כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃
If a case is too baffling for you to decide, be it a controversy over homicide, civil law, or assault—matters of dispute in your courts—you shall promptly repair to the place that the LORD your God will have chosen,
וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶ֨ל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט׃
and appear before the levitical priests, or the magistrate in charge at the time, and present your problem. When they have announced to you the verdict in the case,
וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ׃
you shall carry out the verdict that is announced to you from that place that the LORD chose, observing scrupulously all their instructions to you.
עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃
You shall act in accordance with the instructions given you and the ruling handed down to you; you must not deviate from the verdict that they announce to you either to the right or to the left.
ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן שנא' (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל וכן ביהושפט הוא אומר (דברי הימים ב יט, ו) ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי (אם) לה' שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר משפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות
And the judges should know whom they are judging, and before Whom they are judging, and Who will ultimately exact payment from them, as it is stated: “God stands in the congregation of God” (Psalms 82:1). And similarly, with regard to Jehoshaphat it says: “And he said to the judges: Consider what you do; for you judge not for man, but for the Lord” (II Chronicles 19:6). And lest the judge say: What value is there for me with this suffering? Why should I engage in such a burdensome and difficult task? The verse states: “He is with you in giving judgment,” from which it is derived that in rendering his decision, a judge has only that which his eyes see. He is enjoined to render the best judgment possible based on the information he has available, and he is not accountable for anything else.
שמא יאמר הדיין מה לי לצער הזה וכו' תלמוד לומר עמכם בדבר וגו'. עיין פירוש רש"י ועוד יש לומר שמא יאמר הדיין מה לי לצער הזה שלעולם הדיין הוא בצער שמא לא כוון אל האמת שמא טעה בשכלו תלמוד לומר עמכם וגו' כי ה' יהיה עמכם בדבר המשפט לכוין דעתכם אל האמת ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות לכוין דעתו אל האמת וה' יהיה עמו בזה לכוונו אמת לאמתו ובזה יתיישב גם כן מה שאמרו לקמן אמת לאמתו כי אפשר שיכוין הדיין דעתו אל האמת ויטעה בשכלו אבל הדן דין אמת לאמתו שלא יטעה בו שהקב"ה עמו לכוין דעתו אל האמת הוא משרה שכינתו וכו' כדלקמן:
אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַב פָּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ כִּי אָתֵי פִּסְקָא דְּדִינָא דִּידִי לְקַמַּיְיכוּ וְחָזֵיתוּ בֵּיהּ פִּירְכָא לָא תִּקְרְעוּהוּ עַד דְּאָתֵיתוּ לְקַמַּאי אִי אִית לִי טַעְמָא אָמֵינָא לְכוּ וְאִי לָא הָדַרְנָא בִּי לְאַחַר מִיתָה לָא מִיקְרָע תִּקְרְעוּהוּ וּמִגְמָר נָמֵי לָא תִּגְמְרוּ מִינֵּיהּ לָא מִיקְרָע תִּקְרְעוּנֵיהּ דְּאִי הֲוַאי הָתָם דִּלְמָא הֲוָה אָמֵינָא לְכוּ טַעְמָא
Rava said to Rav Pappa and to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: When a legal ruling of mine comes before you and you perceive a refutation of it, do not tear it up until you come before me to discuss it. If I have a valid explanation, I will tell you, and if not, I will retract my ruling. If a ruling of mine comes before you after my death, when you can no longer discuss it with me, do not tear it up, but do not learn from it either, i.e., do not rule in accordance with it. Do not tear it up, as had I been there, perhaps I would have told you a valid explanation that you would have accepted;
מִגְמָר נָמֵי לָא תִּגְמְרוּ מִינֵּיהּ דְּאֵין לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת
but do not learn from it either, as a judge has only what his eyes see as the basis for his ruling. One must rule according to his own understanding.
ואל תגמרו - לדון מיניה אלא כפי שדעתכם נוטה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כדתניא במס' נדה בשילהי פ"ב (דף כ:) רבי ראה דם בלילה וטימא ראה ביום וטהרו המתין שעה אחת וראהו אור וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ומקשינן ודאי טעה דתניא לא יאמר חכם אילו היה (לא) היה טמא אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שלבו רואהו ובפרק קמא דסנהדרין נפקא לן מועמכם בדבר המשפט עמכם בדבר עמכם במשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
רבי ראה דם בלילה וטימא ראה ביום וטיהר המתין שעה אחת חזר וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי
§ The Gemara further relates: Rabbi Yehuda HaNasi once saw a woman’s blood at night and deemed it impure. He again saw that blood in the day, after it had dried, and deemed it pure. He waited one hour and then deemed it impure again. It is assumed that Rabbi Yehuda HaNasi did not conduct another examination at this point; rather, he reasoned that the previous night’s examination had been correct, and the blood’s color should be deemed impure because of how it had looked when it was moist. Rabbi Yehuda HaNasi then said: Woe is me! Perhaps I erred by declaring the blood impure, as based on its color it should be pure.
שמא טעיתי ודאי טעה דתניא לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא
The Gemara questions this statement: Perhaps I erred? He certainly erred, as it is taught in a baraita that a halakhic authority may not say: If the blood were moist it would certainly have been impure, and yet here, Rabbi Yehuda HaNasi deemed the blood impure based on that type of reasoning.
אלא אמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מעיקרא אחזקיה בטמא כיון דחזא לצפרא דאשתני אמר (ליה) ודאי טהור הוה ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר כיון דחזא דהדר אשתני אמר האי טמא הוא ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל
The Gemara explains that the incident did not unfold as initially assumed. Rather, Rabbi Yehuda HaNasi examined the blood three times, as he said: A judge has only what his eyes see as the basis for his ruling. Initially, Rabbi Yehuda HaNasi established the presumptive status of the blood as ritually impure, but when he saw in the morning that its color had changed, he said: It was definitely pure last night as well, and only because it was at night I thought that it was impure, because it could not be seen well. Subsequently, when he saw after a short while that its color again changed, Rabbi Yehuda HaNasi said: This blood is impure, and it is gradually becoming lighter as its color fades.
תא שמע דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו'
The Gemara further suggests: Come and hear the incident cited above, as Yalta brought blood before Rabba bar bar Ḥana, and he deemed her ritually impure; she then brought it before Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, and he deemed her pure. And the Gemara asked: How could Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, act in this manner? But isn’t it taught in a baraita: In the case of a halakhic authority who deemed an item impure, another halakhic authority is not allowed to deem it pure?
ואמרינן טמויי הוה מטמי לה כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא והאידנא הוא דחש בעיניה הדר דכי לה אלמא מהימנא לה
And we say in response that initially Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, deemed her impure, but he changed his mind when she said to him that every day that she brings blood of this kind of color to Rabba bar bar Ḥana he deems her pure, and specifically now he issued a different ruling, as he feels pain in his eye. The Gemara summarizes: The conclusion of the story was that upon hearing this, Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, then deemed her pure. Evidently, when a woman issues claims with regard to blood that is presented, we deem her claims credible.
ואמרינן טמויי הוה מטמי לה כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא והאידנא הוא דחש בעיניה הדר דכי לה אלמא מהימנא לה
And we say in response that initially Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, deemed her impure, but he changed his mind when she said to him that every day that she brings blood of this kind of color to Rabba bar bar Ḥana he deems her pure, and specifically now he issued a different ruling, as he feels pain in his eye. The Gemara summarizes: The conclusion of the story was that upon hearing this, Rav Yitzḥak, son of Rav Yehuda, then deemed her pure. Evidently, when a woman issues claims with regard to blood that is presented, we deem her claims credible.
רב ששת אמר כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת דאמר רב ששת אמר רב אסי טעה בדבר משנה חוזר טעה בשיקול הדעת אינו חוזר
Rav Sheshet says a different explanation: The mishna here, which teaches that the court does bring the accused back to be judged again if new evidence arises, is stated with regard to a case where the judge erred in a matter that appears in the Mishna, i.e., he forgot an explicit mishnaic ruling, in which case the verdict is void. The mishna there, which teaches that what he did is done, is stated with regard to a case where the judge erred in his deliberation. As Rav Sheshet says that Rav Asi says: In the case of a judge who erred in a matter that appears in the Mishna, the decision is revoked, but in the case of a judge who erred in his deliberation, the decision is not revoked.
טעה בשיקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כא' מהם בפי' ועשה כאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם: הגה וג' הדיוטות דינם כיחיד מומחה וע"ל ס"ס ג' כיצד נטילת רשות מן המלך מהני ולא יאמר האדם אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת ואם עושה כן הרי זה דין שקר אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות הרשות בידו ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור) ואם הוא בהוראות איסור והיתר והוא דבר איסור דאורייתא ילך לחומרא ואי דבר דרבנן ילך אחר המיקל ודוקא אם ב' החולקים הן שוין אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמנין אפי' בשעת הדחק אא"כ היה ג"כ הפסד מרובה וכן אם היה יחיד נגד רבים הולכים אחר רבים בכל מקום (רשב"א סי' ר"ג) ואפי' אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מיקרי רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש מ"א) ואם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו ואם חכם אחר בא לאסור מה שהם מתירין נהוג בו איסור (תשו' הרשב"א סי' רכ"ג) כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים והפוסקים האחרונים חולקים עליהם כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים הולכים אחר האחרונים דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך (מהרי"ק שורש פ"ד) אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ונמצאו אחרים חולקים עליו אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוי שמיע להו הדרי בהו (מהרי"ק שורש צ"ו):
[If] he [the Judge] erred in weighing of opinions, e.g., [in] a case regarding which there is a dispute among Tannaim or Amoraim and the Halachah was not decided in accordance with [the views of] either of them explicitly and he acted in accordance with [the view of] one of them and he knew not that the general practice had already spread throughout the world in accordance with [the views of] the other [authority], — [then] if this Judge was an expert [Mumḥeh] and obtained authorization from the Resh Galutha or [even] if he obtained no authorization but the litigants accepted him, — [the law is that] since he is an expert, the verdict is reversed. If, however, it is impossible to reverse [the verdict], he is absolved from making compensation. Gloss: [The decision of] three laymen is regarded as [that of] an individual expert. , supra § 3 in what manner obtaining authorization from the ruler is effective. One should not say 'I will render a decision in agreement with whomever I desire' pertaining to a matter wherein there is a difference of opinion [among the authorities]; and if one acts thus it is regarded as a false verdict unless if he is a distinguished scholar and knows [how] to harmonize [the conflicting views] by [well-grounded] proofs, he has the authority [to act thus]; but if he is incapable for this, he should not exact money [as a result] of uncertainty, for wherever there exists a doubt regarding the [accepted] law, we do not exact money from the possessor. And if it is concerning ritual law and it is a matter involving a Biblical prohibition, one should adopt the restrictive view; and if it involves a Rabbinical matter, one should adopt the lenient view and [provided] only if the two dissenting [authorities] are equals; but one should not rely on the statements of a minor [authority] as opposed to the statements of one superior to him in wisdom and in numbers [of disciples or followers] even in a time of emergency unless it also involved a serious loss. Likewise, if it was a case of an individual authority as opposed to a majority, — [then] we follow the majority everywhere. And even if the majority [of authorities] agree, not because of the same reason, only each one [of them] has his own individual argument, — [then the law is that] since they concur regarding the law — they are regarded as a majority and we adopt their opinion. If the prevailing custom in town is to adopt a lenient view [in a certain matter] because one Sage had [once] ruled for them thus, we follow his opinion, and if [subsequently] another Sage arrived and prohibits what they [the townspeople] permit [in accordance with the lenient view of the former Sage], one must act in accordance with the prohibition [of the latter Sage]. Wherever the statements of the former [authorities] are recorded in writing and are well-known, and the later Codifiers differ with the former as [we find] that at times the Codifiers oppose the [views] of the Geonim, we follow the [views of the] later [authorities], for the Halachah rests with the later authorities beginning with Abaye and Raba onwards. However, if at times we find a Geonic Responsum which was not recorded in writing and [the opinions of] other [authorities] are found to conflict with it, it is not required to render a decision in accordance with the views of the later authorities, for it is possible that they were unaware of the opinions of the Gaon, and had they heard of them, they would retract.
רַבִּי אַבָּא אָמַר זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב מַאי דִּכְתִיב כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים כׇּל הֲרוּגֶיהָ כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה וַעֲצוּמִים כׇּל הֲרוּגֶיהָ זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה
Rabbi Abba says: This is a student who has not yet attained the ability to issue halakhic rulings, and yet he issues rulings and is therefore compared to a prematurely born child. This is as Rabbi Abbahu says that Rav Huna says that Rav says: What is the meaning of that which is written: “For she has cast down many wounded; and a mighty host are all her slain” (Proverbs 7:26)? “For she has cast down [hippila] many wounded”; this is referring to a Torah scholar who has not yet attained the ability to issue rulings, and yet he issues rulings. “And a mighty host [ve’atzumim] are all her slain”; this is referring to a Torah scholar who has attained the ability to issue rulings, but does not issue rulings and prevents the masses from learning Torah properly.
וְעַד כַּמָּה עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין אִינִי וְהָא רַבָּה אוֹרִי בְּשָׁוִין
And until when is it considered too premature for a scholar to issue halakhic rulings? It is until forty years. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rabba issue rulings, even though he lived for only forty years? The Gemara answers: It is permitted for a scholar who has not studied for so long to issue rulings when his knowledge reaches the level of the foremost scholar in his city and they are equals.
כל חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני רבים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה: הגה ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו ולכן אם כבר מת רבו א"צ לסמיכות וכן בתלמיד חבר כדרך שנתבאר לעיל במקום שא"צ רשות א"צ סמיכות (ריב"ש סי' רע"א ודלא כנחלת אבות פ' שנו חכמים) וי"א דמי שאינו מוסמך למורינו ונותן גיטין וחליצות אין במעשיו כלום ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות (מהר"ד כהן סי' כ' ומהרי"ו סי' פ"ה וקכ"ב) ויש חולקים ומקילין (תשובת ריב"ש הנ"ל) ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות אבל לא בדרך אחר כי מנהגן של ישראל תורה כן נ"ל ועוד נ"ל שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין ואף על פי שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי מ"מ עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי:
לא מקרי הוראה אלא כשמורה על מעשה שבא לפניו אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי יוכל לומר מה שבדעתו כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו:
לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חדוש לשואל אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו מותר:
יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מלתא למלתא מעצמו:
כל חכם כו'. עיין במהרש"א בח"א פ"ג דסוטה שכתב ובדורות הללו אותם שמורים הלכה מתוך הש"ע והרי הם אין יודעים טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו תחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח טעות נפל בהוראתן והרי הן בכלל מבלי עולם ולכן יש לגעור בהן ע"ש. ואפשר דדוקא בזמן הרב מהרש"א שלא היה עדיין שום חיבור על הש"ע אבל האידנא שנתחברו הט"ז וש"ך ומג"א ושארי אחרונים וכל דין מבואר הטעם במקומו שפיר דמי להורות מתוך הש"ע והאחרונים:
ועליו נאמר כו' רבים חללים וכו'. מימרא בפ״ק דע״ז (דף י"ט) ובסוטה פרק היה נוטל (סוטה דף כ"ב) ושם אמרו ועד כמה עד ארבעין שנין איני והא רבא הורה בשוין, ע״כ. ותמה הר״ן ז״ל מרבינו איך לא הביאו כאן ולא בהלכות סנהדרין וכן מהרי״ף שהביא וכמה עד ארבעין שנין ולא הביא והא רבא אורי וכו'. ומהרי״ק ז״ל פירש דברי הגמרא לפי דעתם בדוחק, ולצאת מידי הקושיא כפי מה שנראה מדבריו נראה שעדיין הוא דוחק עצמו בדברי הרי״ף ורבינו. ולי נראה לתרץ לדעת רבינו דס״ל דמאי דאמרו בגמרא עד ארבעין שנין אין הקפידה בזמן אלא בחכמה וכמו שכתבו שם התוס' בסוטה דצריך שילמוד ארבעים שנה משום הא דאמר רבא לא קא איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין וס״ל לרבינו דהיינו דוקא בזמן קדמון שלא היו לומדים אלא מפי סופרים ולא מפי ספרים וכמו שנראה ממה שלמד הדבר ממשה שלמד מפי הגבורה על פה אבל עתה שהתורה בכתב ואנו לומדים מפי ספרים ודאי דלא בעינן כולי האי לזה לא תלה רבינו הדבר בכך אלא שיהיה חכם גדול לבד וכבר כתב בהלכות סנהדרין התנאי מהדיין ובהכי סגי ליה. וכעין זה שמעתי בשם אחד שכתב בשם חכם אחד שבזמן הזה ליכא מורה הלכה בפני רבו מפני שאנו לומדין מפי ספרים והספרים הם המלמדים. זה נ״ל ליישב דעת רבינו מכל מקום צ״ע ליישב דעת הרי״ף ז״ל:
אגרות משה: הקדמה
