Kabbalah and Parashat Chukat

(ב) במדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד כו' מי צוה כן מי גזר כן כו' אמרות ה' אמרות טהורות. כו'. ודאי לא בא הכתוב לומר שגוף המאמר טהור כי הקב"ה טהור ומשרתיו טהורים. רק הפי' שמאמרו ית' מטהר האדם כמ"ש לא פרה מטהר רק חקה חקקתי כו' כי [מאמר השי"ת מטהר הכל והוא כמו השקה שמטהר שבא הדבר לשורשו כי] כל העולם נברא רק במאמר השי"ת כמ"ש בעשרה מאמרות כו'. רק שבעוה"ז נסתר ונעלם חיות הפנימיות שהוא מאמרו ית'. והעצה עי"ז שמתבונן האדם מי צוה כו' גזר כו'. זה שייך על כל דבר שיש בעל הבית ומשגיח על הכל כמ"ש מי הוא בעל הבירה. ובאמת יש ב' נפלאות בקיום עוה"ז א' מה שיוכל להיות כח לסט"א להתנגד למאמריו ית' זה פלא גדול שנתן השי"ת וע"ז כ' מי גזר כן. ומי צוה הוא הכח שנתן השי"ת לישראל שיוכלו להמשיך חיות מאמרותיו תוך עוה"ז הנסתר. וזה מי צוה שהשי"ת נתן כח לחבר ולדבק הכל להקב"ה ע"י המצות כמ"ש במ"א. וע"י התבוננות הנ"ל מחזיר הכל לשורשו ובא טהרה. וזה שנקרא חוקה כמ"ש חק נתן ולא יעבור שהוא הבריאה והטבע שהכל בכח מאמרו ית' וכח המאמר נחקק ומקיים הכל. ולשון חקיקה וכתיבה הוא בדבר המתנגד כמ"ש אש שחורה ע"ג אש לבנה. וזה הכח מהתורה שנגנז גם בכל מעשה גשמיי נק' חוקה כנ"ל. וע"ז נברא האדם להמשיך חיות הנ"ל בכל דבר ע"י התבוננות כנ"ל. ואיתא חק לישנא דמזוני כמ"ש (לתת) [*ואכלו] את חקם כו'. שנקודה הנ"ל מקיימת כל העולמות ונותנת תמיד חיות ושפע ברכה לכל דבר והוא נקודה המדבקת הכל בשורש החיות כנ"ל:

(ה) פָּרָה אֲדוּמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם וְגוֹ', אָסוּר לַחֲרוֹשׁ בְּשַׁבָּת חֲרִישָׁה דְּשׁוֹר, דְּאִתְּמַר (תהילים קכ״ט:ג׳) עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים. וּשְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, אִיהִי פָּרָה אֲדוּמָּה, מִסִּטְרָא דִּגְבוּרָה. תְּמִימָה מִסִּטְרָא דְּחֶסֶד, דְּאִיהוּ דַּרְגָּא דְּאַבְרָהָם, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (בראשית י״ז:א׳) הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וְהְיֵה תָּמִים. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, מִסִּטְרָא דְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָּעִיתָא. אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עוֹל, מִסִּטְרָא דִּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה, דְּאִיהִי חֵירוּ. בַּאֲתָר דְּאִיהִי שַׁלְטָא, וְהַזָּר הַקָּרֵב לֵית רְשׁוּ לְסִטְרָא אַחֲרָא לְשַׁלְּטָאָה. לָא שָׂטָן, וְלָא מַשְׁחִית, וְלָא מַלְאָךְ הַמָּוְת, דְּאִינּוּן מִסִּטְרָא דְּגֵיהִנָם. (ע''כ רעיא מהימנא).

(י) וְדָא הוּא דַּעַת, אִילָנָא דְּחַיֵּיא, וְהָא אוּקְמוּהָ (משלי י״ט:ב׳) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. מַאן נֶפֶשׁ. דָּא נֶפֶשׁ טוֹב דְּדָוִד מַלְכָּא. וְדָא חָכְמָה דְּקָאַמְרָן. וּבְגִינֵי כַּךְ יִּתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה, דְּמִתַּמָּן אִשְׁתָּרְשָׁא אִילָנָא וְאִתְנְטָע לְכָל סִטְרִין, וְכֵן לְכָל אִינּוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ בְּהַאי אִילָנָא, וְעַל דָּא שְׁלֹמֹה מַלְכָּא לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְּהַהוּא דַּרְגָּא דִּילֵיהּ, וּמִתַּמָּן יָדַע כֹּלָּא, וַהֲוָה אָמַר עוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְשַׁבְתִּי וְרָאִיתִי וְגוֹ'. וְכֵן כֻּלְּהוּ. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא, דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְיַדְעִין אוֹרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, וּסְתִימִין עִלָּאִין דִּגְנִיזִין בְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִּיב, (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְגוֹ'. (חסר) (במדבר כ׳:כ״ד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו וְגוֹ'. רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, (קהלת ד׳:ב׳) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ וְגו'. הַאי קְרָא אִתְּמַר וְאוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי, כָּל עוֹבָדוֹי דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּדִינָא וּקְשׁוֹט, וְלֵית מַאן דְּאַקְשֵׁי לָקֳבְלֵיהּ, וְיִמְחֵי בִּידֵיהּ, וְיֵימַר לֵיהּ מַה עַבְדַת, וְכִרְעוּתֵיהּ עָבֵד בְּכֹלָּא.

(יא) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי

(א) אֶת הַמֵּתִים. וְכִי שְׁלֹמֹה מַלְכָּא מְשַׁבַּח לְמֵתַיָּיא יַתִּיר מִן חַיָּיא, וְהָא לָא אִקְרֵי חַי אֶלָּא מַאן דְּאִיהוּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּהַאי עָלְמָא, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (שמואל ב כ״ג:כ׳) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, וְהָא (בראשית ו' ע''א, קס''ד ע''א, ר''ז ע''ב) אוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, וְרָשָׁע דְּלָא אָזִיל בְּאֹרַח קְשׁוֹט אִקְרֵי מֵת, וְאִיהוּ מְשַׁבֵּחַ לַמֵּתִים מִן הַחַיִּים.

(ב) אֶלָּא, וַדַּאי כָּל מִלּוֹי דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא, בְּחָכְמְתָא אִתְּמָרוּ, וְהָא אִתְּמַר, וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, אִילּוּ לָא כְּתִיב יַתִּיר, הֲוָה אֲמֵינָא הָכִי, אֲבָל כֵּיוָן דִּכְתִּיב שֶׁכְּבָר מֵתוּ, אִשְׁתְּכַח מִלָּה אַחֲרָא בְּחָכְמְתָא. שֶׁכְּבָר מֵתוּ: זִמְנָא אַחֲרָא אִסְתְּלָקוּ מִן עָלְמָא, וְאִתְתָּקַּן בְּעַפְרָא, (דאזדמנא די ממנא עליה ומית בחיי עלמא דבגין דיתתקן (ס''א דאזדמנא עליה ותב בהאי עלמא בגין דיתתקן) (ס''א דממנא עליה ומית בהאי עלמא ואתתקן בעפרא בגין דיתתקן באתר דישתלים זמניה מת הא ודאי דא הוא שבחא משאר מתי עלמא אי תימא אתדן זמנא אחרא בההוא עלמא הא כתיב לא תקום וגו') בתר דאשתלים זמניה מית ודאי הוא שבחא משאר מתי עלמא. אי תימא לא אתדן זמנא אחרא בההוא עלמא, דכתיב לא תקום פעמים צרה) כָּל שֶׁכֵּן דְּהָא קַבִּיל עוֹנְשָׁא זִמְנָא וּתְרֵין, וְדָא וַדַּאי, אַתְרֵיהּ אִתְתָּקַּן בִּשְׁבָחָא יַתִּיר מֵאִינּוּן חַיֵּי, דְּעַד לָא קַבִּילוּ עוֹנְשָׁא.

(ג) וְעַל דָּא כְּתִיב וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, דַּיְיקָא, אִלֵּין אִינּוּן חַיִּין, וְאִקְרוּן מֵתִים. מַאי טַעְמָא אִקְרוּן מֵתִים, בְּגִין דְּהָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְאַף עַל גַּב דְּקַיְּימֵי בְּהַאי עָלְמָא, מֵתִים אִינּוּן, וּמִבֵּין מֵתַיָּיא אָהַדְרוּ. וְעוֹד עַל עוֹבָדִין קַדְמָאִין קַיְימִין לְאַתְקְנָא, וְאִקְרוּן מֵתִים. מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים, דְּעַד לָא טָעֲמוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְלָא קַבִּילוּ עוֹנְשַׁיְיהוּ, וְלָא יַדְעֵי אִי זַכָּאן בְּהַהוּא עָלְמָא וְאִי לָאו.

(ח) אֲשֶׁר אָמַר יְיָ לְמֹשֶׁה אֱסוֹף אֶת הָעָם, בְּגִין דְּהַאי בְּאֵר לָא אַעְדֵּי (באר) מִנַּיְיהוּ. וְאִי תֵּימָא, הֵיךְ יַכְלִין לְשָׁאֲבָא מִנֵּיהּ כֹּלָּא, אֶלָּא אִיהוּ נָפִיק לִתְלֵיסַר נַחֲלִין, וּנְבִיעַ אִתְמְלֵּי וְנָפִיק לְכָל סִטְרִין, וּכְדֵין הֲווֹ יִשְׂרָאֵל בְּשַׁעֲתָא דְּשָׁארָן וּבַעְיָין מַיָּיא, קַיְימִין עָלֵיהּ, וְאַמְרֵי שִׁירָתָא. וּמַה אַמְרֵי, עֲלִי בְאֵר. סַלְקִי מֵימַיִךְ, לְאַנְפָּקָא מַיִין לְכֹלָּא, וּלְאִתְשָׁקָאָה מִנָךְ. וְכֵן אַמְרֵי תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּהַאי בְּאֵר, בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים וְגוֹ'. מִלָּה קְשׁוֹט הֲווֹ אַמְרֵי, וְכַךְ הוּא.

(א) לְהַאי בֵּירָא, וּלְאַשְׁקָאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְעַד דְּאַמְרֵי הָנֵי מִלֵּי לָא אִתְּעַר. וְכֵן אֲפִילּוּ בְּאִינּוּן חֲרָשֵׁי עָלְמָא, דְּמִשְׁתַּמְשֵׁי בְּזִינִין בִּישִׁין, עַד דְּעַבְדֵּי עוֹבָדוֹי דִּקְשׁוֹט לְגַבַּיְיהוּ, אִי לָא אָמְרוּ מִלֵּי דִּקְשׁוֹט, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא לוֹן בְּהָנֵי גְּוָונָא דְּבַעְיָין, לָא מִתְעָרִין לְגַבַּיְיהוּ, וַאֲפִילּוּ דְּצַוְוחֵי כָּל יוֹמָא בְּמִלִּין אַחֲרָנִין, אוֹ בְּעוֹבָדָא אַחֲרָא, לָא מַשְׁכִין לוֹן לְגַבַּיְיהוּ לְעָלְמִין, וְלָא מִתְעָרִין לָקֳּבְלַיְיהוּ.

(א) אשר אין בה מום: הוא כש"א, כלך יפה רעיתי ומום אין בך. כי להיותה מאירה בהארת החכמה, נקראת יפה. שכל המומים מתרפאים ע"י הארת החכמה. אשר לא עלה עליה עול. על כתוב, בלא ו' הוא כש"א, ונאם הגבר הוקם על. מהו הטעם. הוא, משום שהיא שלומי אמוני ישראל. והוא אינו עליה אלא עמה. אשר לא עלה עליה על, היינו שכתוב, בתולת ישראל. בתולה ואיש לא ידעה.

(ב) פירוש. כבר ידעת שיש ב' מצבים במלכות. א) כמו שהיתה ביום ד' דמעשה בראשית בסו"ה ב' מאורות הגדולים, שהיו ז"א ומלכות מלבישים ב' קוי הבינה, ז"א הלביש קו הימין דבינה, והמלכות קו שמאל דבינה. ואז היתה המלכות גדולה כמו ז"א, כי לא היתה מקבלת מז"א אלא מבינה. מאותו מקום שז"א היה מקבל. ומצד ב' לאחר מיעוט הירח, שאז נתמעטה והיתה למטה מז"א, ומקבלת ממנו (כמ"ש בארך לעיל ב"א מאות ק"י עד אות קט"ו ע"ש) ויש מעלה במצב הא' יותר ממצב הב', כי במצב א' היא בשלמות המדרגה כמו ז"א, אמנם יש חסרון גדול, כי אז היא בבחינת חכמה בלי חסדים, ואין החכמה שבה יכולה להאיר מבלי חסדים, והיא חשך וע"כ קטרגה וכו' (כמ"ש שם) ויש מעלה במצב הב', שאז יש לה חסד מז"א שהארת חכמה שבה מתלבשה בו ומאירה בשפע. אמנם יש חסרון מה שנתמעטה ונעשית מדרגה תחתונה לז"א, ואין לה מעצמה כלום אלא מה שמקבלת מז"א.

(א) יאסף אהרן אל עמיו וגו': רבי חייא פתח ושבח אני את המתים שכבר מתו וגו' מקרא זה למדנו והעמידוהו. בוא וראה, כל מעשיו של הקב"ה הם בדין ובאמת, ואין מי שיקשה כנגדו קושיות, וימחה בידו, ויאמר לו מה אתה עושה. וכרצונו עשה הכל.

(א) ושבח אני את המתים: שואל, וכי שלמה המלך משבח את המתים יותר מן החיים, והרי לא נקרא חי, אלא מי שהוא בדרך אמת בעולם הזה. כש"א, ובניהו בן יהודע בן איש חי. והעמידו החברים. והרשע, שאינו הולך בדרך אמת נקרא מת. ושלמה המלך משבח את המתים מן החיים.

(א) אלא ודאי כל וכו': אלא ודאי כל דבריו של שלמה המלך נאמרו בחכמה, והרי למדנו, ושבח אני את המתים, אילו לא היה כתוב יותר, הייתי אומר כך, שמשבח את המתים יותר מן החיים, אבל כיון שכתוב, שכבר מתו, נמצא בזה דבר אחר בחכמה. שכבר מתו, פירושו, שכבר מתו בזמן אחר, שנסתלקו מן העולם ונתתקנו בעפר, דהיינו שחזרו ונתגלגלו ובאו לעולם הזה. כל שכן שקבלו עונש פעם ושתים, כי היו ב' פעמים בעולם הזה, וזה ודאי שנתתקן מקומו ביותר שבח מאלו החיים שעוד לא קבלו עונש הגלגול.

(א) וע"ד כתיב ושבח וגו': וע"כ כתוב, ושבח אני את המתים שכבר מתו, שכבר מתו הוא בדיוק, דהיינו אלו שהם חיים, ונקראים מתים. מהו הטעם שנקראים מתים. הוא משום שטעמו טעם המות, ואע"פ שנמצאים בעולם הזה, הם מתים, ומבין המתים הוחזרו. ועוד, כי הם עומדים לתקן על מעשים הראשונים שעשו קודם מיתתם, ע"כ נקראים מתים, להיותם מתקנים המעשים של מי שמת, מן החיים אשר המה חיים, כי עוד לא טעמו טעם המות, ולא קבלו עונשם, ואינם יודעים אם המה זכאים בעולם ההוא או לא.

(א) ת"ח זכאין דזכאן וכו': בוא וראה, צדיקים הזוכים להתקשר בצרור החיים, שהוא יסוד דז"א, הם זוכים לראות בכבוד המלך העליון הקדוש, כמש"א, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, והם, המדור שלהם הוא יותר עליון מכל המלאכים הקדושים וכל מדרגותיהם, כי מקום עליון זה אין העליונים והתחתונים זוכים לראותו. ז"ש עין לא ראתה אלקים זולתך וגו'. שה"ס עדן העליון.

(א) ועל אלין אמר וכו': ועל אלו אמר שלמה, מן החיים אשר המה חיים עדנה, כי אלו הם במדרגה עליונה יותר מהם, מי הם, אלו. היינו אלו שכבר מתו וקבלו עונשם שתי פעמים (כנ"ל אות נ"ה) ואלו נקראים כסף מזוקק, שנכנס לתנור פעם ושתים ויצא ממנו הזוהמא, ונתברר ונעשה נקי. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, היינו רוח ההוא העומד למעלה ונעכב מלרדת למטה, שזה עומד בקיומו, שעוד לא חטא, ואין לו לקבל עונש, ויש לו מזון ממזון ההוא העליון שלמעלה למעלה.

(א) טב מכלהו מאן וכו': טוב מכולם, הוא, מי שבא לעולם הזה, ולא נפרד מהקב"ה, ואינו בגלוי, וכל דבריו הם בצנעה, זה הוא זכאי חסיד ששמר מצות התורה וקיים אותם ועסק בתורה יומם ולילה, זה מתאחד ונהנה במדרגה עליונה על כל שאר בני אדם, וכלם נשרפים מהסתכלות בחופה של זה.

(א) מהכא אוליפנא כל וכו': מכאן למדנו, שכל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה, בין במעשה בין בדבור, אם מעשה ההוא או דבור ההוא לא נעשה כראוי, אינו מתעורר כלום. כל בני העולם הולכים לבית הכנסת לעורר דבר שלמעלה, אבל מועטים הם שיודעים לעורר. והקב"ה קרוב לכל אלו שיודעים לקראו, ולעורר דבר כראוי. אבל אם אינם יודעים לקראו, הוא אינו קרוב, שכתוב קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. מהו באמת, היינו שיודעים לעורר דבר אמת כראוי. וכן בכל דבר.