמִּין אֶחָד פְּטוּרִין מִן הַחַלָּה. שֶׁסְּתָם שְׁנַיִם מַקְפִּידִין. וְאִם יָדוּעַ שֶׁאֵינָן מַקְפִּידִין עַל עֵרוּב הָעִסּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:
(ב) הָיוּ שְׁתֵּיהֶן שֶׁל אִישׁ אֶחָד אִם הָיוּ מִמִּין אֶחָד מִצְטָרְפִין וְחַיָּבוֹת בְּחַלָּה וְאִם מִשְּׁנֵי מִינִין הָיוּ אֵין מִצְטָרְפִין. שֶׁסְּתָם אֶחָד אֵינוֹ מַקְפִּיד. וְאִם הָיָה מַקְפִּיד שֶׁלֹּא תִּגַּע עִסָּה זוֹ בְּזוֹ וְלֹא תִּתְעָרֵב עִמָּהּ אֲפִלּוּ הָיוּ מִמִּין אֶחָד אֵין מִצְטָרְפוֹת:
(ג) וְכֵיצַד מִצְטָרְפוֹת. אִם הָיוּ שֶׁל אֶחָד מִמִּין אֶחָד עִסַּת הַחִטִּים שֶׁנָּגְעָה בְּעִסַּת הַכֻּסְּמִין מִצְטָרְפוֹת. נָגְעָה בִּשְׁאָר הַמִּינִין אֵין מִצְטָרְפוֹת. וְכֵן עִסַּת שְׂעוֹרִין שֶׁנָּגְעָה בְּעִסַּת הַכֻּסְּמִין אוֹ שִׁבּלֶת שׁוּעָל אוֹ שִׁיפוֹן וְכֵן עִסַּת כֻּסְמִין וְשֶׁל שִׁבּלֶת שׁוּעָל וְשֶׁל שִׁיפוֹן שֶׁנָּגְעָה כָּל אַחַת מִשְּׁלָשְׁתָּן בַּחֲבֶרְתָּהּ הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפוֹת:
(ד) עִסַּת חָדָשׁ אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת לְשֶׁל יָשָׁן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִמִּין אֶחָד. כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ תּוֹרְמִין מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן. וְלֹא יִתְרֹם מֵאֶמְצַע שְׁתֵּיהֶן אֶלָּא יָבִיא עִסָּה אַחֶרֶת חָדָשׁ אוֹ יָשָׁן וְיִצְטָרֵף לָהֶם לְהַשְׁלִים הַשִּׁעוּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֵמוּרִים בְּעִסָּה שֶׁנָּגְעָה בְּעִסָּה אַחֶרֶת. אֲבָל הַבּוֹלֵל קֶמַח חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין וְעוֹשֶׂה מֵהֶם עִסָּה אַחַת הֲרֵי חֲמִשְּׁתָּן מִצְטָרְפִין לְשִׁעוּר עִסַּת חַלָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ה) עִסָּה שֶׁהִיא פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר מִכָּאן. וְעִסָּה פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר מִכָּאן. וְעִסָּה שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה בְּאֶמְצַע כְּגוֹן עִסַּת אֹרֶז אוֹ עִסַּת תְּרוּמָה אוֹ מְדֻמָּע אוֹ עִסַּת עַכּוּ''ם. אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹגְעוֹת זוֹ בָּזוֹ אֵינָן מִצְטָרְפוֹת שֶׁהֲרֵי דָּבָר הַפָּטוּר מִן הַחַלָּה מַבְדִּיל בָּאֶמְצַע:
(ו) הָיָה בָּאֶמְצַע עִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ מִצְטָרְפוֹת שֶׁהָעִסָּה שֶׁבֵּינֵיהֶן כְּבָר הָיְתָה מְחֻיֶּבֶת בְּחַלָּה. וְכֵן אִם הָיָה בֵּינֵיהֶן עִסַּת הֶקְדֵּשׁ מִצְטָרְפוֹת מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לִפְדּוֹתָהּ וְתִתְחַיֵּב בְּחַלָּה. וְכֵן אִם הָיְתָה בֵּינֵיהֶן עִסַּת מִין אַחֵר אוֹ עִסַּת אִישׁ אַחֵר אוֹ עִסַּת חָדָשׁ הֲרֵי שְׁתֵּי הָעִסּוֹת שֶׁבַּצְּדָדִין מִצְטָרְפוֹת לְחַלָּה:
(ז) שְׁתֵּי עִסּוֹת שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן פְּחוּתָה מִכַּשִּׁעוּר שֶׁהִפְרִישׁ חַלָּה מִזּוֹ וְחַלָּה מִזּוֹ וְחָזְרוּ וְנָגְעוּ זוֹ בָּזוֹ וַהֲרֵי בִּשְׁתֵּיהֶם כַּשִּׁעוּר חַיָּבִין לְהַפְרִישׁ מֵהֶן חַלָּה שֶׁהַחַלּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אֵינָן כְּלוּם:
(ח) שְׁנֵי עַכּוּ''ם שֶׁעָשׂוּ עִסָּה כַּשִּׁעוּר וְחִלְּקוּהָ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ. וְהוֹסִיף כָּל אֶחָד עַל חֶלְקוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר עַד שֶׁהִשְׁלִימוּ לַשִּׁעוּר הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת. שֶׁלֹּא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת חוֹבָה כְּשֶׁהָיוּ עַכּוּ''ם שֶׁהֲרֵי פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר הָיָה בְּיַד כָּל אֶחָד מֵהֶן:
(ט) אֲבָל שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים שֶׁעָשׂוּ כָּךְ וְחָזַר כָּל אֶחָד אַחַר שֶׁחִלְּקוּ וְהוֹסִיף עַל חֶלְקוֹ עַד שֶׁהִשְׁלִימוֹ לַשִּׁעוּר הֲרֵי זוֹ פְּטוּרָה. שֶׁכְּבָר הָיְתָה לָהּ שְׁעַת חוֹבָה וְהֵן הָיוּ פְּטוּרִין בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאוּהָ לְחַלֵּק:
(י) הָיְתָה הָעִסָּה בְּיַד הָעַכּוּ''ם וְהַיִּשְׂרָאֵל בְּשֻׁתָּפוּת וְחִלְּקוּ. וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּר הָעַכּוּ''ם וְהוֹסִיף הַגֵּר עַל שֶׁלּוֹ [וְיִשְׂרָאֵל עַל שֶׁלּוֹ] עַד שֶׁהִשְׁלִים כָּל אֶחָד עִסָּתוֹ לַשִּׁעוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיֶּבֶת וְשֶׁל עַכּוּ''ם פְּטוּרָה:
(יא) הַנּוֹטֵל שְׂאוֹר מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ וּנְתָנוֹ לְתוֹךְ עִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ הֲרֵי זֶה מֵבִיא עִסָּה שְׁנִיָּה שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ עִם שְׂאוֹר זֶה שִׁעוּר עִסָּה שֶׁחַיֶּבֶת בְּחַלָּה וְנוֹתְנָהּ בְּתוֹךְ הָעִסָּה שֶׁהוּרְמָה חַלָּתָהּ. וּמַפְרֵשׁ מִן הָעִסָּה הַשְּׁנִיָּה שִׁעוּר חַלָּה עָלֶיהָ וְעַל הַשְּׂאוֹר כְּדֵי שֶׁיִּטּל מִן הַמֻּקָּף. וְאִם אֵין לוֹ עִסָּה שְׁנִיָּה נַעֲשֵׂית זוֹ כֻּלָּהּ טֶבֶל וּמַפְרִישׁ חַלָּה עַל הַכּל שֶׁהַטֶּבֶל בְּמִינוֹ אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא:
(יב) עִסָּה הַטְּבוּלָה לְחַלָּה אֵינָהּ כְּחַלָּה. וַהֲרֵי הִיא כְּחֻלִּין לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה. שֶּׁאֵין הַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וּמֻתָּר לִגְרֹם טֻמְאָה לְחֻלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ שְׁתֵּי עִסּוֹת אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה נוֹטֵל כְּדֵי חַלַּת שְׁתֵּיהֶם מֵעִסָּה שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ וְנוֹתְנוֹ בָּאֶמְצַע סָמוּךְ לָעִסָּה הַטְּהוֹרָה וּמוֹשֵׁךְ מִן הַטְּמֵאָה לַטְּהוֹרָה כְּדֵי בֵּיצָה כְּדֵי לִתְרֹם מִן הַמֻּקָּף:
(יג) עוֹשֶׂה אָדָם עִסָּה טְהוֹרָה וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ חַלָּתָהּ וּמַנִּיחָהּ אוֹ מַנִּיחַ מִקְּצָתָהּ לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עָלֶיהָ וְהוֹלֵךְ חַלּוֹת שֶׁל עִסּוֹת אֲחֵרוֹת. וַאֲפִילוּ נִטְמְאוּ הָעִסּוֹת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה הָעִסָּה שֶׁהִנִּיחַ כֻּלָּהּ חַלָּה וְיִתְּנֶנָּה לַכֹּהֵן. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּפָּסֵל מֵאֹכֶל אָדָם. אֲבָל מִשֶּׁתִּסְרַח אֵינוֹ מַפְרִישׁ עָלֶיהָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיוּ אוֹתָם הָעִסּוֹת שֶׁמַּפְרִישׁ עֲלֵיהֶן סָפֵק אִם הוּרְמָה חַלָּה מֵהֶן אוֹ לֹא הוּרְמָה שֶׁחַלַּת דְּמַאי נִטֶּלֶת מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא לְכַתְּחִלָּה וְשֶׁלֹּא מִן הַמֻּקָּף:
(א) הַמַּפְרִישׁ חַלָּתוֹ קֶמַח אֵינָהּ חַלָּה וְגֵזֶל בְּיַד כֹּהֵן. וּשְׁאָר הָעִסָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה. וְאוֹתוֹ הַקֶּמַח שֶׁהִפְרִישׁ לְשֵׁם חַלָּה אִם יֵשׁ בּוֹ עֹמֶר וְעוֹשֵׂהוּ עִסָּה הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִמֶּנּוּ חַלָּה כִּשְׁאָר כָּל קֶמַח חֻלִּין:
(ב) אֵימָתַי מַפְרִישִׁין חַלָּה. כְּשֶׁיִּתֵּן אֶת הַמַּיִם וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בְּמַיִם מַפְרִישׁ הַחַלָּה מִתְּחִלַּת דָּבָר שֶׁנִּלּוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו כ) "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם". וְהוּא שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר שָׁם בָּעֲרֵבָה קֶמַח שֶׁלֹּא נִתְעָרֵב בַּמַּיִם שִׁעוּר עֹמֶר. וְאִם אָמַר הֲרֵי זֶה חַלָּה עַל הָעִסָּה וְעַל הַשְּׂאוֹר וְעַל הַקֶּמַח שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר וְלִכְשֶׁתֵּעָשֶׂה כֻּלָּהּ עִסָּה אַחַת תִּתְקַדֵּשׁ זוֹ שֶׁבְּיָדוֹ לְשֵׁם חַלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
(ג) הִנִּיחַ הָעִסָּה עַד שֶׁלָּשׁ הַכּל וְעֵרְבָהּ וְאַחַר כָּךְ הִפְרִישׁ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִם לֹא הִפְרִישׁ הַחַלָּה בָּצֵק אֶלָּא אָפָה הַכּל הֲרֵי זֶה מַפְרִישׁ מִן הַפַּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(ד) מֵאֵימָתַי תִּתְחַיֵּב הָעִסָּה בְּחַלָּה מִשֶּׁתִּגַּלְגֵּל בְּחִטִּים וְיִתְעָרֵב הַקֶּמַח בְּמַיִם. אוֹ שֶׁתִּטַּמְטֵם בִּשְׂעוֹרִים וְתֵעָשֶׂה כֻּלָּהּ גּוּף אֶחָד. וְאוֹכְלִין עַרְאַי מִן הָעִסָּה עַד שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל בְּחִטִּים וְתִטַּמְטֵם בִּשְׂעוֹרִים. וְהַכֻּסְּמִין כְּחִטִּים וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן כִּשְׂעוֹרִים:
(ה) נִתְגַּלְגְּלָה בְּחִטִּים וְנִטַּמְטְמָה בִּשְׂעוֹרִים הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה קֹדֶם הַפְרָשַׁת חַלָּה חַיָּב מִיתָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא טֶבֶל. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הָעִסָּה חַיֶּבֶת בְּחַלָּה מִן הַתּוֹרָה הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה לוֹקֶה כְּכָל אוֹכֵל טֶבֶל. וְאִם הָיְתָה חַיֶּבֶת מִדִּבְרֵיהֶם מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
(ו) עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה עַד שֶׁלֹּא תִּתְגַּלְגֵּל פְּטוּרָה. מִשֶּׁתִּגַּלְגֵּל חַיֶּבֶת. וְכֵן הַמַּקְדִּישׁ עִסָּתוֹ אוֹ הַמַּפְקִיר אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה וּפְדָאָהּ אוֹ זָכָה בָּהּ וְאַחַר כָּךְ גִּלְגְּלָהּ אוֹ הִקְדִּישָׁהּ אוֹ הִפְקִיר אוֹתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה וּפְדָאָהּ אוֹ זָכָה בָּהּ הֲרֵי זוֹ חַיֶּבֶת בְּחַלָּה:
(ז) הִקְדִּישָׁהּ קֹדֶם שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל וְנִתְגַּלְגְּלָה בְּיַד הַהֶקְדֵּשׁ וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָהּ פְּטוּרָה שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָיְתָה פְּטוּרָה:
(ח) וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁנָּתַן לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לוֹ עִסָּה וּנְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַד שֶׁלֹּא גִּלְגְּלָהּ חַיֶּבֶת וּמְשֶּׁגִּלְגְּלָהּ פְּטוּרָה:
(ט) גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ עִסָּה. נִתְגַּלְגְּלָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר פְּטוּרָה. וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר חַיֶּבֶת. וְאִם סָפֵק חַיֶּבֶת בְּחַלָּה לְפִי שֶׁהוּא עֲוֹן מִיתָה. וְזָר שֶׁאָכַל חַלַּת סָפֵק זוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אֵין חַיָּב עָלֶיהָ חֹמֶשׁ:
(י) עִסָּה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טֻמְאָה קֹדֶם שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל יַעֲשֶׂנָּה בְּטֻמְאָה לְפִי שֶׁמֻּתָּר לְטַמֵּא חֻלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְתִשָּׂרֵף חַלָּתָהּ. נוֹלַד לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּלְגְּלָה סְפֵק טֻמְאָה שֶׁוַּדָּאָהּ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין מִן הַתּוֹרָה יִגְמְרֶנָּה בְּטָהֳרָה. שֶׁכָּל שֶׁוַּדָּאָהּ מְטַמֵּא אֶת הַחֻלִּין גָּזְרוּ עַל סְפֵקוֹ בְּחֻלִּין הַטְּבוּלִים לְחַלָּה שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּ אוֹתָן הוֹאִיל וְנִטְבְּלוּ לְחַלָּה. וְתִהְיֶה הַחַלָּה תְּלוּיָה לֹא נֶאֱכֶלֶת וְלֹא נִשְׂרֶפֶת:
(יא) לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם עִסָּתוֹ בְּטֻמְאָה לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא יִזָּהֵר וְיִשְׁתַּדֵּל וְיִטְהַר הוּא וְכֵלָיו כְּדֵי לְהַפְרִישׁ חַלָּה טְהוֹרָה. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה מִילִין יַעֲשֶׂנָּה בְּטֻמְאָה וְיַפְרִישׁ חַלָּה טְמֵאָה:
(יב) אֵין עוֹשִׂים חַלַּת עַם הָאָרֶץ בְּטָהֳרָה. אֲבָל עוֹשִׂים עִסַּת חֻלִּין בְּטָהֳרָה. כֵּיצַד. מְגַבֵּל הָעִסָּה זֶה הֶחָבֵר וּמַפְרֵשׁ מִמֶּנָּה כְּדֵי חַלָּתָהּ וּמַנִּיחָהּ בִּכְלֵי גְּלָלִים אוֹ כְּלֵי אֲבָנִים אוֹ בִּכְלֵי אֲדָמָה שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה וּכְשֶׁיָּבוֹא עַם הָאָרֶץ נוֹטֵל אֶת שְׁתֵּיהֶן אֶת הָעִסָּה וְאֶת הַחַלָּה וְאוֹמְרִים לוֹ הִזָּהֵר שֶׁלֹּא תִּגַּע בַּחַלָּה שֶׁמָּא תַּחְזֹר לְטִבְלָהּ. וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירוּ לוֹ זֶה מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו שֶׁל גַּבָּל:
(יג) אֵשֶׁת חָבֵר מְרַקֶּדֶת וּבוֹרֶרֶת עִם אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל מַיִם בָּעִסָּה לֹא תְּסַיֵּעַ אוֹתָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עוֹשָׂה עִסָּתָהּ בְּטֻמְאָה. וְכֵן הַנַּחְתּוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בְּטֻמְאָה לֹא לָשִׁין וְלֹא עוֹרְכִין עִמּוֹ שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה אֶלָּא מוֹלִיכִין עִמּוֹ פַּת לְפַלְטֵר:
(יד) הַלּוֹקֵחַ מִנַּחְתּוֹם עַם הָאָרֶץ בְּסוּרְיָא וְאָמַר לוֹ הִפְרַשְׁתִּי חַלָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק. כְּשֵׁם שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ עַל תְּרוּמָה גְּדוֹלָה כָּךְ לֹא נֶחְשְׁדוּ בְּסוּרְיָא עַל הַחַלָּה:
(טו) הַלּוֹקֵחַ בְּחוּצָה לָאָרֶץ מִן הַנַּחְתּוֹם צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק. אֲבָל הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר הַמִּתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלָּה מִסָּפֵק:
(א) היא שצונו שנפריש חלה מעריסותינו וליתנה לכהן, והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת חלה ובמסכת תמורה. ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל לבד. (שלח לך, זרעים הלכות בכורים פ"ה):
(א) היא שצונו לתת לכהן הזרוע והלחיים והקבה מכל זביחה שנזבח בבהמה טהורה. והוא אמרו יתעלה וזה יהיה משפט הכהנים וגו'. וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק עשירי מחולין, ואין הלוים חייבין בה. (שופטים ושוטרים, הלכות בכורים פ"ט):
(א) היא שצונו לתת ראשית הגז לכהן, והוא אמרו יתברך ראשית גז צאנך תתן לו. ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק י"א מחולין. (שופטים ושוטרים, הלכות בכורים פ"י):
(א) חַלוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אִם יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר עַל זֶה וְהָיָה קָרוֹב מִן הָאָרֶץ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים. אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה וּמִקְצָתוֹ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה אוֹ כֻּלּוֹ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה וּמִקְצָתוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה אִם רָצוּ יוֹשְׁבֵי שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת לְעָרֵב כֻּלָּן עֵרוּב אֶחָד הָרְשׁוּת בְּיָדָן וְיֵעָשׂוּ כְּחָצֵר אַחַת וִיטַלְטְלוּ מִזּוֹ לָזוֹ. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. הָיָה הַחַלּוֹן פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה אוֹ שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן:
(ב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אֲבָל שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָּתִּים אֲפִלּוּ הָיָה לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. וְכֵן חַלּוֹן שֶׁבֵּין בַּיִת לָעֲלִיָּה אִם רָצוּ מְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד אֲפִלּוּ שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם סֻלָּם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. הָיָה חַלּוֹן עָגֹל אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְרַבֵּעַ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה הֲרֵי הוּא כִּמְרֻבָּע:
(ג) כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אוֹ מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים מְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. וְאִם הָיָה בֵּינֵיהֶם סֻלָּם מִכָּאן וְסֻלָּם מִכָּאן הֲרֵי הֵן כְּפֶתַח. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַסֻּלָּם זָקוּף וְסָמוּךְ לַכֹּתֶל שֶׁהֲרֵי אֵין יְכוֹלִין לַעֲלוֹת בּוֹ עַד שֶׁיִּמָּשֵׁךְ וְיִתְרַחֵק מִתַּחְתָּיו מִן הַכֹּתֶל הֲרֵי זֶה מַתִּיר. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיָה מַגִּיעַ רֹאשׁ הַסֻּלָּם לְרֹאשׁ הַכֹּתֶל אִם נִשְׁאַר בֵּינֵיהֶן פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה הֲרֵי זֶה מַתִּיר וּמְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ:
(ד) הָיָה הַכֹּתֶל רָחָב אַרְבָּעָה וְעָשָׂה סֻלָּם מִכָּאן וְסֻלָּם מִכָּאן אַף עַל פִּי שֶׁהַסֻּלָּמוֹת מְרֻחָקִים זֶה מִזֶּה אִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. אֵין בְּרֹחַב הַכֹּתֶל אַרְבָּעָה אִם אֵין בֵּין הַסֻּלָּמוֹת שְׁלֹשָׁה מְעָרְבִין אֶחָד. הָיָה בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה מְעָרְבִין שְׁנַיִם:
(ה) בָּנָה מַצֵּבָה עַל גַּבֵּי מַצֵּבָה בְּצַד הַכֹּתֶל. אִם יֵשׁ בַּתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעָה מְמַעֵט. אֵין בַּתַּחְתּוֹנָה אַרְבָּעָה וְאֵין בֵּינָהּ לְבֵין הָעֶלְיוֹנָה שְׁלֹשָׁה מְמַעֵט. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. וְכֵן בְּמַדְרֵגוֹת שֶׁל עֵץ שֶׁסְּמָכָן לַכֹּתֶל:
(ו) כֹּתֶל גָּבוֹהַּ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וְזִיז יוֹצֵא בְּאֶמְצָעִיתוֹ אִם נִשְׁאַר מִן הַזִּיז עַד רֹאשׁ הַכֹּתֶל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה מַנִּיחַ סֻלָּם לִפְנֵי הַזִּיז וּמְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ. אֲבָל אִם הִנִּיחַ הַסֻּלָּם בְּצַד הַזִּיז אֵינוֹ מְמַעֵט. הָיָה הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ תִּשְׁעָה עָשָׂר טְפָחִים מוֹצִיא זִיז אֶחָד בָּאֶמְצַע וּמְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ שֶׁהֲרֵי מִן הַזִּיז עַד הָאָרֶץ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וּמִן הַזִּיז הָעֶלְיוֹן עַד רֹאשׁ הַכֹּתֶל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. הָיָה הַכֹּתֶל גָּבוֹהַּ עֶשְׂרִים טְפָחִים צָרִיךְ שְׁנֵי זִיזִין זֶה שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זֶה. עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּין הַזִּיז הַתַּחְתּוֹן וּבֵין הָאָרֶץ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה וּבֵין הַזִּיז הָעֶלְיוֹן וּבֵין רֹאשׁ הַכֹּתֶל פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּמְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ:
