Check out The Thinking Jew Podcast episode 83 for the accompanying audio to this source sheet.
You can listen at thethinkingjew.com or find a link to your podcasting app at linktr.ee/thethinkingjew
Full Hebrew Source Sheets can be found here: https://tinyurl.com/pashalacha
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא. נִמְנוּ וְגָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, עַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְאָמְרִי לַהּ: יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו.
The Sages taught the following baraita: For two and a half years, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These say: It would have been preferable had man not been created than to have been created. And those said: It is preferable for man to have been created than had he not been created. Ultimately, they were counted and concluded: It would have been preferable had man not been created than to have been created. However, now that he has been created, he should examine his actions that he has performed and seek to correct them. And some say: He should scrutinize his planned actions and evaluate whether or not and in what manner those actions should be performed, so that he will not sin.
אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור
The Sages said: Not even a few days passed before Rabbi Yosei ben Kisma died of his illness, and all of the Roman notables went to bury him, and they eulogized him with a great eulogy. And upon their return, they found Rabbi Ḥanina ben Teradyon, who was sitting and engaging in Torah study and convening assemblies in public, with a Torah scroll placed in his lap. They brought him to be sentenced, and wrapped him in the Torah scroll, and encircled him with bundles of branches, and they set fire to it. And they brought tufts of wool and soaked them in water, and placed them on his heart, so that his soul should not leave his body quickly, but he would die slowly and painfully. His daughter said to him: Father, must I see you like this? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to her: If I alone were being burned, it would be difficult for me, but now that I am burning along with a Torah scroll, He who will seek retribution for the insult accorded to the Torah scroll will also seek retribution for the insult accorded to me. His students said to him: Our teacher, what do you see? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them: I see the parchment burning, but its letters are flying to the heavens. They said to him: You too should open your mouth and the fire will enter you, and you will die quickly. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them: It is preferable that He who gave me my soul should take it away, and one should not harm oneself to speed his death. The executioner [kaltzatoniri] said to him: My teacher, if I increase the flame and take off the tufts of wool from your heart, so that you will die sooner and suffer less, will you bring me to the life of the World-to-Come? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to the executioner: Yes. The executioner said: Take an oath for me, that what you say is true. Rabbi Ḥanina ben Teradyon took the oath for him, and the executioner immediately increased the flame and took off the tufts of wool from his heart, causing his soul to leave his body quickly. The executioner too leaped and fell into the fire and died.
(ה) וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃
(5) But for your own life-blood I will require a reckoning: I will require it of every beast; of humankind, too, will I require a reckoning for human life, of everyone for each other!
ומיד האדם. כפל לשון אדם ואיש, גם חבר אליו מלת אחיו. נ"ל כי יש שני אופני רציחה. אם לרעת הנרצח לנקום נקמתו ממנו, או לקחת ממונו וכדומה, אם לטובת הנרצח כשהוא משוקע בצער גדול ויבחר מות מחיים, כאבימלך שאמר לנער שלוף חרבך ומותתני (שופטים ט׳:נ״ד) וכשאול לעמלקי עמד נא עלי ומותתני (שמואל ב א׳:ט׳) על שני אלה דיבר הכתוב, על ההורג לרעת הנרצח, הנעשה רק מפחותי בני אדם יאמר, ומיד האדם, כמו שקרא לאנשי דור הפלגה לפחיתותם אשר בנו בני האדם, כמ"ש רש"י שם, ואל השני הנעשה לרצון הנרצח ולטובתו אשר גם איש המעולה במדרגה וגם כשהוא מאוהבי הנרצח ידמה כי מצוה הוא עושה להמיתו כדי להשקיטו מצער, ע"ז אמר מיד איש אחיו, שהוא איש, עומד במדרגת מעלות נפשיות, וגם הוא אחד מאוהביו. כי לשון אח תשמש גם על האוהב את חבירו אף שהוא רחוק ממשפחתו, כי חירם קרא לשלמה אחי (מ"א ט' י"ג) ויזהיר קרא בין לשופך דם האדם לשנאתו בין לאהבתו:
אַבָּא גּוּרְיָין אִישׁ צַיְידָן אוֹמֵר מִשּׁוּם אַבָּא גּוּרְיָא לֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ חַמָּר גַּמָּל קַדָּר סַפָּן רוֹעֶה וְחֶנְוָנִי שֶׁאוּמָּנוּתָן אוּמָּנוּת לִיסְטִים רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ הַחַמָּרִין רוּבָּן רְשָׁעִים וְהַגַּמָּלִין רוּבָּן כְּשֵׁרִין הַסַּפָּנִין רוּבָּן חֲסִידִים טוֹב שֶׁבָּרוֹפְאִים לְגֵיהִנָּם וְהַכָּשֵׁר שֶׁבַּטַּבָּחִים שׁוּתָּפוֹ שֶׁל עֲמָלֵק
Abba Guryan of Tzadyan says in the name of Abba Gurya: A person may not teach his son the trades of a donkey driver, a camel driver, a pot maker, a sailor, a shepherd, or a storekeeper. The reason for all these is the same, as their trades are the trades of robbers; all of these professions involve a measure of dishonesty and are likely to lead to robbery. Rabbi Yehuda says in Abba Gurya’s name: Most donkey drivers are wicked, since they engage in deceit, and most camel drivers, who traverse dangerous places such as deserts, are of fit character, as they pray to God to protect them on their journeys. Most sailors are pious, since the great danger of the seas instills in them the fear of Heaven. The best of doctors is to Gehenna, and even the fittest of butchers is a partner of Amalek.
וַיֹּ֣אמֶר שָׁאוּל֩ לְנֹשֵׂ֨א כֵלָ֜יו שְׁלֹ֥ף חַרְבְּךָ֣ ׀ וְדׇקְרֵ֣נִי בָ֗הּ פֶּן־יָ֠ב֠וֹאוּ הָעֲרֵלִ֨ים הָאֵ֤לֶּה וּדְקָרֻ֙נִי֙ וְהִתְעַלְּלוּ־בִ֔י וְלֹ֤א אָבָה֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו כִּ֥י יָרֵ֖א מְאֹ֑ד וַיִּקַּ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב וַיִּפֹּ֖ל עָלֶֽיהָ׃
Saul said to his arms-bearer, “Draw your sword and run me through, so that the uncircumcised may not run me through and make sport of me.” But his arms-bearer, in his great awe, refused; whereupon Saul grasped the sword and fell upon it.
(ה) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד אֶל־הַנַּ֖עַר הַמַּגִּ֣יד ל֑וֹ אֵ֣יךְ יָדַ֔עְתָּ כִּֽי־מֵ֥ת שָׁא֖וּל וִיהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃ (ו) וַיֹּ֜אמֶר הַנַּ֣עַר ׀ הַמַּגִּ֣יד ל֗וֹ נִקְרֹ֤א נִקְרֵ֙יתִי֙ בְּהַ֣ר הַגִּלְבֹּ֔עַ וְהִנֵּ֥ה שָׁא֖וּל נִשְׁעָ֣ן עַל־חֲנִית֑וֹ וְהִנֵּ֥ה הָרֶ֛כֶב וּבַעֲלֵ֥י הַפָּרָשִׁ֖ים הִדְבִּקֻֽהוּ׃ (ז) וַיִּ֥פֶן אַחֲרָ֖יו וַיִּרְאֵ֑נִי וַיִּקְרָ֣א אֵלַ֔י וָאֹמַ֖ר הִנֵּֽנִי׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י מִי־אָ֑תָּה (ויאמר) [וָאֹמַ֣ר] אֵלָ֔יו עֲמָלֵקִ֖י אָנֹֽכִי׃ (ט) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲמׇד־נָ֤א עָלַי֙ וּמֹ֣תְתֵ֔נִי כִּ֥י אֲחָזַ֖נִי הַשָּׁבָ֑ץ כִּֽי־כׇל־ע֥וֹד נַפְשִׁ֖י בִּֽי׃ (י) וָאֶעֱמֹ֤ד עָלָיו֙ וַאֲמֹ֣תְתֵ֔הוּ כִּ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י לֹ֥א יִֽחְיֶ֖ה אַחֲרֵ֣י נִפְל֑וֹ וָאֶקַּ֞ח הַנֵּ֣זֶר ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־רֹאשׁ֗וֹ וְאֶצְעָדָה֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־זְרֹע֔וֹ וָאֲבִיאֵ֥ם אֶל־אֲדֹנִ֖י הֵֽנָּה׃
(5) “How do you know,” David asked the young man who brought him the news, “that Saul and his son Jonathan are dead?” (6) The young man who brought him the news answered, “I happened to be at Mount Gilboa, and I saw Saul leaning on his spear, and the chariots and horsemen closing in on him. (7) He looked around and saw me, and he called to me. When I responded, ‘At your service,’ (8) he asked me, ‘Who are you?’ And I told him that I was an Amalekite. (9) Then he said to me, ‘Stand over me, and finish me off, for I am in agony and am barely alive.’-a (10) So I stood over him and finished him off, for I knew that he would never rise from where he was lying.-a Then I took the crown from his head and the armlet from his arm, and I have brought them here to my lord.”
דין המאבד עצמו לדעת ומנודה והרוגי ב"ד והפורשין מן הצבור. ובו ח' סעיפים:
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים:
המאבד עצמו לדעת אין מתעסקים עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו ולא קורעין ולא חולצין אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים:
One who commits suicide wilfully is not attended to at all; and one does not mourn for him and no lamentation is made for him, nor does one rend [garments] or bare [the shoulder in mourning for him], but one stands for him in the line [of comforters], and one recites over him the mourners' blessing, and whatever [brings] honour [only] to the living [may be done].
קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר:
A minor who commits suicide wilfullly, is considered as though it were [done] unintentionally. And likewise, one who was of age, and committed suicide wilfully, [being under pressure, as [in the case of] King Saul, — [the law is that] they withhold not from him a thing.
כי מת שאול. קרוב למיתה כמו בצאת נפשה כי מתה כי לא מת עדיין עד שהמיתו העמלקי כמו שאמר הוא בבשורתו לדוד ואפשר כי כזב העמלקי כי לא המיתו הוא אלא מצאו מת אחר שנפל על חרבו ולמצוא חן בעיני דוד לפי מחשבתו אמר כן ולא חטא שאול בהרגו עצמו ואע"פ שכתוב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כלומר מידכם אדרוש אותו אם תהרגו עצמכם וכן מיד כל חיה אדרשנו ומיד איש אחיו אף על פי כן לא חטא לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל ועוד כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת ולא היה יכול להמלט מיד' טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים וכן אמרו רז"ל אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול ת"ל אך:
ויקח שאול את החרב ויפל עליה. ידמה מזה המקום שכחש העמלקי שאמר לדוד שכבר הרג שאול ואולם אמר זה למצא חן בעיני דוד כי יודע היה שנאת שאול אל דוד ואפשר כי לא מת שאול בנפלו על חרבו והשלים להמיתו זה הגר העמלקי כמו שספר לדוד והוא יותר נכון לפי מה שאחשוב:
ואין גורמים שלא ימות מהרה כגון שהיה אחד גוסס והיה אחד קרוב לאותו בית חוטב עצים. ואין הנשמה יכולה לצאת. מסירים החוטב משם ואין משימים מלח על לשונו כדי שלא ימות. ואם גוסס ואומר אינו יכול למות. עד שישימוהו במקום אחר אל יזיזוהו משם:
One must not cause a person to not die rapidly, for example if one was goses, and there was one close to that house chopping wood, and the neshomoh is unable to exit - they must remove the chopper from there, and they must not put salt on his tongue, in order that he will not die. But if he is goses and says that he is unable to die until they put him in another place – they must not move him from there. Even though they (the Rabbis) said: “A goses person – they must not move him from his place”, if there is a fire, they must not leave him in the house, and they must take him out.
...מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני ר' יוסי בן חלפתא אמרה ליה רבי הזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של נוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להפטר מן העולם, א"ל מה מצוה את למודה לעשות בכל יום, א"ל למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום, א"ל מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה, הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה, לכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי וגו' מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים...
אשרי אדם שומע לי...מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה, באת לפני ר"י (הגלילי) בן חלפתא אמרה לו רבי זקנתי יותר מדאי ומעשו חיים של נוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה ואני מבקשת ליפטר מן העולם, אמר לה במה הארכת כל כך ימים, אמרה לו למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום, אמר לה מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה, הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה, לכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי וגו', מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים. אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל לבית הכנסת לא תעמוד לך על פתח החיצון אלא הוי מתכוין ליכנס דלת לפנים מדלת, לשקוד על דלתי אין כתיב כאן אלא דלתותי, שתי דלתות, ולמה כן שהקב"ה מונה פסיעותיך ונותן לך שכר, מהו לשמגור מזוזות פתחי וכי יש מזוזה בבתי כנסיות, א"ר יהודה ברבי סימון מה מזוזה זו אינה זזה מן הפתח כך לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, ואם תעשה כן דע שאתה מקבל פני שכינה, מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים, ולא עוד אלא טעון ברכות שנאמר ויפק רצון מה':
וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה תַּנְיָא הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ תְּכֵלֶת הִיא לוּז שֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְלֹא בִּלְבְּלָהּ נְבוּכַדְנֶצַּר וְלֹא הֶחְרִיבָהּ וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲבוֹר בָּהּ אֶלָּא זְקֵנִים שֶׁבָּהּ בִּזְמַן שֶׁדַּעְתָּן קָצָה עֲלֵיהֶן יוֹצְאִין חוּץ לַחוֹמָה וְהֵן מֵתִים
The Gemara elaborates on the reward received in that story. The next verse states: “And the man went to the land of the Hittites, and he built a city, and he called its name Luz; that is its name to this day” (Judges 1:26). It is taught in a baraita: This is the city Luz where sky blue wool is dyed. It is the same city Luz where, although Sennacherib came and exiled many nations from place to place, he did not disarrange and exile its inhabitants; Nebuchadnezzar, who conquered many lands, did not destroy it; and even the angel of death has no permission to pass through it. Rather, its Elders, when they have decided that they have reached the end of life, go outside the city wall and die.
שְׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ כְּשֶׁשְּׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מַחְלוֹקֶת אוֹ כְּשֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי שְׁלַח לֵיהּ בְּשֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מַחְלוֹקֶת אֲבָל שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָנֶה מָאתַיִם אֲבָל תּוֹסֶפֶת יֵשׁ לָהּ וְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ דְּאָמַר רַבִּי אַיְיבוּ אָמַר רַבִּי יַנַּאי תְּנַאי כְּתוּבָּה כִּכְתוּבָּה דָּמֵי
The Gemara relates that Rav Naḥman, son of Rav Ḥisda, sent the following message to Rav Naḥman bar Ya’akov: Our teacher, instruct us. Does the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis apply in a case where she has a marriage contract in her possession, or does it apply only in a case where she does not have a marriage contract in her possession? And in accordance with the statement of whom is the halakha decided? Rav Naḥman bar Ya’akov sent back this answer to him: When she does not have a marriage contract in her possession, there is a dispute, but in a case where she has a marriage contract in her possession, all agree that she may collect payment of her marriage contract forever. And in a case where there is a dispute, the halakha is in accordance with the statement of the Rabbis. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he cited a dispute: Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of bar Kappara: They taught that a widow is presumed to have waived her rights to payment of her marriage contract after twenty-five years only with regard to one hundred dinars or two hundred dinars, which constitute the principal payment of the marriage contract. However, she still has the right to demand payment of the additional sum recorded in the marriage contract. And Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: She does not have the right to demand payment even of the additional sum recorded in the marriage contract, as Rabbi Aivu said that Rabbi Yannai said: The stipulation of an additional sum in the marriage contract is like the principal sum of the marriage contract. Consequently, if she waived her rights to the principal sum of the marriage contract, she has waived her rights to the additional sum as well.
רַב חֶלְבּוֹ בְּאֵישׁ לָא אִיכָּא דְּקָא אָתֵי אָמַר לְהוּ לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה לֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ וְנִכְנָס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּיבְּדוּ וְרִיבְּצוּ לְפָנָיו חָיָה אָמַר לוֹ רַבִּי הֶחֱיִיתַנִי יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ כׇּל מִי שֶׁאֵין מְבַקֵּר חוֹלִים כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר כׇּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּחְיֶה וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיָּמוּת מַאי גְּרָמָא אִילֵּימָא כׇּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה וְכֹל שֶׁאֵין מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיָּמוּת שֶׁיָּמוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא כֹּל שֶׁאֵין מְבַקֵּר חוֹלֶה אֵין מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים לֹא שֶׁיִּחְיֶה וְלֹא שֶׁיָּמוּת
Rav Ḥelbo fell ill. There was no one who came to visit him. Rav Kahana said to the Sages: Didn’t the incident involving one of the students of Rabbi Akiva who became sick transpire in that manner? In that case, the Sages did not enter to visit him, and Rabbi Akiva entered to visit him and instructed his students to care for him. And since they swept and sprinkled water on the dirt floor before the sick student, he recovered. The student said to Rabbi Akiva: My teacher, you revived me. Rabbi Akiva went out and taught: With regard to anyone who does not visit the ill, it is as though he is spilling blood, as it could be that the sick person has no one to care for him. If there are no visitors, no one will know his situation and therefore no one will come to his aid. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said: Anyone who visits the ill causes that he will live, and anyone who does not visit the ill causes that he will die. The Gemara asks: In what way are his actions the cause of that result? If we say that anyone who visits the ill pleads for mercy from God that he will live, and anyone who does not visit the ill pleads for mercy that he will die, does it enter your mind that he would pray that the sick person will die? Rather, anyone who does not visit the ill does not plead for mercy for him, neither that he will live nor that he will die. Since he might have saved the sick person with prayers had he visited, his failure to visit is tantamount to causing his death.
אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות - נראה בעיני דה''ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות קד.) דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי ומש''ה קאמר דהמבקר חולה מועילו בתפלתו אפי' לחיות מפני שהיא תפלה יותר מועלת ומי שאינו מבקרו אין צריך לומר שאינו מועילו לחיות אלא אפי' היכא דאיכא ליה הנאה במיתה אפי' אותה זוטרתי אינו מהנהו:
אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס"ת והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני אמרו לו תלמידיו רבי מה אתה רואה אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים
The Sages said: Not even a few days passed before Rabbi Yosei ben Kisma died of his illness, and all of the Roman notables went to bury him, and they eulogized him with a great eulogy. And upon their return, they found Rabbi Ḥanina ben Teradyon, who was sitting and engaging in Torah study and convening assemblies in public, with a Torah scroll placed in his lap. They brought him to be sentenced, and wrapped him in the Torah scroll, and encircled him with bundles of branches, and they set fire to it. And they brought tufts of wool and soaked them in water, and placed them on his heart, so that his soul should not leave his body quickly, but he would die slowly and painfully. His daughter said to him: Father, must I see you like this? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to her: If I alone were being burned, it would be difficult for me, but now that I am burning along with a Torah scroll, He who will seek retribution for the insult accorded to the Torah scroll will also seek retribution for the insult accorded to me. His students said to him: Our teacher, what do you see? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them: I see the parchment burning, but its letters are flying to the heavens. They said to him: You too should open your mouth and the fire will enter you, and you will die quickly. Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to them: It is preferable that He who gave me my soul should take it away, and one should not harm oneself to speed his death. The executioner [kaltzatoniri] said to him: My teacher, if I increase the flame and take off the tufts of wool from your heart, so that you will die sooner and suffer less, will you bring me to the life of the World-to-Come? Rabbi Ḥanina ben Teradyon said to the executioner: Yes. The executioner said: Take an oath for me, that what you say is true. Rabbi Ḥanina ben Teradyon took the oath for him, and the executioner immediately increased the flame and took off the tufts of wool from his heart, causing his soul to leave his body quickly. The executioner too leaped and fell into the fire and died. A Divine Voice emerged and said: Rabbi Ḥanina ben Teradyon and the executioner are destined for the life of the World-to-Come. Upon hearing this, Rabbi Yehuda HaNasi wept and said: There is one who acquires his share in the World-to-Come in one moment, such as the executioner, and there is one who acquires his share in the World-to-Come only after many years of toil, such as Rabbi Ḥanina ben Teradyon.
מְצָאוּהוּ חַי — מְפַקְּחִין. מְצָאוּהוּ חַי, פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דַּאֲפִילּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה.
§ The mishna taught: If they found him alive, they continue to remove the debris. The Gemara is surprised at this: If they find him alive, it is obvious that they remove the debris, since that is saving a life. The Gemara answers: No, it is necessary to teach that one must desecrate Shabbat for his sake even if it is clear that he will live only a short while and will die soon after.
דיני הגוסס (ואמירת צידוק הדין) ומה הם הסימנים היפים [מהסימנים נשמטו בשו"ע ונמצאו בטור יו"ד ע"ש]. ובו ה"ס:
הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין לחייו ואין סכין אותו ואין מדיחין אותו ואין פוקקין את נקביו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח ואין משמיעין עליו עיירות ואין שוכרין חלילין ומקוננות ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שתצא נפשו: הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית עד אחר שימות (ריב"ש סי' קי"ד) ואסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר (רבינו ירוחם בשם ר"י החסיד ז"ל) וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו כדי שיפרד אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש מותר להסירו משם דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פ' אלו מגלחין):
One in a dying condition is considered a living being in all respects. We may not tie up his jaws, nor may we annoint him with oil, nor wash him, nor stop off his organs of the extremities, nor may we remove the pillow from under him, nor may we place him on sand, clay-ground or earth, nor may we place on his stomach a dish, a shovel, a flask of water or a globule of salt, nor may we summon the towns on his behalf, nor may we hire pipers and lamenting women, nor may we close his eyes before his soul departs. And whosoever closes [the dying person's] eyes before death is regarded as one who sheds blood. One may not rend garments, nor bare the shoulder in mourning, nor make a lamentation for him, nor bring a coffin into the house in his presence before he dies, nor may we begin the recital of Ẓidduk Haddin before his soul departs. Gloss: Some say that we may not dig out a grave for him. although it is not [done] in his presence, [i.e.,] in the house, — before he dies. It is [likewise] forbidden to dig out any grave to be [left] open until the next day, in which the corpse will not be buried the same day, and there is danger in this. It is likewise forbidden to cause [aught] to hasten the death of one who is in a dying condition, e.g., one who has been in a dying condition for a long time, and could not depart, — [the law is that] we may not remove the pillow or the mattress from under him [just] because some say that there are feathers from some fowl which cause this [prolongation of death]. He may likewise not be moved from his place. It is also forbidden to place the Synagogue keys under his head in order that he may depart. However, if there is aught which causes a hindrance to the departure of the soul, e.g., [if] near that house there is a knocking sound, viz., a wood-cutter, or there is salt on his tongue, and these hinder the departure of the soul, it is permitted to remove it therefrom, for there is no [direct] act [involved] in this, since he merely removes the hindrance.
(יח) יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי׃
(18) The LORD punished me severely,
but did not hand me over to death.
but did not hand me over to death.