ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת
וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר אֲלָפִים תַּלְמִידִים הָיוּ לִי מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפְרַס וְכֻלָּן מֵתוּ בְּחַיַּי בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת, וּבַסּוֹף הֶעֱמִידוּ לִי שִׁבְעָה, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי נְחֶמְיָה, וְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, וְרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר. אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עֵינֵיהֶם צָרָה בַּתּוֹרָה זֶה לָזֶה, אַתֶּם לֹא תִהְיוּ כֵן, מִיָּד עָמְדוּ וּמִלְּאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה.
מה שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר דרבי עקיבא היה כלל גדול בתורה [מוסר התורה] ולימדה לכ"ד אלף תלמידים ומתו ונשאר העולם שמם, ויום ל"ג התחיל לשנות לרשב"י ורבי מאיר ורבי יוסי וכו' שתחזור התורה ולכך עושים שמחה.
המסופר על רבנו עקיבא, אחד מגדולי התנאים, ומעמודי התורה שבעל פה שלנו, שמספרים חכמינו ז"ל אודותו, אשר ארבעים שנה הי' מלמד משפיע ומחנך ונשיא, והי' לו ארבעה ועשרים אלף תלמידים, תלמידים בערכו, זאת אומרת שלפי מצב ידיעותיהם ואופיים, רב ומשפיע שלהם צריך הי' להיות בממדי איש כרבי עקיבא, ומפני סיבה הנה מתו כולם ר"ל ועלולה היתה התורה שתשתכח מישראל, והעמיד רבי עקיבא חמשה תלמידים, והם החזירו את כל התורה שבעל פה והפיצוה בישראל בזמנם ובדורם, ונמסרה דור אחר דור עד שבאה אלינו ולבנינו ולבני בנינו עד עולם.
- פשוט שאין תורתנו ספר סיפורים בעלמא, כי אם תורה כמשמעה לשון הוראה, אשר כל ענין שבה, מלמד הוא ומורה דרך לכל אחד ואחת, וביחוד סיפור הנ"ל הוא מופת חי אשר על האדם לנצל כשרונותיו בכל האפשרי, ואיזה תופעה שלא תפגע בו בעבודתו זו, איננו רשאי שתפעול עליו איזה נמיכת רוח, ואפילו אם הוא ח"ו על דרך האמור לעיל, אשר עמל של כמה שנים אבד בתוהו, כפי הנדמה לעיני בשר, עליו להמשיך במרץ ובשמחה בעבודתו הקדושה, וסוף כל סוף בודאי יצליח, אף שאפשר על דרך האמור לעיל שבמספר גדול לא הצליח או שלא עשו פרי, הרי שבכמות קטנה יצליח הצלחה מופלגה, שתמלא את כל החסרון ותשביע רצונו בעד כל העמל אשר עמל, וכלשון הכתוב המובא על ידי חכמינו ז"ל בסיפור הנ"ל, בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך, כי אינך יודע איזה מהם יוכשר.
מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר [נופלים] עליה בכל יום אמרו [לו] עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות א״ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה . (אלף תיו ולמדה תורת כהנים ולמדה). היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר׳ יהושע אמר להם רבותי פתחו לי טעם משנה כיון שאמר לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר (אלף זו למה נכתבה בית זו למה נכתבה) דבר זה למה נאמר חזר ושאלן והעמידן בדברים. רבי שמעון בן אלעזר אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה לסתת שהיה מסתת בהרים פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר והיה מכה ממנו צרורות דקות ובאו בני אדם ואמרו לו מה אתה עושה. אמר להם הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן אמרו לו אי אתה יכול לעקור את כל ההר היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן ואמר לו אין זה מקומך אלא מקום זה. כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע. אמר לו רבי טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר (איוב כח) מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה. בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים חציה מוכר ומתפרנס וחציה מתקשט בה עמדו עליו שכניו ואמרו לו עקיבא אבדתנו בעשן מכור אותן לנו וטול שמן בדמיהן ושנה לאור הנר אמר להם הרבה ספוקים אני מסתפק בהן אחד שאני שונה בהן ואחד שאני מתחמם כנגדן ואחד שאני יכול לישן [בהם] עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין שאם אומר להם מפני מה לא למדתם [והם אמרו מפני] שעניים היינו אומרים להם והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה [והם אמרו מפני טפינו אומרים להם והלא רבי עקיבא] היו לו בנים ובנות (אלא אומרים להם מפני) שזכתה רחל אשתו. בן מ׳ שנה הלך ללמוד תורה סוף שלש עשרה שנה לימד תורה ברבים אמרו לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למטתו בסולמות של זהב. היתה אשתו יוצאה בקרדמין ובעיר של זהב אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה:
Another explanation: Become dirty in the dust of their feet: This refers to Rabbi Eliezer; And drink in their words thirstily: This refers to Rabbi Akiva.
What were the origins of Rabbi Akiva? They say that he was forty years old and had still not learned anything. Once, he was standing at the mouth of a well and he said: Who carved a hole in this stone? They said to him: It is from the water, which constantly [falls] on it, day after day. And they said: Akiva, don't you know this from the verse (Job 14:19), “Water erodes stones”? Rabbi Akiva immediately applied this, all the more so, to himself. He said: If something soft can carve something hard, then all the more so, the words of Torah, which are like steel, can engrave themselves on my heart, which is but flesh and blood. He immediately went to start studying Torah. He went with his son and they sat down by the schoolteachers. He said to one: Rabbi, teach me Torah! He then took hold of one end of the tablet, and his son took hold of the other end. The teacher wrote down aleph and beit for him, and he learned them (aleph to tav, and he learned them; the book of Leviticus, and he learned it). And he went on studying until he learned the whole Torah. Then he went and sat before Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua. My masters, he said, open up the sense of the Mishnah to me. When they told him one law, he went off and sat down to work it out for himself. (This aleph – what was it written for? That beit – what was it written for?) Why was this thing said? He kept coming back, and kept asking them, until he reduced his teachers to silence. Rabbi Shimon ben Elazar said: I will give you a parable to tell you what this was like: Like a stonecutter who was hacking away at the mountains. One time he took his pickaxe in his hand, and went and sat on top of the mountain, and began to chip small stones away from it. Some people came by and asked him: What are you doing? He said to them: I am going to uproot the mountain and throw it into the Jordan! They said to him: You cannot uproot the entire mountain! But he kept hacking away, until he came to a big boulder. So he wedged himself underneath it, pried it loose, and threw it into the Jordan. And he said to it: Your place is not here, but there! This is what Rabbi Akiva did to Rabbi Eliezer and Rabbi Tarfon. Rabbi Tarfon said to him: Akiva, it is about you that the verse says (Job 28:11), “He stops up the streams so that hidden things may be brought to light.” For Rabbi Akiva has brought to light things which are kept hidden from human beings.
Every day, he would bring a bundle of sticks, half of which he would sell to support himself and half he would use for kindling. His neighbors came and said to him: Akiva, you are choking us with all this smoke. Sell it all to us instead, and then buy oil with the money, and study by the light of a candle. He said to them: But I take care of many of my needs with it. I study [by its light]. I warm myself [by its fire]. And then I can [make it into a bed and] sleep on it.
All the poor will one day be judged against Rabbi Akiva, for if one says to them: Why did you never study? [And they say: Because] we were poor! then we will say to them: But wasn’t Rabbi Akiva even poorer, completely impoverished? [And if they say: It is because of our babies, we will say: But didn’t Rabbi Akiva] have sons and daughters as well? (But they will say: It is because) he merited to have his wife Rachel [to help him].
He was forty years old when he went to study Torah, and after thirteen years, he was teaching Torah to the masses. It was said that he did not leave the world until he had tables full of silver and gold, and he could go up to his bed on golden ladders. His wife would go out in a fancy gown and with golden jewelry with an engraving of Jerusalem on it.1See Shabbat 59a. His students said: Rabbi, you are embarrassing us with what you have done for her. He said to them: She suffered greatly with me for the sake of Torah.
ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאומרי' שאז פסקו מלמות. וכן כת' אבן הירחי ששמע בשם הר' זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פרוס פלגא כדתנן שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים ים ופלגא חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.
(ב) כתב רבינו האיי בתשובה מה שנהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית משום תלמידי ר' עקיבא שכלם מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכה ועוד דכתי' שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ושמיטה כדכתיב שבע שבתות שנים מה שנת השמיטה אסורה במלאכה קרקע אף זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה שובתין ממלאכה.
דַּלִּי צִיפְּתָא וַאֲמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחָא חֲזִי מַאי אִיכָּא מִיהוּ לָא נִיחָא לִי דְּאִיתְהֲנֵי בְּהָדֵין עָלְמָארַבִּי עֲקִיבָא אִיתְקַדַּשַׁת לֵיהּ בְּרַתֵּיה (דְּבַר) דְּכַלְבָּא שָׂבוּעַ שְׁמַע (בַּר) כַּלְבָּא שָׂבוּעַ אַדְּרַהּ הֲנָאָה מִכׇּל נִכְסֵיהּ אֲזַלָא וְאִיתְנְסִיבָה לֵיהּ בְּסִיתְוָא הֲוָה גָּנוּ בֵּי תִיבְנָא הֲוָה קָא מְנַקֵּיט לַיהּ תִּיבְנָא מִן מַזְּיַיהּ אֲמַר לַהּ אִי הֲוַאי לִי רָמֵינָא לִיךְ יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִידְּמִי לְהוֹן כֶּאֱנָשָׁא וְקָא קָרֵי אַבָּבָא אֲמַר לְהוּ הַבוּ לִי פּוּרְתָּא דְתִיבְנָא דִּילֵדַת אִתְּתִי וְלֵית לִי מִידַּעַם לְאַגְנוֹיַהּ אֲמַר לַהּ רַבִּי עֲקִיבָא לְאִנְתְּתֵיהּ חֲזִי גַּבְרָא דַּאֲפִילּוּ תִּיבְנָא לָא אִית לֵיהּ אֲמַרָה לֵיהּ זִיל הֱוֵי בֵּי רַב אֲזַל תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין קַמֵּי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְמִישְׁלַם תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין קָא אֲתָא לְבֵיתֵיהּ שְׁמַע מִן אֲחוֹרֵי בֵּיתֵיהּ דְּקָאָמַר לַהּ חַד רָשָׁע לִדְבֵיתְהוּ שַׁפִּיר עָבֵיד לִיךְ אֲבוּךְ חֲדָא דְּלָא דָּמֵי לִיךְ וְעוֹד [שַׁבְקִךְ] אַרְמְלוּת חַיּוּת כּוּלְּהוֹן שְׁנִין אֲמַרָה לֵיהּ אִי צָאֵית לְדִילִי לֶיהֱוֵי תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין אַחְרָנְיָיתָא אָמַר הוֹאִיל וִיהַבַת לִי רְשׁוּתָא אֶיהְדַּר לַאֲחוֹרַי הֲדַר אֲזַל הֲוָה תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנֵי אַחְרָנְיָיתָא אֲתָא בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה אַלְפִין זוּגֵי תַלְמִידֵי נְפוּק כּוּלֵּי עָלְמָא לְאַפֵּיהּ וְאַף הִיא קָמַת לְמִיפַּק לְאַפֵּיהּ אֲמַר לַהּ הַהוּא רַשִּׁיעָא וְאַתְּ לְהֵיכָא אֲמַרָה לֵיהּ יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ אֲתָת לְאִיתְחֲזוֹיֵי לֵיהּ קָא מְדַחִן לַהּ רַבָּנַן אֲמַר לְהוֹן הַנִּיחוּ לָהּ שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם שֶׁלָּהּ הוּא שְׁמַע (בַּר) כַּלְבָּא שָׂבוּעַ אֲתָא וְאִיתְּשִׁיל עַל נִידְרֵיהּ וְאִשְׁתְּרַיי וְאִשְׁתְּרִי מִן שֵׁית מִילֵּי אִיעַתַּר רַבִּי עֲקִיבָא מִן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ מִן אַיָּלָא דִסְפִינְתָּא דְּכֹל סְפִינָתָא עָבְדִין לֵיהּ מִין עָינָא זִימְנָא חֲדָא אַנְשְׁיוּהּ עַל כֵּיף יַמָּא אֲתָא הוּא אַשְׁכְּחֵיהּ וּמִן גְּווֹזָא דְּזִימְנָא חֲדָא יְהֵיב אַרְבָּעָה זוּזֵי לְסָפוֹנָאֵי אֲמַר לְהוּ אַיְיתֵי לִי מִדַּעַם וְלָא אַשְׁכַּחוּ אֶלָּא גְּווֹזָא עַל כֵּיף יַמָּא אַתְיוּהּ לֵיהּ אֲמַרוּ לֵיהּ עֲבֵיד מָרַנָא עֲלֵיהּ אִישְׁתְּכַח דַּהֲוָה מְלֵי דִּינָרֵי דְּזִימְנָא חֲדָא טְבַעַת סְפִינְתָּא וְכוּלֵּי עִיסְקָא הֲוָה מַחֵית בְּהָהוּא גְּווֹזָא וְאִישְׁתְּכַח בְּהָהוּא זִימְנָא דְּמִן דִּסְרוּקִיתָא וּמִן מַטְרוֹנִיתָא