(ז) דֶּקֶל שֶׁחֲתָכוֹ וּסְמָכוֹ עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל וְעַל הָאָרֶץ מְעָרְבִין אֶחָד אִם רָצוּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְקָבְעוֹ בַּבִּנְיָן. וְכֵן הַסֻּלָּם כָּבְדוֹ קוֹבְעוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַבְּרוֹ בַּבִּנְיָן. הָיוּ קַשִּׁין מַבְדִּילִין בֵּין שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת וְסֻלָּם מִכָּאן וְסֻלָּם מִכָּאן אֵין מְעָרְבִין אֶחָד שֶׁהֲרֵי אֵין כַּף הָרֶגֶל עוֹלָה בַּסֻּלָּם לְפִי שֶׁאֵין לוֹ עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹךְ. הָיָה סֻלָּם בָּאֶמְצַע וְקַשִּׁין מִכָּאן וְקַשִּׁין מִכָּאן אִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנַיִם:
(ח) הָיָה אִילָן בְּצַד הַכֹּתֶל וְעָשָׂהוּ סֻלָּם לַכֹּתֶל. אִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד הוֹאִיל וְאִסּוּר שְׁבוּת הוּא שֶׁגָּרַם לוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בָּאִילָן. עָשָׂה אֲשֵׁרָה סֻלָּם לַכֹּתֶל אֵין מְעָרְבִין אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁאָסוּר לַעֲלוֹת עָלֶיהָ מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה:
(ט) כֹּתֶל שֶׁגָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וּבָא לְמַעֲטוֹ כְּדֵי לְעָרֵב עֵרוּב אֶחָד אִם יֵשׁ בְּאֹרֶךְ הַמִּעוּט אַרְבָּעָה טְפָחִים מְעָרְבִין אֶחָד. סָתַר מִקְצָת הַכֹּתֶל עַד שֶׁנִּתְמַעֵט מֵעֲשָׂרָה. צִדּוֹ הַקָּצָר נוֹתְנִין אוֹתוֹ לֶחָצֵר זוֹ וּשְׁאָר הַכֹּתֶל הַגָּבוֹהַּ לְבֵין שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת:
(י) נִפְרַץ הַכֹּתֶל הַגָּבוֹהַּ שֶׁבֵּינֵיהֶן. אִם הָיְתָה הַפִּרְצָה עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּפֶתַח. הָיְתָה יֶתֶר מֵעֶשֶׂר מְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין:
(יא) הָיְתָה הַפִּרְצָה פְּחוּתָה מֵעֶשֶׂר וּבָא לְהַשְׁלִימָהּ לְיֶתֶר מֵעֶשֶׂר חוֹקֵק בַּכֹּתֶל גֹּבַהּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וּמְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד. וְאִם בָּא לִפְרֹץ לְכַתְּחִלָּה פִּרְצָה יֶתֶר מֵעֶשֶׂר בְּכָל הַכֹּתֶל צָרִיךְ לִהְיוֹת גֹּבַהּ הַפִּרְצָה מְלֹא קוֹמָתוֹ:
(יב) חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה אוֹ יֶתֶר מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין. פָּחוֹת מִכָּאן מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. וְאִם מִעֵט עָמְקוֹ בְּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹרוֹת מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם שֶׁסְּתָם עָפָר וּצְרוֹרוֹת בְּחָרִיץ מְבֻטָּלִין הֵן. אֲבָל אִם מִלְּאָהוּ תֶּבֶן אוֹ קַשׁ אֵין מְמַעֲטִין עַד שֶׁיְּבַטֵּל:
(יג) וְכֵן אִם מִעֵט רָחְבּוֹ בְּלוּחַ אוֹ בְּקָנֶה שֶׁהוֹשִׁיטוֹ בְּאֹרֶךְ כָּל הֶחָרִיץ מְעָרְבִין אֶחָד וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם. וְכָל הַדָּבָר הַנִּטָּל בְּשַׁבָּת כְּגוֹן הַסַּל וְהַסֵּפֶל אֵין מְמַעֲטִין בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן חִבְּרוֹ בָּאָרֶץ חִבּוּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְשָׁמְטוֹ עַד שֶׁיַּחְפֹּר בְּדֶקֶר:
(יד) נָתַן לוּחַ שֶׁרָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל רֹחַב הֶחָרִיץ מְעָרְבִין אֶחָד וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין. וְכֵן שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ אִם הוֹשִׁיט לוּחַ שֶׁרָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים מִזּוֹ לְזוֹ מְעָרְבִין עֵרוּב אֶחָד. וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין שְׁנֵי עֵרוּבִין אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן. הָיוּ זוֹ בְּצַד זוֹ וְאֵינָן בְּשָׁוֶה אֶלָּא אַחַת לְמַעְלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים הֲרֵי הֵן כִּכְצוֹצְטְרָא אַחַת וּמְעָרְבִין אַחַת. וְאִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם שְׁלֹשָׁה אוֹ יֶתֶר מְעָרְבִין שְׁנַיִם אֵלּוּ לְעַצְמָן וְאֵלּוּ לְעַצְמָן:
(טו) כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה וְהָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים מֵחָצֵר זוֹ וְשָׁוֶה לְקַרְקַע חָצֵר שְׁנִיָּה נוֹתְנִין רָחְבּוֹ לִבְנֵי הֶחָצֵר שֶׁהוּא שָׁוֶה לָהֶן וְיֵחָשֵׁב מֵחֲצֵרָן. הוֹאִיל וְתַשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת לְאֵלּוּ וְתַשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה לְאֵלּוּ נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְאֵלּוּ שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לָהֶן בְּנַחַת. וְכֵן חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים מִצַּד חָצֵר זוֹ וְשָׁוֶה לְקַרְקַע חָצֵר שְׁנִיָּה נוֹתְנִין רָחְבּוֹ לֶחָצֵר שֶׁהִיא שָׁוָה לָהּ. מִפְּנֵי שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ נַחַת לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְאֵלּוּ שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ לָהֶן בְּנַחַת:
(טז) הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַחֲצֵרוֹת נָמוּךְ מֵחָצֵר הָעֶלְיוֹנָה וְגָבוֹהַּ מֵחָצֵר הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁנִּמְצְאוּ בְּנֵי הָעֶלְיוֹנָה מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּעָבְיוֹ עַל יְדֵי שִׁלְשׁוּל וּבְנֵי הַתַּחְתּוֹנָה מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּעָבְיוֹ עַל יְדֵי זְרִיקָה שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בּוֹ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד. אֲבָל אִם לֹא עֵרְבוּ אֵין מַכְנִיסִין מֵעֳבִי כֹּתֶל זוֹ לַבָּתִּים וְאֵין מוֹצִיאִין מֵהַבָּתִּים לְעָבְיוֹ:
(יז) שְׁנֵי בָּתִּים שֶׁבֵּינֵיהֶן חֻרְבָּה שֶׁהִיא רְשׁוּת הַיָּחִיד אִם יְכוֹלִין שְׁנֵיהֶם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּחֻרְבָּה עַל יְדֵי זְרִיקָה אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה. וְאִם הָיָה תַּשְׁמִישָׁהּ לָזֶה בְּנַחַת וְהָאַחֵר אֵינוֹ יָכוֹל לִזְרֹק לָהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲמֻקָּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה שֶׁהִיא לוֹ בְּנַחַת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַל יְדֵי זְרִיקָה:
(יח) כָּל גַּגּוֹת הָעִיר אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה גָּבוֹהַּ וְזֶה נָמוּךְ עִם כָּל הַחֲצֵרוֹת וְעִם כָּל הַקַּרְפִּיפוֹת שֶׁהֻקְּפוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם דִּירָה שֶׁאֵין בְּכָל אֶחָד מֵהֶן יֶתֶר עַל בֵּית סָאתַיִם עִם עֳבִי הַכְּתָלִים שֶׁבֵּין הַחֲצֵרוֹת עִם הַמְּבוֹאוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן לֶחִי אוֹ קוֹרָה כֻּלָּן רְשׁוּת אַחַת הֵן וּמְטַלְטְלִין בְּכֻלָּן בְּלֹא עֵרוּב כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן. אֲבָל לֹא כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ:
(יט) כֵּיצַד. כְּלִי שֶׁשָּׁבַת בְּתוֹךְ הֶחָצֵר בֵּין עֵרְבוּ אַנְשֵׁי הֶחָצֵר בֵּין לֹא עֵרְבוּ מֻתָּר לְהַעֲלוֹתוֹ מִן הֶחָצֵר לַגַּג אוֹ לְרֹאשׁ הַכֹּתֶל. וּמִן הַגַּג לְגַג אַחֵר הַסָּמוּךְ לוֹ אֲפִלּוּ הָיָה גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא אוֹ נָמוּךְ. וּמִן הַגַּג הָאַחַר לְחָצֵר שְׁנִיָּה וּמֵחָצֵר שְׁנִיָּה לְגַג שְׁלִישִׁי שֶׁל חָצֵר שְׁלִישִׁית. וּמִגַּג שְׁלִישִׁי לְמָבוֹי. וּמִן הַמָּבוֹי לְגַג רְבִיעִי עַד שֶׁיַּעֲבִירֶנּוּ כָּל הַמְּדִינָה כֻּלָּהּ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וַחֲצֵרוֹת אוֹ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת וְקַרְפִּיפוֹת אוֹ דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת וְקַרְפִּיפוֹת אוֹ דֶּרֶךְ שְׁלָשְׁתָּן מִזֶּה לָזֶה וּמִזֶּה לָזֶה. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בִּכְלִי זֶה לְבַיִת מִן הַבָּתִּים אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ אַנְשֵׁי כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ עֵרוּב אֶחָד:
(כ) וְכֵן אִם שָׁבַת הַכְּלִי בַּבַּיִת וְהוֹצִיאוֹ לֶחָצֵר לֹא יַעֲבִירֶנּוּ לְחָצֵר אַחֶרֶת אוֹ לְגַג אַחֵר אוֹ לְרֹאשׁ הַכֹּתֶל אוֹ לְקַרְפָּף אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ אַנְשֵׁי כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁמַּעֲבִירִין בָּהֶן כְּלִי זֶה עֵרוּב אֶחָד:
(כא) בּוֹר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא אִם כֵּן עָשׂוּ לוֹ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד דּוֹלֶה מֵרְשׁוּתוֹ. וְהֵיכָן מַעֲמִידִין אֶת הַמְּחִצָּה. אִם הָיְתָה לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִן הַמְּחִצָּה יוֹרֵד בְּתוֹךְ הַמַּיִם. וְאִם הָיְתָה הַמְּחִצָּה כֻּלָּהּ בְּתוֹךְ הַמַּיִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה טֶפַח מִמֶּנָּה יוֹצֵא לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נִכֶּרֶת רְשׁוּת זֶה מֵרְשׁוּת זֶה:
(כב) וְכֵן אִם עָשׂוּ עַל פִּי הַבּוֹר קוֹרָה רְחָבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים זֶה מְמַלֵּא מִצַּד הַקּוֹרָה וְזֶה מְמַלֵּא מִצִּדָּהּ הָאַחֵר וּכְאִלּוּ הִבְדִּילָה חֵלֶק זֶה מֵחֵלֶק זֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם מְעֹרָבִין מִלְּמַטָּה קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ חֲכָמִים בְּמַיִם:
(כג) בְּאֵר שֶׁבְּאֶמְצַע הַשְּׁבִיל בֵּין שְׁנֵי כָּתְלֵי חֲצֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻפְלֶגֶת מִכֹּתֶל זֶה אַרְבָּעָה טְפָחִים וּמִכֹּתֶל זֶה אַרְבָּעָה טְפָחִים שְׁנֵיהֶם מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה וְאֵין צְרִיכִין לְהוֹצִיא זִיזִין עַל גַּבָּהּ שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר עַל חֲבֵרוֹ דֶּרֶךְ אֲוִיר:
(כד) חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְחָצֵר גְּדוֹלָה מִבְּעוֹד יוֹם. אַנְשֵׁי גְּדוֹלָה מְעָרְבִין לְעַצְמָן וּמֻתָּרִים שֶׁהֲרֵי נִשְׁאַר לָהֶן פְּצִימִין מִכָּאן וּמִכָּאן. וְאַנְשֵׁי קְטַנָּה אֲסוּרִין לְהוֹצִיא מִבָּתֵּיהֶן לֶחָצֵר שֶׁלָּהֶן עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עִם בְּנֵי הַגְּדוֹלָה עֵרוּב אֶחָד. שֶׁדִּיּוּרִין שֶׁל גְּדוֹלָה חֲשׁוּבִין כִּקְטַנָּה וְאֵין דִּיּוּרֵי קְטַנָּה חֲשׁוּבִין כִּגְדוֹלָה:
(כה) שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁעֵרְבוּ עֵרוּב אֶחָד דֶּרֶךְ הַפֶּתַח שֶׁבֵּינֵיהֶן אוֹ דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן וְנִסְתַּם הַפֶּתַח אוֹ הַחַלּוֹן בְּשַׁבָּת כָּל אַחַת וְאַחַת מֻתֶּרֶת לְעַצְמָהּ הוֹאִיל וְהֻתְּרָה מִקְצָת שַׁבָּת הֻתְּרָה כֻּלָּהּ. וְכֵן שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת שֶׁעֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ וְנָפַל הַכֹּתֶל שֶׁבֵּינֵיהֶן בְּשַׁבָּת אֵלּוּ מֻתָּרִים לְעַצְמָן וּמוֹצִיאִין מִבָּתֵּיהֶן וּמְטַלְטְלִין עַד עִקַּר הַמְּחִצָּה. וְאֵלּוּ מְטַלְטְלִין כֵּן עַד עִקַּר הַמְּחִצָּה הוֹאִיל וְהֻתְּרָה מִקְצָת שַׁבָּת הֻתְּרָה כֻּלָּהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְוַסְּפוּ הַדִּיּוּרִין שֶׁהַדִּיּוּרִין הַבָּאִין בְּשַׁבָּת אֵינָן אוֹסְרִין. נִפְתַּח הַחַלּוֹן וְנַעֲשָׂה הַפֶּתַח בִּשְׁגָגָה אוֹ שֶׁעָשׂוּ נָכְרִים לְדַעְתָּן חָזְרוּ לְהֶתֵּרָן. וְכֵן שְׁתֵּי סְפִינוֹת שֶׁהָיוּ קְשׁוּרוֹת זוֹ בָּזוֹ וְעֵרְבוּ וְנִפְסְקוּ אָסוּר לְטַלְטֵל מִזּוֹ לָזוֹ וַאֲפִלּוּ הָיָה מֻקָּפוֹת מְחִצָּה. חָזְרוּ וְנִקְשְׁרוּ בְּשׁוֹגֵג חָזְרוּ לְהֶתֵּרָן:
(1) [In a case of] a window between two courtyards: If it has four handbreadths by four handbreadths or more and it was within ten handbreadths of the ground — even if [almost] all of it was above ten and a little of it was within ten or [almost] all of it was within ten and a little of it above ten — the residents of the two courtyards have permission to make one eruv for all of it and make it into one courtyard so that they can carry from this one to that one, if they wanted. And if they wanted, they could [also] make two eruvs, these for themselves and those for themselves. [But if] the window was less than four or it was all above ten, they may [only] make two eruvs, these for themselves and those for themselves.
(2) To what are these words applicable? To a window that is between two courtyards. But [in the case of a window] between two houses, even if it is above ten — and likewise a window between a house and an attic — they may make one eruv, even though there is no ladder between them. And that is when it has four by four. [If] the window was round — if there is enough to square it to be four by four, it is certainly like [such a] square.
(3) [In the case of] a wall or a haystack that is between two courtyards: [If] it is less than ten handbreadths, we may make one eruv, but we may not make two eruvs. If it is ten or more high, we may [only] make two eruvs, these for themselves and those for themselves. However if there was a ladder from here and a ladder from there between them, it is surely like an entrance. So they may [also] make one eruv, if they wanted. And even [if] the ladder was straight and [immediately] adjacent to the wall, such that we surely cannot climb on it until it is pulled back and distanced from the wall, it certainly permits [it]. And even [if] the top of the ladder did not reach the top of the wall — if there was less than three handbreadths left between them — it certainly permits [it], and they may [also] make one eruv, if they wanted.
(4) [If] the wall was four [handbreadths] wide and one made a ladder from here and a ladder from there — even though the ladders are distanced from one another — they may [also] make one eruv, if they wanted. [In a case] that there is not four in the wall's width: If there is not three [handbreadths] between the ladders, they may [also] make one eruv. [But if there was [at least] three between them, they may [only] make two eruvs.
(5) [If] one built a platform next to the wall above another platform: If the lower one has four [handbreadths], it reduces [the height of the wall]. [If] the lower one does not have four handbreadths, but there is not three [handbreadths] between it and the higher one, it [also] reduces [it]. So they may [also] make one eruv, if they wanted. And likewise with wooden steps that they placed next to the wall.
(6) [In the case of] a high wall between two courtyards that has a ledge protrude in the middle of it: If there remains less than ten from the ledge to the top of the wall, one may place a ladder in front of the ledge and they may make one eruv, if they wanted. But if he put the ladder to the side of the ledge, it does not reduce [the height of the wall. If] the height of the wall was nineteen handbreadths, one may put out a ledge in the middle and make one eruv, if they wanted. For there is less than ten from the ledge to the ground and less than ten from the [top of the] ledge to the top of the wall. [But if] the height of the wall was more than twenty handbreadths, there is a need for two ledges — the one not being in line with the other — until there be less than ten between the lower ledge and the ground and less than ten between the upper ledge and the top of the wall; and [then] they may make one eruv, if they wanted.
(7) [In a case wherein] one cut a palm tree and leaned it against the wall and upon the ground, they make one eruv, if they wanted — and they need not affix it to the building. And likewise the weight of a ladder affixes it, and one need not attach it to the building. If [piles of] straw separated between two courtyards and there was a ladder from this [side] and a ladder from that [side], we may not make one eruv [but rather two]. For the sole of the foot will surely not climb the ladder, since [the ladder] has nothing [substantial] upon which to lean. If there is a ladder in the middle and [piles of] straw on this [side] and on that side, they may make two (or one) eruvs, if they wanted
(8) [If] there was a tree on the side of the wall and one made it into a ladder for the wall, they may [also] make one eruv, if they wanted — for it is [only] a rabbinic Shabbat decree that causes one not to climb the tree. [But] if they made a tree-god (asherah) into a ladder for the wall, they may not make one eruv because it is forbidden by the Torah to climb upon it — as it is surely forbidden to benefit [from it].
(9) [If] the wall was ten [handbredths] tall and one came to reduce [its height] in order to make one eruv: If the length of the reduction is four handbreadths, they may make one eruv. [If the people of one courtyard] broke down the [width of the wall] until it was reduced to be less than ten: We give the short side to this courtyard and the rest of the high wall is divided between the two courtyards.
(10) [If] the tall wall between them was breached: If the breach was up to ten ells, they may make two eruvs; but if they wanted, they may [also] make one — since it is like an entrance. If it was wider than ten, they may [only] make one eruv, and they may not make two eruvs.
(11) [If] the breach was less than ten [ells], and one is coming to complete it to more than ten — he must hollow out the height of ten handbreadths (where he is adding to the breach), and they may [then] make one eruv. And if he comes to make a breach [that is] more than ten at the outset, the height of the breach must be its full height.
(12) [If] there was a ditch ten [handbreadths] deep and four or more wide between two courtyards, they may [only] make two eruvs; less than that, they may make one eruv and they may not make two eruvs. And if one reduced its depth with dirt or pebbles, they may [only] make one eruv, and they may not make two eruvs — since dirt and pebbles normally nullify [the space] in a ditch. But if he filled it with hay or straw, they do not nullify it.
