See bottom of source sheet for sources referenced
רבו הדעות בשעור יד סולדת בטמפרטורות, עיין במצודת דוד על הקצש"ע ובספר תולדות זאב שחששו עד ל־40 מעלות, ובשו"ת בסוף ספר הלכות שבת דעת הגר"מ פיינשטיין שליט"א עד כ־42, ושם בדף 243 בשם הגר"א קוטלר ז"ל להקל עד כ־49, ובנועם כרך ו' דעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א עד 45, ובקונטרס מים שהיד סולדת בהם בהוצאת המכון המדעי הטכנולוגי לבעיות הלכה בשם הגרצ"פ פראנק ז"ל עד 50 ולמעשה עד 48. ועיי"ש בדף 26 שלא נתכוון בשו"ת חוות יאיר לקבוע יד סולדת כחמימות הרוק ושלא כמו שכתב בדרכי תשובה סימן ק"ה סעיף קטן נ"א, ובשאר הדיון שם. וכל זה שוה בבישול בחול שאפשר למדוד חום המים בכלי מדה אבל בשבת הלא אסור למדוד, ואטו צריך להסתפק באחת ממדות הטמפרטורות האלו הלא לא שיערו חז"ל בטמפרטורות, ואין לנו אלא מה שאמרו במסכת שבת דף מ' עמוד ב' "אמר רחבא היכי דמי יד סולדת בו כל שכריסו של תינוק נכוית" עכ"ל.
The following sources appear:
Kitzur Shulchan Aruch - 40°C or 104°F
Rav Moshe Feinstein - 42°C or 107.6°F (108° for our purposes)
Rav Aharon Kotler - 49°C or 120.2°F (120° for our purposes)
Rav Shlomo Zalman Auerbach - 45°C or 113°F
Rav Zvi Pesach Frank - 50°C or 122°F, but practically 48°C or 118.4°F
ויש מחלוקת אחרונים האם שעור החום שתינוק נכוה בו קרוב לשעור שאדם רגיל נכוה בו או מרוחק ממנו, שמנהג בעלי הוראה לשער באצבע ועיין בדרכי תשובה (1) שם בשם ספר זרע אמת ויד יהודה וכן בספר תורת יקותיאל ליורה דעה סימן צ"ד סעיף קטן ב' שקיימו המנהג, וסיוע גדול לזה מאיסור והיתר הארוך (2) כלל ל"ד סעיף כ' כל שכריסו של תינוק נכוית מהן והיינו ג"כ שיד כל אדם בינוני נכוית מהן עכ"ל. אבל בדרישה (3) באורח חיים סימן שי"ח ובבכור שור (4) לחולין דף ק"ג ובנחל אשכול שעל ספר האשכול ובספר ישועות חכמה ועוד אחרונים דחו המנהג, ועיקר קושיתם ממה שבגמרא תלו בשעור שכריסו של תינוק נכוית, והלא החוש מעיד שתינוק רגיש יותר ממבוגר ואם כן גם אם המבוגר אינו נכוה יש לחוש שתינוק יכוה, ולכן כיון שאין אנו בקיאין בשעור שכריסו של תינוק נכוית יש להחמיר בדאורייתא בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו כלשון הבכור שור.
ולדידי אין בזה סרך קושיא, לפי גרסת הר"ח והרי"ף והערוך והרי"ד והיראים והראבי"ה והאור זרוע והרא"ש "כריסו של תינוק נכוית ממנו" עכ"ל או הימנו, ושלא כגרסת הגמרא בדפוסים שלנו "כריסו של תינוק נכוית" עכ"ל ואיני יודע מקור גרסת הדפוסים. ואם כן יש לדייק שנוי הלשון למה יד סולדת בו וכריסו של תינוק נכוית ממנו, שהיה צריך להאמר בשניהם "בו" או בהם כגרסת הטור והשלחן ערוך, אלא משמע: "יד סולדת בו" = בתוך המים, כלומר שמכניס ידו בהם. ואילו "כריסו של תינוק נכוית ממנו" כלומר ממגע המים, וכלשון המאירי במשיכתה (withdrawal), ולכן שפיר שעור של כויה באדם בהכנסת ידו הוא כשעור כויה בתינוק במגע בעלמא כיון שהתינוק רגיש יותר ולעולם שעור החום אחד הוא. וכן לשון פסקי הרי"ד (5), "יד סולדת בו אסור פי' אם נתחמם הרבה שאין היד סובלת (suffers) להניחה לתוכן אסור שזה הוא בישול אבל להפשירן שהיד סובלת להניחה לתוכן מותר" עכ"ל שכפל לשונו לאמר שהכל תלוי באם יכול להניח ידו בתוך המים, ויש לפרש להניחה מלשון להניח ולהשאיר ידו שם, והוא סיוע גדול לדברי האחרונים שכל שאדם יכול להשאיר ידו במים לדקה או דקותיים ואינה נכוית אינו יד סולדת.
(ז) והרמב"ם אף על פי שכתב לשון בהן גם הוא מפרש שהתינוק נכוה מהן, שכתב בהלכות שבת פרק כ"ב הלכה ד' (6) "סך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן" עכ"ל, הרי שמיירי בשמן או במים שעל ידו של האדם ובהם סך את התינוק והתינוק נכוה מהמשיכה וכמו שפרש המאירי. ובספר האשכול בהלכות נטילת ידים (7) פרש יד סולדת בו כל שכריסו של תינוק נכוית בו עכ"ל אבל שם מיירי בשפיכת מים לנטילת ידים ועיין במסכת חולין דף ק"ה עמוד א', ואם כן גם הוא מפרש שהתינוק נכוה מהמגע אבל לעולם האדם נכוה רק מהכנסת היד. ובדרך זו מתורצת קושית האחרונים על רש"י והר"ן ואחרים שם שפרשו "סולדת נכוית" עכ"ל (רש״י) היאך אדם נוטל ידיו במים שנכוות בהם, שלעולם אינו נכוה אלא בהכנסת היד אבל בשפיכה בעלמא לא [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' רמב"ם הלכות ברכות פרק ו' הל' ט"ז] ולכן כל גדולי גליל היו עושים כן עיי"ש. ויש לחדש שגדולי גליל פרושו גדולים בני י"ג ולא גדולים בתורה, ועיין בשו"ת תשב"ץ חלק א' סימן נ"ד, וזהו שכתב הסמ"ג "כל בני גליל היו עושים כן" עכ"ל ולא כתב גדולי, ולכן לפרוש התוספות ורוב ראשונים גדולי גליל היו נוטלים ידים במים שהיד סולדת בהם מה שאין כן קטנים אפשר שיכוו ולכן לא היו נוטלים אלא בצונן.
(ח) ובארחות חיים כתב "היכי דמי יד סולדת בו כל שכריסו של תינוק נכוית בהן פי' נכוית בהן מהר" עכ"ל וכן צריך לגרוס בכלבו דף ל"א, ומשמע שמפרש שהשעור של כויה בתינוק הוא שנכוה מהר, שאין לאמר שבא לתת טעם למה שיערו בתינוק ושלזה תרץ שהתינוק נכוה מהר ולכן דומה לאדם רגיש, שאם כן היה צריך לכתוב מפני שנכוית בהן מהר שהיא נתינת טעם למה שיערו בתינוק, אבל הארחות חיים כתב פי' "שנכוית בהן מהר" עכ"ל ולא כתב מפני ומשמע שהוא מפרש אופן הכויה, ועוד שאין סברה לשער באדם רגיש כיון שכל שעורי חכמים הם באדם בינוני. אלא בודאי כוונתו לתרץ לפי גרסתו בגמרא יד סולדת בו וכריסו של תינוק נכוית בהן וכגרסת הטור והשלחן ערוך מה שקשה הלא תינוק רגיש יותר ממבוגר, ולזה תרץ שהכויה בתינוק באה מהר מה שאין כן במבוגר אינו נכוה אלא לאחר זמן ולעולם שעור חום אחד הוא, וראיה למנהג בעלי הוראה. היוצא לנו שאין קושיא מכריסו של תינוק למנהג לשער באצבע, אם לפרוש הרי"ד לפי גרסת רוב ראשונים שיד סולדת היא שאי אפשר להניח היד לתוך המים וכן משמע בירושלמי שם פרק ג' הלכה ד' "עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית" עכ"ל, מה שאין כן כריסו של תינוק נכוית אפילו במגע, ואם לדברי הארחות חיים שכריסו של תינוק נכוית מהר מה שאין כן ידו של אדם נכוית לאחר זמן.
So when the Orchot Chayim says bahem, meaning it burns quickly, the explanatory part is not "why a tinok, because they're sensitive" but "they burn quickly so even a touch rather than immersion".
He's saying that they burn from quicker contact...which means he's ALSO saying memeno in his own way.
Another proof that these are the same temperature in a different way.
(ט) ויש להוכיח שלדעת הרמב"ם והמאירי ברגילות אין משערים אלא לפי ידו של מבוגר ולא לפי כריסו של תינוק.
הנה הרמב"ם כתב "סך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן" עכ"ל, וממה שהוסיף חמלים (caveat?) "שעל ידו" וכן "במים או בשמן" מוכח שמפרש "דהא דאמר רב יהודה אמר שמואל אחד מים ואחד שמן יד סולדת בו אסור אינו יד סולדת בו מותר. היכי דמי? יד סולדת אמר רחבא כל שכריסו של תינוק נכוית בהם" עכ"ל קאי על דברי רשב"ג "אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה הקטן ואינה חוששת" עכ"ל, שהאדם המחמם ידו כנגד המדורה מותר לחמם מים ושמן כל שאין היד סולדת בהם, ואינו קאי על דלעיל מיניה "מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן וכו'" עכ"ל.
וכן הוא במאירי שכתב "שאין דבר זה חוזר להעמדת מים כנגד המדורה להתיר כל שאין היד סולדת בו אלא לענין סכה אשה ידה שמן" עכ"ל. וטעם החילוק הוא שבמניח קיתון מים אצל המדורה כיון שמניחו מידו יש לחוש שמא ישכח ויגיעו המים לידי בישול, ולכן אסור להניח קיתון של מים קרוב למדורה במקום שיכול להתבשל וכמו שכתב המאירי מקודם "לא שיקרבם כל כך שיחמו" עכ"ל שתלה הדבר בקרבה. מה שאין כן בסכה האשה ידה שאז כיון שהמים נמצאים על ידה אי אפשר שתשכח מהם, ורק לזה הצטרכו לתת שעור של כריסו של תינוק נכוית שכיון שמתחממים המים שעל ידה לאט לאט אינה סולדת מהם כמו שהיתה סולדת ממים חמים אילו הכניסה ידה פתאום, וזהו שפרש המאירי ששאלו "היכי דמי יד סולדת בו כלומר בסכה אשה ידה היאך אתה משער פה יד סולדת" עכ"ל.
His argument is that the comment about כריסו של תינוק reflects back not on the water kneged hamedurah, but on the woman warming oil to put on the baby (which is why you would talk about babies in the first place).
So for kneged hamedurah, it's not a measure of heat, but of distance - far enough away that even if you forget it it won't get too hot.
But for liquid on hands...you can't forget your hands there (ADHD challenge accepted) but the heating happens gradually so you're acclimated even after it reaches Y"SB hence the need for shiur.
(י) והראשונים דייקו מדברי הרמב"ם שסובר שמותר להניח קיתון של מים סמוך למדורה ובלבד שיסירנו משם לפני שיתבשל וכפרש"י, ונראה שדייקו כן מסיום דבריו והוא "שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא וכו'" עכ"ל שאילו לחולקים על פרש"י אסור להתקרב סמוך למדורה אפילו אם אינו מניח המים להתחמם, וכן משמע באור זרוע שדייק מסוף דברי הרמב"ם האלה. אבל מדברי המאירי נראה שגם הרמב"ם אינו מתיר לחמם במקום שיכול להגיע לידי בישול כי אם מים ושמן שעל היד אבל לא להניח שם קיתון של מים, והיא שיטה מחוורת ברמב"ם שכן בכמה מקומות משמע שאסר לקרב דבר אצל האש במקום שיכול להתבשל עיין בפרק ד' הלכה ו'. ומה שכתב הרמב"ם "מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן" עכ"ל אינו ראיה שסובר כפרש"י שהרי אין זה אלא לשון הגמרא, ומה שהתוספות והרשב"א הקשו שלשון הגמרא גופא משמע כפרש"י, יש לתרץ שאילו היה הדבר כן היתה הגמרא אומרת לא עד שיחמו אלא עד שתפיג צינתן, מה שאין כן הגמרא נקטה לשון בשביל ומוסב על מניח קיתון ומניח משמע מניח ומשאיר, וממילא הנחה בשביל שתפיג צנתן ולא בשביל שיחמו היא במרחק שאינו יכול להתחמם.
(יא) ובירושלמי שם פרק ג' הלכה ד' אמרו בברייתא "ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה לא בשביל שתיחם וכו', יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי ר"מ וחכמים אוסרים" עכ"ל ופרשו שם טעם חכמים "שמותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת" עכ"ל, וקשה לרמב"ם ולמאירי הלא חימום מים שעליו כנגד המדורה במקום שיכול להגיע לבישול הוא מחלוקת ר"מ וחכמים והלכה כחכמים והיאך פסקו כר"מ שמותר. ולדידי אינו קשה, שגרסתם היא כירושלמי דפוס דעסוי (Dessau) מובא בפרי מגדים ביורה דעה סימן ס"ח שמחלוקת ר"מ וחכמים מוסבת על מניח אדם קיתון ולא על טובל ועולה ומתחמם כנגד המדורה שכל אותה בבא חסרה בירושלמי, והיא היא שיטת הרמב"ם והמאירי שאסור להניח קיתון במקום שיכול להתבשל כדעת חכמים בירושלמי מה שאין כן מותר להחם מים שעליו שבזה לא נחלקו בירושלמי לפי גרסה זו, והלכה כרשב"ג בבבלי כפי שפרשהו רב יהודה אמר שמואל.
(יב) היוצא לדעת המאירי והרמב"ם, שלא נאמר שעור של כריסו של תינוק אלא לגבי הסך ידו בשמן או במים וכהסבר המאירי שבזה אינו יכול להרגיש שעור יד סולדת כרגיל, אבל בעלמא ובקיתון של מים אצל האש משערים ביד כל אדם. ועיין בספר חמודי דניאל הלכות תערובת סימן מ"ה ובפרי מגדים יורה דעה סימן ס"ח שכתבו שכריסו של תינוק היא של תינוק בן יומו מסברה שאם לא כן באיזה תינוק תשער ונתת דבריך לשעורים. ובתשובה [סימן כו] הקשיתי שתינוק בן יומו אינו שכיח וגם אין אדם מנסה בתינוק לראות במה יכוה, ותרצתי שאין הכי נמי אלא אמרו תינוק להרחקה עד שיצא הספק מלבו. איברא ברא"ש גרס כריסו של קטן ולא של תינוק, וכן לפי פשוטו של פרוש הרמב"ם והמאירי שמאמר רבי יהודה אמר שמואל מוסב על דברי רשב"ג בסכה אשה בנה שמן אם כן מיירי באותו תינוק של האשה, ואם בבן יומו הלא מבשלים ליולדת כל שלושת ימים אחרי הלידה ולא שייך יד סולדת אסור. ואין לאמר שמיירי באשה ובנה הגדול ושמכל מקום השעור הוא בכריסו של תינוק בן יומו, שאם כן למה קתני בברייתא ואינה חוששת שמשמע שכיון שמחממת השמן כדי לסוך בנה לא תעביד איסור, הלא אפשר שתסוך לבנה הקטן שאינו בן יומו ולכן אינו נכוה ומכל מקום אילו היה בן יומו היה נכוה ולמה אינה חוששת, אלא משמע שאינו מיירי בשעור תינוק בן-יומו.
(יג) ומקור ההסתפקות להחמיר כשעור של תינוק אינו מן הגמרא אלא מפרש"י במסכת שבת דף מ' שכתב "והיכי דמי סילוד יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד" עכ"ל ומשמע שאדם רגיל אינו יכול לשער ולכן החמירו בתינוק. אבל העיקר חסר מפרש"י, שהיה צריך לסיים שיש שאינו סולד אפילו מרתיחה גדולה וכמו שבאמת כתב רבנו ירוחם, אבל רש"י כתב רק שיש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד עכ"ל כלומר מרתיחה מועטת אבל משמע ששפיר סולד מרתיחה בינונית, ולפי זה רש"י בא להקל ולא להחמיר שבשביל מי שסולד מרתיחה מועטת נתנו שעור של כריסו של תינוק נכוית ואם לא הגיע לשעור זה אינו אסור. ובד"ה יד סולדת פרש"י "סולדת נרתעת לאחוריה מדאגה שלא תכוה וכו'" עכ"ל ומלשון שלא תכוה ממשע שקושטא תכווה אם תשאיר היד שם, וכמו שכתב בתורת יקותיאל שאם לא כן היה צריך לכתוב מדאגה שמא תכווה, ואולם מלשון מדאגה משמע להפך שהיה צריך לכתוב נרתעת לאחוריה שלא תכווה ומדכתב מדאגה מבואר שתלה הדבר בדאגתה ולא במציאות וכן באיוב פרק ו' פרש"י ירא ודואג שהיד סולדת בהם מליכוות ברותחין עכ"ל. ואם כן אי בעית דייק מסיפא של פרש"י שבגמרא שהיד תכווה ואי בעית דייק מרישא שירא ודואג, ולכן נראה בכוונת רש"י ששפיר יד סולדת היא יד נכוית וכמו שפרש הוא עצמו במסכת חולין דף ק"ה עמוד ב', ובאור הדבר הוא שהיד סולדת מפני שתכוה אבל כיון שהאדם דואג שלא תכוה לכן יש וסולד גם מרתיחה מועטת ולכן תלו השעור בכריסו של תינוק, ולפי זה גם לפרש"י אדם בינוני משער בידו. ומה שכתב בהגהות הסמ"ק במצוה רפ"ב "שאסור לתת הצלי או הפשטיא"ה נגד האש בשבת אפילו אין היד סולדת בו כי אין אנו בקיאין בשעור סילוד מתי הוא" עכ"ל אינו ענין לכאן, ששם הפרוש הוא שאין לשים פשטידה אצל האש גם בכוונה להסירה לפני שמגיעה ליד סולדת כי אין אנחנו בקיאין מתי תגיע לשעור זה ואחרי כמה זמן צריך להסירה משם ולכן שמא יתמהמה ויבוא לחיוב חטאת, וזהו שבהג"ה אחר כך כתב בשם הר"ר יעקב מקיגון שמותר ובלבד שירחיק כל כך שלא תהא יד סולדת עכ"ל.
Remember kids, the point is not to disagree with Rishonim, it's to disagree with how the acharonim are reading the rishonim to show that the rishonim actually agree with you.
(יד) כיון שהגענו לכאן נאמר בו דבר בענין חימום מים כנגד המדורה. דעת הרמב"ן היא שמותר להחם אפילו על האש כל שאינו מניחו להגיע ליד סולדת, ודעת רש"י והר"י מפריס היא שעל כל פנים כנגד המדורה במקום שראוי להתבשל מותר בתנאי שלא יניחנו עד שיתבשל וכן כתבו הראשונים בדעת הרמב"ם. והנה לדעת רש"י מה שאמרו בגמרא הפשרו זהו בישולו פרושו מדרבנן וכשיטת ראבי"ה בסימן ר"ב באורך, וכמו שמוכח מפרש"י בדברי רשב"ג שכתב שמותר להפשיר שמן שעל ידה כיון שעושה על ידי שינוי, והלא אם הפשרו זהו בישולו מדאורייתא היכן מצינו שעל ידי שנוי יהיה מותר לכתחילה. ולפי זה יש לבאר מה שפרש"י בברייתא ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו עכ"ל, שבתוספות הקשו שלהפשיר מותר שהפשרן לא זהו בישולן ולדבריהם דיוק הלשון מפני שמפשיר מים שעליו הוא שמביא אותם להיות פושרין ולכן הקשו הרי מים פושרין מותרים, ומאי קושיא הלא לשיטתם אסור להפשיר מים במקום שיכול לבוא לידי בישול, וצריך לאמר שמפרשים כנגד המדורה במקום שאינו ראוי להגיע שם לידי בישול ושזהו דקא פסיק ותני מפני שמפשיר מים שעליו שמשמע שלא משכחת חימום יותר מזה, ולכן פרשו שהאיסור הוא מגזירת מרחצאות. אבל רש"י פרש מפשיר מחמם מלשון פושרין עכ"ל ומשמע שהאיסור הוא במה שמחמם את המים ולא מפני שמגיעים להיות פושרים עליו ולכן לא מגזירת מרחצאות, ואם כן קשה מה איסור יש בדבר לשיטתו שמותר להחם מים במקום שיכול להגיע לידי בישול אם רק נזהר שאינם מגיעים לכך. ויש לתרץ כפרוש אחד בראבי"ה שהברייתא סוברת שהפשרו הוא בישולו ואינה הלכה. ויותר נראה שאף על פי שלדעת רש"י מותר להחם מים בקיתון בתנאי שלא ישהנו עד שיתבשלו, זהו בקיתון אבל בגוף חמיר טפי, וכדעת רבנו פרץ הובא בארחות חיים שיזהר אדם שלא יטול ידיו ויתחמם כנגד המדורה כיון שמרוב קרירותו לא יסלוד מהם ויבוא לידי בישול, והוא הדין אדם הטובל ומתחמם לא ירגיש ויבוא לבשל מים שעליו ולכן בזה אסרו הפשרו אטו בשולו. ובזה ניחא שיטת רש"י לפי הירושלמי מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה וכו' יורד אדם וטובל וכו' דברי ר"מ וחכמים אוסרים וכו' מאי טעמא דרבנן מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת עכ"ל שהקשו הראשונים שהיא סתירה לפרוש רש"י, אבל רש"י יפרש שהמחלוקת מוסבת על יורד אדם וטובל ועולה ומתחמם שבזה חכמים אוסרים להפשיר מים שעליו במקום שהיד סולדת והיא היא הברייתא שבבבלי, מה שאין כן במביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא נחלקו בירושלמי כלל כי כל המחלוקת היא רק על הסיפא, ולכן מותר להניח קיתון של מים במקום שהיד סולדת בתנאי שיסלקנו כפרש"י בבבלי. והוא ההפך של שיטת המאירי שהבאנו.
(טו) ולדעת המאירי וכן נראה לי דעת הרמב"ם מותר לחמם מים שעליו סמוך לאש ואסור לחמם קיתון של מים במקום שיכול להתבשל. ולדעת ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק וכן משמע דעת הרוקח והראבי"ה מותר להפיג צינת המים אפילו סמוך לאש אבל אסור להפשיר אלא במקום שאינו יכול לבוא שם לידי בישול. ולדעת התוספות והרא"ש אסור להניח קיתון במקום שיכול לבוא התבשיל שם לידי יד סולדת. ולדעת רבנו ירוחם אסור להניח במקום שהיד סולדת שם אפילו אם התבשיל עצמו לא יכול להגיע ליד סולדת וכן משמע דעת הר"ן והרשב"א. ובטור ושלחן ערוך הכריעו כדעת הרא"ש ועיין בבית יוסף בסימן שי"ח, וגם דעת ספר התרומה היא שהאיסור בהפשר הוא רק במקום שיכול התבשיל להגיע לידי בישול, ולדעת ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק מותר אפילו סמוך לאש כשלא יניחנו שם אפילו להפשיר, ולכן לדינא אין להפליג לאסור במקום שידו סולדת כשאין התבשיל עצמו יכול להתבשל שם ושלא כספר בני ציון באורח חיים שם, ורק צריכים זהירות לדעת מהו המקום שיכול להתבשל שם וצ"ע. ולכן נראה לי שבדבר גוש שאפשר שחלק אחד ממנו יגיע ליד סולדת אף שחלק שני פושר, אין להניח שום חלק ממנו ולא מהקדרה שנמצא בה במקום שהיד סולדת, אבל בנוזל המתערב אזי אם רובו מונח במקום שאין היד סולדת אמרינן שאינו יכול להתבשל שם ומותר.
(טז) ובשעת דחק גדול שמזיקים לו צוננים ואינו יכול להמתין, כתב בשו"ת צמח צדק חלק אורח חיים סימן ל"ז שמותר ליתן הכלי בפי התנור קרוב לאש להפיג הצינה כדעת ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק עיי"ש. ונראה להתנות שיעמוד שם כל הזמן ולא יצא וישוב אלא ינסה כל רגע באצבע שלא יטעה מתי הוא זמן חימום וכחשש הגהות הסמ"ק, בפרט שחמיר פי התנור שחומו רב וכמו שבכיריים שלנו אסר חגמו"ז זצלה"ה את השמוש בהיתר קדרה חייתא כיון שמתבשלת מהר ואינו מסיח דעתו [הערות ותיקונים: נ.ב., ע' רמב"ם הלכות שבת פרק ג' הל' י"ב]. גם לע"ד אין היתר בשעת הדחק אלא בנוזל אבל לא בגוש שאי אפשר לתחוב אצבע בו בכל מקום לבדוק שלא נתחמם שם ולכן אסור בכל ענין, וכן הראשונים התירו רק במים ושמן כברייתא בגמרא. ועיין בסמ"ק שמתורצת בזה הסתירה בדבריו, שבתחילה כתב אסור לתת התפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא המים משחשיכה אלא כדי להפיג צינתן וצריך שיהיו כל כך רחוקות מן האש שאפי' יהי' זמן מרובה לא יהיה היד סולדת בו עכ"ל ואחר כך כתב שמותר לתת מים ושמן בכלי ראשון סמוך למדורה כדי להפיג צינתן כיון שאין דעתו לשהותו רק זמן מועט, ונתקשה בזה בשו"ת צמח צדק. אלא בתחילה מיירי בתפוחים שאותם אסור לקרב לאש והלשון שיהיו כל כך רחוקות מן האש וכו' עכ"ל אינו נופל על מים הסמוך לו אלא על תפוחים, מה שאין כן במים שכתב גם בתחילה שמותר בכדי להפיג צינתן וכדבריו לבסוף, כי לעולם בגוש אסור ובנוזל מותר. וכן הגהת הסמ"ק שהבאנו לעיל מיירי בגוש ולכן אסר.
(יז) ולדינא בענין הראשון נראה שאין לבטל מנהג בעלי הוראה לשער ביד ואין לתלות בכריסו של תינוק שאין יודעים שעורו, בפרט שכמה מחברים הרוקח וסמ"ג וסמ"ק ואגודה לא הזכירו כריסו של תינוק כלל ואם איתא שאי אפשר לשער ביד לא היו משמיטים (leave out) אותה ועיין ברוקח סימן ס"ו. והנה בחולין דף ק"ה עמוד ב' פרש"י ורבנו גרשום והר"ן יד סולדת בו = נכוית בו, ורד"ק בספר השרשים ורלב"ג באיוב פרשו ״סולדת = מתחממת ונכוית״ עכ"ל והוא המקור לבאור שבסוגריים באורח חיים סימן שי"ח סעיף י"ד, ובטור ושלחן ערוך סימן ק"ס וקפ"א פרשו יד סולדת יד נכוית ולא נמצא בפרוש מי שיחלוק על זה. והרמב"ן באיוב פרש שבלשון חכמים, הנכוה ומכויץ (shrink back) עצמו נקרא כן וכו' יד סולדת בו נכוצת (recoil) עכ"ל ומשמע שנכוצת היא נכוית, ועיין בחולין דף מ"ו עמוד ב' "בחמימי לא, דכויצי״ עכ"ל. ובדרכי תשובה סימן ל"ו ס"ק ע"ו בשם הפרי תואר.
1 - holding by temperature rather than Yad is breaking a mintage, not keeping it.
2 - soledet = nichveit, not a child, but an ADULT
3 - provide that soledet means pulls away/shrinks back.
(יח) ואולם מהו שעור כויה, בערוך, ערך פע, פרש שמה שאמרו בחולין דף ק"ה ״שהחמים מפעפעין את הידים״ פי' מפעפעין = מבעבעין מלשון שחין אבעבועות עכ"ל. ונראה שמקורו הוא מהתרגום באיוב שם ״ואסלדה בחילה״ = ״ואבוע ברתיתא״ עכ"ל הוא ענין הבועות הנראות בעור כשמסמר הבשר, ולפי זה יד סולדת היא נכוית היא הוצאת אבעבועות.
אבל במסכת כלים פרק ח' משנה י"א ״תנן או שנכוה ונתנה אצבעה לתוך פיה״ עכ"ל ופרש הר"ש כדרך הנכוים באצבעם שנותנים בפיהם עכ"ל, והוא שעור נמוך מהוצאת אבעבועות. ולפי זה לא תקשה על רבנו פרץ, שחשש שמרוב קרירותו יבוא לחמם מים שעל ידיו לשעור בישול, שאם השעור הוא הוצאת אבעבועות היאך ישהה עצמו כל כך?? אבל אם הוא שעור כאב, שפיר דמי, וכן נראה ברמב"ם שחשש שבלבד שלא יחמו המים שעל ידו וכו' עכ"ל ויש להאריך ואכ"מ (אין כאן מקומ). ולכן בשעור יד סולדת למעלה יש להחמיר כדעת הערוך בבישול דאורייתא עד שבטוח שהמים יגרמו אבעבועות, ובתשובה [סימן כו] הארכתי בשעור יד סולדת למעלה ונראה שהוא כל שאינו יכול ליגע בו כלל כמשמעות ר"י עיי"ש. ובשעור יד סולדת למטה יש להחמיר כמשמעות המשנה שכל שמבקש לשים ידו בפיו או במים או לנפנף באוויר מחמת הכאב נקרא יד סולדת, לא שנא מיד לא שנא אחרי זמן. ובתוספות ישנים, בשבת דף מ' עמוד ב', וברשב"א שם דף מ"ב וברמב"ם הלכות דעות פרק ד' הלכה ט"ז נלמד שאין אדם רוחץ במים שסולד בהם, ולכן אם יכול להכניס ידו בלא כאב שפיר דמי בפרט, שאנן איסטניסים אנן.
We're istinisim somehow means we need hot showers but that our hot showers can't be too hot.
(נא) שהיס"ב. עפת"ש מ"ש מהבכור שור דבמידי דאורייתא ראוי להחמיר עד שיצא הספק מלבו ועי' בס' שורש מיעקב שם שכתב מהמהרש"ל והפרמ"ג או"ח דמבואר מדבריהם דמ"מ אין להחמיר בשום גווני אלא אם הוא עכ"פ חם היטב רק שאין היס"ב אבל אם אינו חם היטב אין להחמיר כלל וכצונן יחשב עיין שם ועי' ביד יהודה בפיה"א סק"ט ובפיה"ק ס"ק ט"ז מ"ש בזה והעלה דהעיקר לדינא כמו שמבואר בפירש"י בש"ס דף מ' ע"ב יד סולדת שנמשכת מאחורי' מדאגה שלא תכוה והיינו אף על פי שאינו נכוה מיד בהכנסת ידו רק אם הוא מחזיק ידו איזה זמן בהמים אבל אם הוא מושך ידו תיכף אינו נכוה אפ"ה נקרא יס"ב וכל זה אם עכ"פ אם מחזיק ידו שם איזה זמן הוא נכוה ואינו יכול להחזיק ידו שם וכאמור אבל כל שסתם אדם יכול להחזיק בו היד אין לו דין חם שהיס"ב עיין שם וכ"כ בס' זרע יעקב על הש"ס בחידושיו למס' שבת דף מ' ע"ב וכתב שם לשער באצבע אדם בינוני עיין שם ועי' בדברינו לעיל סי' ט' (סק"א) ועי' בס' דברי יוסף סי' תמ"ו שהעלה דבמידי דרבנן יש לסמוך להקל כל שברור לו שלא נכוה האצבע אף על גב שאפשר שכריסו של תינוק נכוה עיין שם. איברא כי מרן הב"י כאן כתב ושיעור יד סולדת בו נתבאר בפרק כירה שהוא שכריסו של תינוק נכוה בו עכ"ל וכ"כ בשלחנו הטהור באו"ח סי' שי"ח סעי' י"ד עיין שם ומשמע דאפי' באיסור דרבנן דעתו להחמיר בזה ועי' בתורת יקותיאל לעיל סי' צ"ד סק"ב שהביא ג"כ מדברי הבכור שור הנזכר אמנם לדינא כתב דמנהג בעלי הוראה לשער אם יד של אדם בינוני נכוית בו וכתב דאין להרהר אחר המנהג בזה כי בזה ובכיוצא בזה יש לנו לומר מנהגן של ישראל תורה עיין שם אמנם יעוין באלי' רבה באו"ח שם ס"ק ל"ג שהביא ג"כ המנהג של בעלי הוראה הנ"ל וכתב בשם הדרישה דמדברי המחבר שם יש תשובה למנהג מורי הוראות דשואלין אם היד סולדת בתבשיל ומשערין באצבע וז"א אלא דצריך לשער אם כריסו של תינוק נכוית עיין שם והביאו במחצית השקל שם ס"ק ל"ז ועי' במ"ז שם בדין הא' דכלי ראשון שכ' דשיעור של כריסו של תינוק נרוה היינו תינוק ב"י עיין שם וכ"כ בחמודי דניאל הלכ' תערובות הא' אות מ"ה לדינא עיין שם. אמנם שיעור זה אכתי לא ידענא מה הוא ועי' בס' מנחת שי על הנהגות הנשאל באו"ה סדר ב' אות ז' שכתב שהמורים נוהגים שאם יכולין לאכלו כך וא"צ לנפוח על המאכל שיתקרר זהו שיעור שאין כריסו של תינוק נכוה עיין שם אמנם הנה גם שיעור זה לא ידענו כי לאו כל אחד שוה בזה יש שמורגל לאכול מאכל רותח כ"כ עד ששאר בני אדם אין ביכולתם בשום אופן לאכלו והם נכוים בו. שוב ראיתי בפת"ש לעיל סי' צ"ד סק"ב שהביא מתשו' חוות יאיר סי' ק"א דכל שהוא חם יותר מפושרין שהוא יותר מחמימות הרוק יש להחמיר מספק שמא הוי בכלל יס"ב אף על פי שהוסר מהאור ויש עליו שם כלי ראשון עיין שם אמנם מלשון הבה"ג פרק גיד הנשה (המובא בפת"ש שם בס"ק שאח"ז ביו"ד הנדפס מחדש בווילנא) דחלב חלבא בי' כסא שרי למיכל בי' בשרא דחלב אפי' בשעתא דחולבין לי' צונן הוא עיין שם מבואר להדיא דאף שהוא יותר מכדי חמימות הרוק עד שיעור החלב שחולבין אותו מהפרה כמו שאנו רואין בחוש דחלב בשעת חליבה הוא חם יותר מחמימות הרוק ואפ"ה כתב הבה"ג שהוא בכלל צונן ע"כ בודאי אפי' באיסור דאורייתא אין לנו להחמיר יותר דכל שהוא רק כשיעור חלב בשעת החליבה אינו בכלל חם לאסור אפי' בכלי ראשון אכן במידי דרבנן יש לומר שיש לסמוך להקל כדעת רש"י ז"ל הנ"ל דהיינו שסתם אדם אינו יכול להחזיק בו האצבע איזה זמן וכמש"ל מיד יהודה ועי' בתשו' בית יעקב סי' כ' והביאו במ"ז לעיל סוף סי' ס"ח שם (ועי' בדברינו לעיל סי' י' ס"ק א'):
כ. וכ' הרא"ש פ' כירה ה"ד יד ס"ב כל שכריסו של תינוק נכוית מהן עכ"ל והיינו ג"כ שיד כל אדם בינוני נכוית מהן
[...] ומ"ש רבינו ובלבד שיתנו רחוק מן האש כו' עד שהיד סולדת בו דהיינו כל שכריסו של תינוק נכוית בו הוא ל' הגמרא דף מ' ע"ב ז"ל היכי דמי יד סולדת בו ופירש"י שיש שסולד מרתיחה מועטת אמר רחבה כל שכריסו של תינוק נכוית. וז"ל ב"י ואעפ"י שמפשיטות דברי ר' ירוחם משמע דבמקום שהיד סולדת כו' ר"ל דבמקום שמניח אדם ידו כנגד המדורה ותהיה סולדת מחמתה הדבר ברור כדברי הרא"ש דבמקום שאם יונח שם הקיתון של מים יחמו עד כדי שתהא היד סולדת הוי מקום הראוי לבישול ואסור עכ"ל. ומכאן תשובה למורי הוראה דשואלין אם היד סולדת בתבשיל ומשערין באצבע וז"א אלא שכריסו של תינוק נכוה בו וכ"כ הגמרא וכמ"ש רבינו וק"ל.
מתני' כל הבשר אסור לבשל כו'. יו"ד סי' ק"ה ס"ב חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו כו' ע"כ. נהוג עלמא בזמן שא"א להחזיק בו היד מחמת חום מקרי היד סולדת בו לא זולת ולכאורה לא משמע כן ממאי דאמרינן לקמן דף ק"ה (ע"א) דראשונים נוטלין מחמין שהיד סולדת בהם ולמנהגינו א"א ליטול מכאלו, ותו דבגמ' שבת דף מ' ע"ב אמרינן היכא דמי יד סולדת בו פרש"י יד סולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד עכ"ל א"כ אף שזה אינו סולד דילמא האי גברא טבעו כך שאינו סולד כ"א בחום גדול ומ"מ הוא יד סולדת בו לבינונים וגם מדמשני התם כל שכריסו של תינוק נכוית וידוע שאע"פ שגדול אינו נכוה מחום מועט מ"מ אפשר שהגיע לחום שכריסו של קטן נכוה ופשוט דאנן לא בקיאים בשיעור שכריסו כו' ולכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר ואפי' בדרבנן צריך חקירה על זה.
ת"ר, ממלא88 אדם קיתון שלמים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צינתן. פי' דהפשירן שלמים לא זהו בישולן, והילכך שרי להפשירן. ר' יהוד' אומ' ממלאה89 אשה פך שלשמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שייבשל אלא שייפשר. פי' דקסבר ר' יהודה דשמן הפשירו לא זהו בישולו. רבן שמעון בן גמליאל או' אשה סכה ידה שמן ומחממה כנגד האור90, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת. פי' קסבר שמן הפשירו זהו בישולו, והילכך דווק' לחמם ידה היתירו, שאינו אלא דבר מועט, שאין האשה מכווה ידה באש, אבל להפשירו בפך אסור. ומסיקנ' אמ' רב יהודה אמ' שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר. פי' אם נתחמם הרבה שאין היד סובלת להניחה לתוכן אסור, שזה הוא בישול, אבל להפשירן שהיד סובלת להניחה לתוכן מותר. היכי דמי יד סולדת בו, אמ' רבא91 כל שכריסו שלתינוק נכוית הימנו.
מֵבִיא אָדָם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם וּמַנִּיחוֹ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן. וְכֵן מַנִּיחַ פַּךְ שֶׁל שֶׁמֶן כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה כְּדֵי שֶׁיִּפְשַׁר לֹא שֶׁיֵּחַם. וְסָךְ אָדָם יָדוֹ בְּמַיִם אוֹ בְּשֶׁמֶן וּמְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. וְהוּא שֶׁלֹּא יֵחַמּוּ הַמַּיִם שֶׁעַל יָדוֹ עַד שֶׁתְּהֵא כְּרֵסוֹ שֶׁל תִּינוֹק נִכְוֵית בָּהֶן. וּמְחַמֵּם בֶּגֶד וּמַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי מֵעַיִם בְּשַׁבָּת:
ובפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה וכו'. גופא מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואמצעים רשות. מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים אין נטלין אלא בכלי ואמרי לה אין נטלין על גבי קרקע, איכא ביניהו על גבי קנסא. מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא כשהיד סולדת בהן אבל פושרין (tepid) לית לן בה. אמצעים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. ושמועה זו מפורשת בהלכות בשר בחלב. אמר רב יהודה בריה דר' חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים. ואמר אביי ומשתכחא קורטא בכורא. ואי כאיל מלחא נמי כל שכן דבעי נטילת ידים: