(16) Thereupon Memucan declared in the presence of the king and the ministers: “Queen Vashti has committed an offense not only against Your Majesty but also against all the officials and against all the peoples in all the provinces of King Ahasuerus. (17) For the queen’s behavior will make all wives despise their husbands, as they reflect that King Ahasuerus himself ordered Queen Vashti to be brought before him, but she would not come. (18) This very day the ladies of Persia and Media, who have heard of the queen’s behavior, will cite it to all Your Majesty’s officials, and there will be no end of scorn and provocation! (19) “If it please Your Majesty, let a royal edict be issued by you, and let it be written into the laws of Persia and Media, so that it cannot be abrogated, that Vashti shall never enter the presence of King Ahasuerus. And let Your Majesty bestow her royal state upon another who is more worthy than she. (20) Then will the judgment executed by Your Majesty resound throughout your realm, vast though it is; and all wives will treat their husbands with respect, high and low alike.”
״לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו״ — בִּשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל, וּבִשְׂכַר צְנִיעוּת שֶׁהָיָה בּוֹ בְּשָׁאוּל זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וּמַאי צְנִיעוּת הָיְתָה בָּהּ בְּרָחֵל? דִּכְתִיב: ״וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא״. וְכִי אֲחִי אָבִיהָ הוּא? וַהֲלֹא בֶּן אֲחוֹת אָבִיהָ הוּא? אֶלָּא, אֲמַר לַהּ: מִינַּסְבָא לִי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִין, מִיהוּ אַבָּא רַמָּאָה הוּא וְלָא יָכְלַתְּ לֵיהּ. אֲמַר לַהּ: אָחִיו אֲנָא בְּרַמָּאוּת. אֲמַרָה לֵיהּ: וּמִי שְׁרֵי לְצַדִּיקֵי לְסַגּוֹיֵי בְּרַמָּיוּתָא? אֲמַר לַהּ, אִין: ״עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל״. אֲמַר לַהּ: וּמַאי רַמָּיוּתָא? אֲמַרָה לֵיהּ: אִית לִי אֲחָתָא דְּקַשִּׁישָׁא מִינַּאי וְלָא מַנְסֵיב לִי מִקַּמַּהּ. מְסַר לַהּ סִימָנִים. כִּי מְטָא לֵילְיָא, אֲמַרָה: הַשְׁתָּא מִיכַּסְפָא אֲחָתַאי. מְסַרְתִּינְהוּ נִיהֲלַהּ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה״, מִכְּלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָאו לֵאָה הִיא? אֶלָּא: מִתּוֹךְ סִימָנִין שֶׁמָּסְרָה רָחֵל לְלֵאָה — לָא הֲוָה יָדַע עַד הַשְׁתָּא. לְפִיכָךְ זָכְתָה וְיָצָא מִמֶּנָּה שָׁאוּל. וּמָה צְנִיעוּת הָיְתָה בְּשָׁאוּל? דִּכְתִיב: ״וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל״, זָכָה וְיָצָאת מִמֶּנּוּ אֶסְתֵּר. וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵק גְּדוּלָּה לְאָדָם — פּוֹסֵק לְבָנָיו וְלִבְנֵי בָנָיו עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיּוֹשִׁיבֵם לָנֶצַח וַיִּגְבָּהוּ (וְגוֹ׳)״. וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ — הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים וְגוֹ׳״. ״וְאֶת מַאֲמַר מׇרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עוֹשָׂה״, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁהָיְתָה מַרְאָה דַּם נִדָּה לַחֲכָמִים. ״כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאׇמְנָה אִתּוֹ״, אָמַר רַבָּה בַּר לִימָא (מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב): שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת מֵחֵיקוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְטוֹבֶלֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּחֵיקוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. ״בַּיָּמִים הָהֵם וּמׇרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ״, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִקְצִיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָדוֹן עַל עֲבָדָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹן צַדִּיק. וּמַנּוּ? יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי וְגוֹ׳״. עֲבָדִים עַל אֲדוֹנֵיהֶן לַעֲשׂוֹת נֵס לַצַּדִּיק, וּמַנּוּ? מָרְדֳּכַי, דִּכְתִיב: ״וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמׇרְדֳּכַי וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי טַרְסִיִּים הֲווֹ, וְהָיוּ מְסַפְּרִין בְּלָשׁוֹן טוּרְסִי, וְאוֹמְרִים: מִיּוֹם שֶׁבָּאת זוֹ לֹא רָאִינוּ שֵׁינָה בְּעֵינֵינוּ, בֹּא וְנַטִּיל אֶרֶס בַּסֵּפֶל כְּדֵי שֶׁיָּמוּת. וְהֵן לֹא הָיוּ יוֹדְעִין כִּי מָרְדֳּכַי מִיּוֹשְׁבֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית הָיָה, וְהָיָה יוֹדֵעַ בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא אֵין מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ שָׁוָה? אָמַר לוֹ: אֲנִי אֶשְׁמוֹר מִשְׁמַרְתִּי וּמִשְׁמַרְתְּךָ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא״ — שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בְּמִשְׁמַרְתָּן. ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״. (אַחַר מַאי?) אָמַר רָבָא: אַחַר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְפוּאָה לַמַּכָּה. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּרׇפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם״. אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ כֵּן — מַכֶּה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָגַף ה׳ אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפוֹא״. ״וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלוֹחַ יָד בְּמׇרְדֳּכַי לְבַדּוֹ״. אָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה בְּמָרְדְּכַי לְבַדּוֹ, וּלְבַסּוֹף בְּעַם מָרְדֳּכַי, וּמַנּוּ — רַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף בְּכׇל הַיְּהוּדִים. ״הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל״, תָּנָא: כֵּיוָן שֶׁנָּפַל פּוּר בְּחוֹדֶשׁ אֲדָר שָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה, אָמַר: נָפַל לִי פּוּר בְּיֶרַח שֶׁמֵּת בּוֹ מֹשֶׁה. וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד. ״יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד״, אָמַר רָבָא: לֵיכָּא דְּיָדַע לִישָּׁנָא בִּישָׁא כְּהָמָן. אֲמַר לֵיהּ: תָּא נִיכַלִּינְהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא מֵאֱלָהַיְהוּ דְּלָא לֶיעְבֵּיד בִּי כְּדַעֲבַד בְּקַמָּאֵי. אֲמַר לֵיהּ: [״יֶשְׁנוֹ״ —] יָשְׁנוּ מִן הַמִּצְוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִית בְּהוּ רַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ: עַם אֶחָד הֵן. שֶׁמָּא תֹּאמַר, קָרְחָה אֲנִי עוֹשֶׂה בְּמַלְכוּתֶךָ — מְפוּזָּרִין הֵם בֵּין הָעַמִּים. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִית הֲנָאָה מִינַּיְיהוּ — ״מְפוֹרָד״, כִּפְרֵידָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּירוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, אִיכָּא מְדִינְתָּא מִינַּיְיהוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכׇל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ״. ״וְדָתֵיהֶם שׁוֹנוֹת מִכׇּל עָם״, דְּלָא אָכְלִי מִינַּן וְלָא נָסְבִי מִינַּן וְלָא מִנַּסְבִי לַן. ״וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עוֹשִׂים״, דְּמַפְּקִי לְכוּלָּא שַׁתָּא בְּשִׁהֵי פִּהֵי. ״וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם״, דְּאָכְלוּ וְשָׁתוּ וּמְבַזּוּ לֵיהּ לְמַלְכָּא, וַאֲפִילּוּ נוֹפֵל זְבוּב בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — זוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֵהוּ, וְאִם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ נוֹגֵעַ בְּכוֹסוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן — חוֹבְטוֹ בַּקַּרְקַע וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ. ״אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף וְגוֹ׳״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁעָתִיד הָמָן לִשְׁקוֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶן לִשְׁקָלָיו. וְהַיְינוּ דִּתְנַן: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם. ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ״, אָמַר רַבִּי אַבָּא:
Rava said: There was none who knew how to slander like Haman, as in his request to the king he included responses to all the reasons Ahasuerus might be reluctant to destroy the Jewish people...
Haman said to him: They are one people, i.e., they are all the same; nobody observes the mitzvot. Haman continued with his next response as expressed in the verse: Perhaps you will say that I am making a bald spot in your kingdom, i.e., you fear that if an entire nation is wiped out there will be a desolate area within the kingdom. There is no need to worry, though, as they are scattered [mefuzarin] among the peoples, and eradicating them will not result in the creation of an unpopulated zone in the area where they had once lived... And perhaps you will say that there is at least a province that is filled with them. Therefore the verse states that they are scattered “in all the provinces of your kingdom” (Esther 3:8), and they do not inhabit one place. Haman continued: “And their laws are diverse from those of every people” (Esther 3:8), as they do not eat from our food, nor do they marry from our women, nor do they marry off their women to us. “Nor do they keep the king’s laws” (Esther 3:8). They spend the entire year in idleness, as they are constantly saying: Shehi pehi, an acronym for: It is Shabbat today [Shabbat hayom]; it is Passover today [Pesaḥ hayom].
The Esther Scroll: The Story of the Story by D.J.A. Clines
As for the two banquets themselves, it is often thought that the reason why Esther does not state her business directly at the first banquet is merely to prolong the suspense. That it certainly does; but there is a more subtle narrative reason. At the first banquet..., Esther's first response has been to invite [the king] to a second banquet (5.4). But her second response (5.7-8) is to oblige the king in advance to 'grant [her] petition and fulfil [her] request'--sight unseen--and to signify his obligation publicly by attending that second banquet with Haman. Unlike the first banquet..., the second will be prepared only when the king has agreed--by his acceptance of the invitation--to meet the demand Esther will make. ... [So] Esther manages to achieve her goal without ever disclosing the object of the play.
1984 by George Orwell
And if all others accepted the lie which the Party imposed - if all records told the same tale - then the lie passed into history and became truth. "Who controls the past," ran the Party slogan, "controls the future: who controls the present controls the past." And yet the past, though of its nature alterable, never had been altered. Whatever was true now was true from everlasting to everlasting. It was quite simple. All that was needed was an unending series of victories over your own memory. "Reality control," they called it: in Newspeak, "doublethink."