Tanya Chapter 41
By Rabbi Shneur Zalman of Liadi
Translation and Commentary by Rabbi Gedalia Potash and William Schecter, MD
Saturdays September 18 and 25, 2021
This draft has neither been edited nor approved by Rabbi Potash
This chapter of the Tanya is perhaps the most important chapter in the book. The last leader of the Chabad Movement, Rabbi Menachem Mendel Schneerson, felt it is so important that the study of the Tanya should commence with this chapter rather than the first chapter. In addition, he recommended that all Chabad Chasidim memorize the chapter. As you will see, it is filled with Chassidic and Kabbalistic principles, many of which we have discussed in the course of studying this book. However, new principles have been added and the familiar ones explained in greater depth. At the end of the Chapter I have placed the complete text of the Sh’ma that is contained in the Tfillin. The Elter Rebbe refers to these passages at length and it is necessary to study them to understand his points. However, they are worth extensive study in themselves. That is one reason why observant Jews recite them twice a day (at a minimum). I hope the translation and the commentary does justice to the text and that you will enjoy this chapter. Let us begin.
We must always remember that the first principle of Service (to G-d) is Fear which is the root of turning away from evil and Love which is the root of doing good. Nevertheless, it is not enough to awaken love alone to do good. At the very least one must first awaken the natural fear hidden in the heart of every Jew in order to avoid rebellion against the King of Kings, the Holy One Blessed be He as discussed above.
Comment: Up until now in the Tanya, we have generally translated the Hebrew Yirah (יראה), which the Elter Rebbe uses, as “Awe” – that is a touch of fear but general amazement at all of G-d’s creations. Here, the Elter Rebbe changes tact, and says that in order to Serve G-d appropriately, in addition to the natural love to do good, there must also first be an element of fear in order to turn away from evil.
Meaning that one should contemplate the Greatness of the Infinite G-d and His Kingdom which is the Kingdom of all the Supernal and Lower Worlds in order to experience this Fear. G-d fills all the worlds and surrounds all the worlds as it is written “Do I not fill the Heavens and the Earth?” (Jeremiah 23:24). He places the Upper and Lower (Worlds) aside and unites His Kingdom with all of His People Israel and with each individual Jew because man must say: “the world was created for me”. Man is the one who accepts G-d’s Kingship, serves Him and does His Will in many types of Service. G-d is standing over him, filling all the Earth with His Glory, looking at him and examining his intentions (Kavanah)to determine whether he is performing his Service appropriately. Therefore, one should serve G-d with fear and awe as if one is standing before a King. And one should think long and deep about this to the extent of one’s intellectual ability and available free time prior to engaging in Torah Study or performance of Mitzvot, such as putting on a Tallis or Tfillin.
Comment: Rabbi Potash commented that the Elter Rebbe is reminding us to contemplate the Greatness of G-d, with both Fear and Love, before engaging in a positive Mitzvah of Torah Study. Even more so, before avoiding a negative Mitzvah (e.g. Thou shalt not …..)
One should also contemplate how the Divine Eternal Light surrounds all the worlds and fills all the worlds with the Divine Will invested in the letters and Wisdom of the Torah or in the Tzitzits (ritual fringes) and Tfillin.
Comment: Observant Jews wear ritual fringes attached to the corners of four cornered garments (a Torah Commandment). They also wear a Tallis (a fringed prayer shawl after the age of 13 (although different communities have different practices regarding the timing of wearing a prayer shawl). Observant men wear Tfillin, phylacteries attached to the forehead and the forearm—also a Torah commandment. These Tfillin contain small pieces of parchment containing certain handwritten passages of the Torah. The Tfillin used to be worn continuously during the day but now are generally worn only during morning prayer. See the Comment at the end of the text for an extensive commentary on Tfillin which I encourage you to read.
While reading (The Torah or saying the Shema) or wearing the Tzitzits or Tfillin, one draws down the Divine Light upon oneself meaning upon the G-dly Soul within his body so that his Soul will be aligned with the Divine Light.
Comment: A word about the translation: the Elter Rebbe uses the expression ליכלל וליבטל באורו יתברך which directly translated means to be included and nullified within His Divine Light. The word ליבטל means to be nullified. I initially translated it as to lose one’s individual identity and be absorbed into the Divine Light. Rabbi Potash corrected me and said the word Bitul (ביטול) has a deeper meaning. Instead of losing individual identity, he said, it means coming into alignment with……
Through the Mitzvah of Tfillin, Wisdom and Understanding are brought into alignment in one’s G-dly Soul with the Wisdom and Understanding of the Eternal G-d which is invested in the passages in the Sh’ma beginning with קדש"" (Kadesh) and "והיה כי יביאיך (Vehaya Ki Yaviecha). The Wisdom (Chochma) and Understanding (Binah) in man’s Soul should be used only to serve G-d. In addition, the Knowledge (Da’at) in his Soul, including the emotional attributes Chesed (Loving Kindness) and Gvurah (Discipline), representing the Love and Fear in his heart, should be absorbed and included with the Supernal Knowledge, including Love and Discipline, invested in the שמע (Sh’ma”) and והיה אם שמוע (Vehaya Im Shmoa).
Comment: For those of you who are not completely familiar with the entire Sh’ma, I have added an extensive commentary on it at the end of the text. The complete Sh’ma is worth studying as it discusses the spiritual as well as historical journey of the Jewish People, the importance of Mitzvot and is essential to understanding the Elter Rebbe’s argument. The four passages to which the Elter Rebbe refers are all found written on pieces of parchment placed inside the Tfillin. See the Commentary below for further explanation
Meaning, as it is written in the Shulchan Aruch (The code of Jewish Law written in Safed Israel in 1565 by Rabbi Joseph Caro), to engage the heart and the intellect (the brain) in the Service of G-d. The Tzitzits are worn, as explained in the Zohar, in order to draw down upon the person wearing them G-d’s Kingdom which is the Kingdom of all the worlds to unify us with G-d’s Kingdom through this Mitzvah. And it is similar to the passage “You shall be free to set a King upon yourself” (Deuteronomy 17:16) But if the person does not experience a sense of fear and awe at the revelation of his heart, nevertheless, since he accepted the Kingdom of Heaven and draws down upon himself the fear of G-d in the revelation of the Thought and Will in his intellect, and this acceptance is complete without any doubt , it is the nature of all the Souls of Israel not to rebel against the Holy King (G-d). For the Torah that one studies or the Mitzvah that one performs as a result of this acceptance, because of the drawing down of the Fear that is in one’s heart, are called “Complete Service” (to G-d) similar to the Service of a Slave to his Master and King. This is not the case if one studies (Torah) or performs a commandment out of Love alone in order to cleave (to G-d) through the Torah and the G-d’s Mitzvot. This is not called the Service of a Slave. The Torah said “and you shall serve the L-rd your G-d…etc.” (Exodus 23:25) and as it is written in the Zohar (Parashat BeHar) “Like an Ox that must first have a yolk in order to make it useful for the work, a person must first accept the Kingdom of Heaven …. and if this is not the case, Holiness will not stay with him.” (Reeyah Mehemna). Each person must have two categories and levels, both the category of servant (representing Fear) and the attribute son (representing Love). For there are sons who are also servants and it is not possible to reach this level without first having Supernal Fear (of G-d) as is known to the Kabbalists.
But whoever does not feel in his Thought and Intellect Fear or Shame because of the reduced value of his Soul derived from the source of Its creation-- the lover level of the Sefirot in the world of Asiyah, nevertheless, his service is complete since he intends to serve G-d in order to serve the King. Because Fear and Service are both considered part of the 613 Mitzvot (as outlined by the Rambam in the Mishneh Torah) and one (Mitzvah) does not exclude the other. Furthermore, a person truly fulfills the Commandment of Fear when he draws down the Fear in his Thought because, at this moment, in any case, it is like the Fear in the presence of an ordinary person, not a King, who is watching him. This Fear prevents him from transgressing and doing something irrational. It is similar is to the Fear referred to by Rabban Yohanan ben Zakkai when speaking to his students “May the Fear of Heaven be upon you like the Fear of flesh and blood (people)” (Masechet Brachot 28:b) etc “Know that when a person transgresses and says that a man will not fear me etc”. Only that this Fear is called a Lower Fear. The Fear of Sin that precedes his Wisdom. The Supernal Fear (Yirah Ilaah) is the Fear of Shame for there are two types of Fear. For without any Fear, the Soul will not fly to the Heavens with Love alone. Just like a bird cannot fly with only one wing, Fear and Love are two wings (as is written inTikkunim). Fear alone is one wing and one cannot fly aloft with it. It is called the Service of a Servant. But the Service with the attribute of a son is required to awaken the natural love hidden in the heart so that there will be a revelation of his intellect, in any case, to recall his love for the One G-d in his Thought and his Desire to cleave to G-d. And this will be his Kavanah (intention) when engaging in Torah study and the performance of a Mitzvah – to cleave his G-dly Soul and his Vitalized Soul to G-d and to clothe them as discussed above.
But the Rabbis said man should not separate himself from the crowd therefore he should intend to unite and cleave to G-d, the Source of his G-dly Soul and the Source of all the Souls of Israel. G-d is the wind (spirit) in his mouth (G-d breathes the breath of life into man) which is called by the Name Shechinah because G-d dwells (Shochenet) and is clothed within all the lower worlds establishing them. And it (the Shechinah) flows into him the power of Speech which speaks words of Torah or the power of Action to perform Mitzvot. And this union (of Torah and Mitzvot), through the drawing down of the Eternal Light through engagement in Torah and performance of Mitzvot, is enclothed with them. And he intends to draw down His Eternal Light upon the Source of his Soul and the Souls of all Israel to unite them as will be explained below at great length. And this is the meaning of the prayer “For the sake of unifying the Holy, Blessed One and Its presence (Shekinah) in fear and love” and similar expressions.
Comment: This prayer is said by some observant Jews prior to the performance of a Mitzva
……………. Nevertheless, for this Kavanah (intent) be true in his heart, his heart must truly desire this Supernal Unity, he must have in his heart Great Love for G-d alone, to do what pleases G-d alone and not to quench his own thirst for G-d but rather like a son who strives for his father and mother whom he loves more than his own body and Soul (as explained in the Ra’ayah Mehemnah). In any case, each person must accustom himself to this Kavanah. Because although it is not truly in his heart, in any case, there is truly at least a small desire in his heart to serve G-d because of the Natural Love in the heart of all Israel to fulfill the Desire of G-d. And this Unification is His true Desire. Meaning that the Supernal Unification in the world of Atzilut, which occurs from the Awakening from Below by way of the Unification of the G-dly Soul and its alignment with the Divine Light dressed in the Torah and the Mitzvot and the G-dly Soul and G-d shall be as One as explained above.
Because through this, they also unite the Source of the Torah and the Mitzvot, that is G-d, with the Source of the G-dly Soul which is called Shechinah, that they have the attributes of filling all the worlds and surrounding al the worlds as explained elsewhere at length.
But the Unity of his Soul and its absorption in the Divine Light to be unified with G-d is the true desire of every Jew, in each heart and in each Soul, from the natural love hidden in the heart of all Israel, to cleave to G-d, and not to be separated, cut off or divided in any way from his Unity, G-d forbid, even to the point of sacrificing his life for G-d. And engagement in Torah, Mitzvot and Prayer is also a type of true sacrifice, just like the exit from the body (of the Soul) when one has reached the age of 70. The Soul does not contemplate the needs of the body but rather its Thought is unified and invested in the letters of the Torah and Prayer which are the Word of G-d and His Thought and they are truly unified.
And this is called the work of the Souls in Gan Eden, as is described in the Gemorrah (Talmud) and the Zohar (Source Book of Kabbalah), rather there they delight in their attainment and inclusion in the Divine Light. And this is the reason for including the following prayer in the beginning of the morning prayers prior to the Shacharit Service:
“My God! the soul which You bestowed in me is pure; You created it, You formed it, You breathed it into me and You preserve it within me. You will eventually take it from me, and restore it in me in the time to come.5This statement refers to the time when the dead will be resurrected. So long as the soul is within me, I give thanks to You, Adonoy my God Blessed are You, Adonoy, Who restores souls to dead bodies.” (Standard prayer said upon arising in the morning found in any Ashkenazi Siddur)
As if to say after You breathed (Life and Soul) into me, You are destined to take it away and therefore from now on I sacrifice my life to You and return it to You to unite with Your Unity as it is written “O L-rd I lift up my Soul to You” (Psalm 25:1)
Comment: This line is often translated in English as O L-rd, I set my hope on You. However, the direct translation is more in line with the Elter Rebbe’s Kabbalistic argument regarding the awakening of the natural love in the Soul from below to above.
Meaning that through the connection of my Thoughts with Your Thoughts, my Words with Your Words through the letters of the Torah and Prayer, and in particular the utterance to G-d in the “second person” such as “Blessed art Thou…” and similar expressions. And with this preparation of self-sacrifice for G-d, one begins the Shacharit Morning Service: “Blessed art Thou …”. “And so, with this preparation one begins to study at a fixed time immediately after the Prayer. And in the middle of the day, prior to beginning study, this prayer is required. Preparation to induce the feeling of Le Shma, that is praying or performing a Mitzvah for the Purpose of Heaven is necessary delay the beginning the study of the Beinonim (the average people) until the feeling of LeShma is achieved. Similarly, a Get (a Divorce Document) or a Torah Scroll must be written for the Sake of Heaven and it is sufficient if at the beginning of the writing the scribe says “I write for Heaven the Holiness of Torah or for the Sake of Its Name” etc.
And when one studies for many consecutive hours, he should contemplate this preparation referred to above at least every hour. Because in each and every hour there is another drawing down from the Supernal Worlds to animate the Lower Worlds and the Drawing down of the Vitality that was drawn down in the previous hour returns to its Source (in keeping with the Kabbalistic concept of רצוא ושוב (Ratzo veShuv—continuous advancing and retreating) discussed in the Book of Yetzirah) with all the Torah Study and Good Acts performed in the Worlds Below.
Because in every hour, there rules one combination of the twelve possible combinations of the letters of the Tetragrammaton comprising the Name of G-d which corresponds to the twelve hours of the day. And the Combinations of the Divine Name אדנ״י rules at night as is known. And here man’s intention of self-sacrifice to G-d through Torah and Prayer is to elevate the Divine spark within him to return to its Source only to achieve the gratification of G-d, similar to the happiness of a King when his only son returns from captivity and prison as referred to above. And here this Kavanah is completely true in each Soul from Israel at all times, from the natural love which is the inheritance from our Patriarchs. It is only necessary to fix specific times during which to contemplate the Greatness of G-d, to achieve the Intellectual Fear and Love and by doing so, the goal of Unification of the G-dly Soul with G-d may be achieved.
Final Comment—Tfillin and the Sh’ma
Tfillin are worn by observant Jews during morning prayer except on the Sabbath and Holidays. There are two Tfillin, one for the arm and one for the forehead. The Tfillin contain four Biblical passages: Exodus 13:1-10, 13:11-16; Deuteronomy 6:4-9, 11:12-21. The four passages are written on one piece of parchment and placed in the arm Tfillin. The head Tfillin is divided into four compartments and each passage is placed in a separate compartment.
The first two passages (Kadesh Li) and (Vehaya ki Yaviacha) are recited by observant Jewish men and some women immediately after donning the Tfillin in the morning. Women are exempt from time limited commandments and are not required to don Tfillin and many traditional Rabbis discourage the practice. The third and fourth passages form the familiar Shma Prayer-the declaration of Monotheism- which precedes the Amidah Prayer in the morning service. I shall review each of the four passages as they are central to the Elter Rebbe’s argument and, in fact, are the core of Jewish practice and culture. They are worth careful consideration and contemplation.
The first passage (קַדֶּשׁ־לִ֨י-Kadesh Li) reviews the historical experience of the Exodus from Egyptian bondage, entrance into the Land of Canaan, and the commandment to teach this tradition to the next generation (Exodus 13:1-10)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
The LORD spoke further to Moses, saying,
קַדֶּשׁ־לִ֨י כׇל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כׇּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא׃ “
Consecrate to Me every first-born; man and beast, the first issue of every womb among the Israelites is Mine.”
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ׃
And Moses said to the people,
“Remember this day, on which you went free from Egypt, the house of bondage, how the LORD freed you from it with a mighty hand: no leavened bread shall be eaten.
הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑ים בְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב׃
You go free on this day, in the month of Abib (spring—the season of Passover).
וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִיאֲךָ֣ יְהֹוָ֡ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִ֠י וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה׃
So, when the LORD has brought you into the land of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Hivites, and the Jebusites, which He swore to your fathers to give you, a land flowing with milk and honey, you shall observe in this month the following practice:
שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַיהֹוָֽה׃ “
Seven days you shall eat unleavened bread, and on the seventh day there shall be a festival of the LORD.
מַצּוֹת֙ יֵֽאָכֵ֔ל אֵ֖ת שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֜ חָמֵ֗ץ וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכׇל־גְּבֻלֶֽךָ׃
Throughout the seven days unleavened bread shall be eaten; no leavened bread shall be found with you, and no leaven shall be found in all your territory.
וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם׃
And you shall explain to your child on that day, ‘It is because of what the LORD did for me when I went free from Egypt.’
וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְהֹוָ֖ה בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃ “
And this shall serve you as a sign on your hand and as a reminder on your forehead (Lit. “between your eyes.”)—in order that the Teaching of the LORD may be in your mouth—that with a mighty hand the LORD freed you from Egypt.
וְשָׁמַרְתָּ֛ אֶת־הַחֻקָּ֥ה הַזֹּ֖את לְמוֹעֲדָ֑הּ מִיָּמִ֖ים יָמִֽימָה׃ {פ}
You shall keep this institution at its set time from year to year.
The Second Passage Exodus 13:11-16
The second passage (וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִאֲךָ֤ – Vehaya ki yviacha) also recalls Egyptian bondage, the Exodus from Egyptian after the 10th Plague-the death of the Egyptian first born children and animals. From this passage comes the Jewish tradition of Pidyon HaBen, the Redemption of the First Born Son, to recall the 10th plague and the fact that the Jewish first born sons were exempt. It also states that Tfillin are a sign of remembrance of the Exodus from Egypt and all it entailed.
וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִאֲךָ֤ יְהֹוָה֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ׃ “
And when the LORD has brought you into the land of the Canaanites, as He swore to you and to your fathers, and has given it to you,
וְהַעֲבַרְתָּ֥ כׇל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽיהֹוָ֑ה וְכׇל־פֶּ֣טֶר ׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַיהֹוָֽה׃
you shall set apart for the LORD every first issue of the womb: every male firstling that your cattle drop shall be the LORD’s.
וְכׇל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה׃
But every firstling ass you shall redeem with a sheep; if you do not redeem it, you must break its neck. And you must redeem every first-born male among your children.
וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְהֹוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃
And when, in time to come, your child asks you, saying, ‘What does this mean?’ you shall reply, ‘It was with a mighty hand that the LORD brought us out from Egypt, the house of bondage.
וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֮ לְשַׁלְּחֵ֒נוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְהֹוָ֤ה כׇּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽיהֹוָ֗ה כׇּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכׇל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה׃
When Pharaoh stubbornly refused to let us go, the LORD slew every first-born in the land of Egypt, the first-born of both man and beast. Therefore, I sacrifice to the LORD every first male issue of the womb, but redeem every male first-born among my children.’
וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְהֹוָ֖ה מִמִּצְרָֽיִם׃
“And so it shall be as a sign upon your hand and as a symbol (Others “frontlet.”) on your forehead that with a mighty hand the LORD freed us from Egypt.”
The third passage: Deuteronomy 6:4-9
The third passage: Deuteronomy 6:4-9 (שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל-Shma Yisroel) is the familiar Shma. This is the thundering declaration of Monotheism. Almost all Jews have heard “Shma Yisroel the L-rd is our G-d, the L-rd is One”. However, many of us are not very familiar with the rest of the passage which has deep spiritual meaning. Without delving into the deeper meaning, this passage instructs us to love G-d, obey the commandments, study them, teach them to the next generation, don Tfillin, and place a Mezuzah on the doorposts of our houses.
By the way, a Mezuzah is the name for the piece of parchment containing Deuteronomy 6:4-9 and Deuteronomy 11:20 placed on the doorpost. The container is not the Mezuzah itself but the Beyt Mezuzah (the House {or container}) of the Mezuzah.
(שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה אֶחָֽד ׀ ׃
Hear, O Israel! The LORD is our God, the LORD is One
וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכׇל־לְבָבְךָ֥ וּבְכׇל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכׇל־מְאֹדֶֽךָ׃
You shall love the LORD your God with all your heart and with all your soul and with all your might.
וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ׃
Take to heart these instructions with which I charge you this day.
וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃
Impress them upon your children. Recite them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up.
וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ׃
Bind them as a sign on your hand and let them serve as a symbol Others “frontlet”;. on your forehead; Lit. “between your eyes”;.
וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃
inscribe them on the doorposts of your house and on your gates.
The Fourth Passage Deuteronomy 11: 13-21
The Fourth Passage (וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ -Vehaya Im Shmoa), Deuteronomy 11:13-21 discusses the rewards for following the commandments and the punishments for their violation and then reiterates the commandment to educate the next generation and to don Tfillin.
וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעׇבְד֔וֹ בְּכׇל־ לְבַבְכֶ֖ם וּבְכׇל־נַפְשְׁכֶֽם׃
If, then, you obey the commandments that I enjoin upon you this day, loving the LORD your God and serving Him with all your heart and soul,
וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִירֹֽשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃
the Lord will grant the rain for your land in season, the early rain and the late. You shall gather in your new grain and wine and oil—
וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃
the Lord; Samaritan reads “He.” will also provide grass in the fields for your cattle—and thus you shall eat your fill.
הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃
Take care not to be lured away to serve other gods and bow to them.
וְחָרָ֨ה אַף־יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
For the LORD’s anger will flare up against you, and He will shut up the skies so that there will be no rain and the ground will not yield its produce; and you will soon perish from the good land that the LORD is assigning to you.
וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃
Therefore impress these My words upon your eLit. “heart and Soul and bind them as a sign on your hand and let them serve as a.symbol on your forehead,-f
וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשׇׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ
and teach them to your children—reciting them when you stay at home and when you are away, when you lie down and when you get up;
וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃
and inscribe them on the doorposts of your house and on your gates—
לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃*
to the end that you and your children may endure, in the land that the LORD swore to your fathers to assign to them, as long as there is a heaven over the earth.
The entire Shma Prayer is generally considered to be the third and fourth passages cited above. Observant Jews recite these two passages twice a day. If one gets in the habit of doing so (it took me many years as I was not trained to do it as a child and I admit that I still occasionally forget to do so—something that would be unthinkable for an observant Jew), with time you will see how these principles affect every aspect of our lives and Jewish culture.
ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא, כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב, אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב, ולפחות צריך לעורר תחילה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנזכר לעיל, שתהא בהתגלות ליבו או מוחו על כל פנים. דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא, ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים, עליונים ותחתונים, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכמו שכתוב: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא", ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועליו בפרט, כי חייב אדם לומר: בשבילי נברא העולם. והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו, להיות מלך עליו, ולעבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד. והנה ה' נצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. ועל כן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד לפני המלך. ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה, כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו, לפני עסק התורה או המצוה, כמו לפני לבישת טלית ותפילין. וגם יתבונן איך שאור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון, הוא מלובש באותיות וחכמת התורה, או בציצית ותפילין אלו; ובקריאתו או בלבישתו הוא ממשיך אורו יתברך עליו, דהיינו על חלק אלוה ממעל שבתוך גופו, ליכלל וליבטל באורו יתברך. ודרך פרט בתפילין, ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלהית בבחינת חכמתו ובינתו של אין סוף ברוך הוא, המלובשות דרך פרט בפרשיות "קדש" "והיה כי יביאך". דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו.
וכן ליבטל וליכלל בחינת הדעת שבנפשו, הכולל חסד וגבורה, שהן יראה ואהבה שבליבו, בבחינת דעת העליון, הכולל חסד וגבורה המלובש בפרשיות "שמע" "והיה אם שמוע". והיינו כמו שכתוב בשולחן ערוך, לשעבד הלב והמוח כו'. ובעטיפת ציצית יכוין כמו שכתוב בזהר, להמשיך עליו מלכותו יתברך אשר היא מלכות כל עולמים וכו', לייחדה עלינו על ידי מצוה זו. והוא כענין "שום תשים עליך מלך". ואזי אף אם בכל זאת לא תפול עליו אימה ופחד בהתגלות לבו, מכל מקום, מאחר שמקבל עליו מלכות שמים וממשיך עליו יראתו יתברך בהתגלות מחשבתו ורצונו שבמוחו. וקבלה זו היא אמיתית בלי שום ספק, שהרי היא טבע נפשות כל ישראל, שלא למרוד במלך הקדוש יתברך. הרי התורה שלומד או המצוה שעושה מחמת קבלה זו ומחמת המשכת היראה שבמוחו, נקראות בשם עבודה שלימה, ככל עבודת העבד לאדונו ומלכו. מה שאין כן אם לומד ומקיים המצוה באהבה לבדה, כדי לדבקה בו על ידי תורתו ומצותיו, אינה נקראת בשם עבודת העבד, והתורה אמרה: "ועבדתם את ה' אלהיכם" וגו'; "ואותו תעבודו" וגו'. וכמו שכתוב בזהר [פרשת בהר], כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא כו', הכי נמי אצטריך לבר נש לקבלא עליה עול מלכות שמים בקדמיתא כו'. ואי האי לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה כו'. [וברעיא מהימנא שם דף קי"א ע"ב], שכל אדם צריך להיות בשתי בחינות ומדרגות, והן בחינת עבד ובחינת בן. ואף דיש בן שהוא גם כן עבד, הרי אי אפשר לבא למדרגה זו בלי קדימת היראה עילאה כידוע ליודעים. והנה אף מי שגם במוחו ובמחשבתו אינו מרגיש שום יראה ובושה, מפני פחיתות ערך נפשו ממקור חוצבה, ממדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה. אף על פי כן, מאחר שמתכוין בעבודתו כדי לעבוד את המלך, הרי זו עבודה גמורה. כי היראה והעבודה נחשבות לשתי מצוות במנין תרי"ג, ואינן מעכבות זו את זו. ועוד, שבאמת מקיים גם מצות יראה במה שממשיך היראה במחשבתו, כי בשעה ורגע זו על כל פנים מורא שמים עליו, על כל פנים כמורא בשר ודם הדיוט לפחות שאינו מלך המביט עליו, שנמנע בעבורו מלעשות דבר שאינו הגון בעיניו, שזו נקראת יראה, כמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" כו', "תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם" כו'. רק שיראה זו נקראת יראה תתאה, ויראת חטא שקודמת לחכמתו. ויראה עילאה הוא ירא בושת כו', דאית יראה ואית יראה כו'. אבל בלי יראה כלל לא פרחא לעילא באהבה לבדה, כמו שהעוף אינו יכול לפרוח בכנף אחד, דדחילו ורחימו הן תרין גדפין [כמו שכתב בתיקונים]. וכן היראה לבדה היא כנף אחד, ולא פרחא בה לעילא, אף שנקראת עבודת עבד. וצריך להיות גם כן בחינת בן, לעורר האהבה הטבעית על כל פנים המסותרת בליבו, שתהא בהתגלות מוחו על כל פנים, לזכור אהבתו לה' אחד במחשבתו וברצונו, לדבקה בו יתברך. וזאת תהיה כוונתו בעסק התורה או המצוה הזו, לדבקה בו נפשו האלהית והחיונית ולבושיהן כנזכר לעיל. אך אמנם אמרו רז"ל: לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. לכן יתכוין ליחד ולדבקה בו יתברך מקור נפשו האלהית, ומקור נפשות כל ישראל, שהוא רוח פיו יתברך, הנקראת בשם שכינה על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן. והיא היא המשפעת בו כח הדבור הזה שמדבר בדברי תורה, או כח המעשה הזה לעשות מצוה זו. ויחוד זה הוא על ידי המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה על ידי עסק התורה והמצוות שהוא מלובש בהן. ויתכוין להמשיך אורו יתברך על מקור נפשו ונפשות כל ישראל לייחדן, וכמו שיתבאר לקמן פירוש יחוד זה באריכות, עיין שם. וזהו פירוש "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בשם כל ישראל". הגהה: (וגם על ידי זה יתמתקו גם כן הגבורות בחסדים ממילא, בהתכללות המדות ויחודם, על ידי גילוי רצון העליון ברוך הוא המתגלה למעלה באתערותא דלתתא, הוא גילויו למטה בעסק התורה והמצוה שהן רצונו יתברך. וכמו שנתבאר באדרא רבא ובמשנת חסידים מסכת אריך אנפין פרק ד', שתרי"ג מצוות התורה נמשכות מחיוורתא דאריך אנפין, שהוא רצון העליון מקור החסדים). ואף שלהיות כוונה זו אמיתית בליבו, שיהיה ליבו חפץ באמת יחוד העליון הזה, צריך להיות בליבו אהבה רבה לה' לבדו, לעשות נחת רוח לפניו לבד, ולא לרוות נפשו הצמאה לה', אלא כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה כו' [כמו שנתבאר לעיל בשם רעיא מהימנא]. מכל מקום, יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו. כי אף שאינה באמת לאמיתו לגמרי בליבו, שיחפוץ בזה בכל ליבו, מכל מקום מעט מזער חפץ לבו בזה באמת, מפני אהבה הטבעית שבלב כל ישראל לעשות כל מה שהוא רצון העליון ברוך הוא. ויחוד זה הוא רצונו האמיתי. והיינו יחוד העליון שבאצילות, הנעשה באתערותא דלתתא, על ידי יחוד נפש האלהית והתכללותה באור ה' המלובש בתורה ומצוות שעוסקת בהן, והיו לאחדים ממש, כמו שנתבאר לעיל. כי על ידי זה מתייחדים גם כן מקור התורה והמצוות, שהוא הקדוש ברוך הוא, עם מקור נפשו האלהית הנקרא בשם שכינה, שהן בחינת ממלא כל עלמין ובחינת סובב כל עלמין, כמו שנתבאר במקום אחר באריכות.
אבל יחוד נפשו והתכללותה באור ה' להיות לאחדים, בזה חפץ כל אדם מישראל באמת לאמיתו לגמרי, בכל לב ובכל נפש, מאהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל, לדבקה בה', ולא ליפרד ולהיות נכרת ונבדל חס ושלום מיחודו ואחדותו יתברך בשום אופן, אפילו במסירת נפש ממש. ועסק התורה ומצוות והתפילה הוא גם כן ענין מסירת נפש ממש, כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה; שאינה מהרהרת בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפילה, שהן דבר ה' ומחשבתו יתברך, והיו לאחדים ממש. שזהו כל עסק הנשמות בגן עדן, כדאיתא בגמרא ובזהר, אלא ששם מתענגים בהשגתם והתכללותם באור ה'. וזהו שתקנו בתחלת ברכות השחר קודם התפלה: "אלהי נשמה" וכו' "ואתה נפחתה" כו' "ואתה עתיד ליטלה ממני" כו'. כלומר, מאחר שאתה נפחתה בי ואתה עתיד ליטלה ממני, לכן מעתה אני מוסרה ומחזירה לך לייחדה באחדותך, וכמו שכתוב: "אליך ה' נפשי אשא". והיינו על ידי התקשרות מחשבתי במחשבתך ודיבורי בדיבורך באותיות התורה והתפילה, ובפרט באמירה לה' לנוכח, כמו "ברוך אתה" וכהאי גוונא. והנה בהכנה זו, של מסירת נפשו לה', יתחיל ברכות השחר: "ברוך אתה" כו'. וכן בהכנה זו יתחיל ללמוד שיעור קבוע מיד אחר התפלה. וכן באמצע היום, קודם שיתחיל ללמוד, צריכה הכנה זו לפחות, כנודע, שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחלת הלימוד בבינונים. וכמו בגט וספר תורה, שצריכים לשמה לעכב, ודיו שיאמר בתחילת הכתיבה: "הריני כותב לשם קדושת ספר תורה", או "לשמו ולשמה" כו'. וכשלומד שעות הרבה רצופות, יש לו להתבונן בהכנה זו הנזכרת לעיל בכל שעה ושעה על כל פנים. כי בכל שעה ושעה היא המשכה אחרת מעולמות עליונים להחיות התחתונים, והמשכת החיות שבשעה שלפניה חוזרת למקורה [בסוד רצוא ושוב שבספר יצירה], עם כל התורה ומעשים טובים של התחתונים. כי בכל שעה שולט צירוף אחד משנים עשר צירופי שם הוי"ה ברוך הוא בשתים עשרה שעות היום, וצירופי שם אדנ"י בלילה כנודע. והנה כל כוונתו במסירת נפשו לה' על ידי התורה והתפילה להעלות ניצוץ אלהות שבתוכה למקורו, תהא רק כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, כמשל שמחת המלך בבוא אליו בנו יחידו בצאתו מן השביה ובית האסורים, כנזכר לעיל. והנה כוונה זו היא אמיתית באמת לאמיתו לגמרי בכל נפש מישראל בכל עת ובכל שעה, מאהבה הטבעית שהיא ירושה לנו מאבותינו. רק שצריך לקבוע עיתים להתבונן בגדולת ה', להשיג דחילו ורחימו שכליים, וכולי האי ואולי וכו', כנזכר לעיל: