כתביו של הרב טייכטל נכתבו בחלקם בעודו בסלובקיה ולאחר מכן בהונגריה, והם משקפים במידה רבה את קורות היהודים בארצות אלו.
בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה נפרדו דרכיהן של יהדות סלובקיה ויהדות הונגריה. יהדות סלובקיה הייתה תחת השלטון הנאצי משנת תרצ"ח (1938) עת זכתה סלובקיה באוטונומיה והפכה לגרורתה של גרמניה, בהנהגתה של מפלגת הלינקה האנטישמית בראשות ראש הממשלה טיסו. חלק מסלובקיה נמסר לידי הונגריה לפי החלטת הגרמנים. כתוצאה מכך קטן באופן משמעותי מספר היהודים בסלובקיה, והוא עמד בכ"ב בכסלו תרצ"ט (15 בדצמבר 1938) על כ-89,000 נפש בלבד.
כבר בחודשים הראשונים לעצמאות סלובקיה הוטלו על היהודים חוקים והגבלות שנועדו לדחוק את רגליהם מחיי הכלכלה, ובעיקר מתחומי המקצועות החופשיים. תהליכים אלו החמירו במחצית השנייה של שנת 1939 וראשית 1940, בין השאר בעקבות מסירת שטחים בכפייה מידי סלובקיה להונגריה בנובמבר 1939. היהודים הואשמו עתה, באופן שקרי, כמפיצי התרבות ההונגרית וכאלה שהשפיעו על מסירת השטחים. כתוצאה מכך החל מסע אנטי יהודי שכלל גזלת רכוש יהודי, גירוש יהודים ממוצא הונגרי ואף מאסר של יהודים.
בין השאר נושלו נכסים ומפעלים שהיו בבעלות יהודים, יהודים סולקו ממשרדים ממשלתיים ומהצבא וחויבו בעבודות כפייה. אך רק בקיץ 1940, לאחר פגישה בין היטלר ומנהיגי סלובקיה ובה הוחלט להנהיג בסלובקיה משטר נאציונל-סוציאליסטי, החל המשטר להנהיג מדיניות קיצונית עוד יותר כלפי היהודים.
באותה תקופה הגיע מגרמניה דיטר ויסליצני, ממשרדו של אייכמן, בתור יועץ לענייני יהודים וכנציג המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), ובמשותף עם צוות יועצים "סייעו" למשטר הסלובקי לעצב מדיניות אנטי יהודית תקיפה. בשלב ראשון החלה תעמולה אנטי יהודית קיצונית, שהסתייעה בין השאר בסרטי תעמולה נאציים, וזו נמשכה בעידוד אינטנסיבי של הגירת יהודים.
רכבת התחיקה האנטי יהודית המשיכה לדהור, ובספטמבר 1941 נחקק "הקודקס היהודי" אשר הכיל 270 סעיפים והושתת על עקרונות הגזע. חוק זה היה, לדעת דיפלומטים גרמניים, חריף יותר מחוקי הגזע הגרמניים – חוקי נירנברג. במסגרת חוקים אלה חויבו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב, הוטלה עליהם עבודת כפייה ואף הוקמו מחנות עבודה מיוחדים עבור היהודים. כתוצאה מכך נצטוו 10,000 יהודי ברטיסלבה (מתוך כ-15,000) לעזוב את העיר ולעבור לערי שדה ולמחנות עבודה. גירוש היהודים ענה על שלוש מטרות: ניצול יהודים למטרות עבודה, תפיסת דירות יהודיות ש"התפנו" לצורכי האוכלוסייה הלא יהודית והכנה לשלב הבא של ריכוז ואיסוף היהודים.
סתיו 1941 היה תקופה מכריעה עבור יהודי סלובקיה. שני מנהיגי סלובקיה, טיסו וראש הממשלה טוקא, ביקרו בברלין וביקשו מהימלר סיוע בגירוש היהודים מסלובקיה. אז הם גם התבשרו בדבר כוונת הנאצים "לשחרר" את אירופה מן היהודים ולרכזם בשטחי המזרח. בשיחה זו לא דובר במפורש על רצח, ותכנית "היישוב מחדש במזרח" נותרה כללית ומעורפלת.
זמן קצר לאחר מכן, בראשית שנת 1942, התבקשה סלובקיה לספק 20,000 פועלים למפעלי הרייך; עבור הסלובקים הייתה זו שעת כושר להתחיל להיפטר מיהודיה. טענתם הייתה שאין טעם לשלוח צעירים סלובקיים לעבודה כל זמן שהיהודים עדיין נמצאים, ולכן עדיף לשלוח לשם יהודים. לאחר משא ומתן קצר הוסכם, באביב 1942, על שילוח של מספר זה של יהודים – בעיקר צעירים וצעירות בין הגילים 16–35 – ליעדים שייקבעו על ידי הנאצים. אולם אז הבינו הסלובקים כי היהודים הנותרים – בעיקר הזקנים והילדים – ייפלו למעמסה כלכלית על המדינה, ומשום כך דרשו מהשלטונות הגרמניים להעביר מסלובקיה משפחות שלמות ולא רק את הצעירים.