ד"ר מיכל פרינס, פשוט לרצות-הדרכה לחיי אישות
מסע הגוף ההלכתי מתחיל בגיל צעיר מאוד. בניגוד למחשבה ולפיה הכניסה הרשמית לעולם ההלכה של המיניות והזוגיות מתרחשת עם הנישואים, המחויבות אליה, גם בלי להכיר את פרטיה, נבנית עוד הרבה קודם. הגוף עומד במרכזם של מגוון טקסים ומצוות, ועם הלכות צניעות, ייחוד, איסור שפיכת זרע לבטלה ושמירת נגיעה, שכולם נרכשים כבר בתחילת גיל ההתבגרות, הגוף נכנס לתוך מסע גופני-הלכתי, מיום שעמדנו על דעתנו. אפשרות לחוש את הגוף ולתת מקום לאיתותיו, ובאופן כללי הדרך שבה הגוף עומד בחיים הציבוריים והפרטיים של האדם הדתי, נוכחות ומתקיימות שנים לפני שהחתן והכלה לומדים את הלכות טהרה. לא מדובר בכתיבה על לוח חלק, גם אם לעיתים זה מרגיש כך.
שׁוּב פַּעַם אֶחָד גָּזַר רַבִּי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ לַתַּלְמִידִים בַּשּׁוּק מַאי דְּרַשׁ חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מָה יָרֵךְ בַּסֵּתֶר אַף דִּבְרֵי תוֹרָה בַּסֵּתֶר.
המשנה במסכת חגיגה מגבילה את כמות הלומדים את שלושת הנושאים עריות, מעשה בראשית ומעשה מרכבה. למה לדעתכםן דווקא שלושת הנושאים האלו מוכנסים יחד? איך כמות הלומדים משפיעה על הנלמד?
במסכת מועד קטן מקבילים בין כל לימוד התורה למיניות, למה?
הרב שגר, צניעות ובושה
במחוזותינו לא שכיח לדבר על צניעות ובושה, שמתביישים לדבר על כך. מדוע?
לא פעם מועדת הצניעות להפוך למסווה ולניכור, למסכה אטומה ונוקשה היוצרת
חיץ בינינו לבין הזולת, ואפילו לחוסר יכולת של האדם להגיע לכלל אינטימיות עם
גופו. הבושה מצידה, עלולה להידרדר ולהפוך לתודעה ילדותית, לא בוגרת
ואינפנטילית שאיננה מסוגלת לקבל את עצמה מתוך הרחבה, וכשהיא נתקלת
בעצמה היא מסתבכת וחפצה להתנדף ולהפוך ל"אין".
נהוג לדבר על ההבדל שבין התורה לבין תרבות יוון בהקשר הזה של היחס לגוף.
התורה מטיפה לצניעות והפנמה של הגוף, לא כן היווני המקבל את גופו ללא רתיעה ובלי צורך להסתוות, אם זה באמנות, בספורט, או בתחומים אחרים. האמנם בורח היהודי מגופו?
יש אף לעשות הבחנה בין תודעת הגוף היוונית לזו המודרנית. בעולם המודרני,
הגוף איננו אלא "מכונת גירוי", ואינסטרומנט להפקת הנאה.
ואמנם, כבר בפרשת בראשית למדים אנו שהבושה, מקורה בחטא. העדר תום
הלב, גורם לכך שלא אוכל להביט בעיני הזולת. ואין מדובר רק כלפי מי שחטאתי לו או שיש לי כוונות רעות כלפיו, ומחשש שמבטי יחשוף את כוונותיי אני מתחמק
מלהביט אל תוך עיניו [...].
מה מקור הבושה בה עוסק הרב שג"ר?
הרב שג"ר מביא סוג נוסף של בושה אותה הוא מצטט מויקטור פרנקל.
ויקטור פרנקל, האל הלא מודע: פסיכותרפיה ודת
כאן נתקלים אנו בעובדה שעוד ניווכח בחשיבותה הרבה, שלעיתים מתביישים אנשים בדתיות שלהם ומנסים להסתירה. פעמים רבות מבלבלים בושה כזו עם עכבה נוירוטית. מכל מקום, בושה היא מצב טבעי לחלוטין [...] ידוע לנו שיש לבושה תפקיד הגנתי מובהק באהבה. תפקידה למנוע משהו מלהפוך מושא גרידא - מושא להצצה. כך שאפשר לומר שאי צפייה באהבה משרתת את מטרתה. האהבה חומקת מפומביות, מאחר שהאדם חושש שמה שקדוש לו יחולל בידי הפומביות.
לעומת דבריו הראשונים של הרב שג"ר, מה מקור הבושה בה עוסק שויקטור פרנקל?
הרב שג"ר, צניעות ובושה
יש קשר עמוק בין דתיות ואהבה: ההחצנה מפוגגת את שני העולמות האלו. צילום אהבה (הרב מתייחס למין כאהבה) הוא פורנוגרפיה. כשאיבד את התום, נתקל בעירום, ומתוך כך בבושה. צניעות עלי התאנה היא הצעיף שמתפקידו לשמור על המיסתורין שבאהבה [...] מה שנכון לסוד החוכמה, נכון פי כמה למיסתורין של הגוף, שבנקל מועד להפוך לחפץ ולדבר. יש אפוא הקבלה בין אינטימיות דתית לאינטימיות שבין איש לאישתו.
אָמַר רַב קַטִּינָא: בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל, מְגַלְּלִין לָהֶם אֶת הַפָּרוֹכֶת, וּמַרְאִין לָהֶם אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁהָיוּ מְעוֹרִים זֶה בָּזֶה, וְאוֹמְרִים לָהֶן: רָאוּ חִבַּתְכֶם לִפְנֵי הַמָּקוֹם כְּחִבַּת זָכָר וּנְקֵבָה.
(יא) וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּ֘ךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֒ךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
האם תנוחת הכרובים איננה "צילום של אהבה"? למה?
מה עומד מאחורי זה שדווקא הכרובים נמצאים בקודש הקודשים?
ולמה שמחה מוזכרת לא מעט בהקשר של בית המקדש?
ד"ר מיכל פרינס, בין גוף לחברה: מיניות נשית בחברה הדתית-לאומית
מאז עידן הנאורות, חינוך מיני הינו חלק מהתוכנית להדרכת הילדים אל תוך עולם הבגרות. אולם, רק במאה השנים האחרונות נושא זה נכנס כתחום לימודי הנמצא במנדט ובסבסוד משרדי החינוך של מדינות מפותחות בעולם. בארץ, פותחה תכנית לחינוך מיני כבר בשנות השבעים, תכנית שהתפתחה ושוכללה בהתאם לתמורות שהתרחשו בדורות האחרונים. לתוכנית זו תשעה מוקדים מרכזיים: התפתחות גופנית, זהות מינית, משפחה, קשרים בין אישיים וזוגיים, דימוי גוף, גבריות-נשיות, שוויון בין המינים, רבייה ובריאות מינית. לתוכנית זו קמו מתנגדים רבים שהעלו חשש שמא חשיפת הילדים למידע על מיניות תעורר את סקרנותם ותמשוך אותם למימוש מוקדם של מיניותם. היו מי שטענו שחינוך מיני קשור לערכים מוסריים ודתיים ולכן בתחום זה הילדים צריכים להתחנך בבית ולא בבית הספר. עקב התנגדות זו, בעיקרה של אנשי החינוך הממלכתי דתי, הוקמה היחידה לחינוך לחיי משפחה, שמשמה ניתן להבין את העקרונות המובילים שלה, על פיהם הנוער הדתי אינו מעורב בפעילות מינית בגיל ההתבגרות ולכן אין צורך להעלות על נס נושא זה, כמו כן, יש להסתייג מן ההתייחסות אל המיניות כאל עניין המנותק מן המשפחה.
רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל.
מה השתבש מאז תקופת בית המקדש לתקופתנו?
האם התלמוד הירושלמי מיושב עם השינוי הזה?
אוריה מבורך, מה את מבקשת
השיח המתירני עונה על השאלה [מיניות זה טוב או רע?] כך: "מיניות זה רע, אבל זה כיף". בעקבות תוצאת האסתטיזציה [חיפוש אחר אסתטיקה (הרגעים שבהם שם את עצמו במרכז, הנאה פרטית) בא על חשבון אתיקה (עשייה למען הזולת)], מסקנתו יכולה להיות שונה מהמסקנות של השיח הפוריטני. בשונה מהשיח הפוריטני שמעוניין להתרחק מהנמוך והמלוכלך, השיח המתירני סבור שמיניות זה כיף, "ולכן זה מותר" (ולפעמים אפילו "חובה").
הרב אילעאי עופרן משיב לבחור ישיבה צעיר שאמר לו "בעולם שכולו נוטף פריצות ומיניות צריך ללכת לקיצוניות השניה ולהקפיד הרבה יותר על ענייני צניעות".
הרב אילעאי עופרן
מוחצנות מינית במרחב הציבורי היא הסימפטום, לא המחלה. יסוד הבעיה הוא תרבות שמתבוננת בכל נושא במשקפיים מיניות. שרואה בכל מילה, מחווה או מעשה את האסוציאציה המינית הראשונה שהוא מעורר. פריצות לא מתחילה מעירום, אלא מההנחה שבני אדם מתעניינים רק בעירום, ושהדרך למשוך את תשומת לבם מתחילה ונגמרת בהחצנת המיניות.
"הקצה השני" ו"תשובת המשקל" על הפריצות המתפרצת בכל פינה הם שינוי של הנחות היסוד. לא עיסוק אינטסיבי בכיוון השני אלא פחות עיסוק בנושאים הללו. ליצר הרע, כתב פעם מו"ר הרב יהודה ברנדס, לא איכפת אם מתעסקים בו מהצד הפרוץ או מהצד הצנוע, העיקר שיתעסקו בו כל הזמן.
באופן דומה, המענה לשיח הלכתי שדן לפרטי פרטים במרחב המיני והגופני ואומר "אסור", אינו שיח זהה שמגיע למסקנה אחרת, אלא צורה אחרת של דיון ושיחה. פחות פרטים, מידות, מדידות ותנוחות, ולא פרטים זהים רק עם המילה מותר בסופן. בהרבה מהמקרים המענה הראוי לשאלות הללו אינו מסקנה אחרת לאותו דיון אלא סירוב עקרוני לעצם קיומו של הדיון.
האם יש הבדל בין שיח המתירנות המינית שעוסק ברובד המיני של דברים בעולם ובין הלכות פוריטניות?
הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
יש לנו חובה לחנך ליחס מאוזן לגוף. לאהבה של הגוף. ללמוד מה נעים לגוף. לדבר בגובה העיניים על יחסים. צריך ללמד ילדים שיצר הוא דבר נפלא, ושצריך לדעת לנתב אותו. אין יצר רע, יש יצר שמשתמשים בו לרעה.