יְשִׂימְךָ אֱלהיִם כְּאֶפְרַיְם וְכִמְנַשֶּׁה.יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ
יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ
יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלום
Siddur, Blessing for the boys
May you be like Ephraim and Menashe.
May God bless you and guard you.
May the light of God shine upon you, and may God be gracious to you.
May the presence of God be with you and give you peace.
נוהגים העולם שהאב מברך את הבן וכן הרב את תלמידו ביום הקדוש הזה , לפי שצינורי הברכות פתוחים בו, ואל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. גם יש טעם אחר, לפי שדרך האב שכועס על בנו ומקללו כל ימי השבוע, וכן הרב על תלמידיו, ולכך מקדים לברכו בתחילת השבוע ומשברכו לא יכול לקללו עוד, על דרך 'וברך ולא אשיבנה
Rabbi Chaim ben Betzalel of Prague, Sefer HaChaim
וזה שברכם בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, שכל הברכות שירצה אחד מישראל בלרך את חבירו שהוא המשכת הדעת הקדוש הנ"ל שהוא עיקר הברכה, כל הברכות יהיו כלולים במה שיברכו ישימך אלקים כאפרים וכמנשה שהם בחי' הארת הדעת של בן ותלמיד שהם כלל הדעת הקדוש שהוא כלל כל הברכות כולם כנ"ל:
יְשִׂימֵךְ אֱלהיִם כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה.
Siddur, Blessing for the boys
May you be like Sarah, Rebecca, Rachel, and Leah.
בפסוק (בראשית מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. יש להתבונן דהנה הגם שבירכם וחילקם לב' שבטים כראובן ושמעון, למה יברכו ישראל את בניהם רק בהם, ולא יאמרו ישימך אלקים כראובן ושמעון ושאר שבטי ישורון, ומהו היתרון בהם. ועוד למה לא אמר לעיל בברכתם אחר פסוק (בראשית מח טז) המלאך הגואל וכו', והמתין בברכה הלזו עד ששם את אפרים לפני מנשה.
ויקרא יוסף. ע"כ קרא שם הבכור מנשה, כדואג על שנשה את עמלו ובית אביו ומצטער ע"ז, ושם השני קרא אפרים, להורות כי הפרהו ה' רק בארץ עניו, שהעוני גרם את גדולתו:
ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש הוא הרשב"י ואנשי סודו (ליקוטי תורה מקץ) שאמרו כי טעם הגליות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה וכי במצרים להיותה מלאה גלולים ושם תוקף הטומאה שם הוא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה יהיה בקרבה חלקי הקדושה, וזה היה מיום שחטא אדם הראשון שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה, ועיני כל ישראל על זה בכל הגליות ובפרט בגלות מצרים, והוסיפו לומר ז"ל (שם וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים ואליו אמר משה נביא ה' (דברים ד' ח') ומי גוי גדול וגו', ולזה עצמו יכוין ה' בדברו עם יעקב טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים וצריך הוא להוציאו משם, וזולת ירידת יעקב אין תקוה לזה כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם מה שאין זולתו יכול עשוהו. ולזה תמצא שאמרו ז"ל (ב"ר פ' ע"ט) שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס' ריבוא יוצאי חלציו, ואותם ס' ריבוא נתענו שם אחר כך ונצרפו בכור הברזל בעוני מצרים ויצאו מזוקקים, וממוצא דבר הרגיש יעקב כי רצונו יתברך לשבת שם יעקב ובהבטחת כי לא יירא מעבור עליו שעבוד ועינוי, ועודנו בצער קבורת הארץ לזה אמר אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך וגו':
יעקב מאריך מאוד בלשונו: 'ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי'. ולכאורה מה ההדגשה 'הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה'? אלא זה הטעם לעומק הקשר בין יעקב לנכדיו: היות שהם נולדו במצרים ויותר מזה: 'עד בואי אליך מצרימה' - לכן 'לי הם'. בכך שהם גדלו בארץ מצרים ובסביבה רחוקה מיעקב ובכל זאת גדלו כראוי לנכדי יעקב – בכך מתבטאת שלימותו האמיתית של יעקב עצמו.
Lubavicher Rebbe, Likutei Sichot 15/435
“When grandparents enter the door, discipline flies out the window.
Ogden Nash
“The God in whose ways my fathers Abraham and Isaac walked,
The God who has been my shepherd from my birth to this day— (16) The Angel who has redeemed me from all harm—
Bless the lads.
In them may my name be recalled,
And the names of my fathers Abraham and Isaac,
And may they be teeming multitudes upon the earth.” (17) When Joseph saw that his father was placing his right hand on Ephraim’s head, he thought it wrong; so he took hold of his father’s hand to move it from Ephraim’s head to Manasseh’s. (18) “Not so, Father,” Joseph said to his father, “for the other is the first-born; place your right hand on his head.” (19) But his father objected, saying, “I know, my son, I know. He too shall become a people, and he too shall be great. Yet his younger brother shall be greater than he, and his offspring shall be plentiful enough for nations.” (20) So he blessed them that day, saying, “By you shall Israel invoke blessings, saying: God make you like Ephraim and Manasseh.” Thus he put Ephraim before Manasseh.
כי ישית - קודם שיברכם וראה יוסף ששיכל את ידיו, ויאמר יוסף לאביו לא כן אבי. אין לפרש ולומר לא יפה אתה עושה, הלא היה לו לשאול לאביו מדוע אתה עושה כן, אלא כך אמר יוסף ליעקב: לא כך סדורים הבנים כמו שאתה סבור שלא דקדקתי להביאם בסדר לפי ימינך ושמאלך לתת הבכור לימינך והצעיר לשמאלך, אלא בימיני לקחתי הבכור והצעיר בשמאלי, לכך אתה מעקם ידיך להבאתי להסיר אותה מעל ראש אפרים כדי לשימה על ראש מנשה.
ידעתי בני ידעתי. שֶׁהוּא הַבְּכוֹר:
גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. שֶׁעָתִיד גִּדְעוֹן לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה נֵס עַל יָדוֹ:
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. שֶׁעָתִיד יְהוֹשֻׁעַ לָצֵאת מִמֶּנּוּ, שֶׁיַּנְחִיל אֶת הָאָרֶץ וִילַמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל:
ידעתי בני ידעתי I KNOW IT, MY SON, I KNOW that he is the first-born.
גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל HE ALSO SHALL BECOME A PEOPLE, AND HE ALSO SHALL BE GREAT, for of him will be born Gideon through whom the Holy One, blessed be He, will perform a miracle (See Midrash Tanchuma, Vayechi 6).
ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו BUT TRULY HIS YOUNGER BROTHER SHALL BE GREATER THAN HE — for of him will be born Joshua who will make Israel inherit the land of Canaan and will instruct them in the Torah (Midrash Tanchuma, Vayechi 6).
אז אמר לו לא כן אבי להזכירו כמתמיה ואו' לא כן אבי. כלו' האם לא כן היה אבי במה שאתה אבי ששמת קנאה ביני הצעיר ובין אחי בקנאת כתונת הפסים ולמה תשים קנאה בין בני כי זה הבכור לפחות שים ימינך עתה על ראשו באופן יהיו תמים כי עד כה שמת אותה על אפרים עוד מעט תשימנה על מנשה ובזה אומרו אבי איני מיותר:
ועוד אפשר לומר כי לכונה אחרת קבעתו תורה עשירי כלומר אחרון מפני שהוא שקול כנגד כל דברות שכל מי שלא נזהר מן החמדה לסוף הוא נכשל ועובר על כולם, שמתוך החמדה יבא לידי גנבה הרי הוא עובר על לא תגנוב, וכשיתבעוהו לדין יכפור וישבע לשקר הרי שעובר על לא תשא, ולפעמים שיגנוב בשבת הרי שהוא עובר על זכור, ואם הוא מתירא שמא יהרגוהו על הגנבה ילך וישתמד הרי שעבר על לא יהיה לך
Rabbeinu, Bachya, Kad HaKemach, Chemda 1
והנראה דהנה ידוע כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ועשרת הדברות כלולים בדיבור האחרון הוא לא תחמוד וכו' וכל אשר לרעך (שמות כ יז), והוא להתרצות בגזירותיו ית' אשר מנע ממנו הטוב ההוא הניתן לחבירו, ולחשוב כי הוא ית' הוא לבדו היודע הטוב והנאות לכל אדם ולא יקנא את חבירו, וכבר ידעת שהקנאה מוציאה את האדם מן העולם. ובהקדם עוד זאת ידוע כי התאוה והכבוד מוציאין גם כן את האדם וכו', (כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ד מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין וכו'), והוא כאשר ישפיע הש"י טובה אל האדם, לא יבקש בזה תאוה וכבוד ויבא להתגאות על חבירו בזאת הטובה, רק אדרבא יכנע לפני בוראו ויחשוב כי הוא מצד החסד מבוראו עליו. והנה יעקב אבינו כאשר שם את אפרים לפני מנשה, ראה באפרים שלא נתגאה בטובה רק אדרבא וכו' וכנ"ל, וראה במנשה שלא נתקנא באפרים, על כן בירכם בך יברך ישראל ישימך אלקים כאפרים מבלי גאות, וכמנשה מבלי קנאה על טובת חבירו, והבן כי קצרתי:
השמות 'מנשה ואפרים' מסמלים את הטלטלה הרגשית בה חי יוסף. השם 'מנשה' מזכיר שהוא נמצא במקום שקורע אותו ומשכיח ממנו את בית אביו, מה שעורר בו את הגעגוע להיות שם, בבית אביו. 'אפרים', לעומת זאת, מסמל את השבח וההודאה על העילוי והייתרון שהגיע אליו כאן במצרים. והנה, מנשה הוא הבכור, שכן בסדר העבודה בפועל, מנשה בא לפני אפרים. לפני שפועלים בארץ עניי - עשה טוב, מוכרחים לוודא שלא מושפעים מחושך הגלות – סור מרע, על ידי שמתקשרים תמידית עם 'בית אבי'. ואולם היעד והכוונה של הירידה הוא העלייה שאחריה, אפרים. ולכן בברכת יעקב שהיא נתינת הכוח מלמעלה, אפרים הוא חשוב יותר והוא קודם למנשה.
Lubavicher Rebbe, Likutei Sichot 15/433
:כשם שישנם גבולות בזמנים של בוקר וערב, וכאשר כל אחד מהם
עושה תפקידו שנקבע לו נעשה משניהם יחד "יום אחד " – כך בנוגע לתפקיד של כל נברא, תכלית
ושלמות הבריאה היא בכך שכל נברא עושה את התפקיד שנועד לו לפי ההגדה וההגבלה שלו.
Rabbi Menachem-Mendel Shneerson, Likutei Sichot 18/204
וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, [אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲבֵרוֹ עוֹמֵד שָׁם, וְלֹא הִגִּיעַ לוֹ בֹּשֶׁת, וְלֹא בִּיְשׁוֹ אֶלָּא עָרַךְ מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים וְחָכְמָתוֹ, לְמוּל מַעֲשֵׂה חֲבֵרוֹ, אוֹ חָכְמָתוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מִכְּלָלוֹ, שֶׁהוּא מְכֻבָּד וַחֲבֵרוֹ בָּזוּי], אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא [עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה] (רמב"ם הל' תשובה פ"ד ה"ד).
The person who glorifies himself in his neighbor's shame, even though his neighbor is not present and the humiliation has not reached him, and even if he has not actually insulted him, but only compared his own good deeds and his own wisdom with the good deeds or wisdom of his neighbor, so that from his statement he will be rated an honorable man and his neighbor as a despicable person, [this person] has no share in the World to Come unless he repents with perfect repentance.
“Comparison is the thief of joy.”
Theodore Roosevelt
(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, ... אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא.
(1) Ben Zoma said:... Who is rich? He who rejoices in his lot, as it is said: “You shall enjoy the fruit of your labors, you shall be happy and you shall prosper” (Psalms 128:2) “You shall be happy” in this world, “and you shall prosper” in the world to come.
