הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד. תָּנוּ רַבָּנַן: הַתּוֹלֵשׁ עוּלְשִׁין וְהַמְזָרֵד זְרָדִים, אִם לַאֲכִילָה — כִּגְרוֹגֶרֶת. אִם לִבְהֵמָה — כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי. אִם לְהֶיסֵּק — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. אִם לְיַיפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע — כׇּל שֶׁהֵן.
We also learned in the mishna: One who weeds, and one who removes dry branches, and who prunes any amount is liable. The Sages taught that in a baraita: With regard to one who severs endives that grow like weeds, or who prunes reeds [zeradim]; if he did so for human consumption, he is liable in the measure of a fig-bulk; if he did so for animal consumption, he is liable in a measure equivalent to a goat’s mouthful. If he did so for fuel, he is liable for severing a measure equivalent to that which is used to cook an easily cooked egg. If he did so to enhance the land, he is liable for any amount.
אַטּוּ כּוּלְּהוּ לָא לְיַפּוֹת אֶת הַקַּרְקַע נִינְהוּ? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בַּאֲגַם שָׁנוּ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשָׂדֶה דְּלָאו אֲגַם, וּכְגוֹן דְּלָא קָמִיכַּוֵּין. וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! לָא צְרִיכָא, דְּקָעָבֵיד בְּאַרְעָא דְחַבְרֵיהּ.
The Gemara asks: Aren’t all these done to enhance the land? Each stalk that a person uproots enhances the land. It was Rabba and Rav Yosef who both said in explanation: They taught this baraita with regard to swampland, where grass is not uprooted to enhance the land. Abaye said: Even if you say that the baraita is referring to a field that is not a swampland, it can be referring to a case where one did not intend to enhance the land. The Gemara asks: However, is it not Abaye and Rava who both say that Rabbi Shimon, who holds that one is liable only for performing an intentional action, concedes that one is liable in a case of cut off its head, will it not die? In any case where the outcome is inevitable, as in this case where the land will be enhanced, one’s lack of intention does not exempt him. The Gemara answers: Abaye’s statement was only necessary in a case where one did so on another’s land. Since he did not intend for that outcome to eventuate and he derives no benefit from enhancing the land, he is not liable in that case.
לא צריכא דעביד בארעא דחבריה - פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה ואפילו איסור דרבנן ליכא והתיר ר' חבית שפקקוהו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אע"פ שא"א שלא יסחוט כשמסיר הפקק והוי פסיק רישיה כיון דאינו נהנה בסחיטה זאת שהיין נופל לארץ מותר ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא אע"פ שאינו נהנה כלל בבנין הפתח ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח אלא לנקיבה בעלמא וכן הביא רשב"א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ דמוקי לה בהנחנקין (סנהדרין דף פד:) כר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי ואע"פ שאינו נהנה בחבורה היה אסור אי לאו משום צערא דגופא והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא והא דקאמר בשילהי כל התדיר (זבחים דף צא:) המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מיירי דלא הוי פסיק רישיה שמזלפו בטיפות דקות א"נ על גבי האיברים אפשר שלא יכבה האש ובפרק לולב הגזול (סוכה דף לג:) גבי אין ממעטין בי"ט משום ר"א. בר"ש אמרו ממעטין ופריך והא קא מתקן מנא ומשני כגון שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי משמע כפי' הערוך דכשאינו נהנה מותר אע"ג דהוי פסיק רישיה וליכא למימר כיון דאית ליה הושענא יתירתא אינו מתקן כלום דא"כ אמאי קאמר התם דסבר לה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו . מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה:
לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה. פירש בערוך (ערך פסק) דכל מידי דלית ליה הנאה, אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות שרי. ומייתי ראיה מהא, ומההוא דאי אית ליה הושענא אחריתי (סוכה לג, ב). ואף רבינו האיי גאון ז"ל כתב כלשון הזה: ואוקימנא דקא עביד בארעא דלא דיליה, שאף על פי שהקרקע מתיפה (אי) [אין] עדיפות לזה התולש בתיקונו, ואיכא ודאי למימר אף על גב שהוא יודע שהקרקע מתיפה אין זאת במחשבתו ואינו רוצה, [לפיכך] אינו חייב אלא על כשיעור שחישב עליו. עד כאן. ובפ"ק דכתובות (ו, א) בשמעתא דמהו לבעול בתחילה בשבת, הארכתי בה.
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ מְמַעֲטִין וְהָא קָא מְתַקֵּן מָנָא בְּיוֹם טוֹב
The Sages taught: One may not diminish the number of berries on the Festival to render the myrtle branch fit. In the name of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon, they said: One may diminish their number. The Gemara asks: But isn’t he preparing a vessel on a Festival, as he renders an unfit myrtle branch fit for use in fulfilling the mitzva?
אָמַר רַב אָשֵׁי כְּגוֹן שֶׁלִּקְּטָן לַאֲכִילָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר לַהּ כַּאֲבוּהּ דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר
Rav Ashi said: It is a case where he picked them for the purpose of eating them, as it is permitted to pick berries from a branch unattached to the ground, and preparing the myrtle branch for use is permitted because he did not intend to do so. And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of his father, who said: An unintentional act, i.e., a permitted action from which a prohibited labor inadvertently ensues, is permitted on Shabbat or on a Festival. Here too, one’s intention is to eat the berries. Although the myrtle branch is prepared for use in the process, picking the berries is permitted because that was not his intention.
וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת
The Gemara challenges: But didn’t Abaye and Rava both say that Rabbi Shimon concedes in the case of: Cut off its head and will it not die? Even Rabbi Shimon, who says that an unintentional act is permitted, said so only in cases where the prohibited result is possible but not guaranteed. However, when a prohibited result is inevitable, just as death inevitably ensues from decapitation, the act is prohibited. In the case of picking berries off of a myrtle branch for food, one cannot claim that he did not intend for the prohibited result of preparing the myrtle branch for use to ensue. In this case, the myrtle branch will inevitably be rendered fit; how is this permitted?
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאִית לֵיהּ הוֹשַׁעְנָא אַחֲרִיתִי
The Gemara answers: With what are we dealing here? It is with a case where he has another fit myrtle branch. Therefore, one is not considered to be preparing a vessel. Since the ultimate objective is to render the lulav and the accompanying species, which constitute the vessel in question, fit, and those species are already fit, picking the berries from the myrtle branch is not inevitable preparation of a vessel. Therefore, if one ate the berries, and the myrtle branch is thereby rendered fit, it is fit for use in the mitzva.
מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. עיקר מילתייהו פ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלג.) גבי בשר אע"ג שיש שם בהרת יקוץ וא"ת בסוף פרק ספק אכל (כריתות דף כ: ושם) גבי חותה גחלים בשבת והובערו מאליהן אמר דמאן דמחייב סבר לה כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ומאן דפטר כר"ש ועל כרחיך פסיק רישיה הוא מדמחייב לרבי יהודה דבמילתא דלאו פסיק רישיה ליכא אלא איסורא בעלמא וא"כ לר"ש אמאי פטור וי"ל דאין מתכוין דהתם היינו דאין חושש בהבערתם לכך פטור לר"ש משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור לר' שמעון אע"פ דפסיק רישיה הוא וכן הצד חלזון והפוצעו בשילהי כלל גדול (שבת דף עה.) וכן הא דמשני הכא דאית ליה הושענא יתירא היינו משום דאז הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואע"ג דאפילו לר"ש פטור אבל אסור הכא שרי משום מצוה ובפ"ק דכתובות (דף ו. ושם) גבי מסוכריא דנזייתא הארכנו ובקונטרס פירש כאן דכי אית ליה הושענא אחריתי אין כאן תיקון כלי:
אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים מ"ט אמר קרא (במדבר טו, י) ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה' והא קא מכבי כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי
§ Shmuel says: One who contributes wine brings it and sprinkles it on the flames of the altar. What is the reason for this? The verse states: “And you shall present for the libation half a hin of wine, for an offering made by fire, of a pleasing aroma to the Lord” (Numbers 15:10). The verse indicates that there is a type of wine libation which is an offering made by fire. The Gemara challenges: But he thereby extinguishes the fire on the altar, and the Torah states: “A perpetual fire shall be kept burning on the altar, it shall not go out” (Leviticus 6:6). The Gemara explains: Extinguishing in a partial manner is not called extinguishing; in other words, this act is not included in the prohibition.
איני והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה חייב דליכא אלא האי איבעית אימא כיבוי דמצוה שאני
The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh says: One who takes down a coal from upon the altar and extinguishes it is liable for violating the prohibition: “It shall not go out”? The Gemara answers: This statement is referring to a situation where there is only this coal on the altar, and therefore the fire is entirely extinguished. If you wish, say instead that even if partial extinguishing is prohibited, extinguishing for the sake of a mitzva, as in the case of sprinkling wine on the altar, is different, and is permitted.
ת"ש יין כדברי ר"ע לספלים שמן כדברי רבי טרפון לאישים ועוד תניא יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה
The Gemara challenges: Come and hear a baraita that prohibits sprinkling wine on the fire of the altar: If one contributes wine, according to the statement of Rabbi Akiva that one may contribute wine, it is poured into the basins on the altar. If one contributes oil, according to the statement of Rabbi Tarfon that one may contribute oil, it is poured onto the flames of the altar. And it is furthermore taught in a baraita: The wine libation is poured into the basins. The baraita suggests: Or perhaps it is not so; rather, it is poured onto the flames. Therefore, you say: He shall not extinguish.
ת"ש דתנא ר"א בן יעקב כלפי שנתנה תורה לתרום יכול יכבה ויתרום אמרת לא יכבה שאני התם אפשר דיתיב ונטר
The Gemara challenges: Come and hear a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov teaches: Since the Torah gave a mitzva to remove the ashes of the offerings from the altar, one might have thought that it is permitted to extinguish the coals so that they become ashes and then to remove them. Therefore, you say: He shall not extinguish, in accordance with the verse: “It shall not go out.” Although this is a case of extinguishing for the sake of a mitzva, the baraita deems it prohibited. The Gemara explains: It is different there, as it is possible for the priest to sit and wait until some of the coals become ashes, and then remove them. By contrast, with regard to wine, there is no alternative to sprinkling the wine on the fire, and therefore it is permitted.
לא קשיא הא רבי יהודה הא ר"ש למימרא דשמואל כר"ש סבירא ליה והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים
The Gemara answers: This is not difficult, as that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that even an unintentional action, i.e., a permitted action from which a prohibited action inadvertently ensues, is prohibited; and this statement of Shmuel is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that a permitted action from which a prohibited action inadvertently ensues is permitted. The Gemara asks: Is this to say that Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? But doesn’t Shmuel say: One may extinguish a piece of white-hot metal in a public thoroughfare on Shabbat so that the masses will not be injured by it;
וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) אליבא דר"ש מזלפין יין על גבי האישים אע"ג דפסיק רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול (סוכה דף לג: ושם) דקאמר ר"א בר"ש ממעטים ענבים בי"ט פי' ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אע"ג דפסיק רישיה הוא ונראה לר"י דלא קשה מידי דאיכא למימר דאסור לסחוט בשאר משקה משום ליבון כמו במים ומ"מ לא חיישינן בהו שמא יסחוט כיון שהטעם והריח נשארים בבגדים ומעט היה נהנה בסחיטתו ומצינן למימר נמי דאסור משום מפרק ואף ע"ג דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וראיות הערוך אינן ראיות דההיא דמתיר ר"ש לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה א"נ הכי פי' והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והלכך לאו פסיק רישיה הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עבד ועל פי' הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז.) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע"ג דלא ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא אבל אי לאו הכי אסור אע"ג דלא ניחא ליה כלל אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית (שבת קמה.) כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל וא"צ למים היוצאין והשתא אע"ג דא"צ היה להיות אסור ואור"י דמצינן למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפי' למימיהם פטור אבל אסור ועוד י"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר האי דנדה מערמת וטובלת בבגדיה (ביצה דף יח.) וכן בפ"ח דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים ולא גזרינן שמא יסחוט לפי שלדעת כן הוא עושה ועוד איכא למימר התם דמצוה שאני ובערוך פירש לשון אחר מסוכרייא דנזייתא סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת ואין נראה לר"י דהיכי דמי דאם בדעתו לבטל שם בשעת הנחה מאי פסיק רישיה שייך כאן מיד הוא עושה כלי דמתכוין לעשותו ואם אין בדעתו לבטלה שם א"כ לא הוי פסיק רישיה שיעשנה כלי וי"ל בדוחק שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי ושייך ביה פסיק רישיה הואיל ואינו מתכוין לגמרי לעשות כלי:
אָמַר מָר: ״בָּשָׂר״, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — ״יִמּוֹל״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. הָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא, וְדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר!
We earlier learned that the Master said: When the verse states the term flesh, it comes to teach that even though there is a bright white spot there, one should circumcise; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yonatan agrees with this halakha, albeit for a different reason. The Gemara addresses the fundamental question: Why do I need a verse to derive this? The removal of leprous skin is an unintentional act. One does not intend to cut the symptom of leprosy; he intended to circumcise the baby. And the general rule is that an unintentional act is permitted. Consequently, there is no need for a special derivation in this case.
תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״בָּשָׂר״ וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — ״יִמּוֹל״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שַׁבָּת חֲמוּרָה — דּוֹחָה, צָרַעַת — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
is a dispute of tanna’im, as it was taught in a baraita: The term flesh comes to teach that even though there is a bright white spot there, one should circumcise; this is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation from the word flesh in the verse. Rather, the same law can be derived by means of an a fortiori inference: If circumcision overrides Shabbat, which is stringent, all the more so that it overrides leprosy.
אָמַר אַבָּיֵי: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״. וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מֵרָבָא סַבְרַהּ.
Abaye said: This derivation is only necessary according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that an unintentional act is prohibited. Rava said: Even if you say that it is according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that an unintentional act is permitted, as Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda in the case of: Cut off its head and will it not die, i.e., an unintentional act from which a prohibited labor ensued as an inevitable consequence. In that case, the one who performs the action cannot claim that the outcome was unintended. In the case of circumcising a leprous foreskin, the removal of leprosy is an inevitable consequence of the circumcision. The Gemara asks: And does Abaye not accept this reasoning? Wasn’t it Abaye and Rava who both say that Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda that in the case of: If you cut off its head will it not die? The Gemara answers: After Abaye heard this principle from Rava, he accepted it.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּאַבָּיֵי וְרָבָא אַהָא: ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת״, לַעֲשׂוֹת אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲבָל עוֹשֶׂה אַתָּה בְּסִיב שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלוֹ, וּבְמוֹט שֶׁעַל גַּבֵּי כְּתֵיפוֹ, וְאִם עָבְרָה — עָבְרָה.
Some teach that which Abaye and Rava said as referring to this baraita. The verse states: “Take heed with regard to the plague of leprosy that you observe diligently and do in accordance with all that the priests, the Levites, instruct you; as I commanded them you shall take care to do” (Deuteronomy 24:8). The Sages derived from here that to do something in order to remove leprosy directly, you may not do; but you may do something that will indirectly remove one’s symptom, such as tying a thick rope on his foot, and placing a rod on his shoulder. This is permitted even though there is a bright white spot present, and if the bright white spot is thereby removed, it is removed.
וְהָא לְמָה לִי קְרָא, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא, וְדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר! אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. וְרָבָא אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״. וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בִּ״פְסִיק רֵישֵׁיהּ וְלָא יְמוּת״! לְבָתַר דְּשַׁמְעֵיהּ מֵרָבָא סַבְרַהּ.
The Gemara asks: Why do I need a verse to address this? It is an unintentional act, and an unintentional act is permitted. Abaye said: This derivation is only necessary according to the opinion of Rabbi Yehuda, who said that an unintentional act is prohibited. Rava said: Even if you say that it is according to the opinion of Rabbi Shimon, who holds that an unintentional act is permitted, as Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda in the case of: If you cut off its head will it not die? The Gemara asks: And does Abaye not accept this reasoning? Wasn’t it Abaye and Rava who both say that Rabbi Shimon concedes to Rabbi Yehuda that in the case of: Cut off its head and will it not die? The Gemara answers: After Abaye heard this principle from Rava, he accepted it.
בתר דשמעה מרבא סברא. ואיכא למידק בין לאביי בין לרבא, בין למאי דס"ל לאביי מעיקרא, למה לן קרא למישרי מילה בצרעת השתא לגבי הרשות שרי במקום מצוה לכ"ש, ולישתוק קרא מיניה. ונראה לי דאיצטריך משום דהכא בשאינו עושה ממש לשום קציצה אלא מלאכתו הוא עושה וממילא מיקץ קייץ, והלכך אי משום הא הוה אמינא דוקא בכי הא הוא דשרא רחמנא הא בקוצץ ממש בידים ומתכוון לקוץ אלא שאין מתכוון לשם קציצת טהרה לא, הלכך איצטריך למיכתב בשר להתיר במקום מילה, שהוא קוצץ בהרת בידים כנ"ל. והרמב"ן ז"ל תירץ דלא בא הכתוב אלא להתיר אפילו מתכוון לקוץ במקום מילה, פי' לפירושו לקוץ בהרתו לטהר הוא מתכוון.
...
אב"א קרא אב"א סברא אב"א קרא קס"ד דהא דסבר ר"ש בכל התורה דשא"מ מותר היינו משום דיליף לה מק"ו משבת דחמירא ואפ"ה כתיב בה מלאכת מחשבת דמינה ממעטינן מלאכה שאצ"ל ומתעסק כדאיתא בחגיגה ובכריתות א"כ כ"ש דיש למעט מהאי קרא דמלאכת מחשבת דשא"מ דהכי משמע לשון מחשבת היינו מחשבה היינו מתכוין אלמא דבכוונה תליא מילתא וכדאמרינן להדיא בפסחים (דף כה ע"ב) בלישנא בתרא אליבא דאביי דר"ש אזיל בתר כוונה בין לקולא בין לחומרא ולרבא לקולא דוקא ע"ש. וא"כ נראה לכאורה היינו מה"ט גופא דילפינן משבת דתליא רחמנא בכוונה כל זה היה סברת המקשה דהכא ודפרק כל התדיר דמדאשכחן לשמואל דסבר משאצ"ל חייב וכרבי יהודה וע"כ היינו משום דלא משמע ליה הך דרשא משום דהאי במשכן כתיבא ולא איירי לענין איסור שבת כלל וא"כ מה"ט גופא משמע דסבר שמואל דדבר שא"מ אסור. ולכאורה לא מצינו בש"ס בשום דוכתא מהיכא פשיטא ליה לר"ש דדבר שא"מ מותר אי לאו מהאי קרא. לענין דשא"מ שפיר מצי סבר כר"ש מה"ט גופא דפשטא דלישנא דקרא מלאכת מחשבת היינו דבעינן כוונה או שנאמר דסבר התרצן אפילו את"ל דר"ש לא ס"ל כלל הך דרשא דמלאכת מחשבת אפ"ה פטור בדשא"מ מקרא אחרינא ונ"ל דהיינו מסוגיא דיבמות (דף ד' ע"ב) כיון דתרי קראי כתיבי לא תלבש שעטנז ולא יעלה עליך כלאים ואתא למעוטי דמוכרי כסות מותרים למכור כדרכן ופירש"י שם דהיינו כיון שלא נתכוין לחימום אלמא דבשא"מ מותר מיהו רבי יהודה מוקי לה במוכרי כסות שלא כדרך לבישה וע"ש בחידושי הרשב"א שכתב דהך מילתא תליא בסוגיא דפסחים לענין אפשר ולא קמיכוון. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דהמקשן והתרצן דהכא ודפרק כל התדיר נחלקו בהך סברא גופא:
הא רבי שמעון - שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות אין לא תכבה ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה ואם תאמר פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף ליה בטיפין דקות מאד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא:
ז חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום הנקב שמוציאין ממנו היין התיר בערוך להסירו בשבת אע"פ שא"א שלא יסחוט וה"ל פסיק רישיה וקי"ל כל פסיק רישיה אסור אפ"ה הכא שרי כיון שאינו נהנה בסחיטה זו שהרי היין נופל לארץ הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי אבל אם היה כלי תחתיו לקבל היין אסור ור"י היה אוסר אפי' היכא דלא ניחא ליה:
חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין יש מי שמתיר להסירו ואף ע"פ שאי אפשר שלא יסחוט והוא שלא יהא תחתיו כלי דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו הוי פסיק רישא [פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך בהכרח מהתזת הראש] דלא ניחא ליה ומותר וחלקו עליו ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה כיון דפסיק רישא הוא אסור והעולם נוהגים היתר בדבר ויש ללמד עליהם זכות דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעור' ואין יד מגעת לנעור' מותר מידי דהוי אספוג [פי' הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה ניצולת מפניו] שיש לו בית אחיזה ולפי שאין טענה זו חזקה ויש לגמגם בה טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב [וע"ל סי' ש"א עוד מדיני סחיטה]:
18. One authority says that one may remove a flaxen stopper used to plug a barrel’s hole used for extracting wine, even though liquid will certainly be squeezed, provided that a Keli is not present underneath it. Since one does not benefit from this squeezing it is only a Pesik reisha (i.e. an issur that definitely will result from an action; like death is a result of decapitating [a chicken]) de’lo nichah lei and is permitted. Others disagreed with him saying that even though it is lo nicha lei, since it is a Pesik reisha it is forbidden. People are accustomed to be lenient. One can justify those [who rule permissively] since the bung-hole is deep and far from the flax, and one’s hand does not touch the flax, it is permitted similar to a sponge (The Aruch explains that sponge is a material that is situated atop a gigantic fish in the sea and when it raises its head to gaze at the world this sponge descends over its eyes blocking its view, and without that no ship would be safe from this fish) with a handle. Since this is a feeble argument and it has its faults, it is correct to instruct people not to place a Keli below the barrel when one plugs the hole (see Siman 301 for other Halachas regarding squeezing).
פסיק רישיה. כ' הרא"ש פי"ז דשבת דאפי' להערוך דס"ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מ"מ בשאר איסורים מודה דאסור מדפריך ספ"י דזבחים והא קמכבה וכו' ע"ש והקשה הגאון בספר בה"ז בשם מוהר"ל מפראג דמאי מביא ראיה מהמקשן דהא מסקינן דלר"ש שרי וגם בפרק הבונה מייתי הרא"ש ראיה מזה לדברי הערוך ע"ש מה שתי' ולענ"ד לא תי' כלום דהא הרא"ש מייתי ראיה מיניה ש"מ דס"ל דאף בכל האיסורים אמרינן כן ול"נ ליישב דהא קי"ל דלית הלכתא כשמואל כמ"ש הרמב"ם פט"ז ממע"ק וכדמוכח במנחות וקשה למה באמת לא קי"ל כותיה וצ"ל משום קושית המקשן דמכבה אף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושרי לדעת הערוך מ"מ דוקא גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל בשאר איסורים אסור ולכן שפיר מייתי ראיה מהמקשן ולדעת הפוסקים דמיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה צ"ל כמ"ש הכ"מ ע"ש:
(נג) דפסיק רישא הוא אסור - מדרבנן אבל חיובא ליכא בפסיק רישא דלא ניחא ליה לכו"ע. וכ"ז הוא לענין שבת דבעינן שיהא מלאכת מחשבת אבל לענין שארי איסורי תורה דעת הרא"ש דפ"ר דלא ניחא ליה לכו"ע אסור ואיסורו הוא מן התורה: