והנה ענין פסח שני לטמא ושהיה בדרך רחוקה הוא מרמז על תשובה ותיקון בשורש שזדונות נעשין כזכיות כמ"ש בזוהר הקדוש (בהעלותך קנב ב) מאי בדרך רחוקה בגין דב"נ דמסאב גרמי' וכו' והוא עוד יותר ריחוק מטמא לנפש וכמ"ש (בזה"ק שם) כאן עד דלא מסאבין לי' וכאן לבתר וכו' ועיקר טומאה הנדחה לפס"ש הוא רק בטומאת מת שאיננה כשאר טומאות היוצא מגופו שבא על ידי קלקול בחטא פרטי כענין צרעת שבא על עון לשון הרע (כמ"ש עירובין טז.) אבל טומאת מת הוא ע"פ רוב ע"י מה שמטמא עצמו למת מצוה וכמ"ש (בגמרא סוכה כה.) דאותן אנשים נושאי ארונו של יוסף היו או מישאל ואלצפן שנטמאו בנדב והאביהו ובודאי שכל ישראל היו שומרים א"ע מאד בעתותי פסח מטומאת המת זולת בעת ההכרח ע"י מצוה, וכן בודאי לא היה שום ישראל פורש א"ע לדרך רחוקה קודם הפסח רק בהכרח לצורך מצוה רבה, ועכ"ז נרמז מזה בפנימיות התרחקות גדול מהקדושה כידוע מזה"ק הנ"ל, והיינו כי ענין טומאת מת ידוע שבא מפגם הראשון שהביא מיתה לעולם, וגם ענין דרך רחוקה שנעשה על ידי ביטול מצות הפסח שבא על ידי פקוח נפש וכדומה הוא גם כן מסיבת פגם הראשון, וגם כשמבטלין איזה מצוה לצורך מצוה אחרת עכ"פ נעדר האור מצוה הראשונה וכידוע מזה"ק שהריח בלבושיהם שלא קרו ק"ש בזמנם הגם שעסקו במצוה אחרת והיו פטורים ואם היה התיקון בשלימות לא יארע לעולם להתבטל משום מצוה, וממילא האנשים ההם כשנזדמן כזאת לפניכם לבם מתמרמר עליהם מאד למה אירע לפניהם כזאת להיות נדחים מכלל קדושת ישראל, הגם שלא היה בשאט נפש עכ"ז צעק לבם למה נגרע לבלתי הקריב וגו', ובאמת גם ממשה רבינו ע"ה נעלם תוכן ענינים ואמר להם עמדו ואשמעה וגו' כי ע"פ שורת הדין לא היה שום תיקון לזה דעבר יומו בטל קרבנו, והמה פעלו תיקון לזה על ידי שבירת לבם המשכת התורה פרשת פסח שני והוא בחי' נעשה ונשמע שעושין תורה חדשה ומגלגלין זכות על ידי זכאי ולכן נתגלגל לאמור על ידיהם ענין פסח שני, ולרמז זה אמרו חז"ל (פסחים סו:) איש נדחה ואין ציבור נדחין דכל ענין קדושת פסח שני הוא דייקא על פרטי נפשות שהמה רחוקים בנפשם מבחי' כלל קדושת ישראל ועל ידי תשובה כזו נתקנו בשורש להיות נעשים זדונות כזכיות:
ועוד אמר לנו הכתוב "בחדש השני" ר"ל אז כשיש צדיק גדול כזה, אז כל מי שהוא בדורו של הצדיק ההוא, אף שאינו צדיק גדול כמוהו, אף על פי כן יכול לפעול גם כן כמו הצדיק גמור מחמת התחברו עמו, וזהו "בחדש השני" ר"ל בחידוש שני, שהוא למטה ממנו ממדרגת הצדיק הגדול, "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" פירוש שגם הוא יכול לפעול כמוהו בהתקשרו עמו, וזה רמזו חז"ל באמרם "פסח שני חמץ ומצה עמו בבית" רמז שגם אם הוא מעורב קצת בחמץ ומצה, הם טוב ורע, אעפ"כ יכול להיות הפסח לה׳ כנ"ל, אבל הצדיק גמור, "סביביו נשערה מאד", וחמץ משהו אוסר בו ואינו בטל. ואמר הכתוב רק זאת הוא העיקר הגדול, "ועצם לא ישברו בו" ר"ל הגם שאינו כמו הצדיק הגדול, ויש בו קצת טוב ורע, עכ"פ צריך לראות שלא ישבר את העצמיות, והיינו שלא יעבור על דברי חז"ל המבוארים בש"ע לקיימם היטב, כי הם העיקר העצם והשורש. וק"ל.
וְזֶה בְּחִינַת אַרְבַּע הֲלָכוֹת שֶׁנֶּעְלְמוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ וְהֻצְרַךְ לִשְׁאֹל אוֹתָם אֶת ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁהֵם, דִּין הַמְקַלֵּל וְדִין הַמְקוֹשֵׁשׁ, וְדִין פֶּסַח שֵׁנִי, וְדִין בְּנוֹת צְלָפְחָד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתַרְגּוּם יוֹנָתָן וִירוּשַׁלְמִי בְּפָרָשַׁת אֱמֹר עַל פָּסוּק וַיַּנִּחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם כוּ' דֵּין חַד מֵאַרְבַּע דִּינִין וְכוּ' עַיֵּן שָׁם. כִּי מְבֹאָר בְּסוֹף הַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁכְּלַל הָעִנְיָן כָּלוּל בִּתְמוּנַת אָלֶף שֶׁהִוא בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה וּנְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה וְהַוָּא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף. וְזֶה בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ שֶׁהֵם, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק וּלְמַנּוֹת מֶלֶךְ וְלִבְנוֹת בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ וְכוּ'. כִּי אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִצְווֹת הֵם בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה וּנְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה וְוָא"ו וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים לֹא זָכִינוּ שֶׁיִּכְנֹס מֹשֶׁה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וִיקַיֵּם בְּעַצְמוֹ אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִצְווֹת שֶׁכְּלוּלִים בִּתְמוּנַת אָלֶף שֶׁאָז הָיָה מִתְתַּקֵּן הַכֹּל, כִּי אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ מִצְווֹת הֵם בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה וּנְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ'. שֶׁהֵם בְּחִינַת בָּקִי בַּהֲלָכָה הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת בָּקִי בְּרָצוֹא בָּקִי בְּשׁוֹב, בְּחִינַת בָּקִי בְּעָיֵל וְנָפִיק, בְּחִינַת אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ שֶׁהֵם עִקַּר דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְאִם הָיָה מֹשֶׁה נִכְנָס לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְהָיָה מְקַיֵּם שָׁלֹשׁ מִצְווֹת הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל בְּעַצְמוֹ הָיָה מַמְשִׁיךְ בְּחִינַת בְּקִיאוּת בַּהֲלָכָה הַנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי זֶה הָיוּ זוֹכִין כָּל יִשְׂרָאֵל לְדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְהָיָה מִתְתַּקֵּן הַכֹּל, אֲבָל בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים עַל-יְדֵי חֵטְא הָעֵגֶל וּמְרַגְּלִים וְכוּ' גָּרְמוּ שֶׁלֹּא נִכְנַס מֹשֶׁה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְעַל-יְדֵי זֶה לֹא זָכוּ לִבְקִיאוּת בַּהֲלָכָה הַנַּ"ל בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אַף-עַל-פִּי שֶׁמֹּשֶׁה הִמְשִׁיךְ אֵלּוּ הַדַּרְכֵי תְּשׁוּבָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל בָּעוֹלָם שֶׁהֵם בְּחִינַת אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל הִנֶּךָּ, שֶׁהֵם בְּחִינַת כַּוָּנוֹת אֱלוּל וְכוּ' שֶׁהִמְשִׁיכָם מֹשֶׁה בְּמֵ"ם יָמִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל רָצוֹן, שֶׁהֵם יְמֵי אֱלוּל וְרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם-כִּפּוּר. וְעַל-יְדֵי זֶה נִקְבַּע בֶּאֱמֶת אֱלוּל וַעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת בָּהֶם תְּשׁוּבָה עַד שֶׁזּוֹכִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים לִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה, אַף-עַל-פִּי-כֵן עֲדַיִן לֹא קִבַּלְנוּ זֶה הַבְּקִיאוּת בַּהֲלָכָה בִּשְׁלֵמוּת. וְכָל אֶחָד כְּפִי רִחוּקוֹ מִבְּקִיאוּת הַזֹּאת כֵּן הוּא רָחוֹק מִתְּשׁוּבָה. וְעַל-יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְנֶחֱרַב הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה וְאֵין לָנוּ מֶלֶךְ שֶׁהוּא בְּחִינַת וָא"ו שֶׁבְּתוֹךְ הָאָלֶף. וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק שֶׁהֵם בְּחִינַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְכָל הַשּוֹנְאִים וְהָרוֹדְפִים בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תִּקּוּן נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֶׁמַּכְנִיעִין וּמַפִּילִין אוֹתָם. וְכָל זֶה גָּרַם עַל-יְדֵי שֶׁלֹּא נִכְנַס מֹשֶׁה רַבֵּנוּ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם עִקַּר שְׁלֵמוּת בְּקִיאוּת בַּהֲלָכָה הַנַּ"ל בִּבְחִינַת כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר וְכוּ'. וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם וְכוּ' וְכַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן נֶעְלַם מִמֹּשֶׁה אַרְבַּע הֲלָכוֹת הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל:
א"י אז תרצה הארץ את שבתותי' כו'. נקדים לפרש הפ' בפ' נח. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו היונה לעת ערב כו'. יבואר עפ"י דברי הזוה"ק בפ' בהעלותך קרב ע"ב פקודא ל' למעבד פסח שני כו' ייתי ויחמו עד לא ינעלון תרעי אימתי כרוזא כריז בי"ד לירחא ב' דהא מתמן עד ז' יומין תרעין פתיחין מכאן ולהלאה ינעלון תרעין. וכבר עמד בזה הרב המגיד הקדוש מקאזניץ זלה"ה בס' עבודת ישראל מפני מה דוקא בב' שבועות שקודם מתן תורה אז ינעלון תרעין. ולענ"ד יש לפרש עפ"י הידוע גודל מעלת הצי"ע משומרי הברי"ק הרומז לבחי' יסוד שכביכול השכינה הקדושה מתדבקת בצדיק כזה כי זה רצונו ית"ש להיות לה אחיזה בתחתונים ע"י הצי"ע וז"ש בווין תתקטר. כי הווין רומזים על יעקב ויוסף הם הצדיקי יסודי עולם. וז"ש בזוה"ק ברשב"י שאמר אנא בחד קטירא אתקטרנא ע"ש. לכן כאשר הגיע סוף ז' ימים מפסח שני אז מתחילין השני שבועות האחרונים מהספירה שהם כנגד ספירות יסוד ומלכות לכן אז ינעלון תרעין כי אם בחמשה ספירות הראשנים יש לה אחיזה בעולמות העליונים. אך כאשר הגיע עת לחננה קרב המועד זמן מתן תורה אז כביכול צריך השכינה לחפש למטה בזה העולם אחר צי"ע להוריד השפעות התורה על ידו וזה כמו שחופר בקרקע יסוד איך יעמוד הבינן על גביו למעלה. לכן ינעלון תרעין הם העולמות העליונים לחפש למטה צדיק כזה בבחי' יסוד כנ"ל. וזה הפי' ולא מצאה היונה מנוח רומז לשכינה הקדושה עד אשר באה לנח שהוא הי' בחי' צי"ע לכן היתה מתדבקת בו. נמצא כי עיקר ההכנה לקבלת התורה הוא ע"י הצי"ע שומר הברית כמ"ש ואני זאת בריתי אותם כו' דברי אשר שמתי בפיך כו'. לפי הידוע זאת רמוז לשכינה הקדושה בריתי הוא רמוז ליסוד וזה עיקר היחוד יסו"מ והוא שמביא לידי קבלת התורה כמו שמסיים לא ימושו מפיך וכו' מעתה ועד עולם ועיקר הדבר שיהי' נאה דורש ונאה מקיים שיהי' כח בהצדיק להביא את הדור בכח שמירת הברית כמ"ש במרדכי דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו שהי' ביכולתו להביא כל הדור לבחי' טוב הוא שמירת הברית כמ"ש אמרו לצדיק כי טוב. ושיהי' כל בנ"י זרע קודש מחצבתם מסטרא דקדושה. וזה הענין ג"כ הי' ביתרו וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא קריעת י"ם ומלחמת עמלק. דהנה אי' קשה זיווגו של אדם כקריעת י"ס אינו כפשוטו לשדך הבנות. רק זיווגו של אדם דייקא שיהי' מסטרא דקדושה בלי תערובות טוב ברע ח"ו. גם מ"ש בגמ' קשים מזונותיו של אדם כקריעת י"ם רומז על הנ"ל כי בכל הענינים האלו החומר מתגבר וצריך לכבוש היצר וצריך להתנהג בהם בקדושה. וז"ש רש"י מה שמועה שמע ובא קריעת י"ס כי גם ענין קבלת התורה הוא ע"י קריעת י"ס הים ראה וינס ארונו של יוסף ראה רומז לבחי' צי"ע. וגם זה הענין הוא ג"כ מלחמת עמלק רומז על הנ"ל כמ"ש אשר קרך בדרך כו'. לכן שפיר פי' בזוה"ק אשר בב' השבועות הללו ינעלון תרעין רומז לב' הספירות יסו"מ הם עיקר הכנה לקבלת התורה. לכן ינעלון השערים העליונים לחפש למטה הצי"ע אשר יהי' בחי' היסוד לבנות הבנין על מכונו ולהוריד למטה השפעות התורה. [עיי' בח"א דף קכ"ט]. ונחזור לביאור הכתוב אז תרצה הארץ את שבתותיה. ארץ רמז לשכינה הקדושה כיל"ח אז תרצה שהשכינה הקדושה רצונה לאחוז בצדיק יסוד עולם את שבתותיה הם השני שבתות תמימות הללו קודם מתן תורה כנ"ל:
אח"כ ביום פסח שני י"ד לאייר, הגיד לי הדברים יותר מבוארים וא"ל, דע לך, כי אע"פ שאמרו בס"ה, כי קין הוא זוהמת הנחש, והבל הוא מסטרא דאדם. פי' הדברים הם כך, כי ע"י חטאו של אדה"ר, נתערב טוב ברע, ויצאו קין והבל, שניהם מורכבים מטוב ורע, אלא שקין רובו רע מזוהמת הנחש. והבל רובו טוב מצד אדם, ומעוטו רע מצד הנחש. אבל חלק קין הטוב, הוא דבר גדול במאד מאד, לסבה שהיה בכור, ולקח הבכורה של חלק הטוב, כנזכר בזוהר פרשת בראשית דף ל"ו ע"ב, בסוד ואתה תשופנו עקב. ואח"כ התחיל קין להתקן בקינן ומהללאל כנזכר בזוהר פרשת תרומה ואח"כ כשיצאו יעקב ועשו, היו בסוד הבל וקין. וכשנולדו, נולד יעקב וידו אוחזת בעקב עשו, הוא אותו חלק הטוב של הבכורה, שלקח עשו, שהיה הטוב של קין שנתערב עם הרע כנז"ל, בסוד ואתה תשופנו עקב. וע"ש עקב ההוא שלקה ממנו, נקרא יעקב. ואח"כ כשהוליד יששכר, הוריש לו אותו החלק הטוב שלקח מן עשו, שהיה מן הטוב של קין. וז"ס וישכב עמה בלילה הוא. כי הוא יעקב עצמו הנקרא כן, על שם העקנ הנזכר ונתנו בלאה בסוד זווג, ומשם יצאה יששכר. וז"ש במדרש הנעלם של רות כי מן יששכר יצא ר' עקיבא, שהוא העקב הנזכר. ואח"כ נתגלגל בנדב ואביהוא, כי הם תרי פלגי גופא, כנזכר בזוהר פרשת אחרי מות. ואח"כ נתעברו בסוד עבור בפינחס שהוא אליהו הנביא זלה"ה, עד הזמן שהלך במערה, כי אבדם ע"י מעשה דבת יפתח, ונסתלקה ממנו הנבואה. ואחר כך חזר ולקחם במערת הר חורב, כנזכר בזוהר. ובאותו הזמן נסתלסו מאליהו ז"ל, נתגלגלו בסוד גלגול בשמואל הנביא ע"ה. וא"ל מורי ז"ל, כי זהו הטעם שהראו לו בחלום, שהיה מקומי בעק"ב מקום שמואל הנביא ע"ה. ואח"כ חזרו ונתעברו באליהו ז"ל. ואח"כ חזרו ונתעברו באלישע הנביא ז"ל. ואח"כ נתגלגלו בחזקיהו מלך יהודה ז"ל. ואח"כ נתגלגלו במתתיהו בן חשמונאי כ"ג. אח"כ נתגלגלו בעקביא בן מהללאל. ואחר כך לריב"ז. ואח"כ בר' עקיבא בן יוסף ז"ל. ואח"כ ברב ייבא סבא דפרשת משפטים. ואח"כ באביו ואח"כ בר' אחאי הנזכר בגמרא פריך ר' אחאי ז"ל, ברב אחא משבחא גאון בעל השאלתות, ואח"כ נתגלגל בר' דוסתאי גאון. ואח"כ בר' אהרן הלוי, נכדו של ה"ר זרחיה הלוי בעל המאור, ואח"כ בדון וידאל די טולשא, בעל מגיד משנה. ואח"כ בר' שאול טרישטי. ואח"כ בר' יהושע סוריאנו. ואח"כ בבחור אחד שמו אברהם. ואח"כ בי אני הצעיר חיים: