The Metarules Of Torah

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵיזוֹהִי פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ — ״בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ״.

Berakhot 63a:13

Bar Kappara taught: Which is a brief passage upon which all fundamental principles of Torah are dependent? “In all your ways acknowledge Him, and He will direct your paths” (Proverbs 3:6). Rava said: One must apply this principle even to acts of transgression, as even then one must adhere to God and refrain from sinning excessively.

רמב"ן על ויקרא י״ט:ב׳:ב׳

(ב) קדושים תהיו ... והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה והנה יהיה נבל ברשות התורה לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט במשגל כענין שאמרו (ברכות כב) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז) וכל פה דובר נבלה ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו כמו שאמרו (ברכות נג) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב כי אע"פ שאלו מצות מדבריהם עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו:

Ramban on Leviticus 19:2:2

(2) YE SHALL BE HOLY. “Abstain from the forbidden sexual relationships [mentioned in the preceding section] and from [other] sin, because wherever you find [in the Torah] a warning to guard against immorality, you find the mention of ‘holiness.’” This is Rashi’s language. But in the Torath Kohanim I have seen it mentioned without any qualification [i.e., without any particular reference to immorality, as Rashi expressed it], saying: “Be self-restraining.” Similarly, the Rabbis taught there: “And ye shall sanctify yourselves, and be ye holy, for I am Holy. Just as I am Holy, so be you holy. Just as I am Pure, so be you pure.” And in my opinion, this abstinence does not refer only to restraint from acts of immorality, as the Rabbi [Rashi] wrote, but it is rather the self-control mentioned throughout the Talmud, which confers upon those who practice it the name of P’rushim (Pharisees), [literally: “those who are separated” from self-indulgence, as will be explained, or those who practice self-restraint]. The meaning thereof is as follows: The Torah has admonished us against immorality and forbidden foods, but permitted sexual intercourse between man and his wife, and the eating of [certain] meat and wine. If so, a man of desire could consider this to be a permission to be passionately addicted to sexual intercourse with his wife or many wives, and be among winebibbers, among gluttonous eaters of flesh, and speak freely all profanities, since this prohibition has not been [expressly] mentioned in the Torah, and thus he will become a sordid person within the permissible realm of the Torah! Therefore, after having listed the matters which He prohibited altogether, Scripture followed them up by a general command that we practice moderation even in matters which are permitted, [such as in the following]: One should minimize sexual intercourse, similar to that which the Rabbis have said, “So that the disciples of the Sages should not be found together with their wives as often as the hens,” and he should not engage in it except as required in fulfillment of the commandment thereof. He should also sanctify himself [to self-restraint] by using wine in small amounts, just as Scripture calls a Nazirite “holy” [for abstaining from wine and strong drink], and he should remember the evils which the Torah mentioned as following from [drinking wine] in the cases of Noah and Lot. Similarly, he should keep himself away from impurity [in his ordinary daily activity], even though we have not been admonished against it in the Torah, similar to that which the Rabbis have said: “For the P’rushim (Pharisees), the clothes of the unlearned are considered as if trodden upon by a zav” [or zavah — a man or woman having suffered a flux], and just as the Nazirite is called “holy” because of guarding himself from the impurity of the dead. Likewise he should guard his mouth and tongue from being defiled by excessive food and by lewd talk, similar to what Scripture states, and every mouth speaketh wantonness, and he should purify himself in this respect until he reaches the degree known as [complete] “self-restraint,” as the Rabbis said concerning Rabbi Chiya, that never in his life did he engage in unnecessary talk. It is with reference to these and similar matters that this general commandment [Ye shall be holy] is concerned, after He had enumerated all individual deeds which are strictly forbidden, so that cleanliness of hands and body, are also included in this precept, just like the Rabbis have said: “And ye shall sanctify yourselves. This refers to the washing of hands before meals. And be ye holy. This refers to the washing of hands after meals [before the reciting of grace]. For I am holy — this alludes to the spiced oil” [with which they used to rub their hands after a meal]. For although these [washings and perfuming of the hands] are commandments of Rabbinic origin, yet Scripture’s main intention is to warn us of such matters, that we should be [physically] clean and [ritually] pure, and separated from the common people who soil themselves with luxuries and unseemly things. And such is the way of the Torah, that after it lists certain specific prohibitions, it includes them all in a general precept. Thus after warning with detailed laws regarding all business dealings between people, such as not to steal or rob or to wrong one another, and other similar prohibitions, He said in general, And thou shalt do that which is right and good, thus including under a positive commandment the duty of doing that which is right and of agreeing to a compromise [when not to do so would be inequitable]; as well as all requirements to act “beyond” the line of justice [i.e., to be generous in not insisting upon one’s rights as defined by the strict letter of the law, but to agree to act “beyond” that line of the strict law] for the sake of pleasing one’s fellowman, as I will explain when I reach there [that verse], with the will of the Holy One, blessed be He. Similarly in the case of the Sabbath, He prohibited doing certain classes of work by means of a negative commandment, and painstaking labors [not categorized as “work,” such as transferring heavy loads in one’s yard from one place to another, etc.] He included under a general positive commandment, as it is said, but on the seventh day thou shalt rest. I will yet explain this with the help of G-d.

רמב"ן על דברים ו׳:י״ח:א׳

(א) ועשית הישר והטוב בעיני יקוק על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד ולמען ייטב לך הבטחה יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם ולרבותינו בזה מדרש יפה אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר וזה ענין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז) לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח) ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז) לא תקלל חרש (שם פסוק יד) מפני שיבה תקום (שם פסוק לב) וכיוצא בהן חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח) ואפילו מה שאמרו (יומא פו) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות עד שיקרא בכל ענין תם וישר:

Ramban on Deuteronomy 6:18:1

(1) AND THOU SHALT DO THAT WHICH IS RIGHT AND GOOD IN THE SIGHT OF THE ETERNAL. In line with the plain meaning of Scripture the verse says, “Keep the commandments of G-d, His testimonies, and His statutes, and, in observing them, intend to do what is right and good in His sight only.” And [the expression in the verse before us] that it may be well with thee is a promise, stating that, when you will do that which is good in His eyes, it will be well with you, for G-d does good unto the good, and to them that are upright in their hearts. Our Rabbis have a beautiful Midrash on this verse. They have said: “[That which is right and good] refers to a compromise and going beyond the requirement of the letter of the law.” The intent of this is as follows: At first he [Moses] stated that you are to keep His statutes and His testimonies which He commanded you, and now he is stating that even where He has not commanded you, give thought, as well, to do what is good and right in His eyes, for He loves the good and the right. Now this is a great principle, for it is impossible to mention in the Torah all aspects of man’s conduct with his neighbors and friends, and all his various transactions, and the ordinances of all societies and countries. But since He mentioned many of them — such as, Thou shalt not go up and down as a talebearer; Thou shalt not take vengeance, nor bear any grudge; neither shalt thou stand idly by the blood of thy neighbor; Thou shalt not curse the deaf; Thou shalt rise up before the hoary head and the like — he reverted to state in a general way that, in all matters, one should do what is good and right, including even compromise and, going beyond the requirements of the law. Other examples are the Rabbis’ ordinances concerning the prerogative of a neighbor, and even what they said [concerning the desirability] that one’s youthful reputation be unblemished, and that one’s conversation with people be pleasant. Thus [a person must seek to refine his behavior] in every form of activity, until he is worthy of being called “good and upright.”

בבא מציעא ל׳ ב:י״ד

אשר יעשון זו לפנים משורת הדין דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה אלא דיני דמגיזתא לדיינו אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין:

Bava Metzia 30b:14

It was taught in the baraita: “That they must perform”; that is referring to acting beyond the letter of the law, as Rabbi Yoḥanan says: Jerusalem was destroyed only for the fact that they adjudicated cases on the basis of Torah law in the city. The Gemara asks: Rather, what else should they have done? Should they rather have adjudicated cases on the basis of arbitrary decisions [demagizeta]? Rather, say: That they established their rulings on the basis of Torah law and did not go beyond the letter of the law.

דרך ה', הקדמה א׳-ג׳

(א) יתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם כפי מחלקותם וסדרי יחסיהם מידיעתם שלא בהבחנה כיתרון ראית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעו מראית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב כי אמנם ציור חלקים רבים אשר לא נודע קשרם ומדריגתם האמיתי בבנין הכל המורכב מהם אצל השכל המשתוקק לדעת אינו אלא משא כבד בלא חמדה שייגע בו ויעמול ונלאה ועיף ואין נחת כי הנה כל א׳‎ מהם שיגיע ציורו אצלו לא יניח מהעיר בו התשוקה לבא עד תכליתו וזה לא יעלה בידו כיון שנעדר ממנו תשלום ענינו שהרי חלק גדול מהדבר הוא יחסיו עם המתיחסים לו ומדריגתו במליאות וזה נעלם ממנו ונמצאת תשוקתו טורדתו מבלי שבעתה וחמדתו מכאיבתו ואין מנוחה לא כן היודע דבר על אפניו שבהיות נושאו מתגלה לעיניו בעליל כמות שהוא הלוך ילך והשכל אל אשר יפנה שם וביופי מלאכותיו יתענג וישתעשע והנה כלל מה שיצטרך לאדם שיבחן בנושאו הוא מדריגתו האמיתי׳‎ שזכרנו וזה כי הנה כשנבחין כלל הנמצאות המוחשים והמושכלים שהם כלל כל מה שמצטייר ציורו בשכלנו נמצא שאין כלם מין א׳‎ ומדריגה א׳‎ אלא מינים שונים ומדריגות מתחלפות וכפי התחלף מינם כן יתחלפו משפטיהם וחוקיהם וזה ממה שיכריחנו להבחין ביניהם בהשכלתנו למען נשיג אותם לאמתם כל אחד כפי חוקו ואמנם ראשי המדריגות והמינים א׳‎ והם מה שראוי שיבחן בנושא להכיר מאיזה מהם הוא והם הכל והחלק הכלל והפרט הסבה והמסובב הנושא והמתחבר וזה מה שנדרוש ראשונה בנושא לדעת אם הוא כל ואם הוא חלק אם הוא כלל או פרט אם הוא סבה או מסובב אם הוא נושא או מתחבר:

(ב) והנה כפי מדריגתו כן יבחן בו הבחנות אשר כפי טבעו מצטרכות להשלמת השכלתו וציור ענינו אם חלק הוא יבקש לדעת הכל שהוא חלק ממנו אם הוא פרט יחקור על כללו אם סבה יחקור על מסובבו אם מסובב את סבתו אם מתחבר יבקש על נושאו ויחקור כמו כן לדעת איזה מין ממיני המתחברים הוא אם קודם אם נמשך ואם מתלוה אם עצמי ואם מקרי אם בכח ואם בפועל כלן הבחנות לא ישלם ציור ענין זולתם ועל הכל יתבונן על טבע הענין לדעת אם הוא מוחלט או מוגבל ואם מוגבל הוא יחקור על גבוליו כי אולם כל ענין אמיתי ישוב כוזב אם ייוחס לנושא בלתי הגון לו או אם ילקח שלא בגבולו:

(ג) ואמנם צריך שתתבונן שהנה מספר הפרטים עצום מאד מהכיל אותם שכל האדם וא״א לו לדעת כלם ואולם מה שראוי לו שישתדל עליו הוא ידיעת כללים כי כל כלל בטבעו כולל פרטים הרבה וכשישיג כלל א׳‎ נמצא משיג מאליו מספר רב מן הפרטים ואעפ״י שלא הבחין בם עדיין ולא הכיר היותם פרטי הכלל ההוא כי הנה כשבוא א׳‎ מהם לידו לא יניח מלהכיר אותו כיון שכבר ידוע אצלו הענין הכללי אשר א״א להם היות בלתו וכן אז״ל לעולם יהיו ד״ת בידיך כללים ולא פרטים:

Derekh Hashem, Introduction 1-3

(1) The advantage of knowing things within the framework of their parts - according to their divisions and the structures of their relationships - over their knowledge without distinction is like the advantage of seeing a garden beautified by its flowerbeds, enhanced by its paths and planted in specific rows, over seeing a thicket of reeds or a forest growing mixed together. For in truth, the perception of many parts about which we do not know their connections or true places in the structure of all that is constructed by them is nothing but a heavy and joyless burden to the intellect that desires to understand [it]. The intellect wearies itself with it; it toils, despairs, tires and has no pleasure; as it will not quench its desire to come to the purpose of any [part] that one has come to consider. For this will not come to him, since he is missing its complete context. As a great part of something is surely its relationships to those things that relate to it, and its place within its context - and this is lacking from him. So it comes out that his desire is his unresolvable burden; and his longing is his unassuageable pain. Not so is the one who knows something in its context. When he examines it, it is clearly revealed in his eyes as it [actually] is. He grows in his understanding of that to which he turns and he enjoys the beauty of his work and is exhilarated. And, in general, that which one needs to examine about his subject is [the knowledge of] its true place that we mentioned. And that is because when we surely examine all things - physical and conceptual, which is all that can be grasped by our intellects - it comes out that they are not all of one type or one function, but rather of different types and differing functions. And according to the difference in their types, so will their properties and axioms differ. And this is what compels us to distinguish between them with our intellects, so that we may truly understand them - each one according to its axioms. However the first [step in knowledge] of the types and functions is one. And that is to know to which one of them the subject belongs, meaning to the part or the whole, to the specific or the category, to the cause or the effect, to the subject or its associations. And this is what is required to know about a subject first: Is it the whole thing or a part, a category or a specific, is it a cause or an effect, is it the [actual] subject or an association?

(2) And so based on its place will be the examinations by which it is necessary to examine it, according to its nature, to fully understand its form and its function: If it is a part, he will seek to know the whole of which it is a part. If it is a specific, he will seek to analyze the category. If it is a cause, he will seek to analyze its effects; if an effect, its cause. If it is an association, he will seek [knowledge] about the subject, as well as to know what type of association it is - if precedent, if antecedent or if accompanying; if essential or contingent; and if potential or actual. All of these are examinations without which he will not completely comprehend the form of the thing. With all of it [however], he may contemplate the nature of the thing, to know if it is constant or limited. And if it is limited, he should investigate its limits. For surely any true matter will end up becoming false if it is ascribed to a subject not fitting it or if it is seen outside of its limits.

(3) However one must consider that the number of details is much too great for the intellect of man to contain, and it is impossible for one to know them all. Yet what is fit is for him to attempt to know the general principles. As the nature of every principle is to contain [knowledge about] many details. So when one grasps one principle, he [also] grasps a great number of details. And even though he has not yet examined them because they are [only] details [subsumed by] the principle; [nevertheless] when one of them comes to him, he is not stunted by knowing it, since [its] general matter - which perforce must exist - is already known to him. And likewise the Sages, may their memory be blessed, said (Sifrei Devarim 306:20), "Matters of Torah should always be in your hands as general principles and not as details."

רש"י על סנהדרין צ׳ א

האומר אין תחיית המתים מן התורה - שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה ואפי' יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה מה לנו ולאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא הלכך כופר גמור הוא:

Rashi on Sanhedrin 90a

...

משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ב:ז׳-ח׳

(ז) עָוֹן זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אַל יְהִי קַל בְּעֵינֶיךָ. אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ. שֶׁהַבֵּן מִן הָעֶרְוָה בְּנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר וְהַבֵּן מִן הַכּוּתִית אֵינוֹ בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ד) "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי יקוק:

(ח) וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִדָּבֵק בְּעַכּוּ''ם שֶׁהִבְדִּילָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם וְלָשׁוּב מֵאַחֲרֵי יקוק וְלִמְעל בּוֹ:

Mishneh Torah, Forbidden Intercourse 12:7-8

(7) Although this transgression is not punishable by execution by the court, it should not be regarded lightly, for it leads to a detriment that has no parallel among all the other forbidden sexual relations. For a child conceived from any other forbidden sexual union, is [the father's] son with regard to all matters and is considered a member of the Jewish people, even if he is a mamzer. A son conceived by a gentile woman, by contrast, is not considered his son. [This is derived from Deuteronomy 7:4:] "For he shall sway your son away from following Me." She turns him away from being one of those who follow God.

(8) This matter causes one to cling to the gentile nations from whom the Holy One, blessed be He, has separated us, and to turn away from following God and to betray Him.

מי השלוח, חלק א, ספר במדבר, מסעי ה׳

(ה) כן מטה בני יוסף דברים. הענין שנכתב בסיום התורה פרשה הזאת שאינה נוהגת רק לשעה. והענין בזה להראות להם לישראל כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יקוק יחיה האדם. לחם היינו ד"ת כללים הנצרכים לכל בכל עת לכל נפש מבלי שום שינוי ותמורה והם התרי"ג מצות. והעיקר הוא להבין בד"ת בכל זמן את רצון יקוק מה רצונו בכל רגע לפי העת והזמן, ומד"ת יצא אור ללבות ישראל שיבינו עומק רצון יקוק כפי הזמן. ועי"ז נכתב הפרשה הזאת אחר סיום כל התורה, בכדי להבין לישראל כי מכל התורה יוצא פרטים לכל עת ולכל זמן וכל ד"ת הם עצות בכדי שיבין האדם באיזה דבר יחפוץ הש"י עתה ויעסוק בה, ע"כ נכתב הפרשה הזאת שהוא ג"כ אינו נוהג אלא לזמן.

Mei HaShiloach, Volume I, Numbers, Masei 5

(5) “… the tribe of the children of Yosef have spoken well.” (Bamidbar, 36:5)
Why was the section of the tribe of Yosef’s claim written at the completion of the Torah? Since it was only a temporary measure (for the generation entering the land), is to show Israel that “not by bread alone does man live, but by all that comes out of the mouth of God does man live” (Devarim, 8:3). “Bread” symbolizes the Torah, which are the principles necessary at all times for all souls without the slightest deviation from the source. These are the 613 mitzvot. The whole point is to understand at every moment God’s will in words of Torah, knowing His will at all times, within the context of that particular time. Thus light emanates from th words of Torah to the hearts of Israel in order for them to understand the depth of God’s will, according to the time. Therefore this section was written after the completion of the entire Torah, in order to let Israel understand that details emerge from the Torah at all times, at each moment. The words of the Torah are words of advice to let man understand what God wants of us now, and to do it. Therefore this section was written (at the end), for it too is active only for a specific time.