בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָלְכָה לָהּ רוּת אֵצֶל בֹּעַז. אָמְרָה לָהּ חֲמוֹתָהּ, הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעוֹרִים הַלַּיְלָה (שם ג, ב). וְהוּא הָיָה נָשִׂיא וְהָיָה זוֹרֶה אֶת הַשְּׂעוֹרִים בַּגֹּרֶן. אֶלָּא שֶׁהָיָה דּוֹרוֹ פָּרוּץ בְּגֶזֶל, וְהָיָה יוֹצֵא לְשָׁם לִשְׁמֹר גָּרְנוֹ. אָמְרָה לָהּ, וְרָחַצְתְּ וְסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךָ (שם פסוק ג). וְאַחֲרֵי כֵן, וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן (שם). וְיָרַדְתִּי כְּתִיב. מַהוּ וְיָרַדְתִּי הַגֹּרֶן. שֶׁאָמְרָה לָהּ, זְכוּתִי תֵּרֵד עִמָּךְ. לְכָךְ כְּתִיב: וְיָרַדְתִּי הַגֹּרֶן. וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה לָהּ חֲמוֹתָהּ. הִיא אָמְרָה לָהּ, וְרָחַצְתְּ וְסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךְ, וְאַחֲרֵי כֵן, וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן. וּמֶה עָשְׂתָה רוּת. לְאַחַר שֶׁיָּרְדָה לַגֹּרֶן, עָשְׂתָה כָּל מַה שֶּׁאָמְרָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֵד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכָל אֲשֶׁר צִוְּתָה חֲמוֹתָהּ (שם פסוק ו). לָמָּה לֹא עָשְׂתָה כָּךְ. אָמְרָה רוּת כַּלָּתָהּ, הַדּוֹר פָּרוּץ בָּעֲרָיוֹת, שֶׁמָּא יִרְאוּ אוֹתִי מְקֻשֶּׁטֶת וְיֹאמְרוּ שֶׁמָּא זוֹנָה הִיא. לְפִיכָךְ, וַתֵּרֵד הַגֹּרֶן, וְאַחֲרֵי כֵן, וַתַּעַשׂ כְּכָל אֲשֶׁר צִוְּתָה חֲמוֹתָהּ. וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ (שם פסוק ז). מַהוּ וַיִּיטַב לִבּוֹ. שֶׁעָסַק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה
At that time Ruth went to Boaz. Her mother-in-law said to her (in Ruth 3:2), “see, he is winnowing barley on the threshing floor tonight.” [If] he was a prince (nasi), would he have been winnowing on a threshing floor? It is simply because his generation was dissolute in matters of theft, and [so] he went out to guard his threshing floor. She said to her (in vs. 3), “You are to wash and anoint yourself.” Then after that (ibid), “and go down to the threshing floor.” "And I shall go down" is the actual written text (ketiv)]. What is the meaning of "and I shall go down?" She said to her, “My merit will go down with you.” Hence it is written, "And I shall go down." But she did not do as her mother-in-law had told her. What did Ruth do? [Only] after she went down to the threshing floor, she did what she was told, as stated (in vs. 6), “She went down to the threshing floor and did just as her mother-in-law had commanded her.” Why? It is simply that she said, “The generation was dissolute in sexual matters. What if they see me made up and say, ‘Perhaps she is a harlot?’” Therefore, “She went down to the threshing floor and” afterwards “she did just as her mother-in-law had commanded her.” (Vs. 7:) Then, when Boaz had eaten and drunk, and his heart was merry.” What is the meaning of “and his heart was merry?” That he was occupied with words of the Torah.
(כז) וַיִּפְתַּ֨ח הָאֶחָ֜ד אֶת־שַׂקּ֗וֹ לָתֵ֥ת מִסְפּ֛וֹא לַחֲמֹר֖וֹ בַּמָּל֑וֹן וַיַּרְא֙ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְהִנֵּה־ה֖וּא בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ (כח) וַיֹּ֤אמֶר אֶל־אֶחָיו֙ הוּשַׁ֣ב כַּסְפִּ֔י וְגַ֖ם הִנֵּ֣ה בְאַמְתַּחְתִּ֑י וַיֵּצֵ֣א לִבָּ֗ם וַיֶּֽחֶרְד֞וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר מַה־זֹּ֛את עָשָׂ֥ה אֱלֹקִ֖ים לָֽנוּ׃
(27) As one of them was opening his sack to give feed to his donkey at the night encampment, he saw his money right there at the mouth of his bag. (28) And he said to his brothers, “My money has been returned! It is here in my bag!” Their hearts sank; and, trembling, they turned to one another, saying, “What is this that God has done to us?”
(טז) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ (יז) וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹקִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר׃ (יח) וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יי בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָהָ֖ר מְאֹֽד׃
(1) Then the Israelites did what was offensive to the LORD, and the LORD delivered them into the hands of the Midianites for seven years. (2) The hand of the Midianites prevailed over Israel; and because of Midian, the Israelites provided themselves with refuges in the caves and strongholds of the mountains. (3) After the Israelites had done their sowing, Midian, Amalek, and the Kedemites would come up and raid them; (4) they would attack them, destroy the produce of the land all the way to Gaza, and leave no means of sustenance in Israel, not a sheep or an ox or a donkey.
(ט) הצעה ענין הנסיון יאמר בג' בחינות. האחת בחינת המנסה עצמו ולצורך השלמתו כמי שלא ידע אם יש שום צמח מרפא הכפיה והיה מנסה והולך עד שפגע בפיאוניאה או ששמע מסגולתה ויבא לנסותה ומזה המין ויואל ללכת כי לא נסה (שמואל א' י"ז). אנסה נא בגזה (שופטים ו') ותבא לנסותו (מ"א י') והדומים. והשנית בבחינת המנוסה כגון שזה יודע שזאת הפיאוניא היא טובה והוא מוציא לפועל ומרפא בה כדי להחשיבה וליקרה לפי ששלמות כל דבר הוא בפעולתו כי אז נקרא הדבר שלם כשנשלם פעולתו ומזה המין כי לבעבור נסות אתכם וכו' (שמות כ'). למען ענותך וכו', (דברים ח'). והג' כשיעשה זה בפני רבים להודיע להם פליאת הטבע כי אין הכוונה במעשה ההוא רק לעשות אותם בעלי נסיון בידיעת הדבר ההוא ומזה המין שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו (שמות ט"ו) כי מנסה יי אלקיכם כו' (דברים י"ג). כמו שפי' הרב המורה שהוא כמו להודיע וכן לנסותך לדעת את אשר בלבבך וכו' (שם ח'). ולכאורה נראה שהנסיון הזה שאנו בביאורו שנאמר בו והאלקים נסה את אברהם כמו שהוא נראה בפרסום אינו מהמין הראשון כי הוא לא נעלם ממנו דבר מהעתיד לצאת אל המציאות כמ"ש וכן ג"כ אינו מהמין הג' כי זה היה בלתי איפשר בשיהיו כל העם הרואים נביאים ידעו וישיגו כי מפאת מצות אלקים היה מוזהר ועושה וגם מפיו ישמע וחדל לעשות כי מה נעשה יקר וגדולה בראותם אותו בונה מזבח ועוקד את בנו עליו ושולח יד לשוחטו ועוד מעט משיב חרבו אחור וישובו לביתם לשלום ואפי' יאמר להם ע"פ נביא זולתו עדין יחשבו אולי הוא דבר קנוניא ביניהם להגדילו בעיניהם. ועם זה נתבאר שסכל השואל למה לא נעשה זה בפרהסיא. ואולם ישאר שהוא מהמין השני והוא כדי שיוציא המנוסה שלמותו אל הפועל ויושלם בו שכלו ודעתו משאר פניה. האחד מצד הענין המצוה ההיא הכללית והוא שיוציאהו בה לגמרי ממדרגת פילוסוף טבעי למעלת תורני אלקי כי בדרך הפילוסופים אין סכלות גדולה מזו והוא מבואר שלא יעשה האדם כך עד שיקיים בנפשו חיוב השמיעה אל עצה ומצוה עליונה למעלה מהשכל האנושי באהבתו ויראתו כי הממאן והמסרב בה יגיעהו מהעונש רע ומר ממות ומשכל. אשר לא ישוער זה בחק השכל העיוני הפילוסופי כמ"ש ראשונה וכמו שכבר התחיל זה עמו במצות מילה כי על כן אמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית י"ז) כמו שאמרנו שם. השני מצד ענינו המיוחד אצלו שכבר נתן לו מקום להרהר על מה שהובטח לו מזרעו של יצחק והוצרך להתגבר בשכלו ולהתאמץ בדעתו לעשות מצות קונו בגמור בלבו א' משני ענינים. האחד אם שמא אחר שהובטח בזה גרם החטא לשיהפך דינו כי רגע ידבר וכו'. ורגע ידבר וכו' (ירמיה י"ח). ועם שהוא אינו מרגיש בעצמו. ושלא לחנם צוה להעלות אותו עולה כליל ושיהיה פרי בטנו חטאת נפשו וקבל בסבר פנים או שהיה הרצון האלקי ליעבד ממנו על זה האופן וגמר בלבו לעשות לא כמספר בהבטחותיו אבל כגומר בלבו לעובדו בהנה כמלך שהבטיח לאוהבו נאמן ביתו יעשה לבנו בית נאמן ויגדל שמו לפניו עוד מעט אמר לו צו את בנך ויבחר לו אנשים ויצא להלחם עם מלך פלוני הנה האוהב שמע דבר מלכות וימהר לעשות אותו והוא בזה לא נתן תפלה בדבריו הראשונים לאמר ואם ירד בני במלחמה ונספה מה יהיו כל הבטחותיו אבל סבר וקבל ובאותה שעה לא עבד את המלך בבנו לבדו כי