לימוד לפסגת הר מירון- במצפור על שם אוריאל פרץ
המצפור לכיוון גבול הלבנון נקרא על שם אוריאל פרץ, מפקד מחלקת הסיור של גדוד 51 בגולני שנפל בלבנון ב-1998.
אוריאל נולד באופירה (שארם-א-שיח' שבסיני). שם, בנוף הפראי של מרחבי המדבר והים, בילה את שנות ילדותו, ומתקופה זו ינק את אהבתו לטבע, לטיולים ולים. בשנת 1982, עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, עברה המשפחה להתגורר בגבעת זאב הסמוכה לירושלים
אוריאל למד בפנימייה הצבאית, ב'אור עציון' ושם החל את דרכו לקראת היותו מפקד בצבאף חברו לפנימייה, סיפר: ". הקו שהנחה אותך היה 'קודם כולם ואחר-כך אני'. מצד שני, היית ראשון לכל משימה ולכל אחריות."
בחודש נובמבר 1995 התגייס אוריאל לצה"ל. הוא הצליח, לאחר שהתעקש, להתקבל לגיבוש לסיירת 'גולני'. בהמתנה לגיבוש המיוחל עבד במטבח - ולא היה מאושר ממנו, העיקר להצטרף ליחידה המובחרת. אוריאל עבר בהצלחה את הגיבוש ואת מסלול הלוח
בסוף 1997 נשלח אוריאל לקורס קצינים. חבריו לקורס התרשמו מאוד מכושר מנהיגותו, מהדוגמה האישית שנתן תמיד, מנכונותו לעזור לחברים, ומהאהבה ודרך הארץ שאיפיינו את כל הליכותיו.
אוריאל מונה לפקד על מחלקת הסיור בגדוד 51 של חטיבת 'גולני'. כקצין, האמין ביכולתו להשפיע על חייליו להיות טובים יותר, הן ברמה המקצועית והן ברמה האנושית. לפני כל יציאה לחופשה היה מדבר עם חייליו על סובלנות ודרך ארץ,. סיוון, חייל של אוריאל סיפר: "נטעת בנו את אהבת הארץ שלך, את הסבלנות שלך, את החיוך שלך - תמיד ידעת לחייך, גם כשהמצב קשה. אתה גרמת לי להבין מהי דמות המפקד. ידעת להעניש כשצריך, אבל תמיד היתה לך דאגה לפרט, והכי חשוב - תמיד ידעת להקשיב לכל בעייה."
ביום ז' בכסלו תשנ"ט (25.11.1998) נפל אוריאל בקרב בלבנון. הוא יצא בראש חייליו למארב באזור ואדי כרוש, סמוך לכפר מרכבה בדרום לבנון
בן עשרים-ושתיים היה אוריאל בנופלו.
לאחר מותו של אוריאל פורסם המשפט הבא שנמצא ביומניו:
חשבו:
מה דעתכם על המשפט של אוריאל פרץ?
מה המשמעות של כך שזה "קוצים של ארץ ישראל"
המשוררת לאה גולדגברג, בשירה האמנם, מתארת אשה שהולכת יחפה בשדות השלף ו- "שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם". למה לדעתכם דקיערת הקוצים היא מתוקה?
ברקן סורי. צילום מתוך ויקפדיה
שתים עשרה שנה לאחר מותו של אוריאל, נהרג אחיו אלירז בהתקלות עם מחבלים ברצועת עזה.
אוריאל התגייס לצבא בשנת 1998 כלוחם בחטיבת גולני.במהלך שירותו של אלירז, אוריאל אחיו הבכור, קצין בגולני, נפל בקרב בלבנון. אוריאל בחר להמשיל לשרת כלוחם ואף יצא , בדומה לאחיו , לקורס קצינים אלירז נשא לאישה את שלומית. בני הזוג גרו בגבעת היובל שבעלי שבשומרון עם ילדיהם: אור, הלל-מרים ,שיר וגילי-בת עמי.
רב-סרן אלירז נפל בקרב ברצועת עזה ביום י"א בניסן תש"ע (26.3.2010). איתו נהרג בקרב סמל ראשון אילן סביאטקובסקי.
אלירז היה בן שלושים ושתיים בנפלו.
בשנת ה-70 למדינת ישראל, זכתה מרים פרץ, אמא של אוריאל ואלירז , בפרס ישראל על מפעל חיים על "חיזוק הרוח היהודית-ישראלית".
בטקס קבלת הפרס נשאה מרים פרץ נאום מרגש, בנאום היא הזכירה את ילדותה במלאח בקזבלנקה במרוקו, דיברה על הפיכת היגון לניגון חדש ובעיקר דיברה על נושא האחדות
"במדינת ישראל יש מקום לכולם, לכל קשת הצבעים, ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל התמונה לא תהיה שלמה. על כן איני מוכנה לוותר על שום חלק מעמי.. עלינו לייצר שיח מאופק, סבלני, שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים ואיומים, שיש בו מקום לסליחה ומחילה. שיח שמחזק את המחויבות שלנו לאהבת האדם, כי בצלם אלוהים ברא את האדם. שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה, ולא מתרכז רק בחושך."
בנאום זה ברצוננו לסיים את הלימוד של היום. ניתן לצפות בנאום ביוטיוב ו/או לקרא את הדברים (עם מעט קיצורים) . בסיום קריאת הנאום ננסה להרהר ולחשוב ביחד על הדברים
אנוכי הענייה ממעש נרגשת לעמוד כאן היום ולדבר בשם מקבלי הפרס מתפללת אני שלא יהיה מכשול בדבריי וששפתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה למדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לפרס...
בקהל היושב כאן היום חסרים אהובים ויקרים שלא זכו לראותנו במעמד זה. שניים מהם הם הוריי, יעקב ואיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס שבמרוקו. הם לא ידעו קרוא וכתוב ולא דיברו את השפה העברית... בכל לילה סיפר לי אבי על עיר שלא הכיר, שלא ראה בתמונות ושתיאורה עבר מאב לבן. ירושלים שיש בה עצים נוטפי דבש וחלב ולרגליהם רובצים אריות וכבשים. בכל פעם שהגה אבי את המלה ירושלים הצמיד את שתי אצבעותיו לשפתיו ומלמל בקדושה את שמה תוך כדי נישוק כל אות מאותיותיה.
באחד הלילות של קיץ 63' הודיע אבי כי הלילה יבוא המשיח. לשאלתי כיצד אזהה אותו, ענה: 'הוא ילבש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וינעל סנדלים'. פגשתי את המשיח, את שליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בקזבלנקה, שם גרתי עד היותי בת 10 והביא אותנו לירושלים, למעברת חצרים בבאר שבע, '. חיינו ללא גז ולא מקרר, עם קשיי קליטה ושפה חדשה. אבל היתה שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל.
למדתי לאהוב את הארץ דרך שיריה כי לא היו לי ספרים, ובזכות רדיו שקיבל אבי בעבודתו כמטאטא כבישים נחשפתי לארץ הזו. בכל יום רביעי חיכיתי בחרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידיי מחברת ועיפרון, נכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך הכרתי את החרמון דרך 'מלכות החרמון', את בית לחם דרך 'ראי רחל ראי', את עמק יזרעאל דרך 'שיר העמק'. אבל שיר אחד נצרב בזכרוני: שירו של נתן אלתרמן, הפותח במילים: 'בהרים כבר השמש מלהטת'. שורה אחת מפזמון השיר הדהדה בראשי ולא הרפתה ממני: 'מה עוד לא נתנו לך וניתן'. כבר אז חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי.
באתי אל ארץ מוכנה ולא ידעתי שיום יבוא ואתן את היקר לי מכל עבור ארצי, את בניי, אוריאל ואלירז. אבל מולדת לא בונים רק בכאב ובדמעות אלא גם בעמל ובנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להשתייך לקבוצה שבחרה להתעסק בחינוך מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את הבערות והדלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי והתפתחות אישית כפי שפתח לי. אל המעשה החינוכי הבאתי עמי את הערכים שינקתי בבית הוריי. אלה היסודות עליהם גידלתי עם אישי אליעזר את ששת ילדינו, אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף ובת אל.
מרים פרץ בטקס הדלרת המשואות ליום העצמאות ה-66 של מדינת ישראל
המשך הנאום:
מכובדיי, עומדת כאן אני מולכם נבוכה לצד עמיתיי, אנשים רמי מעלה שיצרו, כתבו, חקרו והמציאו, אנשי חזון ועשייה, אנשי אמונה. קטונתי. אין בידי יצירה. לא אוכל להצביע על תגלית שגיליתי, על נוסחה שפתרתי
יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים בהודעות שבר נוראיות: נפילת בני בכורי אוריאל בדרום לבנון, פטירת בעלי משברון לב ופטירת בני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי, ובמילים פשוטות בשפת הלב השבור דיברתי על הארץ הזאת ומורשתה. על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים, על אחריות, על מעורבות חברתית. ומתוך הלב הזה שפועמת בו אמונה, בארץ הזאת ובעם הזה, מתוך תהומות הכאב, נבעו מעיינות של אהבה. כשהלב מלא אמונה הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, הוא יכול ליצור יצירות גדולות, זו יצירתי. היא נטועה בלבבות. הפכתי את יגוני לניגון חדש.
... זכיתי להיפגש בחברה הישראלית עם גווניה, מפגשים של פנים ופנים, מפגשים מרחיבי לב שאפשרו לי כניסתן של מחשבות חדשות. היית שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון הזה, את האחרים, נכיר, נרגיש, נראה את העיניים הכואבות והשמחות, נשמע את הצלילים השונים. גם אם יש בינינו תהומות נוכל לבנות מעליהם גשרים, אם רק נכיר בכך שרב המשותף בינינו על המפריד.
כולנו חפצי חיים, כולנו חפצי שלום, זה הבית של כולנו ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים. כולנו רוצים לזכות לראות את נכדינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בבטחה ונהנים מנופיה. כולנו מייחלים לחברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל ומכוח זה כולנו נושאים באחריות לאופיו, לערכיו ולעתידו של הבית שלנו.
... במדינת ישראל יש מקום לכולם, לכל קשת הצבעים, ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל התמונה לא תהיה שלמה. על כן איני מוכנה לוותר על שום חלק מעמי. וגם אם מלאכת ההרכבה תיארך, אינני מתייאשת. כדי להצליח ביצירת הפסיפס הזה עלינו לכבד את כולנו בשיח שלנו, עלינו לייצר שיח מאופק, סבלני, שמאפשר הבעת דעה בלי פחדים ואיומים, שיש בו מקום לסליחה ומחילה. שיח שמחזק את המחויבות שלנו לאהבת האדם, כי בצלם אלוהים ברא את האדם. שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, אור ותקווה, ולא מתרכז רק בחושך.
כדברי נעים זמירות ישראל, מי האיש החפץ חיים, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. זוהי תורת החיים. בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה את הטוב ואת האור שבנו, כפי שבחרתי אני לשאת את ערכיהם של בניי אוריאל ואלירז וחבריהם. ערכי הרעות והאחווה הם נר לרגליי, וקריאתם 'אחי' לכל אחד מחבריהם היא קריאתי. אחים אנחנו.
... מכובדיי, זכינו לראות את תקומת המדינה ושגשוגה, עתה בשנת ה-70 משימתנו היא לחשוף את האורות החבויים ביחד העצום של כלל שבטי ישראל. כדברי ביאליק בשירו למתנדבים בעם: 'חשפו האור, גלו האור...מהרי הנשף עוד נחצוב להבה נחשפנה שכבות האורים הרבים, הוי בני המכבים, העמידו את עמכם, הקימו דור, חשפו האור'
שאלות למחשבה:
איזה חלקים מקורות חייה בחרה מרים פרץ לספר? מה היחס שלה להוריה? לתקופה במעברה? כיצד בחרה מרים פרץ להתייחס לחיים שהיו לה?
איך לדעתכם אפשר להפוך יגון לניגון?
מה נדרש מאדם על מנת לבחור בדרך חיים שכזו?
הזמנה למסע:
שבו במצפור הלבנון, הביטו לעבר גבול הלבנון (מהמצפור ניתן לראות את פאתי הכפר שבו אוריאל נפל). נסו לנסח לעצמכם מה אתם מרגישים בעקבות נאומה של מרים פרץ. נסו להתבונן בחיים שליכם דרך עיניה של מרים פרץ. נסו לקחת על עתמיכם החלטות להמשך השביל או אפילו להמשך החיים בעקבות נאומה של מרים.
ניתן לסיים את הלימוד בהאזנה לשירו של ישי ריבו "הלב שלי", שיר שמזכיר את מרים הנבואה וקורא לנו להפוך את המספד למחול