(13) And likewise, if one reduced its width with a board or a reed that he extended over the whole length of the ditch, they may make one eruv, and they may not make two eruvs. But we do not reduce it with anything that can be taken on Shabbat — such as a basket o a pail — unless he binds it to the ground with a binding that is impossible to remove until he digs [it out] with a shovel.
(14) [If] he placed a board with a width of four handbreadths over the width of the ditch, they may make one eruv, but they may not make two eruvs. And likewise [in a case of] two balconies across from each other: If he extended the four handbreadth board from one to the other, they may make one eruv; and if they want, they may make two eruvs, these for themselves and those for themselves. [But in a case in which the balconies] were one alongside the other and not even, but rather one above its fellow: If there is less than three [handbreadths], it is surely like one balcony and they make one eruv; but if there is three or more handbreadths, they make two eruvs, these for themselves and those for themselves.
(15) [In a case of] a wall between two courtyards which was four wide; and it was ten handbreadths tall from [the side of] one courtyard, but even to the ground of the second courtyard: We give its width to the residents of the courtyard to whom it is even — since its use is easy for these and its use is difficult for those, we give it to the ones for whom its use is easy. And likewise a ditch between two courtyards which is ten handbreadths deep from [the side of] one courtyard, but even to the ground of the second courtyard: We give its width to the residents of the courtyard to whom it is even — since its use is easy for these and its use is difficult for those, we give it to the ones for whom its use is easy.
(16) [In the case of] a wall between two courtyards — lower than the higher courtyard but higher than the lower courtyard — it coming out that the residents of the higher one use its width by dropping down and the residents of the lower one use its width by throwing: Both of them are forbidden [to use] it until the both of them make one eruv. But if they did not make [such] an eruv, they may not transport from the width of this wall into the houses, nor transport from the houses to its width.
(17) [In a case of] two houses with a ruin between them that is a private domain: If they can both use it by throwing, they prohibit one another [from using it]. But if its use was easy for this one, and the other one is not able to throw onto it because it is deeper than it — the one for which it is easy may use it by throwing [onto it].
(18) All the roofs of the city — even though this one is high and that one is low — together with all of the courtyards and together with all of the enclosures encircled not for the purpose of residence — each one of which not comprising more than two beit seah — and together with the width of the walls between the courtyards and together with the alleys that have a post or a beam are all one domain. So we may carry vessels that rested (were there at the beginning of Shabbat) within them without an eruv; but not vessels that rested within a house, unless they made an eruv.
(19) How is this? Whether the residents of the courtyard made an eruv or did not make an eruv, it is permitted to bring up a vessel that rested in the courtyard from the courtyard to the roof or to the top of the wall; and from the roof to another roof next to it, even though it is higher or lower than it; and from the other roof to a second courtyard; from the second courtyard to a third roof of a third courtyard; from the third courtyard to an alley; and from the alley to a fourth roof — until one has moved it [throughout] the whole city via the roofs and the courtyards or via the roofs and the enclosures or via the courtyards and enclosures or via all three, from this one to that one, and from that one to [the third] one. And that is so long as he does not transport this vessel into one of the houses, unless the people of all of these places made one eruv.
(20) And likewise if the vessel rested in a house and one transported it out to courtyard — he may not transport it to a different courtyard or to another roof or to the top of the wall or to an enclosure unless the people of all of these places, through which the vessel is being transported, made one eruv.
(21) [In a case of] a well between two courtyards, we may not fill [water] from it on Shabbat unless a partition ten handbreadths high was made for it, so that each and every one would draw from within his own domain. And how do we situate the partition? If it was above the water, a handbreadth of the partition must descend into the water. And if the partition was totally out of the water, a handbreadth of it must emerge above the water so that the domain of this one be recognizable from the domain of that one.
(22) And likewise, if they made a beam four handbreadths wide on the mouth of the well — this one may fill from [one] side of the beam and that one may fill from its other side; and it is as if it separates this section from that section. Even though the waters are mixed below, this is a leniency about water regarding which the Sages were lenient.
(23) [In a case of] a well in the middle of a path between two courtyard walls, both of them may fill from it, and they do not need to put out ledges over it — even though it is a distance of four handbreadths from this wall and of four handbreadths from that wall. For one does not forbid something to his fellow through the air.
(24) [In a case of] a small courtyard that is completely breached open to a large courtyard while it is still day: The people of the large one may make an eruv for themselves and be permitted [to transport between their houses and their courtyard], as there are surely doorposts remaining for them from this [side] and that [side of the breach]. But the people of the small are forbidden to carry from their houses to their courtyard until they make one eruv with the people of the large one. For the domiciles of the big one are considered like those of the small one, but the domiciles of the small one are not considered like those of the big one.
(25) [In a case of] two courtyards that made one eruv through the entrance between them or through the window, and [then] the window or door became sealed on Shabbat: Each and every [courtyard] is permitted for itself — since part of the Shabbat was permitted, it is all permitted. And likewise two courtyards in which this one made an eruv for itself and that one made an eruv for itself, and [then] the wall between them fell on Shabbat: These are permitted for themselves and may transport from their houses and carry to the point of the partition and those may likewise carry to the point of the partition — since part of the Shabbat was permitted, it is all permitted. And [this is the case] even though domiciles were added, since domiciles that arrive on Shabbat do not forbid [carrying. In the first case,] if the window was [subsequently] opened and an entrance was inadvertently made, or gentiles did it volitionally — they go back to their being permitted. And likewise, boats that are attached to one another and they made an eruv and [the boats then] became disconnected [on Shabbat]: It is forbidden to carry from this [one] to that [one], even if they were surrounded by partitions. [If] they were inadvertently reconnected, they go back to their being permitted.
(יד) השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום להעביר רוח רעה השורה על הידים: הגה ויטלם בלא ברכ':
(טו) ישן ביום יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהן ג' פעמים (ויטלם בלא ברכה):
(טז) דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין (פירוש ששים נשימות) כדי שלא יטעום טעם מיתה: הגה ובגמרא פ' הישן משמע דדוקא ביום היה נזהר: (דברי עצמו ועיין בב"י):
(14) If one arose from bed before daybreak and washed his hands, it is unclear whether he should wash his hands again when daylight appears, in order to remove the Bad Spirit which has passed through them.Gloss: He should wash his hands without reciting a blessing.
(15) If one sleeps during the day, it is unclear whether he should pour water three times onto his hands. Gloss: He should wash his hands without reciting a blessing.
(16) [King] David was diligent not to sleep shitin nishmin (meaning, sixty breaths) in order not to taste the taste of death.(Gloss: But in the Talmud, Chapter HaYashen, it appears that he was diligent in this only during daytime.) (his own opinion, and see the Beit Yosef)
(א) להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי' אור א"ס ב"ה בכלים דאצי' ע"י ת"ת בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים שהם בחי' נה"י שבי"ס ז"א שבאצי' רק שמתלבשים בבי"ע בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז. אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. משא"כ בתו"מ שאין שינוי בקלף התפילין ע"י הנחתן בראש ובזרוע וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן השינוי הוא ע"י אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה שהוא לבדו כל יכול והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא. משא"כ לת"ת שבאצי' המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם היא בחי' רשפי אש בלי גבול ונק' מאדך כדי לעורר בחי' א"ס והיינו ע"י גבורות דס"ג שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו' ולכן נק' התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי"ע ותורה חיי עולם הוא ז"א כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' כלים דע"ס דז"א כו'. והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'. ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע"י פנימי' הכלים ומוחותיהן שהן דו"ר שכליים או טבעיים שהן בחי' מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו ע"ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור א"ס ב"ה לברר הכלים דז"א דבי"ע שבהן הן הרפ"ח ניצוצין ע"י תו"מ מעשיות שבבי"ע דוקא. והנה לקיום מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת ואפי' מעשה מרכבה וכש"כ תפלה שהיא בחי' מוחין ודו"ר שכליים והטעם כנ"ל. ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דו"ר שכליים כי הגם דכתיב ולדבקה בו ע"י מדותיו מ"מ איננו דבק אפי' במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן וכמ"ש ואנכי עפר ואפר וכש"כ באור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' באורו והתפשטות החיות ממנו ית' כ"א במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפי' לעליונים כמ"ש קדוש ק' ק' ה' צבאות כו' לבד עלולים הנאצלים משיגים כ"א בעילתו כפי הסדר שבע"ח בהתלבשות הפרצופים אבל לא בנבראים אפי' בנשמות דאצי' כמ"ש במשה רבינו ע"ה וראית את אחורי כו'. משא"כ מעשה המצות מעשה אלקים המה הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצי' לבי"ע ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו עד"מ אתרוג ומיניו הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז"א והיינו מבחי' חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות משא"כ האדם אפי' יש לו נשמה דאצי' מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז"א דאצי' (כי האצי' היא בחי' חיה בכללות העולמות אבי"ע שהיא בחי' מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כ"א מציאותן ע"י דחילו ורחימו שכליים. ומ"ש וראית את אחורי הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמ"ש בר"מ פ' משפטים). והיינו הטעם לפי שא"א לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית. משא"כ האתרוג עד"מ חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק' דז"א דאצי' שהוא בחי' אלקות כמ"ש בע"ח שכל הפירות הן באצי' כי למ"ד כלים דאצי' ירדו לבי"ע (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע"י התלבשות בנוק' דעשי' מהות במהות כי הכלים דאצי' נעשו נשמה בעשי' שהיא בחי' אלקות ממש לפי שבאצי' איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל וע"י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק' דעשיה נתהוה האתרוג נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו ה"ז תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק' דאצי' המיוחדת באור א"ס המאציל ב"ה. משא"כ בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחי' דבור ומחשבה וכש"כ הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו' אף שאינו משיג המהות. משא"כ בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמ"ש זאת התורה כו' אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג"כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצי' לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ שהן בי"ע לברר בירורין אשר שם. ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבי"ע מרפ"ח ע"י תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם כי הן מס"ג שבפנימית א"ק ונר"ן שכבר נתקנו ע"י מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וז"ש לפני מלוך מלך כו' וה"ט שהאדם חי במזונות דצ"ח ומבררן במ"ה שבו וחי בהם לפי שהם מס"ג. ועוד זאת כמ"ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי' אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דח"ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת ח"ע כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח"ע. משא"כ בדבור ומחשבה ואפי' בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. משא"כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצי' נעשו נשמה לבי"ע והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע והטעם משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא ע"י הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמ"ש ופני לא יראו. ובר מן כל דין אפי' בנשמה דאצי' אף שהיא מכלים דאצי' וכן בנפש רוח מכלים דיצי' עשי' הנה רחימו [אולי צ"ל דו"ר] שכליי' שלהם מעוררים ג"כ בכלים דיצי' עשי' בחי' העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחי' הסתלקות לבד ח"ו. אבל בחי' המשכה מלמעלה למטה הוא ע"י מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצונית הכלים דוקא שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וז"ש בזהר פ' פקודי הנ"ל דאית סדורא כו' ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה ע"י העלאת מ"ן מס"ג בבחי' עובדא ומלולא וזהו תכלית ההשתלשלו' להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ. אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו כמ"ש בפע"ח ונר"ן של האדם לגבי גופו בעוה"ז חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דו"ר שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משרע"ה תפלות כמנין ואתחנן על קיום מצות מעשיות דוקא וה"ה לדבור גשמי של הלכותיהן. אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצי' שכבר נבררו ונתקנו ע"י שם מ"ה להיות בחי' אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר ה' תדשא הארץ כו' עץ פרי כו' ע"י העלאת מ"ן לשרשו ככה מעוררי' הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס"ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבא"ק ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחי' חב"ד שבע"ס דכלים דזו"ן ועד רום המעלות ג"כ בחי' חב"ד שבס"ג דפנימית א"ק היוצא דרך העינים כו' וכל הנ"ל הוא במ"ע אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל"ת לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכה"ג. אך עוד זאת השוה בכל כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחי' נבראים מאין ליש והן בחי' נפש רוח דבי"ע. אבל פרטי ההלכות הן המשכות ח"ע דהמאציל ב"ה המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת ח"ע בדו"ר שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי ח"ע המלובשת בה כמ"ש כולם בחכמה עשית והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמל' דאצי' שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחי' נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. משא"כ ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשי' הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצי' המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עוה"ז הגשמי ע"י מעבר חסד דיצי' ועשי' הנק' ג"כ התלבשות שאל"כ לא הי' פועל בגשמיות עוה"ז ואף שגשמיות עוה"ז ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מ"מ ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחי' רצון הנמשך מח"ע להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחי' גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו' והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחי' מלכות דבריאה ויצי' דבחי' נשמה שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבי"ע שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב"ד שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעוה"ז כמים היורדים כו' וגם אחר שירדה לעשי' היא למעלה מעלה מבחי' חב"ד דעשי' אפי' דבחי' נשמה שהיא אלקות והטעם משום דחב"ד דעשי' דבחי' נשמה הוא מקור החיות דחב"ד דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חב"ד דהלכות בטעמיהן שבמל' דבריאה ויצי' ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצי' שבהן תלוין כל טעמי המצות מ"ע בה' חסדים ומל"ת בה"ג ומשו"ה נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במל' דבריאה ויצי' דבחי' נשמה דוקא שהוא מכלים דאצי' ולא בבחי' נפש רוח. ואף דחב"ד דבריאה יצירה דבחי' נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחי' מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואעפ"כ הן מקור לחב"ד דבריאה יצירה של בחי' נפש רוח שהן המלאכים. לק"מ דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחב"ד דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוק' ומשם יצאו בבחי' לידה כי אף את"ל שנבראו מהארת הכלים דנוק' דאצי' הרי הם היורדים ונעשים נשמה. אבל עצמות חב"ד דנשמה מתפשט בו"ק דזו"ן ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומ"ש בע"ח (ושער היחודים) שע"י הכוונה נעשה לבוש נשמה וע"י התורה לבוש רוח דרוח ע"י משנה דיצי' ורוח דנשמה דבריאה ע"י הגמ' י"ל דהיינו דוקא ע"י תורת האדם בעוה"ז העולה למעלה. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצי' ואף את"ל שגם הניתן מסיני הוא ברוח דבריאה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש ק' ק' ה' כו' כלומר ששם ה' מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחי' התלבשות התלמוד בבחי' רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצי' הם שלוחי ה' דהיינו כלים דנוק' דאצי' החיצונים בתלמוד והאמצעי' במשנה אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דא"א שבו מלובש אור א"ס ב"ה ונמצא שאור א"ס הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור א"ס ב"ה בעוה"ז להיות נכלל ובטל באורו ית' כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו ית' ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטו"ר כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם כו' כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. משא"כ עבודת המלאכים דו"ר שכליים אינה בבחי' המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו'. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע"י עסק התורה אפי' שלא בכוונה שהוא בחי' רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאעפ"כ שם ה' שוכן וכו' וד"ל:
(ד) אשה כי תזריע אחור וקדם צרתני א"ר ישמעאל בר תנחום אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין אם זוכה אמרין ליה אתה קדמת למעשה בראשית נאמר ורוח אלהים מרחפת ואם לאו יתוש קדמך, שלשול קדמך, ר' נחמיה אומר אף קלוסו אינו בא אלא באחרונה הדא הוא דכתיב החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף ואח"כ מלכי ארץ וכל לאומים, אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר כל בהמה חיה ועוף הדא הוא דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף ואח"כ אשה כי תזריע, אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק ר' לוי אמר בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא זהב אינו מחזיק לו טובה כך הקב"ה מפקידין לו הבריות טפה לבנונית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות שלמות משובחות בפרהסיא אין זה שבח הוי ולפועלי אתן צדק, ר' לוי אמר חורי בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורין ואין בריה משגחת עליו בא אחד והתירו והוציאו משם אינו מחזיק לו טובה כך הולד שרוי במעי אמו והקב"ה מתירו ומוציאו משם א"צ להחזיק לו טובה וביותר כשהוא זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי, ר' אבא בר כהנא אמר בנוהג שבעולם אם נוטל אדם (מפוריא) [ארנקי] של מעות ויתן פיה למטה אין המעות מתפזרות והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות אין זה חיים וחסד ר' אבא בר כהנא אמר חורי בנוהג שבעולם בהמה זו מהלכת רבוצה ונתון ולדה בתוך מעיה כמין שק ואשה זו מהלכת זקופה והולד נתון במעיה והקב"ה משמרו שלא יפול וימות אין זה חיים וחסד, ר' אבא בר כהנא אמר חורי בנוהג שבעולם בהמה זו דדיה נתון במקום רחמה והולד יונק במקום בושתה והאשה הזו דדיה נתון במקום נויה והולד יונק במקום כבודה אין זה חיים וחסד, אמר ר' אליעזר אם ישהא אדם בחמין אינו מת ומעיה של אשה מרותחין והולד נתון בתוך מעיה והקב"ה משמרו שלא יעשה שפיר שלא יעשה שיליא שלא יעשה סנדל אין זה חיים וחסד א"ר תחליפא דקסרי אם אכל אדם פרוסה אחר פרוסה לא שניה דוחה את הראשונה והאשה הזו כמה מאכל היא אוכלת וכמה משקין היא שותה ואינו דוחה את הולד אין זה חיים וחסד א"ר סימון מעיה של אשה עשוין (כוננין כוננין) [קנין קנין] פיקון פיקון חבלין חבלין בשעה שהיא יושבת על המשבר אינו משליכתו בבת אחת (אלא) [במתלא] אמרין אשתרי חד חבל אשתרי תרין חבלין, אמר ר' מאיר כל תשעה חדשים שאין האשה רואה דם בדין הוא שתהא רואה מה הקב"ה עושה מסלקו למעלה מדדיה ועושה אותו חלב כדי שיצא הולד ויהיה לו מאין לאכול וביותר אם היה זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר, תניא צורת הולד כיצד תחלת ברייתו דומה לרשון שתי עיניו כשני טפין של זבוב שתי אזניו כשני טפין של זבוב שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית, פיו משוך כשעורה, גויתו כעדשה, ושאר אבריו מצומצמים בו כגולם ועליו הוא אומר גלמי ראו עיניך, אם היתה נקבה גויתה כשעורה לארכה (פיתוח) [חיתוך] ידים ורגלים אין לה, כיצד הולד שרוי במעי אמו מקופל ומונח כפנקס ראשו מונח לו בין ירכיו ושתי ידיו על שני (צלעיו) [צעדיו] שתי עגבותיו על שתי עקביו פיו סתום טבורו פתוח ואוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו, יצא לאויר העולם נסתם הפתוח ונפתח הסתום, ב"ש וב"ה ב"ש אומרים לא כיצירת הולד בעוה"ז יצירתו לעוה"ב בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות ולעה"ב מתחיל בגידין ועצמות וגומר בעור ובשר שכן כתיב במתי יחזקאל וארא והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה, אמר ר' חייא בר אבא אין פרשת יחזקאל ראיה, למה מתי יחזקאל דומין לזה שנכנס במרחץ זה שפושט ראשון לובש אחרון, ב"ה אומרים כשם שיצירתו של אדם בעוה"ז כך יצירתו לעוה"ב בעוה"ז מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ועצמות אף לעתיד לבא מתחיל בעור ובשר וגומר בגידין ובעצמות, שכן איוב אומר זכר נא כי כחומר עשיתני וגו' הלא כחלב תתיכני, תתכני אין כתיב כאן אלא תתיכני, וכגבינה הקפיתני אין כתיב כאן אלא תקפיאני, עור ובשר הלבשתני אין כתיב כאן אלא תלבישני, ובעצמות וגידים סוככתני אין כתיב כאן אלא תשוככני חיים וחסד עשית עמדי וגו', אום של אשה מלא דם וממנו יוצא למקור נדתה וברצונו של הקב"ה הולכת טפה של לבנונית ונופלת לתוכו ומיד הולד נוצר, משל לחלב שהוא נתון בקערה עד שלא נתן לתוכה מסו הוא רופף אם נתן לתוכה מסו קופה ועומד, אשה כי תזריע וילדה זכר משל למה"ד לשני ציירים זה צר דמותו של זה וזה צר דמותו של זה וכו' לעולם הזכר מן האשה והנקבה מן האיש, זכר מן האשה מנין ואשתו היהודיה ילדה את ירד וגו' ופילגשו וגו' ותלד וגו' אשה כי תזריע וילדה זכר, נקבה מן האיש מנין שנאמר ובתואל ילד את רבקה ואת דינה בתו ושם בת אשר שרח, אמר ר' אבין לית ספר דמספר לגרמיה, משל לשנים שנכנסו למרחץ זה שמזיע ראשון יצא ראשון, אמר רבי אבהו טובה גדולה עשה הקב"ה עם אשה זו בעוה"ז שלא התחיל בגידין ובעצמות שאילו התחיל בגידין ובעצמות היה מבקע כרסה ויוצא לפי שבעוה"ז יולדת בצער אבל לעתיד לבא מה כתיב בטרם תחיל ילדה בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר, זה שאמר הכתוב מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני אלו ימים שהייתי במעי אמי מלמד שהתינוק משתמר במעי אמו, כאשר הייתי בימי חרפי אמר ר' אבהו התינוק יוצא ממעי אמו מלא רירין ומלא דם והכל מחבקין אותו ומנשקין אותו וביותר כשהוא זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר, התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הקב"ה מצוה עליו ואומר לו מזה תאכל ומזה לא תאכל זה לכם הטמא ומשהוא מקבל עליו את כל המצות אח"כ נולד אשה כי תזריע וילדה זכר, זש"ה ואין צור כאלהינו ב"ו צר צורה הוא מדבר צורתו אין מדברת הוא משבח צורתו והצורה אינה משבחת אותו אבל הקב"ה הוא צר צורה וצורתו עומדת ומשבחת לפניו, ב"ו מבקש לצור צורה כמה סממנין צריך להביא עד שלא יצור אותה אבל הקב"ה צר האדם מתוך טפה אחת, בוא וראה טווס הזה שס"ה גוונין יש בו והוא נוצר מטפה אחת של לובן הוי אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו, ולא תאמר בעוף אלא אפי' אדם מטפה אחת של לובן נוצר שנא' אשה כי תזריע וילדה זכר. המפלת סנדל וכו' וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן, ת"ר בני ישראל אין לי אלא בנ"י גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה, מאי וכן שפחה סד"א כי אמרינן כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה הני מילי בדבר ששוה בין באיש בין באשה אבל יולדת דבנשים איתא באנשים ליתא אימא לא תחייב שפחה להכי תני וכן שפחה:
(ה) דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע, בני ישראל בענין הזה ואין הכותים בענין הזה, בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת ת"ל אשה, וילדה מה ת"ל מכלל שנאמר והזרתם את בני ישראל מטמאתם שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא, יכול יולדת הקלה מטמא אותו מתוכו ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו ת"ל בני ישראל הרי בני ישראל כיולדת מה יולדת אינה מטמאה אלא מתוכו אף כולם לא יטמאו אלא מתוכו, אין לי אלא הבא מטומאה חמורה כיולדת, הבא מטומאה קלה טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין, ת"ל ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם לרבות את כולם, כי תזריע וילדה פרט לשילדה לפני הדבור, יכול שאני מוציא אף שעיברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור ת"ל וילדה אין הדבר תלוי אלא בלידה, יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן ר' שמעון אומר הרי זה כילוד, מאי טעמא דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד במקום שמזרעת, ורבי שמעון ההוא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה, ורבי שמעון מאי טעמא אמר קרא תלד לרבות יוצא דופן, ורבנן מיבעי ליה לטומטום ואנדרוגינוס סד"א זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית קא משמע לן, ורבי שמעון נפקא ליה מדתני בר לואי לבן לבן מכל מקום, לבת לבת מכל מקום ורבנן מיבעי ליה לחייב על כל בן ובן ולחייב על כל בת ובת ור' שמעון נפקא לה מדתנא תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת מלמד שמביא קרבן אחד על ולדות הרבה, יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחד ת"ל זאת, ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א הני מילי בתרי עבורי אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא אימא חד קרבן סגי לה קמ"ל תנו רבנן שיליא בבית הבית טמא לא שהשיליא ולד אלא שאין שיליא בלא ולד דברי רבי מאיר, רבי יוסי ורבי יהודה ור' שמעון מטהרין, מאי טעמא דרבי שמעון משום בטול ברוב נגעו בה, ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה. תני תנא קמיה דרב (יכול) המפלת [בריית] גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול מי שראוי לבריית (נשמה) [שמונה] יצאו אלו שאין ראויין לבריית (נשמה) [שמונה], א"ל רב לתנא וסיים בה הכי שיש לו שני גבין ושני שדראות תניא בראשונה היו אומרים אשה כי תזריע [איש מזריע תחלה יולדת נקבה] אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופרשו אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו תלה הכתוב זכר בנקבה ונקבה בזכר ואומר ויהיו בני אולם אנשים [גבורי] (מלומדי מלחמה) [חיל דורכי קשת] ומרבים בנים ובני בנים, וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים אלא בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שתזרענה נשותיהם תחלה כדי שיהיו בניהם זכרים מעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים והיינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים, אמר רבא (כל) הרוצה לעשות (כל) בניו זכרים יבעול וישנה, וילדה זכר אמר ר' יצחק כיון שבא זכר [בעולם] בא שלום לעולם, זכר זה כר וכתיב שלחו כר מושל ארץ, כיון שבא זכר בא ככרו עמו, זכר זה כר שנאמר ויכרה להם כרה גדולה, נקבה נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהיבי לה שנאמר נקבה שכרך, תניא שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים יום יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים ועד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא ממעי אמו בשלום, ומי מהני רחמים והאמר רבי יצחק מאי דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, הכא במאי עסקינן שהזריעו שניהם כאחד. טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שיזבי אין אמו טמאה לידה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה, רב שרביא אמר אף אינו נמול לשמונה שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו עד שיהא זכר משעת לידה, מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, תיובתא דרב שיזבי תיובתא. אשה כי תזריע וילדה זכר מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול שומע אני ליוצא חי שמטמא את אמו טומאת לידה מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה, אמר ר' יהודה הרי אני דן מה היוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה הרי הוא מטמא את אמו טומאת לידה, היוצא מת שמטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה, אמרו לו לרבי יהודה כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם טהר החי את אמו יטהר המת את אמו, ת"ל זכר לרבות את המת, אין לי אלא בן תשעה, בן שמונה בן שבעה בן ששה בן חמשה מנין, תלמוד לומר וילדה כל שתלד, אי וילדה אין לי אלא הולד, מנין המפלת סנדל או שיליא ושפיר המרוקם והיוצא מחותך, ת"ל כי תזריע וילדה כל זרע שילדה, יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים תהא טמאה, ת"ל זכר מה זכר מיוחד שיש בו מצורת האדם יצאו אלו שאין בהן מצורת האדם, יכול המפלת בריית הגוף שאינו חתוך, בריית ראש שאינו חתוך, מי שיש לו שני גבין ושני שדראות הואיל ויש בו מצורת האדם תהא טמאה, ת"ל וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול מה זה מיוחד שראוי לבריית נשמה יצאו אלו שאינן ראויים לבריית נשמה, וטמאה היא טמאה ואין הולד טמא, והלא דין הוא ומה היא שהולד גרם לה טומאה טמאה, ולד שגרם טומאה אינו דין שיהא טמא, שעיר המשתלח יוכיח שגרם טומאה וטהור, לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה תאמר בולד שיש לו טומאה הואיל ויש לו טומאה יהא טמא, ת"ל וטמאה, היא טמאה ואין הולד טמא, וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון, והלא דין הוא מטמא במת ומטמא בולד מה מצינו כשהיא מטמאה במת אינה סופרת שבעה אלא לטומאה האחרונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד אחרון, או כלך לדרך זו מטמאה בדמים ומטמאה בולד מה מצינו כשהיא מטמאה בדמים אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד ראשון, נראה למי דומה דנין טומאה שממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר, ואל יוכיחו דמים שהם מגופה, או כלך לדרך זו דנין טומאה שהיא ממנה מטומאה שהיא ממנה ואל תוכיח טומאת המת שאינה ממנה, ת"ל וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון:
(ו) וטמאה שבעת ימים שאלו תלמידיו את ר"ש מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להם שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן, מתקיף לה רב אשי הא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא ועוד קרבן שבועה בעי לאתויי, ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה נקבה לי"ד, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, ומפני מה אמרה תורה מילה בשמיני שלא יהיו כל העולם שמחין ואביו ואמו עצבים, היה ר' מאיר אומר מפני מה אמרה תורה נדה לז' מתוך שרגיל בה קץ בה אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה:
(ז) שבעת ימים, יכול בין סמוכין בין מפוזרים ת"ל כימי נדתה מה ימי נדתה סמוכין אף ימי לידתה סמוכין, כימי נדת דותה תטמא כימי נדתה כך ימי לידתה מה ימי נדתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת שבעה עולה לה אף ימי לידתה אין ראוים לזיבה ואין ספירת ז' עולה בהן, דותה תטמא לרבות את בועלה, דותה תטמא לרבות את הלילות, דותה תטמא לרבות את היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה נקיים:
(ח) וביום השמיני ימול זה שאמר הכתוב תן חלק לשבעה וגם לשמונה, לשבעה אלו ימי הנדה, וגם לשמונה [אלו] ימי המילה, אמר הקדוש ברוך הוא אם שמרת ימי הנדה אני נותן לך בן ואתה מלו לשמונה, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי השבת, וגם לשמונה אלו שמונת ימי המילה ורבי יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג, כשהוא אומר וגם לרבות את העצרת ואת ראש השנה ואת יום הכפורים רבי נחמיה אומר תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה, וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה, רבי שמעון פתר קריא בנשיאים תן חלק לשבעה ביום השביעי נשיא לבני אפרים, וגם לשמונה ביום השמיני נשיא לבני מנשה, רבי לוי אמר תן חלק לשבעה אלו שבעת ימי החג וגם לשמונה דכתיב ביום השמיני עצרת, רבי עזרא בשם רבי סימון פתר קריא במלואים, תן חלק לשבעה כי שבעת ימים ימלא את ידכם, וגם לשמונה ויהי ביום השמיני קרא משה, זה שאמר הכתוב יספת לגוי ה' יספת לגוי אמר הנביא רבון העולמים נתת לעכו"ם שלוה ולא קלסוך עליה, אתה נותן לו בן אינו מוהלו אלא מגדלו לפי נימוסו, הגדיל מוליכו לבית אלילים שלו ומכעיסך, אתה נותן לו בית הוא מעמיד בתוכה אלילים, אתה מרבה להם י"ט אוכלין ופוחזין ונכנסין לבתי תרטיאות ולבתי קרקסיאות ומכעיסים אותך בדבריהם ובמעשיהם, הוי יספת לגוי שמא קראך ה' ונכבדת אבל ישראל יספת [לגוי] ונכבדת אתה נותן לו בן הוא מוהלו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודהו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומברכך בכל יום ברכו את ה' המבורך, אתה נותן לו בית הא קובע בו מזוזה, גג הוא עושה לו מעקה, אתה נותן להם ימים טובים הם אוכלים ושותים ושמחים ונכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומרבים בתפלה ומרבין בקרבנות ומרבין במוספין וביום השמיני ימול בשר ערלתו אין כתיב כאן שיוציא יציאות ראה כמה ישראל מחבבין את המצות כמה הם מוציאים הוצאות כדי לשמרם אמר הקדוש ברוך הוא אתם משמחין את המצות אני מוסיף לכם שמחה שנאמר ויספו ענוים בה' שמחה, שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, אמר ליה של בשר ודם נאים, אמר ליה הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות נאים מהם, אמר ליה לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא דברים שהם מצוים בבני אדם, אמר ליה למה אתם מלים אמר ליה אף אני יודע שעל דברים אלו אתה שואל ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בשר ודם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביא לו שבולים וגלוסקאות אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, אמר לו הואיל והוא חפץ במילה למה אינו מהול ממעי אמו, אמר לו לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא לצרף בהם, וכך אמר דוד כל אמרת ה' צרופה, ואומר אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו:
(ט) תנו רבנן ערל ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אין נימולים אלא ביום, רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר בזמנן אין נימולים אלא ביום, שלא בזמנן נמולים בין ביום ובין בלילה, מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן וביום, כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום, שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה, איתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן אין לי אלא נימול בשמיני שאינו נימול אלא ביום, מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ת"ל וביום, ואפילו למאן דלא דריש וא"ו וא"ו ה"א דריש, אישתיק, בתר דנפק אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש ראיתם לבר פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה, אמר ליה דידיה היא, מתניתא היא, היכא תני לה בתורת כהנים, נפק תנייה בתלתא יומי וסברה בתלתא ירחי:
(י) אמר תלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא לפני רבי עקיבא צריך לאמרו אלו נאמר וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול שומע אני שבעה ושמונה הרי חמשה עשר, תלמוד לומר וביום, אמר ליה רבי עקיבא צללת במים אדירים והעלית חרס בידך [והלא] כבר נאמר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם וביום, מלמד שכל היום כשר למילה, אבל זריזין מקדימין למצות שכך מצינו באברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר וגו'. בשמיני ימול ואפילו בשבת הא מה אני מקיים מחלליה מות יומת חוץ מן המילה, או מקיים אני מחלליה מות יומת אף במילה הא מה אני מקיים וביום השמיני ימול חוץ מן השבת, ת"ל וביום ואפי' בשבת:
(יא) רבי אליעזר אומר מילה וכל מכשיריה דוחין את השבת אמר קרא וביום השמיני ואפילו בשבת, עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא במכשירי מילה אבל מילה גופה דברי הכל דחיא שבת, מנלן אמר רבי יוחנן ביום ואפילו בשבת, הא מיבעי ליה ביום ולא בלילה, ההיא מבן שמונת ימים נפקא, תניא כוותיה דרבי יוחנן ובשמיני ימול ואפילו בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות, אבל מילה דחיא שבת מקל וחומר, ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה דוחה אותה, שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה, הדר אמר ממאי דצרעת חמירא דילמא שבת חמירא שכן יש עונשין ואזהרות הרבה, וממאי משום דחמירא צרעת דילמא משום דגברא הוא דלא חזי ומה אני מקיים שמיני ימול חוץ משבת תלמוד לומר וביום ואפילו בשבת, וקל וחומר לפקוח נפש שהוא דוחה את השבת (כתוב ברמז שנ"ז):
(יב) ימול בשר ערלתו. ואע"פ שיש שם בהרת ומה אני מקיים השמר בנגע צרעת בשאר מקומות חוץ מן המילה דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אינו צריך שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש, אמר מר בשר אע"פ שיש שם בהרת הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא [אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור, רבא אמר אפילו תימא רבי שמעון], מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות:
(יג) תנו רבנן ערלתו ודאי דוחה את השבת ספק אין דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, רבי יהודה אומר אנדרוגינוס דוחה את השבת וענוש כרת (כתוב ברמז תרע"ו), ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת, שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אינו צריך, אמר ר"ש בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מי שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מפני שערלה כבושה היא, על מה נחלקו על שנתגייר מהול, שבית שמאי אומרים צדיך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך, אמר רבא אמר רב אמי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול, א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה, אמר ליה נתנה תורה ונתחדשה הלכה:
(יד) ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, איתמר רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, לוי אמר שני מעינות הן נפתח הטמא נסתם הטהור נפתח הטהור נסתם הטמא, מאי בינייהו, איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ומתוך י"ד לאחר י"ד מתוך ארבעים לאחר ארבעים מתוך שמונים לאחר שמונים, לרב רישא לקולא וסיפא לחומרא, ללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא, והלכתא כוותיה דרב בין לקולא בין לחומרא האשה שהפילה ולדות הרבה הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים [נקבה] והמפלת תאומים רבי יהודה אומר מביאה על הרביעי, קתני האשה שהפילה ולדות הרבה מנלן, דתני תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת וגו' מלמד שמביאה קרבן על ולדות הרבה, יכול אף על הלידה ועל הזיבה, אלא מעתה אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה הוא הדין דאין מביאה אלא קרבן אחד, אימא הכי יכול אף הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת, ת"ל זאת וגו', תא שמע ששים יכול בין רצופין בין מפוזרין, ת"ל יום מה יום כלו רצוף אף ששים כולן רצופין, מני הא אילימא רבנן, מי אית להו לרבנן מפוזרין, אלא רבי יהודה היא ומדקא יהיב ליה ששים רצופין על הדדי שמע מינה חומרא אית ליה לרבי יהודה קולא לית ליה, אמר אביי ת"ש שלשים יכול בין רצופין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום כלו רצוף אף שלשים רצופין, מני הא אילימא רבנן וכו', אמר רב אשי ת"ש ששת ימים יכול בין רצופין בין מפוזרין ת"ל ששים מה ששים כולן רצופין, מני אילימא רבנן וכו', ושלשים יום ושלשת ימים מה תלמוד לומר שיכול נקבה שימי טומאתה מרובין ימי טהרתה מרובין, זכר שימי טומאתו מועטין אינו דין שיהו ימי טהרתו מרובין, תלמוד לומר ושלשים יום ושלשת ימים תשב להביא את המקשה בתוך אחד עשר יום שתהא טהורה מן הזיבה, יכול תהא טהורה מן הלידה ת"ל דותה תטמא, בדמי טהרה אע"ג שרואה, תנו רבנן תשב לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה שכל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד ורבי אליעזר מטמא, אמרו ליה לרבי אליעזר ומה במקום שהחמיר בדם השופי שלפני הולד הקל בדם השופי שלאחר הולד, מקום שהקל בקושי שלפני הולד אינו דין שנקל בקושי שלאחר הולד, אמר להם דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ממה הקל עליה מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה, א"ל הרי אנו משיבין אותך לשון אחרת ומה אם במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד הקל בקושי שעמו, מקום שהקל בשופי של אחר הולד אינו דין שנקל בקושי שעמו, אמר להם אפילו משיבים אתם אותי כל היום כלו דיו לבא מן הדין להיות כנדון ממה הקל עליה מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה, אמר רבא בהא זכינהו רבי אליעזר לרבנן לאו אמריתו דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ה"נ כתיב וטהרה ממקור דמיה, מחמת עצמה ולא מחמת ולד, ואימא בימי נדה נדה, בימי זיבה טהורה, אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן (כתוב ברמז תק"ב), בכל קדש לא תגע אמר עולא א"ר שמעון ב"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה דאמר קרא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה רבינא אמר לענין מלקות איתמר כי אתא רבין אמר רבי אבהו לטמא שנגע בקדש איתמר, [דאיתמר] טמא שנגע בקדש רבי שמעון ב"ל אמר לוקה שנאמר בכל קדש לא תגע, רבי יוחנן אמר אינו לוקה ההוא בתרומה כתיב, ורבי שמעון בן לקיש האי קרא להכי הוא דאתא האי מבעי ליה אזהרה לאוכל בשר קדש [דאיתמר אזהרה לאוכל בשר קדש] מנין, רבי שמעון בן לקיש אמר בכל קדש לא תגע, רבי יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טומאתו מביאת מקדש מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר, טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, אזהרה לאוכל מדאקיש קדש למקדש, תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל הכתוב מדבר, או אינו אלא אזהרה לנוגע, ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה והנוגע נטילת נשמה מי איכא אלא באכילה ואכתי מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דריש לקיש אמר לוקה בכל קדש לא תגע לא שנא לפני זריקה לא שנא לאחר זריקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה, ר"י לטעמיה דאמר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו, וכי כתיב ההוא לאחר זריקה הוא, אם כן לימא קרא בקדש מאי בכל קדש שמע מינה תרתי נגיעת קדש ואכילת קדש, לישנא אחרינא ההוא מכל קדש נפקא, אמר אביי מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל לוקה דא"ק והבשר לרבות עצים ולבונה, והא עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפילו הכי רבינהו קרא, ורבא אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר דברי הכל אינו לוקה, מאי טעמא כיון דלא קרינן ביה וטומאתו עליו ונכרתה לא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הכא במאי עסקינן שקדשם בכלי דנעשו כמי שקרבו מתיריו דתנן כל שיש לו מתירין משקרבו מתיריו ושאין לו מתירין משקדשו בכלי, ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, אזהרה לאוכל מנין ת"ל ולא יאכל מן הקדשים, או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה, והא דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, הכי קאמר רחמנא נגיעה כי אכילה:
(טו) בכל קדש לא תגע יכול במעשר ת"ל ואל המקדש לא תבא מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה יצא מעשר שאין בו נטילת נשמה, אי מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת אף קודש האוכלו בטומאה ענוש כרת יצאת תרומה, ת"ל בכל קדש לרבות את התרומה, אי מה קדש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה מנין שלא תכנס בגלוטנקא, תלמוד לומר ואל המקדש לא תבא, עד מלאת ימי טהרה לרבות את היולדת נקבה, תניא גגין הללו אין אוכלין שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה:
(טז) ואם נקבה תלד יוצא דופן אין אמו מביאה קרבן לידה ור' שמעון מיחייב, מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא ואם נקבה תלד לרבות לידה אחרת ומאי היא יוצא דופן, ורבנן מאי טעמא אמר קרא אשה כי תזריע עד שתלד במקום שמזרעת, נקבה אין לי אלא נקבה טומטום ואנדרוגינוס מנין, ת"ל ואם נקבה תלד אין הדבר תלוי אלא בלידה, וטמאה שבועים שני שבועות שהן י"ד יום:
(יז) שאלו את רבי יהודה בן רועץ אקרא אני שבעים תהא טמאה שבעים לנדתה, אמר להם טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאתה כפלים בזכר, לאחר שנפטרו יצא מחזר אחריהם אמר להם בני לא הייתי צריך ליזקק לכם מפני שיש אם למקרא, אלא זו תשובה לדבר, והלא דין הוא טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה ימי טהרתה כפלים בזכר אף ימי טומאה כפלים בזכר, או כלך לדרך זו, זכר שימי טהרתו מועטין ימי טומאתו מועטין, נקבה שימי טהרתה מרובין אינו דין שיהו ימי טומאתה מועטין, ת"ל וטמאה שבועים שני שבועות שהן ארבעה עשר יום וששים יום וששת ימים מה תלמוד לומר שיכול זכר שימי טומאתו מועטין ימי טהרתו מועטין נקבה שימי טומאתה מרובין אינו דין שיהו ימי טהרתה מועטין, תלמוד לומר וששים יום וששת ימים:
(יח) תניא אמר רבי ישמעאל (נאמר) טמא וטהר בזכר טמא וטהר בנקבה מה כשטמא וטהר בזכר יצירתו כיוצא בו אף כשטמא וטהר בנקבה יצירתה כיוצא בה, א"ל אין למדין יצירה מטומאה, א"ל לרבי ישמעאל מעשה בקלפטרא מלכת אלכסנדריא שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקו ומצאו זה וזה לארבעים ואחד אמר להן אני מביא לכם ראיה מן התורה ואתם מביאין לי ראיה מן השוטים מאי מן התורה אמר קרא תלד הוסיף לך הכתוב לידה אחרת בנקבה, ומאי ראיה מן השוטים אימור הך דנקבה קדים ואיעבר ארבעים יומין קמי זכר, ורבנן סברי סמא דנפצא אשקינהו, ור' ישמעאל איכא גופא דלא מקבל סמא:
(א) טמא שאינו אוכל בתרומה מנא לן אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל אמר קרא איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' איזהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן הוי אומר זה תרומה, ואימא חזה ושוק אינה בחוזרת, תרומה נמי אינה בחללה, חללה לאו זרעא דאהרן היא וממאי דהאי עד אשר יטהר עד דעביד הערב שמש אימא עד דמייתי כפרה, לא סלקא דעתך דתנא רבי ישמעאל בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר הכתוב מדבר דומיא דטמא נפש דלאו בר כפרה הוא, ואימא הני מילי דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה, ותו הא דתניא טבל ועלה אוכל במעשר, הערב שמש אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים מנא לן, אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי ולא יאכל מן הקדשים וגו' הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים, ואיפוך אנא, מסתברא תרומה עדיפה שכן מחפ"ז, אדרבה מעשר עדיף שכן הדס ט"ב אפילו הכי מיתה עדיפא, רבא אמר בלא מיתה עדיפא נמי לא מצית אמרת, אמר קרא נפש איזהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר, ואכתי ה"מ דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה עד דמייתי כפרה, אמר אביי תרי קראי כתיבי ביולדת ובמלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי טהרה וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן לתרומה כאן לקדשים, ואיפוך אנא מסתברא קדש חמור שכן פנ"ק עכ"ס, אדרבה תרומה חמורה שכן מחפ"ז, הנך נפישן, רבא אמר בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת אמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה טהרה מכלל דהיא טמאה ואס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא שמע מינה בתרומה, ומי מצית אמרת תרומה כתיבא הכא והתניא בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה, גיורת ושפחה בני מיכל בתרומה נינהו, אלא קרא מילי מילי כתיב, ותלתא קראי בתרומה למה לי, צריכא דאי מעד אשר יטהר לא ידענא במאי, כתב רחמנא ובא השמש וטהר ואי כתב רחמנא ובא השמש וטהר הוה אמינא דלאו בר כפרה נינהו אבל דבר כפרה אימא עד דמייתי כפרה, כתב רחמנא עד מלאת וגו', ולהך תנא דפליג עליה דר' ישמעאל דאמר בזב שלש ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר והאי עד אשר יטהר עד דמייתי כפרה תרי קראי בקדשים למה לי, צריכא דאי כתב רחמנא ביולדת משום דמרובה טומאתה אבל בזב אימא לא, ואי כתב רחמנא בזב דלא הותר מכללו אבל יולדת אימא לא צריכא, במים וטמא עד הערב למה לי, א"ר זירא לנגיעה דתניא וטמא יכול לכל תלמוד לומר וטהר, אי וטהר יכול לכל ת"ל וטמא, הא כיצד כאן למעשר וכאן לתרומה, ואיפוך אנא מסתברא כי היכי דחמירא אכילה דתרומה מאכילה דמעשר הכי נמי חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר, ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע וכו' כדלעיל:
(ב) ובמלאת יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא, יכול לא תביא על לידה שלפני מלאת אבל תביא על לידה שלאחר מלאת, ת"ל ביום מלאת, ביום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא, המפלת לאור שמונים ואחד בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין, תניא אמרו להם ב"ה לב"ש הרי הוא אומר או לבת לרבות אור פ"א, אמרו ב"ה לבית שמאי מאי שנא אור פ"א מיום פ"א אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן, א"ל ב"ש לא אם אמרת ביום פ"א שכן יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן תאמר במפלת לאור פ"א שלא יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן, אמרו להם ב"ה הרי המפלת ביום פ"א שחל להיות בשבת תוכיח שלא יצאה בשעה שראויה להקריב בה קרבן וחייבת בקרבן, א"ל ב"ש לא אם אמרת ביום פ"א שחל להיות בשבת שאע"פ שאין ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן צבור תאמר במפלת לאור פ"א שכן לילה אין ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן צבור, הדמים אין מוכיחין שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאים ופטורה מן הקרבן, תניא כבש בן שנתו לעולה, שנתו ולא שנה למנין עולם, ובן יונה או תור לחטאת או זה או זה, והלא דין הוא ומה אם במקום שלא כשרה חטאת העוף עם עולת בהמה כשרה חטאת בהמה עם עולת בהמה, כאן שכשרה חטאת העוף עם עולת בהמה אינו דין שתכשר חטאת בהמה עם עולת בהמה, ת"ל ובן יונה או תור לחטאת או זה או זה, ובן יונה או תור מלמד ששניהם שקולין זה כזה, וכפר עליה הכהן וטהרה מחוסר כפורים מנלן דאמר קרא וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה ואמר מר טמא ששימש במיתה והקריבו מה ת"ל מפני שטעונה שנים, יכול שנים מעכבים אותה ת"ל והקריב אחד מעכבה ואין שנים מעכבין, איני יודע אם חטאת אם עולה, כשהוא אומר וכפר מה מצינו בכל התורה כולה כפרה בחטאת אף כאן כפרה בחטאת, וטהרה לאכול בזבחים, ממקור מלמד שכל דמים שרואה אינן אלא מן המקור, דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה, חמשה דמים טמאין בה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג, בית שמאי אומר אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, וב"ה מטהרין, הירוק עקביא בן מהללאל מטמא, מנלן דאיכא דם טהור דילמא כל דם דאתי מינה טמא, אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם ואי דם טהור ליכא במאי פליגי זקן ממרא ורבנן וממאי דהני טמאים והני טהורין ודם מנלן דאדום הוא דאמר קרא ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא ואימא אדום ותו לא, אמר קרא דמיה דמיה הרי כאן ארבע, והא אנן חמשה תנן, א"ר חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה, ולב"ש ולעקביא בן מהללאל לית להו דמיה דמיה, איבעית אימא לית להו, ואיבעית אימא לאו אמר רבי חנינא שחור אדום הוא אלא שלקה הכא נמי מילקא הוא דלקו:
(א) אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן, אלא מעתה זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה קטנה בת לידה היא ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כדברי ר' יהודה, דתניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שחייבת:
(ב) דם טהרה של מצורעת ב"ש מטהרין וב"ה אומרים כרוקה וכמימי רגליה מאי טעמא דב"ה א"ר יצחק לזכר לרבות מצורע למעינותיו, לנקבה לרבות מצורעת למעינותיה, מאי מעינותיה אילימא שאר מעינותיה מזכר נפקא אלא לדמה לטמא דם טוהר שלה, וב"ה אמרי לך האי לזכר מיבעי ליה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן (נקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה), וב"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן:
(ג) תורת היולדת האשה שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה, מעשה שעמדו קנין בירושלים בדינרי זהב, א"ר שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינר כסף, נכנס לב"ד ולמד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה עמדו קנין בו ביום ברבעתים, יכול אף על הלידה ועל הזיבה תביא קן אחד ת"ל זאת לזכר או לנקבה להביא המפלת סנדל או שיליא ושפיר מרוקם:
(ד) תנו רבנן האומר הרי עלי בסלע למזבח מביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע אלא כבש, ממאי מדאמר רחמנא איל אשם בכסף שקלים מכלל דכבש בן שנה בסלע, ומדכתיב כבש בן שנתו ותנן עמדו קנין בו ביום ברבעתים, ומדחס רחמנא עליה דדלות למהוי חד משיתסר בעשירות חס נמי רחמנא עליה דדלי דלות למהוי חד משיתסר בדלות, אם כן דלות כמה הוי רבעא וכמה פריטי מ"ח, חד משיתסר כמה הוי דדלות תלתא פריטי, א"כ מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה, אמאי פרוטה הא אמרת עשירית האיפה דלי דלות היא ואמרת חד משיתסר דדלות הוא וחשבינן דתלתא פריטי הווין, תנא מיולדת יליף דמתיא פרידה אחת תחת כבש דהוה חד מתלתין ותרין דכבש, ועד כאן דלי דלות כמה הוי חד משיתסר בדלות דמהיכא יליף מכבש עד כאן פרוטה ופלגא הוי, אמר רבינא כולי מילתא מיולדת יליף וה"ק מדחס עלה דדלות למהוי חד מתלתין ותרין בעשירות ומאי היא יולדת, חס נמי רחמנא עליה דדלי דלות ומאי עשירית האיפה למהוי הד מתלתין ותרין בדלות, א"ה נכי דרבעא דפרוטה הוי, ה"נ ולאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה למקדש:
(ה) ואם לא תמצא ידה די שה אין אומרים לה ללוות וא"א לה לעסוק באומנות, יש לה שה ואין לה צרכיו מנין שתביא קרבן עני ת"ל די שה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה שנים היא מביאה ואין מביאה שלשה, והלא דין הוא זו מביאה מן השג יד ומצורע מביא מן השג יד מה מצורע מביא אחד תחת אחד אף זו תביא אחד תחת אחד, או כלך לדרך זו, זו מביאה מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד אף זו תביא שנים תחת אחד, נראה למי דומה דנין מחוסר כפורים ממחוסר כפורים ואל יוכיח מטמא מקדש שאין מחוסר כפורים, או כלך לדרך זו דנין מי שאין עני שלו מביא בהמה ממי שאין עני שלו מביא בהמה [ואל יוכיח מצורע שעני שלו מביא בהמה] תלמוד לומר ולקחה שתי תורים או וגו' שנים היא מביאה ואין מביאה שלשה, אחד לעולה ואחד לחטאת כל מקום שנתחלפה חטאת הקדים חטאת לעולה, כאן שנתחלפה עולה הקדים עולה לחטאת, בכל מקום ששנים באים תחת חטאת הקדים חטאת לעולה כאן שאינן באין שנים תחת חטאת הקדים עולה לחטאת, בכל מקום שהיא באה על חטא הקדים חטאת לעולה כאן שאינה באה על חטא הקדים עולה לחטאת,
(ו) דבר אחר מה ת"ל אחד לעולה ואחד לחטאת לפי שנאמר אחד חטאת ואחד עולה שאם הביאה חטאתה תחלה תביא עולתה ממין חטאתה, מנין שאם הביאה עולתה תחלה תביא חטאתה ממין עולתה ת"ל אחד לעולה ואחד לחטאת, ד"א שאם הביאה חטאתה תור ועולתה בן יונה תכפיל ותביא עולתה תור, עולתה תור וחטאתה בן יונה תכפיל ותביא עולתה בן יונה, בן עזאי אומר הולכין אחר הראשון אחד עולה ואחד חטאת וכפר מלמד שכפרה בחטאת, וטהרה לאכול בזבחים אמר רב חסדא אין הקנין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים או בעשית כהן, אמר קרא ולקח ועשה או בלקיחה או בעשיה:
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו, תנן התם תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה, דתנו רבנן איש איש מה ת"ל איש איש לרבות בן יום אחד שמטמא בזיבה, ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר אינו צריך הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל דהו זכר לנקבה כל שהיא נקבה, א"כ מה תלמוד לומר איש איש דברה תורה כלשון בני אדם, ומטמא בנגעים שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו אדם כל דהו, וטמא טומאת מת דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפשות כל דהו, זוקק ליבום כתיב כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, ופוטר מן היבום בן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה, ומאכיל בתרומה דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו קרי ביה יאכילו, ופוסל מן התרומה וזרע אין לה אמר רחמנא והא אית לה, מאי איריא זרע אפילו עובר נמי דכתיב בנעוריה פרט למעוברת, צריכא דאי כתב רחמנא וזרע אין לה משום דמעיקרא חד גופא והשתא תרי גופי אבל הכא דמעיקרא חד גופא והשתא חד גופא אימא תאכל צריכא, ואי כתב רחמנא בנעוריה משום דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא אבל התם דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא סריקא אימא לא צריכא, ופוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה לאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל, נוחל ומנחיל נוחל בנכסי (האח) [האם] להנחיל לאחין מן האב ודוקא יום אחד אבל עובר לא, מ"ט הוא מת ברישא, מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה מ"ט וילדו לו בעינן, בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים יכיר בעינן והא ליכא, וההורגו חייב שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם לענין אבלות, ודלא כר' שמואל בר גמדא דאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל, אי נמי דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו:
(ב) אדם כי יהיה בעור בשרו, מה ת"ל לפי שנאמר איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות כהות לבנות אין צריך לומר בהרות שאין בהם מראות נגעים, שאם היה בגוי ונתגייר, בקטן ונולד, בקמט ונגלה, בראש ובזקן בשחין ומכוה, ובקדח ובמורדין, וחזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טהורין, נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר ר' אלעזר בן עזריה מטהר, רבי אלעזר בן חסמא אומר להקל טהור, להחמיר תראה כתחלה, רבי עקיבא אומר בין להקל בין להחמיר תראה כתחלה לכך נאמר אדם כי יהיה וגו':
(א) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בשורה היא להם שנגעים באין עליהם דברי ר"י, ר"ש אומר פרט לנגעי אונסין, ולר"ש נגעי אונסין מי לא מיטמו והתניא אדם כי יהיה מדבור ואילך, והלא דין הוא טמא בזב וטמא בנגעים מה זב מדבור ואילך אף נגעים מדבור ואילך, לא אם אמרת בזב שאין מטמא באונס תאמר בנגעים שכן מטמא באונס תלמוד לומר אדם כי יהיה מדבור ואילך, רבא אמר פרט לנגעי רוחות, רב פפא אמר פרט לנגעי כשפים, וק"ו ומה זבין שטומאתן וטהרתן בכל אדם פרט בהם לפני הדבור נגעים שאין טומאתן וטהרתן אלא בכהן אינו דין שיפרוט בהן לפני הדבור, לא אם אמרת בזבין שלא טמא בהן אונסין וכו', כי יהיה בעור בשרו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ושער בנגע הפך לבן יכול אין לי אלא מקום שראוי לגדל שער לבן, מקום שאין ראוי לגדל שער לבן מנין, בעור בשרו ריבה, שאת זו השאת, בהרת זו הבהרת, ספחת שני לבהרת, ומראהו עמוק שני לשאת, מה לשון שאת [מובהקת] כמראה הצל שהן גבוהין ממראה חמה, מה לשון עמוק עמוקה כמראה חמה העמוקה ממראה הצל, מה לשון ספחת טפלה שנאמר ספחני נא אל אחת הכהונות, והיה מלמד שמצטרפים זה עם זה לפטור להחליט ולהסגיר, בעור בשרו בעור בשרו (שלא) [של] נראה, מכאן אמרו בהרת עזה נראית בגרמני [כהה] כהה נראית בכושי [עזה], רבי ישמעאל אומר בית ישראל אני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים, ר' עקיבא אומר יש לציירים סממנים שהם צרין צורות שחורות לבנות ובינוניות ומביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותראה כבינוני, ר"י אומר כתוב אחד אומר בעור בשרו וכתוב אחד אומר בעור הבשר מצינו שמראות נגעים להקל אבל לא להחמיר, רואה הגרמיני בבשרו להקל נמצאת מקיים בעור בשרו, את הכושי כבינוני להקל נמצאת מקיים בעור הבשר, וחכמים אומרים זה וזה בכבינוני, והיה בעור בשרו לנגע צרעת מלמד שמצטער ממנו, מנין אף אחרים רואין אותו כשהוא מצטער ממנו ת"ל (והיה) [לנגע], צרעת כגריס והלא דין הוא נאמר כאן טמא וטמא במחיה מה מחיה בכגריס אף כאן בכגריס, לא אם אמרת במחיה שצריכה כעדשה תאסר בשער לבן שאין מקום שער לבן צריך כלום, ת"ל צרעת כגריס:
(ב) והובא אל אהרן הכהן, מה ת"ל לפי שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו בשר חי אף ריבים ביום, ומה נגעים שלא בסומא דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומא ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה, ודין הוא ממונו בשלשה גופו לא כ"ש תלמוד לומר והובא אל הכהן הא למדת כהן אחד רואה את הנגעים, והובא אל אהרן אין לי אלא אהרן מנין לרבות כהן אחר תלמוד לומר הכהן, מנין לרבות בעלי מומים ת"ל מבניו, יכול שאני מרבה חללין ת"ל הכהנים יצאו חללין, מנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד אם סופנו לרבות כל ישראל מה ת"ל הכהנים מלמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי הכהנים, הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אע"פ שהוא [שוטה] אמור טמא והוא אומר טמא או אמור טהור והוא אומר טהור, רבי אומר מה ת"ל אל אחד מבניו הכהנים לפי שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וגו' הקיש דינים לנגעים מה נגעים ביום אף דינים ביום, מה נגעים שלא בקרובים אף ריבים שלא בקרובים, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה קל וחומר אם ממונו בשלשה גופו לא כל שכן, ואם כן למה נאמר או אל אחד מבניו מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים, וראה הכהן את הנגע שיהו עיניו בו בשעה שרואה אותו, בעור הבשר הבינוני, בעור הבשר שיהיה רואה עור הבשר עמו כולו כאחד, רבי יוסי בר' יהודה אומר מה ת"ל בעור הבשר שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון שאם היה סמוך לראש ולזקן לשחין ולמכוה ולקרח אין טמא, שער, מיעוט שער שתי שערות, בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו, בנגע הפך לא קודם, מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא, ואם שער לבן קדם לבהרת טהור אם ספק טמא, ורבי יהושע מטהר, ושער בנגע הפך לבן מכאן אמרו שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא וכמה יהא לבנונית רבי מאיר אומר כל שהוא וחכמים אומרים כשעור, א"ר מאיר שלא יהא אדם מדמה (שבקולם) [שבכולם] הן נידונין אלא (היה) [חוד] שער לבן טמא, אין לבן טהור, לבן, ולא אדום ולא ירוק ולא שחור, אוציא את כולן ולא אוציא את שער צהוב ודין הוא ומה אם שער לבן שאין סימן טמא בנתק והרי הוא סימן טמא בנגע, שער צהוב שסימן טמא בנתק אינו שיהא סימן טמא בנגע, ת"ל לבן ולא צהוב, ומראה הנגע עמוק ולא ממשה עמוק, ומראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק, ומראה הנגע עמוק לרבות לו מראה רביעי, הוא אין לו מראה חמישי אמר רב פפא האי שמשא סומקתא היא תדע דהא סמקא צפרא ופניא, והא דלא חזיא כולי יומא נהורא הוא דלא בריר, מתיבי מראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל, והא התם דלבן הוא, כמראה חמה ולא כמראה חמה, כמראה חמה עמוקה ולא כמראה חמה דאלו התם לבן והכא אדום, ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא והא סמקא צפרא ופניא, בפניא דחלפא אפיתחא דגיהנם, בצפרא חלפא אוורדי דגן עדן, ואית דאמרי איפכא, ומראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת היא מה תלמוד לומר לפי שנאמר וטמאו הכהן לא יסגירנו הא למדנו שאין מסגירין את המוחלט, מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט, ת"ל לא יסגירנו כי טמא כל שנקרא עליו [שם] טמא אין זקוק לו, יכול לא יאמר לו הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה מוחלט בזה ומוסגר בזה (מוסגר בזה ובזה) מוחלט בזה ובזה, תלמוד לומר נגע וראה צרעת וראה, וראהו כלו כאחד כגריס, שאם היה על ראש חטמו שופע אילך ואילך אינו טמא, מכאן אמרו עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם אינן מטמאין משום מחיה, ראשי אצבעות ידים ורגלים, ראשי אזנים, ראש החוטם, ראש הגויה, וראשי דדים של אשה, רבי יהודה אומר אף של איש ותני עלה בכולן עבד יוצא בהן לחירות, בן עזאי אומר אף הלשון, רבי אומר אף הסירוס, סירוס דמאי אילימא סירוס דגיד היינו גויה, אלא סירוס דביצים רבי אלעזר אומר היבלות והדלדולים והמסמרות אינן מטמאין משום מחיה, וטמא אותו, אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סמני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל כהן, א"ר עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע כשהולכין לכרך נדבת בתוך הסגר מהו אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל כהן טהור לאחר חלוטו טמא, התחלתי מביא להם ראיה אחד עומד לפני כהן בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן, ומאימתי טהרתו ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר וטהר הימנו וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו:
(ג) ואם בהרת לבנה מנא לן דבהרת עזה היא אמר אביי אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה, תנו רבנן בהרת עמוקה וכן הוא אומר מראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל, שאת אין אלא גבוה, וכן הוא אומר על ההרים הרמים ועל הגבעות הנשאות, ספחת אין ספחת אלא טפלה, וכן הוא אומר ספחני נא אל אחת הכהונות, אשכחן טפלה לשאת טפלה לבהרת מנא לן, אמר רבי זירא נאמר לבנה בשאת ונאמר לבנה בבהרת מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפלה אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפלה, במתניתא תנא הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפלה לשאת כך טפלה לבהרת, שאת כצמר לבן אמר רב ביבי כצמר נקי בן יומו שמכבנים אתו למילת, בהרת לבנה אין לי אלא בהרת מנין לרבות את השאת, תלמוד לומר למטה שאת לבנה, מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר ואם בהרת, יכול כשם שהיא שלישית לכתוב כך תהא שלישית במראות, ת"ל לבנה היא, אין למעלה הימנה, כמה תהא לבנוניתה כשלג שנאמר והנה מרים מצורעת כשלג, יכול כל מראה שלג יהו טמאין ושאר כל המראות יהו טהורין ת"ל בוהק, בהק טהור, למעלה הימנו טמא, מכאן אמרו מראות נגעים שנים שהן ד' בהרת עזה כשלג, שניה לה כסיד ההיכל שאת כקרום ביצה, שניה לה כצמר לבן דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה, הפתוך שבשלג כיין המזוג (בשלג), פתוך שבסיד כדם מזוג בחלב דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין מזוג במים אלא שלג עזה, של סיד דיהה הימנה, רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים שלשים וששה, עקביא בן מהללאל אומר מראות נגעים שבעים ושנים, א"ר יוסי שאל יהושע בנו של רבי עקיבא את רבי עקיבא אמר ליה מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה אמר ליה אם לאו מה יאמרו, אמר ליה יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א"ל מלמד שמצטרפין זה עם זה, א"ל ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה א"ל מלמד שאם אינו בקי בהם ובשמותן לא יראה את הנגעים, ושערה ולא שער מחיתה, מכאן אמרו בהרת כגריס ובה מחיה בכעדשה ושער לבן בתוך המחיה הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן, הלך שער לבן טמאה מפני מחיה, ורבי שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת, אמרו לו והלא כבר נאמר ושער בנגע הפך לבן נגע זה מכל מקום, ושערה לא שער מקצתה, מכאן אמרו בהרת היא ומחיתה כגריס ושער לבן בתוך הבהרת הלכה מחיה טמאה מפני שער לבן הלך שער לבן טמאה מפני מחיה, ור' שמעון מטהר שלא הפכתו הבהרת כגריס, ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא, ושערה לא הפך והסגיר אם יש בה שער שחור אינו ממעטה, שאלו תלמידיו את רבי יוסי בהרת ובה שער שחור חוששין שמעט מקומה את הבהרת מכגריס, אמר להם בהרת ובה שער לבן חיישינן שמא מעט מקומה את הבהרת מכגריס, א"ל לא אם אמרת בשער לבן שסימן טומאה תאמר בשער שחור שאין סימן טומאה, אמר להם הרי שיש בה עשר שערות לבנות (כולם) [כלום] הם לסימני טומאה אלא שתים חוששין למותר שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס, א"ל לא אם אמרת בשער לבן שהוא מין טומאה תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה, אמר להם אף שער שחור הופך והווה מין טומאה ואומר ושערה לא הפך לבן והסגיר אם יש בה שער שחור אינו ממעטה:
(ד) והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים תחלה, בשביעי יכול בין ביום ובין בלילה תלמוד לומר ביום ולא בלילה, יכול כל מראה היום יהא כשר, תלמוד לומר לכל מראה עיני הכהן מה כהן פרט לשחשך מאור עיניו אף היום פרט [לשחשך] מאור היום, מכאן אמרו אין רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים לא בתוך הבית ולא ביום המעונן לפי שכהה נראית עזה ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה, אימתי רואין בשלישית ברביעית בחמישית בשביעית בשמינית ובתשיעית דברי ר"מ, ר' יהודה אומר ברביעית בחמישית בשמינית בתשיעית, רבי יוסי אומר ברביעית וחמישית ובתשיעית ובעשירית אבל רואה אני את דברי ר"ע, והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או כהה והעז כאלו לא כהה, ולא פשה שאם כנס ופשה כאלו לא (כנס) [פשה], והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלפניו ומלאחריו, וראהו הכהן (זה אהרן) ביום השביעי שנית כהן שראהו בראשונה רואהו בשניה, אם מת רואהו כהן אחר, והנה כהה יכול מי שהוא למטה מארבעה מראות תלמוד לומר הנגע, אי הנגע יכול במראיו תלמוד לומר והנה כהה, הא כיצד כהה (מן הכהה) [ממראיו] ולא למטה מארבעה מראות, והנה כהה העז וכהה כאלו לא העז, הנגע שאם כהה והעז כאלו לא כהה, לא פשה שאם פשה וכנס כאלו לא פשה, הנגע שאם כנס ופשה כאלו לא פשה, אם נאמר בשבוע ראשון למה נאמר בשבוע שני מפני (שבכגריס) [שש בבגד] עומד בראשון ומסגיר ובשני שורף ובאדם העומד בראשון מסגיר ובשני פוטר צ"ל בשבוע ראשון וצריך לומר בשבוע שני, וטהרו הכהן מספחת היא אע"פ שנשתנו מראיה, יכול אע"פ שהלכה לה וחזרה, ת"ל היא, מה יעשה לה, ר' יהודה אומר תראה כתחלה וחכמים מטהרין:
(ה) וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה וטהר מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרין, וכבס בגדיו וטהר יכול הרי הוא מסולק ת"ל אם תפשה טמא, אין לי אלא במראה מנין שלא במראה, ת"ל אם פשה תפשה, החליטו בשער לבן והלך שער לבן ובא שער לבן, וכן המחיה והפשיון בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור הרי זה כמות שהוא כו', החליטו בפשיון והלך הפשיון ובא פשיון וכן שער לבן ובמחיה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור הרי זה כמות שהיה לכך נאמר תפשה, אם פשה תפשה, יכול יהא פשיון מטמא בתחלה, ת"ל אחרי הראותו אל הכהן, יכול אם ראהו הכהן שפושה והולך יזקק לו תלמוד לומר לטהרתו אין נזקק לו אלא משעה שרואה אותו אם לטהרה אם לטומאה, ונראה שנית אל הכהן (כיון) [כהן] שרואהו בראשונה רואהו בשניה, אם מת רואהו כהן אחר. וראהו הכהן והנה פשתה המספחת בעור, הרי זה בא ללמד על הפשיון שאם נשתנו מראיו שהוא טמא, וטמאו הכהן צרעת היא הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בארבעה מראות ובהן [המראות] שהאום מטמא הפשיון מטמא, והלא דין הוא האום מטמא והפשיון מטמא מה האום אין מטמא אלא בארבעה מראות אף פשיון לא יטמא אלא בארבעה מראות, או כלך לדרך זו שער לבן סימן טומאה ופשיון סימן טומאה מה שער לבן מטמא בכל מראה לבן אף פשיון מטמא בכל מראה לבן, נראה למי דומה דנין דבר שמטמא בכל הנגעים מדבר שהוא מטמא בכל הנגעים ואל יוכיח שער לבן שאין מטמא בכל הנגעים, או כלך לדרך זו דנין דבר שסימן טומאה מדבר שסימן טומאה ואל תוכיח טומאת האום שאינו סימן טומאה ת"ל וטמאו הכהן צרעת היא הרי זה בא ללמד על הפשיון שלא יטמא אלא בארבעה מראות, היא פרט לשפשה לבהק, נגע וגו' בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת, למדנו לשאת מטמא במחיה, מנין לרבות שאר המראות, ודין הוא אם מצינו ששוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה, [ועוד] ק"ו אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן שאין שער לבן מטמא בקרחת ובגבחת, לא ישוו כל המראות לשאת לטמא במחיה שהמחיה מטמא בקרחת ובגבחת, לא אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן שהשער לבן מטמא בשחין ובמכוה, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה שאין המחיה מטמא בשחין ובמכוה, תלמוד לומר נגע צרעת, אי מה שאת אום אף בהרת אום מנין לרבות שאר המראות הוא הדין והוא התשובה תלמוד לומר נגע צרעת, כי תהיה מן הדבור ואילך, באדם להביא את הבא כלו לבן שתהא מחיה מטמאתו, שהיה בדין אם בהרת קטנה מחיה מטמאתה בהרת גדולה לא תהא מחיה מטמאתה, לא אם אמרת בבהרת קטנה שסימן טומאה תאמר בבהרת גדולה שאינה סימן טומאה הואיל ואינה סימן טומאה לא תהא מחיה מטמאתה, ת"ל באדם להביא את הבא כלו לבן שתהא מחיה מטמאתו, קראו לו לראות נגע אחד וצמח בו נגע אחר מנין שיזקק לו, תלמוד לומר וראה הכהן והנה שאת, והיא הפכה שהפכתו היא ולא שהפכתו חברתה, זהו שער פקידה שעקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין, (ואיזהו שער פקידה מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שער לבן והלכה הבהרת והניחה לשער לבן במקומו וחזרה והניחה שער לבן את מקומה וחזרה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין), אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא טהור, איזהו שער פקידה מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שתי שערות והלך ממנה מן האום כחצי גריס והניח שער לבן במקום הבהרת וחזר, אמרו לו כשם שבטלו (את) דברי עקביא כך דבריך אין מתקיימין, והיא הפכה שהפכתו כלה ולא שהפכתו מקצתה, כיצד בהרת כחצי גריס ובה (שער לבן אחד נולדה הרי זה להסגיר, בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זה להסגיר, בהרת כחצי גריס (ובה) שתי שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זה להסגיר, והיא הפכה שהפך כלה את כלו ולא שהפך כלה את מקצתו, כיצד בהרת כחצי גריס [ובה שערה אחת נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ה"ז להסגיר, בהרת כחצי גריס] ואין בה כלום, נולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זה להחליט מפני שהפכתו הבהרת, ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא ת"ל שער לבן ומחית בשר, מה שער לבן מקום שתי שערות אף מחיה מקום שתי שערות, יכול לא תהא טמאה עד שיהא בה שער לבן ומחיה, תלמוד לומר צרעת נושנת היא היא טמאה ואינה צריכה דבר לסעדה, אם כן למה נאמר שער לבן ומחית בשר למד שלא תהא טמא עד שתהא כדי לקבל שער לבן ומחיה, יכול שער לבן מצד זה ומחיה מצד זה תלמוד לומר בשאת שתהא מבוצרת לתוך השאת, הא כיצד נמצא מקום שתי שערות מימינה מקום שתי שערות משמאלה מלמעלה ממנה מלמטה ממנה מרובע נמצאו שלשים ושש שערות נמצא גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע, בשר חי ולא השחין, בשר חי ולא הבוהק, בשאת ולא הבוהק, צרעת בנין אב לכל הצרעת שיהא כגריס, נושנת מלמד שמטמאה שלא הפוכה, והלא דין הוא שער לבן סימן טומאה ומחיה סימן טומאה מה שער לבן אין מטמא אלא הפוך אף מחיה לא תטמא אלא הפוכה תלמוד לומר נושנת מלמד שמטמאה שלא הפוכה, היא מלמד שמטמאה הפוכה, והלא דין הוא ומה אם שער לבן שאין מטמא שלא הפוך הרי הוא מטמא הפוך, מחיה שמטמאה שלא הפוכה אינו דין שמטמאה הפוכה, ת"ל היא מלמד שמטמאה הפוכה, וטמאו הכהן לא יסגירנו הא למדנו שאין מסגירין את המוחלט, מנין שאין מחליטין את המוסגר אין מסגירין (את המוסגר ואין מחליטין) את המוחלט, תלמוד לומר לא יסגירנו כי טמא הוא כל שנקרא [שמו] עליו טמא אין זקוק לו, (רבי אומר) [או] אינו אומר לא יסגירנו כי טמא לא יסגירנו כהן [טמא] אבל מוחלט יסגירנו, ת"ל כי טמא הוא בנראה דברתי ולא דברתי ברואה, ואם פרוח תפרח אין לי אלא שפרחה בכולה כאחת פורחת וחוזרת פורחת וחוזרת (ופורחת) מנין ת"ל תפרח, ואם פרוח תפרח אין לי אלא מלמטה למעלה מלמעלה למטה מנין ת"ל תפרח, ואם פרוח תפרח אין לי אלא מטמאה לטהורה מטהורה לטמאה מנין ת"ל תפרח, ואם פרוח תפרח רבי נחמיה אומר אם בתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור, מטהורה לטמאה טמא, צרעת מה ת"ל שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא בשאת בלבד מנין לרבות שאר המראות ת"ל הצרעת, וכסתה הצרעת ולא הבהק, מפני שהייתי אומר הואיל) ואין סימן טומאה בתחלה תהא סימן טומאה בסוף ת"ל וכסתה הצרעת ולא הבהק, את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת, או אינו אומר את כל עור הנגע אלא הראוי לקבל נגע כגריס יעכב פחות מכגריס לא יעכב, תלמוד לומר כלו הפך לבן, אי כלו לבן יכול אף תוך ראשו ואף תוך רגליו, תלמוד לומר מראשו להוציא תוך ראשו, ועד רגליו להוציא את תוך רגליו:
(ו) תניא מיום הראשון עד יום השביעי, יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כענין מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל, ת"ל עד יום האחד ועשרים לחדש בערב, ד"א אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל, אמר מר ראשו ולא ראשו בכלל מנלן, איבעית אימא שאני סימנין דגופו מסימנין דראשו, ואיבעית אימא לכל מראה עיני הכהן לכל מראה עיני הכהן מלמד שטהר הכתוב בית הסתרים, ת"ר כיצד ראית הנגע האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים, [כעודר בבית הסתרים וכמוסק בבית השחי, האשה כעורכת וכמניקה את בנה, כעורכת בבית הסתרים], וכמניקה את בנה תחת הדד, כאורגת בעמרים לשחי ליד הימנית, ר' יהודה אומר כטווה פשתן לשמאלית, כשם שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו,
(ז) דבר אחר לכל מראה עיני הכהן פרט לכהן שחסר מאור עיניו, מכאן אמרו כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור עיניו אינו רואה את הנגעים, וראה הכהן והנה כסתה הצרעת מה תלמוד לומר, שיכול אין לי פריחה מטהרתה אלא מן השאת בלבד מנין לרבות שאר המראות תלמוד לומר והנה כסתה הצרעת, את כל בשרו להביא את בין אצבעות ידיו ורגליו,
(ח) דבר אחר מה ת"ל את כל בשרו מנין אתה אומר פרחה בכלו אבל לא בכחצי עדשה הסמוך לראש ולזקן לשחין ולמכוה ולקרח ולמורדין וחזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקרח ונעשו צרבת יכול יהא טהור, ת"ל את כל בשרו עד שתפרח בכלו:
(ט) אמר רבי יצחק אין בן דוד בא עד שתהפך כל המלכות למינות דאמר קרא כלו הפך לבן טהור הוא, (וטהר הוא) וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא, מה ת"ל שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא לאחר חליטת מחיה בתחלה, מנין אחר החלט מחיה בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני לאחר הפטור, [לאחר החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור], אחר החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור ופריחת הסגר, ת"ל וטהר את הנגע טהור לרבות את כולן, יכול הבא כלו לבן בתחלה יהא טהור ת"ל הוא הוא טהור ואין כלו לבן טהור בתחלה אלא טמא [וביום] מלמד שנותנין לו שני ימים לאיצטליתו שני ימים ולכסותו שני ימים דברי רבי יהודה:
(י) וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה מכאן אמרו חתן שנולד לו נגע נותנין לו שבעת ימים לו (ולאיצטליתו) [ולביתו] ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימי הרגל דברי רבי [יהודה], ר' יוסי הגלילי אומר אינו צריך הרי הוא אומר וצוה הכהן ופנו את הבית אם ממתינין אותו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה, מאי בינייהו משמעות דורשין איכא בינייהו, רבא אמר וכו', מוצוה הכהן לא יליף דחדוש הוא דהא עצים ואבנים דעלמא לא מיטמו ומחדוש לא גמרינן, ורבי יוסי הגלילי בשם ר"י תרי קראי למה לי, איצטריך דאי כתב רחמנא וביום הראות בו הוה אמינא לדבר מצוה אין לדבר הרשות לא כתב רחמנא וצוה הכהן, ואי כתב וצוה הכהן הוה אמינא דלאו טומאה דגופיה אבל טומאה דגופיה אימא לא צריכא אמר מר יש יום שאתה רואה מאי משמע, אמר אביי ליכתוב רחמנא ביום מאי וביום ש"מ יש יום שאתה רואה וכו', ואביי ההוא מיבעי ליה ביום ולא בלילה, ורבא נפקא ליה מלכל מראה עיני הכהן, ואביי ההוא למעוטי סומא באחת מעיניו, ורבא נמי מיבעי ליה להכי אלא ביום ולא בלילה נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא לאורי, ואביי אי מהתם הוה אמינא דלאו טומאה דגופיה אבל טומאה דגופיה אפילו לאורי, קמשמע לן:
(יא) וביום הראות בו בשר חי יטמא, הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים, יכול כל שהוא ת"ל בשר חי ולמעלה נאמר בשר חי מה בשר חי האמור למעלה בכעדשה אף בשר חי האמור כאן בכעדשה דברי רבי יוסי, א"ר מאיר וכי משום מחיה הן מטמאין והלא אין המחיה בראשי אברים אלא גזרת מלך הוא אפילו בכל שהוא, אמר ר' יוסי וכי משום ראשי אברים מטמאין והלא אם חזר לאמצעיתו טמא אלא כאן נאמר בשר חי ולמעלה נאמר בשר חי מה בשר חי האמור למעלה בכעדשה אף בשר חי האמור כאן בכעדשה, בו מה ת"ל מנין אתה אומר פרח בכלו אבל לא בראש ולא בזקן בשחין ובמכוה ובקרח המורדים חזר בראש ובזקן ונקרחו בשחין ובמכוה ובקרח ונעשו צרבת יכול יהא טמא, ת"ל בו בו בהפוך אם חוזר טמא הא אם חזר בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקרח משנעשו צרבת אין טמא, בשר חי אם חזר טמא ואין שער לבן חוזר טמא, רבי יהושע מטמא, א"ר יהושע שער לבן סימן טומאה ומחיה סימן טומאה מה מחיה חוזרת ומטמאה אף שער לבן יחזור ויטמא, א"ל ר"ע אימתי יפה כח של שער לבן לטמא בזמן ששימש (את) החלט או בזמן שלא שימש החלט [א"ל בזמן ששמש החלט] א"ל ומה אם בזמן ששימש החלט אין מעכב את הפריחה בזמן שלא שימש החלט אינו דין שלא יעכב את הפריחה, ועוד נאמר כאן בשר חי בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא בשר חי החוזר טמא ואין הבוהק החוזר טמא, והלא דין הוא מחיה מעכבת ובוהק מעכב מה מחיה חוזרת ומטמאה אף בוהק יחזור ויטמא, ת"ל בשר חי בשר חי החוזר טמא ואין הבוהק החוזר טמא, וראה הכהן את הבשר החי וטמאו מה ת"ל שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים אלא אחר חלוט פריחת מחיה בתחלה מנין אחר חלוט פריחת מחיה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור, אחר פריחת החלט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור, אחר פריחת החלט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור אחר פריחת הסגר, ת"ל וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא לרבות את כולן יכול הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור יהא טמא תלמוד לומר הוא, אוציא את הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור ולא אוציא את הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך החלט בין מתוך הסגר, תלמוד לומר טמא הוא צרעת הוא, הוא טמא ואין הבא כלו לבן שחזרו בו ראשי אברים בין מתוך הפטור בין מתוך החלט בין מתוך הסגר טמא אלא טהור. או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהו טהורין. יכול פעם אחת נתכסו טהור נתגלו טמא מנין אפילו מאה פעמים ת"ל ישוב כי ישוב או כי ישוב. ונהפך ללבן אפילו למראה בהק. מפני שהייתי אומר הואיל ואין סימן טהרה בתחלה יהא סימן טומאה בסוף תלמוד לומר ונהפך ללבן אפילו למראה בהק וראהו הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר הכהן את הנגע טהור הוא מה ת"ל, שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהו טהורין אלא אחר חזרת פריחת חלוט מחיה בתחלה. מנין אחר חזרת פריחת חלוט מחיה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור, אחר חזרת פריחת חלוט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור, אחר חזרת פריחת חלוט הפשיון בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור אחר חזרת פריחת חלוט הסגר, ת"ל וטהר את הנגע טהור לרבות את כולן. יכול הפורח מן הטהור יהא טהור תלמוד לומר הוא הוא טהור ואין הפורח מן הטהור טהור אלא טמא:
(יב) ובשר כי יהיה בעורו שחין ונרפא, א"ר זירא בשר כתיב ביה ונרפא, אדם לא כתיב ביה ונרפא, א"ר יוחנן אדם 'אפר 'דם 'מרה, בשר 'בושה 'סרוחה 'רמה. ואית דאמרי 'רמה 'שאול 'בושה דכתיב בשי"ן, אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת. שנאמר ולשאת ולספחת אין שאת אלא גבוה שנאמר על כל ההרים הרמים וגו' ועל הגבעות הנשאות ואין ספחת אלא טפלה שנאמר ספחני נא וגו', שחין יכול מורד ת"ל ונרפא, אי ונרפא יכול שתעשה צלקת ת"ל שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא, כשהוא אומר למטה צרבת השחין היא עד שיקרום כקליפת השום. אין לי אלא שחין שעלה מאליו מנין לקה בעץ באבן בגפת ובמי טבריא וכל דבר שאינו בא מחמת האש תלמוד לומר שחין שחין ריבה. אין לי אלא שחין של אחר הדבור, שלפני הדבור מנין. בגוי משנתגייר, עד שלא נתגייר מנין. בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין. ת"ל שחין שחין ריבה. אין לי אלא שחין שיש לו להיכן יפשה שחין שאין לו להיכן יפשה מנין, ת"ל שחין שחין ריבה. אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין מקצתו בהרת מנין מקצתו שחין וכלו בהרת מקצתו בהרת וכלו שחין כלו שחין וכלו בהרת ת"ל כי יהיה בו בעורו בו ואפילו בכלו בעורו ואפילו בכלו. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין מהו א"ל יסגיר. א"ל למה, לגדל שער לבן אינה ראויה, לפשיון אינה פושה, למחיה אינה מטמאה, א"ל שמא תכנס ותפשה. א"ל והלא מקומה כגריס. א"ל כך שמעתי יסגיר. אמר ליה רבי יהודה בן בתירא נלמוד בו. אמר ליה אם לקיים דברי חכמים הן. א"ל שמא יולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו. א"ל חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. והיה במקום השחין שאת שיקדים שחין לשאת ולא שתקדים שאת לשחין. ר' אליעזר בן יעקב אומר קרוי הוא במקומו ואע"פ שלא בא לשם, כיצד היה בעור הבשר עד שלא נעשה השחין וחיה רבי אליעזר בן יעקב מטמא וחכמים מטהרין. שאת לבנה מלמד שמטמאה חלקה. בהרת לבנה אדמדמת מלמד שמטמא בפתוך. יכול שאת מטמא חלקה ובהרת תטמא בפתוך מנין ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת תלמוד לומר נגע צרעת. ומראה שפל מן העור אין לי אלא מראה שפל מנין לרבות את השווה ואת הגבוה ת"ל והנה מראה שפל מן העור. וטמא הכהן אותו נגע צרעת היא בשחין פרחה, ולא בעור הבשר. יכול לא תפשה בעור הבשר אבל תפשה בעור המכוה, ת"ל ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה. למקום שתחתיה היא פושה ואין פושה לא לעור הבשר ולא למכוה. ואם יראנה הכהן כולה כאחת, והנה אין בה ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אע"פ שיש בו רוחב שתי שערות ת"ל והנה אין בבהרת שער לבן. אם פשה תפשה בעור מה ת"ל לפי שנאמר וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה תפשה בעור יכול אין הפשיון מטמא אלא בשביעי בלבד, בשמיני ובתשיעי ובעשירי מנין תלמוד לומר תפשה ואם פשה תפשה, החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזר שער לבן וכן בפשיון בתחלה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי זה כמות שהיה, החליטו בפשיון והלך פשיון ובא פשיון וכן בשער לבן בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי זה כמות שהיה לכך נאמר תפשה ואם פשה תפשה, וטמא אותו את הודאי הוא מטמא ואין מטמא את הספק, כיצד ב' שבאו אצל הכהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע וכו' ואין ידוע באיזה מהן פשה בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור, ר' עקיבא אומר באיש אחד טמא ובשני אנשים טהור, א"ל והלא נאמר נגע הוא אם כן מה תלמוד לומר וטמא אותו את הודאי הוא מטמא ואין מטמא את הספק ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה, למקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא לעור הבשר ולא למכוה צרבת השחין שהיה מקומה צרוב שהיה מקומה ניכר, וטהרו את הודאי הוא מטהר ואין מטהר את הספק, כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, בסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד שניהם טמאים אע"פ שחזרו להיות כסלע וכסלע שניהם טמאים עד שיחזרו להיות כגריס שנאמר וטהרו את הודאי הוא מטהר ואין מטהר את הספק ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין יודע אם שחין הוא ואם מכוה הוא אלא אפילו כחצי גריס מן השחין וכחצי גריס מן המכוה אין מצטרפין, מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול עד שתעשה צלקת תלמוד לומר מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום, אין לי אלא שנכוה באור מנין נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותחת בגפסים רותח ובחמין שהוחמו מחמת האור מנין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה:
(יג) תניא שחין ומכוה מטמאין בשבוע אחד בשני סימנים בשער לבן ובפשיון ולמה חלקן הכתוב לומר לך שאין מצטרפין זה עם זה, ותניא איזהו שחין ואיזהו מכוה לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא ובכל דבר שלא בא מחמת האור לאתויי אבר מעיקרו זהו שחין, ואיזהו מכוה נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסים רותח וכל דבר הבא מחמת האור לאתויי חמי האור זו היא מכוה, ותניא שחין ומכוה אם שחין קדם למכוה ביטל מכוה את השחין ואם מכוה קודמת לשחין ביטל שחין את המכוה:
(יד) כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר, כיצד ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא, וכתיב או בשר כי יהיה בעורו מכות אש, והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו לטעון טוען אחר שהוא כענינו יצאו להקל ולא להחמיר, להקל עליהם שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, כיצד ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן, והלא ראש וזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו לטעון טוען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר, להקל עליהן שלא ידונו בשער לבן, ולהחמיר עליהן שידונו בשער צהוב אין לי אלא מכוה שלאחר הדבור, שלפני הדבור מנין, בגוי משנתגייר, עד שלא נתגייר מנין, בקטן משנולד, עד שלא נולד מנין, ת"ל מכוה מכוה ריבה, מכוה, אין לי אלא מכוה שיש לה להיכן תפשה, מכוה שאין לה להיכן תפשה מנין, ת"ל מכוה מכוה ריבה, אין לי אלא שמקצתה מכוה ומקצתה בהרת, מנין שמקצתה מכוה וכולה בהרת מקצתה בהרת וכולה מכוה כולה מכוה וכולה בהרת, ת"ל כי יהיה בעורו ואפילו בכולו, בהרת לבנה אדמדמת, מלמד שמטמא בפתוך, מנין שמטמא חלקה תלמוד לומר לבנה, מנין לרבות שאר המראות ת"ל או לבנה, ואם יראנה כלו כאחד, והנה אין בבהרת שער לבן, זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רוחב שתי שערות, ושפלה איננה מן העור והיא כהה זה שאמרנו לרבות את השוה ואת הגבוה, וראהו הכהן ביום השביעי אם פשה בעור מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ואם פשה תפשה בעור יכול אין הפשיון מטמא אלא בסוף שבוע מנין לאחר הפטור ת"ל תפשה ואם פשה תפשה, חלטו בשער לבן והלך שער לבן ובא שער לבן וכן הפשיון בתחלה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני אחר הפטור החליטו בפשיון הרי הוא כמות שהיה לכך נאמר תפשה ואם פשה תפשה מה ת"ל צרעת צרעת צרעת ג' פעמים, צרעת כגריס, צרעת ליתן האמור בשאת בבהרת ואת בבהרת בשאת, צרעת ליתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה בשחין, מה תלמוד לומר היא ז' פעמים, היא אינה מטמאה במחיה תחלה בסוף שבוע אחר פטור, היא פרט לשפשה לבוהק בסוף שבוע אחר הפטור, היא אין לה מראה ה' היא אין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה, ואיש להביא את שניתק נתק בתוך נתק, רבי עקיבא אומר איש ואשה אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות קטן וקטנה טומטום ואנדרוגינוס ת"ל איש או אשה, כי יהיה בו נגע בראש או בזקן מלמד שאין הזקן והראש מצטרפין זה עם זה, יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשה מזה לזה, ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא כשם שאין מצטרפין זה עם זה כך אין פושין מזה לזה, אין לי אלא שיש לו בראש ובזקן, יש לו בראש ולא בזקן בזקן ולא בראש לא בראש ולא בזקן מנין, תלמוד לומר איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן מראהו עמוק אין לי אלא מראה עמוק מנין לרבות את השוה ואת הגבוה, ת"ל והנה [אין] מראהו עמוק מן העור, אם כן למה נאמר מראהו עמוק, שיכול אפילו נתקו בידי אדם יהא טמא, ת"ל מראהו עמוק מה מראה עמוק בידי שמים אף אין לי אלא בידי שמים, ובו להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו, שער מיעוט שער שתי שערות, צהוב לא ירוק ולא אדום ולא שחור אוציא את כולן ולא אוציא את שער לבן ודין הוא ומה אם שער צהוב שאין סימן טומאה בנגע הרי הוא סימן טומאה בנתק, שער לבן שסימן טומאה בנגע אינו דין שהוא סימן טומאה בנתק, ת"ל צהוב [צהוב] ולא לבן, ולמה הוא דומה לתבנית הזהב דק לקוי קצר דברי ר' עקיבא, ריבנ"א אפילו ארוך, אריב"נ מה לשון אומרת דק מקל זה דק קנה זה דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך א"ל רבי עקיבא עד שאנו למדין מקנה נלמד משער, דק שערו של פלוני דק לקוי קצר ולא דק לקוי ארוך, יכול יהא מוסיף על ארבעה מראות של עור הבשר, ת"ל וטמא אותו הכהן נתק הוא (ואין מוסיף על מראות של עור הבשר), יכול אינו מוסיף אבל יטמא את מקום הבהרת, ת"ל נתק הוא ואין מטמא את מקום הבהרת, יכול לא יטמא את מקום הבהרת אבל תהא מטמאה בהרת בראש ובזקן תלמוד לומר נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:
(טו) וכי יראה הכהן את נגע הנתק, אמר רבי שמעון מה תלמוד לומר נגע הנתק, מקיש נתק לנגע מה הנגע שער לבן שבו אין מטמא אלא הפוך אף נתק שער צהוב אין מטמא אלא הפוך, ועוד קל וחומר ומה אם שער לבן שאין שער אחר מציל מידו אין מטמא אלא הפוך, שער צהוב דק שיש שער אחר מציל מידו אינו דין שלא יטמא אלא הפוך, לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו לטמא בכל מראה תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו לטמא בכל מראה הואיל ויפה כחו במקומו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך, תלמוד לומר נגע הנתק מקיש נתק לנגע מה הנגע שער לבן שבו אין מטמא אלא הפוך אף הנתק שער צהוב שבו אין מטמא אלא הפוך, רבי יהודה אומר כל מקום שצריך לומר הפך אמר הפך אבל הנתק שנאמר ולא היה בו שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך, א"כ למה נאמר נגע הנתק מקיש נתק לנגע, מה נגע בכגריס אף נתק בכגריס, כשהוא אומר למטה נגע הנתק מקיש נגע לנתק מה נתק שאין הפשיון בתוכו אף הנגע שאין הפשיון בתוכו שער מיעוט שער שתי שערות, שחור אין לי אלא שחור מנין לרבות את הירוק והאדום (והלבן) ת"ל שער, אם כן למה נאמר שחור, שחור מציל צהוב אין מציל, איזהו צהוב שאין מציל הרי שקדם את הנתק טמא לדברי ר' יהודה אלא (שאין) [שהיו] בו שתי שערות, אחת צהובה ואחת שחורה אחת צהובה ואחת לבנה, הייתי אומר הואיל ואין מצטרפין לטומאה יצטרפו לטהרה, תלמוד לומר שחור, שחור מציל צהוב אין מציל, ר' אליעזר ב"י אומר כל שער צהוב שקדם את הנתק לא מטמא ולא מציל ר' שמעון אומר כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה בנתק אין בו עד שיהא מבוצר בו, מכאן אמרו שני נתקין זה בצד זה ושיטה של שער מפסקת ביניהם, נפרץ במקום אחד טמא, משני מקומות טהור, כמה תהא פרצה, מקום שתי שערות, נפרץ במקום אחד כגריס טמא מפני שלא כנס שער שחור לתוכו, שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהם, נפרץ במקום אחד טמא, בשני מקומות טהור, כמה תהא הפרצה, מקום שתי שערות, נפרץ במקום אחד כגריס (טמא) [טהור] מפני שלא כנס שער שחור לתוכו, ושער שחור אין בו והסגיר, ואם יש בו פטור, או שער שחור אין בו והסגיר, אם יש בו טמא, כשהוא אומר למטה ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא, לימד על שער שחור שסימן טהרה בנתק, הא מה אני מקיים ושער שחור אין בו והסגיר, ואם יש בו פטור, והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים, תחלה בשביעי יכול בין ביום בין בלילה, ת"ל ביום, ביום ולא בלילה, שיכול עור הבשר שמטמא בארבעה מראות יהא צריך יום אבל נתקין שאין מטמאין בארבעה מראות לא יהו צריכין יום, ת"ל ביום ולא בלילה והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב, ר' יהודה אומר אינו אומר לא הפך בו שער צהוב אלא ולא היה בו שער צהוב הא אם קדם את הנתק הרי הוא טמא, רבי יוחנן בן נורי אומר אינו אומר ולא היה בו שער צהוב (אפילו) דק אלא לא היה בו שער [צהוב] אע"פ שארוך, ומראה הנתק אין עמוק מן העור ולא ממשו:
(טז) והתגלח בכל אדם, לפי שמצינו שתגלחת אחרונה בכהן יכול אף זה בכהן, ת"ל והתגלח בכל אדם, והתגלח בכל דבר, לפי שמצינו שתגלחת האחרונה בתער, יכול אף זה בתער, תלמוד לומר והתגלח בכל דבר, והתגלח אף הנזיר, לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו, יכול אף מנוגע ת"ל והתגלח אע"פ שהוא נזיר, יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר בזמן (שנזיר) [שהוא] ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה את תגלחת הנתק בזמן שהוא ספק, תלמוד לומר ואת הנתק לא יגלח, וכי מה יש בו, אם כן למה נאמר ואת הנתק לא יגלח אלא סמוך לנתק לא יגלח, כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו שיהא ניכר אם פשה, מנין לתולש סימני טומאת נתקו שהוא עובר בלא תעשה, ת"ל ואת הנתק לא יגלח, וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה, וטהר מן הפריעה ומן הפרימה מן תגלחת ומן צפרין, וכבס בגדיו וטהר יכול הרי הוא מסולק, ת"ל ואם פשה יפשה, אחרי טהרתו, אין לי אלא אחר הפטור מנין אף בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני ת"ל יפשה ואם פשה יפשה, החליטו בשער צהוב הלך שער צהוב וחזר שער צהוב וכן הפשיון, בתחלה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני אחר הפטור הרי זה כמות שהיה [לכך נאמר יפשה ואם פשה יפשה], החליטו בפשיון והלך פשיון וחזר פשיון וכן שער צהוב בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני אחר הפטור הרי הוא כמות שהיה לכך נאמר יפשה אם פשה יפשה, ומנין לשער צהוב שחוזר אחר הפטור יהא טמא ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא, מנין לשער צהוב שיטמא בלא פשיון ולפשיון שיטמא בלא שער צהוב ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא, מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוחלט ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט בנתקין ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא, בעיניו אין לי אלא בעיני עצמו, בעיני בנו בעיני תלמידו מנין ת"ל ואם בעיניו עמד הנתק, ושער מיעוט שער שתי שערות, שחור אין לי אלא שחור מנין לרבות את הירוק ואת האדום ואת הלבן ת"ל ושער, צמח בו אע"פ שאינו מבוצר בו, אין לי אלא צומח בתחלה ומשואר בסוף, משואר בתחלה וצומח בסוף מנין, ת"ל שער שער ריבה, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון כל נתק שטיהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם, בן נקוב אומר משום ר' שמעון כל נתק שער צהוב שחור שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם, נרפא הנתק הלל אומר לא שניתק נתק בתוך נתק, רבי עקיבא אומר לא טהרת אלא ברפוי, טהור יכול יפטר וילך לו תלמוד לומר וטהרו הכהן, אי וטהרו הכהן יכול אם אמר הכהן על הטמא טהור [יהא טהור] ת"ל (וטהרו) טהור הוא וטהרו הכהן, על דבר זה עלה הלל מבבל בהק טהור מלמד שבהק טהור, יכול לא יטמא משום אום אבל יטמא משום פשיון ת"ל פרח טהור, [יכול יטהר את הבהרת שיצאת ממנו ת"ל הוא], יכול לא יטהר את הבהרת היוצא ממנו אבל יטהר את הבהרת הסמוך לה, ת"ל בהק הוא טהור הוא, הוא טהור ואין הבהרת היוצאה ממנה ושסמוך לה טהורים אלא טמאים, מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו יהא טהור ת"ל ואיש כי ימרט ראשו וגו' טהור, יכול יהא זקן מעכבתו ודין הוא ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש ד"א מפסיק ביניהן מעכבין זה את זה, הזקן והראש שאין
(יז) דבר אחר מפסיק ביניהן אינו דין שיעכבו זה את זה, ת"ל ראשו, זה אחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, דבר הלמד מענינו כיצד ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא, יכול יהא טהור מכל טומאה, כשהוא אומר וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם, דבר הלמד מענינו שאינו טהור מכל טומאה אלא מטומאת נתקים בלבד, דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, משמע שיש בו אבנים ועצים ועפר ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר במשמע, כשהוא אומר ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר, ראשו טהור ואין זקן מעכבו, או אינו אומר אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהא טהור, תלמוד לומר איש, להביא את הזקן, או אינו אומר איש, אלא להוציא את האשה ואת הקטן, ת"ל הצרוע, בין איש ובין קטן, א"כ למה נאמר איש, להביא את הזקן, ראשו ראשו מעכבו ואין הזקן מעכבו דברי ר"י, ר"ש אומר [הזקן מעכבו ודין הוא] ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש בו
(יח) דבר אחר מפסיק ביניהן מעכבין זה את זה, הראש והזקן שאין
(יט) דבר אחר מפסיק ביניהן אינו דין שיעכבו זה את זה, ד"א לפי שמצינו שכל הראוי ליטמא בנגע בהרת מעכב את פריחת הבהרת, אף כל שהוא ראוי ליטמא בנגע הנתק מעכב פריחת הנתק ת"ל ראשו טהור, ואין הזקן מעכבו, יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא, ת"ל קרחת וגבחת, מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער, אי מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים מנין אכל נשא וסך נשא ת"ל קרחת קרחת ריבה, פאת פניו, אין לי אלא פאת פניו מנין לרבות את הצדעין מכאן ומכאן, ת"ל ואם מפאת פניו, גבח הוא טהור הוא, איזו היא קרחת ואיזו היא גבחת מן הקדקד שופע לאחוריו זו היא קרחת, מן הקדקד שופע לפניו זו היא גבחת:
(כ) וכי יהיה בקרחת או בגבחת, מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפין זו עם זו, יכול לא יצטרפו זו עם זו אבל יפשו מזו לזו ת"ל בקרחתו או בגבחתו כשם שאין מצטרפין זו עם זו כך אין פושות מזו לזו, נגע לבן אדמדם מלמד שמטמא בפתוך, צרעת מלמד שמטמאין במחיה, והלא דין הוא ומה אם השחין והמכוה שמטמאין בשער לבן אין מטמאין במחיה קרחת וגבחת שאין מטמאין בשער לבן אינו דין שלא יטמאו במחיה, ת"ל צרעת מלמד שמטמאות במחיה, פורחת מלמד שמטמאה בפשיון, היא אינה מטמאה בשער לבן, והלא דין הוא ומה אם השחין והמכוה שאין מטמאין במחיה מטמאין בשער לבן קרחת וגבחת שמטמאות במחיה אינו דין שיטמאו בשער לבן, תלמוד לומר היא, היא אין מטמאה בשער לבן וכו', וראה אותו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת למדנו לשאת שמטמא בפתוך מנין לרבות שאר המראות ת"ל נגע לבן אדמדם, כמראה צרעת עור בשר בשני שבועות, והלא דין הוא טמא כאן וטמא בעור הבשר מה עור הבשר בשני שבועות אף כאן בשני שבועות, או כלך לדרך זו טמא כאן וטמא בשחין ומכוה מה שחין ומכוה בשבוע אחד אף כאן בשבוע אחד, נראה למי דומה דנין דבר שמטמא במחיה מדבר שמטמא במחיה ואל יוכיח שחין ומכוה שאין מטמאין במחיה, או כלך לדרך זו דנין דבר שמטמא בשני סימנין מדבר שמטמא בשני סימנין ואל יוכיחו עור ובשר שמטמא בשלשה סימנין, תלמוד לומר כמראה צרעת עור בשר בשני שבועות, הרי עור ובשר כזו מה זו מטמאה בפתוך אף עור הבשר מטמא בפתוך, רבי אומר הרי זה כעור הבשר מה עור הבשר מטמאה חלקה שלא פתוכה אף זו תטמא חלקה שלא פתוכה, צרעת כגריס והלא דין הוא טמא כאן וטמא בשחין ומכוה מה שחין ומכוה בכגריס אף כאן בכגריס, לא אם אמרת בשחין ובמכוה שמטמא בשער לבן ואין מקום שער לבן צריך כלום תאמר בקרחת וגבחת שמטמא במחיה והרי מחיה צריכה כעדשה, עור הבשר יוכיח שמטמא במחיה ומטמא בכגריס, לא אם אמרת בעור הבשר שמטמא בשלשה סימנין תאמר בקרחת ובגבחת שאין מטמאות אלא בשנים הואיל ואין מטמאות אלא בשנים לא יטמאו בכגריס, תלמוד לומר צרעת כגריס, איש אין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן, ת"ל צרוע בין איש בין אשה ובין קטן, א"כ למה נאמר איש לענין של מטה האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת:
(כא) יטמאנו הכהן מלמד שטומאתו בכהן, אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר מנוגעין תלמוד לומר טמא יטמאנו אי מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשם נגעם, מנין לרבות שאר מנוגעין, תלמוד לומר טמא יטמאנו הכהן, יכול שאני מרבה את שאר הטמאין שאין טומאתן מגופן שתהא טומאתן בכהן ת"ל הוא, אוציא את שאר הטמאין שאין טומאתן מגופן ולא אוציא את הזב ואת הזבה שטומאתן מגופן, תלמוד לומר טמא יטמאנו הכהן זה טומאתו בכהן ואין שאר הטמאים טומאתן בכהן, אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, הא לענין שילוח טומאה זה וזה שוין, מנא ה"מ דכתיב והצרוע אשר בו הנגע וגו' מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו, אלא מעתה דכתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא, הכא נמי מי שצרעתו תלויה בגופו טעונה שילוח שאין צרעתו תלויה בגופו אין טעונה שילוח, והא קתני אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה, הא לענין שילוח וטומאה זה וזה שוין, ימי (ולא) כל ימי לרבות מצורע מוסגר לשילוח, מצורע מהו בתפילין ת"ש והצרוע לרבות כהן גדול, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע אין פריעה אלא גידול שער דברי ר' אליעזר, ר' עקיבא אומר, נאמר הויה בראש ונאמר הויה בבגדים, מה הויה האמורה בבגדים דבר שחוץ מגופו אף הויה האמורה בראש שחוץ מגופו ומאי לאו אתפילין, אמר רב פפא אכומתא וסודרא, מצורע מהו בקריעה ת"ש בגדיו יהיו פרומים וגו' ועל שפם יעטה מלמד שמצורע חייב בעטיפת ראש:
(כב) והצרוע אשר בו הנגע, רבי אלכסנדרי אומר והצרוע זה ב"ה (בית המקדש), אשר בו הנגע זה עבודת אלילים שהוא מטמא כנגעים, בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה, וראשו יהיה פרוע ויגל את מסך יהודה, גלי דכסי, ועל שפם יעטה כיון שגלו לבין אומות העולם לא היה אחד יכול להוציא דבר תורה מפיו, וטמא טמא זה חורבן ראשון וחורבן שני:
(א) מנין לציון הקברות מן התורה רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש, האי מיבעי ליה וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, א"כ ליכתוב קרא טמא טמא מאי וטמא ש"מ תרתי, אביי אמר מהכא ולפני עור לא תתן מכשול, ר' ישמעאל בן פזי אמר מהכא וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, רב פפא אמר מהכא סולו סולו פנו דרך, מר זוטרא אמר מהכא והזרתם את בני ישראל מטומאתם, רב חנינא בר איקא אמר מהכא הרימו מכשול מדרך עמי, ר' יהושע בריה דרב אידי אמר מהכא והודעת להם את הדרך, רב אשי אמר מהכא ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, רבינא אמר מהכא ושם דרך אראנו בישע אלקים, א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרו רבנן בתר עניא אזלא עניותא דתנן עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף, עניים בסלי נצרים של ערבה קלופה הסלים והבכורים נתנים לכהנים, אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא וטמא טמא יקרא, ההיא דאתאי לקמיה דמר שמואל דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הות חזיא דם, אמר לה בתי שמא דימת עירך עלתה בך, לכי והבעל לו על גב הנהר, אית דאמרי אמר לה תגלי לחברתיך כי היכי דתהוון עלך להך גיסא ותהוון עלך לאידך גיסא, איבעית אימא אמר לה גלי חברתיך כי היכי דליבעו עלך רחמי, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, אמר רב יוסף הוה עובדא בפומבדיתא ואיתסיאת, תניא אילן המשיר פירותיו סוקרין וצובעין אותו בסיקרא וטוענין אותו באבנים, בשלמא טוענין אותו באבנים כי היכי דלכחוש חיליה, אלא סוקרין וכו' כי היכי דליחזו אינשי ויבעו עלי' רחמים כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים:
(ב) והצרוע אפילו כ"ג, לפי שנאמר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע ואפילו כ"ג, בגדיו יהיו פרומים, יהיו קרועים, וראשו יהיה פרוע, יגדל פרע דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר נאמר הויה [בראש, ונאמר הויה בבגדים, מה הויה האמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו, אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו], ועל שפם יעטה חופה את ראשו כאבל, וטמא טמא יקרא, אומר פרוש, אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר מנוגעין, ת"ל וטמא טמא יקרא, [אי] מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשו נגעו מנין לרבות שאר (הטמאים) [המנוגעים] ת"ל וטמא טמא יקרא, מנין לרבות [שאר] הטמאים תלמוד לומר וטמא טמא יקרא, ארבה את טמאים החמורים ולא ארבה את טמאים הקלים, טמא מת ובועל נדה וכל המטמא את האדם [מנין] ת"ל וטמא טמא יקרא, (כל) ימי אשר הנגע בו יטמא ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה, יכול אע"פ קצצה במתכוון ת"ל כל ימי, מאימתי טהרתו רבי אליעזר אומר אין לו טהרה אלא כשיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו, וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו, א"ר יהודה לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לו טהרה עולמית ועל שקצצה ושייר הימנה כל שהוא שאם פרח בכולו הרי הוא טהור, על מה נחלקו על שקצצה מובאת שרבי אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו וחכ"א עד שתפרח בכלו, בדד ישב לבדו ישב, אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר מנוגעים ת"ל טמא בדד ישב, אי מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשו נגעו, מנין לרבות שאר מנוגעין ת"ל טמא בדד ישב, יכול אף שיהו שני טמאים עמו ת"ל הוא, הוא בדד ישב ואין שני טמאים עמו, מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות, מושבו מושבו טמא, בקביעותא תליא מילתא, מכאן אמרו הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא, הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור, ואם עמד טמא, וכן באבן המנוגעת, אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור דאמר קרא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה, מיתיבי מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים ובועלי נדות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים, טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו, תנאי היא דתניא בדד ישב שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו, יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין ממחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, יאמר טמא לנפש ואל יאמר זב ואני אומר טמא נפש משתלח זב לא כל שכן ומה ת"ל זב, ליתן מחנה שניה, יאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לא כל שכן ומה ת"ל מצורע, ליתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר בדד ישב נתקו הכתוב לעשה, מאי חומריה דזב מטמא נפש שכן טומאה יוצאה מגופו, אדרבה טמא נפש חמור שכן טעון הזאת שלישי ושביעי, טמא נפש וכל טמא נפש לרבות טמא שרץ, וזב חמור מטמא שרץ, מאי חומריה כדאמרן, אדרבה טמא שרץ חמור שכן מטמא באונס, כי האי גוונא זב נמי מטמא ראיה ראשונה של זב מטמא באונס, מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה, אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט, זב וכל זב לרבות בעל קרי, ומצורע חמור מבעל קרי ומאי חומריה כדאמרן, אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו, סבר לה כר' נתן [דתניא רבי נתן אומר משום ר' ישמעאל] זב צריך כחתימת פי האמה ואיתקש בעל קרי לזב, וכל צרוע למה לי איידי דכתב כל זב וכל טמא כתיב כל צרוע, ורבי יהודה שפיר קאמר ר"ש, מיבעי ליה לכדרבי אליעזר יכול נדחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יהו חייבין, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה וגו' בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין, והא דתניא בעל קרי כמגע שרץ לטומאתן מה שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס ובועל נדה כטמא מת, למחנותם מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, אמר הקב"ה הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו לכך נאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, רבי יוסי הגלילי אומר מחוץ למחנה מושבו והבגד מלמד על הבגדים שטעונין שילוח חוץ לשלש מחנות והבגד יכול אף השיראין והסריקין צמר הגפן וצמר הכלך וצמר הגמלים וצמר הארנבים והנוצה של עזים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים, [אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדים מנין לרבות את הכלאים ת"ל והבגד], אין לי אלא אחד מן המינין הבא בכולו, מנין אחד מן המינין הבא במקצתו כלאים הבא בכלו, ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים, אין לי אלא שלש על שלש בגד שאין בו שלש על שלש מנין ת"ל והבגד דברי ר' אליעזר, א"ל רבי ישמעאל עוקר הרים אתה אין לי אלא בגד שיש לו להיכן יפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מנין ת"ל וכי יהיה בו ואפילו בכולו, יכול יהו מטמאין בין צבועין בין שאינן צבועין ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתן אף צמר כברייתו, אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים, ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבן:
(ג) תנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופירש לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, תניא בגד אין לי אלא בגד, [שלש על שלש מנין ת"ל והבגד, ואימא לרבות שלשה על שלשה, לאו ק"ו הוא, השתא שתי וערב מטמא שלשה על שלשה מיבעיא, א"ה שלש על שלש נמי ליתו מק"ו, אלא] שלשה על שלשה דחזי בין לעניים בין לעשירים אתי בק"ו, שלש על שלש דלעניים חזי ולעשירים לא חזי לא אתי בק"ו, ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים, אמר קרא בגד צמר ופשתים [בגד צמר ופשתים אין] מידי אחרינא לא, ואימא כי אימעיט משלש על שלש אבל שלשה על שלשה מטמא, תרי מעוטי כתיבי בבגד צמר או בבגד פשתים חד למעטינהו משלש על שלש וחד למעטינהו משלשה על שלשה, ולרבא דאמר שלשה על שלשה בשאר בגדים איכא בינייהו [מנא ליה], נפקא ליה מאו בגד, ואביי או בגד לרבות שלש על שלש בצמר ופשתים דמטמא בשרצים, ורבא גלי רחמנא בנגעים והוא הדין בשרצים, ואביי איכא למיפרך מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן, ואידך אי ס"ד נגעים חמירי לכתוב בשרצים וליתי [נגעים] מינייהו, ואידך נגעים משרצים לא אתי דאיכא למיפרך מה לשרצים שכן מטמא בכעדשה, אביי אמר האי תנא דבי רבי ישמעאל נפקא מאידך תנא דבי ר"י דתנא דבי רבי ישמעאל בגד אין לי אלא צמר ופשתים מנין לרבות צמר גמלים וכו' ת"ל או בגד, רבא אמר כי לית ליה לתנא דבי ר"י בשאר בגדים שלש על שלש (בשרצים) שלשה על שלשה אית ליה:
(ד) בשתי או בערב, יכול אף שתי וערב של נפה ושל כברה ת"ל בגד וגו', אוציא אלו ולא אוציא את של שער ודין הוא ומה אם צמר שלא הוכשר לקבל שרפה על ידי טומאה ממקום אחר שתי וערב שלו טמא שער שהוכשר לקבל שרפה על ידי טומאה אינו דין שיהא שתי וערב שלו טמא, ת"ל לפשתים ולצמר ולא של שער, יכול יהו מיטמאין מיד ת"ל בגד מה בגד משנגמרה מלאכתו אף כולן משנגמרה מלאכתן, ואיזהו גמר השתי משישלק, והערב מיד, והאונין של פשתן משיתלבנו דברי רבי יהודה, יכול יהו מיטמאין בכל שהן ת"ל בגד מה בגד מיוחד שיש בו שלש על שלש שתי וערב אף כולן כדי לארוג מהן שלש על שלש בשתי וערב, אפילו כולה שתי ואפילו כולה ערב, היתה פסוקות אינה מטמאה בנגעים, רבי יהודה אומר אפילו פסיקה אחת וקשרה אינה מטמאה בנגעים, או בעור יכול אף עורות של ים יהו מטמאין והלא דין הוא נאמר טמא בשרצים ונאמר טמא בנגעים מה בשרצים פטר בהם עורות של ים אף בנגעים יפטר בהם עורות של ים, ק"ו משרצים ומה שרצים שטמא בהם צבועים וכו' אינו דין שיפטור בהם עורות של ים, לא אם אמרת בשרצים שלא טמא בהם שתי וערב תאמר בנגעים שטמא בהם שתי וערב, תלמוד לומר בגד מה בגד מין הגדל בארץ אף כל הגדל בארץ, יכול שאני מוציא את שחובר לו מן הגדל בארץ כל שהוא, [ת"ל בעור להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא] אפילו חוט ואפילו משיחה ובלבד שיחברנו לו דרך חבורו לטומאה, אי מה צמר מין בהמה דקה ונאכל כו' מנין מין בהמה דקה ואינו נאכל מין בהמה גסה ונאכל מין בהמה גסה ואינו נאכל עד שאתה מרבה להביא עורות של שרצים ת"ל בעור בעור ריבה, אין לי אלא של אנשים של נשים מנין, אין לי אלא של ישראל של גרים ושל עבדים מנין, תלמוד לומר בעור בעור ריבה, יכול אף עור המצה ועור החיפה במשמע ת"ל או בכל מלאכת עור יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהן מלאכה אוציא את עור המצה ואת עור החיפה שלא נעשה בהם מלאכה ולא אוציא את עורות רצועות וסנדלים שנעשה בהן מלאכה ת"ל כלי יצאו עורות רצועות וסנדלים שאינם כלים יכול שאני מוציא עורות אוהלים ת"ל או בעור לרבות עורות אוהלים, יכול מטמאים צבועים ת"ל בגד מה בגד כולו לבן אף עורות כולם לבנים דברי ר' מאיר, רבי יהודה אומר בעור לרבות את הצבועים, רבי שמעון אומר כתוב אחד אומר בבגד וכתוב אחד אומר בעור הא כיצד צבועים בידי שמים מטמאים בידי אדם אין מטמאים, והיה הנגע ירקרק יכול לכל מראה ירוק, ת"ל ירקרק ירוק שבירוקין, אדום יכול לכל מראה אדום, ת"ל אדמדם אדום שבאדומים, ירקרק או אדמדם מלמד שאין מטמאים בפתוך, יכול כשם שאין מטמאים בפתוך כך לא יצטרף זה עם זה ת"ל והיה, בבגד ולא בנימין, בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור נגע צרעת הוא מה ת"ל שיכול אין לי אלא בגד שיש בו לעשיר ולעני, יש בו לעשיר ולא לעני, לעני ולא לעשיר, לא לעני ולא לעשיר מנין, תלמוד לומר נגע צרעת הוא והראה את הכהן לרבות את כולם, צרעת כגריס והלא דין הוא טמא כאן וטמא בעור הבשר, מה עור הבשר בכגריס אף כאן בכגריס, או כלך לדרך זו טמא כאן וטמא בבתים מה בבתים בשני גריסין אף כאן בשני גריסין, נראה למי דומה דנין דבר שמטמא בשני שבועות מדבר שמטמא בשני שבועות ואל יוכיחו בתים שמטמאים בג' שבועות, או כלך לדרך זו דנין דבר שמטמא בירקרק ובאדמדם מדבר שמטמא בירקרק ובאדמדם ואל יוכיח בשר שאין מטמא בירקרק ובאדמדם, תלמוד לומר צרעת כגריס, וראה הכהן את הנגע והסגיר אח הנגע שבעת ימים תחלה בשבעה, יכול בין ביום בין בלילה תלמוד לומר ביום ביום ולא בלילה כי פשה זה פשיון סמוך כל שהוא, מנין לרבות את הרחוק ת"ל (הנגע) [הבגד], יכול כל שהוא ת"ל הנגע ולהלן נאמר הנגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס, נמצאת אתה אומר הפשיון סמוך כל שהוא והרחוק בכגריס [והחוזר כגריס], צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה, אין לי אלא מוחלט מנין אף מוסגר ת"ל כי צרעת, יכול כשם שהמוחלט אם קוצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנאתו אף מוסגר כן תלמוד לומר כי צרעת:
(ה) ושרף את הבגד, מטלית שיש בה שלש על שלש אע"פ שאין בה כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתו, מאי לאו במוחלטת, לא מוסגרת, אי הכי אימא סיפא היו בה כמה זיתים כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור טמאתו, אי אמרת בשלמא מוחלטת היינו דאיתקש למת, אלא אי אמרת מוסגרת אמאי איתקש למת, שאני התם דאמר קרא ושרף את הבגד אפילו בשעת שרפה קרוי בגד, ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים או את כל כלי העור יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפנו בהן, ת"ל היא באש תשרף אינה צריכה
(ו) דבר אחר לשרפה עמה, אם כן למה נאמר בצמר או בפשתים, להוציא את האומריות שבו, אוציא את האומריות של זהב ושל שיריים שאין [מינן] מטמאין בנגעים ולא אוציא את ארגמן ושל זהורית טובה (שהם) [שמינן] מטמאין בנגעים, ת"ל אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו:
(ז) ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור, זהו עומד, וצוה הכהן וכבסו צווי בכהן וכבוס בכל אדם, וכבסו הנגע יכול מקום הנגע בלבד יטעון כבוס, ת"ל את אשר בו הנגע, יכול כל הבגד כולו יטעון כבוס ת"ל הנגע, הא כיצד מכבס מן הבגד עמו, והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום שביעי עולה לו מן המנין מלאחריו ומלפניו, וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה הא לא הפך ולא פשה טמא הפך ולא פשה איני יודע מה יעשה לו, תלמוד לומר והסגיר את הנגע מכל מקום דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים אין טמא אלא מה שהוא עומד, הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא בכל מין שיטמא לו, פחתת היא עד שיהו מראיה שוקעין, או אינו אומר פחתת אלא למראה שני, ת"ל היא תהא כמות שהיתה, והא מה אני מקיים פחתת שיהו מראיה שוקעין, בקרחתו אלו השחקין, בגבחתו אלו חדשים, מכאן אמרו סגוס שנראה בו הנגע, רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג ובמוכין, דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בגזרה שוה, תא שמע דתניא רבי יונתן אומר מנין לפריחת בגדים שהיא טהורה, נאמר קרחת וגבחת בבגד ונאמר קרחת וגבחת באדם, מה להלן פרחה בכולו טהור אף כאן פרחה בכולו טהור, והתם מנלן דכתיב מראשו ועד רגליו ואיתקש ראשו לרגליו מה להלן כולו הפך לבן פרחה בכולו טהור אף כאן כולו הפך לבן פרחה בכולו טהור ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע כהה למראה שני, או כהה למראה שלישי ת"ל הנגע, אי הנגע יכול במראיו, ת"ל והנה כהה הא כיצד כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי, וקרע יכול יקרע קרע קטן ויקיים בו מצות קריעה ת"ל אותו, אי אותו יכול (ישפנו) [ישספנו] ויניחנו במקומו ת"ל מן הבגד ינתקנו מן הבגד, יכול יקרע וישליך קרעיו לאשפה ת"ל באש תשרפנו, את אשר בו הנגע למד על הקרעין שיטענו שרפה, למדנו כהה בסוף שבוע שני למראה הב' שקורע, מנין כהה בסוף שבוע שני למראה שלישי שהוא מכבסו ת"ל הנגע, נאמר כאן הנגע ונאמר להלן הנגע מה נגע האמור כאן כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי אף נגע האמור להלן כהה למראה שני ולא כהה למראה שלישי, מנין שטולה עליו מטלית ת"ל ואם תראה עוד אין עוד אלא מקומה מלמד שטולה עליו מטלית, רבי נחמיה אומר אין צריך מטלית, [חזר נגע על הבגד מציל על המטלית, חזר על המטלית שורף הבגד], הטולה מן המוסגר בטהור וחזר נגע בבגד שורף את המטלית, חזר למטלית בגד הראשון ישרף והמטלית תשמש את בגד השני בסימנין, אין לי אלא מקומה מנין לרבות את כל הבגד תלמוד לומר בבגד, יכול כל שהוא תלמוד לומר עוד מה הראשונה בכגריס אף השניה בכגריס, אין לי אלא במראה שלא במראה מנין ת"ל פורחת במראה ושלא במראה, או אינו אומר פורחת אלא שאין טמאה עד שתחזור ותפשה, ת"ל היא אע"פ שלא פשה, הא מה אני מקיים פורחת במראה ושלא במראה, קוטא שיש בו פספסין צבועים ולבנים פושים מזה לזה, שאלו את רבי אליעזר הרי הוא פספס יחידי, א"ל לא שמעתי, א"ל ר' יהודה בן בתירא אלמד בו, אמר לו אם לקיים דברי חכמים, הן, אמר להם שמא יעמוד בו שני שבועות והעומד בכגריס שני שבועות טמא, אמר ליה חכם גדול אתה שקימת דברי חכמים:
(ח) והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס, יכול יקיים בו מצות כבוס תלמוד לומר וסר מהם הנגע, אי וסר הנגע יכול מצד הזה לצד הזה ת"ל מהם עד שיעקר מכולו, וכבס שנית וטהר שניה לטהרו והראשונה (לכבס) [להסגיר] נגעו תניא רבי יונתן בר יוסף אומר וכבס מה תלמוד לומר שנית, מקיש תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה מה תכבוסת ראשונה לדעת אף תכבוסת שניה לדעת, אי מה להלן בעינן דעת כהן אף כאן בעינן דעת כהן, ת"ל וכבס שנית מכל מקום:
(ט) זאת תורת נגע צרעת וגו', מקישן לבית מה בית מטמא בביאה אף כולן יטמאו בביאה, אי מה בית טעון צפרים אף כולן יטענו צפרים ת"ל זאת, רבי אומר הרי הוא אומר זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מקיש בגד לבית מה בית מטמא בביאה אף בגד מטמא בביאה, אין לי אלא בגד מנין לרבות את כולן, תלמוד לומר זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר או הפשתים הקישן לבגד מה בגד מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה, אי מה בגד יטמא בכל הטמאות אף כולן יטמאו בכל הטמאות ת"ל זאת, לטהרו או לטמאו בארץ ובחוצה לארץ, לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו, לטהרו או לטמאו כהן שמטמאו מטהרו אם מת (מטהרו כהן אחר ואם מת) רואהו כהן אחר אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק טמא, רבי יהושע אומר כהה, מאי כהה אמר רבא כהה וטהור, ודילמא כהה וטמא, אמר רב יהודה אמר רב א"ק לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה: