This source sheet has four parts: The first part has pesukim about Sefira with the Midrashim and the relevant Gemara. The second has the basic laws of Sefira from a few Rishonim. The third has the question about what you do if you forgot a day. The fourth has some nice ideas about Sefira
(א) [א] "וספרתם לכם"-- כל אחד ואחד.
(1) "And you shall count for yourselves": Each one shall count for himself individually.
(א) שבעה שבועות תספר לך. (מנחות סה סו) בב"ד. ומנין לכל אחד ואחד? ת"ל (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם, לכל אחד ואחד.
(ו) יכול יקצור ביום, ויספור ביום, ויביא ביום? תלמוד לומר שבע שבתת תמימות תהיינה. אימתי הם תמימות? בזמן שאתה מתחיל מבערב.
(1) (Devarim 16:9) "Seven weeks shall you count for yourself": I might think that beth-din (is being exhorted to do the counting); it is, therefore, written (Vayikra 22:15) "And you shall count for yourselves" — each individual (is exhorted to do the counting).
(6) I might think that he could harvest in the daytime and count in the daytime and bring (the omer) in the daytime; it is, therefore, written (Ibid.) "Seven complete Sabbaths shall they be," (the counting until Shavuoth not being complete if the first day is counted in the daytime.) When are they complete? When you begin in the evening.
Part 2: Laws
ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי מאורתא דחמיסר בניסן נגהי שיתסר דכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת (מנחות סה:) ות"ר וספרתם לכם כל אחד ואחד מונה לעצמו ממחרת השבת ממחרת יו"ט ותנ"ה (ויקרא כג) מיום הביאכם תספרו יכול יקצור ויביא ויספור אימתי שירצה ת"ל (דברים טז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור יכול יקצור ויספור ויביא אימתי שירצה ת"ל מיום הביאכם תספרו חמשים יום יכול יקצור ביום ויביא ביום ויספור ביום ת"ל (ויקרא כ״ג:ט״ו) שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שהוא מתחיל מבערב הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום: וכי היכי דמצוה למימני יומי ה"נ מצוה למימני שבועי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי:
(א) היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום. והוא אמרו יתעלה וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה שמטה שמטה כמו שביארתי במה שקדם כן חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימות העומר יום יום ושבוע שבוע. הוא שאמר תספרו חמשים יום ואמר שבעה שבועות תספר לך. וכמו שמצות מנין השנים והשמיטה מצוה אחת כמו שבארנו (מצוה ק"מ:) כן ספירת העומר מצוה אחת, וכן מנה אותה כל מי שקדמנו מצוה אחת. ואל יטעך אמרם (מנחות ס"ו) מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם שתי מצות כי כל חלק וחלק מחלקי מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות כל חלק ממנה. ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין שבועות מצוה, וזה מה שלא יעלם למי שלא יטעה אותם הדבור. כי אתה כשתאמר מצוה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה. והראיה הברורה על זה היותנו מונים גם כן בכל לילה שהם כך וכך שבועות כך וכך ימים ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין ענינה אלא בליל השבועות והיינו אומרים שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר. ואין הדברים כן אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתקנו. ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. (אמור אל הכהנים, תמידין ומוספין פ"י):
(1) That is that He commanded us to count forty-nine days from the harvesting of the omer. And that is His, may He be exalted, saying, "you shall count for yourselves seven weeks from the morrow of the Shabbat, etc." (Leviticus 23:15). And you should know that just like the court is obligated to count the years of the Jubilee, year by year [and] cycle by cycle - as we explained in what came previously (Sefer Hamitzvot, Positive Commandments 140) - so too is each and every one of us obligated to count the days of the omer, day by day and week by week. And that is His having said, "you must count fifty days" (Leviticus 23:16), and "Seven weeks shall you count for yourself" (Deuteronomy 16:8). And just like the commandment of counting the years and the sabbatical cycles is one commandment - as we explained - so too is the counting of the omer, one commandment. And do not be fooled by their saying (Menachot 66a), "It is a commandment to count days and it is a commandment to count weeks," and think that they are two commandments. For it is a commandment to do each and every part of commandments that have have different parts. However had they said, "From where [do we know that] the days are a commandment; and from where [do we know that] the weeks are a commandment" - it would have been two commandments. And this will not be lost on the one that will not be fooled by the words. Since were you to say, "It is an obligation to do such and such," it surely does not necessarily make that action a separate commandment. And the clear proof for this is our counting every night that it is such and such weeks and such and such days. And were it to be a separate commandment, we would only arrange its content on the night of Shavuot; and we would say two blessings - on the counting of the omer; and on the counting of the weeks of the omer. But the things are not like this. Rather the commandment is counting the omer daily and weekly [together], as they ordained. And women are not obligated in this commandment. (See Parashat Emor; Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings 10.)
(כב) מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת מִיּוֹם הֲבָאַת הָעֹמֶר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טו) "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת". וּמִצְוָה לִמְנוֹת הַיָּמִים עִם הַשָּׁבוּעוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג טז) "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". וּמִתְּחִלַּת הַיּוֹם מוֹנִין לְפִיכָךְ מוֹנֶה בַּלַּיְלָה מִלֵּיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן:
(כג) שָׁכַח וְלֹא מָנָה בַּלַּיְלָה מוֹנֶה בַּיּוֹם וְאֵין מוֹנִין אֶלָּא מְעֻמָּד. וְאִם מָנָה מְיֻשָּׁב יָצָא:
(כד) מִצְוָה זוֹ עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְנָשִׁים וַעֲבָדִים פְּטוּרִין מִמֶּנָּה:
(כה) וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּכָל לַיְלָה בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר קֹדֶם שֶׁיִּסְפֹּר. מָנָה וְלֹא בֵּרֵךְ יָצָא וְאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ:
(22) It is a biblical positive command to count seven full weeks from the day that the omer is brought, as it is written: "From the day after the sabbath, the day you bring the sheaf of wave-offering, you shall count seven full weeks" (15). The days must be counted along with the weeks, as it is written: "You shall count fifty days" (16). The counting must be performed from the beginning of the day. Accordingly, one is to do the counting at night, beginning with the night preceding the sixteenth of Nisan.
(23) If one forgot and failed to count at night, he may count at daytime. The counting must be performed while standing; but if one counted while sitting, he has fulfilled his duty.
(24) Every Jew is required to perform this duty, everywhere and at all times. Women and slaves, however, are exempt from it.
(25) Every night, before counting, one is required to recite the following blessing: "Blessed art thou, Lord our God, King of the universe, who hast sanctified us with thy commandments, and commanded us concerning the counting of the omer." If one has counted without the blessing, he has fulfilled his duty, and need not count over again.
Part 3: What if you forgot a day?
תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רמד
רב כהן צדק ז"ל
מי שלא בירך ביום ראשון על ספירת העומר יחזור ויברך כל הימים שלא יפשע במצות במזיד
והיכא דאנשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא מברך למחר.
(ג) כתב רב יהודאי גאון ז"ל. ואי איכא אינשי דלא בריך ספירת העומר בחדא זימנא מברך בשאר יומי ונראה הדבר.
מר רב יהודאי גאון הכי אמר היכא דלא מנה עומר לילה קמא לא מני בשאר לילוותא מ"ט דבעינא שבע שבתות תמימות ולילות אבל בשאר לילוותא היכא דלא מנה מאורתא מני ביממא ושפיר דמי.
ספר העיטור עשרת הדיברות - הלכות מצה ומרור דף קלז טור א
וא"ר יהודאי מאן דלא מני עומר לילה קמא לא מני בשאר לילתא אבל בשאר לילתא היכא דלא מני לאורתא מני ביממא וכן אמר רב עמרם משום דבעינן תמימות וליכא. ורב האיי אמר בתשובה אי משום דבעינן תמימות שכח בא' משאר יומא נמי חסר המנין ואסיקנא דמצוה למימני ואם שכח סופר שלאחריו. וה"ר אבן גיאות כתב כר' יהודאי ור' עמרם שאם לא מנה מבערב אעפ"י שמונה אח"כ לא עלו בידו תמימות ומסתב' כרב האיי דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות.
ואומר רבינו אבי העזרי דקיי"ל כי האי סתמא דפרק הקורא את המגילה דנקצר בלילה פסול והא אתיא כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. ואמר בפ' ר"א דמילה אמר רב יהודה הלכה כר"ע ולא קיי"ל בסתמא דפ' העומר דקתני נקצר ביום כשר ומוכח ההיא סתמא דלא דחיא שבת. והיינו דפסק בהלכות גדולות שאם שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום מהך סתמא דמגילה. וכבר שאלו לר' יעקב ב"ר יקר זצ"ל מי ששכח ולא ברך בלילה מהו שיברך ביום ואמר שכר ספירה יהבו לי' שכר ספירה בזמנה לא יהבו לי' אבל איני יודע אם אמר למחר לברך ולספור [או] השיב להם שיספור בלא ברכה. ומורי רבינו אבי העזרי אמר דודאי כי שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום משום ברכה לבטלה אבל מונה למחר בלא ברכה ולולא שהוא קשה בעיניו לחלוק על הלכות גדולות הי' נראה בעיניו לומר אפי' לברך כההיא דפרק תפלת השחר טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים ודוקא בשוכח ולא בביטל כדמשמע התם:
תנו רבנן שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שאתה מונה מבערב הלכך צריך לברך סמוך לחשכה כדי שתהיינה תמימות. וצריך להזהר שלא ידלג אפי' יום אחד מלספור כדי שתהיינה תמימות ואם תמימות לעיכובא ולא למצוה היכא שחיסר יום אחד ולא מנה שוב אינו מברך וסופר דה"ל ברכה לבטלה אבל אם תמימות למצוה ולא לעיכובא נראה שמברך וסופר מיהו בין כך ובין כך אם ירצה סופר בלא ברכה. והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד דאינו מברך אחר כך דהא אין כאן חמשים יום ואין כאן תמימות אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה.
והיכא דשכח לספור בלילה פסק בה״ג שסופר ביום וכן היה נראה מתוך סתם מתניתין דסוף פירקין (מנחות דף עא.) דתנן מצותו בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר אבל נראה לר״ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפרק שני דמגילה (דף כ:) ומייתי לה בסוף פירקין (מנחות דף עב.) כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא... עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא יתכן:
כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום ואינו נראה לר"י וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה. כתב עוד בה"ג שאם שכח לברך באחד מן הימים שלא יברך עוד בימים שלאחריו ורב סעדיה כתב שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד ורב האי כתב בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות וכ"כ הר"י:
(א) כתב בה"ג שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום כן כתבו בתוס' בפרק ר' ישמעאל (מנחות סו.) בשמו וכתב שכן נראה מדתניא מצותו בלילה לקצור אם נקצר ביום כשר אבל נראה לר"ת עיקר אידך סתמא דפ' ב' דמגילה ומייתי לה בסוף פירקין כל הלילה כשר לקצירת העומר ודייקי מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא ומפני כך העלה הרא"ש בסוף פסחים והר"ן והמרדכי בפ"ב דמגילה שאם שכח ולא ספר בלילה יספור ביום בלא ברכה:
(א) וכתב עוד בה"ג שאם שכח לברך בא' מן הימי' שלא יברך עוד בימים שלאחריו כ"כ התוס' בשמו בפ' ר' ישמעאל וטעמו משום דבעינן תמימות והם כתבו עליו ותימא גדולה הוא ולא יתכן וגם הרא"ש כת' בסוף פסחים דאינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה והר"ן כתב בסוף פ' ערבי פסחים בשם מר יהודאי דמאן דלא מני עומר בלילא קמא לא מני בשאר לילות פירוש משום דבעינן תמימות אבל בשאר לילוותא היכא דלא מני מאורתא מני מיממא ורב האי חולק ואומר דאי משום דבעינן תמימות שכח באחד מן הימים נמי חסר המנין ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום עכ"ל ומשמע דרבי' האי נמי לא איירי אלא בשכח בלילה ונזכר ביום אבל היכא דלא נזכר גם ביום אפשר דסבר שלא יברך אלא שרבי' כ' שדעת רבי' האי כדעת ר"י ולר"י כיון דתליא טעמא דבכל לילה מצוה בפ"ע היא ודאי אפי' אם לא נזכר ביום נמי מברך בשאר לילות:
כתב בתה"ד (סי' לז) אם ספק לאחד אם ספר לילה אחד או לאו יראה דיספור בברכה מכאן והלאה ולא מיבעיא אם נזכר ביום ההוא שאז ודאי צריך לספור בלא ברכה מתוך הספק ושוב יספור בשאר לילות בברכה והכי נוהגין אפי' בודאי שכח בלילה לספור וסופר ביום בלא ברכה וסופר שוב בברכה דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי אלא אפילו לא נזכר הספק עד לילה השנייה אעפ"כ סופר בברכה מתוך הספק ואע"ג דבודאי שכח יום א' נהיגי כהלכות גדולות שכתב שכח יום אחד שוב אינו סופר פירוש בברכה דבלא ברכה מאי נפקא מינה דלא כתוספות דפ' ר' ישמעאל ודלא כאשיר"י דשילהי פסחים מ"מ בספק מצינא למיסמך עלייהו ע"כ וכתב עוד שם סי' ס' דבליל שבת או ליל י"ט מברכין וסופרין לאחר הקידוש ואע"ג דנהגו במוצאי שבת וי"ט לברך ולספור קודם הבדלה התם היינו טעמא דאפוקי יומא מאחרינן ליה וכשחל י"ט האחרון של פסח במ"ש דאז אומר על הכוס קידוש והבדלה בפעם אחת יש לספור קודם שמברך על הכוס בב"ה דיש לאחר ההבדלה היותר שנוכל:
(ז) שכח ולא בירך כל הלילה יספור ביום בלא ברכה:
(ח) אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים סופר בשאר ימים בלא ברכה אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה:
(7) If he forgot [to count] and did not do the blessing all night, he should count during the day without a blessing.
(8) If he forgot to bless on one of the days, between the first day [of the omer] and the rest of the days, he should count the rest of the days without a blessing. But, if he uncertain if he skipped a single day and didn’t count, he should count the days with a blessing.
Part 4: Nice Stuff
(א) תספרו חמשים יום. לכבוד תורה צוה הק[ב"ה] לספור, משל לאדם אחד שהיה חבוש בבית האסורים, בא לו מבשר אחד מעבדי המלך ואמר לו: יום פלוני יוציאך המלך מבית האסורים, ולאחר חמשים יום ליציאתך, יתן לך בתו. אמר: ולואי שיוציאני. לאחר שהוציאו המלך אמר: משנתקיימו דבריו שהוציאני המלך, ודאי יתקיים שיתן לי המלך בתו. התחיל למנות עד חמשים יום ונתן לו המלך בתו. כך כדבר הק[ב"ה] עם משה: לך... והוצא את עמי (בני ישראל) מ(ארץ) מצרים, ואמר: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ואתן להם את התורה, והלך משה וספר [הד]ברים לישראל, ולא שמעו אל משה, מעבודה קשה, אמרו: שיוציאנו ממצרים משעבוד, אין אנו יכולים להאמין, אף כי יתן לנו את התורה. עד שיצאו, התחילו ישראל למנות: מתי יתן להם התורה, ונתנה להם לסוף חמשים יום ליציאתם, וצוה הק[ב"ה] שיספרו בכל שנה לחבב עליהם התורה, שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם כך שמעתי מאבא מורי זצוק"ל
(ג) ו'שבועות' הוא יום 'מתן תורה'. ולהגדיל היום ההוא ימנו הימים מן המועד הראשון אליו - כמי שממתין בוא הנאמן שבאוהביו שהוא מונה היום וגם השעות. וזאת היא סיבת 'ספירת העומר' מיום צאתם ממצרים עד יום 'מתן תורה' שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם - כאמרו "ואביא אתכם אלי". ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד - כן זכרונו בכל שנה יום אחד. אבל אכילת 'מצה' אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלושה; ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו הקף שלם:
(3) The Feast of Weeks is the anniversary of the Revelation on Mount Sinai. In order to raise the importance of this day, we count the days that pass since the preceding festival, just as one who expects his most intimate friend on a certain day counts the days and even the hours. This is the reason why we count the days that pass since the offering of the Omer, between the anniversary of our departure from Egypt and the anniversary of the Lawgiving. The latter was the aim and object of the exodus from Egypt, and thus God said, "I brought you unto myself" (Exod. 19:4). As that great revelation took place only on one day, so we keep its anniversary only one day: but if the eating of unleavened bread on Passover were only commanded for one day, we should not have noticed it, and its object would not have been manifest. For it frequently happens that we take the same kind of food for two or three days. But by our continuing for a whole period [of seven days] to eat unleavened bread, its object becomes clear and evident.
(ג) משרשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', והיא העקר והסבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג יב) וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. ופרוש הפסוק הוציאך אותם ממצרים, יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר, שתקבלו התורה שהיא העקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם, וענין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות בצאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העקר.
(ד) ומפני כן, כי היא כל עקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדלה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחרות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעמר, כלומר, כך וכך ימים עברו מן המנין ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה לנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו רבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת, ואל יקשה עליך לומר אם כן אחר שעברו רב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מעוט הימים הנשארים? לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. ואם תשאל אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת, ולא מיום ראשון? התשובה כי היום הראשון נתיחד כלו להזכרת הנס הגדול, והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחדוש העולם ובהשגחת השם יתברך על בני אדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר היום כך וכך ימים ליום שני של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן התקן למנות המנין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העמר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים, כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
(3) It is from the roots of the commandment from the angle of the simple understanding [that it is] since the entire essence of Israel is only the Torah, and because of the Torah were the heavens and earth created, and as it is stated (Jeremiah 33:25), "Were it not for my covenant day and night, etc." And it is the essence and the reason that they were redeemed and left from Egypt - in order that they receive the Torah at Sinai, and fulfill it. And [it is] like God said to Moshe (Exodus 3:12), "And this will be the sign for you that I have sent you; when you take out the people from Egypt, you shall worship God on this mountain." And the understanding of the verse is [that] your taking them out from Egypt is a sign for you that you shall worship God on this mountain - meaning that you shall receive the Torah, which is the great principle for which they were redeemed and it is their ultimate good. And it is a great matter for them, more than freedom from slavery. And hence God made a sign of their leaving Egypt for the receiving of the Torah; as we always make what is secondary into a sign for what is the essence.
(4) And because of this - that it is [the] essence of Israel, and because of it were they redeemed and went up to all of the greatness to which they rose - we were commanded to tally from the morrow of the holiday of Pesach until the day of the giving of the Torah; to show about ourselves the great desire [we have] for the the honored day, which our hearts yearn [for] like 'a slave seeks shade' and always tallies when will come the yearned time that he goes out to freedom. As the tally shows about a man that all of his deliverance and all of his desire is to reach that time. And that which we count to the omer, meaning, "Such and such days have passed from the tally," and we do not tally "Such and such days do we have to the time," is because all of this shows us the great desire to reach the time [of Shavuot]. Therefore, we do not want to mention at the beginning of our counting the large number of days that we have to reach the offering of the two breads of [Shavuot]. And let it not be difficult for you, to say, "If so, after most of the days of these seven weeks have passed, why do we not mention the minority of the remaining days?" [It is] as one should not change the nature of the counting in the middle. And if you shall ask, "If so, why do we begin counting from the day after [Pesach] and not from the first day?" The answer [is that] it is because the first day is entirely dedicated to remembering the great miracle, which is the exodus from Egypt, that is a sign and a proof of the world having been created and of God's - may He be blessed - providence over people. And we may not mix [something else into] its joy and mention anything else with it. And as such, the counting begins immediately from the second day. And we should not say, "Today is such and such days from the second day of Pesach" - as the count would not be fitting to say, "From the second day." And therefore it was ordained to count the tally from that which is done on it - and this is the omer offering, which is a significant sacrifice. As through it is the remembrance that we believe that God, blessed be He, wants - through His providence over people - to sustain them and [so] renews for them the seed of the grains in each and every year, to live through them.