(א) משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה. שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאוֹת בְּלָט וְכִשּׁוּף. אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָם. לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה. הָיָה צָרִיךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָן בְּתוֹכוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת. וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ. בְּמַעֲמַד הַר סִינַי שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו וְאָנוּ שׁוֹמְעִים משֶׁה משֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶן כָּךְ וְכָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה ד) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם". וְנֶאֱמַר (דברים ה ג) "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט ט) "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". מִכְלַל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה:
(1) Moses our Master was not believed in by Israel because he delivered tokens, for whosoever bases his belief contingent upon tokens retains suspicion in his heart, for it is possible that the token was delivered by means of enchantment and witchcraft. But all the tokens delivered by Moses in the wilderness were responsive to necessities, and not as testimony for prophecy. When it became necessary to have the Egyptians sunk, he divided the sea and drowned them therein; when our need was food, he brought down for us Manna; when they became thirsty, he split open the rock for them; when the Korah confederacy denied him, the earth swallowed them up. Likewise came to pass all the other tokens. Wherein, then, did they believe in him? In being present at Mount Sinai; for our own eyes saw and not through a stranger's, and our own ears heard and not that of another; the flame, the thunder and lightning, and he drew near the thick cloud and the Voice speaking unto him, we listening, saying: "Moses, Moses, go and tell them thus and such," for so he also said: "The Lord spoke with you face to face in the mount out of the midst of fire" (Deut. 5.4); and it is moreover said: "The Lord made not this covenant with our fathers, but with us, even us" (Ibid. –31). Whencefrom do we know that the standing at Mount Sinai alone is the evidence which makes his prophecy true without a shadow of suspicion? Because it is said: "Lo, I come unto thee in a thick cloud, that the people may hear when I speak unto thee, and may also believe thee forever" (Ex. 19.9). Evidently, hitherto they did not believe in him with an everlasting belief, but with a belief wherein there is after-thought and reflection.
(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (יט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם׃ (כ) וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר׃
(17) Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Philistines, although it was nearer; for God said, “The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.” (18) So God led the people round about, by way of the wilderness at the Sea of Reeds.
Now the Israelites went up armed out of the land of Egypt. (19) And Moses took with him the bones of Joseph, who had exacted an oath from the children of Israel, saying, “God will be sure to take notice of you: then you shall carry up my bones from here with you.” (20) They set out from Succoth, and encamped at Etham, at the edge of the wilderness.
Now the Israelites went up armed out of the land of Egypt. (19) And Moses took with him the bones of Joseph, who had exacted an oath from the children of Israel, saying, “God will be sure to take notice of you: then you shall carry up my bones from here with you.” (20) They set out from Succoth, and encamped at Etham, at the edge of the wilderness.
(טו) וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃ (טז) לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (יז) וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַ֒יִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (יח) וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ (יט) וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
(15) And God said further to Moses, “Thus shall you speak to the Israelites: The LORD, the God of your fathers, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, has sent me to you:
This shall be My name forever,
This My appellation for all eternity. (16) “Go and assemble the elders of Israel and say to them: the LORD, the God of your fathers, the God of Abraham, Isaac, and Jacob, has appeared to me and said, ‘I have taken note of you and of what is being done to you in Egypt, (17) and I have declared: I will take you out of the misery of Egypt to the land of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Perizzites, the Hivites, and the Jebusites, to a land flowing with milk and honey.’ (18) They will listen to you; then you shall go with the elders of Israel to the king of Egypt and you shall say to him, ‘The LORD, the God of the Hebrews, manifested Himself to us. Now therefore, let us go a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the LORD our God.’ (19) Yet I know that the king of Egypt will let you go only because of a greater might.
This shall be My name forever,
This My appellation for all eternity. (16) “Go and assemble the elders of Israel and say to them: the LORD, the God of your fathers, the God of Abraham, Isaac, and Jacob, has appeared to me and said, ‘I have taken note of you and of what is being done to you in Egypt, (17) and I have declared: I will take you out of the misery of Egypt to the land of the Canaanites, the Hittites, the Amorites, the Perizzites, the Hivites, and the Jebusites, to a land flowing with milk and honey.’ (18) They will listen to you; then you shall go with the elders of Israel to the king of Egypt and you shall say to him, ‘The LORD, the God of the Hebrews, manifested Himself to us. Now therefore, let us go a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the LORD our God.’ (19) Yet I know that the king of Egypt will let you go only because of a greater might.
(א) ושמעו לקלך. מִכֵּיוָן שֶׁתֹּאמַר לָהֶם לָשׁוֹן זֶה, יִשְׁמְעוּ לְקוֹלְךָ, שֶׁכְּבָר סִימָן זֶה מָסוּר בְּיָדָם מִיַּעֲקֹב וּמִיּוֹסֵף, שֶׁבְּלָשׁוֹן זֶה הֵם נִגְאָלִים, יַעֲקֹב אָמַר לָהֶם "וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם" (בראשית נ'), יוֹסֵף אָמַר לָהֶם "פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם" (שם):
(1) ושמעו לקלך AND THEY SHALL HEARKEN TO THY VOICE — as soon as you will mention to them this expression (the double use of the verb פקד as in v. 16) they will hearken to your voice, for they have long had this sign as a tradition from Jacob and Joseph that by mention of this phrase their deliverance will be brought about. Jacob said to them “And God will surely visit you”, and Joseph said to them (Genesis 50:25) “God will surely visit you”.
(א) וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהֹוָֽה׃
(1) But Moses spoke up and said, “What if they do not believe me and do not listen to me, but say: The LORD did not appear to you?”
(ל) וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם׃ (לא) וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהֹוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עׇנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃
(30) Aaron repeated all the words that the LORD had spoken to Moses, and he performed the signs in the sight of the people, (31) and the people were convinced. When they heard that the LORD had taken note of the Israelites and that He had seen their plight, they bowed low in homage.
(ב) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהֹוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃
(2) But Pharaoh said, “Who is the LORD that I should heed Him and let Israel go? I do not know the LORD, nor will I let Israel go.”
(ז) וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהֹוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃
(7) And I will take you to be My people, and I will be your God. And you shall know that I, the LORD, am your God who freed you from the labors of the Egyptians.
(ה) וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃
(5) And the Egyptians shall know that I am the LORD, when I stretch out My hand over Egypt and bring out the Israelites from their midst.”
(יז) כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה בְּזֹ֣את תֵּדַ֔ע כִּ֖י אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַכֶּ֣ה ׀ בַּמַּטֶּ֣ה אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י עַל־הַמַּ֛יִם אֲשֶׁ֥ר בַּיְאֹ֖ר וְנֶהֶפְכ֥וּ לְדָֽם׃
(17) Thus says the LORD, “By this you shall know that I am the LORD.” See, I shall strike the water in the Nile with the rod that is in my hand, and it will be turned into blood;
Frogs
(ו) וַיֹּ֖אמֶר לְמָחָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּדְבָ֣רְךָ֔ לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּי־אֵ֖ין כַּיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃
(6) “For tomorrow,” he replied. And [Moses] said, “As you say—that you may know that there is none like the LORD our God;
(יח) וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
(18) But on that day I will set apart the region of Goshen, where My people dwell, so that no swarms of insects shall be there, that you may know that I the LORD am in the midst of the land.
(טו) כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן־הָאָֽרֶץ׃ (טז) וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃
(15) I could have stretched forth My hand and stricken you and your people with pestilence, and you would have been effaced from the earth. (16) Nevertheless I have spared you for this purpose: in order to show you My power, and in order that My fame may resound throughout the world.
(א) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּֽוֹ׃ (ב) וּלְמַ֡עַן תְּסַפֵּר֩ בְּאׇזְנֵ֨י בִנְךָ֜ וּבֶן־בִּנְךָ֗ אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר הִתְעַלַּ֙לְתִּי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶת־אֹתֹתַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בָ֑ם וִֽידַעְתֶּ֖ם כִּי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃
(1) Then the LORD said to Moses, “Go to Pharaoh. For I have hardened his heart and the hearts of his courtiers, in order that I may display these My signs among them, (2) and that you may recount in the hearing of your child and of your child’s child how I made a mockery of the Egyptians and how I displayed My signs among them—in order that you may know that I am the LORD.”
ולמען תספר למען ידעו דורות ישראל את כל אלה:
ולמען תספר, and so that you Israelites will be able to tell about My attributes and remember this throughout future generations.
וידעתם אתה ודורותיך והמצרים:
(א) הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ:
(1) This mishna, which includes all of this chapter’s mishnayot, contains a series of blessings and halakhot that are not recited at specific times, but rather in response to various experiences and events.
MISHNA: One who sees a place where miracles occurred on Israel’s behalf recites: Blessed…Who performed miracles for our forefathers in this place. One who sees a place from which idolatry was eradicated recites: Blessed…Who eradicated idolatry from our land.
(א) הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו': מקום שנעשו נסים לישראל כגון ים ונחלי ארנון ואבן שישב עליה משה במלחמת עמלק וכדומה לזה. וכבר אמרנו באשר הקדמנו כי בכל מקום שיאמר ברוך רוצה לומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. ופירוש נעקרה ידוע:
מַתְנִי׳ מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא. שֶׁנֶּאֱמַר ״לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. ״יְמֵי חַיֶּיךָ״ — הַיָּמִים, ״כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״ — הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: ״יְמֵי חַיֶּיךָ״ — הָעוֹלָם הַזֶּה. ״כֹּל״ — לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא לַחֲכָמִים: וְכִי מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ! וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי אִם חַי ה׳ אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם״. אָמְרוּ לוֹ: לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָּא שֶׁתְּהֵא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת עִיקָּר, וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ.
MISHNA: It is a mitzva by Torah law to mention the exodus from Egypt at night, but some held that this mitzva was, like phylacteries or ritual fringes, fulfilled only during the day and not at night. For this reason it was decided: The exodus from Egypt is mentioned at night, adjacent to the recitation of Shema. Rabbi Elazar ben Azarya said: I am approximately seventy years old, and although I have long held this opinion, I was never privileged to prevail (Me’iri) and prove that there is a biblical obligation to fulfill the accepted custom (Ra’avad) and have the exodus from Egypt mentioned at night, until Ben Zoma interpreted it homiletically and proved it obligatory. Ben Zoma derived it as it is stated: “That you may remember the day you went out of the land of Egypt all the days of your life” (Deuteronomy 16:3). The days of your life, refers to daytime alone; however, the addition of the word all, as it is stated: All the days of your life, comes to add nights as well. And the Rabbis, who posit that there is no biblical obligation to mention the exodus from Egypt at night, explain the word, all, differently and say: The days of your life, refers to the days in this world, all is added to include the days of the Messiah. GEMARA: The fundamental dispute between Ben Zoma and the Sages appears in the mishna, and the baraita cites its continuation. Disputing the position of the Sages that: All the days of your life, refers to both this world and the days of the Messiah, it was taught in a baraita that Ben Zoma said to the Sages: And is the exodus from Egypt mentioned in the days of the Messiah? Was it not already said that Jeremiah prophesied that in the days of the Messiah: “Behold, days are coming, says the Lord, that they will no longer say: The Lord lives Who brought up the children of Israel out of the Land of Egypt. Rather: As the Lord lives, that brought up and led the seed of the house of Israel up out of the north country and from all the countries where I had driven them” (Jeremiah 23:7–8). The Sages rejected this claim and they said to him that these verses do not mean that in the future the exodus from Egypt will be uprooted from its place and will be mentioned no more. Rather, redemption from the subjugation of the kingdoms will be primary and the exodus from Egypt will be secondary.
(ד) וממה שראוי שנבארהו הנה ואע''פ שהוא עקר יותר נכבד מכונת זה המאמר הוא שהנפלאות פעמים יהיו בענינים הנמנעים בטבע כהתהפך המטה לנחש ושקיעת הארץ בעדת קרח ובקיעת הים ופעמים יהיו בענינים האפשריםבטבע כבא הארבה והברד והדבר במצרים כי מדרך מיני אלו הדברים שיארעו במקצת העתים במקצת המקומות וכמו קריעת מזבח ירבעם במאמר איש האלהים זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע וגו' כי מדרך הבנינים שיבקעו וכל שכן הנבנים מחדש וכרדת המטר הסוחף בזמן הקציר על יד שמואל והברכות והקללות הנזכרות בתורה כי כל אחת מהן אפשר בכל ארץ ובכל זמן והם כלם מכת האפשר כשיסתכל האדם בהם ואמנם יהיו הענינים האלו האפשריים מופתיים באחד משלשה התנאים או בכלם האחד מהם בא האפשר ההוא בעת מאמר הנביא בשוה כמו שבא בשמואל אקרא אל ה' ויתן קולות וגומר ויקרא שמואל אל ה' ויתן קולות ומטר ביום ההוא וכמו שבא באיש האלהים הבא מיהודה והמזבח נקרע וישפך הדשן כמופת אשר נתן איש האלהים והתנאי השני זרות האפשר ההוא על כל אפשר ממנו כמו שבא בארבה לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן ובברד אמר אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים ובדבר אמר וממקנה בני ישראל לא מת אחד כי התיחד האפשר ההוא באומה נרמז אלים או במקום או במין נרמז אליו מזרות האפשר ההוא והתנאי השלישי המשך האפשר ההוא המתחדש והתמדתו כברכות והקללות כי אלו היה פעם אחת או שתים לא היה מופת והוא נאמר שהוא במקרה וכבר באר בתורה ואמר אם תלכו עמי בקרי כלומר שתשימו מה שיחול בכם מאלו המכות מקרה לא שהם עונש אחר שהוא ית' יתמיד בחרון אפו הדבר ההוא אשר חשבתם אותו מקרה אמר והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכת בחמת קרי ואחר שהתבאר זה דע שהמופת בענינים הנמנעים בטבע לא יתאחר כלל ולא יארך ולא ישאר על ענינו שאלו התמיד כן היה מדריך לספק במופת שאלו נשאר המטה נחש היו מספקין היותו נחש מתחלתו ומפני זה היה שלמות המופת בשובו מטה ויהי למטה בכפו וכן אלו שקעה הארץ בעדת קרת והיתה נשארת שקועה לעולם היה המופת חסר ואולם שלמותו היה בשוב הארץ לענינה ותכס עליהם הארץ וכן וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו ומפני זה העיקר אשר הערותיך עליו אברח מאמונת התמדת ענין יוצא חוץ לטבע כמו שבארנו בזה המאמר ואמנם המופת אשר בענינים האפשריים הוא כל אשר יתמיד ויאריך יותר ראוי להיותו מופת ומפני זה נאמין התמדת הברכות והקללות הברכות עם העבודה והקללות עם המרי לעולם בזאת האומה ובזה שבו אות ומופת ושאלת השואל למה הושם להם זה המופת ולא הושם להם התכלית מופת ר"ל תהיה המתים והגמול והעונש אחר המות לנפש ולגוף? הוא כשאלת שואל למה הושם ממופתי שליח ה' שום המטה נחש ולא היה שוב האבן ארי? וזה כלו נתלה בגזרת חכמה לא נדע ממנה אפילו דבר קטן וכל שכן שאנחנו כבר זכרנו אופני החכמה בו ואולי יש שם דרך או דרכים רבים אחרים חייבה אותו חכמתו יתברך ואנחנו לא נדעם ואין ראוי לאחד מאנשי החכמה שידקדק עלינו מה שבא בזה המאמר מכפול הענין האחד הרבה ולא מן ההארכה בבאור מה שלא תוסיף בו ההארכה ביאור כי זה המאמר אמנם חברתיו להמון אשר ספק עליהם מדברינו מה שהוא מבואר ולמי שדקדק מעוט ההארכה בתחית המתים אמנם השלמים בחכמות הרמיזה תספיק להם ואינם צריכים לא לכפול ולא להאריך כפירוש רק אל ראשי הפרקים כמו שעשינו באלה הענינים העמוקים כלם בספר מורה הנבוכים חבורנו כמו שלמדונו רבותינו ז"ל אמר לו פרשהו אמר לו אין מפרשיך לחכם אמר לו שנה אמר לו אין שונין לחכם הנה כבר התבאר לך שהדבור עם השלמים לא יצטרך לכפול ולא לפרש תן לחכם ויחכם עוד אמנם ההמון צריכים לשני הענינים יחד צו לצו קו לקו ועם כל זה יבינו מעט זעיר שם זעיר שם ואמנם ראוי לדבר אל כל כת כפי מה שסובלת והשם יתעלה יישירנו במאמר ובמעשה יצילנו מן החטא והשגיאות למען חסדו:
(א) ולטוטפות בין עיניך אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב), ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב), ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג), יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו. אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש ''טוטפות'' כמו שאמרו (שבת נז:) לא בטוטפת ולא בסנבוטין, ואמר רבי אבהו (שם) אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא אמר ''טוטפת'' בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו:
והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו (מנחות לו:) שהוא שמאל שהלב נוטה לו:
ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה''ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל''ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו):
ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה ולשון ''בין עיניך'', שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר ולטוטפות לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו:
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמ' ה יב), ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (שמות ח׳:י״ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:
ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שמות י״ב:ט״ו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:
ולפיכך אמרו (אבות פ''ב מ''א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז''ל (ירושלמי תענית פ''ב ה''א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף):
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג-כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):
והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו (מנחות לו:) שהוא שמאל שהלב נוטה לו:
ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח) והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה''ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל''ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו):
ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה ולשון ''בין עיניך'', שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר ולטוטפות לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו:
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמ' ה יב), ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (שמות ח׳:י״ח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:
ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (שמות י״ב:ט״ו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:
ולפיכך אמרו (אבות פ''ב מ''א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז''ל (ירושלמי תענית פ''ב ה''א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף):
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג-כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):
(1) ULTOTAPHOTH’ BETWEEN THINE EYES. No affinity is known to this word. Linguists, however, associated it with the expressions: ‘v’hateiph’ (And speak) to the south; And my word ‘titoph’ (dropped) upon them. The figurative usage thereof is based on the verse: And the mountains shall drop (‘v’hitiphu’) sweet wine. Thus the verse is saying that you should make the exodus from Egypt a sign upon your hand, and between your eyes a source for discourse distilling as the dew upon those that hear it. Our Rabbis, however, have called an object which lies upon the head totaphoth, just as they have said: “[A woman] may not go out [on the Sabbath] with a totepheth or head-bangles.” Rabbi Abahu said: “What is totepheth? It is a forehead-band extending from ear to ear.” Now it is the Rabbis [of the Talmud] who are the [true Hebrew] linguists, as they spoke the language and knew it and it is from them that we should accept [the explanation of the word ultotaphoth].
Now Scripture says totaphoth [in the plural] and not totepheth [in the singular] because there are many compartments in the phylacteries, just as we have received their form from the holy fathers who saw the prophets and the ancient ones up to Moses our teacher doing so.
Now the fundamental reason of this commandment is that we lay the script of the exodus from Egypt upon the hand and upon the head opposite the heart and the brain, which are the pivots of thought. Thus we are to inscribe [on parchment] the Scriptural sections of Kadesh (Sanctify unto Me) [Verses 1-10], and V’haya ki y’viacha (And it shall be when the Eternal shall bring thee) [Verses 11-16], and enclose them in the phylacteries because of this commandment wherein we were charged to make the exodus from Egypt for frontlets between our eyes. [We are also to inscribe and enclose in the phylacteries the sections of] Sh’ma (Hear O Israel) [Deuteronomy 6:4-9] and V’haya im shamo’a (And it shall come to pass, if ye shall hearken) [ibid., 11:13-21] because we are charged to have the commandments [of the Torah] also for frontlets between our eyes, as it is written: And these words, which I command thee this day, shall be upon thy heart; and they shall be for frontlets between thine eyes. This is why we also inscribe [on parchment] these two sections — [Sh’ma and V’haya im shamo’a] — for frontlets [even though the exodus is not mentioned in them], for they contain the commandments of the Unity of G-d, the memorial of all commandments, the doctrine of retribution, which states that the consequence of disobeying the commandments is punishment and that blessings come in the wake of obedience — and the whole foundation of the faith. Now of the phylactery of the arm, Scripture says, And it shall be for a sign unto thee upon thy hand, which the Rabbis explained as referring to the left arm, which is opposite the heart.
By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], the verse, It is because of ‘zeh’ (this) which the Eternal did for me, is similar to ‘zeh’ (this) is my G-d, and I will glorify Him. The verse here thus states that it was because of His name and His glory that He did for us and brought us forth out of Egypt. And “this” shall be for a sign unto thee on the arm of your strength, just as it is written, For Thou art the glory of their strength. Thus the sign [of the phylactery] is similar to the sign of circumcision and the Sabbath. And since all [emanations] are one perfect unity, which is alluded to in “the sign” on the arm, our ancestors have received the tradition from Moses, who received it from the mouth of the Almighty, that [all four sections of Scripture inscribed in the phylacteries, as described above], are encased in one compartment. This is something like Scripture says, achothi kalah, because it is united and comprised of the thirty-two paths of wisdom [with which the world was created], and it is further written, His left hand is under my head.
Then Scripture says, And it shall be for a memorial between thine eyes, meaning that we are to lay them at the place of remembrance, which is between the eyes, at the beginning of the brain. It is there that remembrance begins by recalling the appearances [of persons and events] after they have passed away from us. These frontlets circle around the whole head with their straps, while the loop rests directly over the base of the brain which guards the memory. And the expression, between your eyes, means that they are to be placed upon the middle of the head, not towards one side. It may be that in the middle of the head, there are the roots of the eyes and from these stems the power of sight. Similarly, the verse, Nor make ye any baldness between your eyes for the dead, [means baldness adjoining the forehead. Thus the expression between your eyes mentioned here in the case of the frontlets also refers to the identical place]. It is to explain this point, [i.e., that the phylactery of the head is not to be placed between the eyes, as the literal meaning of the words might indicate, but that it is to be placed upon the middle of the head adjoining the forehead], that He reverts here [in Verse 16 and instead of using the expression, and for ‘a memorial’ between your eyes, as stated in Verse 9], and says ‘ultotaphoth’ between your eyes. This is in order to explain that the commandment is not fulfilled by placing the phylactery between the eyes bottomward, but rather it is to be placed high on the head where it is to be there like totaphoth, [and we have seen above that the word totepheth was used by the Rabbis for an object which lies upon the head]. He uses the plural form [totaphoth, and not the singular totepheth], because the compartments in the phylactery of the head are many, as we have received the form by Tradition.
And now I shall declare to you a general principle in the reason of many commandments. Beginning with the days of Enosh when idol-worship came into existence, opinions in the matter of faith fell into error. Some people denied the root of faith by saying that the world is eternal; they denied the Eternal, and said: It is not He [Who called forth the world into existence]. Others denied His knowledge of individual matters, and they say, How doth G-d know? and is there knowledge in the Most High? Some admit His knowledge but deny the principle of providence and make men as the fishes of the sea, [believing] that G-d does not watch over them and that there is no punishment or reward for their deeds, for they say the Eternal hath forsaken the land. Now when G-d is pleased to bring about a change in the customary and natural order of the world for the sake of a people or an individual, then the voidance of all these [false beliefs] becomes clear to all people, since a wondrous miracle shows that the world has a G-d Who created it, and Who knows and supervises it, and Who has the power to change it. And when that wonder is previously prophesied by a prophet, another principle is further established, namely, that of the truth of prophecy, that G-d doth speak with man, and that He revealeth His counsel unto His servants the prophets, and thereby the whole Torah is confirmed. This is why Scripture says in connection with the wonders [in Egypt]: That thou [Pharaoh] mayest know that I am the Eternal in the midst of the earth, which teaches us the principle of providence, i.e., that G-d has not abandoned the world to chance, as they [the heretics] would have it; That thou mayest know that the earth is the Eternal’s, which informs us of the principle of creation, for everything is His since He created all out of nothing; That thou mayest know that there is none like Me in all the earth, which indicates His might, i.e., that He rules over everything and that there is nothing to withhold Him. The Egyptians either denied or doubted all of these [three] principles, [and the miracles confirmed their truth].
Accordingly, it follows that the great signs and wonders constitute faithful witnesses to the truth of the belief in the existence of the Creator and the truth of the whole Torah. And because the Holy One, blessed be He, will not make signs and wonders in every generation for the eyes of some wicked man or heretic, He therefore commanded us that we should always make a memorial or sign of that which we have seen with our eyes, and that we should transmit the matter to our children, and their children to their children, to the generations to come, and He placed great emphasis on it, as is indicated by the fact that one is liable to extinction for eating leavened bread on the Passover, and for abandoning the Passover-offering, [i.e., for not taking part in the slaughtering thereof]. He has further required of us that we inscribe upon our arms and between our eyes all that we have seen in the way of signs and wonders, and to inscribe it yet upon the doorposts of the houses, and that we remember it by recital in the morning and evening — just as the Rabbis have said: “The recital of the benediction True and firm, [which follows the Sh’ma in the morning and which terminates with a blessing to G-d for the redemption from Egypt], is obligatory as a matter of Scriptural law because it is written, That thou mayest remember the day when thou camest forth out of the land of Egypt all the days of thy life. [He further required] that we make a booth every year and many other commandments like them which are a memorial to the exodus from Egypt. All these commandments are designed for the purpose that in all generations we should have testimonies to the wonders so that they should not be forgotten and so that the heretic should not be able to open his lips to deny the belief in [the existence of] G-d. He who buys a Mezuzah for one zuz [a silver coin] and affixes it to his doorpost and has the proper intent of heart on its content, has already admitted the creation of the world, the Creator’s knowledge and His providence, and also his belief in prophecy as well as in all fundamental principles of the Torah, besides admitting that the mercy of the Creator is very great upon them that do His will, since He brought us forth from that bondage to freedom and to great honor on account of the merit of our fathers who delighted in the fear of His Name. It is for this reason that the Rabbis have said: “Be as heedful of a light commandment as of a weighty one,” for they are all exceedingly precious and beloved, for through them a person always expresses thankfulness to his G-d.
And the purpose of all the commandments is that we believe in our G-d and be thankful to Him for having created us, for we know of no other reason for the first creation, and G-d the Most High has no demand on the lower creatures, excepting that man should know and be thankful to G-d for having created him. The purposes of raising our voices in prayer and of the service in synagogues, as well as the merit of public prayer, is precisely this: that people should have a place wherein they assemble and express their thankfulness to G-d for having created them and supported them, and thus proclaim and say before Him, “We are your creatures.”
This is the intent of what the Rabbis of blessed memory have said: “And they cried mightily unto G-d. From here you learn that prayer must be accompanied by sound. The undaunted one wins over the abashed one.”
Through the great open miracles, one comes to admit the hidden miracles which constitute the foundation of the whole Torah, for no one can have a part in the Torah of Moses our teacher unless he believes that all our words and our events, [as dictated in the Torah], are miraculous in scope, there being no natural or customary way of the world in them, whether affecting the public or the individual. Instead, if a person observes the commandments, His reward will bring him success, and if he violates them, His punishment will cause his extinction. It is all by decree of the Most High, as I have already mentioned. The hidden miracles done to the public come to be known as is mentioned in the assurances of the Torah on the subject of the blessings and imprecations, as the verse says: And all the nations shall say: Wherefore hath the Eternal done thus unto this land? … Then men shall say: Because they forsook the covenant of the Eternal, the G-d of their fathers. Thus it will become known to all nations that their punishment came from G-d. And of the fulfillment of the commandments it says, And all the peoples of the earth shall see that the name of the Eternal is called upon thee. I will yet explain this, with the help of G-d.
Beshalach
Now Scripture says totaphoth [in the plural] and not totepheth [in the singular] because there are many compartments in the phylacteries, just as we have received their form from the holy fathers who saw the prophets and the ancient ones up to Moses our teacher doing so.
Now the fundamental reason of this commandment is that we lay the script of the exodus from Egypt upon the hand and upon the head opposite the heart and the brain, which are the pivots of thought. Thus we are to inscribe [on parchment] the Scriptural sections of Kadesh (Sanctify unto Me) [Verses 1-10], and V’haya ki y’viacha (And it shall be when the Eternal shall bring thee) [Verses 11-16], and enclose them in the phylacteries because of this commandment wherein we were charged to make the exodus from Egypt for frontlets between our eyes. [We are also to inscribe and enclose in the phylacteries the sections of] Sh’ma (Hear O Israel) [Deuteronomy 6:4-9] and V’haya im shamo’a (And it shall come to pass, if ye shall hearken) [ibid., 11:13-21] because we are charged to have the commandments [of the Torah] also for frontlets between our eyes, as it is written: And these words, which I command thee this day, shall be upon thy heart; and they shall be for frontlets between thine eyes. This is why we also inscribe [on parchment] these two sections — [Sh’ma and V’haya im shamo’a] — for frontlets [even though the exodus is not mentioned in them], for they contain the commandments of the Unity of G-d, the memorial of all commandments, the doctrine of retribution, which states that the consequence of disobeying the commandments is punishment and that blessings come in the wake of obedience — and the whole foundation of the faith. Now of the phylactery of the arm, Scripture says, And it shall be for a sign unto thee upon thy hand, which the Rabbis explained as referring to the left arm, which is opposite the heart.
By way of the Truth, [the mystic lore of the Cabala], the verse, It is because of ‘zeh’ (this) which the Eternal did for me, is similar to ‘zeh’ (this) is my G-d, and I will glorify Him. The verse here thus states that it was because of His name and His glory that He did for us and brought us forth out of Egypt. And “this” shall be for a sign unto thee on the arm of your strength, just as it is written, For Thou art the glory of their strength. Thus the sign [of the phylactery] is similar to the sign of circumcision and the Sabbath. And since all [emanations] are one perfect unity, which is alluded to in “the sign” on the arm, our ancestors have received the tradition from Moses, who received it from the mouth of the Almighty, that [all four sections of Scripture inscribed in the phylacteries, as described above], are encased in one compartment. This is something like Scripture says, achothi kalah, because it is united and comprised of the thirty-two paths of wisdom [with which the world was created], and it is further written, His left hand is under my head.
Then Scripture says, And it shall be for a memorial between thine eyes, meaning that we are to lay them at the place of remembrance, which is between the eyes, at the beginning of the brain. It is there that remembrance begins by recalling the appearances [of persons and events] after they have passed away from us. These frontlets circle around the whole head with their straps, while the loop rests directly over the base of the brain which guards the memory. And the expression, between your eyes, means that they are to be placed upon the middle of the head, not towards one side. It may be that in the middle of the head, there are the roots of the eyes and from these stems the power of sight. Similarly, the verse, Nor make ye any baldness between your eyes for the dead, [means baldness adjoining the forehead. Thus the expression between your eyes mentioned here in the case of the frontlets also refers to the identical place]. It is to explain this point, [i.e., that the phylactery of the head is not to be placed between the eyes, as the literal meaning of the words might indicate, but that it is to be placed upon the middle of the head adjoining the forehead], that He reverts here [in Verse 16 and instead of using the expression, and for ‘a memorial’ between your eyes, as stated in Verse 9], and says ‘ultotaphoth’ between your eyes. This is in order to explain that the commandment is not fulfilled by placing the phylactery between the eyes bottomward, but rather it is to be placed high on the head where it is to be there like totaphoth, [and we have seen above that the word totepheth was used by the Rabbis for an object which lies upon the head]. He uses the plural form [totaphoth, and not the singular totepheth], because the compartments in the phylactery of the head are many, as we have received the form by Tradition.
And now I shall declare to you a general principle in the reason of many commandments. Beginning with the days of Enosh when idol-worship came into existence, opinions in the matter of faith fell into error. Some people denied the root of faith by saying that the world is eternal; they denied the Eternal, and said: It is not He [Who called forth the world into existence]. Others denied His knowledge of individual matters, and they say, How doth G-d know? and is there knowledge in the Most High? Some admit His knowledge but deny the principle of providence and make men as the fishes of the sea, [believing] that G-d does not watch over them and that there is no punishment or reward for their deeds, for they say the Eternal hath forsaken the land. Now when G-d is pleased to bring about a change in the customary and natural order of the world for the sake of a people or an individual, then the voidance of all these [false beliefs] becomes clear to all people, since a wondrous miracle shows that the world has a G-d Who created it, and Who knows and supervises it, and Who has the power to change it. And when that wonder is previously prophesied by a prophet, another principle is further established, namely, that of the truth of prophecy, that G-d doth speak with man, and that He revealeth His counsel unto His servants the prophets, and thereby the whole Torah is confirmed. This is why Scripture says in connection with the wonders [in Egypt]: That thou [Pharaoh] mayest know that I am the Eternal in the midst of the earth, which teaches us the principle of providence, i.e., that G-d has not abandoned the world to chance, as they [the heretics] would have it; That thou mayest know that the earth is the Eternal’s, which informs us of the principle of creation, for everything is His since He created all out of nothing; That thou mayest know that there is none like Me in all the earth, which indicates His might, i.e., that He rules over everything and that there is nothing to withhold Him. The Egyptians either denied or doubted all of these [three] principles, [and the miracles confirmed their truth].
Accordingly, it follows that the great signs and wonders constitute faithful witnesses to the truth of the belief in the existence of the Creator and the truth of the whole Torah. And because the Holy One, blessed be He, will not make signs and wonders in every generation for the eyes of some wicked man or heretic, He therefore commanded us that we should always make a memorial or sign of that which we have seen with our eyes, and that we should transmit the matter to our children, and their children to their children, to the generations to come, and He placed great emphasis on it, as is indicated by the fact that one is liable to extinction for eating leavened bread on the Passover, and for abandoning the Passover-offering, [i.e., for not taking part in the slaughtering thereof]. He has further required of us that we inscribe upon our arms and between our eyes all that we have seen in the way of signs and wonders, and to inscribe it yet upon the doorposts of the houses, and that we remember it by recital in the morning and evening — just as the Rabbis have said: “The recital of the benediction True and firm, [which follows the Sh’ma in the morning and which terminates with a blessing to G-d for the redemption from Egypt], is obligatory as a matter of Scriptural law because it is written, That thou mayest remember the day when thou camest forth out of the land of Egypt all the days of thy life. [He further required] that we make a booth every year and many other commandments like them which are a memorial to the exodus from Egypt. All these commandments are designed for the purpose that in all generations we should have testimonies to the wonders so that they should not be forgotten and so that the heretic should not be able to open his lips to deny the belief in [the existence of] G-d. He who buys a Mezuzah for one zuz [a silver coin] and affixes it to his doorpost and has the proper intent of heart on its content, has already admitted the creation of the world, the Creator’s knowledge and His providence, and also his belief in prophecy as well as in all fundamental principles of the Torah, besides admitting that the mercy of the Creator is very great upon them that do His will, since He brought us forth from that bondage to freedom and to great honor on account of the merit of our fathers who delighted in the fear of His Name. It is for this reason that the Rabbis have said: “Be as heedful of a light commandment as of a weighty one,” for they are all exceedingly precious and beloved, for through them a person always expresses thankfulness to his G-d.
And the purpose of all the commandments is that we believe in our G-d and be thankful to Him for having created us, for we know of no other reason for the first creation, and G-d the Most High has no demand on the lower creatures, excepting that man should know and be thankful to G-d for having created him. The purposes of raising our voices in prayer and of the service in synagogues, as well as the merit of public prayer, is precisely this: that people should have a place wherein they assemble and express their thankfulness to G-d for having created them and supported them, and thus proclaim and say before Him, “We are your creatures.”
This is the intent of what the Rabbis of blessed memory have said: “And they cried mightily unto G-d. From here you learn that prayer must be accompanied by sound. The undaunted one wins over the abashed one.”
Through the great open miracles, one comes to admit the hidden miracles which constitute the foundation of the whole Torah, for no one can have a part in the Torah of Moses our teacher unless he believes that all our words and our events, [as dictated in the Torah], are miraculous in scope, there being no natural or customary way of the world in them, whether affecting the public or the individual. Instead, if a person observes the commandments, His reward will bring him success, and if he violates them, His punishment will cause his extinction. It is all by decree of the Most High, as I have already mentioned. The hidden miracles done to the public come to be known as is mentioned in the assurances of the Torah on the subject of the blessings and imprecations, as the verse says: And all the nations shall say: Wherefore hath the Eternal done thus unto this land? … Then men shall say: Because they forsook the covenant of the Eternal, the G-d of their fathers. Thus it will become known to all nations that their punishment came from G-d. And of the fulfillment of the commandments it says, And all the peoples of the earth shall see that the name of the Eternal is called upon thee. I will yet explain this, with the help of G-d.
Beshalach