Sifsei Chayim
Essence of a Brocha & its transmission
דָּבָר אַחֵר, אֶ֭קְרָא לֵֽאלֹקִ֣ים עֶלְי֑וֹן לָ֝אֵ֗ל גֹּמֵ֥ר עָלָֽי, מְדַבֵּר בְּיַעֲקֹב. בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ בָּנָיו, בֵּרֲכָן, הִתְחִיל מְחַלֵּק לָהֶן פְּרוֹקְפָּאוֹת. וּמִנַּיִן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. אַתְּ מוֹצֵא כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה שֶׁבֵּרַךְ יַעֲקֹב אֶת הַשֵּׁבֶט, כָּךְ בֵּרֲכָן מֹשֶׁה, שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. הֱוֵי, וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו. הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם.
וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃
... והוא לומר כי לא מאשר נתחייב יוסף לישא את אביו נמשך לו גמול זה. כי הלא ויהי אחרי הדברים האלה הנזכר שאחרי הוא מופלג ויאמר ליוסף כו'. ולא היה סמוך אל מה שלמעלה הנה שלא היה זה תחת זה כ"א שמה' היה הדבר לקיים אשר בירך את יעקב.....
הנה אביך חולה וכו' כלו' הנה מה שאינו עד כה שהוא החולי שעד יעקב לא היה חולשא הנה זה החדוש הוא באביך כלו' כי אין זה רק לשיצו' את בניו ע"כ ויקח כו' אולי יכינם בברכה טרם ימות. ... ואז התחיל לצוות מה שמנחיל את בניו. והוא שיקחו זרע יוסף בנחלת הארץ ב' חלקים כראובן ושמעון. ....
...מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם עוטש וחיה מחליו, אלא בכל מקום שהיה או בדרך או בשוק והיה עוטש היה נפשו יוצאה, עד שבא יעקב ובקש רחמים על זאת אמר לפני הקב״ה רבונו של עולם אל תקח נפשי ממני עד שאצוה אל ביתי את בני ואת בני בני ונעתר לו, שנאמר ויהי אחרי הדברים האלה וגו', ... לפיכך חייב אדם בשעת עטושו להודות להקב״ה שהפכו ממות לחיים שנאמר עטישותיו תהל אור. פרקי דרבי אליעזר.
....ומשמע שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב כמו שמצינו נמי ויקרא לבנו ליוסף ושמעתי מפי הרב ר' שמואל ז"ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחריב את העולם כולו...
...היינו שהשליח הודיע ליעקב שאינו בא לבקרו לבד אלא מוליך עמו בניו ומקוה לקבל ברכה מיוחדת בשעה זו ע״כ יכין יעקב עצמו לשפע רוה״ק. וכבר ביארנו... שיעקב במצרים לא הי׳ באור רוה״ק תמיד. אלא בעת הצורך הי׳ מכין עצמו לכך...
הנני מפרך וגו'. כפל לומר מפרך והרביתיך כנגד ב' בנים שיהיו לו עוד כמו שפירש הדברים יעקב באומרו ועתה. ואומרו ונתתיך לקהל עמים פירוש שיהיו ב' הבנים כל אחד לקהל ועם:
...וע"פ דרכו הקדים אפרים למנשה לחשיבותו. ולו' כי יהיה אפרים כראובן ומנשה כשמעון לרמוז שלא תאמר הלא הב' חלקים שאני נוטל הראוי הוא עשות הב' חלקים ג'. ויטול מנשה הב' כי בכורך הוא. לז"א לא כן. כי איני מדמה את מנשה כ"א לשמעון אשר אינו בכור. ואת אפרים אני מדמה לראובן שהיה ראוי יטול פי שנים. והעברתים ממנו כך אפרים ראוי ממנשה. אלא שיהיה כראובן. שעם היות ראוי העבירוה ממנו....
... וידעתי שיש בלבבך עלי אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלם נובזראדן והיו עוברים דרך שם יצתה על קברה ובקשה רחמים עליהם שנאמר (ירמיהו לא יד) קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם לשון רש"י...
Now I do not know the meaning thereof. Was Rachel buried outside of the Land? Forbid it! She died within the Land, and she was buried there, just as it says here in the parshah: Rachel died by me in the land of Canaan. And there in the narrative of her death it is still more clearly written, And Jacob came to Luz, which is in the land of Canaan — the same is Beth-el, and it is further stated, And they journeyed from Beth-el and there was still some way to come to Ephrath, and Rachel died on the way between Beth-el and Bethlehem Ephratha in the Land of Israel.
ואני. ר"ל ולא תאמר שמ"ש אלי הנני מפרך כוון על בנימין, או שהיה הבטחה שאני בעצמי אוליד עוד בנים, רק אח"כ גרם איזה חטא שנתבטלה ההבטחה. לז"א הלא בבאי מפדן מתה עלי תיכף בדרך אפרת, שהיה יום השני לאחר הבטחה בלוז ואז נולד בנימין, ומזה מבואר שלא כוון על בנימין, ולא שאוליד עוד שאז לא היה ראוי שתמות רחל, רק שיהיה הזרע ממנה:
...אלא הוא התנצלות וטעם על מה שאמר לו שנעקר שם שבט יוסף מאחוזה בפ״ע בארץ. ואמר שלמד זה מדאירע לרחל אמו סיבה פתאומית בקבורתה שמתה סמוך לבית לחם ולא הי׳ יכול להוליכה אפי׳ לבית לחם מחמת שהיתה חיה וא״א להשהות. וזה הי׳ נסבה מה׳ לדעת באחוזת נחלה לבניה. דזה כלל גדול דאחוזה בארץ וקבורה תליין זב״ז כדאי׳ בנדה דס״א משום שנא׳ לא תסיג גבול רעך וגו׳ בנחלתך אשר תנחל. מי שיש לו אחוזה בארץ יש לו נחלה... ומזה יש לשפוט שכמו שאחוזה המובחרת שאפשר להיות בא״י היא אחוזת שבטי יה שנקרא על שמם לדור דור. כך הקבורה המובחרת שאפשר להיות היא קבורת מערת המכפלה ומעשי אבות ואמהות סימן לבנים. ולאה שנקברה במערת המכפלה. הי׳ לכל בניה אחוזה על שמם אבל רחל שלא זכתה להקבר במערת המכפלה. מזה שפט יעקב דכשם שלא זכתה רחל לקבורה המובחרת כך לא יזכה אחד מבניה לנחלה המובחרת. ....אלא אות הוא על יוסף שלא תהיה האחוזה נקראת על שמו. אלא ע״ש אפרים ומנשה. ואע״ג דגם בלהה וזלפה לא נקברו במערת המכפלה. מ״מ הי׳ לבניהם אחוזת נחלה על שמם. משום דבלהה וזלפה לא נקראו אמהות כדאי׳ ברכות ט״ז ב׳ ואין מהן סימן לבניהם:
...בא לרמוז מה שדרשו רז"ל שעל פי הדבור קברה שם כדי שתהא עזרה לבניה כשיגלם נבוזראדן, והוא שאמר ירמיה הנביא (ירמיהו ל״א:ט״ו) קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה. ומפני זה האריך הכתוב ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם, כלומר בדרך שיעברו בה בניה, וכל זה היה דרך התנצלות ליוסף שלא יחר לו, אבל כונת יעקב שלא הוליכה שם כי יתבייש מאבותיו אם יקבור שתי אחיות ביחד. כן פי' הרמב"ן ז"ל.
וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃
וירא ישראל וגו'. קשה והלא י"ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם, ורז"ל אמרו (תנחומא) כי ראה בהם ראייה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים, וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב' בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו (ב') הנה בנך יוסף כאמור למעלה והבנים לא הכירם לזה שאול שאל עליהם מי אלה:
... אלא לומר בני המה. ומזה בא הדרש שנסתלק ממנו רוה״ק כפרש״י. אכן לפי הפשט. כאן החל יעקב להמשיך עליו רוה״ק ולברכה. שהרי עד כה דבר בבחינת יעקב כמש״כ לעיל. והנה כבר ביארנו לעיל כ״ז כ״ד שמץ דבר. שהרוצה להמשיך רוה״ק לברכה לאהבה עושה פעולות להרגיל אהבה להמתברך והרבה מועיל לזה הבטה בעין חודרת לאהבה. ועוד מועיל לזה הזכרת שם המתברך . ולכן כשרצה יעקב להעיר אהבה ביקש שיזכיר יוסף אותם בשמם:
וירא ישראל. מלבושי העברים היו משונים ממלבושי המצרים, ויוסף שהיה קרוב למלכות, וכן בניו היו לובשים כמלבושי שרי מצרים, וכמ"ש של בית ר"ג היו משנים מהלכתן משום כבוד מלכות, וע"כ תמה יעקב ואמר מי אלה, ויאמר יוסף בני הם, והם צדיקים ויראי יקוק, ומה שאתה רואה אותם משונים במלבושיהם מפני אשר נתן לי אלקים בזה, שנולדו בזה המקום והמקום והמצב מחייב זאת:
וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃
ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות. כדי להוסיף עוד אהבה ע״י הסתכלות יפה ע״כ עשה פעולות אחרות במשמוש ידים וברעיון שקוע בהם לאהבה:
וישלח ישראל את ימינו. ר"ל הנה בברכת כהנים כתיב וישא את ידיו והכתיב ידו דצריך לארמא ימינו על שמאלו כמ"ש בזהר, וא"כ אחר שהגיעו ידי עיקב זו תחת זו היה צריך שיניח תחלה את שמאלו על ראש מנשה ואח"כ את ימינו על ראש אפרים, והיתה יד הימין על יד השמאל, והוא לא כן עשה רק תחלה שלח את ימינו וישת על ראש אפרים ואח"כ נתן את שמאלו על ראש מנשה, וא"כ היתה יד השמאל למעלה מיד הימין עז"א שכל את ידיו כי מנשה הבכור, בזה השכיל ע"י ידיו להראות שיודע שמנשה הבכור, וע"כ הגם שיש לו טעם לברך את הבכור ביד שמאל ואת הצעיר בימין, בכ"ז הרים יד שמאל למעלה להורות שמנשה הוא הבכור ואינו מושך שפע ברכתו ע"י אפרים רק מצינור בפ"ע, וע"כ בא השמאל למעלה מן הימין:
או קרוב לזה למען יהיה שניהם שוים לקח את אפרים בימינו שיבא לשמאל ישראל ואת מנשה וכו'. למען יהיו ימין ושמאל בכל א' ויחדו יהיו תמים אך לא שוה לו כי למה שכפי הכנת יוסף תחול בם הברכה ע"כ הוכן אפרים יותר. שנלקח בימין יוסף ובמקום שהרגיש יותר הכנה שלח בו יד ימינו. וזהו וישלח ישראל את ימינו וכו'. וש"ת אם רצה להפליג בברכת אפרים. למה ירכיב ידיו דרך עקלתון וטוב טוב היה יעביר את אפרים לימינו ואת מנשה לשמאלו לז"א שכל את ידיו כו' לומר כי בעשותו כך שכל והחכי' את ידיו כי מנשה הבכור ולא נעלם ממנו ומהשכלה עשה מה שעשה כי להיותו בכור די לו שעל ראשו יד שמאל. ולא יגרע ג"כ שיהיה לצד שמאל ישראל באופן שהיה לכל א' ב' בחינות. אשר לצד שמאלו ימינו על ראשו ואשר השמאל על ראשו הוא בצד ימינו. ועל הדבר הב' שאמרנו שלמען יהיה להם כח לקבל ברכה מגדולת קדושת יעקב כיון לברך את יוסף למען יוכנו לקבל שפע הברכה בעצם למען על יד יוסף משתלשל בם ברכה גדולה זהו ויברך את יוסף והוא אומרו יברך את הנערים כי רבוי האת הוא על יוסף והנערים הם בניו שעל יד השתלשלות אביהם תגדל ברכתם:
שכל את ידיו כי מנשה הבכור. הוא מיותר. שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור. אבל יש בזה עומק וכונה. דבאמת לא הי׳ ליעקב לשכל את ידיו. אלא להפוך את מעמד הבנים. אבל באשר מנשה הבכור מש״ה הי׳ מכוין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל ורק את ידיו שכל שיהי׳ להיפך. וטעמו ש״ד שאע״ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומש״ה הי׳ במדבר ראש הדגל מכ״מ בפקודי דפ׳ פינחס הי׳ להיפך. ולא עוד אלא אפי׳ בפקודי דפ׳ במדבר כתוב בכל הדגלים והחונים עליו משא״כ במנשה כתיב ועליו מטה מנשה. כ״ז בא ללמדנו שלא הי׳ אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע. אבל בהליכות עולם הי׳ מנשה קודם וגדול מאפרים. מש״ה במנין הראשון בהר חורב שהי׳ שכינת עולם על ראשם וכל ההנהגה הית׳ למעלה מה״ט היה אפרים קודם. אבל בפקודי דערבות מואב בכניסתם לארץ שהי׳ כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובס׳ במדבר ודברים. מש״ה הי׳ מנשה קודם וע׳ מש״כ בס׳ במדבר בשנוי ועליו מטה מנשה. וזה הגיע משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה כמש״כ לעיל כ״ז י״ט. והנה היד משמשת את הראש והדעת. והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו ומש״ה אמרו חז״ל במליצתם ברא כרעא דאבוה. פי׳ הרגל טבע אביו שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל. מש״ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית. ושכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית. וע״ע בסמוך מקרא כ׳. וזהו שפי׳ הכתוב הטעם כי מנשה הבכור:
“The God in whose ways my fathers Abraham and Isaac walked,
The God who has been my shepherd from my birth to this day—
ויברך את יוסף ויאמר הטעם כי לברך את יוסף באהבתו אותו ברך את בניו ויגיד כי לא היה ליוסף זרע אחר והיתה כל ברכתו בברכת אלה הנערים או שיקראו שאר בניו על שם אחיהם ומברכתם יבורכו גם הם והוא הנכון בעיני...
In my opinion this latter interpretation is correct since the prophet Jacob said, And the children that were born (‘holad’to’) after them, shall be thine, and his word would not be in vain. However, Joseph did beget children after that, just as is the opinion of Onkelos, who translated: “And the children that you will beget after them.” And thus, asher holad’to is a past tense replacing a future, just as in the verse, Which I took out of the hand of the Amorite, and many additional verses besides. Even in line with the literal interpretation of Scripture it would appear that Joseph had children that he had begotten after his father came to him in Egypt. This is obvious from the fact that Jacob found it necessary to elaborate rather than say, “And now thy sons, Ephraim and Menasheh, who were born to thee, shall be mine as Reuben and Simeon, and the children that will be born shall be thine.” This is the reason why Scripture states, And unto Joseph were born two sons before the year of famine came, since after the famine additional children were born to him, but Scripture does not mention them as there is no need for us to know of them [since they were absorbed into the tribes of Ephraim and Menasheh].
ויברך את יוסף. לא ראינו ברכה ליוסף כאן. ורמב"ן פי' כי ברכת הבנים היא ברכת יוסף וכו'. ואין הדעת נוחה בזה כי למה לא יתברך יוסף עצמו בדברים הנוגעים אליו בפרטות. והנכון בעיני כי בתיבת ויברך רשם הכתוב כי בירך ליוסף שיהיה תמיד מבורך: עוד יתבאר על פי דבריהם שאמרו (ב"ר פ' ל"ט) שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב (שם פ' ס"א) ויעקב מסרו ליוסף, והוא אומרו ויברך וגו' פירוש מסר בידו מפתח הברכות:
יקרא הנביא אל אלקי אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה ועשה עמהם את הגדולות ואת הנוראות ויקרא לאלקי האמת אשר הוא רועה אותו מעודו ויתכן שיהיה הרועה אותי מגזרת רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כז י) כי במדה ההיא שלום ורעות והמלאך הגואל הוא העונה אותו בעת צרתו ושאמר לו אנכי האל בית אל (בראשית ל״א:י״ג) והוא שנאמר עליו (שמות כג כא) כי שמי בקרבו ולכך אמר בקרב הארץ והרי זה מבואר למשכיל...
It is possible that the word haro’eh (shepherd) — in the phrase, Who hath been my shepherd — is derived from the word rei’ah (friend), as in the verse, Thine own friend (‘rei’acha’), and thy father’s friend, forsake not, for in that attribute there is peace and friendship. Do not find difficulty with the expression, all my life unto this day, in connection with that which we have written on the verse, And he offered sacrifices unto the G-d of his father Isaac, for from his very inception He did indeed lead him in the true path, but His attribute of truth was not brought to bear upon him completely until he returned to the land of his ancestors as he was outside of the Land, and also because he was constrained to conduct himself in a crafty manner towards Laban, and that was not the path of truth.
ויברך את יוסף ויאמר האלקים אשר התהלכו אבתי. במדרש ר' יוחנן אמר לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו, ריש לקיש אמר לנשיא שהיה מהלך וזקנים לפניו, על דעתיה דר"י אנו צריכים לכבודו על דעתיה דר"ל הוא צריך לכבודנו, ר"ל שיש שני מיני הנהגות שיקוק מנהיג בהם את עולמו. א] הנהגה הטבעיית, שבה לא יביט על המעשים כי היא הנהגה קבועה תמידית. ב] הנהגה נסיית, שזה תביט על מעשי הדור וצדקתם ואין הקב"ה יכול להשפיע טוב וחסד ע"י הנהגה זו רק בעזר מעשה הצדיקים ולפי אתערותא דלתתא, ויעקב שהיה מקטין א"ע חשב שהנהגת אבותיו היה בענין השגחיי נסיי לפי הכנת מעשיהם, ועז"א האלקים אשר התהלכו אבתי לפניו, שבהנהגה זו צריך שהם ילכו לפניו ויכינו הורדת השפע הנסיית עפ"י מעשיהם הטובים, אמנם ההנהגה שנהג יקוק עמו חשב שהיא הנהגה לפי דרך הטבע, שבזה אמר האלקים הרעה אותי מעודי עד היום, שהנהגתו עמי נמישל כרועה הרועה את צאנו שאינו מביט על מעשיהם והכנתם, כן רעה אותי לתת לי פרנסתי כפי דרך הרגיל. ילפ"ז לא פליגי ר' יוחנן ור"ל, רק כל אחד מפרש חלק אחד מן הפסוק,...
ויברך את יוסף ויאמר. פתח בברכת יוסף ולא ברך כי אם הנערים. וע"ד הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף. וע"ד הקבלה יש בברכה הזאת רמז לכלל עשר ספירות, ...ומעתה אין לתמוה אם פתח יעקב בברכת יוסף וברך את הנערים, לפי שברכת הנערים היא הברכה ביוסף, במעלה ובפנימיות ענין יוסף. והנה לשון הכתובים נאות מאד על זה והוא מעיד עליו.
A careful analysis of the wording used by Yaakov in verses 15-17 will demonstrate that this blessing is essentially the same as the one he extended to Joseph in verses 22-26. In the latter blessing Yaakov spoke of מידי אביר יעקב, “from the hands of the mighty One of Yaakov,” as being the source which רעה אבן ישראל, “shepherded the stone of Yisrael.” The words ידי are a reference to the two hands supporting the throne of Solomon, the attributes גדולה and גבורה respectively; these attributes were earlier referred to by the words אברהם ויצחק; the expression אביר יעקב which refers to תפארת ישראל, the attribute which combines the attributes of Avraham and Yitzchak respectively, is called אביר יעקב, in verse 24. Proof that the Torah speaks of a unique attribute of Yaakov is the fact that you do not find the expression אביר אברהם or אביר יצחק anywhere in the Torah. In our prayers we call upon this attribute when we say עננו אביר יעקב “answer us O mighty One of Yaakov” in the Selichot during the days preceding Rosh Hashanah and Yom Kippur. This attribute occurs only in connection with either יעקב or ישראל. In verse 24 it appears in both forms as אביר יעקב and as רועה אבן ישראל The overall meaning of verse 24 is that the source of Yaakov’s spiritual strength also known as תפארת ישראל is אבן ישראל, another name for כנסת ישראל, the “spiritual concept of the people of Israel.” There is therefore no reason to be surprised that the Torah (Yaakov) describes the blessing of Joseph’s sons as the blessing of Joseph. Blessing the “fruit,” i.e. the product, is the most effective way of blessing the tree, the source.
ונבא אל הענין אמר הנה אלקים הוא אשר התהלכו אבותי לפניו שלא היו צריכים סעד לתומכם אך אני לא כן רק האלקים הוא הרועה אותי ומנהיגני ומסעדני לצדקי ע"כ גם שאני נתברכתי בשם אלקים. הנה כאשר גרעתי מדרגה א' מאבותי כן גם אלה יגרעו מדרגה א' ממני ולכן לא יזכו להתברך בשם אלקים המברך אותי. כ"א המלאך הגואל כו' יברך את הנערים. ועוד אני מברכם שיקרא בהם שמי ושם אבותי והוא כי הנה בהזכירו ית' רחמים לישראל נאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק כו'. והנה ארז"ל (ויקרא רבה פ' ל"ו) למה באברהם ויצחק כתיב אף ולא ביעקב מפני שאין אף ביעקב כי מטתו שלמה: .... אך וזכרתי את בריתי יעקב תחלה שמטתו שלמה ואין פתחון פה בו לעכב רחמים. ואז ע"י החילי בו גם בהזכיר אח"כ את יצחק שיש בו אף אזכור ולא יעכב שום קטרוג כי הלא קדם זכירת יעקב תחלה ומים רבים לא יוכלו לכבות. ואז גם מיצחק תרוחמו וגם את בריתי אברהם אח"כ אזכור וכו'. וגם שלא נפרש אף כרז"ל יאמר כי אחר הזכרת יעקב גם ברית יצחק תועיל וכן ברית אברהם וכן יהיה דעת רז"ל אלא מדאפקיה בלשון אף ולא אמר גם רמז העיכוב: ונבא אל הענין אמר יעקב הנני מברכם שבהקרא שמנו על הנערים האלו יתחילו משמי. וזהו ויקרא בהם שמי מתחלה שאין בי אף. ואח"כ ושם אבותי ועוד אברכם שיעדיפו שני אלה. בהזכרם לפני המקום מאשר ייעד הוא ית' כשיהיו עונות לכל כללות ישראל ויגלו. כי שם אחר יעקב מזכיר יצחק בהקרא שם אבותי על אפרים ומנשה לבדם. אחר הקרא שמי לא יתחילו אחרי מיצחק כ"א אברהם ויצחק שיהיה תחלה אברהם ואח"כ יצחק על ב' דברים כי אין חלאת ישמעאל לעכב הטובה כ"כ גדולה כשל עשו. כי בסוף עשה ישמעאל תשובה וגם כי חסד לאברהם ואח"כ מי שמתייחס אל הרוגז והדין תהיה זכירת זכותו אחר זכירת חסד. וזה אברהם ויצחק וגם וידגו לרוב כי תהיה להם בחינת רבוי הדגים. ולא מסבתם כי סבת רבוי הדגים הוא על היותם מכוסים מעיני הבריות. אך אלו ירבו בהיותם בקרב הארץ אשר שם עיני הכל בהם ומה גם למ"ש המתרגם בגו בני אנשא. וכן בגמ' (דברכות דף כ') ר' יוחנן היה שם עצמו במקום שהיה הכל מסתכלים בו באומרו שמזרעא דיוסף הוה. ושעור הכתוב וידגו לרוב שהוא על בחינת הרבוי. אך אלו יהיה בקרב הארץ הפך הדגים שהוא על כי אין רואם:
ויאמר האלקים וגו'. התחיל לעורר האהבה של הקדמונים כסדר תפלת י"ח שמתפללין שמתחילין בזכרון אבות ואמר האלקים אשר וגו' אברהם ויצחק והזכיר גם כן זכותו בהצנע ואמר האלקים הרועה אותי וכאן רמז זכותו על זה הדרך כי הוא יעקב היה מתהלך לרצונו יתברך כשה לפני רועה הרועה אותה, ואחר שסדר זכות אבות התחיל להתפלל המלאך וגו':
.ול"נ כי ע"כ צריכים אנו לומר כי ברכת יעקב את הנערים היתה אחר השתדל יוסף עמו לשום ימינו על ראש מנשה הבכור, כי מה יתן ומה יוסיף בהסירו את ימינו מעל ראש אפרים אחר הברכה אם כבר נעשה כן בשעת הברכה שהיא הזמן העיקרי אל היראת הגדולה לאחד על האחר, אלא ודאי שהשתדלות יוסף עם יעקב בשימת ימין על ראש הבכור היתה קודם הברכה, וכפי' הרשב"ם וירא יוסף כי ישית אביו וגו' ר"ל קודם שברכן ראה יוסף ששכל יעקב את ידיו אמר לא כן אבי, ופירוש ישית לשון עתיד ר"ל שבהורמת ידיו ובהושטתו אותם הכיר יוסף שרצונו להשית יד ימינו על ראש אפרים, לכן תמך את ידיו להסיר אותה מעל ראש הצעיר ולשומה על ראש הבכור ודבר דבריו אל יעקב, ויעקב השיב לו ידעתי בני ידעתי והיה כל זה לפני הברכה, א"כ שלשת הפסוקים וירא יוסף וגי' ויאמר יוסף וגו' וימאן אביו יגו' כל זה היה לפני הברכה, ואח"כ ברך את הנערים בברכה המתחלת האלקים אשר התהלכו וגו',...
וירא יוסף וכו'. הנה מתחלה חשב שכונת יעקב לבלתי השווה ברכתם רק לברך את אפרים ברכה יתירה על מנשה. כי ראה שהיה יותר מוכן וראוי מאחיו ושע"כ היה נותן ימינו על אפרים. ע"כ שתק ולא מיחה אך בראותו שהשוה מדתם ואמר יברך את הנערים שניהם בהשואה א' אז וירע בעיניו כי חשב שעלה על לב יעקב שרצה יוסף להכין יותר את מנשה הבכור ולקחו בימינו ובא לו לשמאל יעקב. ושע"כ נתן ימינו עליו ע"כ אמר לא כן אבי כי זה הבכור שלקחתי בשמאלי לשיבא לימינך....
וירע בעיניו אולי יוסף היה אוהב את מנשה יותר בעבור היותו בכור לכן חרה לו והנכון בעיני כי חשב שטעה אביו בהם ואם היתה ברכתו בבלי דעת לא תבא ברכתו עליהם כי איננה ברוח הקדש כראוי וכאשר אמר לו ידעתי בני ידעתי נתפייס:
(טז) הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכׇּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
Bless the lads.
In them may my name be recalled,
And the names of my fathers Abraham and Isaac,
And may they be teeming multitudes upon the earth.”
המלאך הגאל אתי מכל רע. שהנהגת יעקב שהיתה דומה כרועה ירעה צאנו כן היתה הנהגתו עפ"י הטבע לא בנסים גלוים, א"כ היתה ההנהגה ע"י מלאך ושליח מיקוק לא עפ"י ההשגחה הנסיית בעצמה שזה לא תהיה ע"י מלאך ושליח רק מיקוק בעצמו ובכבודו. יברך את הנערים, בשתי הנהגות אלה יברך את הנערים, שנגד הנהגה הטבעיית שהצליח בה יעקב אמר ויקרא בהם שמי, ונגד הנהגה הנסיית שבה הצליחו אבותיו אומר ויקרא בהם שם אבותי אברהם ויצחק, ור"ל כי את אפרים ברך בימין, שהימין מורה תמיד על הנהגה הנסיית שימין יקוק עושה חיל למעלה מדרך הטבע, ואת מנשה ברך ביד שמאל שמורה על הנהגה הטבעיית המתיחסת לשמאל, אמר ששני הברכות ושני ההנהגות האלה יהיו בם לטובה עד שידגו לרוב:
המלאך הגואל אותי מכל רע יברך. צוה שהמלאך הגואל אותי יברך את הנערים אם אינם ראוים לברכתך בלתי אמצעי:
המלאך הגואל וגו'. פירוש מאמר יקוק אשר יצו יקוק את ידידיו אליו יקרא שם מלאך כי קול יקוק חוצב להבות אש. והוא כוונתו באומרו המלאך וגו' פירוש שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם: ויקרא בהם שמי וגו'. פירוש שיהיו בהדרגת שלשה אבות וכשם שאין אדם בעולם יכול לנתק או לקלקל באחד מג' אבות ואין צריך לומר בכולן יחד כמו כן הם: עוד ירצה לשון יקר וגדולה פירוש שיגיע באמצעותם יקר לשם אבות, והוא על דרך אומרו (משלי כ״ג:כ״ד) גיל יגיל אבי צדיק וכן הוא אומר (שם י"ז) עטרת זקנים בני בנים, וזה יהיה באמצעות הכנתם ההגונה ודרכם הישר עד שיגיע יקר לאבות אבותם: עוד ירמוז כי יהיה להם חיבוב הזכרת שמם לפני יקוק כחיבוב הזכרת שם אברהם יצחק ויעקב, וכמו כן תמצא שאמר הנביא (ירמיהו ל״א:כ׳) הבן יקיר לי אפרים וגו' כי מדי דברי בו וגו', הרי כי שמו של אפרים נתייקר בעיני יקוק ומזכירו בחשק וחבה יתירה: וידגו לרוב וגו'. הכוונה על דרך מה שפירשתי בפ' בראשית בפסוק (א' כ"ב) ויברך אותם וגו' האמור בדגים כי הוצרך יקוק לברכם לצד שמקום דירתם הוא נגדיי בקצה האחרון לבחינת הלידה לזה הגדיל בהם כח המוליד להוליד אפילו במים, וכאן אמר יעקב שידגו כדגים בריבוי הלידה ויהיה להם גדר זה בארץ, וכפי זה תהיה ברכתם גדולה מברכת הדגים להיותם במים והבן..... ויש דרשה בזה (ברכות נה:) שהמשילם לדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכפי זה אומרו בקרב הארץ פירוש הגם שיהיו בקרב הארץ, ובזה הם בגדר עליון מהדגים:
ויקרא בהם שמי ושם אבותי. שיקרא להם כל מה שמורה עליו שמי ושם אבותי, 1-כי שם ישראל ע״ש כי שרית עם אלקים ואנשים, כך יהיה צדיק מושל ביראת יקוק,2- ויעקב ע״ש עקב רב טוב הצפון לצדיקים, כי תמיד ראשיתם מצער ואחריתם ישגא מאד,3- ואברהם ע״ש אב המון גוים כך יהיו ראש לכל האומות, 4- ויצחק תרגומו וחדי, כך תהיה תמיד השמחה במעונם.
וידגו לרוב בקרב הארץ. היה לו לומר בארץ, מהו בקרב הארץ, ונראה לפרש על דרך שארז״ל (סוטה יא:) שהיו המצרים חורשים על גבם ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע כו' ואח״כ חוזרין ומבצבצים והולכים לביתם עדרים עדרים וכו', ולפי זה היו פרים ורבים בקרב הארץ ממש, כי לא לחנם נעשה להם נס זה שהיו נבלעים בקרקע, ודאי לכדי שלא תשלוט בהם עין הרע של המצרים, ע״כ נתכסו בקרקע כדגים המכוסים במים, ובסיבת היותם בקרב הארץ ממש נעשו רבים כדגים, כי לא שלטה בהם עינא בישא, וע״ז נאמר ותמלא הארץ אותם.
ביום ההוא. אלו כתיב ויברכם לאמר או אפי׳ כתיב ויברכם ביום הזה. הייתי אומר דברכה של בך יברך וגו׳ שייך לברכה הקודמת המתחלת האלקים אשר וגו׳ ונמשכת אחריה. ובאמת אינו כן דברכה הקודמת חלה על יהושע וגדעון בעת שהנהיגו את דורם. וברכה זו של בך וגו׳ הוא על מנשה ואפרים עצמם שיהיו נזכרים לברכה. מש״ה כתיב ביום ההוא דמשמעו בכ״מ ביום אחר מן המדובר רק באותו יום שהגיע לכך כמ״ש בס׳ שמות ה׳ ו׳. וכן כאן לא אותו היום דוקא אלא ביום ההוא. מתי שבא יום לברך.
...ולהפיס דעת יוסף התורה מעידה כי כן הוא. שעל כשרותו נתן לו הגדולה ולא שקרה מקרה שחשב יעקב שהיה מנשה לשמאל שבא לו מימין יוסף. והראיה כי על כשרותו נעשה לו היתרון הזה ולא שקרה מקרה כי הלא ויברכם ביום ההוא לאמר כי זולת הברכה הקודמת שהוא על העתיד. גם ברכם ברכה אחרת שאינה על העתיד' רק ביום ההוא לאמר שמהיום ההוא תאמר בשווי א'. וגם בשם אלקים ולא בשם מלאך והיא בך יברך ישראל לאמר כי כשיברך איש את בנו או את ידידו. שיאמר לו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. ובאותה הברכה לא היה לא ימין ולא שמאל. ואדרבה יחדם לו' בך כאלו שניהם א' ולא אמר בכם כי להשוותם כיוון. ועל כל זה וישם את אפרים לפני מנשה שלא אמר ישימך אלקים כמנשה וכאפרים. ועם היות כי כמברך מי יודע אם יאמר מנשה תחלה או אפרים ועכ"ז יעקב הזכיר תחלה את אפרים עם היות כוונתו עתה להשוותם. לכן הוי או' כי אין זה בבחירת יעקב כ"א שעל כשרותו ותורתו של אפרים מיקוק יצא הדבר לשים בפיו של יעקב. והקדימו תמיד למנשה ומזה יוקח ראיה אל הקודם שע"כ נתן עליו יד ימינו והגדילו:
וישם את אפרים לפני מנשה. הוסיף המקרא ללמדנו עוד מלשון יעקב אבינו. שמלבד שכבר ידענו ממנו שבענין רוחני אפרים קודם וע״כ קדם בדגלי מדבר ובחנוכת המזבח. ובהליכות העולם מנשה קודם. וע״כ קדם בפקודים בפ׳ פינחס בכניסתם לארץ כמש״כ לעיל. אבל עדיין לא ידענו למי ראוי להקדים בשם. והי׳ אפשר לחשוב שד״א קדמה לתורה וכמו זבולן נזכר קודם ליששכר. ה״נ ראוי להקדים זכרון מנשה קודם לאפרים. ע״ז בא הכתוב להגיד שיעקב שם את זכר אפרים לפני זכרון מנשה. ללמדנו שראוי להקדים כבוד התורה לפני גדולת הנהגה. והוא בכלל כבוד התורה ומעלת נפש ישראל ביחוד. ואינו דומה לזבולן ויששכר. שזבולן הי׳ הגורם לתורה של יששכר. וה״ז כמו דתנן שמעון אחי עזרי׳ שהוא נתלה במי שגרם גדולתו בתורה. משא״כ מנשה ואפרים שלא הי׳ כן. וכך הדין לדור דור:
בפסוק (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. יש להתבונן דהנה הגם שבירכם וחילקם לב' שבטים כראובן ושמעון, למה יברכו ישראל את בניהם רק בהם, ולא יאמרו ישימך אלקים כראובן ושמעון ושאר שבטי ישורון, ומהו היתרון בהם. ועוד למה לא אמר לעיל בברכתם אחר פסוק (בראשית מח טז) המלאך הגואל וכו', והמתין בברכה הלזו עד ששם את אפרים לפני מנשה. והנראה דהנה ידוע כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ועשרת הדברות כלולים בדיבור האחרון הוא לא תחמוד וכו' וכל אשר לרעך (שמות כ יז), והוא להתרצות בגזירותיו ית' אשר מנע ממנו הטוב ההוא הניתן לחבירו, ולחשוב כי הוא ית' הוא לבדו היודע הטוב והנאות לכל אדם ולא יקנא את חבירו, וכבר ידעת שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם. ובהקדם עוד זאת ידוע כי התאוה והכבוד מוציאין גם כן את האדם וכו', (כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו'), והוא כאשר ישפיע הש"י טובה אל האדם, לא יבקש בזה תאוה וכבוד ויבא להתגאות על חבירו בזאת הטובה, רק אדרבא יכנע לפני בוראו ויחשוב כי הוא מצד החסד מבוראו עליו. והנה יעקב אבינו כאשר שם את אפרים לפני מנשה, ראה באפרים שלא נתגאה בטובה רק אדרבא וכו' וכנ"ל, וראה במנשה שלא נתקנא באפרים, על כן בירכם בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים מבלי גאות, וכמנשה מבלי קנאה על טובת חבירו, והבן כי קצרתי:
Divrei Yechezkel
What was the essential argument between Yakov & Yosef
Nesivos Sholom