וכך מתאר הסופר העברי אהרון אברהם קבק בצורה ספרותית את קבלות השבת בצפת בזמן הארי ותלמידיו (הספר עוסק במשיח השקר שלמה מולכו):
[...] בין ההרים, בתוך עמק הצללים התנועעו עשרות דמויות לבנות, כנשמות טהרות שנעו לכאן בדרכן אל גן העדן. המקובלים מ"סוכת שלום" באו לקבל כאן את המלכה הקדושה...
מה מתוק ומה איום הוא לבוא במגע עם הנשמה הערטילאית, להציץ אל עולם הנשמות הערומות! המקובלים היו כולם רועדים ונלהבים בהתלהבות חגיגית מחמת הנשמה היתירה שמילאה אותם וקרנה מבעד לקליפתם הגשמית הדקה והשקופה...
לפני הציבור הזה העטוף לפנים, על גבי אבן גדולה עמד רבי שלמה אלקבץ* והוא כולו לבן, בהיר רועד, בוער, על פניו נאצלו קוי פז מזויה של השבת השורה על ראשי ההרים... והוא שר:
"לכה דודי לקראת כלה! פני שבת נקבלה!"
[...] ובשעה שקולו של ר' שלמה אלקבץ התרומם למעלה... נשא מולכו בלי משים את עיניו גם הוא למרום, כאילו שאל לראות את נשמת ידידו דואה ומרחפת בין מרכבות הפז של המלכה או מתעטפת בשולי אפריון מלכותה...
קולו של רבי שלמה אלקבץ התחנן, התרצה, התדפק, קרא ועורר:
"קומי אורי... התעוררי, התעוררי, כי בא אורך! קומי אורי!
עורי, עורי! שיר דברי! כבוד ה' עליך זרח!"
(א.א קבק, האמונה, כרך ב, עם עובד תשמח, פרק ט)
[...] בין ההרים, בתוך עמק הצללים התנועעו עשרות דמויות לבנות, כנשמות טהרות שנעו לכאן בדרכן אל גן העדן. המקובלים מ"סוכת שלום" באו לקבל כאן את המלכה הקדושה...
מה מתוק ומה איום הוא לבוא במגע עם הנשמה הערטילאית, להציץ אל עולם הנשמות הערומות! המקובלים היו כולם רועדים ונלהבים בהתלהבות חגיגית מחמת הנשמה היתירה שמילאה אותם וקרנה מבעד לקליפתם הגשמית הדקה והשקופה...
לפני הציבור הזה העטוף לפנים, על גבי אבן גדולה עמד רבי שלמה אלקבץ* והוא כולו לבן, בהיר רועד, בוער, על פניו נאצלו קוי פז מזויה של השבת השורה על ראשי ההרים... והוא שר:
"לכה דודי לקראת כלה! פני שבת נקבלה!"
[...] ובשעה שקולו של ר' שלמה אלקבץ התרומם למעלה... נשא מולכו בלי משים את עיניו גם הוא למרום, כאילו שאל לראות את נשמת ידידו דואה ומרחפת בין מרכבות הפז של המלכה או מתעטפת בשולי אפריון מלכותה...
קולו של רבי שלמה אלקבץ התחנן, התרצה, התדפק, קרא ועורר:
"קומי אורי... התעוררי, התעוררי, כי בא אורך! קומי אורי!
עורי, עורי! שיר דברי! כבוד ה' עליך זרח!"
(א.א קבק, האמונה, כרך ב, עם עובד תשמח, פרק ט)