
המקרא מלמד כי ראשית האנושות כרוכה בנטיעת עצים ובשמירתם. בסיפור הבריאה נאמר: "וַּיִּטַע ה' אֱלהִים ּגַן ּבְעֵדֶן מִקֶדֶם" (בראשית ב ח). נֹחַ נוטע כרם, ולפי חז"ל לקח אתו לתיבה "זְמֹורֹות לִנְטִיעֹות יִחּורִים לִתְאֵנִים ּגְרֹופִית לְזֵיתִים" (ב"ר לא יד). אברהם נוטע אשל בבאר שבע (בראשית כא לג). בני ישראל מצווים "וְכִי תָבֹאּו אֶל הָאָרֶץ ּונְטַעְתֶם ּכָל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא יט כג), ומוזהרים "ּכִי תָצּור אֶל עִיר יָמִים רַבִים לְהִלָחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָה ֹלא תַשְחִית אֶת עֵצָה לִנְדֹחַ עָלָיו ּגַרְזֶן" (דברים כ יט). התורה מורה לנו לשמור על הסביבה וט"ו בשבט הוא תזכורת לחובה הזאת.
בימי חז"ל נזכר ט"ו בשבט לראשונה במשנה "רֹאׁש הַשָנָה לָאִילָן" (ר"ה א א). הוא מבדיל בין שנה אחת לחברתה לעניין תרומות ומעשרות: "עד כאן הן (האילנות) חיין ממי השנה שעברה ומכאן והילך הן חיין ממי השנה הבאה" (ירושלמי, ר"ה א ב). תבחין נוסף הוא בצבוץ הפרי, "אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט מתעשר לשנה שעברה, אחר חמשה עשר בשבט מתעשר לשנה הבאה" (בבלי, ר"ה טו ע"ב). רבן יוחנן בן זכאי הורה להקדים את מצוות הנטיעה להקבלת פני המשיח (אדר"נ נו"ב לא).
החל מימי הביניים המאוחרים נתפס יום ט"ו בשבט כהזדמנות לבטא את הגעגועים של העם הגולה אל ארצו מולדתו. חכמי הקבלה מזכירים אותו בספר "חמדת ימים" ובקונטרס "פרי עץ הדר". הם נהגו לאכול שלושים מיני פירות, תוך ברכות, תפילות ולימוד. לפרקים שתו ארבע כוסות יין, שצבעו היה משתנה מכוס לכוס, בהתאם לארבע עונות השנה.
בעליות הציוניות הגדולות נתפסו הנטיעות כסמל לאחיזה מחודשת של העם בארצו. הסתדרות המורים הכריזה בתרס"ח 1908 על יום הנטיעות וייסדה מסורת חדשה בישראל. מאז נעשה החג לאחד הסמלים של הציונות וכנסת ישראל נוסדה בט"ו בשבט תש"ט 49.2.14 .בעשורים האחרונים נוסף לתכני היום ערך שימור הסביבה, מה שמלמד שהחג מתחדש והולך.

(א) אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ:
(1) There are four new years:The first of Nisan is the new year for kings and for festivals. The first of Elul is the new year for the tithe of beasts. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon say: the first of Tishri. The first of Tishri is the new year for years, for shmitta and jubilee years, for planting and for [tithe of] vegetables. The first of Shevat is the new year for trees, according to the words of Bet Shammai. Bet Hillel says: on the fifteenth of that month.
כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם...
וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה...
וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה.
לִבֵּנוּ עָנָה בִּתְפִלָּה נוֹשָׁנָה
שֶׁיָּפָה ושׁוֹנָה תְּהֵא הַשָּׁנָה
אֲשֶׁר מַתְחִילָה לָהּ הַיּוֹם.
(נעמי שמר)
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר, ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.
רֹן בַּלֵּב וְאֵת בַּיָּד,
מִן הָעִיר וּמִן הַכְּפָר,
מִן הָעֵמֶק, מִן הָהָר -
בְּט"וּ בִּשְׁבָט
(יצחק שנהר)
עבדך הדל נושא לך שיר מזמור.
גם עם לעיתים נודד אני על דרך,
מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור.
(אילן גולדהירש)
יְהִי רָצֹון, ׁשֶבַעֲבּור עֲרִיכַת סֵדֶר זֶה בִזְכּותָן ׁשֶל אַרְבַע כֹוסֹות ובִסְגּלָתָם ׁשֶל פֵרֹות אֶרֶץ-יִׂשְרָאֵל ְ נִזְכֶה לְהַגׁשָמַת כָל עֲרָכֵינּו ׁשֶכָל אִשָה וָאִיׁש, ׁשֶכָל עֵץ וְאִילָן יִּתְנּו אֶת פִרְיָם הַמְיֻחָד לָהֶם בַקְהִלָה ובַטֶבַע לְאַהֲבָה וְלַהֲנָאָה מֵאִילָנֹות אֶרֶץ-יִׂשְרָאֵל ׁשֶתִתְחַדֵש עָלֵינו ׁשְנַת-אִילָן טֹובָה וְׁשֹופַעַת בְרָכָה עַד בְלִי דַי. אָמֵן
(העורך)
יָעִיר זְמִירוֹת וְשִׁירִים אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ
יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ
(ר' יוסף חיים- הבן איש חי)
רוח סתיו עלי זהב בכל פיזרה
שוב נמתין לשמש, נצפה ונחכה ש...
באביב היא תשוב בחזרה
(אבי קורן)
מקדשִים אֶת הַחַג עַל גְבִיעַ יַיִן לָבָן. היַיִן הַלָבָן מְסַמֵל אֶת עֹונַת הַסְתָו, רּוחֹות מְלַטְפֹות מַקְדִימֹות אֶת הַחֹרֶף הַסֹועֵר, הַחַמָה מְאַחֶרֶת לִזְרֹחַ וְנֶחְפֶזֶת לִשְקֹעַ, הַשָמַיִם מִתְכַסִים בֶעָבִים ּכֵהִים, עֲלֵי הַשַלֶכֶת נֹוׁשְרִים לָאָרֶץ, מִמְטָרִים מְגיחִים לִפְרָקִים וְהַטֶבַע מְבַקֵש לְהִתְנַמְנֵם. נַקְדִיׁש אֶת הַכֹוס הָרִאׁשֹונָה לְהִתְחַדְשּות עַם יִׂשְרָאֵל בְאֶרֶץ יִׂשְרָאֵל, לְהַגׁשָמַת הַחֲלֹום הַצִיֹונִי ולְעַצְמָאּות מְדִינַת יִׂשְרָאֵל, כֹה לֶחָי!
הִנְנִי מּוכָן/נָה ומְזֻמָן/נָה, לְקַדֵש הֶחָג עַל כֹוס יַיִן רִאׁשֹונָה מֵאַרבַע כֹוסֹות סֵדֶר לֵיל ט"ּו בִשְבָט.
בָרּוך אַתָה ה' אֱלהֵינּו מֶלֶך הָעולָם בֹורֵא פְרִי הַגֶפֶן
מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר, מֵעֵבֶר הֶהָרִים,
הוּא רָאָה אוֹתָהּ עַל הֶעָנָף
וְהִיא כְּחֻלַּת נוֹצָה, וְהִיא דַּקַּת כָּנָף.
זֶה הָיָה עִם בּוֹא הַסְּתָו,
הוּא אוֹתָהּ כָּל כָּךְ אָהַב,
הָיְתָה יָפָה כְּמוֹ בַּשִּירִים,
כְּמוֹ בַּסְּתָו הַצִּפֳּרִים.
(יורם טהר לב)
מַמָש כְמֹו אָז, בֶהָלָה ׁשְקֵטָה הַיֶלֶד הֶחָדָש בַכִתָה
וְיֵׁש מַשֶהּו נָעִים בָזֶה וְיֵׁש מַשֶהּו מַכְאִיב
מְנַסֶה ֹלא לִשְכֹחַ ׁשֶבַסֹוף מַגִיעַ הָאָבִיב
(אשכול נבו)
חכמי הקבלה חילקו את המציאות לארבעה עולמות, הנקראים בקיצור אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. עולם האצילות הוא מעבר לכל השגה אנושית ולכן נעסוק רק בשלושת האחרונים. לפי סדר העולמות הזה, עולם העשייה הוא הדרגה הרוחנית הנמוכה ואילו האצילות היא הגבוהה ביותר. את עולם העשייה מייצגים פירות בעלי קליפה, שאת תוכם אוכלים ואת קליפתם משליכים. התוך מסמל את הטוב ואילו הקליפה את הרע. כך הופך סדר אכילת פירות ט"ו בשבט לסדרה של פעולות סמליות הבאות להעלות את החברה הישראלית במדרגות הרוחניות מעולם שיש בו טוב ורע לעולם שכולו טוב. כסמל לעולם העשייה נאכל פירות בעלי קליפה כגון אגוזים, שקדים ופרי הדר. ּ
בָרּוְך אַתָה ה' אֱלהֵינּו מֶלֶך הָעֹולָם בֹורֵא פְרִי הָעֵץ
לֹא תַצְמַח הָאָרֶץ דַּרְדָּר כִּי אִם פְּרִי עֵץ הָדָר
מַמְתַקִּים מְרֻקָּחִים וּפֵרוֹת הַמְשֻׁבָּחִים
אוֹכְלִים אוֹתָם וּשְׂמֵחִים וּמְהַלְלִים לָאֵל נֶאְדָּר
(רבי מרדכי מסלטון)
מבוצע על ידי דוד מנחם
חָלְפּו לִי הַשָנִים עַל מַקְלִי אֶצְלַע
וְאֶצְחַק עֹוד יֹום נָתַן לִי אֵל
(יוסי מדמוני)
ורוח של ערב פורץ מן החום,
סיירת אגוז את הדרך יודעת,
כי בה היא הלכה גם אתמול,גם שלשום.
לסיירת אגוז יש קליפה קצת עבה,
אך לב של זהב והמון אהבה.
(דודו ברק)
עָלִים מֵתִים יַׁשְאִיר אַחֲרָיו
דְמָעֹות עֹולֹות וְׁשּוב הַזִכְרֹונֹות
אָבִיב רָחֹוק וְקַיִץ ׁשֶחָלַף
הֹו מִי יָׁשִיב אֶת עֹנֶג הַלֵילֹות
חֶמְדַת יָמִים אָבְדּו לַשָוְא.
(יעקב שבתאי)
מֹוזְגים לַגָבִיעַ יַיִן ׁשֶרֻבֹו לָבָן ומִעּוטֹו אָדֹם. מְעַטה אֹדֶם ׁשֶהֹוסַפְנּו לַיַיִן הַלָבָן מְסַמֵל אֶת רֵאׁשִית הִתְעֹורְרּות הַטֶבַע בְעִצּומָם ׁשֶל יְמֹות הַחֹרֶף הַקָרִים וְהַסֹועֲרִים. הַלִבְלּוב הַמְהֻסָס וְהַפְרִיחָה הַמעֻדֶנֶת מְעִידִים כִי הַטֶבַע מְבַקֵש לְהָקִיץ מִתַרְדֵמַת הַחֹרֶף הָעֲמֻקָה ׁשֶנָפְלָה עלָיו, ובְרֹאׁש כֻלָם עֹומֵד סִמְלֹו ׁשֶל הַחַג, הַשָקֵד. ְ נַקְדִיׁש אֶת הַכֹוס הַשְניָה לְהַגּבָרַת הָאַהֲבָה וְהָאַחְוָה בַחֶבְרָה הַיִׂשְרְאֵלִית, לְהִתְעַצְמּות הַסֹובְלָנּות וְהַכָבֹוד לַזּולַת ולְחִזּוק הַלְכִידּות הַחֶבְרָתִית, ּכֹה לֶחָי!
הִנְנִי מּוכָן/נָה ומְזֻמַן/נָה, לִשְתֹות כֹוס יַיִן ׁשְנִיָה מֵאַרְבַע כֹוסֹות סֵדֶר לֵיל ט"ּו בִשְבָט
לְחַיִים!

וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת.
צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג
מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג:
(ישראל דושמן)
אל ארצות החום אהובי הלך.
שלג על עירי והלילה קר
מארצות החום לי יביא תמר.
(נעמי שמר)
(לפי התלמוד יומא לה ע"ב)
ראשו בער בעל כורחו
ואנשים עצרו להסתכל
להסתכל אל תוך תוכו
מצא בניין גדול עלה לגג
רצה לצלול כמו הנץ
אך מכיוון שזה היה יום חג
נחת על צמרתו של עץ
(שלומי ברכה)
בארץ אהבתי מחכים לאורח
שבע עלמות שבע אמהות
שבע כלות בשער.
בארץ אהבתי על הצריח דגל
אל ארץ אהבתי יבוא עולה רגל
בשעה טובה בשעה ברוכה
המשכיחה כל צער.
אך מי עיני נשר לו ויראנו
ומי לב חכם לו ויכירנו
מי לא יטעה מי לא ישגה
מי יפתח לו הדלת?
(לאה גולדברג)
אנו עולים דרגה רוחנית נוספת אל עולם היצירה, שהוא אחד מארבע עולמות קבליים הנקראים בקיצור אבי"ע. פירות המסמלים את עולם היצירה הינם אלה שאנו אוכלים את המעטה החיצוני שלהם ואילו את הגלעין שלהם זורעים או משליכים, כגון תמרים וזיתים. בפירות אלה הגלעין הוא מעין קליפה פנימית רעה, אך כמות המזון גדולה מין הקליפה ולכן הם מסמלים דרגה גבוהה יותר מעולם העשייה ועדיין נמוכה מעולם הבריאה. "מָה ּתְמָרָה זֹו אֵין בָה פְסֹלֶת, אֶלָא תמָרֶיהָ לַאֲכִילָה וְלּולָבֶיהָ לְהַלֵל, חֲרִיֹות לִסְכְֹך, סִיבִים לַחֲבָלִים, סַנְסְנִים לִכְבָרָה, ׁשִפְעַת קֹורֹות לְהַקְרֹות בָהֶם אֶת הַבַיִת, ּכָך הֵם יִׂשְרָאֵל אֵין בָהֶם פְסֹלֶת אֶלָא מֵהֶם בַעֲלֵי מִקְרָא מֵהֶם בַעֲלֵי מִשְנָה מֵהֶם בַעֲלֵי תַלְמּוד מֵהֶם בַעֲלֵי הַגָדָה". אָנּו מֻזְמָנִים לְהֹוסִיף, לְמָשָל: מֵהֶם מִתְנַדְבִים בַקְהִלָה, מֵהֶם עֹוזְרִים לַזּולַת, מֵהֶם מַשְכִינִים ׁשָלֹום ומקַבְלִים אֶת כָל הָאָדם בְסֵבֶר פָנִים יָפֹות.
(לפי בראשית רבה מא א)
ומנגינת כינור תקסים את הלב
עולה הצליל, רועד, שוקע
על מיתרים נשפך הכאב.
(אפרים ויינשטיין)
על הפרת והחידקל
ארץ התמר
ישבו הורינו על נהרות בבל
גלות אלפיים מארץ ישראל, ארץ ישראל.
(קובי רואה)
הָרוֹאֶה זַיִת בַּחֲלוֹם - שֵׁם טוֹב יוֹצֵא לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה׳ שְׁמֵךְ״. הָרוֹאֶה שֶׁמֶן זַיִת בַּחֲלוֹם - יְצַפֶּה לִמְאוֹר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ״.
למשב... הרוח
בנוף הזיתים
איזו צמיחה ענווה
הקשב הקשב למשב...
התשמע מה הם אומרים ?
דברים נבונים ופשוטים.
(לאה גולדברג)
בְּפִיו עָלֶה שֶׁל זַיִת.
בּשׂוֹרַת שָׁלוֹם לַבַּיִת.
נָח הַרְחֵק מִן הַשַּׁיִת.
וְהַשַּׁחַף תָּר
אַחַר עָלֶה שֶׁל זַיִת.
(צחי הלוי)
אמשול לך משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין שיהא צילך נאה הרי צילך נאה שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך
מֹוזְגים לַגָבִיעַ יַיִן ׁשֶמַחֲצִיתֹו לָבָן ומַחֲצִיתֹו אָדֹם. ּבַכֹוס הַשליׁשִית קַיָם אִזּון מֻשְלָם בֵין צִבְעֵי הַיַיִן הַלָבָן וְהָאָדֹם וְהּוא מְסַמֵל אֶת אַחַת מְעֹונֹות הַשָנָה הַמַרְשִימֹות בְיֹותֵר. ּכָל הַטֶבַע אֹומֵר ׁשִירָה, הַשָדֹות נִפרָסִים כְמַרְבַדִים יְרֻקִים, הַפְרָחִים מְבַצְבְצִים מִכָל עֵבֶר בִשְלַל צְבָעִים וְהָעֵצִים לֹובְשִים בַחֲזָרָה אֶת אַדֶרֶת הֶעָלִים ׁשֶפָשְטּו בַסְתָו. נַקְדיׁש אֶת הַכֹוס הַשְלִיׁשִית לְעִידּוד הַקְהִלָתִיּות בְיִׂשְרָאֵל, לְחִזּוק הַחִבּורִיֹות בֵין פְרָטִים וקְבּוצֹות מֵרֶקַע ׁשֹונֶה ולְבִסּוס האֵמּון וְהָעֲרֵבּות הַהֲדָדִיִים, כֹה לֶחָי!
הִנְנִי מּוכָן/נָה ומִזְמַן/נָה, לִשְתֹות כֹוס יַיִן ׁשְלִיׁשִית מֵאַרְבַע כֹוסֹות סֵדֶר לֵיל ט"ו ּבִשְבָט לַחַיִים!
פה ושם נגמר החורף ונכנס אביב
בשדה ליד הדרך יש כבר דגניות
אל תגידו לי שכל זה לא יכול להיות
אנשים טובים באמצע הדרך
אנשים טובים מאוד
אנשים טובים יודעים את הדרך
ואיתם אפשר לצעוד
(נעמי שמר)
אֶת ּפִיו אֵלֵינּו וַיִּלְאַט
זֶה הַיֹום לִי יֹום הֻלֶדֶת
חֲמִשָה עָשָר ּבִשְבָט
(נתן אלתרמן)
(יג) וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִתָּקַע֮ בְּשׁוֹפָ֣ר גָּדוֹל֒ וּבָ֗אוּ הָאֹֽבְדִים֙ בְּאֶ֣רֶץ אַשּׁ֔וּר וְהַנִּדָּחִ֖ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהִשְׁתַּחֲו֧וּ לַיהוָ֛ה בְּהַ֥ר הַקֹּ֖דֶשׁ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ דוד צבאח
על ההר מיתמר דקל
ובדקל בין עפאיו
תשכן לה דוכיפת זהב
(חיים נחמן ביאליק)
וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה מַחֲזִיק רִפְיוֹן יְדֵי רָשִׁים
כִּי הוֹצִיא בְּחֹדֶשׁ אָבִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמוּשִׁים
הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים
(ר' משה חוצין)
הדרגה הרוחנית השלישית והגבוהה ביותר בסדר העולמות היא עולם הבריאה, שהוא אחד מארבע עולמות קבליים הנקראים בקיצור אבי"ע. כאמור, עולם האצילות, העליון על הכול, הוא בלתי מושג, ולכן אין לו פירות המסמלים אותו. הפירות המסמלים את עולם הבריאה הינם פירות הנאכלים בשלמותם. דבר אחד מהם לא נזרק ואינו מתבזבז. תאנים (דבלות), ענבים (צימוקים) וחרובים, מסמלים את השלמות שאליה אנו מצווים לחתור. התאנה, משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, נזכרת כבר בסיפור גן העדן.
מְלוֹא הַטֶּנֶא רַב פְּאֵר.
בִּכּוּרִים פֹּה הֶעֱלֵיתִי,
וְרֹאשִׁי עָטַרְתִּי זֵר.
בֶּן אִכָּר מִפְּרִי גַּנֵּהוּ –
תְּאֵנִים וְרִמּוֹנִים,
וּבַסַּל לוֹ עַל שִׁכְמֵהוּ
תֶּהֱמֶינָה זוּג יוֹנִים.
(שמואל בס)
מסתכלים סביב סביב
ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים
ואם רואים שנעלמו המעילים
ואם פרג וגם חרצית
לכבוד החג קישטו ארצי
אז יודעים (אז יודעים)
שבא אביב (שבא אביב)
אז יודעים שבא אביב,
אז יודעים שבא אביב.
(דתיה בן דור)

לָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה לַתְּאֵנָה. שֶׁרֹב הָאִילָנוֹת, הַזַּיִת וְהַגֶּפֶן וְהַתְּמָרָה נִלְקָטִין כְּאֶחָד, וְהַתְּאֵנָה נִלְקְטָה מְעַט מְעַט. וְכָךְ הַתּוֹרָה, הַיּוֹם לוֹמֵד מְעַט וּלְמָחָר הַרְבֵּה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְלַמֶּדֶת לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁתַּיִם.
שֶהַטֶבַע צֹוהֵל בְכָל פֶה
הּוא ׁשֹופֵעַ חַיִים ׁשִכֹור ומְבֻשָם
אֵיך ׁשֶיֹפִי יָכֹול לְרַפֵא
יהודה פוליקר
מֹוזְגים לַגָבִיעַ יַיִן ׁשֶכֻלֹו אָדֹם עַז. הַיַיִן הַסָמּוק ׁשֶבַכֹוס הָרְבִיעִית וְהָאַחֲרֹונָה מְסַמֵל אֶת החַמָה הָאֲדֻמָה, אֶת הַשֶמֶש הַיֹוקֶדֶת בַקַיִץ ּבִמְלא עֻזָה. הַמַרְבַדִים הַיְרֻקִים נִצְבָעִים זָהָב וְׁשִבֹולֵי הַשָדֶה כֹורְעֹות מֵעֹמֶס גַרְעִינִים. פֵרֹות הַקַיִץ מַבְשִילִים, מְלֵאֵי עָסִיס מְתַקְתַק וְטַעְמָם הַמְעֻדָן ׁשֹובֶה כָל חך. נַקְדיׁש אֶת הַכֹוס הָרְבִיעִית לְאַהֲבַת הַשָלֹום וְלִשְלֹום הָאַהֲבָה, לְדַרְכֵי נֹעַם וְלִנְתִיבֹות ׁשָלֹום, ֹלא יִּׂשָא גֹוי אֶל גֹוי חֶרֶב וְֹלא יִלְמְדּו עֹוד מִלְחָמָה, כֹה לֶחָי!
הִנְנִי מּוכָן/נָה ומִזְמַן/נָה, לִשְתֹות כֹוס יַיִן רְבִיעִית מֵאַרְבַע כֹוסֹות סֵדֶר לֵיל ט"ו בִשְבָט לַחַיִים!
בֵּין יָם-הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.
שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,
שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.
אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד
רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.
אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן
מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.
(יעקב אורלנד)
וְאֶת קְפִיצוֹת הַחַרְגּוֹלִים,
וְאֶת קְרִירוּת הַבֹּקֶר, אֶת הַדְבַשׁ,
הִזְמַנְתִּי בִּמְיוּחָד בִּשְׁבִילִי.
(לאה נאור)
תחשבי מחשבות בהירות
אולי תקבלי מכתב אהבה
אולי נעשה בחירות.
אני אבחר בך ואת בי תבחרי
וביחד נהיה לרוב
אם בקיץ הזה תלבשי לבן
ותתפללי לטוב.
(נעמי שמר)
וטעם ישן ואהוב,
זה שיר שכתבו ונטעו ראשונים,
כדי שישירו בנים
חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים
(יוחאי בן אב"י)



