(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ (ג) וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחׇכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכׇל־מְלָאכָֽה׃ (ד) לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃ (ה) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכׇל־מְלָאכָֽה׃
(1) The LORD spoke to Moses: (2) See, I have singled out by name Bezalel son of Uri son of Hur, of the tribe of Judah. (3) I have endowed him with a divine spirit of skill, ability, and knowledge in every kind of craft; (4) to make designs for work in gold, silver, and copper, (5) to cut stones for setting and to carve wood—to work in every kind of craft.
(יג) וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃
(13) Speak to the Israelite people and say: Nevertheless, you must keep My sabbaths, for this is a sign between Me and you throughout the ages, that you may know that I the LORD have consecrated you.
(טז) וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם׃ (יז) בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ׃ {ס}
(16) The Israelite people shall keep the sabbath, observing the sabbath throughout the ages as a covenant for all time: (17) it shall be a sign for all time between Me and the people of Israel. For in six days the LORD made heaven and earth, and on the seventh day He ceased from work and was refreshed.
(א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ (ב) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַהֲרֹ֔ן פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי׃ (ג) וַיִּתְפָּֽרְקוּ֙ כׇּל־הָעָ֔ם אֶת־נִזְמֵ֥י הַזָּהָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּאׇזְנֵיהֶ֑ם וַיָּבִ֖יאוּ אֶֽל־אַהֲרֹֽן׃ (ד) וַיִּקַּ֣ח מִיָּדָ֗ם וַיָּ֤צַר אֹתוֹ֙ בַּחֶ֔רֶט וַֽיַּעֲשֵׂ֖הוּ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ה) וַיַּ֣רְא אַהֲרֹ֔ן וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ לְפָנָ֑יו וַיִּקְרָ֤א אַֽהֲרֹן֙ וַיֹּאמַ֔ר חַ֥ג לַיהֹוָ֖ה מָחָֽר׃ (ו) וַיַּשְׁכִּ֙ימוּ֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק׃ {פ}
(ז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ח) סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(ז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ח) סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(1) When the people saw that Moses was so long in coming down from the mountain, the people gathered against Aaron and said to him, “Come, make us a god who shall go before us, for that man Moses, who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.” (2) Aaron said to them, “Take off the gold rings that are on the ears of your wives, your sons, and your daughters, and bring them to me.” (3) And all the people took off the gold rings that were in their ears and brought them to Aaron. (4) This he took from them and cast in a mold,-a and made it into a molten calf. And they exclaimed, “This is your god,-b O Israel, who brought you out of the land of Egypt!” (5) When Aaron saw this, he built an altar before it; and Aaron announced: “Tomorrow shall be a festival of the LORD!” (6) Early next day, the people offered up burnt offerings and brought sacrifices of well-being; they sat down to eat and drink, and then rose to dance. (7) The LORD spoke to Moses, “Hurry down, for your people, whom you brought out of the land of Egypt, have acted basely. (8) They have been quick to turn aside from the way that I enjoined upon them. They have made themselves a molten calf and bowed low to it and sacrificed to it, saying: ‘This is your god, O Israel, who brought you out of the land of Egypt!’”
(כו) וַיֹּ֥אמֶר יָרׇבְעָ֖ם בְּלִבּ֑וֹ עַתָּ֛ה תָּשׁ֥וּב הַמַּמְלָכָ֖ה לְבֵ֥ית דָּוִֽד׃ (כז) אִֽם־יַעֲלֶ֣ה ׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה לַעֲשׂ֨וֹת זְבָחִ֤ים בְּבֵית־יְהֹוָה֙ בִּיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְ֠שָׁ֠ב לֵ֣ב הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶל־אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַהֲרָגֻ֕נִי וְשָׁ֖בוּ אֶל־רְחַבְעָ֥ם מֶלֶךְ־יְהוּדָֽה׃ (כח) וַיִּוָּעַ֣ץ הַמֶּ֔לֶךְ וַיַּ֕עַשׂ שְׁנֵ֖י עֶגְלֵ֣י זָהָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם רַב־לָכֶם֙ מֵעֲל֣וֹת יְרוּשָׁלַ֔͏ִם הִנֵּ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כט) וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הָאֶחָ֖ד בְּבֵֽית־אֵ֑ל וְאֶת־הָאֶחָ֖ד נָתַ֥ן בְּדָֽן׃
(26) Jeroboam said to himself, “Now the kingdom may well return to the House of David. (27) If these people still go up to offer sacrifices at the House of the LORD in Jerusalem, the heart of these people will turn back to their master, King Rehoboam of Judah; they will kill me and go back to King Rehoboam of Judah.” (28) So the king took counsel and made two golden calves. He said to the people,-d “You have been going up to Jerusalem long enough. This is your god, O Israel, who brought you up from the land of Egypt!” (29) He set up one in Bethel and placed the other in Dan.
(ט) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ (י) וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃ (יא) וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה יְהֹוָה֙ יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
(9) The LORD further said to Moses, “I see that this is a stiffnecked people. (10) Now, let Me be, that My anger may blaze forth against them and that I may destroy them, and make of you a great nation.” (11) But Moses implored the LORD his God, saying, “Let not Your anger, O LORD, blaze forth against Your people, whom You delivered from the land of Egypt with great power and with a mighty hand.
(יט) וַֽיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר קָרַב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וַיַּ֥רְא אֶת־הָעֵ֖גֶל וּמְחֹלֹ֑ת וַיִּֽחַר־אַ֣ף מֹשֶׁ֗ה וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מִיָּדָו֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
(19) As soon as Moses came near the camp and saw the calf and the dancing, he became enraged; and he hurled the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain.
(כב) וַיֹּ֣אמֶר אַהֲרֹ֔ן אַל־יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא׃ (כג) וַיֹּ֣אמְרוּ לִ֔י עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יֵלְכ֖וּ לְפָנֵ֑ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃ (כד) וָאֹמַ֤ר לָהֶם֙ לְמִ֣י זָהָ֔ב הִתְפָּרָ֖קוּ וַיִּתְּנוּ־לִ֑י וָאַשְׁלִכֵ֣הוּ בָאֵ֔שׁ וַיֵּצֵ֖א הָעֵ֥גֶל הַזֶּֽה׃
(22) Aaron said, “Let not my lord be enraged. You know that this people is bent on evil. (23) They said to me, ‘Make us a god to lead us; for that man Moses, who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.’ (24) So I said to them, ‘Whoever has gold, take it off!’ They gave it to me and I hurled it into the fire and out came this calf!”
(לא) וַיָּ֧שׇׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אָ֣נָּ֗א חָטָ֞א הָעָ֤ם הַזֶּה֙ חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם אֱלֹהֵ֥י זָהָֽב׃ (לב) וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ׃
(31) Moses went back to the LORD and said, “Alas, this people is guilty of a great sin in making for themselves a god of gold. (32) Now, if You will forgive their sin [well and good]; but if not, erase me from the record which You have written!”
(יא) וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ {פ}
(11) The LORD would speak to Moses face to face, as one man speaks to another. And he would then return to the camp; but his attendant, Joshua son of Nun, a youth, would not stir out of the Tent.
(יח) וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ׃ (יט) וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַעֲבִ֤יר כׇּל־טוּבִי֙ עַל־פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִֽי בְשֵׁ֛ם יְהֹוָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְחַנֹּתִי֙ אֶת־אֲשֶׁ֣ר אָחֹ֔ן וְרִחַמְתִּ֖י אֶת־אֲשֶׁ֥ר אֲרַחֵֽם׃ (כ) וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי׃ (כא) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר׃ (כב) וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עׇבְרִֽי׃ (כג) וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ׃ {פ}
(18) He said, “Oh, let me behold Your Presence!” (19) And He answered, “I will make all My goodness pass before you, and I will proclaim before you the name LORD, and the grace that I grant and the compassion that I show.-b (20) But,” He said, “you cannot see My face, for man may not see Me and live.” (21) And the LORD said, “See, there is a place near Me. Station yourself on the rock (22) and, as My Presence passes by, I will put you in a cleft of the rock and shield you with My hand until I have passed by. (23) Then I will take My hand away and you will see My back; but My face must not be seen.”
(ד) וַיִּפְסֹ֡ל שְׁנֵֽי־לֻחֹ֨ת אֲבָנִ֜ים כָּרִאשֹׁנִ֗ים וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֙קֶר֙ וַיַּ֙עַל֙ אֶל־הַ֣ר סִינַ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים׃ (ה) וַיֵּ֤רֶד יְהֹוָה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהֹוָֽה׃ (ו) וַיַּעֲבֹ֨ר יְהֹוָ֥ה ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יְהֹוָ֣ה ׀ יְהֹוָ֔ה אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃ (ז) נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃
(4) So Moses carved two tablets of stone, like the first, and early in the morning he went up on Mount Sinai, as the LORD had commanded him, taking the two stone tablets with him. (5) The LORD came down in a cloud; He stood with him there, and proclaimed the name LORD. (6) The LORD passed before him and proclaimed: “The LORD! the LORD!-a a God compassionate and gracious, slow to anger, abounding in kindness and faithfulness, (7) extending kindness to the thousandth generation, forgiving iniquity, transgression, and sin; yet He does not remit all punishment, but visits the iniquity of parents upon children and children’s children, upon the third and fourth generations.”
(טו) פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ׃ (טז) וְלָקַחְתָּ֥ מִבְּנֹתָ֖יו לְבָנֶ֑יךָ וְזָנ֣וּ בְנֹתָ֗יו אַחֲרֵי֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ן וְהִזְנוּ֙ אֶת־בָּנֶ֔יךָ אַחֲרֵ֖י אֱלֹהֵיהֶֽן׃
(15) You must not make a covenant with the inhabitants of the land, for they will lust after their gods and sacrifice to their gods and invite you, and you will eat of their sacrifices. (16) And when you take wives from among their daughters for your sons, their daughters will lust after their gods and will cause your sons to lust after their gods.
(כט) וַיְהִ֗י בְּרֶ֤דֶת מֹשֶׁה֙ מֵהַ֣ר סִינַ֔י וּשְׁנֵ֨י לֻחֹ֤ת הָֽעֵדֻת֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה בְּרִדְתּ֖וֹ מִן־הָהָ֑ר וּמֹשֶׁ֣ה לֹֽא־יָדַ֗ע כִּ֥י קָרַ֛ן ע֥וֹר פָּנָ֖יו בְּדַבְּר֥וֹ אִתּֽוֹ׃
(29) So Moses came down from Mount Sinai. And as Moses came down from the mountain bearing the two tablets of the Pact, Moses was not aware that the skin of his face was radiant, since he had spoken with Him.
וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃
Moreover, a mixed multitude went up with them, and very much livestock, both flocks and herds.
שחת עמך. שִׁחֵת הָעָם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא עַמְּךָ – עֵרֶב רַב שֶׁקִּבַּלְתָּ מֵעַצְמְךָ וְגִיַּרְתָּם וְלֹא נִמְלַכְתָּ בִּי, וְאָמַרְתָּ טוֹב שֶׁיִּדְבְּקוּ גֵרִים בַּשְּׁכִינָה – הֵם שִׁחֲתוּ וְהִשְׁחִיתוּ (שמות רבה):
שחת עמך THY PEOPLE HAVE CORRUPTED THEMSELVES — It does not say the people have corrupted but “thy” people — the mixed multitude whom you received of your own accord and accepted as proselytes without consulting Me. You thought it a good thing that proselytes should be attached to the Shechina — now they have corrupted themselves and have corrupted others (Exodus Rabbah 42:6).
הפירוש השני הוא כשנדקדק מהו שנאמר ויסעו מרעמסס ולא הזכיר בני ישראל ואחר כך חזר ואמר שנית ויסעו בני ישראל מרעמסס, ועוד כתיב הכא ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ובמקום אחר אומר (שם טז א) הוציאך ה' ממצרים לילה, אלא ודאי שהערב רב הלכו בלילה דרך בריחה ועליהם נאמר (שמות יד ה) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, בורח לא נאמר אלא ברח שכבר ברח מיד בצאתם וזה לא יצדק על ישראל שהרי הלכו ביד רמה, אלא ודאי שעל הערב רב הוגד לו שנקרא בשם עם, אבל ישראל הלכו ביום ביד רמה וכשאמר ויסעו מרעמסס בחודש הראשון, בערב רב הוא מדבר ואחר כך אמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, ואחר כך אמר ויסעו בני ישראל, מרעמסס כי הערב רב הלכו תחילה כמנהג הבורחים ובני ישראל הלכו אחריהם.
Additionally, another reason is based on the question: Why does it say (v. 3): They journeyed from Ra’meses and then, on the day after the Pesach, Bnei Yisroel left triumphantly? The first phrase refers to the “mixed multitude,” who fled from Egypt at night, and about them it says (Shemos 14:5): “The king of Egypt was told that the people had fled.” Bnei Yisroel, in contrast, left triumphantly, in broad daylight. When it says, They journeyed from Ra’meses in the first month, it speaks of the mixed multitude, and afterwards it says (v. 5): Bnei Yisroel journeyed from Ra’meses, because the mixed multitude went first, since they fled, and were followed by Bnei Yisroel.
למה ה' יחרה וגו'. על פי דבריהם ז''ל (שמו''ר פמ''ב) שאמרו שערב רב לבד עשו את העגל, והוא אומר (פסוק ז') שחת עמך, ולדבריהם ז''ל בהכרח לומר שהיתה ההקפדה על כל ישראל שלא מיחו, וכפי זה יהיה כוונת משה באומרו למה טענה הנשמעת כי כיון שערב רב הם המשחיתים אין ראוי שיחרה אפו בעמו שהם ישראל, והגם שיש להם דין ומשפט עם כל זה לא לחרות אפו בהם, וממוצא דבר אתה יודע כי הסכים על השמדת ערב רב. ואולי כי זה דייק באומרו אשר הוצאת מארץ מצרים ולא ערב רב שמעצמם יצאו. ונראה כי כל ערב רב שהיו אז מתו שאפילו פטרון שקבלם הסכים על כלייתם וגם אין לו פנים לבקש רחמים עליהם אם על קבלתם נענש כמו שכתבנו למעלה, גם אין להם זכות אבות וטענות שהזכיר משה בטענתו.
למה ה׳ יחרה אפך, "To what purpose, O G'd, will Your anger burn?" If we go back for a moment to the statement in Shemot Rabbah 42 that only the mixed multitude were involved in the making and worshiping of the golden calf, we had to conclude that G'd's anger was directed at the Israelites for not having protested what the mixed multitude were doing. In that case, Moses' question "Why be mad at Your people?" simply meant that G'd's anger should have been restricted to the mixed multitude. This suggests that Moses had made peace with the idea that G'd would destroy the mixed multitude. Perhaps we can find support for this even in Moses' words: "whom You have taken out of Egypt?" Seeing that G'd had not taken the mixed multitude out of Egypt but they had come of their own volition, G'd's image would not be tarnished if this mixed multitude were to perish! According to the Midrash then we may assume that all the members of the mixed multitude died at that time seeing that even their patron did not speak up on their behalf. Inasmuch as the mixed multitude were seducers, Moses would have been totally out of order if he had asked for mercy on their behalf especially seeing that he himself was being punished for having accepted them as converts to begin with.
ויעשהו עגל ולא שאר חיה לפי שערב רב התחילו בעבירה וכתיב זה אלי ואנוהו, שראו ישראל השכינה וערב רב לא ראו אלא רגליהם של מלאכי השרת שתחת הכסא של רגליהם ככף רגל עגל כסבורים היו שהם פסיעותיו של הקב״ה והיינו דכתיב בתהלים ראו הליכותך וגו׳ ועקבותיך לא נודעו, שחשבו מעקבותיהם של מלאכים שהם עקבותיו של הקב״ה.
ויעשהו, “he made it into the shape of a calf.” He did not select a different creature, seeing that the mixed multitude that had joined the Jewish bandwagon at the Exodus had been the first to gang up on him, demanding a replacement for Moses. They had heard Moses sing after the splitting of the sea: זה אלי ואנוהו, “this is My G-d and I will enshrine Him!” They had only seen the feet of the angels surrounding G-d’s throne, feet which looked like the feet of a calf. They had mistakenly assumed that what they had seen were the footprints of G-d which had the appearance of calves’ feet. This is also why the psalmist in Psalms 77,20 writes: “Your way was through the sea, Your path through the mighty waters; Your tracks could be seen.” They had mistaken the footprints of the angels for the footprints of G-d Himself.
אשר ילכו לפנינו. ורשיעיא מה חזו למעבד עגל, אלא ודאי אינון הוו מכשפין דפרעה דאתמר בהון ויעשו כן החרטומים בלטיהם, וחזו דלא הוו ממשא בהון אתחזרו עמי' דמשה וקבילו ברית מילה, וקב"ה דידע גלויין וסתירין דהוה ידע בהון דאינון מגזעא בישא כד נחתא שכינתא, אתמר בה ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל, ולא אמר לפני העם, ובגין דא נטלו קנאה בלבייהו ואמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כגוונא דהוה אזיל קדמייכו, ובגין דא עבדו ית עגלא בחרשין דלהון (תק"ז תקון ה' דף ק"מ) וכאן במכדרשב"י (דף קצ"א ב') מבואר הענין יותר. והדברים מסכימים עם דעת המפרשים רמב"ן וראב"ע. והחבר בכוזרי, דמדלא אמרו עשה לנו אלהים אשר יחיה וימית וגו' רק אשר ילכו לפנינו לא היה כוונתם בזה להכחיש מציאותו ית' כ"א לעשות להם צורה להיות לעיניהם מקביל מוחש, וגם האומרים האלה לא היו מבני ישראל, דא"כ היו אומרים אלה אלהינו, אבל אמרו אלה אלהיך, מבואר שהם זולת בנ"י כ"א ערב רב אשר עלה אתם מא"מ הם נקהלו על אהרן והם עשוהו (כמ"ש רש"י פ"ה) לכן לא התאמץ אהרן כ"כ למחות בידם ולמסור את נפשו על קנאת ה' צבאות, כי אלה ב"נ הם ואף שמוזהרים על ע"א אינם מוזהרים על השיתוף, ובעשיית פסל אין איסור כ"א להיותו נעבד, לישראל אפי' בשיתוף ולב"נ בלי שיתוף, אבל לב"נ בשיתוף אין איסור בעשייתן להם. וגם אם נחזוק בדעת קצת המפרשים שבמאמרם עשה לנו אלהים היתה כוונתם הראשונה לע"א ממש, מ"מ נ"ל דלא חטא אהרן כלום, כי אף שב"נ היו מוזהרים על ע"א מ"מ ממתן תורה ואילך נטלה מהם אזהרה זו, ולישראל נאסר ולא לב"נ דהא (דאמרינן סנהדרין נ"ט) מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, זה ידעינן בתר דגלי לן קרא אחר מ"ת דלא ימצא בך וגו' ובגלל התועבות וגו', מזה ידעינן כי יהיב קב"ה תורה לישראל לא שקלינהו מב"נ, אמנם קודם דאתגלי הך קרא דלא ימצא וגו' שפיר הוי אמרי' דלישראל נאסרה ע"א ולא לב"נ, וכיון דבשעה זו לא היתה על ב"נ אזהרת ע"א לכן לא היה צריך אהרן למחות בידי ערב רב, שהיו תובעים אותו דבר שהיה מותר להם, ולא עלה על דעת אהרן קדוש ה' שישראל קדושים יגררו אחר שבוש דעת המוניים שאינם מעדת ישראל:
That will lead us. They did not deny God’s existence; they merely wanted a visible image in addition. That is why Aharon did not consider it necessary to risk his life by opposing them. For since the mixed multitude had the status of B’nei Noach rather than of Jews it was not forbidden for them to associate other powers with God.
פְּסָל לְךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז, יד). חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, נִזְדַּוְּגוּ לְמֹשֶׁה חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים וְהִזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת, נִסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ. כֵּיוָן שֶׁשִּׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. וּמָה רָאָה מֹשֶׁה לְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת? מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִנִּיחַ אִשְׁתּוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת. וּמִתּוֹךְ שֶׁהָיְתָה עִמָּהֶם, יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע. שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ לְהָרְגָהּ. שָׁמַע שׁוֹשְׁבִינָהּ, עָמַד וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר: אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כָּךְ וְכָךְ עָשְׂתָה אִשְׁתִּי, נֹאמַר לוֹ: עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ. בָּדַק הַמֶּלֶךְ אַחֲרֶיהָ וְלֹא מָצָא בָּהּ עֶרְוַת דָּבָר אֶלָּא הַשְּׁפָחוֹת הֵם הָיוּ שֶׁקִּלְקְלוּ. מִיָּד נִתְרַצָּה לָהּ. אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ, מָרִי, עֲשֵׂה לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת שֶׁנִּתְקָרְעָה הָרִאשׁוֹנָה. אָמַר לוֹ: אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ, לֵךְ וְהָבֵא אֶת הַנְּיָר מִשֶּׁלְּךָ וַאֲנִי כּוֹתֵב כְּתָב יָדִי. אַף כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, הָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְמֹשֶׁה, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ. אָמַר לוֹ: הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמַּעֲשֶׂה יוֹכִיחַ, יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ (ישעיה א, ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ הָעֵגֶל: מִי עָשָׂה אוֹתָךְ. אָמַר לוֹ: חֲמוֹר, הָעֵרֶב רַב שֶׁיָּצְאוּ עִם יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (יחזקאל כג, כ). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָמַרְתִּי לְךָ, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שֶׁהֵן עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל. אֲבָל עַמִּי לֹא עָשׂוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן (ישעיה א, ג). מִיָּד קָפַץ מֹשֶׁה וְלִמֵּד עֲלֵיהֶם סַנֵּגוֹרְיָא, אֲדֹנָי אֱלֹקִים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ (דברים ט, כו). עָמַד וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. כֵּיוָן שֶׁנִּתְרַצָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת.
Hew these two tablets of stone (Exod. 34:1). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: The wrath of a king is as messengers of death; but a wise man will pacify it (Prov. 16:14). The wrath of a king is as messengers of death alludes to the Holy One, blessed be He. After the people had made the golden calf the demons attacked Moses. He pleaded for mercy, recalling the merit of the patriarchs and they departed from him. When he broke the tablets his anger diminished. What did Moses witness that compelled him to break the tablets? It may be compared to a king who travels abroad while his wife remains at home with the servants. Because she was alone with them, rumors began to circulate concerning her behavior. The king heard them, and when he returned home, he wanted to kill her. His advisor learned this and tore up her marriage certificate. He said: “If the king should say, my wife has done such and such, we can reply, she is no longer your wife.” The king inquired about her and found that she had done nothing wrong. Only the maidservants had acted shamefully. He became reconciled with her immediately. His advisor then said to him: “Master, write another marriage contract, since the first one was torn up.” “You tore it up,” the king replied, “so now you must bring the parchment and I will write the document with my own hand.” So too here. When the Israelites made the calf, the Holy One, blessed be He, felt the same way. He said to Moses: Go, get thee down, for thy people have dealt corruptly. Whereupon he replied: They are Your people and Your inheritance. Then the Holy One, blessed be He, said to Moses: This act proves that The ox knoweth his owner (Isa. 1:3). The Holy One, blessed be He, said to the calf: Who made you? The calf answered: The mixed multitude that departed from Egypt with the Israelites, for it is written about them: Whose flesh is as the flesh of asses (Ezek. 23:20). Then the Holy One, blessed be He, said: Did I not tell you: Go, get thee down, for thy people that thou broughtest up out of the land of Egypt have dealt corruptly (Exod. 32:7) and have made the golden calf. My people did not do it, as it is said: But Israel doth not know, My people doth not consider (Isa. 1:3). Immediately Moses arose and pleaded in their defense: O Lord God, destroy not Thy people and Thine inheritance that Thou hast redeemed through Thy greatness (Deut. 9:26). And he went ahead and broke the tablets. When the Holy One, blessed be He, became reconciled, He told him: Go, hew these two tablets of stone.
ערב רב. תַּעֲרֹבֶת אֻמּוֹת שֶׁל גֵּרִים:
ערב רב A MIXED MULTITUDE — a mingling of various nations who had become proselytes.
וגם ערב רב. מאנשי מצרים שהתערב עמהם. והם האספסוף שנאספו עליהם:
AND A MIXED MULTITUDE. Of Egyptians who intermingled with them. They are the asafsuf (mixed multitude) who joined them.
אָמַר: הָנֵי מֵעֵרֶב רַב קָא אָתוּ, דִּכְתִיב: ״וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ״, כׇּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְכׇל מִי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת — בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ.
He said: These wealthy people are not descendants of our forefathers, but they came from the mixed multitude, as it is written: “And show you compassion, and have compassion upon you, and multiply you, as He has sworn to your fathers” (Deuteronomy 13:18), from which it is derived: Anyone who has compassion for God’s creatures, it is known that he is of the descendants of Abraham, our father, and anyone who does not have compassion for God’s creatures, it is known that he is not of the descendants of Abraham, our father. Since these wealthy Babylonians do not have compassion on people, clearly they are not descended from Abraham, Isaac, and Jacob.
וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃
The riffraff in their midst felt a gluttonous craving; and then the Israelites wept and said, “If only we had meat to eat!
אלה אלהיך. וְלֹא נֶאֱמַר אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ, מִכָּאן שֶׁעֵרֶב רַב שֶׁעָלוּ מִמִּצְרַיִם הֵם שֶׁנִּקְהֲלוּ עַל אַהֲרֹן וְהֵם שֶׁעֲשָׂאוּהוּ, וְאַחַר כָּךְ הִטְעוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו (שם):
אלה אלהיך THESE ARE THY GODS, [O ISRAEL] — It does not state that they said “these are our gods, [O Israel]”; hence we may learn that it was the mixed multitude which came up from Egypt that gathered themselves together against Aaron, and it was they who made it and afterwards led Israel astray after it (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 19).
מי יאכלנו בשר. וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם בָּשָׂר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר" וְגוֹ' (שמות י"ב), וְאִ"תֹּ אֲכָלוּם, וַהֲלֹא בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ נֶאֱמַר "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן" וְגוֹ' (במדבר ל"ב)? אֶלָּא שֶׁמְּבַקְשִׁים עֲלִילָה (ספרי):
מי יאכלנו בשר WHO SHALL GIVE US FLESH TO EAT? — But did they not have flesh? Has it not been already stated, (Exodus 12:38) “and a mixed multitude went up with them and flocks and herds, [even very much cattle]”?! If you say, “They had already eaten them”, then I reply, “But is it not stated at a later period, when they were about to enter the Land, (Numbers 32:1), “Now the children of Reuben had cattle in a very great multitude”? But the truth is that they were only seeking a pretext (Sifrei Bamidbar 86).
והאספסף. שנאספו אל ישראל ואינם מהם והם ערב רב והמלה כפולה כמו סחרחר חמרמרו:
AND THE MIXED MULTITUDE. Who were gathered unto the children of Israel but were not of Israelite stock. The asafsuf (the mixed multitude) refers to the erev rav (the mixed multitude). The word is constructed by doubling two root letters. Compare, secharchar (fluttereth) (Ps. 38:11) and chamarmaru (burn) (Lam. 1:20).
וישא העם את בצקו טרם יחמץ. מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה. וכן אתה מוצא לעתיד לבא. דכתיב (כלם מנאפים כמו תער בוערה מאופה) ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו (הושע ו). (וכתיב, יום מלכנו החלו שדים חמת מיין וגו'). משארותם אלו שירי מצה ומרור. אתה אומר כן, או אינו אלא שירי פסחים? כשהוא אומר לא תותירו ממנו עד בקר, הרי שירי פסח. אמור, ומה אני מקיים משארותם צרורות בשמלותם – אלו שירי מצה ומרור. צרורות בשמלותם על שכמם. ר' נתן אומר [וכי] לא היתה שם בהמה? והרי נבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר, ומה תלמוד לומר על שכמם – אלא שהיו מחבבין את המצות.
(Ibid. 34) "And the people took their dough before it leavened": We are hereby apprised that they kneaded the dough, which had not risen to (become) chametz before they were redeemed. And thus (i.e., a similar metaphor) do you find in time to come, viz. (Hoshea 7:4) "they are all adulterers, like an oven fired by a baker, their arousing (the evil inclination) ceasing, (only) from the kneading of the dough until its leavening," (when they commit the act). And (Ibid. 5) "On the day of (the ascension of) our king, the princes took sick with wine, etc." (Exodus 12:34) "their remnants": of matzoh and maror. You say this, but perhaps (the reference is to) remnants of the Paschal lamb? (Ibid. 10) "And you shall not leave over anything of it (the Paschal lamb)" already accounts for the Paschal lamb. How, then, am I to understand "their remnants bound up in their clothes"? As referring to the remnants of matzoh and maror. ("their remnants) bound up in their clothes on their shoulders": R. Nathan says: Were there no beasts there (to carry the remnants)? Is it not written (Ibid. 38) "And also a great multitude went up with them, and flocks and herds"? Why, then, "on their shoulders"? To betoken their love of the mitzvoth.
בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי. הֵם בְּנֵי מִצְרַיִם שֶׁגָּדַלְתִּי בָהֶם, וְעָלוּ עִמִּי בְעֵרֶב רַב, הֵם נִחֲרוּ בִי בַהֲסָתָתָם וּפִתּוּיָם עַד שֶׁשָׂמוּנִי,
My mother’s sons were incensed against me. These are the Egyptians among whom I grew up, and they went up with me in the mixed multitude. They were incensed against me with their enticement and their persuasion until they made me—
(לז) וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף׃ (לח) וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (לט) וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם׃
(37) The Israelites journeyed from Raamses to Succoth, about six hundred thousand men on foot, aside from children. (38) Moreover, a mixed multitude went up with them, sheep and cattle, a great amount of livestock. (39) And they baked unleavened cakes of the dough that they had taken out of Egypt, for it was not leavened, since they had been driven out of Egypt and could not delay; nor had they prepared any provisions for themselves.