(ט) עוֹר שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס, וְחִשַּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וּלְסַנְדָּלִין, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אֶת הָאִזְמֵל, טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ פָחוֹת מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַף הָעוֹשֶׂה מִטְפַּחַת מִן הָעוֹר, טְמֵאָה. וּמִן הַכֶּסֶת, טְהוֹרָה:
(א) הַבֶּגֶד מִטַּמֵּא מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת. הַשַּׂק, מִשּׁוּם אַרְבָּעָה. הָעוֹר, מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה. הָעֵץ, מִשּׁוּם שְׁנַיִם. וּכְלִי חֶרֶס, מִשּׁוּם אֶחָד. כְּלִי חֶרֶס מִטַּמֵּא מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל. כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס, אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם. מוּסָף עָלָיו הָעֵץ, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם מוֹשָׁב. וְכֵן טַבְלָא שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, בִּכְלֵי עֵץ, טְמֵאָה, וּבִכְלֵי חֶרֶס, טְהוֹרָה. מוּסָף עָלָיו הָעוֹר, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אֹהָלִים. מוּסָף עָלָיו הַשַּׂק, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם אָרִיג. מוּסָף עָלָיו הַבֶּגֶד, שֶׁהוּא מִטַּמֵּא מִשּׁוּם שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ:
(9) If a hide had contracted midras uncleanness and its owner then intended it to be used for straps or sandals, it becomes clean as soon as he put the knife to it, the words of Rabbi Judah. But the sages say: it does not become clean until he has reduced its size to less than five handbreadths. Rabbi Elazar bar Zadok says: even if one made a napkin from a hide it remains unclean, But if [he made one from] a covering it becomes clean.
(1) Cloth is susceptible to five categories of uncleanness; Sack-cloth is susceptible to four; Leather to three; Wood to two; And an earthenware vessel to one. An earthenware vessel is susceptible to uncleanness [only] as a receptacle; any earthen vessel that has no inner part is not susceptible to uncleanness from its outer part. Wood is subject to an additional form of uncleanness in that it is also susceptible to uncleanness as a seat. Similarly a tablet which has no rim is susceptible to uncleanness if it is a wooden object and insusceptible if it is an earthenware one. Leather is susceptible to an additional form of uncleanness in that it is also susceptible to the uncleanness of a tent. Sack-cloth has an additional form of uncleanness in that it is susceptible to uncleanness as woven work. Cloth has an additional form of uncleanness in that it is susceptible to uncleanness when it is only three by three fingerbreadths.
Rav Zevid said: The baraita is referring to a case where he used one part of the box for piles of non-sacred coins and another part of the box for piles of second-tithe coins. In this case, there was no definitive most recent use of the box, as a coin may have moved from one side of the box to the other.
Rav Pappa said: We are dealing with a case where the coin was found in a hole in the box. The concern is that this coin might not be of the type last placed into the box. Instead, it is possible that this coin remained from a previous use and was not removed because it was obscured in the hole. Rav Yehuda said: One who searches for leaven must recite a blessing. The Gemara asks: What blessing does he recite, i.e., what is the correct formula of the blessing? Rav Pappi said in the name of Rava that one recites: Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us to remove leavened bread. Rav Pappa said in the name of Rava: One should recite: Concerning the removal of leavened bread. The Gemara comments: With regard to the formula: To remove, everyone agrees that it certainly refers to the future. This formulation undoubtedly indicates that the person reciting the blessing is about to begin fulfilling the mitzva of removing leaven, and it is therefore an appropriate blessing. Where they disagree is with regard to the formula: Concerning the elimination of leaven. One Sage, Rav Pappi, maintains that it is referring to an act that was performed previously. Since this formula is referring to the removal of leaven as a task already completed, it would be more appropriate for a blessing recited after performance of that mitzva was completed. And the other Sage, Rav Pappa, maintains that this expression refers to the future. The Gemara raises an objection to Rav Pappi’s opinion from the formula of the blessing recited just prior to circumcision: Blessed are You…Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us concerning circumcision. Apparently this expression indeed is referring to a future act. The Gemara rejects this contention: That is no proof, as what alternative formula can we recite there? If we say: He, Who has made us holy through His mitzvot and commanded us to circumcise, is there no alternative to he himself, i.e., the boy’s father, circumcising his son? The father is commanded to circumcise his son, and he may appoint one who is not commanded to circumcise his son to act in his stead. Therefore, the more general formula of the blessing is recited: About the circumcision. The Gemara raises a difficulty: In a case where the child’s father himself circumcises his son, what can be said? The Gemara responds: Yes, it is indeed so. If the father himself performs the circumcision he in fact recites the blessing: And has commanded us to circumcise. The Gemara raises an objection to Rav Pappi’s opinion. The blessing recited over ritual slaughter is: Blessed…Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us concerning slaughtering. This blessing likewise indicates that this formula is appropriate prior to an action. The Gemara again rejects this claim: There too, what alternative formula can we recite? If we say: Who has commanded us to slaughter, is there no alternative to his slaughtering the animal? There is no mitzva to slaughter an animal. It is merely the necessary preparation before one may eat meat. Therefore, the more general formula of the blessing is recited: Concerning slaughtering. The Gemara raises a difficulty: If so, with regard to the slaughter of the Paschal lamb and other consecrated animals, what can be said? One is indeed commanded to slaughter these animals. The Gemara answers: Yes, it is indeed so. When slaughtering the Paschal lamb or any other offering, one recites: Who has commanded us to slaughter. The Gemara raises an objection to Rav Pappi’s opinion from the Tosefta: One who prepares a lulav for himself recites the blessing: Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he takes it to fulfill with it the obligation to take the lulav, he says: Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us concerning the taking of the lulav. Although he has yet to perform the mitzva, he does not recite the formula: To take. The Gemara answers: It is different there, as at the time when he lifts the lulav before he recites the blessing, he already fulfilled his obligation by Torah law. Consequently, the formula: Concerning the taking, is indeed more appropriate for an action that he has already performed. The Gemara raises an objection: If so, the statement that he takes it to fulfill his obligation with it is imprecise, as the tanna should have said that he took the lulav with which he already fulfilled his obligation. The Gemara answers: Yes, it is indeed so; the tanna should have formulated the halakha in that manner. But due to the fact that he wants to teach the latter clause of the baraita: One who comes to sit in the sukka, he likewise taught in the first clause: To fulfill his obligation with it. This phrase maintains the consistency of the language of the Tosefta, even though it is imprecise with regard to the halakha of lulav. As it teaches in the latter clause of this baraita: One who erects a sukka for himself recites: Blessed are You, God, Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he enters to sit in the sukka he says: Blessed…Who has made us holy through His mitzvot and has commanded us to sit in the sukka. In summary, no conclusive proof has been found for either side of this debate. The Gemara concludes: And the halakha is that one should recite: Concerning the removal of leaven, as that expression is referring to the future as well. The Gemara poses a question: In any event, it is clear from the previous discussion that everyone agrees that one is required to recite a blessing prior to performing a mitzva. From where do we derive this principle? It is as Rav Yehuda said that Shmuel said: With regard to all the mitzvot, one recites a blessing over them prior to [over] their performance. The Gemara asks: From where may it be inferred that the word over is the language of priority? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the verse said: “And Ahimaaz ran by the way of the plain, and overran [vaya’avor] the Cushite” (II Samuel 18:23), i.e., Ahimaaz overtook the Cushite. Abaye said: It is derived from here: “And he passed [avar] before them” (Genesis 33:3). And if you wish, say instead that the proof is from here: “And their king passed [vaya’avor] before them and God at their head” (Micah 2:13). In the school of Rav they say: One recites a blessing prior to performing all mitzvot, except for the ritual immersion after a nocturnal emission and the blowing of the shofar. The Gemara elaborates: Granted one does not recite a blessing prior to immersion, as this man who has not yet immersed is still unfit to recite a blessing because he is ritually impure. However, with regard to a shofar, what is the reason that one does not recite a blessing before sounding the shofar? And lest you say the reason is due to a concern lest the sounding of the shofar emerge flawed, and the blessing will be in vain, if so, one should not recite a blessing even prior to ritual slaughter and circumcision, as in those cases too one might fail to perform the action in the requisite manner. Rather, Rav Ḥisda said: Except for prior to immersion alone was stated, due to the aforementioned reason. The Gemara adds: That was also taught in a baraita: With regard to one who immersed for ritual purification after a nocturnal emission and emerged, as he emerges he recites: Blessed…Who has made us holy through His mitzvot and commanded us concerning immersion. The mishna states that one searches for leaven by the light of the lamp, etc. The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that the search should be conducted by the light of the lamp, derived? Rav Ḥisda said: We derive it by the hermeneutic principles of verbal analogy and juxtaposition: The term finding in one context is derived from finding in another context, and finding is derived from the word searching, and this searching is derived from searching elsewhere, and searching there is derived from the word lamps, and lamps is derived from lamp. The Gemara cites the relevant verses included in the above derivation. Finding in one context is derived from finding in another context by verbal analogy, as it is written here: “Seven days leaven shall not be found in your houses” (Exodus 12:19), and it is written there: “And he searched, starting with the eldest, and ending with the youngest; and the goblet was found in Benjamin’s sack” (Genesis 44:12). And the word finding in this verse is connected to searching in that same verse by juxtaposition, as the verse says: “And he searched... and was found.” And searching is derived from lamps by means of juxtaposition, as it is written: “And it shall come to pass that at that time I will search Jerusalem with lamps” (Zephaniah 1:12). And finally, the word lamps is derived from lamp by means of juxtaposition, as it is written: “The spirit of man is the lamp of God, searching all the inward parts” (Proverbs 20:27). Together these verses indicate that the search for leaven must be conducted by the light of the lamp. Similarly, the school of Rabbi Yishmael taught: On the night of the fourteenth one searches for leavened bread by the light of the lamp. Although there is no absolute proof for this matter, there is an allusion to this matter, as it is stated: “Seven days leaven shall not be found in your houses,” and it says: “And he searched, starting with the eldest, and ending with the youngest; and the goblet was found.” And it says: “At that time I will search Jerusalem with lamps,” and it says: “The spirit of man is the lamp of God, searching all the inward parts.” With regard to this teaching, the Gemara asks a question: What is the reason for the last citation introduced by the final And the verse says? Why doesn’t the previous verse, “At that time I will search Jerusalem with lamps,” provide sufficient proof that the search must be conducted by the light of the lamp? And the Gemara answers: The last verse is necessary, lest you say that this verse: “At that time, etc.” is a leniency, as God is saying: I will not search Jerusalem by the light of a torch, whose light is great, and through which I will expose every sin. Rather, I will search by the light of a small lamp, whose light is smaller, which will ensure that great sins will be discovered and small sins will not be discovered. To counter this argument, the tanna states: Come and hear, “The spirit of man is the lamp of God, searching all the inward parts.” This verse indicates that everything will be found by the light of the lamp, which is the most effective manner of searching. The Sages taught: One does not search for leaven, neither by the light of the sun, nor by the light of the moon, nor by the light of a torch. Rather, the search should be conducted by the light of a lamp,
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן כָּל זוֹבֵחַ בְּהֵמָה טְהוֹרָה לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ג) "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים". וְאֵלּוּ הֵם הַנִּקְרָאִים בְּכָל מָקוֹם מַתָּנוֹת. וּמִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת תָּמִיד בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. וּבְכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְחֻלִּין אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין:
(ב) כָּל הַקָּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּבִין בְּמַתָּנוֹת. וְאִם קָדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן תְּמִימִים וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד בָּהֶם מוּם וְנִפְדּוּ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִן הַמַּתָּנוֹת:
(ג) סְפֵק בְּכוֹר חַיָּב בְּמַתָּנוֹת מִכָּל צַד. שֶׁאִם בְּכוֹר הוּא כֻּלּוֹ לַכֹּהֵן וְאִם אֵינוֹ בְּכוֹר מַתְּנוֹתָיו לַכֹּהֵן. וְאִם נִסְתַּפֵּק בִּשְׁנַיִם וְלָקַח הַכֹּהֵן הָאֶחָד מִסָּפֵק הֲרֵי הַשֵּׁנִי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. עֲשָׂאוּהוּ כְּמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ הַכֹּהֵן וּנְתָנוֹ בְּמוּמוֹ לִבְעָלָיו. אֲבָל סְפֵק מַעֲשֵׂר פָּטוּר מִכָּל מָקוֹם שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
(ד) בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלָה בְּמוּמָהּ וְאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּמַתָּנוֹת שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּבְהֵמוֹת אֲחֵרוֹת אֲפִלּוּ אַחַת בְּמֵאָה בִּזְמַן שֶׁכָּל בְּהֵמָה מֵהֶן לְאַחֵר כֻּלָּן פְּטוּרִין. שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. הָיָה אֶחָד הוּא הַשּׁוֹחֵט אֶת כֻּלָּם פּוֹטֵר מַתְּנוֹת אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד:
(ה) אֵין חַיָּב בְּמַתָּנוֹת אֶלָּא בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ג) "אִם שׁוֹר אִם שֶׂה". כִּלְאַיִם הַבָּא מִכֶּבֶשׂ וְעֵז חַיָּב בְּמַתָּנוֹת. וְהַכְּוִי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סָפֵק מַפְרִישִׁין מִמֶּנּוּ כָּל הַמַּתָּנוֹת. צְבִי הַבָּא עַל הָעֵז וְיָלְדָה הַוָּלָד חַיָּב בַּחֲצִי מַתָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר אִם שֶׂה אֲפִלּוּ מִקְצָת שֶׂה. תַּיִשׁ הַבָּא עַל הַצְּבִיָּה הַוָּלָד פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת:
(ו) אֶחָד הַשּׁוֹחֵט לַאֲכִילַת עַכּוּ''ם אוֹ לַאֲכִילַת כְּלָבִים אוֹ לִרְפוּאָה חַיָּב בְּמַתָּנוֹת:
(ז) בֶּהֱמַת שֻׁתָּפִין חַיֶּבֶת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ג) "זֹבְחֵי הַזֶּבַח":
(ח) הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית חַיָּב בְּמַתָּנוֹת. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים פְּטוּרִים מִן הַמַּתָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ג) "מֵאֵת הָעָם" וְסָפֵק הֵם הַלְוִיִּים אִם הֵם בִּכְלַל הָעָם אוֹ לֹא. לְפִיכָךְ אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם וְאִם נָטַל הַכֹּהֵן לֹא יַחְזִיר:
(ט) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ. אֲבָל כֹּהֵן טַבָּח שֶׁשּׁוֹחֵט וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק מַמְתִּינִין לוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת. מִיכַּן וְאֵילָךְ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מַתָּנוֹת וְנוֹתְנִין אוֹתָם לְכֹהֲנִים אֲחֵרִים. וְאִם קָבַע בֵּית מִטְבָּחַיִם לִמְכֹּר אֵין מַמְתִּינִין לוֹ אֶלָּא מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מִיָּד. וְאִם נִמְנַע מִלִּתֵּן מְנַדִּין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן:
(י) הַשּׁוֹחֵט לְעַכּוּ''ם וּלְכֹהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַכֹּהֵן צָרִיךְ שֶׁיִּרְשֹׁם חֶלְקוֹ כְּדֵי שֶׁיַּנִּיחַ הַמַּתָּנוֹת בְּחֵלֶק הַכֹּהֵן. שֶׁאִם לֹא צִיֵּן חֶלְקוֹ חַיָּב בְּמַתָּנוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַכּל יוֹדְעִין שֶׁהַכֹּהֵן שֻׁתָּף לוֹ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַכֹּהֵן עוֹמֵד עִמּוֹ בַּמִּטְבָּחַיִם וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ צָרִיךְ לִרְשֹׁם שֶׁסְּתָם עַכּוּ''ם מַרְבֶּה דְּבָרִים וּמוֹדִיעַ לַכּל שֶׁהוּא שֻׁתָּף וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִמּוֹ בִּשְׁעַת מְכִירָה:
(יא) הִתְנָה הַכֹּהֵן עִמּוֹ שֶׁהוּא שֻׁתָּף חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת הֲרֵי הַמַּתָּנוֹת לַכֹּהֵן. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ חוּץ הֲרֵי שִׁיֵּר לוֹ הַכֹּהֵן חֵלֶק בַּמַּתָּנוֹת וּלְפִיכָךְ הֵם שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי הֲרֵי הַמַּתָּנוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל זֶה וְנוֹתְנָן לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ לֹא נִפְטַר מִן הַמַּתָּנוֹת. שֶׁהָאוֹמֵר עַל מְנָת לֹא שִׁיֵּר לוֹ בְּעַצְמָן שֶׁל מַתָּנוֹת כְּלוּם הוֹאִיל וְלֹא שִׁיֵּר לוֹ בָּהֶן שֻׁתָּפוּת לֹא קְנָאָן בִּתְנַאי זֶה:
(יב) הָיָה הַכֹּהֵן שֻׁתָּף בָּרֹאשׁ פָּטוּר מִן הַלְּחִי. שֻׁתָּף בַּיָּד פָּטוּר מִן הַזְּרוֹעַ. שֻׁתָּף בִּבְנֵי מֵעַיִם פָּטוּר מִן הַקֵּבָה. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן הֲרֵי הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְהָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ חַיָּב בִּלְחִי. שֶׁהַדָּבָר הַחַיָּב הֲרֵי הוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל:
(יג) גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה שְׁחוּטָה. אִם נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר פָּטוּר. וְאִם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר חַיָּב. וְאִם סָפֵק פָּטוּר וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
(יד) בְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ מֻתָּר לֶאֱכוֹל מִמֶּנָּה שֶׁאֵינָהּ דּוֹמָה לְטֶבֶל שֶׁהֲרֵי מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה מֻבְדָּלִין וְהַמַּתָּנוֹת עַצְמָן אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְאָכְלָן אֶלָּא בִּרְשׁוּת כֹּהֵן. עָבַר וַאֲכָלָן אוֹ הִזִּיקָן אוֹ מְכָרָן אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבֵעַ יָדוּעַ. וְהַקּוֹנֶה אוֹתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְאָכְלָן מִפְּנֵי שֶׁמַּתְּנוֹת כְּהֻנָּה נִגְזָלוֹת:
(טו) אָמַר לַטַּבָּח מְכֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה וְהָיוּ בָּהּ מַתָּנוֹת נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לְקָחָם מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל נוֹתְנָם לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לַטַּבָּח מִן הַדָּמִים:
(טז) הַמְשַׁלֵּחַ בָּשָׂר לַחֲבֵרוֹ וְהָיוּ בָּהּ מַתָּנוֹת אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא עָבַר זֶה וּגְזָלָן. מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ כֹּהֵן מַעֲלֶה הַמַּתָּנוֹת בְּדָמִים וְאוֹכְלָן מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן וְיִתֵּן הַדָּמִים לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה:
(יז) הָרוֹצֶה לִתֵּן הַמַּתָּנוֹת לְכֹהֵן אֶחָד נוֹתֵן. וְאִם רָצָה לַחְלֹק אוֹתָן לֹא יִתֵּן חֲצִי קֵבָה לָאֶחָד אוֹ חֲצִי זְרוֹעַ אֶלָּא זְרוֹעַ לָאֶחָד וְקֵבָה לָאֶחָד וּלְחָיַיִם לִשְׁנַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "תִּתֶּן לּוֹ" שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי מַתָּנָה. וְאִם הָיוּ שֶׁל שׁוֹר חוֹלֵק אוֹתָן חֲתִיכוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל חֲתִיכָה כְּדֵי מַתָּנָה:
(יח) אֵי זֶהוּ הַזְּרוֹעַ. זְרוֹעַ שֶׁל יָמִין מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכֻּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָדוֹ שֶׁהֵן שְׁנֵי אֵיבָרִים זֶה מְעֹרֶה בָּזֶה. וְהַלְּחָיַיִם מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי וְעַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת טַבַּעַת גְּדוֹלָה עִם הַלָּשׁוֹן שֶׁבֵּינֵיהֶן הַכּל לַכֹּהֵן:
(יט) אֵין מוֹלְגִין אוֹתָן וְאֵין מַפְשִׁיטִין אוֹתָן אֶלָּא יִתְּנוּ לוֹ בְּעוֹרָן וּבְצִמְרָן. וְהַקֵּבָה בַּחֵלֶב שֶׁעָלֶיהָ וּבַחֵלֶב שֶׁבְּתוֹכָהּ. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכֹּהֲנִים לְהַנִּיחַ חֵלֶב הַקֵּבָה לַבְּעָלִים:
(כ) הַכֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת הַמַּתָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא הַבַּעַל אוֹכֵל מַתָּנוֹת בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ. אֲבָל חֲלָלָה אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. שֶׁאֵין חֲלָלִים בִּכְלַל כֹּהֲנִים. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן לִמְכֹּר הַמַּתָּנוֹת אוֹ לִתְּנָן בְּמַתָּנָה אֲפִלּוּ לְעַכּוּ''ם אוֹ לְהַאֲכִילָם לִכְלָבִים מַאֲכִילָם שֶׁאֵין בָּהֶן קְדֻשָּׁה כְּלָל:
(כא) כֹּהֵן שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבֵרִים שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ הַמַּתָּנוֹת אִם רָצָה לְזַכּוֹת בָּהֶן לְיִשְׂרָאֵל חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה מְזַכֶּה לוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּאוּ לְיָדוֹ. וְיִהְיוּ אוֹתָם הַחֲבֵרִים זוֹבְחִים וְנוֹתְנִין הַמַּתָּנוֹת לְזֶה הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁזָּכָה בָּהֶן. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַיִּשְׂרָאֵל זֶה בְּדֹחַק וְאֵין לוֹ לִקְנוֹת בָּשָׂר. וְיִהְיֶה הַכֹּהֵן שֶׁזָּכָה לוֹ חֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה הַכֹּהֵן שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל זֶה אוֹ שְׂכִירוֹ אוֹ לְקִיטוֹ אֵינוֹ מְזַכֶּה לוֹ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לְיָדוֹ שֶׁמָּא יְזַכֶּה בְּעַל כָּרְחוֹ:
(כב) לֹא יַחְטֹף הַכֹּהֵן הַמַּתָּנוֹת וְלֹא יִשְׁאַל בְּפִיו אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתְנִין לוֹ בְּכָבוֹד נוֹטֵל. וּבִזְמַן שֶׁהֵם רַבִּים בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָנִים נוֹטְלִין. וְאִם הָיָה כֹּהֵן צָנוּעַ וְאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא כֹּהֵן הֲרֵי זֶה נוֹטֵל כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע לַכּל שֶׁהוּא כֹּהֵן. וְאֵין הַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין הַמַּתָּנוֹת אֶלָּא צָלִי בְּחַרְדָּל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט כט) "לְמָשְׁחָה" כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִים הַמְּלָכִים:
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן לַכֹּהֵן רֵאשִׁית הַגֵּז שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ". וּלְוִיִּם בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְוָה זוֹ. וְאֵין לְרֵאשִׁית הַגֵּז זוֹ שִׁעוּר מִן הַתּוֹרָה. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵאֶחָד מִשִּׁשִּׁים. וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָּאָרֶץ בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת כְּרֵאשִׁית הַדָּגָן. וְנוֹהֵג בְּחֻלִּין אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין:
(ב) כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִקְדִּישׁ בְּהֵמוֹת לְבֶדֶק הַבַּיִת וּגְזָזָן יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב לִפְדּוֹת וְלִתֵּן לַכֹּהֵן. אוֹ הִקְדִּישׁ בְּהֵמָה חוּץ מִגִּזָּתָהּ יָכוֹל יִהְיֶה חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יח ד) "צֹאנְךָ". אֵין אֵלּוּ צֹאנוֹ:
(ג) כָּל הַקֳדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֲבָל אִם קָדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן אוֹ שֶׁקָּדַם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ וְנִפְדּוּ פְּטוּרִים מֵרֵאשִׁית הַגֵּז:
(ד) אֵין חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז אֶלָּא הַכְּבָשִׂים בִּלְבַד. זְכָרִים כִּנְקֵבוֹת שֶׁהַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן הוּא הָרָאוּי לִבְגָדִים. הָיָה צִמְרָן קָשֶׁה וְאֵינוֹ רָאוּי לִלְבִישָׁה פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. שֶׁאֵין מַתָּנָה זוֹ לַכֹּהֵן אֶלָּא כְּדֵי לִלְבּשׁ מִמֶּנָּה:
(ה) כֵּיוָן שֶׁזִּכָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְרוּמוֹת שֶׁהֵן לַחְמוֹ וְיֵינוֹ. וְזִכָּה לוֹ בְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה וְקָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ שֶׁהַבָּשָׂר שֶׁלּוֹ. זִכָּה לוֹ בְּרֵאשִׁית הַגֵּז לִלְבוּשׁוֹ. וּבְגֵזֶל הַגֵּר וְהַחֲרָמִים וּשְׂדֵה אֲחֻזָּה וּפִדְיוֹן בְּכוֹרוֹת לְהוֹצָאוֹתָיו וּשְׁאָר צְרָכָיו. שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ חֵלֶק בְּנַחֲלָה וּבַבִּזָּה:
(ו) הָיָה הַצֶּמֶר שֶׁלָּהֶן אָדֹם אוֹ שָׁחֹר אוֹ שָׁחוּם חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֲבָל אִם גָּזַז הַצֶּמֶר וּצְבָעוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן נִפְטָר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הִלְבִּינוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתֵּן חַיָּב לְהַפְרִישׁ אַחַר שֶׁלִּבְּנוֹ. הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר רְחֵלִים בְּיָדוֹ וְלֹא גָּזַז חַיָּב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז:
(ז) רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בְּכִלְאַיִם וּבִכְוִי וּבִטְרֵפָה. אֲבָל הַגּוֹזֵז אֶת הַמֵּתָה פָּטוּר:
(ח) הַמַּפְרִישׁ רֵאשִׁית הַגֵּז וְאָבַד חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן עַד שֶׁיִּתֵּן לַכֹּהֵן. הָאוֹמֵר כָּל גִּזּוֹתַי רֵאשִׁית דְּבָרָיו קַיָּמִין:
(ט) הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם אַחַר שֶׁגְּזָזָן הָעַכּוּ''ם פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. לָקַח הַצֹּאן לְגִזָּתָן חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁגָּדְלָה הַגִּזָּה בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ''ם. וְאַף עַל פִּי שֶׁחוֹזְרִין הַצֹּאן לְעַכּוּ''ם אַחַר גְּזִיזָה. הוֹאִיל וְהַגּוֹזֵז יִשְׂרָאֵל וְהַגְּזִיזוֹת שֶׁלּוֹ חַיָּב שֶׁאֵין הַחִיּוּב אֶלָּא בִּשְׁעַת הַגִּזָּה:
(י) הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אִם שִׁיֵּר הַמּוֹכֵר מְעַט מִצֹּאנוֹ לְהִגָּזֵז הַמּוֹכֵר חַיָּב לְהַפְרִישׁ מִן הַמְּשֹׁאָר עַל הַכּל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְחִיל הַמּוֹכֵר לִגְזֹז. חֲזָקָה אֵין אָדָם מוֹכֵר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה. וְאִם לֹא שִׁיֵּר כְּלוּם הַלּוֹקֵחַ חַיָּב לְהַפְרִישׁ:
(יא) הָיוּ שְׁנֵי מִינֵי גִּזָּה כְּגוֹן גִּזָּה לְבָנָה וְגִזָּה שְׁחוּמָה אוֹ גִּזַּת זְכָרִים וְגִזַּת נְקֵבוֹת. וּמָכַר מִין זֶה וְהִנִּיחַ הַמִּין הָאַחֵר. זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ. [זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ] עַל מַה שֶּׁלָּקַח וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר:
(יב) גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְהָיוּ לוֹ גִּזּוֹת וְאֵין יָדוּעַ אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר נִגְזְזוּ אוֹ מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
(יג) כַּמָּה צֹאן יִהְיֶה לוֹ וְיִהְיוּ חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. אֵין פָּחוֹת מֵחָמֵשׁ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּגִּזָּה שֶׁלָּהֶן אֵין פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל שִׁשִּׁים סֶלַע. וְתִהְיֶה גִּזַּת כָּל אַחַת מֵחֲמִשְּׁתָּן אֵין פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל י''ב סֶלַע. הָיְתָה אַחַת מֵהֶם גּוֹזֶזֶת פָּחוֹת מִי''ב סֶלַע אַף עַל פִּי שֶׁחֲמִשְּׁתָּן גּוֹזְזוֹת שִׁשִּׁים סֶלַע אוֹ יֶתֶר הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מֵרֵאשִׁית הַגֵּז:
(יד) הַשֻּׁתָּפִין חַיָּבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּחֵלֶק כָּל אֶחָד מֵהֶן כַּשִּׁעוּר. אֲבָל חָמֵשׁ צֹאן בִּלְבַד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין פְּטוּרִין:
(טו) רֵאשִׁית הַגֵּז מִצְוָתָהּ בַּתְּחִלָּה וְאִם הִפְרִישׁ בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף יָצָא. הָיוּ לוֹ חָמֵשׁ צֹאן וְגָזַז אַחַת מֵהֶן בִּלְבַד וּמָכַר גִּזָּתָהּ. וְאַחַר כָּךְ גּוֹזֵז שְׁנִיָּה וּמָכַר גִּזָּתָהּ. וְאַחַר כָּךְ גּוֹזֵז שְׁלִישִׁית וּמָכַר גִּזָּתָהּ. הַכּל מִצְטָרְפוֹת לְרֵאשִׁית הַגֵּז. וְחַיָּב אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְיֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וּמִזֶּה עַל זֶה. אֲבָל אִם הָיְתָה רָחֵל אַחַת וּגְזָזָהּ וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ וְאַחַר כָּךְ קָנָה שְׁנִיָּה וּגְזָזָהּ וְהִנִּיחַ גִּזָּתָהּ אֵינָן מִצְטָרְפוֹת:
(טז) מִי שֶׁהָיוּ לוֹ גִּזּוֹת רַבּוֹת שֶׁל רֵאשִׁית הַגֵּז וְרוֹצֶה לְחַלֵּק לַכֹּהֲנִים. לֹא יִתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד פָּחוֹת מִמִּשְׁקַל חָמֵשׁ סְלָעִים מְלֻבָּן כְּדֵי בֶּגֶד קָטָן. לֹא שֶׁיְּלַבְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לוֹ אֶלָּא יִתֵּן לוֹ מִצֶּמֶר הַגִּזָּה כְּשֶׁהוּא צוֹאִי. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ אַחַר הַלִּבּוּן חָמֵשׁ סְלָעִים אוֹ יֶתֶר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ד) "תִּתֵּן לוֹ" שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּדֵי מַתָּנָה הַמּוֹעֶלֶת:
(יז) רֵאשִׁית הַגֵּז חֻלִּין לְכָל דָּבָר. לְפִיכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁנּוֹתְנִים אוֹתוֹ לְכֹהֶנֶת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נְשׂוּאָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַתְּנוֹת בְּהֵמָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁדִּין שְׁנֵיהֶן אֶחָד הוּא:
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד יט) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי". וְנֶאֱמַר (במדבר יח טו) "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם":
(ב) וְאֵין הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִפְדּוֹת אֶת בְּנָהּ. שֶׁהַחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ הוּא שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ. עָבַר הָאָב וְלֹא פָּדָהוּ כְּשֶׁיִּגְדַּל יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ:
(ג) הָיָה הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת יִפְדֶּה עַצְמוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בְּנוֹ. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כְּדֵי פִּדְיוֹן אֶחָד יִפְדֶּה עַצְמוֹ:
(ד) הָיָה בְּנוֹ לִפְדּוֹת וְהִגִּיעַ עֵת לַעֲלוֹת לָרֶגֶל וְאֵין לוֹ כְּדֵי לָזֶה וְלָזֶה. פּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה לָרֶגֶל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד כ) "כּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה" וְאַחַר כָּךְ (שמות לד כ) "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם":
(ה) הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ מְבָרֵךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן. וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ. וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן הַפִּדְיוֹן לַכֹּהֵן. וְאִם פָּדָה עַצְמוֹ מְבָרֵךְ לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ:
(ו) מִצְוָה זוֹ נוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וּבְכַמָּה פּוֹדֵהוּ בְּחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח טז) "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה". בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בִּשְׁוֵה כֶּסֶף מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁגּוּפָן מָמוֹן כְּעִנְיַן הַשְּׁקָלִים. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹדִין בְּקַרְקָעוֹת וְלֹא בַּעֲבָדִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּקַרְקָעוֹת וְלֹא בִּשְׁטָרוֹת לְפִי שֶׁאֵין גּוּפָן מָמוֹן. וְאִם פָּדָהוּ בָּהֶן אֵינוֹ פָּדוּי:
(ז) כָּתַב הָאָב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי. נָתַן לוֹ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּשּׁוּק חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְקִבְּלוֹ הַכֹּהֵן בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי. נָתַן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַעֲשָׂרָה כֹּהֲנִים בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה יָצָא:
(ח) רָצָה הַכֹּהֵן לְהַחְזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן מַחְזִיר. וְלֹא יִתֵּן לוֹ הוּא וְדַעְתּוֹ שֶׁיַּחְזִיר. וְאִם עָשָׂה כֵּן וְהֶחְזִיר לוֹ אֵין בְּנוֹ פָּדוּי עַד שֶׁיִּגְמֹר בְּלִבּוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה. וְאִם רָצָה הַכֹּהֵן אַחַר כָּךְ לְהַחְזִיר יַחְזִיר. וְכֵן אִם פֵּרֵשׁ וְנָתַן לוֹ עַל מְנָת לְהַחְזִיר הֲרֵי בְּנוֹ פָּדוּי:
(ט) כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִים מִפִּדְיוֹן הַבֵּן מִקַּל וָחֹמֶר. אִם פָּטְרוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר דִּין הוּא שֶׁיִּפְטְרוּ עַצְמָן:
(י) יִשְׂרָאֵל הַבָּא מִן הַכֹּהֶנֶת וּמִן הַלְּוִיָּה פָּטוּר. שֶׁאֵין הַדָּבָר תָּלוּי בָּאָב אֶלָּא בָּאֵם שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:
(יא) לְוִיָּה הַמְעֻבֶּרֶת מֵעַכּוּ''ם בְּנָהּ פָּטוּר. וְכֹהֶנֶת הַמְעֻבֶּרֶת מֵעַכּוּ''ם בְּנָהּ חַיָּב שֶׁהֲרֵי נִפְסְלָה אִמּוֹ מִן הַכְּהֻנָּה בִּבְעִילַת הָעַכּוּ''ם:
(יב) כֹּהֵן שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֶּן חָלָל. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שֶׁלֹּא זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ. מֵת אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ חַיָּב הַבֵּן לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שֶׁהֲרֵי זָכָה הָאָב בְּפִדְיוֹנוֹ:
(יג) הַשִּׁפְחָה שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרָה וְכוּתִית שֶׁנִּתְגַּיְּרָה כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת וְיָלְדוּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה הוֹאִיל וְנוֹלַד בִּקְדֻשָּׁה חַיָּב. שֶׁנֶּאֱמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַהֲרֵי פֶּטֶר וְרֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. אֵין יָדוּעַ אִם קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יָלְדָה אוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרָה יָלְדָה הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:
(יד) הַכּוּתִית וְהַשִּׁפְחָה שֶׁיָּלְדוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיְּרוּ וְנִשְׁתַּחְרְרוּ וְיָלְדוּ וָלָד אַחֵר הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ג יב) (במדבר יח טו) "פֶּטֶר רֶחֶם" וְאֵין זֶה פֶּטֶר רֶחֶם. וְכֵן הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים כָּל נֵפֶל שֶׁאִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. וְכָל נֵפֶל שֶׁאֵין אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה כְּמוֹ הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים אוֹ הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַבָּא אַחֲרָיו בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְחַיָּב לִפְדּוֹת:
(טו) חָתַךְ הָעֻבָּר בְּמֵעֶיהָ וְהוֹצִיאוֹ אֵיבָר אֵיבָר הַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. בֶּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהוּא חַי וְהֶחֱזִירוֹ וָמֵת. וְכֵן בֶּן תִּשְׁעָה שֶׁמֵּת וְיָצָא רֹאשׁוֹ וְהֶחֱזִירוֹ וְאַחַר כָּךְ יָצָא אָחִיו וְיָלְדָה. זֶה שֶׁיָּלְדָה אֵינוֹ פֶּטֶר רֶחֶם. שֶׁהֲרֵי נִפְטַר בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן. וּמִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ פּוֹטֵר הַבָּא אַחֲרָיו:
(טז) יוֹצֵא דֹּפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו כְּדַרְכּוֹ שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִים. הָרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁלֹּא יָצָא מִן הָרֶחֶם וְהַשֵּׁנִי מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר:
(יז) מֵאֵימָתַי יִתְחַיֵּב בְּפִדְיוֹן. מִשֶּׁיַּשְׁלִים שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח טז) "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה". מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים. וְכֵן אִם נַעֲשָׂה טְרֵפָה. אֵינוֹ חַיָּב בַּחֲמִשָּׁה סְלָעִים. וְאִם הִקְדִּים וְנָתַן לַכֹּהֵן יַחְזִיר לוֹ הַפִּדְיוֹן. [וְאִם מֵת אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם חַיָּב בְּפִדְיוֹן] וְאִם לֹא נָתַן יִתֵּן:
(יח) מִי שֶׁפָּדָה בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם אָמַר לוֹ מֵעַכְשָׁו אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. וְאִם אָמַר לוֹ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּנוֹ פָּדוּי וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמָּעוֹת קַיָּמִין לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם:
(יט) מִי שֶׁהוּא סָפֵק אִם חַיָּב בְּפִדְיוֹן אוֹ לֹא הֲרֵי זֶה פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה מֵאָבִיו שֶׁפָּדָהוּ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת. מֵת הָאָב לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת פָּדוּי עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁלֹּא נִפְדָּה:
(כ) מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן יָצָא רִאשׁוֹן אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. יָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן הַבְּכוֹר נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם פָּטוּר שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. מֵת הָאָב בֵּין בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם בֵּין אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. בֵּין שֶׁלֹּא חָלְקוּ הָאַחִים בֵּין שֶׁחָלְקוּ. יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן שֶׁכְּבָר נִתְחַיְּבוּ הַנְּכָסִים:
(כא) שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן עֲשָׂרָה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן יַחְזִיר לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים. וְאִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתַן אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מֵהֶן שֶׁהֲרֵי לֹא צִיֵּן פִּדְיוֹן זֶה עַל בֵּן זֶה. וְכָל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לוֹמַר הַחֲזִיר מֵחֲבֵרִי:
(כב) שְׁתֵּי נָשָׁיו שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ שֶׁיָּלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה זָכָר אֶחָד מֵהֶן פֶּטֶר רֶחֶם:
(כג) יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר. אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת. וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה נוֹלַד רִאשׁוֹן. אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם שֶׁאֲנִי אוֹמֵר נְקֵבָה נוֹלְדָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר:
(כד) שְׁתֵּי נָשָׁיו אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ. נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב יִנָּתֵן מִן הַנְּכָסִים חֲמִשָּׁה סְלָעִים:
(כה) יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. שֶׁאֲנִי אוֹמֵר זוֹ שֶׁלֹּא בִּכְּרָה יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה וְאַחֲרֶיהָ זָכָר וְזוֹ שֶׁבִּכְּרָה יָלְדָה זָכָר:
(כו) שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וְנִתְעָרְבוּ זֶה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְזֶה נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים. נָתְנוּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מִן הַבָּנִים בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם. אִם לִשְׁנֵי כֹּהֲנִים נָתְנוּ אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָן. וְאִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ כּוֹתֵב אֶחָד מֵהֶן לַחֲבֵרוֹ הַרְשָׁאָה וְיֵלֵךְ זֶה בְּהַרְשָׁאָה וְיַחְזִיר מִן הַכֹּהֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים:
(כז) יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה וְנִתְעָרְבוּ הָאָבוֹת פְּטוּרִין וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. וְכֵן מְבַכֶּרֶת שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְיָלְדָה וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין. וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ:
(כח) יָלְדוּ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וּשְׁנֵי זְכָרִים אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
(כט) שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. יָלְדוּ זָכָר וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
(ל) יָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ נוֹתֵן חֲמִשָּׁה סְלָעִים. שֶׁלֹּא נִפְטַר אֶלָּא בִּשְׁנֵי סְפֵקוֹת אִם אִשְׁתּוֹ יָלְדָה זָכָר בִּלְבַד חַיָּב וְאִם הִיא יָלְדָה הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה חַיָּב אֶלָּא אִם כֵּן יָלְדָה נְקֵבָה תְּחִלָּה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר רָחוֹק יִתֵּן פִּדְיוֹנוֹ:
(1) By a biblical positive command, each Israelite must redeem his son, the firstborn of an Israelite mother, as it is written: "Every firstborn belongs to me" (Exodus 34:19); and it is written: "You shall have the firstborn of man redeemed" (Numbers 18:15).
(5) The man who redeems his son should recite this blessing: "Blessed art thou … who hast sanctified us with thy commandments, and commanded us concerning the redemption of the firstborn son." Then he should recite: "Blessed art thou … who hast granted us life and sustenance and permitted us to reach this festive occasion."— —
(6) This religious duty is applicable everywhere and at all times. For what price does he redeem him? For five shekels, as it is written: "The redemption price for the child of one month is the equivalent of five shekels" (16).— —
(8) If the kohen is willing to return the redemption price, he may do so. Yet, the infant's father must not give the kohen the redemption price with the intention that he should return it. If he acted in this manner, and the kohen returned the money, the firstborn son is not redeemed. He must resolve in his mind to present him with an absolute gift; and if the kohen is willing to return it thereafter, he may do so. So too, if he specified the condition that the kohen should return the gift that he had handed him, his son is redeemed.
(9) Priests and Levites are exempt from redeeming their firstborn.— —
(17) When is one required to redeem his son? When the firstborn has completed thirty days, as it is written: "The redemption price for the child of one month" (16). If the firstborn son died during the thirty days, even on the thirtieth day, or if the child became afflicted with a fatal organic disease, the father is not required to pay five shekels.— —
(20) If a man's wife had never before given birth, and now she gave birth to twins, a boy and a girl, without knowing which of the two emerged first, the kohen receives nothing in such a case. If she gave birth to two boys, the father should give the kohen five shekels, even though it is not known which of them is the firstborn. If, however, one of the twins died during the thirty days, he is exempt from paying the redemption price, in keeping with the rule that the claimant must produce evidence.— —
(26) If the wives of two men gave birth to boy twins for the first time each, and the infants were mingled together, then each father should give five shekels. — —
(א) היא שצונו לפדות בכור אדם שיתן הדמים לכהן, והוא אמרו בכור בניך תתן לי, ובאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה והוא שנפדנו מן הכהן וכאלו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים, הוא אמרו אך פדה תפדה את בכור האדם, והמצוה הזאת היא מצות פדיון הבן. ואין הנשים חייבות בה, אמנם הוא ממצות הבן על האב כמו שהתבאר בקדושין (כ"ט). וכבר התבארו דיני מצוה זו כולם בבכורות. ואין הלוים חייבים בה. (ואלה המשפטים, קרח, הלכות בכורים פי"א):
(א) היא שצונו שנפדה פטר חמור בשה לבד, ולא יפדה בזולתו, וינתן אותו השה לכהן, והוא אמרו יתברך ופטר חמור תפדה בשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בכורות, והיא גם כן אין הלוים חייבין בה. (כי תשא, הלכות בכורים פי"ב):
(א) אַנְּשֵׁי חָצֵר שֶׁהָיוּ כֻּלָּם אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵין צְרִיכִין עֵרוּב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם וּבְנֵי בֵּיתוֹ וַעֲבָדָיו אוֹסְרִין עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעָרֵב עִמָּהֶן כָּךְ אֵלּוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד הֵן מִפְּנֵי שֶׁהֵן כֻּלָּן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד:
(ב) וְכֵן אִם הֻצְרְכוּ לַעֲשׂוֹת עֵרוּב עִם אַנְשֵׁי חָצֵר אַחֶרֶת עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן וּפַת אַחַת בִּלְבַד מוֹלִיכִין לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁמְּעָרְבִין עִמּוֹ. וְאִם הָיָה הָעֵרוּב בָּא אֶצְלָן אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב כְּמוֹ הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הָעֵרוּב שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן אֶת הַפַּת שֶׁכָּל אֵלּוּ הַבָּתִּים כְּבַיִת אֶחָד הֵן חֲשׁוּבִין:
(ג) וְכֵן אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁעֵרְבוּ נַעֲשׂוּ כֻּלָּן כְּבַיִת אֶחָד. וְאִם הֻצְרְכוּ לְעָרֵב עִם חָצֵר שְׁנִיָּה כִּכָּר אֶחָד בִּלְבַד הוּא שֶׁמּוֹלִיכִין עַל יְדֵי כֻּלָּן לַמָּקוֹם שֶׁמְּעָרְבִין בּוֹ. וְאִם הָיָה הָעֵרוּב בָּא אֶצְלָן אֵינָן צְרִיכִין לִתֵּן פַּת:
(ד) חֲמִשָּׁה שֶׁגָּבוּ אֶת הָעֵרוּב לְהוֹלִיכוֹ לְמָקוֹם שֶׁמַּנִּיחִין בּוֹ הָעֵרוּב כְּשֶׁהֵם מוֹלִיכִין אֵינָן צְרִיכִין לְהוֹלִיךְ עַל יְדֵי חֲמִשְּׁתָּן אֶלָּא כִּכָּר אַחַת שֶׁכֵּיוָן שֶׁגָּבוּ כֻּלָּן נַעֲשׂוּ כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד:
(ה) הָאָב וּבְנוֹ וְהָרַב וְתַלְמִידוֹ שֶׁהֵן שְׁרוּיִין בְּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּבַיִת אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁפְּעָמִים אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וּפְעָמִים אֵינָן אוֹכְלִין הֲרֵי הֵן כְּבַיִת אֶחָד:
(ו) הָאַחִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶן. וְכֵן הַנָּשִׁים אוֹ הָעֲבָדִים שֶׁאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחַן בַּעֲלֵיהֶן אוֹ רַבָּן תָּמִיד אֲבָל אוֹכְלִין הֵם עַל שֻׁלְחָנוֹ בִּשְׂכַר מְלָאכָה שֶׁעוֹשִׂין לוֹ אוֹ בְּטוֹבָה יָמִים יְדוּעִין כְּמִי שֶׁסּוֹעֵד אֵצֶל חֲבֵרוֹ שָׁבוּעַ אוֹ חֹדֶשׁ. אִם אֵין עִמָּהֶן דִּיּוּרִין אֲחֵרִים בֶּחָצֵר אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב. וְאִם עֵרְבוּ עִם חָצֵר אַחֶרֶת עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וְאִם בָּא הָעֵרוּב אֶצְלָן אֵין נוֹתְנִין פַּת. וְאִם הָיוּ דִּיּוּרִין עִמָּהֶן בֶּחָצֵר צְרִיכִין פַּת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כִּשְׁאָר אַנְשֵׁי הֶחָצֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן סוֹמְכִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד תָּמִיד:
(ז) חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִּטְרַקְלִין אֶחָד. אִם הָיָה מַפְסִיק בֵּין כָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה מְחִצָּה הַמַּגַּעַת לַתִּקְרָה הֲרֵי כָּל חֲבוּרָה מֵהֶן כְּאִלּוּ הִיא בְּחֶדֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ בַּעֲלִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ לְפִיכָךְ צְרִיכִין פַּת מִכָּל חֲבוּרָה. וְאִם אֵין הַמְּחִצּוֹת מַגִּיעוֹת לַתִּקְרָה כִּכָּר אֶחָד לְכֻלָּן שֶׁכֻּלָּן כְּאַנְשֵׁי בַּיִת אֶחָד חֲשׁוּבִין:
(ח) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ בֵּית שַׁעַר שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִין בּוֹ אוֹ אַכְסַדְרָה אוֹ מִרְפֶּסֶת אוֹ בֵּית הַבָּקָר אוֹ בֵּית הַתֶּבֶן אוֹ בֵּית הָעֵצִים אוֹ אוֹצָר הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עִמּוֹ בֶּחָצֵר מְקוֹם דִּירָה שֶׁהוּא סוֹמֵךְ עָלָיו לֶאֱכל בּוֹ פִּתּוֹ וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה אוֹסֵר עָלָיו עַד שֶׁיְּעָרֵב עִמּוֹ. אֲבָל מְקוֹם לִינָה אֵינוֹ אוֹסֵר. לְפִיכָךְ אִם קָבַע לוֹ מָקוֹם לֶאֱכל בּוֹ בְּבֵית שַׁעַר אוֹ בְּאַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו לְפִי שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם דִּירָה:
(ט) עֲשָׂרָה בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה הַבַּיִת הַפְּנִימִי וְהַשֵּׁנִי לוֹ הֵם שֶׁנּוֹתְנִין אֶת הָעֵרוּב וְהַשְּׁמוֹנָה בָּתִּים הַחִיצוֹנִים אֵינָן נוֹתְנִין אֶת הָעֵרוּב הוֹאִיל וְרַבִּים דּוֹרְסִין בָּהֶן הֲרֵי הֵן כְּבֵית שַׁעַר וְהַדָּר בְּבֵית שַׁעַר אֵינוֹ אוֹסֵר. אֲבָל הַתְּשִׁיעִי אֵין דּוֹרְסִין בּוֹ רַבִּים אֶלָּא יָחִיד לְפִיכָךְ אוֹסֵר עַד שֶׁיִּתֵּן עֵרוּבוֹ:
(י) שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וּבֵינֵיהֶן שְׁלֹשָׁה בָּתִּים פְּתוּחִים זֶה לָזֶה וּפְתוּחִים לַחֲצֵרוֹת וְהֵבִיאוּ בְּנֵי חָצֵר זוֹ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בְּבַיִת אֶמְצָעִי. וְכֵן הֵבִיאוּ בְּנֵי הֶחָצֵר הָאַחֵר עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הָאֶמְצָעִי. אוֹתָן הַשְּׁלֹשָׁה בָּתִּים אֵינָן צְרִיכִין לִתֵּן אֶת הַפַּת. הָאֶמְצָעִי מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוּ בּוֹ הָעֵרוּב וְהַשְּׁנַיִם שֶׁמִּצְּדָדָיו מִפְּנֵי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן בֵּית שַׁעַר לְאַנְשֵׁי חָצֵר:
(יא) שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וּשְׁנֵי בָּתִּים פְּתוּחִין זֶה לָזֶה בֵּינֵיהֶן וְהֵבִיאוּ אֵלּוּ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַבַּיִת הַפָּתוּחַ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הַשֵּׁנִי הַסָּמוּךְ לֶחָצֵר הָאַחֶרֶת וְהֵבִיאוּ אֵלּוּ עֵרוּבָן דֶּרֶךְ הַפֶּתַח הַסָּמוּךְ לָהֶן וְהִנִּיחוּהוּ בַּבַּיִת הָאַחֵר. שְׁתֵּיהֶן לֹא קָנוּ עֵרוּב. שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן הִנִּיחַ עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר שֶׁל חָצֵר אַחֶרֶת:
(יב) אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיָה גּוֹסֵס אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִחְיוֹת בּוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַל בְּנֵי הֶחָצֵר עַד שֶׁיְּזַכּוּ לוֹ בְּפַת וִיעָרְבוּ עָלָיו. וְכֵן קָטָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כַּזַּיִת הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עָלָיו. אֲבָל הָאוֹרֵחַ אֵינוֹ אוֹסֵר לְעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
(יג) אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר שֶׁהִנִּיחַ בֵּיתוֹ וְהָלַךְ וְשָׁבַת בְּחָצֵר אַחֶרֶת אֲפִלּוּ הָיְתָה סְמוּכָה לַחֲצֵרוֹ. אִם הִסִּיעַ מִלִּבּוֹ וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אוֹסֵר עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיִשְׂרָאֵל. אֲבָל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ הָלַךְ לִשְׁבֹּת בְּעִיר אַחֶרֶת אוֹסֵר עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מִמֶּנּוּ מְקוֹמוֹ שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּשַׁבָּת:
(יד) בַּעַל הֶחָצֵר שֶׁהִשְׂכִּיר מִבָּתֵּי חֲצֵרוֹ לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ לוֹ כֵּלִים אוֹ מִינֵי סְחוֹרָה בְּכָל בַּיִת וּבַיִת מֵהֶן אֵינָן אוֹסְרִין עָלָיו הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ תְּפִיסַת יָד בְּכָל בַּיִת מֵהֶן נַעֲשׂוּ הַכּל כְּאוֹרְחִין אֶצְלוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִנִּיחַ שָׁם דָּבָר שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת כְּגוֹן טֶבֶל וַעֲשָׁשִׁיּוֹת. אֲבָל אִם נִשְׁאַר לוֹ בְּכָל בַּיִת מֵהֶן כֵּלִים שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלָן הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר שֶׁיּוֹצִיאֵם הַיּוֹם וְלֹא יִשָּׁאֵר לוֹ שָׁם תְּפִיסַת יָד הֲרֵי אֵלּוּ אוֹסְרִין עָלָיו עַד שֶׁיְּעָרְבוּ:
(טו) אַנְשֵׁי הֶחָצֵר שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ אֵין מוֹצִיאִים מִבָּתִּים לְחָצֵר וְלֹא מֵחָצֵר לְבָתִּים אֲבָל מְטַלְטְלִין הֵן כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בֶּחָצֵר בְּכָל הֶחָצֵר וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִם הֶחָצֵר. וְאִם הָיְתָה שָׁם מִרְפֶּסֶת אוֹ עֲלִיָּה וְעֵרְבוּ אַנְשֵׁי הֶחָצֵר לְעַצְמָן וְאַנְשֵׁי הַמִּרְפֶּסֶת לְעַצְמָן. אַנְשֵׁי הַמִּרְפֶּסֶת אוֹ אַנְשֵׁי הָעֲלִיָּה מְטַלְטְלִין כֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּבָתֵּיהֶן בְּכָל הַמִּרְפֶּסֶת וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ אוֹ בְּכָל רֹחַב הָעֲלִיָּה וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ. וְאַנְשֵׁי הֶחָצֵר מְטַלְטְלִין בְּכָל הֶחָצֵר וּבְכָל הַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ. וְכֵן אִם הָיָה יָחִיד דָּר בְּחָצֵר וְיָחִיד דָּר בַּעֲלִיָּה וְשָׁכְחוּ וְלֹא עֵרְבוּ. זֶה מְטַלְטֵל בְּכָל הָעֲלִיָּה וְהַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ וְזֶה מְטַלְטֵל בְּכָל הֶחָצֵר וְהַנֶּחְשָׁב עִמָּהּ:
(טז) כֵּיצַד. הַסֶּלַע אוֹ תֵּל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָצֵר אִם אֵינָן גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִין בֵּין הֶחָצֵר וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת וּשְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא שָׁם כֵּלִים שֶׁבַּבָּתִּים. וְאִם גְּבוֹהִין עֲשָׂרָה וְהָיָה בֵּינֵיהֶן וּבֵין הַמִּרְפֶּסֶת פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ נֶחְשָׁבִין עִם הַמִּרְפֶּסֶת שֶׁהֲרֵי הֵן שָׁוִין לָהּ וּבְנֵי מִרְפֶּסֶת מֻתָּרִין בָּהֶם. וְאִם הָיוּ רְחוֹקִין מִן הַמִּרְפֶּסֶת אַרְבָּעָה טְפָחִים אוֹ יֶתֶר עַל כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הֶחָצֵר וְהַמִּרְפֶּסֶת לְפִי שֶּׁשְּׁנֵיהֶן אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי זְרִיקָה. לְפִיכָךְ שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין לְהוֹצִיא לְשָׁם כְּלֵי הַבָּתִּים עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. הָיְתָה מַצֵּבָה רְחָבָה אַרְבָּעָה טְפָחִים לִפְנֵי הַמִּרְפֶּסֶת אֵין הַמִּרְפֶּסֶת אוֹסֶרֶת עַל בְּנֵי הֶחָצֵר שֶׁהֲרֵי נֶחְלְקָה מֵהֶן:
(יז) זִיזִין הַיּוֹצְאִין מִן הַכְּתָלִים. כָּל שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי זֶה נֶחְשָׁב מִן הֶחָצֵר וּבְנֵי הֶחָצֵר מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ. וְכָל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים הָעֶלְיוֹנִים הַסְּמוּכִין לַעֲלִיָּה. אַנְשֵׁי עֲלִיָּה מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ וְהַנִּשְׁאָר בֵּין עֲשָׂרָה הַתַּחְתּוֹנִים עַד תְּחִלַּת עֲשָׂרָה הָעֶלְיוֹנִים מִן הַזִּיזִין הַיּוֹצְאִין שָׁם שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין בּוֹ וְאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁין בָּהֶן בַּכֵּלִים שֶׁבַּבָּתִּים אֶלָּא אִם כֵּן עֵרְבוּ:
(יח) בּוֹר שֶׁבֶּחָצֵר אִם הָיָה מָלֵא פֵּרוֹת טְבָלִים שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָן בְּשַׁבָּת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי הוּא וְחֻלְיָתוֹ כְּסֶלַע אוֹ תֵּל שֶׁבֶּחָצֵר. אִם הָיָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְהָיָה סָמוּךְ לַמִּרְפֶּסֶת הֲרֵי הוּא נֶחְשָׁב עִם הַמִּרְפֶּסֶת. אֲבָל אִם הָיָה מָלֵא מַיִם אֵין בְּנֵי חָצֵר וְלֹא בְּנֵי מִרְפֶּסֶת מַכְנִיסִין מִמֶּנּוּ לַבָּתִּים עַד שֶׁיְּעָרְבוּ:
(יט) שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ וְאַנְשֵׁי הַפְּנִימִית יוֹצְאִין וְנִכְנָסִין וְעוֹבְרִין עַל הַחִיצוֹנָה. עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרְבָה הַפְּנִימִית שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. הַפְּנִימִית מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עֵרְבָה וְהַחִיצוֹנָה מִפְּנֵי אֵלּוּ שֶׁלֹּא עֵרְבוּ שֶׁעוֹבְרִין עֲלֵיהֶן. עֵרְבוּ זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֲבָל אֵין מְטַלְטְלִין מִזּוֹ לָזוֹ:
(כ) שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַפְּנִימִית בְּהֶתֵּרָהּ עוֹמֶדֶת. שָׁכַח אֶחָד מִן בְּנֵי הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב עִמָּהֶן אַף הַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה מִפְּנֵי אֵלּוּ בְּנֵי הַפְּנִימִית שֶׁלֹּא עָלָה לָהֶן עֵרוּב שֶׁהֵן עוֹבְרִין עֲלֵיהֶן:
(כא) עָשׂוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד אִם הִנִּיחוּהוּ בַּחִיצוֹנָה וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב בֵּין שֶׁהָיָה מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה בֵּין מִבְּנֵי הַפְּנִימִית שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ שֶׁמְּבַטְּלִין מֵחָצֵר לֶחָצֵר. וְאִם הִנִּיחוּ עֵרוּבָן בַּפְּנִימִית וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב הַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה וּפְנִימִית מֻתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ. שָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת עַד שֶׁיְּבַטֵּל לָהֶן:
(כב) הָיָה אֶחָד דָּר בֶּחָצֵר זוֹ וְאֶחָד דָּר בֶּחָצֵר זוֹ אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל חֲצֵרוֹ. וְאִם הָיָה עוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּפְּנִימִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֶחָד הֲרֵי הוּא כְּרַבִּים וְאוֹסֵר עַל הַחִיצוֹנָה עַד שֶׁיִּשְׂכְּרוּ מְקוֹמוֹ:
(כג) שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וְרַבִּים בְּכָל חָצֵר מֵהֶן. עֵרְבוּ שְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת עִם הָאֶמְצָעִית הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרוֹת עִמָּהּ וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ שְׁלָשְׁתָּן עֵרוּב אֶחָד. הָיָה בְּכָל חָצֵר מֵהֶן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁרַבִּים דּוֹרְסִין בַּחִיצוֹנָה אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן מֻתָּר בִּמְקוֹמוֹ. הָיוּ שְׁנַיִם בַּפְּנִימִית הוֹאִיל וְהֵן אֲסוּרִין בִּמְקוֹמָן עַד שֶׁיְּעָרְבוּ הֲרֵי הֵן אוֹסְרִין עַל הַיְחִידִים שֶׁבָּאֶמְצָעִית וְשֶׁבַּחִיצוֹנָה עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁנַיִם שֶׁבַּפְּנִימִית. זֶה הַכְּלָל רֶגֶל הָאֲסוּרָה בִּמְקוֹמָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ וְרֶגֶל הַמֻּתֶּרֶת בִּמְקוֹמָהּ אֵינָהּ אוֹסֶרֶת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָהּ מִפְּנֵי שֶׁעוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן:
(כד) שְׁתֵּי כְּצוֹצְטְרִיּוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ שֶׁהֵן לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁעָשְׂתָה כָּל אַחַת מֵהֶן מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים יוֹרֶדֶת מִכָּל אַחַת וְאַחַת. אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַכְּצוֹצְטְרִיּוֹת בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה טְפָחִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין לְמַלְּאוֹת עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהֵן כִּכְצוֹצְטְרָא אַחַת. וְאִם הָיָה בֵּין הָעֶלְיוֹנָה וְהַתַּחְתּוֹנָה יוֹתֵר עַל עֲשָׂרָה טְפָחִים וְעֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ שְׁתֵּיהֶן מֻתָּרוֹת לְמַלְּאוֹת:
(כה) לֹא עָשְׂתָה הָעֶלְיוֹנָה מְחִצָּה וְעָשְׂתָה הַתַּחְתּוֹנָה אַף הַתַּחְתּוֹנָה אֲסוּרָה לְמַלְּאוֹת מִפְּנֵי דְּלִי שֶׁל בְּנֵי הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהֵן אֲסוּרִין שֶׁעוֹבֵר עָלֶיהָ. עָשְׂתָה הָעֶלְיוֹנָה מְחִצָּה וְלֹא עָשְׂתָה הַתַּחְתּוֹנָה הָעֶלְיוֹנָה מֻתֶּרֶת לְמַלְּאוֹת וְהַתַּחְתּוֹנָה אֲסוּרָה. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בְּנֵי הַתַּחְתּוֹנָה עִם בְּנֵי הָעֶלְיוֹנָה בַּמְּחִצָּה שֶׁעָשׂוּ שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת לְמַלְּאוֹת עַד שֶׁיְּעָרְבוּ עֵרוּב אֶחָד:
(כו) שָׁלֹשׁ דִּיאֲטוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ עֶלְיוֹנָה וְתַחְתּוֹנָה שֶׁל אֶחָד וְאֶמְצָעִית שֶׁל אֶחָד לֹא יְשַׁלְשֵׁל מִן הָעֶלְיוֹנָה לַתַּחְתּוֹנָה דֶּרֶךְ אֶמְצָעִית שֶׁאֵין מְשַׁלְשְׁלִין מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת דֶּרֶךְ רְשׁוּת אַחֵר. אֲבָל מְשַׁלְשֵׁל הוּא מִן הָעֶלְיוֹנָה לְהַתַּחְתּוֹנָה שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ אֶמְצָעִית:
(כז) שְׁתֵּי דִּיאֲטוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ וְחָצֵר אַחַת תַּחְתֵּיהֶן שֶׁשּׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ הַמַּיִם לֹא יִשְׁפְּכוּ לְתוֹכָהּ עַד שֶׁיְּעָרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עֵרוּב אֶחָד. עָשׂוּ מִקְצָתָן עוּקָה בֶּחָצֵר לִשְׁפֹּךְ בָּהּ הַמַּיִם וּמִקְצָתָן לֹא עָשׂוּ. אֵלּוּ שֶׁעָשׂוּ שׁוֹפְכִים לָעוּקָה שֶׁלָּהֶן וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ לֹא יִשְׁפְּכוּ לַחֲצֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ. וְאִם עָשׂוּ אֵלּוּ עוּקָה וְאֵלּוּ עוּקָה כָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן שׁוֹפֶכֶת לָעוּקָה שֶׁלָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֵרְבוּ:
(1) [In the case] that all the people of the courtyard eat upon one table — even though each and every one has a house for himself — they do not need an eruv, because they are all like the people of one house. And just like a man's wife or his household or his servants do not forbid [him from carrying] and he need not make an eruv with them; so too are these like the people of one house — since they are all relying on one table.
(2) And likewise if they needed to make an eruv with the people of a different courtyard, they only bring one [portion of the] eruv or one [loaf of] bread to the place where they make the eruv with it. And if the eruv came to them, they do not need to [participate in providing for it] — like the house in which we place the eruv, which does not need to give bread. For all of these houses are considered one house.
(3) And likewise the people of a courtyard that made an eruv all become like one house. So if they needed to make an eruv with a second courtyard, it is only one loaf that they must bring — on behalf of all of them — to the place that that they make the eruv with it. And if the eruv came to them, they do not need to give bread.
(4) [In a case of] five [homeowners] that collected the eruv to take it to the place in which the eruv was being placed: When they bring [it], the five of them only have to bring one loaf. For once they collected it, they all became like the people of one house.
(5) A father and a son, or a master and his student, that are residing in one courtyard do not need to make an eruv — since they are like one household. And even though they sometimes eat upon one table and sometimes do not eat [like that], they are [still] surely like one household.
(6) [In a case of] brothers all of whom have their own house and do not rely upon their father's table; and likewise wives or servants that do not always rely upon the table of their husbands or masters but rather eat upon his table as reward for the work that they do for him or as a favor for certain days, like one who repasts with his friend for a week or a month: If there are no other domiciles with them in the courtyard, they do not need to make an eruv. And if they made an eruv with another courtyard, they [only] need one eruv for all of them. And if the eruv came to them, they do not need to give bread. But if there were other domiciles with them in the courtyard, they require bread for each and every one of them, like other people in the courtyard — as they do not always rely upon [the same] table.
(7) [In a case of] five groups that rested (spent Shabbat) in one hall: If there was a partition that reached the ceiling that separated between each and every group, it is surely as if each group of them is in a room by itself or in an attic by itself. Hence, we require bread from each group. But if the partitions do not reach the ceiling, one loaf [is sufficient] for all of them — since all of them are considered like one house.
(8) [In a case of] one who has a gatehouse, a porch, a balcony, a cattle shed, a storeroom of straw, a woodshed or a storehouse in his friend’s courtyard: He surely does not forbid it to [his friend] until he has a place of residence in the courtyard, such that he relies upon it to eat his bread there. [Only] then does he forbid it to him until he makes an eruv with him. But a place for sleeping does not forbid. Hence if he fixed a place to eat in the guardhouse, the veranda or the balcony, he does not forbid it to him, since it is not a place of residence.
(9) [In a case of] ten houses — one in front of another — the [most] inner and the second [next] to it give the eruv, but the eight outer houses do not give the eruv. Since the many trample through them, they are like a gatehouse — and one who lives in a gatehouse does not forbid. But the many do not trample through the ninth, but rather [just] an individual [does]. Hence he forbids [carrying] until he give his eruv.
(10) [In a case of] two courtyards, between which are three houses that are open to each other and [the outer ones of which] are open to the courtyards — and the residents of this courtyard brought their eruv through the house that was open to them and placed it down in the middle house; and likewise the residents of the other courtyard brought their eruv through the house that was open to them and placed it down in the middle house: These three houses do not need to give the bread — the middle one, since the eruv was placed in it; and the two on its sides, since each one of them is a gate house for the people of the courtyard.
(11) [In a case of] two courtyards, between which are two houses — and these brought their eruv through the house that was open to them and placed it down in the second house adjacent to the other courtyard; and likewise those brought their eruv through the house that was open to them and placed it down in the other house: Neither of them acquired an eruv — as each one placed his eruv in the guardhouse of the other courtyard.
(12) [In a case in which] one of the residents of the courtyard was dying — even though he is not able to live through the day: He surely forbids the residents of the household until they acquire [part] of the bread for him and make an eruv together with him. And likewise a child surely forbids [them] until they make an eruv together with him — even though he is not able to eat a kazayit. But a guest never forbids, as we have explained.
(13) [In a case of] one of the residents of the courtyard who leaves his place and rests (spends Shabbat) in another courtyard — even if it was adjacent to his courtyard: If he removes it from his heart and he does have in mind to return to his house on Shabbat — he surely does not forbid them. To what are these words applicable? To an Israelite. But an idolater forbids them — even if he went to rest in another city — until they rent his place. For it is surely possible that he will [return] on Shabbat.
(14) [In a case of] an owner of a courtyard that rents some of the houses of his courtyards to others but leaves some of his vessels or types of merchandise in each and every one of the houses: [The renters] do not forbid it to him — since he has a holding in every one of the houses, they all become like guests towards him. To what are these words applicable? When he left something there that is forbidden to move on Shabbat, such as untithed produce and lanterns. But if he left vessels that are permissible to move in each one of the houses — since it is possible that he will transport them out today and he not have a holding remain there, they surely forbid it to him until they make an eruv.
(15) [If] the people of a courtyard forget to make an eruv, they may not transport from the houses out to the courtyard, nor from the courtyard to the houses. But they may move vessels that rested in the courtyard throughout all of the courtyard and throughout all that is thought of together with the courtyard. And if there was [also] a [communal] balcony or attic and the people of the courtyard made an eruv for themselves and the people of the balcony made an eruv for themselves, the people of the balcony or the people of the attic may move vessels that rested in their houses throughout all of the balcony and all that is thought of together with it or throughout all of the attic and all that is thought of together with it; and the people of the courtyard may move [things] throughout all of the courtyard and all that is thought of together with it. And likewise if there was an individual living in the courtyard and an individual living in the attic and they forget and did not make an eruv, this one may carry in the whole attic and in that which is thought of together with it, and that one may carry in the whole courtyard and in that which is thought of together with it.
(16) How is this? [In a case of] a boulder or a mound or that which is similar to it within a courtyard: If they are not ten [handbreadths] tall, they are surely thought of [as being] between the courtyard and the balcony; so both are forbidden to transport vessels in their houses [to] there. But if they were ten tall and there was less than four handbreadths between them and the balcony, they are surely thought of with the balcony — since they are even with it — so the residents of the balcony are permitted with them. But if they were four handbreadths or more away from the balcony — even though their height was ten — they are surely part of the courtyard and the balcony, since both of them can use them by way of throwing. Hence it is forbidden for both of them to transport vessels of the houses to there until they make an eruv. [If] there was a four handbreadths wide barrier in front of the balcony, the balcony does not forbid for the residents of the courtyard, since it is surely separated from them.
(17) [Regarding] ledges that come out of the wall: Whenever it is below ten [handbreadths], it is surely considered part of the courtyard and the residents of the courtyard may use it. And whenever it is within the top ten handbreadths adjacent to the attic, the people of the attic may use it. And both (those that dwell in the courtyard and in the attic) are forbidden on the remainder of the ledges between the bottom ten until the beginning of the highest ten; and they may not use them for vessels in the houses unless they made an eruv.
(18) [In the case of] a pit in the courtyard: If it was full of untithed fruit or that which is similar to them, it and its ring are surely like a boulder or a mound in a courtyard. If it was ten high and adjacent to the balcony, it is surely considered [to be] with the balcony. But if it was full of water, neither the residents of the courtyard nor the residents of the balcony may transport from it to the houses until they make an eruv.
(19) [In a case of] two courtyards — one inside the other — and the the people of the inner one go in and out and pass through the outer one: If an eruv was made in the inner one, but an eruv was not made in the outer one, the inner one is permitted and the outer one is forbidden. If an eruv was made in the outer one, but an eruv was not made in the inner one, they are both forbidden — the inner one because they did not make an eruv; and the outer one because of those ones that did not make an eruv that pass through them. [If] they made an eruv for [the inner one] for itself and for [the outer one] for itself, this one is permitted for itself and that one is permitted for itself; but we may not carry from this one to that one.
(20) [If a householder] from the outer one forgot and did not make an eruv, the inner one remains in its [status of] permission. [If] one of the residents of the inner one forgot and did not make an eruv with [its other residents], the outer one is also forbidden on account of the residents of the inner one passing through, the eruv for whom had not become effective for them.
(21) [If] they both made one eruv: If they placed it in the outer one and one of them forgot and did not [participate in] the eruv — whether he was a resident of the inner one or a resident of the outer one — they are both forbidden until he nullifies [his domain] to them. For we have surely explained that we may nullify [a domain] from one courtyard to [another] courtyard. But if they place their eruv in the inner one and one of the residents of the outer one forgot and did not [participate in] the eruv, the outer one is forbidden but the inner one is permitted in its place. However if one of the residents of the inner one forgot and did not [participate in] the eruv, both of them are forbidden until he nullifies [his domain] to them.
(22) [If only] one person lived in this courtyard and one person lived in that courtyard, they need not make an eruv. Rather each one of them may use all of his [own] courtyard. But if there was an idolater in the inner one — even though he is only one person — he is surely like many, and forbids the outer one until [the idolater's] place is rented.
(23) [In a case of] three courtyards that are open to one another and there are many people in each of them: [If] the two outer ones made an eruv with the middle one, it is permitted with them and they are permitted with it; but the two outer ones are forbidden with each other until the three of them make one eruv. [If ] there was [only] one person in each one of the courtyards — even though many trample the outer one — they do not need to make an eruv, such that each one of them is permitted in his place. [If] there were two in the inner one: Since they forbid the inner one until they make an eruv, they surely forbid the individuals in the middle one and the outer one until the two in the inner one make an eruv. This is the general principle: A foot that is forbidden in its place forbids outside of its place; and a foot that is permitted in its place does not forbid outside of its place on account of passing through them.
(24) [In a case of] two balconies — one above the other — that are above the water: Even though each one of them made a partition ten handbreadths tall that goes down from each one of them — if the two balconies were within ten handbreadths, they are surely forbidden from drawing [water] until they both make one eruv, since they are like one balcony. But if there was more than ten handbreadths between the higher one and the lower one, and this one made an eruv for itself and that one made an eruv for itself — they are both permitted to draw [water].
(25) [If] the higher one did not make a partition, and the lower one did — the lower one is also forbidden to draw [water] because of the passing through it of the pail of the residents of the higher one which are forbidden. [If] the higher one makes a partition and the lower does not, the higher one is permitted to draw [water], but the lower one is forbidden. However if the residents of the lower one partnered with the residents of the higher one on the partition that they both built, they are forbidden to draw [water] until they make one eruv.
(26) [In a case of] three attics — one above the other — [and] the higher one and lower one belong to one person whereas the middle belongs to [another] person: [The owner of the higher one] may not lower [something] from the higher one to the lower one through the middle one. For we may not lower [things] from one domain to [another] domain through a [third] domain. But he may lower [something] from the higher one to the lower one not through the middle one.
(27) [In a case of] two attics — one across from the other — and a courtyard beneath them into which they dump water: They may not dump into it until they make one eruv. [If] some of them made a pit into which to dump the water and some did not make a pit — these that made [one] may pour into their pit, and those that did not make [one] may not pour into the courtyard until they make an eruv. But if these made a pit and those made a pit, each one of the two of them may dump into their pit — even though they did not make an eruv.
(יז) יש נוהגין לרחוץ פיהם שחרית מפני הרירין שבתוך הפה:
(יח) אלו דברים צריך נטילה במים. הקם מהמטה והיוצא מבית הכסא. ומבית המרחץ. והנוטל צפורניו. והחולץ מנעליו. והנוגע ברגליו. והחופף ראשו וי"א אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת. ומי שמפליא כליו. והמשמש מטתו. והנוגע בכנה. והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם ת"ח הוא תלמודו משתכח. ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו:
(יט) המקיז דם מהכתפים ולא נטל ידיו מפחד שבעה ימים. המגלח ולא נטל ידיו מפחד ג' ימים. הנוטל צפרניו ולא נטל ידיו מפחד יום א' ואינו יודע ממה מפחד:
(17) Some have the custom to wash their mouth in the morning because of the mucus which is in the mouth.
(18) The following things require washing the hands in water [after them]: One who rises from bed, goes out of the bathroom, or of the bath house, one who cuts his nails, takes off his shoes, touches his feet, or washes his head, some say: also one who goes among the dead, or touched the dead, one who cleanses his clothes of lice, has sexual intercourse, touches a louse, or touches his body with his hand. Anyone doing any of these and not washing his hands, if he is a scholar, his studies are forgotten, and if he is not a scholar, he goes out of his mind.
(19) One who lets blood from his shoulders and didn't wash his hands, will be afraid for seven days. One who takes a haircut or shaves and does not wash his hands, will be afraid for three days. One who cuts his nails and does not wash his hands, will be afraid for one day. And [in any of these three situations, he] will not know what he is afraid of.
(א) להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי' אור א"ס ב"ה בכלים דאצי' ע"י ת"ת בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים שהם בחי' נה"י שבי"ס ז"א שבאצי' רק שמתלבשים בבי"ע בתורה ומצות הגשמיים שבעוה"ז. אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. משא"כ בתו"מ שאין שינוי בקלף התפילין ע"י הנחתן בראש ובזרוע וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצותן השינוי הוא ע"י אדם ולא בידי שמים כבתפלה שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה שהוא לבדו כל יכול והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה א"א בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא. משא"כ לת"ת שבאצי' המיוחדת בלא"ה במאציל ב"ה והעלאת מ"ן במוחו ולבו של אדם היא בחי' רשפי אש בלי גבול ונק' מאדך כדי לעורר בחי' א"ס והיינו ע"י גבורות דס"ג שהן הן הרפ"ח ניצוצין כו' ולכן נק' התפלה חיי שעה היא מלכות היורדת בבי"ע ותורה חיי עולם הוא ז"א כי רמ"ח פקודין הן מתחלקין בי' כלים דע"ס דז"א כו'. והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'. ודרך ומעבר ההמשכה הוא ע"י פנימי' הכלים ומוחותיהן שהן דו"ר שכליים או טבעיים שהן בחי' מוחין דקטנות וגדלות ולזה ביקש משה רבינו ע"ה מאד לקיים המצות מעשיות התלויות בארץ שהן תכלית ההשתלשלות להמשיך אור א"ס ב"ה לברר הכלים דז"א דבי"ע שבהן הן הרפ"ח ניצוצין ע"י תו"מ מעשיות שבבי"ע דוקא. והנה לקיום מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים מבטלין ת"ת ואפי' מעשה מרכבה וכש"כ תפלה שהיא בחי' מוחין ודו"ר שכליים והטעם כנ"ל. ועוד זאת שבאמת מאד גדלה וגבהה מעלת המצות מעשיות וכן לימודם על מעלת המוחין שהן דו"ר שכליים כי הגם דכתיב ולדבקה בו ע"י מדותיו מ"מ איננו דבק אפי' במדות העליונות אלא במציאותן ולא במהותן וכמ"ש ואנכי עפר ואפר וכש"כ באור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא בי' באורו והתפשטות החיות ממנו ית' כ"א במציאותו שהוא שמחיה את כולם ולא במהותו אפי' לעליונים כמ"ש קדוש ק' ק' ה' צבאות כו' לבד עלולים הנאצלים משיגים כ"א בעילתו כפי הסדר שבע"ח בהתלבשות הפרצופים אבל לא בנבראים אפי' בנשמות דאצי' כמ"ש במשה רבינו ע"ה וראית את אחורי כו'. משא"כ מעשה המצות מעשה אלקים המה הנה בדרך השתלשלות מכלים דאצי' לבי"ע ממהותן ועצמותן דחיצוניותן כמו עד"מ אתרוג ומיניו הלביש בהן הקב"ה ממהותן ועצמותן דחסדים [פנימית] [פנימים] דז"א והיינו מבחי' חיצוניותן כנודע בכל מצות מעשיות משא"כ האדם אפי' יש לו נשמה דאצי' מאחר שמלובשת בגוף לא יוכל למצוא בנפשו ולהשיג מהותן ועצמותן של פנימית החסדים דז"א דאצי' (כי האצי' היא בחי' חיה בכללות העולמות אבי"ע שהיא בחי' מקיף מלמעלה ואינה מתלבשת בכלי כלל) כ"א מציאותן ע"י דחילו ורחימו שכליים. ומ"ש וראית את אחורי הוא בדרך נבואה דוקא. (שהוא התפשטות הגשמיות כמ"ש בר"מ פ' משפטים). והיינו הטעם לפי שא"א לנברא להשיג כלום במהות האלקות שהוא הבורא ובלי השגה אין זו הלבשה ותפיסא ודביקות אמיתית. משא"כ האתרוג עד"מ חיותו נמשכה ונשתלשלה ממהות חיצונית דכלים דנוק' דז"א דאצי' שהוא בחי' אלקות כמ"ש בע"ח שכל הפירות הן באצי' כי למ"ד כלים דאצי' ירדו לבי"ע (והן יו"ד מאמרות שבהן נברא העולם) ע"י התלבשות בנוק' דעשי' מהות במהות כי הכלים דאצי' נעשו נשמה בעשי' שהיא בחי' אלקות ממש לפי שבאצי' איהו וגרמוהי חד המאציל והנאצל וע"י התלבשות מהות הנשמה במהות הכלים דנוק' דעשיה נתהוה האתרוג נמצא כשתופס האתרוג ומנענעו כהלכתו ה"ז תופס ממש חיותו המלובש בו מנוק' דאצי' המיוחדת באור א"ס המאציל ב"ה. משא"כ בכוונתו אינו משיג ותופס אף היודע הסוד. אלא מציאותה ולא מהותה אך בלימוד הלכות אתרוג משיג ותופס האתרוג ממש ומצותו כהלכה בבחי' דבור ומחשבה וכש"כ הלומד הסוד אבל דוקא סודות המצוה דלא גרע מלימוד הלכותיה ואדרבה כו' אף שאינו משיג המהות. משא"כ בסדר ההשתלשלות אף אם משיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות ומעלה עליו כאילו קיים בפועל ממש כמ"ש זאת התורה כו' אלא שידיעת המציאות מההשתלשלות היא ג"כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות כו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג לפי שהן השתלשלות המהות דחיצונית דכלים דאצי' לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ שהן בי"ע לברר בירורין אשר שם. ועוד זאת שבאמת הבירורין שבבי"ע מרפ"ח ע"י תורה ומצות במחשבה דבור ומעשה גבוהין בשרשן מנר"ן שבאדם כי הן מס"ג שבפנימית א"ק ונר"ן שכבר נתקנו ע"י מ"ה הוא יוצא מהמצח הארה בעלמא. וז"ש לפני מלוך מלך כו' וה"ט שהאדם חי במזונות דצ"ח ומבררן במ"ה שבו וחי בהם לפי שהם מס"ג. ועוד זאת כמ"ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי' אחוריים שהוא נובלות חכמה עילאה ועוד זאת שהרי הדבור מדברי חכמה עילאה אינו מוליד והטפה שנמשכה מהכלי דח"ע יש בה כח המוליד ומהווה יש מאין וגם המשכת ח"ע כלולה בה והטעם מפני שבה נמשך מהותה ועצמותה דח"ע. משא"כ בדבור ומחשבה ואפי' בהשכלת השכל באיזו חכמה הרי חכמה זו רק הארה מתפשטת ממהות השכל שבנפש ועצמותו והארה זו היא רק לבוש למהותו ועצמותו של השכל והשכל הוא הארה ולבוש למהות הנפש. משא"כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין ולכן מולידה בדומה לה ממש. וזהו ההפרש בין עבודת המלאכים היוצאין מנשיקין להנשמות היוצאין מהכלים אך הכלים דאצי' נעשו נשמה לבי"ע והלכך דחילו ורחימו שכליים הן כמלאכים דנשיקין מהארת חיצונית דחב"ד בבי"ע והטעם משום דפנימית חב"ד ומהותו ועצמותו של אור פנימי אינו יכול להתגלות אלא ע"י הארת הכלים דוקא היורדים למטה כטיפת האדם ממוחין וכמ"ש ופני לא יראו. ובר מן כל דין אפי' בנשמה דאצי' אף שהיא מכלים דאצי' וכן בנפש רוח מכלים דיצי' עשי' הנה רחימו [אולי צ"ל דו"ר] שכליי' שלהם מעוררים ג"כ בכלים דיצי' עשי' בחי' העלאה ממטה למעלה באתערותא דלתתא וזהו בחי' הסתלקות לבד ח"ו. אבל בחי' המשכה מלמעלה למטה הוא ע"י מצות מעשיות דוקא להמשיך אור בכלים ובחיצונית הכלים דוקא שחיצוניות העליון יורד למטה ופנימיות התחתון עולה למעלה וז"ש בזהר פ' פקודי הנ"ל דאית סדורא כו' ושתיהן צורך גבוה העלאה והמשכה ע"י העלאת מ"ן מס"ג בבחי' עובדא ומלולא וזהו תכלית ההשתלשלו' להתגלות אור עליון למטה ולא לעלות התחתון למעלה שזה אינו אלא לפי שעה ואף גם זאת דוקא עליות הכלים לאורות עליונים היא מעלת השבת ויוה"כ. אבל לא עליות והסתלקות האורות ח"ו כמ"ש בפע"ח ונר"ן של האדם לגבי גופו בעוה"ז חשיבי כאורות לגבי כלים וכן דו"ר שכליים לגבי מצות מעשיות דוקא ולכן התפלל משרע"ה תפלות כמנין ואתחנן על קיום מצות מעשיות דוקא וה"ה לדבור גשמי של הלכותיהן. אך להבין איך האתרוג שהוא מרפ"ח שלא נבררו עדיין וכן קלף התפילין ימשיך אור בכלים דזו"ן דאצי' שכבר נבררו ונתקנו ע"י שם מ"ה להיות בחי' אלקות. הנה המשל לזה היא הזריעה והנטיעה שהגרעין מעורר כח הצומח שבארץ שהוא דבר ה' תדשא הארץ כו' עץ פרי כו' ע"י העלאת מ"ן לשרשו ככה מעוררי' הקלף והאתרוג עד רום המעלות שהוא שם ס"ג שלפני השבירה שהוא מהות ועצמות אורות שבא"ק ולא הארה בעלמא כמו שם מ"ה שממצחו וכן בלימוד ועיון הלכותיהן מעורר בחי' חב"ד שבע"ס דכלים דזו"ן ועד רום המעלות ג"כ בחי' חב"ד שבס"ג דפנימית א"ק היוצא דרך העינים כו' וכל הנ"ל הוא במ"ע אבל לא בלימוד פרטי הלכות איסורי ל"ת לכאורה ובפרט בדלא שכיחי כלל כמו פרטי הלכות פיגול וכה"ג. אך עוד זאת השוה בכל כי כל דחילו ורחימו שכליים של המלאכים הן בחי' נבראים מאין ליש והן בחי' נפש רוח דבי"ע. אבל פרטי ההלכות הן המשכות ח"ע דהמאציל ב"ה המלובשת בגשמיות והלבשה זו אינה כהלבשת ח"ע בדו"ר שכליים דהתם הלבוש הוא מעלים ומסתיר לגמרי כהסתר והעלם הארץ החומריית לגבי ח"ע המלובשת בה כמ"ש כולם בחכמה עשית והיינו חיצוניות דחיצוניות דכלים דמל' דאצי' שבעשיה שהיא מסותרת לגמרי ברוח נפש דעשיה וכן בבריאה היא מסותרת לגמרי ברוח נפש שהם בחי' נבראים בהסתר והעלם הבורא מהנברא. משא"כ ההלכות הרי הארת החכמה מאירה בהן בגילוי ולבוש העשי' הוא דרך מעבר לבד כמו ביום טוב שחסד דאצי' המלובש לגמרי בחסד דבריאה מחיה עוה"ז הגשמי ע"י מעבר חסד דיצי' ועשי' הנק' ג"כ התלבשות שאל"כ לא הי' פועל בגשמיות עוה"ז ואף שגשמיות עוה"ז ודאי מסתיר לגמרי אפילו החסד דעשיה מ"מ ההלכה עצמה אינה גשמיות ממש שהיא בחי' רצון הנמשך מח"ע להקל או להחמיר רק שיורד ומאיר בבחי' גילוי בגשמיות כמים היורדים ממקום גבוה כו' והדבר הגשמי עצמו שבו מדברת ההלכה באמת הוא מסתיר לגמרי כמו המחליף פרה בחמור וכן בשר הפיגול או לא פיגול וכשר רק ההלכה בעצמה עם הטעם הנגלה היא מבחי' מלכות דבריאה ויצי' דבחי' נשמה שהוא אלקות המחיה ומהוה נפש רוח דבי"ע שהן דחילו ורחימו של המלאכים והנשמות וחב"ד שלהם מאין ליש ולכן היא מרוה צמאונם קודם שירדה לעוה"ז כמים היורדים כו' וגם אחר שירדה לעשי' היא למעלה מעלה מבחי' חב"ד דעשי' אפי' דבחי' נשמה שהיא אלקות והטעם משום דחב"ד דעשי' דבחי' נשמה הוא מקור החיות דחב"ד דנפש רוח ותולדותיהן והתהוותן מאין ליש עם תולדותיהן עד סוף העשיה היא הארץ וכל צבאה. אבל חב"ד דהלכות בטעמיהן שבמל' דבריאה ויצי' ענין החכמה היא בתיקון פרצופי האצי' שבהן תלוין כל טעמי המצות מ"ע בה' חסדים ומל"ת בה"ג ומשו"ה נמי כשירדו להתלבש בנבראים הן במל' דבריאה ויצי' דבחי' נשמה דוקא שהוא מכלים דאצי' ולא בבחי' נפש רוח. ואף דחב"ד דבריאה יצירה דבחי' נשמה שגבהה מאד מעלתן על בחי' מלכות דבריאה יצירה דנשמה ואעפ"כ הן מקור לחב"ד דבריאה יצירה של בחי' נפש רוח שהן המלאכים. לק"מ דבאמת המלאכים והנשמות אינן אלא מטפה הנמשכת מחב"ד דנשמה ליסוד ז"א וניתן לנוק' ומשם יצאו בבחי' לידה כי אף את"ל שנבראו מהארת הכלים דנוק' דאצי' הרי הם היורדים ונעשים נשמה. אבל עצמות חב"ד דנשמה מתפשט בו"ק דזו"ן ושם הם שיתא סדרי משנה וגמרא ומ"ש בע"ח (ושער היחודים) שע"י הכוונה נעשה לבוש נשמה וע"י התורה לבוש רוח דרוח ע"י משנה דיצי' ורוח דנשמה דבריאה ע"י הגמ' י"ל דהיינו דוקא ע"י תורת האדם בעוה"ז העולה למעלה. אבל התלמוד עצמו שניתן בסיני הוא בנשמה ולכן הוא מברר הרוח וכן במשנה דיצי' ואף את"ל שגם הניתן מסיני הוא ברוח דבריאה יצירה הרי נודע שכל מלאך שהוא שליח מלמעלה אזי נק' בשם ה' ממש השוכן בקרבו משא"כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש ק' ק' ה' כו' כלומר ששם ה' מובדל ממנו וכן הוא ממש בבחי' התלבשות התלמוד בבחי' רוח דבריאה והמשנה ברוח דיצי' הם שלוחי ה' דהיינו כלים דנוק' דאצי' החיצונים בתלמוד והאמצעי' במשנה אשר המשנה והתלמוד שבהם נמשכים מיסוד אבא המקבל מח"ס דא"א שבו מלובש אור א"ס ב"ה ונמצא שאור א"ס הוא שם ה' שוכן ברוח דבי"ע במקרא ומשנה ותלמוד וכשהאדם לומד ממשיך אור א"ס ב"ה בעוה"ז להיות נכלל ובטל באורו ית' כי זה כל האדם וזאת היתה עבודת רשב"י וכל התנאים ואמוראים בנגלה להמשיך אורו ית' ולברר בירורי נוגה כל משך זמן הגלות דשלטא אילנא דטו"ר כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם כו' כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה ויהיה לו דירה בתחתונים כדי להעלותן למהוי אחד באחד. משא"כ עבודת המלאכים דו"ר שכליים אינה בבחי' המשכה כלל וכלל רק הסתלקות כו'. ובזה יובן מה שנבראים מלאכים מאין ליש ע"י עסק התורה אפי' שלא בכוונה שהוא בחי' רוח בלבד שאינה אלקות כלל אלא לפי שאעפ"כ שם ה' שוכן וכו' וד"ל:
(ו) דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שיר השירים ו, י): מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁל שֶׁבַח יֵשׁ כָּאן לְיִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד אַרְבַּע גָּלֻיּוֹת, שֶׁבְּאַרְבַּע גָּלֻיּוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל יִשְׂרָאֵל לֹא כָּפְרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּגָלוּת בָּבֶל מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. נְבוּכַדְנֶצַּר הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יד, יב): אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר. וְדָנִיֵּאל הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו, יא): וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. וְלָמָּה הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יא, כז): שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן, וְנִמְצָא לָהֶם הָאֱלֹהִים בְּעֵת צָרָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, יז): אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וגו'. וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁהוּשְׁלַךְ דָּנִיֵּאל לְגֹב אֲרָיוֹת לֹא נִזּוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו, כג): אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הוּשְׁלְכוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְלֹא נִזּוֹקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג, כז): וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן, אֶלָּא הֵאִירוּ לָעוֹלָם כַּשַּׁחַר שֶׁהוּא מֵאִיר לָעוֹלָם, לְפִיכָךְ הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. וְעָשׂוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְקַלְּסוֹ, שֶׁכֵּן נְבוּכַדְנֶצַּר אָמַר כְּשֶׁיָּצְאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִן הַכִּבְשָׁן (דניאל ג, כח): בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, (דניאל ג, כו): עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה. וְכֵן דָּרְיָוֶשׁ אָמַר כְּשֶׁנָּפַל דָּנִיֵּאל לְגוּב אֲרָיוֹת (דניאל ו, כז): לֶהֱוֹן זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא, לְכָךְ כְּתִיב: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. אַתָּה מוֹצֵא בַּלַּיְלָה אִם אֵין הַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ, הַחשֶׁךְ בָּעוֹלָם וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ תּוֹךְ הַמְּדִינָה, כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ הַכֹּל שְׂמֵחִין וּמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, כָּךְ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁגָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וּבָאָה אֶסְתֵּר וְהֵאִירָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ח, טז): לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, לְכָךְ כְּתִיב: יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. וְאִם רְצוֹנְךָ לֵידַע שֶׁנִּדְמֵית אֶסְתֵּר לַלְּבָנָה, כְּשֵׁם שֶׁהַלְּבָנָה נוֹלְדָה לִשְׁלשִׁים יוֹם, כָּךְ אֶסְתֵּר אָמְרָה (אסתר ד, יא): וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם, לְפִיכָךְ יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. בָּרָה כַּחַמָּה בְּמַלְכוּת יָוָן, סַנֶּדְרִיאוּס אֵם אוּלִיאוּס חַמָּה שְׁמָהּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ גִּבּוֹר נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ו): יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח, בִּתְקוּפַת תַּמּוּז מִי יוּכַל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ הַכֹּל בּוֹרְחִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ז): וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. כָּךְ בְּמַלְכוּת יָוָן הַכֹּל בָּרְחוּ מִמֶּנּוּ וּמַתִּתְיָה הַכֹּהֵן וּבָנָיו עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרְחוּ מִפְּנֵיהֶם הָאֻכְלוּסִין שֶׁל יָוָן וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּן. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם (יואל ד, י): כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי. וְאוֹמֵר (שופטים ה, לא): כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךָ ה' וגו', לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בָּרָה כַּחַמָּה. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת בֶּאֱדוֹם, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אֲיֻמָּה, לְפִי שֶׁעוֹמֶדֶת בְּמַלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ז, ז): וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא. מַהוּ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת יֵשׁ בָּרָקִיעַ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם יְכוֹלִין לַעֲמֹד חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, לה): אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים וגו'. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, אֵין דְּגָלִים אֶלָּא צְבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ב, ג): דֶּגֶל מַחֲנֵה, וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם. וְכֵן דִּגְלֵי הַשָּׁמַיִם הַמַּלְאָכִים, וְדִגְלֵי הָאָרֶץ יִשְׂרָאֵל. צִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם, מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יח, יח): וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים וגו'. צִבְאוֹת הָאָרֶץ, יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, מא): יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַאֲדוֹן שְׁנֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְשֵׁם שֶׁהַכֹּל יְרֵאִים מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִן הַמַּלְאָכִים, כָּךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָיוּ יְרֵאִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, י): וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' וגו', לְכָךְ נֶאֱמַר: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, שֶׁדִּמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לַמַּלְאָכִים, בַּמַּלְאָכִים נֶאֱמַר (ישעיה ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ, וּבְיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר (דברים כט, ט): אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם. הַמַּלְאָכִים אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הַמַּלְאָכִים נִקְרְאוּ אֵשׁ, דִּכְתִיב (תהלים קד, ד): מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, וְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ כֵן, דִּכְתִיב (עובדיה א, יח): וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ. הַמַּלְאָכִים מִתְחַדְּשִׁין בְּכָל יוֹם וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵן חוֹזְרִין לִנְהַר אֵשׁ שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ וְשׁוּב הָאֱלֹהִים מְחַדְּשָׁן וּמַחֲזִירָן כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, כג): חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּקְעִין בַּעֲוֹנוֹת מִיֵּצֶר הָרָע שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפָן, וְחוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה, וְהָאֱלֹהִים בְּכָל שָׁנָה סוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמְחַדֵּשׁ לִבָּם לְיִרְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, לְכָךְ כְּתִיב: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת.