תוכן עניינים
- תשובה
- מקורות
חשוון תשפ"ב
שאלה
הדחתי במדיח כלים בשרי את כוסות הזכוכית החלביות, יחד עם כלים בשריים מלוכלכים. מה דין הכוסות?
תשובה מאת הרבנית חניטל אופן
הדיון מתחלק לשלושה חלקים עיקריים:
● המעמד ההלכתי של כלי זכוכית
● האם הטעם הנפלט מכלי בשר יכול להטריף כלי חלב (נ”ט בר נ”ט)
● האם שאריות הבשר שדבוקות לכלים יכולות להטריף (ביטול בשישים ופגימת הסבון)
דין כלי זכוכית
על אף קדמותה של הזכוכית, ממקורות היהדות נראה שהשימוש בה לכלי אכילה החל בתקופת בית שני. אז גזרו חז”ל עליהם טומאה (תלמוד בבלי שבת יד ע”ב), וחייבום בטבילה בקנייתם מנוכרי כדין כלי מתכת בגלל הדמיון בדרך ייצורם. אולם לעניין תכונת הבליעה שלהם נאמר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק מא): “שלשה דברים [נאמרו] בכלי זכוכית… אינו בולע ואינו פולט”.
למעשה מצאנו בראשונים שלוש שיטות:
שיטה א
הר”ן (פסחים ח ע”ב בדפי הרי”ף ד”ה “כי”) נסמך על דברי אבות דרבי נתן לעניין בליעת איסורי אכילה ומבאר שאי-הבליעה של הזכוכית נובע מהיותה חלקה. וכן סוברים הראבי”ה (סימן תסד), הסמ”ג (לאוין קמא), הרא”ש (כל שעה סימן ח) והרשב”א (ח”א סי’ רלג) שעל פי דבריהם שכלי זכוכית לא בולעיםו, ממילא ניתן להשמש באותם כלי זכוכית לבשר ולחלב.
אי-הבליעה בחומר חלק (“שיע”) מופיעה בתלמוד הבבלי מסכת פסחים (דף עד ע”ב) לגבי לב שבושל עם הדם האגור בו – שאינו בולע. (בדף ל ע”ב ישנו דיון לגבי בליעתם של “מאני דקוניא” – כלי חרס מצופים בזיגוג).
שיטה ב
אולם הב”י מבין מתוך דברי התוס’ (פסחים עד ע”ב ד”ה “שאני לב”) מחלקים בין בליעת דם ובין בליעת שומן שדרכו לפעפע, ואף מביאים בשם ר’ תם שטענה זו נדחתה במסקנת הסוגיה. זו לא מסקנה הכרחית מדבריהם הרי התוס’ כתבו שלגבי לב לא אומרים שהוא לא בולע שמנונית איסור האם הם דוחים לגמרי את העיקרון של ‘שיע’? אולי הם מקבלים את זה ביחס לכלי זכוכית כמו שאולי משמע מהסוגיה של מאני דקוניא.
יתירה מזו, בהגהות מיימוניות (הלכות הגעלה) והמרדכי (פסחים פ”ב רמז תקעד) מביאים בשם ר’ יחיאל כי כוסות זכוכית אינם ניתנות להכשרה לפסח ע”י עירוי, משום שהזכוכית דינה כחרס, הבולע ואינו פולט (כאמור בבבלי פסחים דף ל ע”ב) – משום ששניהם מיוצרים מן החול. (הוא מחמיר בזה גם כשבלעו בצונן, משום ש”כבוש כמבושל דמי”, ושרייה במים למשך 24 שעות נחשבתמלכבישה). באשר לאמור באבות דרבי נתן שזכוכית אינה בולעת – ייתכן שאותם ראשונים לא גרסו זאת. ואכן במהד’ שכטר לאבות דר”נ מוצגות שתי נוסחאות מכתבי יד, כשרק באחת מהן מופיעה הקביעה שכלי זכוכית אינם בולעים.
שיטה ג
יש ראשונים שסוברים שכלי זכוכית אמנם בולעים, אך הם גם פולטים את בליעתם. כך משמע מבעל העיטור (שער א – הכשר הבשר דף יד טור ג) שכתב שיש להם היתר בהגעלה ג’ פעמים, כדין כלי חרס, שגם הם ניתרים בהגעלת ג’ פעמים.
מאידך, מדברי הרמב”ם (הל’ מאכלות אסורות יז, ג) ניתן לדייק שדינם של כלי זכוכית ככלי מתכות, ולכן מועילה להם הגעלה (אפילו אחת). וכן כתבו האו”ז (חלק ב – הלכות פסחים סימן רנו), שיבולי הלקט (סדר פסח סימן רז) והרא”ה (מסכת ע”ז דף עח ע”ב).
להלכה פסק השו”ע (או”ח תנא סעיף כו) שכלי זכוכית אינם בולעים ולכן אפשר להכשירם לפסח ע”י שטיפה בלבד, ואילו הרמ”א (שם) החמיר וכתב שהמנהג הוא שלא להכשירם אפילו ע”י הגעלה.
אולם חומרת הרמ”א אינה חד משמעית, שכן בדרכי משה (שם) הוא אמנם מעיד על המנהג שלא להגעיל כלי זכוכית, אולם הוא מביא שם את דעות המתירים וכותב שבדיעבד אפשר לסמוך על דעתם. בביאור דבריו נחלקו האחרים: לדעת המגן אברהם (או”ח תנא סקמ”ט) ההיתר בדיעבד הוא לסמוך על כך שהגעלה מועילה לכלי זכוכית [כדעת הרמב”ם] ולכן אם הגעילו אותם ובישלו בהם לפסח אין המאכל נאסר, ואילו הט”ז (סק”ל) הבין שההיתר בדיעבד הוא שאפילו אם לא הוגעלו אינם אוסרים את המתבשל בהם (כאשר הם נקיים), וכדעת המחבר וראשוני ספרד שדי בשטיפה. המשנה ברורה (ס”ק קנה; ובשער הציון ס”ק קצו) הכריע כדעת המג”א.
יש לציין כי מנהג אשכנז שלא להגעיל כלי זכוכית לפסח אינו מתייחס למעמד הכלי בדיעבד, שכן לאחר הפסח הכלי חוזר שוב להיתרו. ולכן הדיון בין המג”א לט”ז הוא בנוגע לדין המאכל שבושל בתוכו, שאם לא נתירו הרי שיאסר באכילה. ולכן הדיון לגביו הוא על דיעבד. ואכן המשנה ברורה (ס”ק קנו) כתב בשם החיי אדם שאם אין לו כלים אחרים לפסח יכול להכשיר בעירוי ג’ ימים, שכן אז זהו מצב של דיעבד.
לאור זאת כאשר הדיון הוא על כוסות חלביים שבושלו עם בשר, הרי שאם לא נתיר להגעילם הם ייאסרו לעולם מלשמש לייעודם. ולכן נראה בבירור שלהלכה מותר להגעילם. וכן פסק ערוך השולחן (יו”ד קכא כז) להתיר כלי זכוכית שנטרפו ע”י הגעלתם שלש פעמים, כדעת העיטור. ומאחרונים רבים משמע שדי בהגעלה פעם אחת. כך מסיק ה”מנחת יצחק” (אורח חיים ח”א סי’ פו) וה”משנה הלכות” (ח”ט סי’ קסח), שו”ת תשובות והנהגות (א תלב), שדי חמד (אסיפת דינים ה כט) בשם ספר קהל יהודה. וכן פסק הבן איש חי (שנה ראשונה צו אות יד), וכן נהגו בבבגדד ובקהילות במרוקו, וכן פסק הרב מרדכי אליהו (הלכות חגים פ”ה סעי’ נב-נח).
בעקבות כך כתב הרב מלמד בפניני הלכה (כשרות ב פרק לב כללי הכשרה) שזהו מנהג רוב ישראל להכשירם בהגעלה, (כיום בכלי זכוכית רבים אין את החשש של הרמ”א שלא יגעיל היטב משום שישנם כלי זכוכית אשר עומדים אף בחום גבוה)
לאור השיטה אשר מתירה להכשיר כלי זכוכית ע”י הגעלה, יש לציין כי בנוגע לכלי דורלקס ופיירקס, אשר מכילים גם מתכות, יש הסוברים שאף לשיטת השו”ע חובה להגעילם מעיקר הדין. ראו: ציץ אליעזר (ח, כ. ט, כו). אמנם הרב עובדיה סובר כי אין הבדל הלכתי במעמדם של כלי פיירקס וכלי זכוית רגילים, וניתן להשתמש בשני סוגי הכלים הן לבשר והן לחלב ( יבי”א או”ח ח”ד סי’ מא. יו”ד ח”ד סי’ ה. יחו”ד ח”א סי’ ו).
כלי בשר וכלי חלב [נקיים] שבושלו יחד במים
בתהליך הניקוי במדיח מותזים על כל הכלים אשר במדיח יחד מים רותחים. על מנת להכריע בדין כלי זכוכית שהיו במדיח, יש לבאר תחילה מה הדין בכלי מתכת שהיו בו. לשם דיון זה נתעלם כעת משאריות המזון והלכלוך הדבוק לכלים, שעליהם נדון בהמשך.
בתלמוד הבבלי (חולין דף קיא ע”ב) נאמר כי במידה ובישלו דגים בכלי בשרי (דגים שעלו בקערה), ניתן לאכול אותם עם מאכל חלבי (כותח). המושג העולה מסוגיה זו הינו “נותן טעם בן נותן טעם”. כלומר, הדגים לא ממש התבשלו עם הבשר אלא רק קיבלו את טעמו מפליטת דפנות הסיר, וטעם זה היוצא מן הדגים איננו אוסר את אכילתם עם מאכל חלבי.
אולם המקרה שלנו שונה, משום שאין מדובר בשתי נתינות טעם בזה אחר זה, אלא כלי החלב וכלי הבשר נותנים בו זמנית את הטעם שלהם אל תוך מאכל פרווה (המים).
הב”י מביא מחלוקת ראשונים בנידון (יורה שהתבשלו בה כלי חלב וכלי בשר כאחד):
ספר התרומה סימן סא, סמ”ג (לאוין קמ וקמא נג:), הסמ”ק (סו”ס ריג בהג”ה אות ט) ושערי דורא (סי’ נז). אוסרים. ואילו הר”ן (מא. ד”ה ראשון) בשם הרמב”ן (מהד’ ריכמן חי’ חולין קיא:), הרשב”א (תוה”א ב”ג ש”ד פו) והרא”ש (פכ”ה סי’ כט) – מתירים.
השו”ע (יו”ד צה ג) פוסק כמתירים (וכאמור, בתנאי שאין כאן שאריות בעין). והרמ”א שם מחמיר כאשר שני הכלים – החלבי והבשרי – הנם בני יומם.
נותן טעם לפגם
בסעיף הבא (ד) השו”ע מתיר באותה יורה אף אם היה שומן דבוק בכלים במידה והיה “אפר” במים. האפר מאפשר להכניס את המושג: “נותן טעם לפגם” אשר מבטל את האיסור. אמנם הש”ך (סקכ”א) והט”ז (סקט”ו) תמהו על כך, וחלקו על המחבר, אולם ניתן לומר שבמקרה של בדיעבד יהיה ניתן לסמוך על השו”ע (והמקרה הנידון הינו בדיעבד). יתירה מכך בדרכי תשובה (צה,ד) הביא את דברי יד-יהודה (בפירוש הארוך ס”ק לג; ובפירוש הקצר ס”ק לז) אשר טוען כי ה”בורית” (סבון) בודאי נותנת טעם לפגם, וכן פסק החזו”א (כ”ג סק”א). פשוט הוא שהחומרים אשר משתמשים בהם במדיח הינם חזקים עד מאד, והם בודאי נותנים טעם לפגם, וכן פסק הרב עובדיה אשר טוען כח במקרה של מדיח כל מטרת נתינת הסבון בינה לשם נתלפ”ג (יביע אומר יו”ד חלק י סימן ד)
עירוי
כאשר מדובר על עירוי מים רותחים מכלי פרווה על כלי חלב וכלי בשר כאחד, ולא על בישולם כאחד בתוך יורה גדולה, לדעת הרמ”א שם יש להתיר בדיעבד, משום שעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה ולא חוששים לזה בנ”ט בר נ”ט.
במדיח כלים המים מורתחים במיכל תחתי ומוזרקים משם במשאבה אל הכלים. ויש צד לומר שמדובר בעירוי מכלי ראשון (כך נראה שהבין הרב עובדיה יוסף, כפי שמביא בשמו הרב יצחק יוסף בנו בספר “אוצר הדינים לאשה ולבת” סימן ל סעיף טו). . מאידך ניתן לראות את כל המדיח כולו ככלי אחד גדול שהמים מתבשלים בתוכו, ואז אין כאן עירוי אלא בישול של ממש.
יש לציין שהרמ”א מרחיב את היתרו גם כאשר ישנו שומן על הכלי, אולם הש”ך (ס”ק כ) והפמ”ג (מש”ז כ) ועוד אחרונים כתבו שהיתר זה נסמך על דעת הראשונים שעירוי אינו מבשל כלל, אבל מכיוון שאנו פוסקים להלכה שעירוי מבשל כדי קליפה, אין להתיר אלא כאשר הכלים היו נקיים לגמרי.
כמו כן, כאשר לא השתמשו בכוסות החלביים בחלב חם בתוך 24 השעות שלפני הכנסתם למדיח – אף הרמ”א (שם) מודה שאין לאסור את הכלים, משום שהוי נ”ט בר נ”ט לפגם (כמובן קפה חם עם חלב איננו נחשב כשתיה עם חלב רותח).
מעמד שאריות המזון שבמדיח הכלים
המצב הרגיל הוא שלפני הכנסת הכלים למדיח מקנחים מהם את הלכלוך הגס, אבל לכלוך דק נשאר אליהם. יש לדון האם גם שאריות אלו נפגמות על ידי הסבון, כפי שנזכר לעיל לגבי הטעם הנפלט מכלי הבשר. כמו כן יש לדון האם שאריות אלו יכולות לאסור את הכלים או שמא הן בטלות בשישים בתוך המים שבמדיח (דין ביטול בשישים נזכר בשו”ע יו”ד צב א, ודיני נותן טעם לפגם נזכרו בשו”ע יו”ד קג א-ב, וראה לעיל בסעיף על נטל”פ).
לאור העובדה שמשתמשים במדיח בחומר ניקוי חזק. בצירוף שיטתו לעיל שהמדיח נחשב לעירוי מים חמים ולא לבישול במים חמים, התיר הרב עובדיה אפילו לבני אשכנז הנוהגים כרמ”א להשתמש באותו מדיח לכלים חלביים ובשריים ביחד, כאשר מקפידים שלא להכניס שאריות מזון גדולות יחד עם הכלים (בספר “איסור והיתר” מאת ה”ר יצחק יוסף עמ’ קנב-קנג) הוא אף טוען שאין בזה משום ביטול איסור מלכתחילה משום שאין דעתי על כך ששאריות הבשר והחלב יתערבבו. שהרי אין לי כוונה ליהנות מן האיסור.
לעומת זאת ר’ משה פיינשטיין באגרות משה (או”ח ח”א נד, יו”ד ח”ב כט) התיר שימוש באותו מדיח רק בזה אחר זה, משום שהתייחס לזה כבישול ולא כעירוי, ואף החמיר להחליף רשתות משום שהן באות במגע ישיר עם הכלים ללא אמצעות וכן משום שחוששים לשאריות מזון אשר יישארו על הרשתות (יו”ד ח”ב סי’ כ”ח). אולם אף הוא סובר שבתהליך הניקוי אין לחשוש לשאריות המזון משום שהן בטלות בשישים ונפגמות מהסבון.
כאן המקום להעיר כי מדיחים שונים עובדים בשיטות שונות. יתירה מכך. המדיחים שהיו בתקופת הרב עובדיה ורמ”פ עבדו באופן אחר מאשר המדיחים כיום. במדיחים רבים כיום ישנו תא קטן שבו מניחים את הסבון, והוא נכנס לפעולה רק לאחר שטיפת הכלים.
רמ”פ (יו”ד ח”ג י) טוען כי מעמדו של המדיח איננו כסיר המונח על האש (למרות שהוא כלי ראשון). פסיקה זו וכן ההעמדה של ביטול בששים פותרת ספק נוסף אשר עולה במדיחים שונים. ישנם מדיחים בהם השטיפה הראשונה או האחרונה נעשית ללא סבון כלל. יוצא שלא ניתן לסמוך על נותן טעם לפגם, אך ניתן עדיין לסמוך על הביטול בששים, וההעמדה שאין כאן בישול על האש ממש, וממילא ניתן להעמיד את הדין על נותן טעם בן נותן טעם (שו”ע יו”ר צה ג).
לאור הנאמר יש להוסיף נתון כי חום המים במדיח מגיע רק עד כדי 70-80 מעלות. תהליך ההדחה נעשה ע”י כמה שטיפות. יוצא איפה כי כבר לאחר השטיפה הראשונה הכלים כבר נקיים, שאריות המזון בטילות ופגומות, וניתן להתייחס אל השטיפה הבאה כאל הגעלה, שכן יש כאן בפשטות תהליך של “כבולעו כך פולטו”. במידה והכלים נאסרו בחום המים של המדיח, הרי נדרשת “הגעלה” באותו חום שבו הם נאסרו, וכך זה מתממש בשטיפה האחרונה (בכל סוג של מדיח).
לעומת זאת הרב ישראל רוזן במאמר בתחומין (יא עמ’ 130) טוען כנגד שיטה זו בנתונים מציאותיים. לטענתו שאריות האוכל בעין אינן הופכות להיות נ”ט לפגם, והן נשארות בעינן. גם לעניין ביטול בשישים הוא מחמיר, משום שלפי הבנתו את המציאות יש מחזורי שטיפה המתבצעות עם כמויות מים קטנות שבהם אין ביטול בשישים.
אולם, רמ”פ חלק על עצם הנחות היסוד. בנוסף לכך נראה שמאמרו אשר נכתב לפני למעלה מעשרים שנה, מתייחס למדיחים ישנים, ובמדיחים שלנו כמות השאריות הנדבקות קטנה יותר ואינה ראויה למאכל כלל.
מעמד כוסות שבלעו רק בכלי שני
השימוש בכוסות באופן גורף הינו רק ככלי שני. ממילא מיד יורדת הדרישה המחמירה, שכן אין הן פולטות כלל טעם שהתבשל בהן (אמנם יש בזה מחלוקת ראשונים אולם הן המחבר והן הרמ”א הכריעו בדיעבד לקולא: יו”ד סח יא, קה ג).
סיכום
לאור הנ”ל ישנם כמה עקרונות הלכתיים אשר בודאי “חזי לאיצטרופי” להיתר, – אף לנוהגים כרמ”א, ואף למחמירים ודורשים הגעלה לכלי זכוכית:
- דעת הט”ז שאף הרמ”א לא החמיר בכלי זכוכית אלא לכתחילה, ובדיעבד פסק כראשוני ספרד שזכוכית אינה בולעת כלל.
- דעת הרב עובדיה יוסף שמדיח דינו כעירוי מים חמים על גבי כלים, ולא כבישול כלים בתוך סיר מים, ולכן אף הרמ”א מקל. זה לא המוקד בדברי הרב עובדיה וקשה להציג כך את דבריו
- אם הכוסות לא היו בני יומן, מכיוון שהן בולעות רק מנ”ט בר נ.”ט (המים שבמדיח) גם לשיטת הרמ”א אינן נאסרות ואפילו אם בושלו עם כלי בשר בני יומם.
- גם אם ישנם שאריות מזון במים, מסתבר שהן בטלות בשישים בכמות המים שבמדיח ונפגמות ע”י הסבון.
- בכלים מלוכלכים. מכיוון שחום המדיח הינו חם מאד אך איננו מגיע לחום של רתיחה, הרי אין כאן חשש בישול ביורה. ובנוסף לכך כפי שנכתב לעיל המדיח מייצר הגעלה עצמית. יש במנגנון כמה שטיפות אשר מהוות מציאות של “כבולעו כך פולטו”, שכן הן נעשות באותה מידה של חום.
מסקנה: לכתחילה ראוי להקפיד לאשכנזים ולחלק מהספרדים שלא להכניס כוסות זכוכית חלביים למדיח הכלים יחד עם כלי בשר. אולם בדיעבד אם הוכנסו, יש מקום רב שלא לחייבן בהגעלה.
הרבנית חניטל אופן בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים
יש לך שאלה הלכתית? https://bit.ly/ask-shayla
וְיָדַיִם תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר? שַׁמַּאי וְהִלֵּל גְּזוּר! דְּתַנְיָא: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גְּזַרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח תִּיקֵּן כְּתוּבָּה לָאִשָּׁה, וְגָזַר טוּמְאָה עַל כְּלֵי מַתָּכוֹת. שַׁמַּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל הַיָּדַיִם!
כי תבעי לך דשיעי מאי. כלומר מבעיא לי אי ככלי מתכות דמו וסגי להו בהגעלה או ככלי חרס דמו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ולענין יין נסך נמי נהי דאפילו לכלי חרס יש לו הכשר אפילו הכא איכא פלוגתא בין שאר כלים לכלי חרס ששאר כלים כל שאין מכניסן לקיום אפילו תחלת תשמישן ביד נכרי בהדחה בעלמא סגי להו אבל כלי חרס כל שתשמישו ביד נכרי אפילו אין מכניסו לקיום בעי מילוי ועירוי כמ"ש שם בפרק אין מעמידין בס"ד ומ"ה דרש מרימר דלענין יין נסך קוניא בין אוכמי בין ירוקי שרי כלומר שרינן ככלי מתכת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות דאוכמתא וחיורתא דמסקי' בפ' אין מעמידין (דף לג:) דשרו אפילו במכניסן לקיום נמי שרו לפי שכלים הללו אין בולעים כלל וכיון שלמדנו הרב ז"ל שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום מותרין בהדחה מפני מיעוט בליעתן נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיע וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים ומצאתי כתוב דהכי איתא באבות דר' נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין:
...דכלי זכוכית שלם לא בלע...
שו"ת הרשב"א חלק א סימן רלג
ומה ששאלת בכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אם צריכין שום הכשר לפי מה שאמרו בפרק אחרון של אבות דרבי נתן תניא כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין.
תשובה כן נראה פשוט שאין צריכין שום הכשר. חדא דשיעי טובא וכל דשיע טובא לית ביה קרטופני משמע דלא בלע. ועוד דחזיא להו דלא מדייתי.
שאני לב דשיע - נראה דכל שכן דמבחוץ הוא יותר שיע ונראה לריב"א דדוקא לגבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא לא דמפעפע ולא אמרינן שיע ולהכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד והתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרודה לפלוט לא בלעה ומיהו אור"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחויא בעלמא הוא וכרבה פסקינן בסמוך דמולייתא שריא:
הגהות מיימוניות הלכות חמץ ומצה הלכות הגעלה
אומר רבינו יחיאל דהני כוסות של זכוכית שנשתמשו בהן כל השנה אסור לשתות בהן בפסח לא על ידי עירוי ולא על ידי שכשוך והדחה משום דהוי ככלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ואף על גב דאין משתמשין בהן בחמין אלא בצונן מ"מ יש לאסור משום דלפעמים שורין פתיתין של לחם ביין בתוכו והוי ככבוש והרי הוא כמבושל תוספות ע"ז.
הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַּשְׁמִישׁ סְעֻדָּה מִן הָעַכּוּ''ם מִכְּלֵי מַתָּכוֹת וּכְלֵי זְכוּכִית. דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּל עִקָּר מַטְבִּילָן בְּמֵי מִקְוֶה וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִין לֶאֱכֹל בָּהֶן וְלִשְׁתּוֹת. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי צוֹנֵן כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת מְדִיחָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרוֹת. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי חַמִּין כְּגוֹן יוֹרוֹת וְקֻמְקְמוֹסִין וּמְחַמְּמֵי חַמִּין מַגְעִילָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין. וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן שִׁפּוּדִין וְאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן בָּאוּר עַד שֶׁתִּנְשַׁר קְלִפָּתָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין:
דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תנא
(יט) וכתב באגור (סי' תשלו) דכן המנהג שלא להגעיל שום כלי זכוכית וכן המנהג שלא להשתמש בשום כלי זכוכית הישנים אפילו ע"י הגעלה אמנם הר"ן בפרק כל שעה [כתב] כדברי ראבי"ה דכלי זכוכית אינם צריכים הכשר משום דשיעי ולא בלעי וכתב ב"י דכן המנהג וכן כתב הרשב"א והרא"ש והכי נקטינן עכ"ל. ובמדינותינו אין המנהג כדבריהם ומיהו בדיעבד אין להחמיר כולי האי כנ"ל ולעיל (דמ"א אות ד סוד"ה כלי) כתבתי דאף כלי שתייה שאינן של חרס נוהגים להגעיל ואין לשנות:
שער הציון סימן תנא ס"ק קצו
מגן אברהם, ואף דבט"ז משמע לכאורה דמיקל לגמרי בדיעבד, והפרי חדש דעתו לפסוק לגמרי כהמחבר, מכל מקום קשה להקל אחרי שהאליה רבה והחק יעקב ושאר אחרונים העתיקו דברי המגן אברהם לדינא, [וביותר דרבנו יואל דמחמיר לענין כלי זכוכית לאו יחידאה הוא, דמצאתי בחידושי הריטב"א בשם הרא"ה דדעתו גם כן דכלי זכוכית בולע וצריך הגעלה, אלא דכתב שם דהגעלה לא מהני להו משום דחייס שמא פקעה, (ושאר פוסקים לא הזכירו סברא זו, משמע דדעתם דצריך ליתן עליהם מים רותחים כפי מה שדרכו להשתמש בו בכל יום, דכבולעו כך פולטו, וכי היכי דלא חייס בכל יום על שימושו ברותחין כן עתה), ועל כל פנים בלי הגעלה בודאי אין להתיר:
ולכן התרנו הקדרות של מתכת במדינתנו שנקראין פרייסיס"א טע"פ שהן כולו ברזל אלא שמבפנים יש איזה טיח לבן ואינו ידוע אם הוא של חרס או של עופרת כי הדבר הוא בסוד אצל הבעלי מלאכות וכל הקדרות שבמדינה בין של בשר בין של חלב הכל ממין זה ובכל יום ויום יש שנשפך משל בשר לתוך של חלב וכן להיפך כידוע והיה צער גדול והפ"מ ללבנן כי בהליבון צריך בקיאות הרבה והיה ההפסד רב שעולין בדמים יקרים והרבה נתפקעו בליבונן והתרנום להגעילם ג' פעמים אחר מעל"ע דכיון דהעיטור והרשב"א והר"ש הצרפתי דעתם נוטה להקל לגמרי אף בשל חרס גמור ורק הטור והש"ע חששו לחומרא זו דאולי הירושלמי תרומות לא התיר אלא בדבר שאין לו עיקר מן התורה ובירושלמי פסחים מבואר דבכל האיסורים מותר כמ"ש ולכן נהי דחלילה לנו לעבור על דבריהם מ"מ בספק ציפוי חרס או מתכות ועצם הקדירה הוא ודאי של מתכות פשיטא שיש להקל בדין ברור כזה ולחוס על ממונם של ישראל וקצת ראיה יש שהציפוי הוא של מתכת ולא של חרס מקרא דדניאל [ב׳ פסוק מ"ג] ולא להון דבקין דנא עם דנא הא כדי פרזלא לא יתערב עם חספא אלמא דמתכות עם חרס רחוק שיתערבו ויתדבקו ביחד ולכן הדעת נוטה שהציפוי הוא של בדיל וע׳ סי׳ קכ"ב סעי' ב' ולבד זה יש ראיה להעיטור ממה שכתבנו בסי' קי"א סעיף ג׳ ע"ש היטב:
שו"ת מנחת יצחק חלק א סימן פו
...וא"כ בשאר איסורים שפיר י"ל דעכ"פ אחר הגעלה שרי בכלי זכוכית, אף אם נבלע ע"י חמין...
בית יוסף יורה דעה סימן צה
קערות של בשר שרחצו אותן ביורה חולבת וכו' כתב בספר התרומה (סי' סא) אם הקערות והיורה שניהן בני יומן הכל אסור וכו'. כ"כ סמ"ג (לאוין קמ וקמא נג:) וסמ"ק (סו"ס ריג בהג"ה אות ט) ושיעורי דורא (סי' נז) והוא מדברי התוספות (קיא: סוד"ה הלכתא) בשמעתא דדגים שעלו בקערה ונתנו טעם משום דלא דמי לדגים שעלו בקערה דשאני הכא שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת. וכתב הר"ן (מא. בא"ד ראשון) שהרמב"ן (מהד' ריכמן חי' חולין קיא: ד"ה כתב בעל התרומות) חלק על דברי בעל התרומה וכתב דהיינו דגים שעלו בקערה דיורה היינו קערה מים רותחים שפלטה בהם היינו דגים מחבת חולבת היינו כותח כשם שהדגים מותר לאכלן בכותח כך המים הללו מותר ליתן אותם בין בכותח בין בפליטת חלב שבמחבת ואף על פי שהסכמנו לפרש דשלשה נותני טעמים בעינן כאן נמי שלשה נותני טעמים הם הבשר בקערות קערות במים מים בחלב ולא אמרינן חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר שבהן כשם שאין אומרין בדגים דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים ויהא אוסרן וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זה בזה שאין בשר בחלב אוסר לעולם אלא בנותן טעם הילכך ה"ל טעם שלישי והכל מותר ע"כ ונמשכו לדעתו הבאים אחריו הרשב"א (תוה"א ב"ג ש"ד פו.) ואחרים ז"ל ותמיהני עליהם שאני רואה דברי בעל התרומה נכונים והעלה דמסתברא כדברי בעל התרומה ז"ל. והרא"ש (פכ"ה סי' כט) כתב וקערות שנשתמשו בהן בשר שהודחו ביורה חולבת ושניהם בני יומן ה"ל נ"ט בר נ"ט והכל מותר: [בדק הבית] ולענין הלכה כיון שהאחרונים מסכימים להתיר ומסתבר טעמייהו הכי נקטינן [עד כאן]:
כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח טועם העובד כוכבים הקדירה אם אמר שיש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת אפי' בפחות מששים ואותה חתיכה אסורה במה דברים אמורים בשקדם והוציא החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה דהיינו קודם שתנוח היורה מרתיחה אבל אם לא הספיק לסלקו עד שתוכל לפלוט החלב שבלעה אע"פ שטעמו עובד כוכבים ואין בו טעם כלל אסור אא"כ יש בו ס': הגה וע"ל סימן צ"ח דאין אנו נוהגין לסמוך אטעימת עובד כוכבים ובעינן ס' בכל ענין:
כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו ואפילו אין טעמו פגום מחמת עצמו שבפני עצמו הוא מוטעם ומשובח אלא שפוגם תערובתו מותר: הגה מיהו דברים החשובים כבריה או כיוצא בה אם אינן פגומים בעצמן אע"פ שפוגמין התבשיל אינן בטלים אפילו באלף (וכן כתב הארוך כלל ל"ב):
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן כט
עוד בדבר דיש וואשער כ"ד טבת תשל"ב. מע"כ ידידי הנכבד מו"ה מר שמעון יצחק פישמאן שליט"א.
הנה ענין דיש - וואשער כתבתי הנראה לי לדינא בלא הטעם, והטעם פשוט דהא בשר וחלב שהם דברים המותרין כל אחד בפני עצמו ורק ע"י בשול נאסרו לא נאסרו אלא כדרך בשול שהוא בטעם ממש ולא בנותן טעם בר נותן טעם דהוא טעמא קלישתא ואיפסק כן בגמ' חולין דף קי"א, ואפילו בנתבשלו דגים ומים בקדרה חולבת או בקדרה של בשר בן יומו וליכא בעין מותר כדאיתא בסימן צ"ה סעיף א' וב' ורק שאנו מחמירים בצליה ובשול כדכתב הרמ"א, וא"כ בהודחו כלי בשר במים לא רק כלי ראשון אלא אפילו רותחין ממש כשליכא עליהם שומן בעין או שהיה ששים נגד שומן הדבוק ליכא איסור מלהדיח שם אף באותן המים אחר שהסיר משם כלי הבשר דהרי אין שם טעם מהבשר עצמו אלא מהבליעה שהיה בכלי הבשר שזה אינו אוסר, ורק בבת אחת כלי בשר וכלי חלב ביחד אף כשליכא שומן בעין אסור להתוספות שם /חולין דף קי"א/ ופסק כן הרמ"א מטעם שהקערות נוגעות במחבת וכן הכלים עצמן זה בזה ונפלט טעם מזה לזה קודם שנתפשט הטעם בהמים וגם דשמא נתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן בלא אמצעית המים כדאיתא בתוס' ובר"ן שם ועיין בט"ז סק"ח, ומפורש שם ברמ"א ודוקא שהודחו ביחד ובכלי ראשון אבל אם הודחו זה אחר זה מותר דהרי לא נתערבו הטעמים בעצמן בעצמן כדכתב הט"ז דהא כל הטעם נתערב תחלה במים וכן הוא בהגר"א ס"ק י"ח שכתב דלא שייך כאן טעמים של תוס'. ונמצא שמעצם הדין אף באותן המים היו רשאין ליתן שם אחר שהוסרו כלי הבשר להדיח שם כלי החלב, דנגד הבעין הוי ריבוי מים הרבה הרבה יותר מששים, ומה שהצרכתי שהרעקס שמניחין עליהם הכלים יהיו אחרים הוא מחשש שמא ישאר על מקום שהיה מונח כלי הבשר מעט מהשומן בעין ועל מקום זה יניח אחר כך כלי החלב שיבלע הכלי מהבעין, אבל אין לחוש שמא מדפנות הדיש - וואשער יבא מעט שומן מאחר דהוא רחוק מהכלים.
אך אף שמותר מדינא ליתן גם לאותן המים לא התרתי למעשה אלא להוציא המים שהודחו בהן כלי הבשר ולהביא מים אחרים שכן ראוי לכתחלה במקומותינו שהמים באין לשם בלא טירחא גדולה, וגם בשביל חשש דאולי היו כלים מרובים בלכלוכית בשר הרבה שיש להסתפק שמא לא היה כשיעור אף שהשיעור קטן מאד, אבל לא הזכרתי זה בפירוש משום דכן הוא דרך אלו שיש להם דיש - וואשער שמחליפין המים ובפרט שזמן גדול בהרבה שעות יש לכל בעה"ב מרחיצת כלי חלב עד רחיצת כלי בשר ולא ישאירו שם המים סרוחין זמן כזה, אבל מ"מ כשאחד שואל אומר אני לו שיחליף המים, וגם מהראוי שגם ידיח במים אחרים רותחין קודם אי יש פנאי לזה. וממילא לפי מה שנתבאר אין חלוק מה שהדיש וואשער מרתיח את המים, אבל באותן המים עצמן לא ידיחו לכתחלה כלי חלב אלא יחליפו המים. וכל זה הוא לענין כלי חלב וכלי בשר אבל דיש - וואשער שהודחו כלי נכרים שהם כלי איסור אסור ואף הגעלה לא מהני משום שהם מצופין בפארצעלאי וגם קשה לנקותו, וכן א"א להגעיל מחמץ לפסח. והנני ידידו מברכו, משה פיינשטיין