Tanya Chapter 35
by Rabbi Shneur Zalman of Liadi
Translation and Commentary by William Schecter, MD
Wednesday July 7, 2021
In the previous Chapters, the Elter Rebbe noted that the purpose of man’s creation is to make a dwelling place for G-d in our world. The Holy Temple served this purpose until its destruction in 70 CE. Thereafter, said the Elter Rebbe, man can make a dwelling place on earth for G-d through Torah Study and Acts of Charity. In Chapter 35, the Elter Rebbe deepens his discussion of the purpose of man’s creation. In Deuteronomy, we are commanded to love G-d with all our Heart, with all our Soul and with all our Might.
The Elter Rebbe begins Chapter 35 by expounding on a passage from Deuteronomy “כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃ {ס} No, the thing is very close to you, in your mouth and in your heart, to observe it (or do it).”
He seeks to explain the phrase “to observe it (do it)” (Deuteronomy 30:14) and to somewhat understand the purpose of creation of “average people” (the Beinoni in the parlance of the Elter Rebbe) and the descent of their Souls to this world where they are invested in the Animal Soul from the Klipah and the Sitra Achra.
Comment: in Kabbalistic thought, Man has two Souls, the G-dly Soul and the Animal Soul which are “invested” or “clothed” by Klipot (literally peels, like a banana peel, or layers) of materialism. The first three Klipot surrounding the G-dly Soul contain only evil elements. The fourth layer, called the Klipat Noga (the layer of light) contains both Evil (animal) elements and G-dly elements. When the Elter Rebbe uses the word Klipah (the singular form of Klipot, meaning the Layer), he is usually referring to the Klipat Nogah. This is important because it is possible for man to suppress the animal (evil) elements in the Klipat Nogah and even transform them from the material to the spiritual.
The phrase Sitra Achra is Aramaic, not Hebrew. It means “the other side” and generally is a synonym for the Animal Soul or evil elements.
The Average Person during his lifetime is unable to expel the Animal Soul and suppress it from it place in the left chamber of the heart.
Comment: In Kabbalistic Thought, the Animal Soul is said to reside in the Left Chamber of the Heart and the G-dly Soul in the Right Chamber. Although the 18th century anatomy and physiology are not quite up to our current understanding, this explains the Elter Rebbe’s sentence above.
The essence of the Animal Soul comes from the Klipah which is present and powerful within the Average Person from birth. Because the Average Person is able neither to expel or completely suppress his Animal Soul, material (evil) thoughts can arise from the Animal Soul residing in the heart’s left chamber to the brain. These evil thoughts do not ascend to the brain because in the Average Person, who by the Elter Rebbe’s definition has not sinned, the G-dly Soul is able to overcome the Animal Soul by constant struggle. Therefore, says the Elter Rebbe, the Average Person’s Animal Soul garments are not worn on his body.
Comment: What does the Elter Rebbe mean by the garments of the Animal Soul. In Kabbalistic Thought, both the G-dly Soul and the Animal Soul are enclothed in three garments: Thought, Speech and Action. The Animal Soul, as it were, can be thought of as the evil mirror image of the G-dly Soul. They are both enclothed in the garments of Thought Speech and Action. The Average Person, through constant struggle, is able to suppress the Animal Soul and therefore the Animal Soul’s garments—Thought, Speech and Action—are not expressed “on his body”.
If so, why did their Souls descend to this world to fruitlessly contend throughout their lives with the Yetzer?
Comment: The word Yetzer means Inclination or Desire. In Kabbalistic Thought, there is the Yetzer HaTov (the Good Inclination—more or less a synonym for the G-dly Soul) and the Yetzer HaRa (the Evil Inclination—more or less a synonym for the Animal Soul). When the Elter Rebbe uses the word Yetzer in isolation, he is usually referring to the Yetzer HaRa, the Evil Inclination, as he is in the sentence above.
Before answering the question that the Elter Rebbe posed above re: the purpose the descent of the Average Man’s Soul to continuously contend with his Yetzer, the Elter Rebbe says that his response will doubly console them and gladden their hearts with G-d Who dwells with their Torah Study and Service. His explanation will be based on a comment of the Yenuka as quoted in the Zohar, Parashat Balak)
Comment: Who is the Yenuka? The word Yenuka is Aramaic. The Hebrew word is Yonaik meaning a child who is being suckled. In this case the Yenuka is a small child, the son of the deceased Rav Hamnuna Saba. This child had special spiritual powers well beyond his age and there are many stories and quotations about him.
The Yenuka was commenting on the passage “the eyes of the wise are in his head” (Ecclesiastes 2:14). The comment is quoted in Aramaic from the Zohar. Since I do not know Aramaic, I am copying verbatim from the translation of Rabbi Yosef Wineberg(https://www.chabad.org/library/tanya/tanya_cdo/aid/7914/jewish/Chapter-35.htm)
“The Zohar comments: “Where else are a man’s eyes?… Surely, then, the meaning of the verse is as follows:
"וְכִי בְּאָן אֲתַר עֵינוֹי דְּבַר נַשׁ כוּ', אֶלָּא קְרָא הָכֵי הוּא וַדַּאי,
We have learned that a man must not go four cubits while bareheaded. Why? Because the Shechinah (the Divine Presence) rests upon his head.
דִּתְנַן: לֹא יְהַךְ בַּר נַשׁ בְּגִילּוּיָא דְּרֵישָׁא אַרְבַּע אַמּוֹת, מַאי טַעֲמָא, דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ,
[Therefore] every wise man has his eyes, i.e., his interest and concern, and hence also his speech [concentrated] “in his head,” i.e., in that light of the Shechinah which rests and abides above his head.
וְכָל חָכָם עֵינוֹהִי וּמִילּוֹי בְּרֵישֵׁיהּ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ,
Now, when his “eyes” i.e., his interest and his concern are there, he must know that this light kindled above his head i.e., the light that shines upon his soul requires oil,
וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִנְדַּע, דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ – אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא,
for man’s body is the wick that retains the luminous flame, and the light is kindled above it,
בְּגִין דְּגוּפָא דְבַר נַשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָא,
and [thus,] King Solomon cried out, saying, “Let there be no lack of oil above your head,”3
וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר: וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסַר,
for the light over his head requires oil, meaning good deeds—the good deeds that man performs are the oil which supplies the light illuminating his soul,
דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשׁוֹ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, וְאִינּוּן עוֹבָדָאן טָבָאן,
and for this reason, “the wise man’s eyes are in his head”—to ensure that he never lacks oil (good deeds) for this light.
וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁו",
The quotation from the Zohar ends here.”
The explanation of this parable comparing the Light of the Divine Presence with a candle is that the flame of the candle cannot illuminate or be grasped by the wick without oil. Similarly, the Light of the Divine Presence cannot rest upon the body of man (the wick in this analogy) without good deeds (the oil in this analogy). Although as we have said before, Man’s G-dly Soul is part of the Supernal Divine, but this is not enough to serve as “the oil” for “the wick”. Every enlightened person understands that the Soul of man, even a complete Tsadik, serves G-d with awe and love in delights even though the Soul is not completely nullified out of a separate existence to be unified with G-d’s Eternal Light. Rather, man’s Soul is a separate entity both loving and fearing G-d.
This is not the case with the Mitzvot and good deeds for they are G-d’s desire, He is the Source of Life for all the Worlds and Creations. This Source descends to them though many contractions and the concealment of the Divine Supernal Desire. The descent passes through various stages (of Divine Energy) until it reaches a point that it able to create existence from nil, a separate entity in and of itself which is not nullified as discussed above. This is not the case with the Mitzvot which are the internalization of His Will. There is no concealment there at all (with the Mitzvot), the vitality within them is not something separate, rather the Mitzvot are united and included in His Desire and the several (mitzvot) are truly united (with G-d’s Will) as one entity.
When we say that the Divine Presence rests upon an entity, we are referring to the revelation of His Divinity and Eternal Light in that entity, meaning that this same entity is included in the Divine Light and completely nullified unto itself, and then He is revealed within it.
But everything that is not completely nullified to Him, that is, ceases to exist as a separate entity in reality, does not have the G-dly Light revealed with it. Even the complete Tsadik, who cleaves to Him with great love, “his thought does not grasp Him at all”. The Truth is that G-d is One and is Unified. He alone is G-d and everything else in nothing without Him.
If this is so, this the one who loves (the Tsadik), that he exists and exists as a separate entity and is not nullified, his thought does not grasp Him at all and G-d’s light does not grasp him and all and G-d’s Light is not revealed in him unless by the fulfillment of Mitzvot, which represent His Will and Wisdom truly, without any concealment whatsoever.
When man engages in Torah Study, his G-dly Soul, and its two internal garments, Speech and Thought, are included in complete unity. The Divine Presence hovers over the Divine Soul during Torah Study, as the Rabbis said, “even one who sits and engages in Torah Study, the Divine Presence is with him”. But in order to draw the Light and Illumination of the Divine Presence on his Body and the Animal Soul that is the vitality invested in his body, he must perform active Mitzvot, performed by the body, for then the strength of the body will truly be active and included in the Divine Light of His Will and unified with it completely. Action is the third garment of the G-dly Soul.
And so, the power of the vitalized soul in his body is truly from the Klipat Noga which transforms evil to good and is included in the Holiness of the G-dly Soul. The Vitalizing Soul (Animal Soul now transformed to Good) is the one which performs the active Mitzvah without which the G-dly Soul would not be active in the body at all. The G-dly Soul is Spiritual and the Body is material and physical. The mediator between the G-dly Soul and the body is the vital Animal Soul invested in the blood of man, in his heart and body.
Although the essence and substance of the Animal Soul in the heart, namely the evil attributes, are not yet included in Holiness, but in any case, since they are subjugated to Holiness, and necessarily answer “Amen” and they both agree and desire to perform the Mitzvot by strengthening the G-dly Soul in the brain that controls the heart. At this moment, the evil attributes of the Animal Soul are in exile and slumber as explained above. For this reason, at this moment, there is no obstacle to the resting of the Divine Presence over the body of man, meaning that the power of the vitalized Soul invested in the performance of the Mitzvah is included truly in the Light of G-d and united with it. This Unity of the vitalized Animal Soul with the Divine Light draws illumination to the entire vitalized Soul throughout the body and upon the material body as well, surrounding the body from above from head to foot. This is what is meant by “the Divine Presence rests upon his Head” as quoted from the Zohar at the beginning of this chapter and by the expression” the Divine Presence rests upon every Minyan (group of 10 Jews assembled for Prayer)”.
The attribute of drawing the Light of the Divine Presence which is the attribute of the revelation of the Divine Eternal Light is not called a “change” in G-d nor a “multiple” of G-d.
To illustrate this point, the Elter Rebbe quotes Tractate Sanhedrin 39:a telling the story of an interaction between Rabban Gamliel and the Roman Emperor: “א"ל כופר לר"ג אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא כמה שכינתא איכא קרייה לשמעיה מחא ביה באפתקא א"ל אמאי על שמשא בביתיה דכופר א"ל שמשא אכולי עלמא ניחא ומה שמשא דחד מן אלף אלפי רבוא שמשי דקמי קודשא בריך הוא ניחא לכולי עלמא שכינתא דקב"ה על אחת כמה וכמה
The emperor1 said to Rabban Gamliel: You say that the Divine Presence dwells in any place where there are ten adult male Jews. He asked, sarcastically: How many Divine Presences are there? Rabban Gamliel summoned the servant of the emperor and hit him on his neck [be’appatka]. Rabban Gamliel said to him: Why did you allow the sun to enter the house of the emperor? The emperor said to him: The sun rests upon all the world; no one can prevent it from shining. Rabban Gamliel said to him: And if the sun, which is one of ten thousand attendants that are before the Holy One, blessed be He, rests upon all the world, the Divine Presence of the Holy One, Blessed be He, all the more so rests upon the world.” This is an analogy to the light of the sun which enters many windows and the enlightened person will understand.
- The text in Hebrew/Aramaic says כופר (kofer=heretic) but it is translated as Emperor in English. In the Steinsaltz translation of the Talmud from Aramaic to Hebrew, Steinsaltz writes קיסר (Caesar or Emperor) in the original text prior to translation to Hebrew. Either there are two versions of the text or it is understood that when the Talmud refers to “a certain heretic”, a reference to the Roman Emperor is implied. I am not sure which possibility is correct.
והנה, לתוספת ביאור תיבת (דברים ל יד): "לעשותו", וגם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעולם הזה להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וס"א, מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח, כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה, רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כנ"ל, ואם כן, למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה ליגע לריק ח"ו, להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו, ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושיה ולשמח לבם בה' השוכן אתם בתוך תורתם ועבודתם? והוא בהקדים לשון הינוקא על פסוק (קהלת ב יד): "החכם עיניו בראשו": (זהר פרשת בלק): "וכי באן אתר עינוי דבר נש? כו' אלא, קרא הכי הוא ודאי, דתנן: לא יהך בר נש בגילוי' דרישא ארבע אמות. מאי טעמא? - דשכינתא שריא על רישיה. וכל חכם, עינוהי ומילוי ברישיה אינון, בההוא דשריא וקיימא על רישיה. וכד עינוי תמן, לנדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר-נש איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא. ושלמה מלכא צוח ואמר: "ושמן על ראשך אל יחסר", דהא נהורא דבראשו אצטריך למשחא, ואינון עובדאן טבאן, וע"ד "החכם עיניו בראשו"". עד כאן לשונו. והנה, ביאור משל זה, שהמשיל אור השכינה לאור הנר, שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על-ידי מעשים טובים דווקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל להיות היא כשמן לפתילה. מבואר ומובן לכל משכיל: כי הנה: נשמת האדם, אפילו הוא צדיק גמור, עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אף על פי כן אינה בטילה במציאות לגמרי ליבטל וליכלל באור ה' ממש, להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד גמור, רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. מה שאין כן המצוות ומעשים טובים, שהן רצונו יתברך, ורצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים, שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים והסתר פנים של רצון העליון ברוך-הוא, וירידת המדרגות עד שיוכלו להתהוות ולהבראות יש מאין ודבר נפרד בפני עצמו ולא יבטלו במציאות כנ"ל, מה שאין כן המצוות, שהן פנימית רצונו יתברך, ואין שם הסתר פנים כלל, אין החיות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל, אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו יתברך, והיו לאחדים ממש ביחוד גמור. והנה, ענין השראת השכינה הוא גילוי אלהותו יתברך ואור אינסוף ברוך הוא באיזה דבר, והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי, שאז הוא ששורה ומתגלה בו ה' אחד. אבל כל מה שלא בטל אליו במציאות לגמרי, אין אור ה' שורה ומתגלה בו. ואף צדיק גמור, שמתדבק בו באהבה רבה, הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל באמת, כי אמיתת ה' אלהים אמת הוא יחודו ואחדותו שהוא לבדו הוא ואפס בלעדו ממש. ואם-כן, זה האוהב, שהוא יש ולא אפס, לית מחשבה דיליה תפיסא ביה כלל, ואין אור ה' שורה ומתגלה בו אלא על ידי קיום המצות, שהן רצונו וחכמתו ית' ממש, בלי שום הסתר פנים. הגהה (וכאשר שמעתי ממורי עליו השלום פירוש וטעם למה שכתוב בעץ חיים, שאור אין-סוף ברוך-הוא אינו מתייחד אפילו בעולם האצילות אלא על ידי התלבשותו תחלה בספירת חכמה, והיינו משום שאין-סוף ברוך-הוא הוא אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה וכו') והנה, כשהאדם עוסק בתורה, אזי נשמתו, שהיא נפשו האלהית, עם שני לבושיה הפנימים לבדם - שהם כח הדיבור ומחשבה, נכללות באור ה' אין-סוף ברוך-הוא, ומיוחדות בו ביחוד גמור, והיא השראת השכינה על נפשו האלהית, כמאמרם ז"ל, שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית, שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש, צריך לקיים מצות מעשיות, הנעשים על ידי הגוף ממש, שאז כח הגוף ממש שבעשיה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו ביחוד גמור, והוא לבוש השלישי של נפש האלהית. ואזי גם כח נפש החיונית שבגופו ממש שמקליפת נוגה נתהפך מרע לטוב, ונכלל ממש בקדושה כנפש האלהית ממש, מאחר שהוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה, שבלעדו לא היתה נפש האלהית פועלת בגוף כלל, כי היא רוחניית והגוף גשמי וחומרי, והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבלבו וכל הגוף. ואף שמהותה ועצמותה של נפש הבהמית שבלבו, שהן מדותיה הרעים, עדיין לא נכללו בקדושה, מכל מקום, מאחר דאתכפין לקדושה, ובעל-כרחן עונין אמן ומסכימין ומתרצין לעשיית המצוה על ידי התגברות נפשו האלהית שבמוח ששליט על הלב, והן בשעה זו בבחינת גלות ושינה כנ"ל, ולכך אין זו מניעה מהשראת השכינה על גוף האדם בשעה זו, דהיינו שכח נפש החיונית המלובש בעשיית המצוה הוא נכלל ממש באור ה' ומיוחד בו ביחוד גמור, וע"י זה ממשיך הארה לכללות נפש החיונית שבכל הגוף, וגם על הגוף הגשמי, בבחינת מקיף מלמעלה מראשו ועד רגליו. וזהו שנאמר "ושכינתא שריא על רישיה" על דייקא. וכן אכל בי עשרה שכינתא שריא. והנה, כל בחינת המשכת אור השכינה, שהיא בחינת גילוי אור אין-סוף ברוך הוא, אינו נקרא שינוי חס ושלום בו יתברך ולא ריבוי, כדאיתא בסנהדרין דאמר ליה ההוא מינא לרבן גמליאל "אמריתו כל בי עשרה שכינתא שריא, כמה שכינתא אית לכו?" והשיב לו "משל מאור השמש הנכנס בחלונות רבים כו'", והמשכיל יבין.