Save "Chukat - Numbers

Making Torah Personal #2

19:1–22:1 
"
Chukat - Numbers Making Torah Personal #2 19:1–22:1
Some questions within Chukat: What is the connection between the ritual of the red heifer and a spiritual way of looking at our existence? How are we tested in life? What are the limits of patience? Effective leadership? Have there been challenges and tests in our lives that tend to recur?
The Mystery of the Red Heifer - Ritual Purity
Forty Years of Wandering - Miriam Dies
Water from the Rock - Aaron Dies
Negotiations / Battles with Kings to Pass Through Their land
Discontent and Snakes - The Miraculous
Confrontation with Sichon and Og

Ritual Purity

In what ways can we relate today to ritual purity? To what would you compare the attention to ritual in our own time?

וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃

God spoke to Moses and Aaron, saying: This is the ritual law that God has commanded: Instruct the Israelite people to bring you a red cow without blemish, in which there is no defect and on which no yoke has been laid.

זאת חקת התורה. לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ (יומא ס"ז):
וזאת חקת התורה THIS IS THE ORDINANCE OF THE LAW — Because Satan and the nations of the world taunt Israel, saying, “What is this command and what reason is there for it”, on this account it (Scripture) writes (uses) the term חקה about it, implying: It is an enactment from before Me; you have no right to criticize it (Yoma 67b; cf. Midrash Tanchuma, Chukat 7).

(ב) מים חיים אל כלי. דמת הוא אבי אבות הטומאה. וכל זה מצד הגוף שעומד למיתה. והנשמה כתיב בה ויפח באפיו נשמת חיים. והוא שורש כל הנשמות בחי' חי החיים. עמך מקור חיים. וכל הטהרה מכח הנשמה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ובשבת יש התגלות מנשמה זו. לכן אומרים נשמת כל חי תברך. כ"ל ח"י גי' חיי"ם. זה נשמת חיים. דאיתא בזו"ח שנתרעם הכ' במ"ש ויהי האדם לנפש חי'. כי נשתנה מבחי' נשמת חיים לנפש חיה ע"ש. וכפי התגברות הנשמה על הגוף כך זוכה לטהרה. ובמתן תורה נתחדש זו הנשמה באמרו אנכי ה' אלקיך. ולכן כתיב אמרתי אלקים אתם. ח"י חיי"ם גי' אלקי"ם. וזהו שורש כל המצות לדבק הגוף אל חיות הנשמה. כמ"ש וחי בהם שנעשה הגוף כלי. ע"י המצות. ואז הנשמה מים חיים אל כלי. וזה רמז המים ואפר התקשרות הנשמה בהגוף. שמזה בא הטהרה. זאת חקת התורה. דהתורה היא משיבת נפש והעוסק בתורה יוכל לחזור הנפש לבחי' נשמת חיים כבראשונה ואז נעשה טהור כמו נשיקה במים שמטהר:

Contact with a dead body is the most severe impurity. It is caused by the body disconnecting from the soul, which is the source of life. The method of purification is to return the soul to its prominence over the body. This occurred at Har Sinai when the Jewish people became immortal (until it was lost after the sin of the golden calf). The purpose of all mitzvos is to connect the body to the soul. This is reflected in the verse (Numbers 19:17): "and you shall put living water on [the ashes of the red heifer] in a vessel." And this is hinted to in the mixture of ashes and water, connecting the soul and body. And this is why this section of the Torah begins with "this is the law of the Torah", because the Torah is what allows to return to our living soul.

Though the ritual has not been practised since the days of the Temple, it nonetheless remains significant, in itself and for an understanding of what a chok, usually translated as “statute,” actually is. Other instances include the prohibition against eating meat and milk together, wearing clothes of mixed wool and linen (shatnez) and sowing a field with two kinds of grain (kilayim)....The most famous is that a chok is a law whose logic we cannot understand. It makes sense to God, but it makes no sense to us. We cannot aspire to the kind of cosmic wisdom that would allow us to see its point and purpose. Or perhaps, as Rav Saadia Gaon put it, it is a command issued for no other reason than to reward us for obeying it. Rabbi Lord Jonathan Sacks

We are holy when alive, because we have souls. In Sefer HaChinuucuh, it says that at death, the body sinks to a level of impurity. Without a soul, we are like beasts...and when our soul departs, the body becomes mere waste.

וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃ וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃ וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָבֹ֣א אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב׃ וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃

The cow shall be burned in his sight—its hide, flesh, and blood shall be burned, its dung included— and the priest shall take cedar wood, hyssop, and crimson wool, and throw them into the fire consuming the cow. The priest shall wash his garments and bathe his body in water; after that the priest may reenter the camp, but he shall be unclean until evening. He who performed the burning shall also wash his garments in water, bathe his body in water, and be unclean until evening.

זאת חקת התורה אשר צוה ה' באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז''ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ולכן אמרו ז''ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת. רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם (ברכות פרק מי שמתו) רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים. ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז''ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז''ל (פרק קמא דיומא) שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה. נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק:

'זאת חקת התורה אשר צוה ה, when the Torah in Nuimbers 8,7 had spoken of the need to sprinkle the waters of “chatat” on the Levites in order to purify them before they would begin their function newly assigned to them, our sages (Yuma 16) had already referred to the procedure as a chukkah, a statute, adding that these kinds of statute must not be questioned and probed as they are in the nature of a decree issued by God. The wise King Solomon, when mentioning that he had striven to unravel the wisdom in this legislation admitted that he had failed, that it was beyond him. (Kohelet 7,23). The thing which is most baffling in the red heifer legislation is that most who is ritually pure becomes ritually contaminated by direct contact with it, although the whole purpose of the red heifer, its ash, etc., is to purify the people who had been ritually contaminated prior to being sprinkled with spring water containing its ashes.
However, when we examine the entire commandment in detail we find that some of the people concerned with that red heifer from the moment it has been burned after having been slaughtered become ritually contaminated, i.e. the person burning its carcass, the person collecting its ashes, as well as the ones throwing the cedar wood as well as the one using the hyssop and crimson thread. into its burnt ashes. The same applies to all those either touching the remains or carrying them.
By contrast, the person performing the sprinkling with the mixture of the ash and water as well as the one sanctifying the location where the red heifer is to be burned and the one lighting the fire prior to burning the slaughtered red heifer are not contaminated by their activities.
One of the principal conditions concerning the red heifer is the requirement that it must not even have 2 hairs that are white or black. The symbolism of the color red is supplied by the prophet Isaiah 1,18 who writes that even if your sins are as red as certain type or wool dyed red they can become white as snow under certain conditions of remorse.
Our sages considered this line so important that they used to tie a red string to the entrance of the Sanctuary when the scapegoat was thrown down on the Day of Atonement. This string would turn white as proof that the people’s sins had been forgiven. When this happened the people would rejoice for the remainder of that day, whereas when it failed to turn white they would be greatly saddened. (Yuma 67)

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה. כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב וְגוֹ' (מל״‎א ה, ט). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אוֹהֵב, וְהָיָה הַמֶּלֶךְ אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל מַה שֶּׁתִּרְצֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. וְהָיָה אוֹתוֹ אוֹהֵב, חָכָם גָּדוֹל. אָמַר, אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי דּוּכּוּס, הוּא עוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתִי אֲפַרְכּוּס, עוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר שֶׁכָּל הַגְּדֻלּוֹת טְפֵילוֹת לָהּ. מִיָּד הֵשִׁיב וְאָמַר לַמֶּלֶךְ, הוֹאִיל וְאָמַרְתָּ לִי שֶׁאֶשְׁאַל לְפָנֶיךָ דָּבָר, שׁוֹאֵל אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתַּשִּׂיאֵנִי בִּתְּךָ. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, חַיֶּיךָ, בְּכָךְ אֲנִי רוֹצֶה, הֲרֵי בִּתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתְךָ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁלֹמֹה, שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ (מל״‎א ג, ה). אָמַר שְׁלֹמֹה, מָה אֶשְׁאַל. אִם אֶשְׁאַל כֶּסֶף וְזָהָב, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אִם אֶשְׁאַל אֶת הַמַּלְכוּת, הוּא שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי. אֶלָּא הֲרֵינִי שׁוֹאֵל דָּבָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לוֹ. מִיָּד אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חָכְמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ שֶׁשָּׁאַלְתָּ חָכְמָה, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים טְפֵלִין לָהּ, הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב טְפֵלִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז, וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר (משלי ח, יט). וְהַמַּלְכוּת טְפֵלָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (שם פסוק טו), וַהֲרֵי הַכֹּל נָתוּן לְךָ. לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה (מל״‎א ה, ט), שֶׁנָּתַן לוֹ הַחָכְמָה בְּמַתָּנָה. כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם (שם). רַבָּנָן אָמְרֵי, מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם (הושע ב, א). כֵּיצַד, הַחֲכָמִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַזְּקֵנִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהַיְּלָדִים יֵשׁ בָּהֶם דַּעַת, וְהֵן מְחֻלָּקִין זֶה מִזֶּה. וְאִם יַעַמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְצַד אֶחָד וּשְׁלֹמֹה לְצַד אֶחָד, חָכְמָתוֹ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶן. וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁהַחוֹל הָיָה עוֹשֶׂה לוֹ סְיָג וְגָדֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הָיְתָה חָכְמָתוֹ עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי יִצְרוֹ שֶׁלֹּא יֶחְטָא. מַתְלָא אָמְרֵי, דֵּעָה חָסַרְתָּ מַה קָּנִיתָ, דֵּעָה קָנִיתָ מַה חָסַרְתָּ. עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה (משלי כה, כח). כְּעִיר פְּרוּצָה בְּאֵין חוֹמָה, כָּךְ אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחוֹ (שם). וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם (מל״‎א ה, יא). וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתָן שֶׁל בְּנֵי קֶדֶם. שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים בַּמַּזָּלוֹת, וַעֲרוּמִים בְּטַּיָּיר. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בִּשְׁלֹשָה דְּבָרִים אֲנִי אוֹהֵב אֶת בְּנֵי הַמִּזְרָח. כְּשֶׁנּוֹשְׁקִין, אֵינָן נוֹשְׁקִין בַּפֶּה אֶלָּא בַּיָּד. וּכְשֶׁחוֹתְכִין בָּשָׂר, אֵין חוֹתְכִין עַל גַּב הַיָּד אֶלָּא בַּסַּכִּין וְלֹא בַּיָּד. וּכְשֶׁנּוֹטְלִין עֵצָה, אֵין נוֹטְלִין עֵצָה אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (בראשית לא, ד). מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם (מל״‎א ה, י). מֶה הָיְתָה חָכְמָתָם שֶׁל מִצְרִים. אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁלַח אֵצֶל פָּרְעֹה נְכֹה. אָמַר לוֹ: שְׁלַח לִי אוּמָנִין בִּשְׂכָרָן, שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. מֶה עָשָׂה פַּרְעֹה. כִּנֵּס אֶצְלוֹ כָּל אִצְטְרוֹלֹגִין שֶׁלּוֹ וְאָמַר לָהֶם: צְפוּ וּרְאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁעֲתִידִין לָמוּת בַּשָּׁנָה הַזּוֹ, וְאֶשְׁלְחֵם אֶצְלוֹ, כְּדֵי שֶׁאָבֹא עָלָיו בְּתַרְעֹמֶת, וְאוֹמַר לוֹ, תֵּן לִי דָּמִים מֵאוּמָנִין שֶׁהָרַגְתָּ. כְּשֶׁבָּאוּ אֵצֶל שְׁלֹמֹה, צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהֵם מֵתִים בְּאוֹתָהּ שָׁנָה. נָתַן לָהֶם תַּכְרִיכֵיהֶן וּשְׁלָחָן וְהֶחֱזִירָן אֶצְלוֹ. שָׁלַח לוֹ לוֹמַר בְּיָדָם, לֹא הָיָה לְךָ תַּכְרִיכֵיהֶן לִקְבֹּר בָּהֶן אֶת מֵתֶיךָ. הֲרֵי הֵם וְתַכְרִיכֵיהֶן, לֵךְ קְבֹר מֵתֶיךָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: מִכָּל חָכְמַת מִצְרַיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל (מל״‎א ה, יא). מִכָּל הָאָדָם, מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן. וּמֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ. אַתְּ מוֹצֵא, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְראֹת אֶת הָאָדָם, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְּמֵנוּ (בראשית א, כו). אָמְרוּ לְפָנָיו, מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ (תהלים ח, ה). אָמַר לָהֶם: אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְראֹת, תְּהֵא חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם. מֶה עָשָׂה. כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם: מַה שְּׁמוֹתָם שֶׁל אֵלּוּ. לֹא יָדְעוּ. כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם, הֶעֱבִירָן לְפָנָיו, אָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹתוֹ שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, וְכֵן כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וְגוֹ' (בראשית ב, כ). אָמַר לֵיהּ: וְאַתָּה מַה שִּׁמְךָ. אָמַר לֵיהּ: אָדָם. וְלָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי מַה שְּׁמִי. אָמַר לֵיהּ: ה'. לָמָּה, שֶׁאַתָּה הוּא אָדוֹן לְכָל הַבְּרִיּוֹת, הַיְנוּ דִּכְתִיב: אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי (ישעיה מב, ח), שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן. הוּא שְׁמִי, שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי וּבֵין בְּרִיּוֹתַי. מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי (תהלים פט, א). וְהֵימָן, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז). וְכַלְכֹּל, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיכַלְכֵּל יוֹסֵף (בראשית מז, יב). אָמְרוּ הַמִּצְרִים, כְּלוּם מָלַךְ עָלֵינוּ עֶבֶד זֶה אֶלָּא בְּחָכְמָתוֹ. מֶה עָשׂוּ לוֹ. הֵבִיאוּ לוֹ שִׁבְעִים פְּתָקִין כָּתְבוּ עֲלֵיהֶן שִׁבְעִים לָשׁוֹן וְהָיוּ מַשְׁלִיכִין לְפָנָיו, וְקָרָא כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּלְשׁוֹנוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים, וְלֹא הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לִשְׁמֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמַע (תהלים פא, ו). וְדַרְדַּע, זֶה דּוֹר הַמִּדְבָּר, שֶׁהָיָה בָּהֶן דֵּעָה. בְּנֵי מָחוֹל, אֵלּוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּחֲלָה לָהֶם הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל (מל״‎א ה, יב). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָאוֹת וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁנִּתְנַבֵּא שְׁלֹמֹה אֶלָּא קָרוֹב לִשְׁמוֹנָה מֵאוֹת פְּסוּקִים. אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁכָּל פָּסוּק וּפָסוּק יֵשׁ בּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה טְעָמִים, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם (שם כה, יב). וְרַבָּנָן אָמְרֵי, שְׁלֹשֶת אֲלָפִים מָשָׁל עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק, אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים עַל כָּל מָשָׁל וּמָשָׁל. וַיְהִי שִׁירָיו אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא שִׁירוֹ (מל״‎א ה, יב), שִׁירוֹ שֶׁל מָשָׁל. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים (שם פסוק יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הָעֵצִים. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה מְּצֹרָע נִטְהַר בַּגָּבֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים, וּבַנָּמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים, בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב. עַל יְדֵי שֶׁהִגְבִּיהַּ עַצְמוֹ כְּאֶרֶז, לָקָה בַּצָּרַעַת. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁפִּיל עַצְמוֹ כְּאֵזוֹב, נִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֵזוֹב. וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִין וְהָעוֹף בְּסִימָן אֶחָד. עַל שֶׁהַבְּהֵמָה נִבְרֵאת מִן הַיַּבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ (בראשית א, כד), נִתֶּרֶת בִּשְׁנֵי סִימָנִים. עוֹף שֶׁנִּבְרָא מִן הָרְקָק, נִתָּר בְּסִימָן אֶחָד. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיַּבָּשָׁה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, מִן הַיָּם. מִן הַיַּבָּשָׁה, וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֶת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם (בראשית ב, יט). וּמִן הַמַּיִם, דִּכְתִיב: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (שם א, כ). בַּר קַפָּרָא אָמַר, מֵרְקָק שֶׁבַּמַּיִם נִבְרְאוּ. וְרַבִּי אִבּוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן רַגְלוֹהִי דְּתַרְנְגוֹלָא דַּמְיַן לְפַרְצוּפֵיהּ דְּנוּנָא. וְעַל הָרֶמֶשׂ (מל״‎א ה, יג). וְכִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הָרֶמֶשׂ. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מָה שְׁמֹנָה שְׁרָצִים בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁרָצִים פָּטוּר. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עוֹרוֹת. וְעַל הַדָּגִים (שם). וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, מִפְּנֵי מַה בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְדָגִים אֵין טְעוּנִים שְׁחִיטָה. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל הַדָּגִים שֶׁטְּעוּנִין שְׁחִיטָה, וְשָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לַאֲתוּיֵיהּ. אָמַר לֵהּ, מְנַן הוֹרִיתֵיהּ, אָמַר לֵיהּ מִן הָכָא, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם וְגוֹ' (בראשית א, כ). מָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה, אַף הַדָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אָמַר לְהוּ, אַרְבַּעְתֵיהּ דְּלָקִי. אָמַר, בַּר אִינַשׁ דַּאֲמַר מִילָא דְּאוֹרַיְתָא לָקִי. אָמַר לֵיהּ: לָא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מִנַּיִן. אָמַר לֵיהּ: מֵהָכָא, הַצֹּאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר יא, כב). אֵלּוּ טְעוּנִין שְׁחִיטָה, וְאֵלּוּ טְעוּנִין אֲסִיפָה. אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. הוֹרָה יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר גִּבּוֹרַיָּא בְּצוֹר, עַל בַּר יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַנָּכְרִית וְהוֹלִידָה לוֹ בֵּן, שֶׁנִּמּוֹל בְּשַׁבָּת. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח לְאִיתוּיֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם. אָמַר לְהוּ אַרְבָּעוּנְהִי דְּיִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: בַּר נַשׁ דְּאָמַר מִילֵי דְּאוֹרַיְתָא, יִלְקֵי. אָמַר לֵיהּ: לֹא הוֹרֵיתָ טַב. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: רְבִיעַ וְאַתְּ שָׁמַע. אָמַר לֵיהּ: אִי אָתִי בַּר אִינַשׁ מֵעַמְמַיָּא לְגַבִּיךְ וְאָמַר בְּעִינָא מִתְעַבֵּד יְהוּדָאי עַל מְנַת לְמִּגְזַר בְּיוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָיא, מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת אוֹ לָאו, אָמַר לֵיהּ: אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרָאֵל בִּלְבָד. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לְךָ הָא. אָמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָּל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶן בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ (עזרא י, ג). אָמַר לֵיהּ: מִן הַקַּבָּלָה אַתְּ מַלְקֵנִי. אָמַר לֵיהּ: כְּתִיב: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה. אָמַר לֵיהּ: מֵאֵיזֶה תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ: מִדְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, כְּתִיב לֹא תִּתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִּתֵּן לִבְנוֹ (דברים ז, ג). לָמָּה, כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (שם פסוק ד). בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרָאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן הַנָּכְרִית קָרוּי בִּנְךָ אֶלָּא בְּנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת בֶּן הָאַמָּה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ (בראשית כא, יד). אָמַר לֵיהּ: חֲבוֹט חֲבִיטְךָ, דְּהִיא טָבָא בְּקִלְטָא. אָמַר שְׁלֹמֹה, עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי (קהלת ז, כג). מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר (שם ח, א). מִי כְּהֶחָכָם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ (משלי ג, יט). וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁפֵּרֵשׁ אֶת הַתּוֹרָה לְמֹשֶׁה, חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א). אָמַר רַבִּי יוּדָן, גָּדוֹל כֹּחָן שֶׁל נְבִיאִים, שֶׁמְּדַמִּים דְּמוּת גְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה לְצוּרַת אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם וְגוֹ' (דניאל ח, טז). וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִמּוֹן אָמַר מֵהָכָא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם (יחזקאל א, כו). וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּה (קהלת ח, א), שֶׁהוּא מִשְׁתַּנֶּה מִמִּדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסַכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ: טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְגוֹ', אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם נִטְמָא הַכֹּהֵן, בְּמַה תְּהֵא טָהֳרָתוֹ. לֹא הֱשִׁיבוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל מֹשֶׁה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אוֹתָהּ מִדָּה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וְאָמַרְתָּ לִי, אִם נִטְמָא, בְּמַה תְּהֵא כַּפָּרָתוֹ, וְלֹא הֲשִׁיבוֹתִיךָ זוֹ הִיא כַּפָּרָתוֹ, וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְגוֹ'.

[King}Solomon merely said, “For what reason is a leper cleansed through the tallest among the trees (the cedar) and through the lowest of the low (the hyssop); through (according to Lev. 14:4) cedar wood, [crimson stuff,] and hyssop?’ It is simply because he had exalted himself like the cedar, that he was stricken with leprosy. As soon as he humbled himself like the hyssop, he was therefore cured through hyssop”. (I Kings 5:13, cont.:)

(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כׇּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מׇת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃ (ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃ (ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ (ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃ (ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃ (ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ {פ}
(ז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

(1) The Israelites arrived in a body at the wilderness of Zin on the first new moon, and the people stayed at Kadesh. Miriam died there and was buried there. (2) The community was without water, and they joined against Moses and Aaron. (3) The people quarreled with Moses, saying, “If only we had perished when our brothers perished at the instance of the LORD! (4) Why have you brought the LORD’s congregation into this wilderness for us and our beasts to die there? (5) Why did you make us leave Egypt to bring us to this wretched place, a place with no grain or figs or vines or pomegranates? There is not even water to drink!” (6) Moses and Aaron came away from the congregation to the entrance of the Tent of Meeting, and fell on their faces. The Presence of the LORD appeared to them, (7) and the LORD spoke to Moses, saying,

(ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃ (ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃

(8) “You and your brother Aaron take the rod and assemble the community, and before their very eyes order the rock to yield its water. Thus you shall produce water for them from the rock and provide drink for the congregation and their beasts.” (9) Moses took the rod from before the LORD, as He had commanded him.

(י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃ (יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ {ס} (יב) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃

(10) Moses and Aaron assembled the congregation in front of the rock; and he said to them, “Listen, you rebels, shall we get water for you out of this rock?” (11) And Moses raised his hand and struck the rock twice with his rod. Out came copious water, and the community and their beasts drank. (12) But the LORD said to Moses and Aaron, “Because you did not trust Me enough to affirm My sanctity in the sight of the Israelite people, therefore you shall not lead this congregation into the land that I have given them.”

Consequences of Anger

What is your response to Moses' punishment?

(ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ {ס}

(3) Now Moses was a very humble man, more so than any other man on earth.

(ד) וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ (ה) וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ (ו) וַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מׇת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ (ז) וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃ (ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כׇּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃ (ט) וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃ (י) וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃
(4) They set out from Mount Hor by way of the Sea of Reeds to skirt the land of Edom. But the people grew restive on the journey, (5) and the people spoke against God and against Moses, “Why did you make us leave Egypt to die in the wilderness? There is no bread and no water, and we have come to loathe this miserable food.” (6) The LORD sent seraph serpents against the people. They bit the people and many of the Israelites died. (7) The people came to Moses and said, “We sinned by speaking against the LORD and against you. Intercede with the LORD to take away the serpents from us!” And Moses interceded for the people. (8) Then the LORD said to Moses, “Make a seraph figure and mount it on a standard. And if anyone who is bitten looks at it, he shall recover.” (9) Moses made a copper serpent and mounted it on a standard; and when anyone was bitten by a serpent, he would look at the copper serpent and recover. (10) The Israelites marched on and encamped at Oboth.

About the CADUCEUS:

"a staff with two snakes coiled around it, is the official insignia of the United States Medical Corps, Navy Pharmacy Division, and the Public Health Service. The caduceus is also the magic wand carried by Hermes (the Romans knew him as Mercury), the messenger of the gods...... Legend states that Hermes discovered two snakes fighting and thrust his rod between them. The snakes stopped fighting and wound themselves around the rod. Thus, this combination became the sign of settlement of quarrels." Mayo Clinic.com

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור