בפרק ז׳ אנו עדים לשלב נוסף במאבק בין ארם לישראל, מאבק שמביא למצור ולרעב גדול בשומרון. אלישע מנבא על ישועת ישראל מיד ארם, אך מאידך, בפרק ח׳ משלים אלישע את השליחות שהוטלה על אליהו בהר חורב, ומנבא לחזאל על המלכתו על ארם ועל הרעה שיעשה לישראל. בין שני האירועים הקשורים לארם, מופיע סיפור קצר, העוסק אף הוא ברעב ובישועה הבאה מכוחו של אלישע.
"וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹהִ֖ים" > בקיאות
(1) And Elisha replied, “Hear the word of the LORD. Thus said the LORD: This time tomorrow, a seah of choice flour shall sell for a shekel at the gate of Samaria, and two seahs of barley for a shekel.” (2) The aide on whose arm the king was leaning spoke up and said to the man of God, “Even if the LORD were to make windows in the sky, could this come to pass?” And he retorted, “You shall see it with your own eyes, but you shall not eat of it.” (3) There were four men, lepers, outside the gate. They said to one another, “Why should we sit here waiting for death? (4) If we decide to go into the town, what with the famine in the town, we shall die there; and if we just sit here, still we die. Come, let us desert to the Aramean camp. If they let us live, we shall live; and if they put us to death, we shall but die.” (5) They set out at twilight for the Aramean camp; but when they came to the edge of the Aramean camp, there was no one there. (6) For the Lord had caused the Aramean camp to hear a sound of chariots, a sound of horses—the din of a huge army. They said to one another, “The king of Israel must have hired the kings of the Hittites and the kings of Mizraim to attack us!” (7) And they fled headlong in the twilight, abandoning their tents and horses and asses—the [entire] camp just as it was—as they fled for their lives. (8) When those lepers came to the edge of the camp, they went into one of the tents and ate and drank; then they carried off silver and gold and clothing from there and buried it. They came back and went into another tent, and they carried off what was there and buried it. (9) Then they said to one another, “We are not doing right. This is a day of good news, and we are keeping silent! If we wait until the light of morning, we shall incur guilt. Come, let us go and inform the king’s palace.” (10) They went and called out to the gatekeepers of the city and told them, “We have been to the Aramean camp. There is not a soul there, nor any human sound; but the horses are tethered and the asses are tethered and the tents are undisturbed.” (11) The gatekeepers called out, and the news was passed on into the king’s palace. (12) The king rose in the night and said to his courtiers, “I will tell you what the Arameans have done to us. They know that we are starving, so they have gone out of camp and hidden in the fields, thinking: When they come out of the town, we will take them alive and get into the town.” (13) But one of the courtiers spoke up, “Let a few of the remaining horses that are still here be taken—they are like those that are left here of the whole multitude of Israel, out of the whole multitude of Israel that have perished—and let us send and find out.” (14) They took two teams of horses and the king sent them after the Aramean army, saying, “Go and find out.” (15) They followed them as far as the Jordan, and found the entire road full of clothing and gear which the Arameans had thrown away in their haste; and the messengers returned and told the king. (16) The people then went out and plundered the Aramean camp. So a seah of choice flour sold for a shekel, and two seahs of barley for a shekel—as the LORD had spoken. (17) Now the king had put the aide on whose arm he leaned in charge of the gate; and he was trampled to death in the gate by the people—just as the man of God had spoken, as he had spoken when the king came down to him. (18) For when the man of God said to the king, “This time tomorrow two seahs of barley shall sell at the gate of Samaria for a shekel, and a seah of choice flour for a shekel,” (19) the aide answered the man of God and said, “Even if the LORD made windows in the sky, could this come to pass?” And he retorted, “You shall see it with your own eyes, but you shall not eat of it.” (20) That is exactly what happened to him: The people trampled him to death in the gate.
פרק ז'
1. "וַיְהִ֨י רָעָ֤ב גָּדוֹל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן" (ו׳,כה) סיפור המצור על שומרון פותח במעין ׳מצג׳ מזעזע הממחיש את עוצמת הרעב (ו׳,כד-לא). ׳ותחביא את בנה׳ (כט), מהי ה׳ישועה׳ אותה מבקשת האשה מהמלך? עמדו על משמעות הבקשה על רקע תיאור הרעב הממוקם בשיאה של פרשת הקללות בדברים כ"ח, נג-נח.
2. סיפורם של המצורעים עומד בלב סיפורנו, ובשורת הגאולה מתגלה להם ובאה מפיהם. כיצד מתוארים המצורעים ומה מאפיין את פעולתם (ג-ד; ח-ט)? מה מניע אותם לגלות בכל זאת את הבשורה לבית המלך? (על תפקיד המצורעים בהבאת הבשורה נעמוד בהרחבה)
3. כיצד מגיב המלך לבשורה, ומה הדבר מלמד על יחסו לנביא ולנבואתו (יב)? שימו לב לניגוד בין ניסיון השליטה של המלך לבין מעשה העם (יז).
(1) Elisha had said to the woman whose son he revived, “Leave immediately with your family and go sojourn somewhere else;-a for the LORD has decreed a seven-year famine upon the land, and it has already begun.” (2) The woman had done as the man of God had spoken; she left with her family and sojourned in the land of the Philistines for seven years. (3) At the end of the seven years, the woman returned from the land of the Philistines and went to the king to complain about her house and farm. (4) Now the king was talking to Gehazi, the servant of the man of God, and he said, “Tell me all the wonderful things that Elisha has done.” (5) While he was telling the king how [Elisha] had revived a dead person, in came the woman whose son he had revived, complaining to the king about her house and farm. “My lord king,” said Gehazi, “this is the woman and this is her son whom Elisha revived.” (6) The king questioned the woman, and she told him [the story]; so the king assigned a eunuch to her and instructed him: “Restore all her property, and all the revenue from her farm from the time she left the country until now.” (7) Elisha arrived in Damascus at a time when King Ben-hadad of Aram was ill. The king-b was told, “The man of God is on his way here,” (8) and he said to Hazael, “Take a gift with you and go meet the man of God, and through him inquire of the LORD: Will I recover from this illness?” (9) Hazael went to meet him, taking with him as a gift forty camel-loads of all the bounty of Damascus. He came and stood before him and said, “Your son, King Ben-hadad of Aram, has sent me to you to ask: Will I recover from this illness?” (10) Elisha said to him, “Go and say to him, ‘You will recover.’ However, the LORD has revealed to me that he will die.” (11) The man of God kept his face expressionless-c for a long time; and then he wept. (12) “Why does my lord weep?” asked Hazael. “Because I know,” he replied, “what harm you will do to the Israelite people: you will set their fortresses on fire, put their young men to the sword, dash their little ones in pieces, and rip open their pregnant women.” (13) “But how,” asked Hazael, “can your servant, who is a mere dog, perform such a mighty deed?” Elisha replied, “The LORD has shown me a vision of you as king of Aram.” (14) He left Elisha and returned to his master, who asked him, “What did Elisha say to you?” He replied, “He told me that you would recover.” (15) The next day, [Hazael] took a piece of netting,-c dipped it in water, and spread it over his face. So [Ben-hadad] died, and Hazael succeeded him as king. (16) In the fifth year of King Joram son of Ahab of Israel—Jehoshaphat had been king of Judah—Joram son of King Jehoshaphat of Judah became king. (17) He was thirty-two years old when he became king, and he reigned in Jerusalem eight years. (18) He followed the practices of the kings of Israel—whatever the House of Ahab did, for he had married a daughter of Ahab—and he did what was displeasing to the LORD. (19) However, the LORD refrained from destroying Judah, for the sake of His servant David, in accordance with His promise to maintain a lamp for his descendants for all time. (20) During his reign, the Edomites rebelled against Judah’s rule and set up a king of their own. (21) Joram crossed over to Zair with all his chariotry. He arose by night and attacked the Edomites, who were surrounding him and the chariot commanders; but-c his troops fled to their homes. (22) Thus Edom fell away from Judah, as is still the case. Libnah likewise fell away at that time. (23) The other events of Joram’s reign, and all his actions, are recorded in the Annals of the Kings of Judah. (24) Joram slept with his fathers and was buried with his fathers in the City of David; his son Ahaziah succeeded him as king. (25) In the twelfth year of King Joram son of Ahab of Israel, Ahaziah son of Joram became king of Judah. (26) Ahaziah was twenty-two years old when he became king, and he reigned in Jerusalem one year; his mother’s name was Athaliah daughter of King Omri of Israel. (27) He walked in the ways of the House of Ahab and did what was displeasing to the LORD, like the House of Ahab, for he was related by marriage to the House of Ahab. (28) He marched with Joram son of Ahab to battle against King Hazael of Aram at Ramoth-gilead, but the Arameans wounded Joram. (29) King Joram retired to Jezreel to recover from the wounds which the Arameans had inflicted upon him at Ramah, when he fought against King Hazael of Aram. And King Ahaziah son of Joram of Judah went down to Jezreel to visit Joram son of Ahab while he was ill.
פרק ח'
4. בפסוקים א-ו אנו קוראים את המשכו של סיפור אלישע והשונמית שהופיע בפרק ד׳, לשני הסיפורים מבנה מקביל: בחלק הראשון מסייע אלישע לאשה ובחלק השני הסיוע יוצר בעיה, הנפתרת על ידו.
א) במהלך הסיפור מופיעה המילה ׳בית׳ כמה פעמים, והיא נושאת משמעות כפולה. עימדו על המשמעות הכפולה של המילה ובחנו באיזה אופן היא מעצבת את הבעיה המרכזית בסיפור? תנו דעתכם גם להיפוך בין המתרחש בסיפורנו לבין מצוות השמיטה בדברים ט"ו,א.
ב) התוכלו לקשור בין חסדה של השונמית (ד׳,ח-י) לגמולה בפרקנו? היאך נפתרת מצוקתה בחלקו השני של הסיפור, וכיצד מעורב בה אלישע?
5. "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק... וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ" (ח׳, ז-ט). אלישע מגלה לחזאל את דבר המלכתו בשלב מאוחר בפגישתם. עיקבו אחרי שלושת שלבי המפגש בין חזאל לאלישע (ט-י; יא-יב; יג), ונסו לעמוד על היסוד הגורם לעיכוב על רקע הסערה הנפשית המתחוללת בקרב אלישע ומשתקפת בפניו (יא).
6. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע לֵךְ אֱמׇר־[לוֹ] (לא) חָיֹה תִחְיֶה וְהִרְאַנִי יהוה כִּי־מוֹת יָמוּת" (ח׳,י). אחד הקשיים הבולטים בסיפור משיחת חזאל מצוי בסתירה המופיעה בדברי אלישע בפסוק זה, הנראית כציווי לחזאל לשקר לבן הדד. עיינו במפרשים הבאים, ובחנו מהן השיטות השונות להתמודדות עם הקושי.
חָיֹה תִחְיֶה. כְּלַפֵּי חֲזָאֵל אָמַר, שֶׁיִּחְיֶה תַּחַת בֶּן הֲדָד לַמַּלְכוּת.
‘You will surely live.’ Pertaining to Chazoeil he said that he would live instead of Ben-Hadad [and occupy] the throne.
אמר לא חיה תחיה. כתוב באל"ף לפי שדעתו שלא יחיה וקרי לו בוי"ו כי אמר לו שיחיה: והראני ה' כי מות ימות. כלומר מן החולי יחיה אם לא יומת אבל הראני ה' כי ימיתוהו ולפיכך כשאמר אלישע לחזאל כי יהיה מלך על ארם אמר לו והראני ה' כי מות ימות הבין חזאל כי רצה לומר לו שהוא ימיתהו אלא שלא אמר לו בפירוש:
7. בפסוקים טז-כט מתוארים מלכי יהודה. תיאור זה חוצץ בין שתי ההמלכות הנעשות בידי אלישע, של חזאל בפרק ח ושל יהוא בפרק ט. עימדו על הזיקה המתהדקת בין מלכי יהודה למלכי ישראל בפסוקים יח; כו-כז, ועל השלכותיהם הרוחניות והמדיניות.
וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא > הרחבה
במרכזו של סיפור הרעב הגדול בשומרון ניצבים ארבעת המצורעים. המצורעים מצויים במעמד נחות ביותר מבחינה חברתית, מנודים ומרוחקים מן העיר וחברת אנשיה (על מעמד המצורע ראו את ההרחבה בדף הקודם). אולם בסיפורנו דווקא המצורעים היושבים בפתח השער הם אלה שבזכותם ניצלת העיר. סיפור הנס הגדול לא נזכר כשלעצמו אלא כחלק מסיפורם, ובשורת הישועה מתגלגלת דרכם לאנשי שומרון. אחת השאלות המעניינות העולות מסיפורנו היא מדוע נבחרו דווקא המצורעים לבשר את בשורת הגאולה? רחל המשוררת העניקה לנקודה זו בסיפורנו פרשנות מעניינת, בשיר מפורסם שכתבה בשם ׳יום בשורה׳. בשירה עמדה רחל על החשיבות הרבה שנודעת גם לדרך התגלות הגאולה, ולא רק לתוכנה. בכך רמוזה אפוא פרשנות ביקורתית לאופי הנס בסיפור. חיזוק נוסף לפרשנות זו מצוי גם במותו של השליש, הנרמס בידי העם במרוצתם אל מחוץ לעיר, בדרך אל שלל ארם. אפשר שהגאולה בסיפורנו לא באה במאור פנים בגלל מצבו הרוחני הירוד של העם, המתבטא גם במעשי מנהיגיו.
יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים
פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ
אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-
בְּשֹׂרָה הוּא (מלכים ב‘, ז’, ג-ט)
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.
כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.
הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.