כתב השו"ע (יו"ד ריש סי' קצ"ח) צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת. וכתב הב"י ובעקבותיו הט"ז דהמקור מחז"ל בתו"כ דדרשו מהסמיכות דורחץ את בשרו במים לובא השמש וטהר, מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצת גופו כולו כאחת. וכתב השו"ע בהמשך לזה לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ, ויש לעיין במה קשורים ב' הדברים, ויבואר בהמשך.
והנה מצד הלכה זו דצריכה להיות כל גופה במים אפילו אם שערה א' היתה חוץ למקוה לא עלתה לה טבילה. ויתכן היה לומר דהיינו אף בלי רבוי' דאת בשרו, אולם הלבוש והלחם ושמלה כתבו דין זה דאם שערה א' חוץ למקוה לא עלתה לה טבילה רק עם הרבוי דאת בשרה, וכן מתבאר מהגרי"ז. וביאור הדרשה הוי דלא זו בלבד דצריכה להיות כל גופה במים אלא אף שערה הטפל לבשרה צ"ל במים ביחד עם הגוף, דגם השערות צריכות טבילה.
והנה מצד דין זה בלא דינא דחציצה אילו היתה כל גופה במים אף אם טבלה עם חציצה מ"מ עלתה לה טבילה. דלולי קרא דחציצה אין דין דצריכה נגיעת מים בכל הגוף אלא שכל גופה תהיה מכוסה במי המקוה. אולם מצד דין חציצה צריכה נגיעת מים בגופה ג"כ, וההלכה למשה מסיני באה להגדיר עד כמה זה מעכב את הטבילה.
ויש לדון מה היה הדין לולי ההלכה למשה מסיני. וכפשוטו אף מיעוט שאינו מקפיד היה חוצץ כיון דלמעשה לא היתה ביאת מים בכל הגוף, וכ"כ התוס' בעירובין בדעת רש"י אף למעשה בענין חציצה על הגוף.
ויש מקור לזה מהגמ' בזבחים (יט.) לגבי חציצה בבגדי כהונה, שישנו דין על בשרו דצריכים הבגדי כהונה להיות על בשרם של הכהנים בלי חציצה ואפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ בהו. ומביא הרמב"ם (פ"י מהל' כלי המקדש ה"ו) דין זה להלכה.
ובאמת דמק' הקרן אורה (שם) והאו"ש (פ"ד מהל' איסו"ב ה"ח) דמ"ש מחציצה בטבילה דרק פוסל ברוב המקפיד ומציעים הם תירוצים. וגם האבי עזרי (פ"י מהל' כלי המקדש ה"ו) דן בזה וכתב ליישב או דכל ההלל"מ הוי רק בטבילה או דאינו נוגע אלא באופן דיש דין של כל הגוף דבזה יש לדון על רוב ומיעוט משא"כ באופן דיש סתם דין דעל בשרו אין חילוק בין רוב ומיעוט. ועכ"פ לולי ההלל"מ היתה חציצה אף במיעוט שאינו מקפיד. ובאה ההלכה להקל דאין חסרון בטבילה אם החציצה אינה על רוב הגוף ומקפדת עליה.
והנה ביבמות (עח:) איתא דחציצה בכולו פוסל מדאורייתא אף באינו מקפיד. וצ"ע למה הדין כן ומנ"ל דהדין כן. דהרי לולי ההלל"מ היתה חציצה במיעוט ואינו מקפיד חוצץ, ואתא ההלכתא להקל דאין חציצה אלא ברובו המקפיד, וא"כ מנ"ל דיש פסלות מדאורייתא בחציצה בכולו ואינו מקפיד.
ובפרט דלשון רש"י בסוכה (ו:) דרובו שאינו מקפיד הו"ל כגופו הואיל ואין סופו ליטלו ובטל לגבי' ולא חייץ. ופשטות לשונו מורה דהוי בטל ממש לגבי גופו והוי כחלק ממנו ולכן אינו חוצץ. וא"כ כמו"כ תבוטל חציצה בכולו ואינו מקפיד לגופו ויהיה ככולו תוך המים, ומדוע הוי חציצה ואף מדאורייתא.
והנה כתב האג"מ (יו"ד ח"א סי' צ"ז) מכח קו' זו דאין הפשט באינו מקפיד דהוי ביטול להגוף אלא הוי זה דין אחר. אולם מדחיק האג"מ דאין זה מוכח דיתכן דיש חידוש דאין ביטול לגוף כשאין נראה כלום היימנו.
אולם כאמור לשון רש"י מורה על ביטול וא"כ צ"ל או כחידושו של האג"מ בנוגע ביטול בכולו חצוץ או דנצטרך להוציא את דברי רש"י מפשוטן. ובאמת דיש לדייק מסוף לשונו של רש"י שאינו מדבר על ביטול פשוט שהרי כתב ולא חייץ דמורה דאין הביטול הזה אלא דין בחציצה בלבד וכדיבואר.
ובאמת דמק' ר' אלחנן בהוספות שבסוף ספר קובץ הערות כיון דכולו חוצץ אף באינה מקפדת ורובו הוי ככולו א"כ אף רובו שאינו מקפיד תחוץ מה"ת. ותי' דאף דרובו ככולו ל"ה ממש ככולו אלא דדין כולו מתקיים ברובו אבל יש רק רוב. וכיון דליכא אלא רוב ל"ה חציצה כמו בחצוץ כולו. אלא דמסיים ר' אלחנן בקו' דכיון דלמעשה רובו ככולו ובכולו פסול מדאורייתא מדוע לא גזרו ברובו שאינו מקפיד ג"כ כיון דרובו ככולו.
והנה כל דברינו עד עתה אם לולי ההלל"מ היתה חציצה במיעוטו ג"כ חוצץ, אבל המאירי (נדה סו:) כתב וז"ל שמן התורה לא פסל אא"כ בכולו בין מקפיד בין שאינו מקפיד ובאה ההלכה לרובו המקפיד, עכ"ל. והיינו דדעתו דבלא ההלכתא היתה חציצה פוסלת רק בכולו אפילו באינו מקפיד ובאה ההלכה לפסול טבילה עם חציצה ברובו המקפיד ג"כ. והיינו או דההלכתא באה להחמיר בכלל בגדר דחציצה דקרא דסגי ברובו המקפיד, או דבאה ההלכתא לתת אופן אחר דיש פסלות דחציצה אף דאינו בכולו.
וכמו"כ מבואר בתוס' ישנים (עירובין ד:) דלולי ההלכתא חציצה לא היתה פוסלת אלא בכולו ואתא הלכתא לרובו בין לשערו בין לבשרו. אולם יש לדייק בדבריהם קצת אחרת ממש"כ המאירי. דבהמאירי י"ל דבאמת מה"ת יש פסול רק בכולו וההלכתא פוסל אף בחציצה ברובו המקפיד. ובאופן דישנם ב' מקורות לדין חציצה. אבל בתו"י משמע דזה הי' רק הה"א לולי ההלכתא אבל לאחר ההלכתא ישנו רק מקור א' לחציצה.
והנה שאלנו מהו המקור לפסול חציצה בכולו אף כשאינו מקפיד, ולדעת המאירי זהו פסוק. ולדעת התו"י זהו עכ"פ ה"א מצד הפסוק בלי ההלכתא, ואולי גם לאחר ההלכתא עדיין כלול דין זה בההלכתא וכדיבואר.
אולם אם ישנו דין חציצה בכולו אף באינו מקפיד ויתכן דהוי אף דאורייתא צ"ע למה השמיטו הפוסקים את זה. וראיתי שעמד על זה הפרדס רימונים בפתיחה. וכתב דבאמת דבר זה לא שכיח כלל ורק שייך בעובר במעי אמו וכיון דלמסקנת הגמ' היינו רביתי' ולא חייץ לכן לא הביאו הרמב"ם והטושו"ע דין זה. אולם מביא מש"כ הרוקח (סי' שע"ד) וז"ל ומשמע ביבמות פרק הערל כל שערו אפילו אינו מקפיד חוצץ. והיינו דלומד דדברי ר' כהנא דל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ מיירי בחציצה על השער. ומבאר הפרדס רימונים דבריו דכיון דעל הגוף לא שכיח דבר זה לכן פירש דקאי על השער.
והנה החכ"א (כלל קי"ט דין ג') פוסק כהגאונים דס"ל דיש פסלות בחציצה ברוב השערות בלחוד, ומגדיר שם הא דרובו ומקפיד. וכתב בסוף דבריו וז"ל דאם כל השער או הגוף מכוסים אפילו אינו מקפיד חוצץ מדאורייתא, וצ"ע למה השמיטו הפוסקים דין זה, עכ"ל. הרי דס"ל דיש פסלות בחציצה בכולו בין בהשער בין בהגוף ועומד על הקו' דלמה השמיטוהו הפוסקים.
ולכאורה יוצא דגם לרש"י חציצה פוסל בכל השער אפילו באינה מקפדת. דהרי לשיטתו כל הנדון להתיר טבילה עם חציצה ל"ה אלא בשער, דעל הגוף ס"ל דאפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ. וכיון דלרש"י לולי ההלכתא היתה חציצה פוסלת אף במיעוט שאינו מקפיד וההלכתא אתא להקל א"כ מנ"ל דיש פסלות דחציצה בכל השער אף באופן דאינו מקפיד ואף מדאורייתא. וצ"ל דזה נכלל בההלכתא, אולם כאמור השמטת הפוסקים צ"ע.
אולם יתכן לומר דאף לרש"י דס"ל דמיעוט שאינו מקפיד על הגוף פוסל את הטבילה מ"מ בלי ההלכתא דיש חציצה גם על השערות ברוב המקפיד היה אפשר לומר דרק אם השערות כולן חצוצות תפסל הטבילה. דכיון דאיתרבו רק מאת הטפל לבשרו לא איתרבו אלא להא דצריכות להיות במים ומ"מ יכולות להיות חצוצות. ואתא ההלכתא לפסול חציצה ברוב המקפיד בשערות. וא"כ מצד הפסוק יתכן דתפסל חציצה בכולו בלבד ואתא הלכתא לפסול אף ברובו המקפיד. ובאופן דברש"י נאמר על דרך המאירי הנ"ל.
ולפי"ז דהחסרון בכולו ואינו מקפיד הוי חסרון בחציצה מבוארים ב' דברים. א'- דחשוב ביאה במים ויש קיום דדין הראשון הנ"ל להיות כולו במים והוי רק חסרון בחציצה. ב'- דאין הפשט באינו מקפיד דבטלה החציצה לגוף והוי כחלק ממנו ממש, דא"כ למה יש חסרון בכולו אם אינו מקפיד. אא"כ נאמר כחידושו של האג"מ דאמר בתורת דוחק דאין ביטול למה שאינו נראה ונצטרך לומר דזה גם סברא בדאורייתא.
ואף דכתב רש"י בסוכה דהו"ל כגופו הואיל ואין סופו ליטלו מ"מ הוסיף ג"כ ובטיל לגביה ולא חייץ. ואולי ל"ה ביטול פשוט וכדיבואר.
והנה כתב השיורי טהרה דאף מיעוט המקפיד כיון דל"ה על רובו בטל לגבי הגוף ולא חייץ מה"ת. ומק' עליו האג"מ (הנ"ל) דאם מקפיד עליו ויסירנו איך י"ל דהוי בטל להגוף. וע"כ דכוונת השיורי טהרה אינו דבטל להגוף והוי חלק ממנו אלא דבטל להגוף בנוגע דאינו מעכב את הטבילה, כדיבואר.
והנה הערוה"ש (ס"ב) מבאר החילוק בין שערה א' או מקצת גופה חוץ למים דלא עלתה לה טבילה ובין חציצה במקצתה דמועיל לה טבילה. וכתב וז"ל דכשיש חציצה מ"מ כל הגוף תחת המים ואין נראה לחוץ ולכן בטל המקצת לכל הגוף דבר תורה, משא"כ בשקצתו חוץ למים הרי לא נתכסה כל הגוף ול"ש בזה ביטול במקצתו לכל הגוף, כיון שאינם במקום א', עכ"ל.
הרי מבואר בדבריו דהביטול אינה דהחציצה בטילה להגוף אלא דמקצת הגוף החצוץ בטל לשאר הגוף, וע"כ דהיינו ביטול לענין הטבילה. והביאור בזה, דיש דין לטבול כל הגוף במים והרי כל הגוף במים, אלא דחסר בנגיעת מים במקצתו, ע"ז אמרינן אין החציצה במקצתו חשובה לעכב את ביאת המים של הטבילה כיון דכל גופו במים. ובאופן דהפירוש בביטול הוי אי חשיבות ע"ד ביטול חמץ ולא ביטול דנעשה חלק ממנו כמו בממעט גובה סוכה ע"י כרים וכסתות דצריכות לישאר שם.
ולכאורה היינו הביטול דהשיורי טהרה ג"כ שכתב דבטל לגבי הגוף, דהיינו כיון דכל הגוף בא אל המים ורק יש שם חציצה מועטת המעכבת נגיעת המים בטילה החציצה לגבי הגוף וחשיב שפיר ביאת כולו במים.
וכן יש לומר בביאור דברי רש"י שכתב בסוף דבריו ולא חייץ. דל"ה ביטול פשוט דלהוי חלק מהגוף, אלא דבטל לגבי טבילת הגוף ולא חייץ.
ואין להק' לדברינו דהביטול אינו ביטול דחציצה להגוף אלא ביטול דמיעוטו החצוץ לשאר הגוף א"כ ברובו שאינו מקפיד דאין רוב הגוף לבטל אליו תהא חציצה מדאורייתא, דיש לומר דהכל נכלל בהלכתא, וחציצה שאינו מקפיד עלי' הוי סוג חציצה גרועה שאף אם הוי על רובו אינו חשוב לעכב הטבילה. וכיון שכל הגוף במים חשיב טבילה במים ואף דאין נגיעת מים ברובו, כיון דאינו מקפיד על החציצה ל"ח להיות עיכוב על הטבילה.
וישנם ראיות לזה דהחילוק בין מקפיד ואינו מקפיד ל"ה סתם אם יש ביטול להגוף אלא הוי חילוק באיכות החציצה. וכן צ"ל מסברא דהרי אינה משאירתו שם לעולם אלא דאינה מעוניינת להסירה ואינה מצטערת מחמתה. וכל ענין דמקפיד ואינו מקפיד הוי בתוקף החציצה. ומדוייק כן בגמ' דכתבה דההלכתא לענין רוב ומיעוט ומקפיד ואינו מקפיד.
ומוכח דבר זה מהא דכתבו הטושו"ע דיש מוסג דבטלה דעתה של הטובלת אצל כל אדם, ואם תלוי במציאות דבטלה לגופה כיון דאינה מקפדת להסירה איך שייך לבטל דעתה. ובפרט למה שמסתפק הב"י דאולי אף אם היא מקפדת בטלה דעתה לרוב בנ"א שאינם מקפידים, וצ"ע דמ"מ מקפדת היא ותסירתו. ומוכח דאף באינה מקפדת מ"מ אין נגיעת מים ורק מכח ההלכתא ל"ה חסרון בטבילה. וההלכתא מגדירה את סוגי החציצות המעכבות ע"פ חילוקן בתוקפן.
וכן נראה מהרמ"א דמחמיר שלא לטבול אפי' עם חציצה במיעוט שאינו מקפיד לפי ביאור הט"ז בדבריו. וע"כ דמ"מ הוי חציצה ולכתחילה לא תטבול בשום חציצה, ואף דמההלכתא אין חציצה זו פוסלת את הטבילה.
ולפי"ז פשוט דכל החציצה ג"כ צריכה להיות במים דהרי טעונה ביאת מים עם החציצה ורק דאינה מעכבת את טבילתה. אולם באמת אף בלא"ה צריכה החציצה להיות מכוסה במים דאל"כ הרי אין הגוף נחשב בא אל המים כיון דאין כולו מכוסה במים.
ולמשל אם היה אפשר לעשות מצב של נשיבת רוח לסלק המים כמו קריאת ים סוף והאדם תחת מקום המים אבל אין המים מכסים אותו פשוט דחסר בכלל בביאת מים. ויתר על כן הרי כתב החזו"א (יו"ד סי' צ"ה) דאם טבלה כמו בניתא ומים נוגעים בשפתותיה כמו שהיו בהיותה תחת המים אבל פיה למעלה ולא מכוסה במים דאולי לא עלתה לה טבילה. ולכאורה זה נוגע לענינינו.
והנה כ"ז אם חציצה בכולו פוסל מדיני חציצה אבל יתכן דהחסרון בכולו הוי דאין ביאת מים בכלל. ולמשל הנכנס בsubmarine או בשק וכדומה וכולו תחת המים בודאי שאינו נחשב כלל בא אל המים. וכל הנדון אינו אלא בחציצה הצמודה לגוף דבזה יתכן לומר סברא דבטלה להגוף דהיינו לחשבו בא אל המים עם החציצה.
וסמוכין לזה, דהראב"ד בבעלי הנפש (שער הטבילה סי' ב' סעי' ו') מביא הדין דצריכה להוריד הטבעת בשעת טבילה כיון שמקפדת להסירה בשעת לישה. ושם בלנפש תדרשנו מובא תי' מהרב אברהם מטול מתלמידי הר"י מבעלי התוס' וז"ל דהא דאמרינן מיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ היינו דוקא בטיט או בליכלוך שיכול להתבטל אל הגוף אבל דבר חשוב כמו טבעת דלאו בת איבטולי הוא חוצץ כדאמר אשה לא תטבול בחוטי צמר והלכות רבות מוכיחות כן, עכ"ל. ויש לדון מה נכלל בדבר חשוב אבל עכ"פ היינו דבר שהוי נפרד מהגוף, ואולי זהו כוונתו באומרו דשאני מטיט ולכלוך.
ויש לעיין בדבריו דמ"ש דבר חשוב. ויתכן דס"ל דחציצה בטילה להגוף, ול"ש לומר כן בדבר חשוב דאינו יכול להתבטל. ואף להנ"ל דשוללנו צד זה מ"מ נוכל לומר דכה"ג ל"ח טובל עם חציצה שנוכל לומר דבטלה החציצה ואין לה חשיבות לעכב הטבילה כיון דהוי דבר חשוב.
אולם יתכן לומר יותר דכה"ג החסרון הוי בביאת מים בכלל והוי חסרון בדין הראשון דביאת מים בלא פרשת חציצה, וזהו קצת חידוש. אולם יש סמוכין לזה מהחזו"א (שם) דדן בנוגע קפצה ידיה או שפתיה ביותר דיהא חסרון בביאת מים כיון דל"ש ביטול ידה לגבי ידה, ומסיק לבסוף דאין חסרון אלא מדרבנן דהדין הוא רק דצריכה להיות במים ושיגעו מים ברובה. אולם זה פשוט כנ"ל דאם נכנס למים בכלי איננו הולך לשחות, ובודאי דל"ח בא אל המים.
ולפי"ז יתכן דאם כולו חצוץ לא חשיב כלל בא אל המים, כיון דכולו מובדל מהמים. ולדברינו כל חציצה באמת לית בה ביאת מים ומ"מ אין זה חסרון בטבילה כיון דאינה חשובה אם עכ"פ יש חשיבות דביאת מים לכל הגוף. ולפי"ז ל"ק כ"כ השמטת הדין דכולו חוצץ מדיני חציצה, דהרי זה לא חסרון בחציצה אלא דל"ח כלל בא אל המים.
ולפי"ז יתכן דגם להגאונים לא היה חסרון מדאורייתא אם כל השערות חצוצות ואינה מקפדת. דהרי חילוק השערות מהגוף הוי בדיני חציצה בלבד, וכן נראה מביאור הגר"א דמציין על שיטתם את הגמ' בב"ק (פב.) דעסיק בדיני חציצה, אבל החסרון בכולו חצוץ הוי מצד דל"ח בא אל המים. וכיון דהדין טבילה הוי על כל הגוף והשערות כאחת ובשאר הגוף אין חציצה חשיב בא אל המים לגבי הדין הראשון. ורק חציצה בכל הגוף חסר בבא אל המים, אולם דבר זה לא שכיח אלא בעובר, ומסקנת הגמ' הוי דזה ל"ה חציצה כיון דהיינו רביתי' כמש"כ הפרדס רימונים. נמצא דמיושב השמטת הפוסקים.
ויתכן דאף בלא הרבוי דאת בשרו דמלמד דהשערות צריכות טבילה עם הגוף מ"מ צריכות השערות להיות במקוה דאל"כ מקום חיבור השערות להראש לא חשיב בא אל המים, אולם חציצה לא היתה פוסלת בהם לולי הריבוי. וא"כ הא דכתבו הלבוש והלחו"ש דהשערות טעונות טבילה משום רבוי' דאת בשרו היינו דגם הן צריכות טבילה, ויש בהם דיני חציצה ג"כ, לגאונים כדאית להו ולרמב"ם כדאית ליה.
והנה הזכרנו שכתב השו"ע הדין דחציצה בתורת לפיכך לאחר הדין הראשון שצריכה להיות כל גופה במים בב"א. והביאור בלפיכך דהשו"ע הוי כיון דיש דין לטבול כל הגוף בב"א לכן חציצה במקצת הגוף מעכבת טבילת כל גופה וכאילו לא טבלה כלל. ולדברינו זהו גם הטעם דיש להכשיר טבילה עם חציצה במקצתה לאחר ההלל"מ, דהרי הדין טבילה הוי על כל הגוף ולא על כל אבר ואבר, וא"כ יכול חלק מהגוף שיש בו נגיעת מים להועיל לחלק ממנו דלית ביה נגיעת מים כדי שנאמר דהגוף חשיב כולו טבול כיון דהחציצה אינה חשובה ובטילה להגוף כולו.
ונרחיב את היריעה איך זה נוגע להשערות ועי"ז יבואר תי' נכון לשאלה דשאלו הרבה מבני החבורה דלמה קשר א' בכל א' מרוב שערותי' הוי חציצה להגאונים מהלל"מ והא רוב כל שערה אין בה קשר וחציצה.
והאבני נזר מדחיק דמדובר על הרבה קשרים בכל שערה, וזהו דוחק וכ"כ השפת אמת בסוכה. וכתב השפת אמת מכח קו' זו דכל ענין טבילת השער הוי כדי שתהא טבילה על מקום החיבור של השערה בראש, וכשיש חציצה על השער הרי יש חציצה על מקום ההוא כיון דלכל השער יש רק שורש א'. אולם מסיים השפ"א דצ"ע מנ"ל הא.
ובאמת דדבריו צ"ע דא"כ לגאונים אין נדון כלל על השערות עצמן אלא זהו דיון על מקום חיבור השערות לגוף, ולא מסתבר לומר דיש דין חציצה מיחודת על מקום רוב שרשי השערות. [ועוד, דדנו הפוסקים אם יש חציצה בשערות העומדות ליגזז, ולדברי השפ"א צ"ע דטבילת השער אינה אלא היכי תמצא דמקום חיבור השער לראש יהא במים. ויש לדחוק בזה דמ"מ אם יש חציצה במקום החתך ממילא חוצץ על מקום החיבור, אבל זה דוחק גדול.] אולם עכ"פ רואים בדבריו המוסג דהשערות צריכות טבילה מצד מקום שורשן בגוף.
אולם ע"פ דברינו הנ"ל יש למצוא ישוב נכון על הקו'. דביארנו דגם חציצה במקצת הגוף בעצם מעכבת את הטבילה בכל הגוף דאין כל הגוף במים. אולם נאמרה הלל"מ דשפיר יתכן ביאת מים אף עם חציצה, ובטילה החציצה להגוף בנוגע להטבילה. וממילא רק למה שיש הלל"מ אין חסרון בחציצת מקצתו. והנה בכל שערה בפנ"ע לא נאמרה ההלל"מ. דהרי דרשינן מאת בשרו לרבות חיוב טבילה על הטפל לבשרו דהיינו השערות. וכל שערה בעצם דבר נפרד וכ"א הוי טפל לבשרו וצריכה טבילה. ואם יש חציצה על שערה הרי חסר בטבילה של את הטפל לבשרו זו. ולולי ההלל"מ אולי היה מעכב את כל הטבילה כיון דאין טבילה על כל הטפל לבשרו, אלא דמחדש ההלל"מ דיש דין רוב ומועט, ודין זה על הגוף הוא וכן על השערות לראשונים, ולרש"י הוי רק על השערות.
ובאמת יש לדון למה יש מוסג דרוב ברוב שערות והא כל שערה הוי דבר נפרד שיוצאת מהגוף והוי טפל לה. ומבאר האבי עזרי דכיון דהשערות צריכות טבילה עם הגוף משום דהן טפילות לו, לכן הגוף מקשרן ומחברן. ויש לומר יותר דההלל"מ מחדש בנוגע את הטפל לבשרו, דאם רוב הטפלים אינם חצוצים שפיר עלתה לה טבילה.
ויתכן לומר דשערה שיש בה חציצה אינה חשובה נטבלת ומ"מ ל"ה שערה החצוצה כחציצה על הראש לפסול הטבילה כיון דהוי רק מיעוט והוי כטובלת עם חציצה על מיעוט גופה. אולם כיון דהיתה עכ"פ תחת המים, א"כ נדון החציצה הוי רק מכח חיוב הטבילה שיש על הטפל לבשרה ג"כ. וע"ז באה ההלל"מ לומר דאם יש טבילה על רוב השערות א"כ מתקיימת הטבילה באת הטפל לבשרה ג"כ.
ובאופן דהרוב בשערות כלפי מיעוט המקפיד הוי אחרת ממה דהוי בנוגע להגוף. דאולי בשערות ל"ח שיש עלי' טבילה ומ"מ לא איכפת לן, אולם בהגוף חשיב כל הגוף נטבל ע"י ביאת המים ברובו. ולפי"ז י"ל דלכן רש"י ביאר את כל ההלל"מ בנוגע שער דוקא דשם ענין הרוב והמיעוט מובן, דעל הרוב יש טבילה ועל המיעוט אין, משא"כ בהגוף דטעון ביאת מים בכולו ולא ס"ל שנוכל לומר דנחשב כטבילה על כל הגוף. וכמו"כ יש הבנה למה להגאונים יש דין רוב על השער בלחוד כיון דזה ענין אחר של רוב ומיעוט.
אולם אף אם לא נאמר כן מ"מ י"ל דענין הרוב בשערות הוי דכלפי כל הגוף יש טבילה עם הטפל לגוף כיון דברובם ליכא חציצה, וכן נוכל לומר לפי הרמב"ם. ומ"מ כיון דאין ההלכה דהרוב יועיל להמיעוט בכל שערה בפנ"ע הדרה הפשטות דחציצה מועטת באורך השערה מעכבת את טבילת כל השערה. ודוק.