המקרא עומד על יחס מאוד מיוחד שבין האדם והאדמה, ויתרה מכך היחסים שבין עם ישראל לארצו. מהות מצוות השמיטה היא שמירה וקיום הארץ אך הדרך שבה היא מתקיימת כיום במדינת ישראל רחוק מאוד מהמהות של מצוות השמיטה. בדף לימוד זה נעמוד על המתח שבין האידאל ביחסי אדם אדמה לעומת היחס של קיום מצוות השמיטה.
הלימוד מיועד למבוגרים בעלי היכרות בסיסית עם מצוות השמיטה
(כג) וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃
שאלות לדיון:
- איך מתוארים היחסים שבין האדם והאדמה בפסוקים?
בפסוקים אלו מוצגת הגישה שיש קשר הדוק בין האדם לאדמה. האדמה שייכת לה' אך האדם נוצר ממנה ואליה הוא ישוב. אנו זמניים בכדור הארץ.
הסיפור לפיו האדם נוצר מן האדמה מייצר חיבור סמלי חזק -
מה מלמד חיבור זה על היחס הראוי של האדם אל הטבע?
מכתבו של צ'יף סיאטל / מכתב המיוחס לצ'יף האינדיאני של סיאטל, כתגובה לבקשת נשיא ארצות הברית לרכוש את אדמות השבט בשנת 1855
איך תוכלו לקנות או למכור את השמים? את חמימות האדמה? הרעיון זר לנו. איננו בעליהם של רעננות האוויר או נצנוץ המים; איך תוכלו לקנותם מעמנו? אנו נחליט בזמננו. כל חלק מאדמה זו קדוש לבני עמי. כל מחט אורן בוהקת, כל חוף חולי, כל הערפילים בעובי היער, כל קרחת יער, כל זמזום חרק קדוש בזיכרונם של בני עמי. אנו יודעים כי האדם הלבן אינו מבין את דרכינו. כל חלקת אדמה זהה עבורו לאחרת, שכן הוא זר הבא בלילה ולוקח מן האדמה את שהוא צריך. הארץ אינה אחותו, אלא אויבתו, ומשכבש אותה, הוא נע הלאה. הוא עוזב את קברות אבותיו, ונשימת ילדיו נשכחת. מראה עריכם מכאיב לעיני האדם האדום. אך ייתכן שהאדם האדום הוא פרא, ולכן אינו מבין. אין מקום שקט בערי האדם הלבן. אין מקום להאזין לעלי האביב או למשק כנפי חרק. אך אני פרא ולכן איני מבין – הטרטור רק נראה כי הוא מכאיב לאוזן. מהו טעם החיים אם אין אדם יכול לשמוע את המיית התור או את ויכוחי הצפרדעים סביב האגם בליל? האדם האדום מעדיף את הצליל הרך של הרוח שהצטללה מגשם בצהרי יום, או שבושמה במחטי אורן; האוויר יקר לאדם האדום, שכן הכול חולקים נשימה אחת: החיות, העצים ובני האדם. נראה כי האדם הלבן אינו מבחין באוויר שהוא נושם; כגוסס ימים רבים – הוא אדיש לצחנה. כל הדברים קשורים זה בזה. מה שקורה לארץ קורה לבני הארץ... כשייעלם מן האדמה אחרון אדומי העור, וזיכרונו יהי לצל ענן החולף מעל למישור, חופים עמוד 34 ליל שבועות בבית אבי חי ויערות, אלו עוד יחזיקו את רוחם של בני עמי, שכן הם אהבו את האדמה כשם שתינוק אוהב את פעימת הלב של אמו. אם נמכור את אדמתנו, אהבו אותה כשם שאנו אהבנו. דאגו לה כשם שאנו דאגנו. החזיקוה בזיכרונכם כשם שהיא כשקיבלתם אותה מעמנו. ועם כל כוחכם, אונכם ולבכם – שימרו אותה לילדיכם ואהבו אותה כשם שהאל אוהב את כולנו. דבר אחד אנו יודעים: אלוהינו הוא אחד. אדמה זו יקרה לו. אפילו האדם הלבן אינו יכול להימלט מהגורל המשותף לכול.
חשבון עובר/ חיים גורי
ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל,
האבנים רותחות,
והאדמה איננה מכסה.
ושוב קוראים אחי מן המיצר.
כלבים קצוצי אזניים צועקים בלילה
אל הנכרי הנע
ואחיהם עונים לעומתם.
ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל,
אבני המראשות מסכנות.
רבים מן הנמים רואים סולם.
הלבנה גדולה יותר ומניעה
גמולות משוררות ועוד סהרורים
והאורבים נמים על אם הדרך, כמאז.
ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל,
שער הרחמים נעול עדיין
ואבני קברים בצל חומה.
ושמש אלולית וההרים נוטפים עסיס
והגבעות תתמוגגנה
ודבש ניגר.
ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל,
עיניים מציצות מכפות המזל
ושולי האבנים פיח שרפות רחוקות
וטרם שחר מלאה הבקעה ערפל
ובעונת האבטיחים סוער הים.
ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל
הדרכים כואבות מעקבות עולי רגל
ואלוהים מרגיש כמו בבית
ואחי עודם קוראים מן המיצר.
וכח אש
וכח לילה
ומחט לא תעבור
ונוצה בהרים.
ושוב, כמו תמיד בארץ ישראל
האבנים זוכרות.
האדמה איננה מכסה.
הדין נוקב את ההרים.
לכבוד השוני / הרב ד"ר לורד יונתן זקס
הידיעה שכדור הארץ אינו שייך לנו, שאנחנו דיירים זמניים בו, יורשיהם של אלו שבאו לפנינו ושומריהם של אלו שתורם יבוא אחרינו, מנווטת אותנו הרחק מדחף ההרסנות – הדחף למלחמה, להתערבות גנטית בלתי מחושבת או לניצול מופרז של משאבים ]...[ יתכן שקהילות דתיות הן אחת הסביבות המעטות שעדיין מחזיקות ערכים כאלו. זו כשלעצמה עשויה להיות סיבה לכך שבחלקים גדולים של העולם מתחוללת תחיה של הדת ]...[ האדם הראשון מוצב בגן עדן "לעובדה ולשומרה". שני הפעלים הללו רבי משמעות. "לעובדה" – כלומר לשרת אותה. האדם הוא אדון הטבע אבל גם משרתו. ואילו הפועל "שמר" משמש בהמשך התורה, בפרשת משפטים, לתאר את אחריותו של מי שמפקידים בהשגחתו רכוש שאינו שייך לו. עליו להקפיד על ערנות ומוטלת עליו האחריות לנזקים שאירעו בשל רשלנותו. צמד המילים "לעובדה ולשומרה" הוא אולי ההגדרה הקולעת ביותר לאחריותו של האדם כלפי הטבע לפי תפיסתה של התורה. אנחנו איננו הבעלים של הטבע "לה' הארץ ומלואה" אנחנו רק נאמניו – בשמו של אלוהים שיצר אותו ושהוא בעליו, ולמען דורות העתיד.
(מתוך: לכבוד השוני, הוצאת טובי, 2008 ,עמ' 71 ו-142)
היסודות לאי-השוויון בין בני האדם / ז'אן ז'אק רוסו
הראשון שגידר לו חלקת אדמה, והעלה בדעתו לומר "זאת לי היא", ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית. כמה פשעים, כמה מלחמות, כמה רציחות, כמה אומללויות וכמה זוועות היה חוסך מן המין האנושי מי שהיה עוקר את יתדות הסימון ,או ממלא בעפר את התעלה, וקורא אל אחיו: הישמרו לכם מהטות אוזן למתחזה. אבוד תאבדו אם תשכחו כי הפירות לכולנו הם, וכי האדמה אינה קניין איש.
כל הטקסטים הללו מחזקים את ההבנה שאין האדמה שייכת לנו. האדמה זוכרת את מה שנעשה לה, גם אם אנחנו מאמינים שהיא לא. פגיעה בה היא גם פגיעה בעצמנו, בילדינו ובקב"ה.
מהות מצוות השמיטה היא "לתקן" את ההרס שאנו עושים במהלך שש שנים.
איך כיום, אדם שאינו חקלאי יכול לתקן את יחסו לאדמה בשנת השמיטה?
מתי אנו מתייחסים למשאבים שאנו מקבלים מהטבע כמובנים מאליהם וכשייכים אלינו - ואיך ניתן לשמוט זאת?
"תנוח, תחלק, תניח"/ אבי שגיא וידידיה שטרן מתוך שאלת היישום בישראל של המאה ה21
הלכות השמיטה קשות ליישום ממשי במשק מודרני. כבר הלל הזקן הבין כי הציווי המקראי על שמיטת כספים - שלא לגבות חובות כספיים בשנה השביעית - אינו בר-ביצוע, משום ששוק החוב יינעל מחוסר מלווים ובכך יושג היפוכו של הרעיון המקראי. לכן ביטל, למעשה, את הציווי. באורח דומה, ברור כי שמיטת קרקעות במשק תחרותי מודרני, שאמור לכלכל מיליונים שאינם חקלאים, היא הרת אסון. פוסקי ההלכה מנסים לעקוף את הבעיה המעשית, תוך שמירת מראית פני השמיטה. המחלוקת הנוכחית על השמיטה עניינה המתח בין שלושה פתרונות הלכתיים, שכולם, לדעתנו, בעייתיים. החזון אי"ש סבר, כי מותר לחקלאי לעבד את אדמתו בתנאי שיעביר את תנובתו ל"אוצר בית דין", אשר ישלם לו בעד עלות עבודתו ללא כל מרכיב של רווח. אוצר בית הדין, מצדו, ימכור את התוצרת לצרכנים, שוב ללא רווח. יתרונו של הפתרון בכך שהוא מוזיל את עלות התוצרת החקלאית לצרכן. הוא מתאים לחברה כפרית, שבה הכל מייצרים את האוכל שהם עצמם צורכים. מוכרים בזול, רוכשים בזול ולכן לא ניזוקים.
אולם במדינת ישראל הריאלית, הרעיון יביא לכך שהשמיטה תחול רק על הסקטור החקלאי, שהוא כ-%3 מכלל המפרנסים. כלומר, המשק כולו ימשיך לעבוד כרגיל, אלא שבעוד ש-%97 מהאוכלוסייה יוכלו להמשיך ולהרוויח, %3 יעבדו ללא כל רווח. הבועה בזמן לא תתקיים, המרוץ הקפיטליסטי יימשך והחקלאים יכפפו גוום.
הרב קוק, בעקבות פוסקים קודמים, הציע שאדמות היהודים בארץ-ישראל יימכרו לגויים למשך שנת השמיטה. כך תופקע מהקרקע קדושת שביעית והחקלאי היהודי ימשיך לעבוד באדמתו, שבבעלות נוכרית זמנית, כהרגלו (במגבלות מסוימות). בתום השנה, תחזור הקרקע לבעליה המקורי.
פתרון זה - "היתר המכירה" - נתמך כיום על ידי הרב עובדיה יוסף והציבור הדתי-הלאומי. יתרונו החשוב בכך שהוא מאפשר המשך קיומה של חקלאות יהודית בישראל ולכן, מבין שלושת הפתרונות שעל השולחן ההלכתי, זה הפתרון המועדף. אנשים הגונים חייבים להסתמך עליו.
אולם במישור הסמלי והחינוכי, מזדקר האבסורד: על מנת לקיים מצווה התלויה בארץ, נאלצים יהודים למכור אדמותיהם לזרים. המגזר הלאומי ביותר בחברה הישראלית מוצא עצמו תומך במכירה סיטונאית, גם אם פיקטיבית, של כל הקרקע המעובדת בישראל לנוכרים. הרב אלישיב והציבור החרדי דוחים את הפתרונות הקודמים, שעל-פיהם הקרקע אינה ננטשת. נאמנים ל"דין תורה", הם דורשים לייבא את התצרוכת הנדרשת בשנת השמיטה מחו"ל, ובעיקר מהרשות הפלשתינית. באמצעות שליטתם ברבנות הראשית (הממלכתית!), הם חותרים לשלול תעודת כשרות של בית עסק - ירקן שכונתי, רשת סופרמרקטים, אולם שמחות או בית מלון - שימכור תנובה ארץ-ישראלית.
כרגיל במקומותינו, ההכרעה בעניין מוטלת לפתחו של בג"ץ. אם בג"ץ יתערב, תרעש הארץ בגין "כפייה אנטי- דתית". אם יימנע מהתערבות ואם הציבור הדתי והחילוני לא יתארגן כדי להשתחרר מכפיית הפתרון החרדי, הארץ אמנם תישמט, אך המחיר המעשי יהיה כבד: המדינה תיאלץ לייבא סחורה שביכולתה לייצר, הצרכנים ישלמו מחיר מופקע על מצרך יסוד, החקלאות היהודית בישראל תיסוג לאחור ובחלקה אף תתמוטט, ועל כל סלט פירות ישראלי יועבר שקל לקופת הרשות הפלשתינית ולמתווכים חרדים.
הפרדוקס זועק מכל הכיוונים: שלושת הפתרונות מחמיצים את התוכן האידיאי הגדול של השמיטה. הם מציעים שמירה על הצד הפורמלי שלה - בבחינת תוכנו זרק, קליפתו אכל - במחיר בלתי נסבל: החרדים מרוקנים את הצלחת הדלה ממילא של "אביוני עמך" והדתיים-הלאומיים משפילים את הסמל היקר להם מכל - הריבונות על אדמות ארץ ישראל. אלו גם אלו מודים לכאורה כי אי-אפשר לקיים מדינה יהודית על פי ההלכה, בלי שיתוף פעולה והיזקקות לגויים.
http://www.tevaivri.org.il/Resources/shmitamaamar.pdf המאמר המלא
המקרא מצווה: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את-תבואתה. והשביעת תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביני עמך, ויתרם, תאכל חית השדה" (שמות, כ"ג, י'-י"א). לאחר שש שנות עבודה, שתכליתה להפיק מהרכוש את המרב הכלכלי, היהודי נדרש לחדול. השדה שעמל ויגע בו - לא ייעדר ויוזנח; הכרם שעזק וסיקל - לא יזמר ויתנוון; הגינה ששובב בה את נפשו - תעלה שמיר ושית. לא זו אף זו: עליו להניח את תנובת אדמתו הפקר לכל אדם וחיה. ההיבט החשוב ביותר של בעלות על נכס - השימוש בו - מושעה לתקופה ארוכה. אכן, הדרישה לשמוט ולנטוש נוגדת את האופי האנושי. יש לה השלכות חינוכיות מרחיקות לכת במישור האישי-הקיומי וגם במישור החברתי, המדיני והדתי.
הדרך בה מצוות השמיטה מתממשת כיום במדינת ישראל אינה מביאה לידי ביטוי את משמעותה ומהותה. אנו כחברה נדרשים לחשוב על דרך מקיימת, המחזקת את יחסי האדם והאדמה. השמיטה אמורה לחזק את הקשר הזה אך כיום איננה.
כיצד אתם רוצים לציין את השמיטה שלכם?
מה ניתן לעשות, ברמה האישית, הקהילתית או הלאומית - על מנת לקיים את ערכי השמיטה החקלאית בצורה הטובה והריאלית ביותר?