שבת בנושא התבוננות והקשבה- בין מומו לרבי נחמן מברסלב

שבת בהר הכרמל היא שבת מיוחדת
על הר הכרמל כתבה המשוררת זלדה את השיר "הכרמל האי נראה"

כַּאֲשֶׁר אָמוּת
לַעֲבֹר לְמַהוּת אֲחֶרֶת-

יִפָּרֵד הַכַּרְמֵל הַאִי-נִרְאֶה
שֶהוא כֻּלּוֹ שֶלִי
כֻּלּוֹ תַּמְצִית הַאֹשֶר
שֶמְחָטָיו, אִיצְטְרוּבָּלָיו, פְּרָחָיו וְעֲנָנָיו
חֲקוּקִים בִּבְשָׂרִי
מִן הַכַּרְמֶל הַנִּרְאֶה
עִם שְׂדֵרַת הָאֳרָנִים שֶׁיּוֹרֶדֶת לַיָּם.

(זלדה, שירים, הוצאת הקבוץ המאוחד)

שבת שניה בשביל . שבת בלי האוכל של האמא, שבת בלי ריח של בית. לצד החששות והגעגוע יש כאן הזדמנות לשבת מיוחדת, שבת של התבוננות וחיבור אל הטבע והנוף הארץ-ישראלי.
את השבת השניה בשביל עושים בחורש של יער הכרמל. ניתן גם לסטות מעט מהשביל ולעשות את השבת השניה בפרדס חנה-כרכור ישוב שקיימות בו מספר קהילות שחרטו על דגלן את נושא ההקשבה וחיבור לטבע. לנסות להגיע בשבת ל"שלוות עולמים פרדס חנה כרכור, אקליפטוס בודד שורק בלוז כנעני"

הזמנה למסע:
נהוג לראות את המערב (אירופה וארה"ב) כמקום של doing (עשיה) , כשהמערב מגלה מגיפה או גשר שבור הוא מייד יוצא לעשיה ומחפש תרופה או פתרון.
נהוג לראות את המזרח כמקום של being (הוויה) כשבמזרח מגלים מגפה או גשר שנפל לומדים לחיות עם הסבל (כך בודהה לימד אותנו)
ביהדות יש נסיון לשלב בין השניים, שישה ימים של doing ויום השביעי של being . יום השבת הוא הזדמנות לעבור מעולם של עשיה לעולם של הוויה.

השבת היא הזדמנות להרפות את השרירים (אני מקווה שקמתם היום מאוחר...) להניח בצד את התרמיל ואת מקל הנדודים, ולהתבונן.

את הלימוד ליום השבת נפתח בהאזנה לשירו של המושרר דוד פוגל (לחן של שם טוב לוי. שירה: יהודית רביץ ולהקת ששת)

בלילות הסתו/ דוד פוגל

*

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו

נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא נִרְאֶה

וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

בַּנְחָלִים יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם

וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה

יַעַן בָּאֹפֶל.

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר

נִזְרָעוֹת דַהֲרוֹת סוּסִים לֹא נִרְאִים

הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

כָּל אֵלֶה יִשְׁמַע הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף

וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ

נקודות לדיון ומחשבה:

מה הרגשתם בזמן ההאזנה לשיר?
השיר נותן תיאורים שונים של "שקט"- נפילת עלה לא נראה, הרעש שעושה הדג במים, דהרת סוסים באופק. את השקט הזה מצליח לשמוע "ההלך העייף".

למה לדעתכם רק מי שהוא הלך מצליח לשמוע את השקט הזה?

יש שרואים בשיר של פוגל סוג של "שירת זן". כמו נזיר זן שיושב חצי שנה ומתבונן בעכביש ולבסוף מצייר במשיכת מכחול אחת ציור מרהיב בפשטותו. מה לדעתכם הופך את השיר הזה לשיר זן?
מה חשבתם על הלחן של השיר?

על הקשר בין המילים למנגינה בשיר כתב העתנאי ומבקר המוזיקה בן שלו בעיתון הארץ:
"כל ניסיון להבין מה הופך אותו לכזה נידון לכישלון, או לכל היותר להצלחה חלקית מאוד. ובכל זאת, אפשר להצביע בהיסוס על שני מפתחות. מפתח אחד טמון בנקודות בשיר שבהן הטון של הלחן משקף ברגישות עילאית את הטקסט. למשל, הצורה שבה לוי הלחין את המשפט "ונופל דומם לארץ" - שלושה צלילים מנמיכים, צוללים, שבסופם הפוגה חרישית, המדמים את התנועה של העלה הלא נראה בדרכו אל האדמה. או הצורה שבה הוא הלחין את המלה "נמסים" (במשפט "במרחק השחור נזרעות דהרות סוסים לא נראים, הנמסים והולכים") - לוי מושך את המלה עוד ועוד, כך שהיא עצמה מיטשטשת, מתפוגגת, מתמוססת לתוך הזיה....

המפתח השני להבנת יחידאיותו של "בלילות הסתיו" טמון בפעולת ההקשבה, שהיא הפעולה המרכזית בשיר, או ליתר דיוק בשרשרת של הקשבות שנפרשת בתוך השיר ומחוצה לו. בתחילת השרשרת יש טבע, שקורים בו כל מיני דברים שהעין לא יכולה לראות ("עלה לא נראה", "סוסים לא נראים") אבל האוזן יכולה לשמוע אם היא כרויה היטב. אחר כך יש הלך עייף, שמקשיב ושומע את הרים. החוליה הבאה היא דוד פוגל, שמעניק לכל ההתרחשות הזאת ממשות שירית. בשלב הבא ניצב שם טוב לוי, שמקשיב לכל המתרחש בשירו של פוגל ומעניק לו ממשות מוסיקלית. ובסופה של השרשרת ניצב המאזין, שמקשיב לכל שרשרת ההקשבות הזאת וגם את בשרו, כמו את בשרו של ההלך, עובר רעד לנוכח יופיו הנדיר של השיר. "

דוגמא נוספת לשיר שעוסק בהתבוננות בטבע היא השיר "האמנם" של לאה גולדברג. אתם מוזמנים להאזין לשיר בביצוע של חוה אלברשטין

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם.

שאלות למחשבה ולדיון:

למה לדעתכם הנערה בשיר בוחרת ללכת יחפה?
למה הדקירות של שדות השלף מתוקות (ולא מכאיבות)?

האם היא בוחרת לפתוח מטרייה? למה לא?

מה הקשר בין תמונת הנערה שהולכת בשדה הרטוב לבין שיאו של השיר :

"פְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ, וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב."?
חישבו: האם אתם מרשים לעצמיכם לאהוב? איך אנחנו יכולים להכניס "פשטות" לחיים שלנו?
מה לדעתכם הקשר בין השיר "האמנם" לבין היכולת "להתבונן"?

אחד מהספרים הכי טובים שנכתבו בנושא הקשבה הוא הספר מומו של הסופר מיכאל אנדה. מיכאל אנדה (1929-1995) היה סופר גרמני . ספרו המפורסם ביותר הוא "הסיפור שאנו נגמר". בימי מלחמת העולם השניה , גיוס אנדה לורכמט אבל הוא בחר לערוק מהצבא הגרמני . במהלך ימי המלחמה הוא היה אנדה אחד מהגרמנים המעטים שהתנגדו לנאצים, הוא היה שותף למחתרת אנטי נאצית בה הוא פעל תוך כדי סיכון עצמי.

הספר "מומו" עוסק בילדה קטנה בשם מומו שגרה באמפיתאטרון נטוש ביער. יום אחד מגיעים לכפר "האנשים האפורים" שמשכנעים אנשי הכפר שזמן זה כסף ושצריך לחסוך את הזמן לעת זיקנה (בעוד שבפועל הזמן שכייכול נחסך נגנב ע"י האנשים האפורים). הספר נפתח כך:

משפט זה היה מעט-מעט לאחד מניבי-הלשון השגורים בפי אנשי הסביבה הקרובה. כמו שאומרים "כלטוב!" "לבריאות!" או "אלוהים יודע!" כך היו אומרים אפוא בכל מיני הזדמנויות: "לך כבר אל מומו!"

אבל מדוע? כלום הייתה מומו פיקחת מי-יודע-כמה, עד כי ידעה לעוץ עצה טובה לכל אדם? המצאה תמיד את המלים הנכונות לנחם בהן את הצריך ניחומים? האם ידעה לחרוץ משפט בחכמה ובצדק?

לא, כל זאת לא ידעה - לא יותר מכל ילד שהוא. ....

אך מה שהיטיבה מומו לדעת מאין-כמוה היה ל ה ק ש י ב.

אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב!

אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.

היא ידעה להקשיב כך, שבני-אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד. ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן-שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה, בכל תשומת-הלב ובמלוא-ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, כי הנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שהן צפונות בו.

מומו הקשיבה כך, שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. בישנים וחישנים מצאו בלבם הרגשת חרות ואומץ. אומללים ומדוכדכי-נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מיליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על-נקלה להחליפו באחר כמו שמחליפים קדרה שבורה - והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז, בעודו מדבר, נתחוור לו באורח-פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא כמות-שהוא, קיים בין בני-האדם אך פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, ושעל-כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת. כך ידעה מומו להקשיב!
("מומו" . מיכאל אנדה, עמ' 16)

שאלות למחשבה ולדיון:
למה לדעתכם היכולת "להקשיב" נחשבת ל"כוח על"?

האם יש לכם חבר או חברה שיודעים להקשיב?

האדנים האפורים משכנעים את כולם לחסוך זמן. לדוגמא: פעם בשבי לעשות כביסה היה צריך לרדת את הנהר יחד עם חברים וחברות ושם להשקיע כשעתיים במירוק וכיבוס. לעומת זאת היום לוקח חמש דקות להכניס את הבגדים למכונת הכביסה.
מה לדעתכם עדיף , המצב היום או מה שהיה פעם?
לאן לדעתכם נעלמו אותם שעה וחמישים שחסכנו בזכות מכונת הכביסה?

בספר הזמן נגנב ע"י האדונים האפורים. מי במציאות גונב לנו את הזמן?

היכולת להקשיב ולהתבונן היא אחת ממטרות השבת.

את הלימוד לשבת הראשונה בשביל נסיים ב"שירת העשבים" של נעמי שמר ורבי נחמן מברסלב

שירת העשבים / נעמי שמר

דַּע לְךָ
שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה
יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּוֹ
דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה
כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם
טוֹב מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם
וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד אֶת ה'
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק

וּכְשֶׁהַלֵּב
מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק
אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אוֹר גָּדוֹל אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הַלֵּב

שיר זה של נעמי שמר נכתב השראת פיסקה של רבי נחמן מברסלב. בספר שיחות הר"ן (ר"ן= רבי נחמן) מספר אחד התלמידים שרבי נחמן קרא לו להגיע בבוקר מחוץ לעיר אל השדה. התלמיד התפלא שהרי זה זמן תפילת שחרית וצריך להגיע אל בית הכנסת . רבי נחמן ענה לו שאילו בוא היה שומע את שירת העשבים בוא היה מבין שזה המקום הראוי ביותר להתפלל.
נעמי שמר לקחה את ה"תורה" של רבי נחמן , שיכולה להאמר בכל שדה , הן בארץ והן בחו"ל, והוסיפה עליה את התשוקה לארץ ישראל.
וכך כתוב בספר שיחות הר"ן:

רבי נחמן מברסלב: שיחות הר"ן שיחה קסג

סיפר לי איש אחד מזלאטיפאלי שבהיותו יושב רבנו זכרונו לברכה בזלאטיפאלי פעם אחת בקיץ התפלל רבנו זכרונו לברכה בבוקר השכם ואחר כך שלח את בתו שרה תחיה וקראה אותו ובא לרבנו זכרונו לברכה ואמר לו רבנו: לך עמי לטייל, והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים. ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה...

שאלות למחשבה ולדיון:
האזינו לשירת העשבים של נעמי שמר וחישבו: מה המשמעות של כך שכל עשב אומר שירה? האם הצלחתם פעם לשמוע את שירת העשבים?

האם היציאה אל הטבע גורמת גם לכם להתשוקק לארץ ישראל?
לפי רבי נחמן מה ניתן ללמוד משירת העשבים?
מה דעתכם על השילוב בין נעמי שמר לבין רבי נחמן, בין יהדות לישראליות?

הזמנה למסע:
השבת הראשונה בשבילך ישראל היא הזדמנות לעשות שבת בחיק הטבע.

בין אם אתם עושים שבת בסימטאות צפת, ובין אם אתם שובתים על חוף הכנרת ובים אם בחרתם להמשיך וללכת את השביל בשבת זו הזדמנות לעבור מ doing ל beeing.

כל השבוע אנחנו בעשיה והשבת היא הזדמנות להתבונן.
להתבונן ולהקשיב לשירת העשבים,איך כל עשב ועשב אומר שירה