אם בו ובכל ההצלחות המקוות שיבאו עליו והנה לכל אחד תראה אמונתו הקיימת על אמתת הצלחת הנפש הרוחנית אשר היא למעלה מכל ההצלחות המדומות שאם לא כן איך יסכים לתת נפש בנו יחידו חטאת נפשו כמו שחוייב מהצד הראשון או מה יוסיף לו, או מה יתן לו הש"י עונש גופיי בכל מיני העונשים על בלתי השמעו לא שישוו לשחיטת בנו כמו שימשך מהצד השני. אלא שהוציא אל הפועל ולצרוף מעשה חוזק האמונה השלמה אשר עם לבבו שאין שום דבר נערך עם השלמת רצונו והוא שלמות הנסיון אשר הוא בבחינ' המנוסה בלי ספק. אמנם כשיוסיף להביט בזה המין מהנסיון נמצא שנכללו בו כל שלשתן. וזה כי בהיות הוא ע"ה המנוסה הנה הוא ית' היה מנסה כלומר שעשה אותו בעל נסיון כי אין ספק במה שנתחדש עתה בזה המעשה שלמות למנוסה נתחדש אצלו ג"כ תואר צרופיי והוא היות מנסה ומשלים אותו כי בטל הוא שנאמר שקודם זה השלימו בו. אמנם זה התואר המחודש בו ית' הוא מהמין אשר הנחנוהו בדברינו האחרונים אשר בשער שכאשר לא ימצא לא היה אצלו ית' שום חסרון בהעדרו שנאמר שהושלם במציאותו לפי שהדבר הזה וכל כיוצא בו ובכלל כל הדברים האיפשריים לא יפול עליו שום שלמות מצד שהוא מדע והשכל המשלים יודעו מצד עצמו כלל. אבל יפול על סכלות מציאותם חסרון. והתואר המיוחד לכל אלו הדברים הוא השולל רצוני הוא שאינו בלתי יודע כי זה התואר השולל לא נשתנה בהתחלף חלקי העתיד והעבר כמו שהנחנו, והנה באמת אחר שנכתב נסיון זה בתורה האלהית לעדות יי נאמנה וכלנו שוים בכלל המסופר בה כאלו ראינוהו בעינינו דכתיב וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט) הרי הוא כאלו נעשה זה הנסיון לעיני כל ישראל העוברים וההווים והעתידים איש לא נעדר אשר לא ראה במראה נבואיית אמתית גודל הנסיון הזה ומעשה תוקפו ועוצם אמונתו אשר בזה הוקבעה אמתתו בלב כל בני העולם כלו לא הפיל בו אדם מהאומות שום ספק מעולם. אבל בעונותינו כבר נפרצו קצתנו למלא לבם אתם לומר שהיה זה הנסיון במראה הנבואה אשר לא דבר יי ולא עלתה על לבו. וכבר כתבתי זה והסבה אשר הניעם. בתחלת הפרשה שער י"ט. מ"מ למדנו שהיה זה נסיון לכל ג' מיני הנסיון שאמרנו ויתכן שלזה כיונו חז"ל במאמר שזכרנו בתחלת השער באומרו נסיון אחר נסיון גדלון אחר גדלון והוא הרמוז במלת להתנוסס אשר יחד ענינו לזה הענין המיוחד כמו שיבא פירושו בסוף הביאור ב"ה:
(9) Trials may have three purposes: 1) The examiner wants to establish beyond doubt the truth of a theory, such as the medicinal qualities of a herb he has discovered. For that truth to be established, the herb must be given to a patient. This is what Gideon did in the threshing ground (see Judges Chapter 6). 2) The person undergoing the test wants to prove to himself that he is capable of passing. In this latter event, the examiner may have been perfectly aware of the examinee's abilities, but he is willing to allow the demonstration of the student's prowess. An action is called shalem, whole, when it has been proven in practice. Though G-d knew very well that Abraham would pass this test, it was important to demonstrate to Abraham that he had indeed displayed obedience at a time it counted most, when it conflicted with all he had learned about G-d’s ways in the past. This category of test is the most common we encounter in the Bible. 3) The examiner wishes to prove to outsiders the quality of the person who passes the test. At first glance, the akeydah seems to fit only the second category of the tests listed. Even a large audience watching Abraham preparing to slaughter Isaac and withdrawing the knife at the last moment, would not credit Abraham with having passed a tremendous test; even were a prophet to inform that audience of the reason Abraham had behaved as he did, their reaction might be that the whole spectacle had been a deliberately staged stunt. Obviously, the akeydah could not fit Category One, since He is omniscient and did not require proof for Himself. It would appear then that this test only served the purpose of convincing Abraham of his own ability to display obedience. The even greater achievement would be to divorce Abraham from any formerly held philosophical convictions. Only by commanding an act that represented the height of foolishness when viewed from a philosopher's point of view could the total loyalty of Abraham to his G-d be demonstrated beyond question. The inner turmoil that might have been caused in a person of lesser stature might have been replaced in Abraham's case by the thought that he might have done something to forfeit the promise of future generations based on Isaac, and that only by sacrificing Isaac could he, Abraham, atone for whatever wrong he had committed. Abraham's act then could no longer be construed as self-seeking or motivated by the hope to increase the merit of his descendants, since by his very act he destroyed those descendants. Imagine a king who had promised one of his noblemen that the king's daughter would marry the nobleman's son, and that said nobleman's son would succeed the king to the throne. Sometime later, the king orders both the nobleman and his son into battle against an enemy country. When the nobleman went into battle, knowing that if the king's son is killed in battle all the king's promises would prove worthless, he had demonstrated an act of supreme loyalty. The nobleman's conduct proved to all and sundry his unselfishness and sincere loyalty to the king. Abraham demonstrated at the akeydah that he placed spiritual values and accomplishments beyond any material successes. Were this not so, even the threat of suffering physical punishment at the hands of G-d would not suffice to make Abraham kill his son with his own hands. But even concerning Category One of the purpose of tests listed above, this too may apply. Having designed a test that resulted in the refinement of Abraham's faith, loyalty and obedience, G-d does create a new knowledge, and therefore a new person, one that had not existed before. So the "now I know" that the Torah reports G-d as having said refers to a person not previously at the height of his spiritual powers. Concerning the third category, that of convincing outsiders of the mettle of the person undergoing the test, this too might apply. Ever since the act of the akeydah has been recorded in the Torah, it is as if it had been witnessed by millions. Interestingly, the story of the binding of Isaac has never been challenged as a historical fact. Just as we are told that the miracle Moses performed at the sea of reeds instilled faith in Moses forever, there are other events which leave their indelible mark. The akeydah fulfilled also the third purpose that may sometimes be the objective in arranging trials and tests.
(ג) ומטך אשר הכית בו את היאור. מפני התרעומת. וזה אחד משלשה דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים מיני פורענות הן, ואלו הן: הקטורת והארון והמטה. אמרו: הקטורת הזו של פורענות היא, היא הרגה נדב ואביהוא, שנאמר: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא" (ויקרא י א), לכך ידעו כל ישראל שהיא של כפרה, שנאמר: "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" (במדבר יז יב). אמרו: הארון הזה של פורענות הוא, הוא הכה עזא ואנשי בית שמש, שנאמר: "ויך באנשי בית שמש" (שמואל א ו יט); הכה עזא שנאמר: "ויחר אף יי בעזא" (שמואל ב ו ז); לכך ידעו ישראל של ברכה הוא עתה, שנאמר: "וישב ארון יי בית עובד אדום ויברך יי את עובד אדום וגו' ויגד למלך דוד" וגו' (שמואל ב ו יא). אמרו: המטה הזה של סנפירינון הוא, של פורענות הוא, הביא עשר מכות על המצריים במצרים ועשר על הים; לפיכך ידעו שהוא של נסים, שנאמר: "ומטך אשר הכית בו את היאור", מפני התרעומת.
(3) "And your staff with which you smote the Nile take in your hand, etc.": because of their (seditious) "murmurings." This is one of the three instances where Israel "murmured" against them (the L rd and Moses) and said: They (the following) are instruments of punishment, (but not of good): the incense, the ark, and the staff. They said: This incense is an instrument of punishment. It killed Nadav and Avihu, viz. (Leviticus 10:1) "And the sons of Aaron, Nadav and Avihu, took each of them his coal-pan, etc." Therefore, let all of Israel know that it can (also) effect atonement, viz. (Numbers 17:12) "and he put on the incense and he atoned for the people." They said: This ark is an instrument of punishment. It smote the men of Beth Shemesh, viz. (I Samuel 6:19) "And He smote the men of Beth Shemesh because they looked into the ark of the L rd, etc." And it smote Uzzah, viz. (II Samuel 6:7) "and the wrath of the L rd burned against Uzzah … and he died there by the ark of G d." Therefore, let Israel know that it can (also) effect blessing, as it is written (Ibid. 11) "And the ark of the L rd remained in the house of Oved-Edom the Gittite … and the L rd blessed Oved-Edom, etc." They said: This staff is an instrument of punishment. It brought ten plagues upon the Egyptians in Egypt and ten upon the sea. Therefore, let them know that it can (also) effect (beneficent) miracles, as it is written "And your staff with which you smote the Nile, etc." … because of their "murmurings."
(10) But afterward David reproached himself for having numbered the people. And David said to the LORD, “I have sinned grievously in what I have done. Please, O LORD, remit the guilt of Your servant, for I have acted foolishly.” (11) When David rose in the morning, the word of the LORD had come to the prophet Gad, David’s seer: (12) “Go and tell David, ‘Thus said the LORD: I hold three things over you; choose one of them, and I will bring it upon you.’” (13) Gad came to David and told him; he asked, “Shall a seven-year famine come upon you in the land, or shall you be in flight from your adversaries for three months while they pursue you, or shall there be three days of pestilence in your land? Now consider carefully what reply I shall take back to Him who sent me.” (14) David said to Gad, “I am in great distress. Let us fall into the hands of the LORD, for His compassion is great; and let me not fall into the hands of men.” (15) The LORD sent a pestilence upon Israel from morning until the set time; and 70,000 of the people died, from Dan to Beer-sheba. (16) But when the angel extended his hand against Jerusalem to destroy it, the LORD renounced further punishment and said to the angel who was destroying the people, “Enough! Stay your hand!” The angel of the LORD was then by the threshing floor of Araunah the Jebusite. (17) When David saw the angel who was striking down the people, he said to the LORD, “I alone am guilty, I alone have done wrong; but these poor sheep, what have they done? Let Your hand fall upon me and my father’s house!” (18) Gad came to David the same day and said to him, “Go and set up an altar to the LORD on the threshing floor of Araunah the Jebusite.” (19) David went up, following Gad’s instructions, as the LORD had commanded. (20) Araunah looked out and saw the king and his courtiers approaching him. So Araunah went out and bowed low to the king, with his face to the ground. (21) And Araunah asked, “Why has my lord the king come to his servant?” David replied, “To buy the threshing floor from you, that I may build an altar to the LORD and that the plague against the people may be checked.” (22) And Araunah said to David, “Let my lord the king take it and offer up whatever he sees fit. Here are oxen for a burnt offering, and the threshing boards and the gear of the oxen for wood. (23) All this, O king, Araunah gives to Your Majesty. And may the LORD your God,” Araunah added, “respond to you with favor!” (24) But the king replied to Araunah, “No, I will buy them from you at a price. I cannot sacrifice to the LORD my God burnt offerings that have cost me nothing.” So David bought the threshing floor and the oxen for fifty shekels of silver. (25) And David built there an altar to the LORD and sacrificed burnt offerings and offerings of well-being. The LORD responded to the plea for the land, and the plague against Israel was checked.
(28) At that time, when David saw that the LORD answered him at the threshing floor of Ornan [Araunah] the Jebusite, then he sacrificed there— (29) for the Tabernacle of the LORD, which Moses had made in the wilderness, and the altar of burnt offerings, were at that time in the shrine at Gibeon, (30) and David was unable to go to it to worship God because he was terrified by the sword of the angel of the LORD. (1) David said, “Here will be the House of the LORD and here the altar of burnt offerings for Israel.”