To deepen our understanding of the "drashot" section of the Haggadah, it is important to understand the pesukim in their original context. It is also helpful to consider what Chazal are trying to communicate through their drashot.
Who is the Arami? And what does "oveid" mean?
The debate here connects us to the fundamental tension between "pshat" and "drash."
רש"י/ספרי
ארמי אבד אבי. מַזְכִּיר חַסְדֵי הַמָּקוֹם, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי — לָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל כְּשֶׁרָדַף אַחַר יַעֲקֹב, וּבִשְׁבִיל שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹת חָשַׁב לוֹ הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ עָשָׂה, שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם חוֹשֵׁב לָהֶם הַקָּבָּ"ה מַחֲשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה (עי' ספרי):
וירד מצרימה. וְעוֹד אֲחֵרִים בָּאוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, שֶׁאַחֲרֵי זֹאת יָרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם:
אבן עזרא
והקרוב שארמי הוא יעקב כאלו אמר הכ' כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם עני בלא ממון וכן תנו שכר לאובד והעד ישתה וישכח רישו והנה הוא ארמי אובד היה אבי והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול ואתה יקוק הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה ואל יטעון טוען איך יקרא יעקב ארמי והנה כמוהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי כי כן כתוב:
ספורנו
ארמי אובד אבי הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא הי' לו בית מושב ובכן לא היה מוכן להעמיד גוי ראוי לרשת ארץ:
Add to Sheet
רשב"ם
ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב: לך לך מארצך. וכדכתיב ויהי כאשר התעו אותי אלקים מבית אבי - לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה, כדכתיב: תעיתי כשה אובד בקש עבדך. צאן אובדות היו עמי. רועיהם התעום, כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו.
מזרחי
...אבל חכמינו ז"ל העתיקו ע"פ קבלתם האמתית איש מפי איש עד משה רבי' ע"ה מפי הגבורה שארמי הוא לבן ושאובד הוא יוצא ואע"פ שכל הקל מזה השורש הוא בודד יש פעלים שיצאו ויעמד במלת שב ונשל ואע"פ שלא נמצא בכל המקרא יוצא מזה השרש והנה קבלתם תספיק לומר שזה בודד...
(מזרחי טוען, מבוסס על דברי רד"ק, שנשאר לנו רק כ"ד ספרי תנ"ך, אבל היו עוד טקסטים לחז"ל לפרש לשון. לכן. אפשר ש"אובד" יכול להיות גם "מאביד".)
...גם מה שטעכן עוד מה טעם לומר לבן בקש להאביד אביו וירד מצרימ' ולכן לא סבב לרדת אל מצרים אינה טענ' כי מי גלה לו שוירד הוא דבק עם אובד אבי והנ' כבר פרש"י שוירד מצרימה אינו דבק עם הקוד' לו רק הוא דבור בפני עצמו כאילו אמר וחוץ מלבן שבקש לאבד את אבי וכל אשר לו באו עוד אחרים לכלותינו כי ירד אבי למצרים וירעו אותנו המצרי' ויענונו וגו'
The Malbim hypothesizes the form of the declaration in a novel way.
Perhaps it is connected to how the Haggadah is both formulated and read.
מלבי"ם
וכן בפ' ביכורים באים מאמרים מוסגרים במאמרו שהיה ראוי שאחר ישיב על אמריו כמו ארמי אובד. והמענה אבי. וירד מצרימה ויגר שם, המענה במתי מעט, ויהי שם לגוי, המענה גדול עצום ורב, וירעו אותנו המצרים ויענונו, המענה ויתנו עלינו עבודה קשה, ונצעק אל יקוק אלקי אבותינו, המענה וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו, וישמע יקוק את קולנו, המענה ויוציאנו יקוק ממצרים, וגם על ויוציאנו יקוק ממצרים יבוא מענה ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאתות ובמופתים, ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, המענה ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, המענה אשר נתתה לי יקוק:
The Malbim demonstrates how the midrash (Sifrei), which is familiar to us from the Haggadah, is actually a text-based drash.
מלבי"ם
ויגר שם. כמ"ש בספרי שלא תאמר שירד יעקב ליטול כתר מלכות:
במתי מעט. כמ"ש בספרי יכול באוכלוסין מרובין וכו':
ויהי שם לגוי. כמ"ש בספרי שהיו מצוינים שם גדול עצום ורב. גדול במספר, ועצום בכח, ורב הוא בגידול כמו שמביא בספרי רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, שבא על כח הגידול שהיה בהם בהפלגה רבה:
מלבי"ם
תורה אור
נעתק מכ"י המחבר מדרשותיו על התורה
(דיון בלכתי ארוך על הבאת ביכורים, דיני ירושה וקנין קרקעות ארץ ישראל)
...ההגדה הזאת בשעת הבאת הבכורים להוכיח דא"י ירושה לנו מאבותינו ושייך מצות בכורים כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי, ועז"א ארמי אובד אבי דכתב המדרש מה שהיה ללבן כח להתאבק כ"כ עם יעקב הוא משום שהוא בח"ל...
Here the Malbim connects the Brit bein HaBetarim to this pasuk
הטעם שהוכרח יעקב לירד למצרים ומדוע לא היה די לצירוף הגירות מה שהיה גר בא"י הוא משום שהגזרה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם...אך לפ"ז א"כ דלא נחשב למנין הגירות רק השנים שהיו במצרים קשה הא הגזרה היתה על ארבע מאות שנה ובמצרים לא היו רק רד"ו שנה, ויש ע"ז תירוצים,
א) שרבוי עם השלים המנין כי תחלת הירידה לא היו רק שבעים נפש ואח"כ היו לגוי גדול וזה צירף לחשבון ועז"א ויגר שם במתי מעט ואח"כ ויהי שם לגוי גדול,
ב) שקושי השעבוד השלים המנין כי לא היתה הגזרה רק או ענוי או עבודה דמ"ש ועבדום וענו אותם הוא וא"ו המחלקת, והם עשו שניהם בב"א ועז"א וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה,
ג) שבאמת הוציאם קודם הזמן וינחם על ארך הזמן כרוב חסדיו, ועז"א ונצעק אל יקוק אלקי אבותינו דווקא שהיה מדלג על ההרים בזכות אבות וישמע יקוק את קולנו,
ד) שהשכינה השלימה המנין דע"י שראה הקב"ה הענוי והשעבוד ובכל צרתם לו צר ממילא נחשב גם גלות השכינה בתוך הגלות והשלים המנין ועז"א וירא את ענינו ואת עמלנו ר"ל כל הענוי שהיה לנו במצרים ראה אותו יקוק ובכל צרותינו היה בצרה,
ה) כתבו כי מהר להוציאם קודם הזמן כי לא יכלו להתמהמה שלא יכנסו בשער החמשים וזה הוא היד והזרוע הנטויה כי שר של מצרים היה טוען הללו עובדי ע"ז והוצרך להעביר כח הדין ועז"א ויוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה וע"כ אחר שא"י ירושה מאבותינו הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי יקוק ודייק פרי האדמה כי בירושה קנין פירות כקנין הגוף דמי עד כאן מכתיבת יד המחבר ז"ל:
The "drashot" section of the Haggadah is doing two things simultaneously:
1) Explaining what a text MEANS in addition to what it SAYS
2) Transmitting fundamentals regarding the Mitzrayim experience and its eternal relevance.
מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי־בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל־אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.
We need to understand the historical context in which the Haggadah evolved.
Post-Churban Bayit Sheini--evolution from ritual and law surrounding ritual, to text, laws surrounding remaining practice and continuation of traditions and Torah She'b'al Peh.
1.צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת־הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב.
2. וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה – אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר.
3. וַיָּגָר שָׁם. מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמְרוּ אֶל־פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְעַתָּה יֵשְׁבוּ־נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן.
4. בִּמְתֵי מְעָט. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יקוק אֱלֹקֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.
5. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי. מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.
6. גָּדוֹל עָצוּם – כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.
7. וָרָב. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.
8. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים – כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ, וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ.
9. וַיְעַנּוּנוּ. כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה. אֶת־פִּתֹם וְאֶת־רַעַמְסֵס.
10. וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. כְּמָה שֶֹׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
הערות
Observations and Questions to Ponder.
1. a)There are extra-textual traditions that are being incorporated and put in writing at this time. This becomes part of Midrash and Torah She'b'al Peh. The assertion that Lavan is the Arami is part of that.
b) This text is an already-known-and-used ritual narrative recapping the Mitzrayim story.
c) Chazal are perhaps reminding us of another now-defunct ituial: Hava'at Bikkurim.
2. How and why is it אנוס? And which דיבור?
3. Intertextual parallels, connections and wordplay are EVERYTHING.
4. Text as prooftext as proof.
5. How do we learn this from this pasuk? (There seems to be a mesorah missing. What is it? Is it missing on purpose--כדי שישאלו--did it get lost or was the assumption that we know.)
6. More intertextuality and wordplay. Think גזירה שווה.
7. Wordplay, context and important lessons to learn.
8. What's the connection?
9. More intertextual prooftext.
10. Definitions. פרך=עבודה קשה