קהילות לומדות - שיר השירים א' - ה'

תוכן הפרקים

פרק א' - פתיחה. הרעיה חולמת על מפגש עם דודה ויוזמת אותו
פרק ב' - סוף השיר הראשון ותחילת השני - הדוד מזמין את הרעיה לצאת אליו, אך היא דוחה אותו.
פרק ג' - הרעיה יוצאת לחפש את הדוד באמצע הלילה ומביאה אותו לביתה. חתונת הדוד והרעיה.
פרק ד' - שירי הדוד לרעיה בימי הכלולות
פרק ה' - הרעיה מחמיצה את הביקור של הדוד ולא מצליחה למצא אותו.


לימוד מעמיק - פתיחה לשיר השירים

מגילת שיר השירים יוצאת דופן בין ספרי התנ"ך, בכך שכל כולה עיסוק מעמיק ברגשות של אהבה בין בני זוג. עובדה זו עוררה במשך השנים דיונים ותהיות על קדושתה של מגילה זו ועל מקומה בין דפי התנ"ך. אל מול הספקות הללו, עמד רבי עקיבא והבהיר באמירה נחרצת כי לא זו בלבד ששיר השירים שייך לתנ"ך, אלא הוא אפילו הקדוש שבספרי הכתובים:

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַאי כַּיּוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים.

(5) A scroll on which the writing has become erased and eighty-five letters remain, as many as are in the section beginning, "And it came to pass when the ark set forward" (Numbers 10:35-36) defiles the hands. A single sheet on which there are written eighty-five letters, as many as are in the section beginning, "And it came to pass when the ark set forward", defiles the hands. All the Holy Scriptures defile the hands. The Song of Songs and Kohelet (Ecclesiastes) defile the hands. Rabbi Judah says: the Song of Songs defiles the hands, but there is a dispute about Kohelet. Rabbi Yose says: Kohelet does not defile the hands, but there is a dispute about the Song of Songs. Rabbi Shimon says: [the ruling about] Kohelet is one of the leniencies of Bet Shammai and one of the stringencies of Bet Hillel. Rabbi Shimon ben Azzai said: I have received a tradition from the seventy-two elders on the day when they appointed Rabbi Elazar ben Azariah head of the academy that the Song of Songs and Kohelet defile the hands. Rabbi Akiba said: Far be it! No man in Israel disputed that the Song of Songs [saying] that it does not defile the hands. For the whole world is not as worthy as the day on which the Song of Songs was given to Israel; for all the writings are holy but the Song of Songs is the holy of holies. If they had a dispute, they had a dispute only about Kohelet. Rabbi Yohanan ben Joshua the son of the father-in-law of Rabbi Akiva said in accordance with the words of Ben Azzai: so they disputed and so they reached a decision.

אותו רבי עקיבא, שידוע באמירה 'ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה', מציב את המגילה, העוסקת ברגשי האהבה העמוקים ביותר, בראש סולם הקדושה של ספרי הכתובים. ההדגשה הזו של רבי עקיבא תבעה מהמפרשים לזהות את הקדושה העליונה שמסתתרת דווקא בעיסוק במשמעותם של אהבה, תשוקה ויופי. בהקשר זה ניתן לפרש את שיר השירים בשני כיוונים: אפשרות אחת היא לפרש את התיאורים כמשל לאהבה של קדש בין האדם לא-להיו; אפשרות נוספת היא לפרש את התיאורים כפשוטם, ולהתייחס לקדושת הקשר הזוגי שבין איש לאשתו. המשותף לכל הדעות הוא ההבנה שבעולם הדתי יש חשיבות רבה לרגש האהבה, המאפשר חיבור עמוק בין אנשים ובין אדם לאלקיו, וכמו כן יש מקום לעיסוק ברגש וביופי, ויש מקום לביטוי אמנותי. ניתן להרחיק לכת אף יותר מזה - באופן ובהקשר הנכון, הרגשות והיופי האומנותי הם הלב הפנימי של המציאות הרוחנית: 'קדש הקדשים'.

שאלות למחשבה
-
כיצד רגש האהבה מתקשר לעולם הדתי ו/או הרוחני?

- איזה מקום תופס הרגש בעולמכם הרוחני, וכיצד זה בא לידי ביטוי?
- מה היחס שלכם לשימוש באומנות - שירה, ספרות, ציור - ככלי לביטוי רגשות של אמונה וכדרך לחיבור לא-להים?

חלק א – הסיפור של שיר השירים

מגילת שיר השירים כתובה כאוסף שירי אהבה. דרך השיר נחשף סיפור הרקע העוסק בזוג אוהבים - ה'רעיה' וה'דוד'. רובו של הספר מתואר מנקודת המבט של הרעיה, ובתוך דברי השירה שלה ניתן לזהות גם את הציטוטים של דברי הדוד אליה, כגון: עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ (ב', י'). גם פסוקי הפתיחה של הספר, הנותנים את הטון לכולו, מתחילים מיד בתשוקותיה של הרעיה: יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן (א', ב'). (יחד עם זאת, ישנם קטעים בשיר השירים הנאמרים ע"י הדוד, וניתן לראותם כקטעים עצמאיים ולאו דווקא כציטוט של דברי הדוד בפי הרעיה).

הספר איננו פותח בהצגת הדמויות, ולכן איננו יודעים בוודאות מיהו הדוד עליו מדובר בשיר. אולם, ניתן להעלות השערה: הספר פותח ב- שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה (א', א') ומיד לאחר מכן עובר ללשון נסתר: יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ (ב'). ההצמדה ביניהם יכולה להוביל למסקנה מתבקשת כי שלמה הוא הדוד עליו מדובר, והשיר נכתב על ידי הרעיה ו'מוקדש' לו. ואכן, בפסוקים רבים מתייחסת הרעיה ל'מלך' בתור מי שמנהל איתה קשר זוגי, ופסוקים נוספים מתייחסים ישירות ל'שלמה'. אם אכן כך, אזי מתוארת בספר מערכת יחסים מורכבת בין אשה פשוטה מן העם המעוניינת בקשר קרוב דווקא עם המלך. חלק משמעותי מהקשיים במימוש הזוגיות הזו - כמו הבוז של בנות ירושלים בתחילה, או יחסם המנוכר של שומרי העיר כאשר הרעיה מחפשת את הדוד - יכולים להתפרש כתוצאה של הפער בין המלך לפשוטת העם. אם נפרש כך את הסיפור, נראה כי הספר עוסק, בין השאר, בכוחה של האהבה אל מול המגבלות החברתיות, ומתאר מציאות רומנטית בה אהבה כזו יכולה בכל זאת להתממש.

אמנם, ברובו של השיר הדוד איננו מתואר כמלך לא נגיש בעל כבוד ושררה, אלא דווקא כרועה צאן פשוט; ואל מולו, הרעיה היא נוטרת כרמים - עובדת אדמה. המתח המרכזי בסיפור הוא בין שאיפת המרחבים חסרת המנוחה של הדוד ה'מדלג על ההרים', אל מול אהבת הנוחות של הרעיה, המעדיפה תמיד את הבית, את האזור המוצל והשקט. כאשר הדוד מגיע אל הרעיה הוא מבקש ממנה לצאת אתו החוצה: ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ (ב', י'); והיא מתעצלת בתירוצים - פעם אלו שועלים המחבלים בכרמים, ופעם אלה רגליה הרחוצות כבר שאיננה רוצה ללכלך.

האם הדוד הוא מלך או רועה צאן? כיצד ניתן להבין את הפער בין התיאורים השונים, ומה הקשר ביניהם?

א. בהתאם להבנתנו עד כה, ניתן להבין שהדוד הוא אכן המלך שלמה, וה"רועה צאן" הוא דימוי להתנהלות שלו בקשר עם הרעיה: האופי של הדוד הוא הרצון לפרוץ אל המרחבים, ואילו האופי של הרעיה הוא להשאר ב"אזור הנוחות".
ב. אפשרות אחרת היא שהשיר כולו לא עוסק בזוג אוהבים ספציפי, אלא משתמש בדימויים משתנים במטרה לייצג מתחים ופערים הקיימים בין בני זוג דרך סיפור ההתמודדות של הדוד והרעיה עם הפערים השונים ביניהם - אם זה הפער המעמדי או פערי האופי, ואם זה פערים נוספים כגון האופן השונה בו כל אחד מהם מדמיין לעצמו את הקשר האידיאלי ביניהם, או הפער בין התשוקה הלוהטת של הרעיה אל הדוד לבין האהבה המחושבת יותר של הדוד אליה (ראו בפוסט מאת הרב משה ליכטנשטיין ובפוסט מאת ד"ר יושי פרג'ון).

בנוסף לשתי הדמויות הללו, אנו נחשפים לכמה דמויות משנה שמשפיעות על מערכת היחסים הזו: בנות ירושלים, אחי הרעיה, שומרי העיר. לרוב הם נראים כמקשים על הצלחת הזוגיות של הדוד והרעיה - אם בלעג ואם במעשה - אך לעתים יש להם גם תפקיד מסייע, ונוכחותם מוסיפה לסיפור רובד נוסף בזוגיות ההשפעה של הסובבים - קרובי המשפחה, החברים ועוד (ראו גם בפוסט מאת אריה נחשון).

זוית אישית
חשבו על פערים ביניכם לבין בני הזוג שלכם, או על פערים ביניכם לבין חבריכם. כיצד מתמודדים עם האתגרים שהפערים הללו מציבים בפניכם? מה משמעותה של האהבה העומדת במבחן האתגרים הללו?

חלק ב – מבנה הספר ותוכנו

שיר השירים מחולק לשמונה פרקים, אך חלוקת הפרקים איננה תואמת את החלוקה התוכנית. בפרשנות נהוג לראות בו שיר המורכב מארבעה שירים מרכזיים, כאשר כל שיר מתאר תהליך מסויים, ומסתיים בשבועה של בנות ירושלים:
פתיחה: א', א-ד
שיר ראשון - חיזורי הרעיה אחר הדוד: א', ה - ב', ז
שיר שני - חיזורי הדוד אחר הרעיה: ב', ח - ג', ה
שיר שלישי - חתונה, כלולות ושבר: ג', ו - ו', ג
שיר רביעי - חידוש הקשר: ו', ד - ח', ד
חתימה: ח', ה-יד

בשיר הראשון, הרעיה היא זו שחולמת על הקשר עם הדוד, והיא זו שיוזמת את המפגש ומבקשת מהדוד הכוונה כיצד למצוא אותו בין עדרי הצאן.

בשיר השני, הדוד הוא שבא אל הרעיה מן ההרים, וקורא לה לצאת אליו ולהפגש עמו במזג האוויר האביבי שבחוץ. הרעיה נמנעת מלהצטרף אליו בגלל הצקות של שועלים בכרמים עליהם היא שומרת; אך כאשר בלילה הוא לא שב, היא יוצאת לחפשו מתוך געגועים, ומושכת אותו אתה אל בית הוריה.

השיר השלישי פותח בתיאור חתונת הדוד והרעיה: היא עולה אליו מן המדבר בקישוטיה, והוא ממתין לה באפריון שעשה, חבוש בעטרה שעיטרה לו אמו. השיר ממשיך לשירי התשוקה של השניים בירח הכלולות, אז נקראת הרעיה גם 'כלה' (ראו בסרטון מאת ד"ר יושי פרג'ון). אך בסיום השיר, כאשר שב הדוד ממשתאותיו, מתעכבת הרעיה בפתיחת הדלת לקראתו והוא עוזב. הפעם, כאשר הרעיה מנסה להשיגו בשנית, היא לא מצליחה. השומרים שעזרו לה בפעם הקודמת תופשים אותה ומכים אותה, והלילה מסתיים כאשר היא עדיין מחפשת את דודה שירד אל גנו.

בשיר הרביעי, שב הדוד לחזר אחרי רעיתו, ומעתיר עליה תיאורי אהבה ותשוקה בקריאה שתשוב אליו: "שובי שובי..." עד שלבסוף היא מתרצה לו ומביאה אותו בשנית אל בית אמה.

בחלוקה רחבה יותר, ניתן לחלק את הספר לשניים - חצי ראשון לפני חתונת הדוד והרעיה, בו מתרחש החיזור ההדדי ונבנה הבסיס לקשר ביניהם; וחצי שני אחרי החתונה, בו נבחנת הנאמנות ההדדית שלהם לקשר לאורך הזמן (ראו בסרטון מאת ד"ר יושי פרג'ון).

בשלושה מהשירים (ראשון, שני, ורביעי) ישנו תהליך של התקרבות בין הדוד לרעיה, שמסתיים במימוש הקשר הזוגי ביניהם - שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי (ב', ו; ח', ג); ובשלושת השירים הללו משביעה הרעיה את בנות ירושלים בשבועה דומה: אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּע֥וֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ (ב', ז; ג', ה; ח', ד).

דווקא השיר השלישי, שמתחיל בקרבה ובתיאור מימוש של ברית הנישואים בין בני הזוג, מסתיים במשבר של החמצה, כאשר הרעיה מתעצלת לפתוח את הדלת בפני הדוד, וביוצאה לחפש אחריו נתפשת על ידי השומרים שמכים ופוצעים אותה. בסופו של שיר זה, דו-השיח בין הרעיה לבנות ירושלים מפורט יותר, ובעיקרו שבועה אחרת: הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי (ה', ח'). בנות ירושלים, אותן היא משביעה שוב ושוב שלא לעורר את האהבה בטרם תחפץ, מושבעות כאן דווקא להזכיר ולהביע את אהבת הרעיה בפני הדוד ולנסות לעורר גם את אהבתו.

שאלה לדיון
חתימת חלקי הספר בהשבעות החוזרות של בנות ירושלים נותנת לשבועות הללו משקל משמעותי בתוך מערכת המסרים של המגילה. מהי לדעתכם המשמעות של השבועה שלא לעורר את האהבה עד שתחפץ, ומדוע חשוב להזכיר שבועה זו דווקא ברגעי השיא של האהבה והקשר בין הדוד לרעיה? האם השבועה בשיר השלישי סותרת את השבועות הללו?

חלק ג - שיר השירים כמשל ליחסי ה' וישראל

חז"ל למדו מהשבועות הללו על מצבם של ישראל בגלות, ופסקו שאסור לישראל לנסות לשוב בעצמם מן הגלות עד שתכשר השעה:

...לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה אַחַת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בְּחוֹמָה וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם וְאַחַת שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגּוֹיִם שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶן בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִדַּאי...

“They shall be taken to Babylonia and there they shall remain until the day that I recall them, said the Lord” (Jeremiah 27:22). Based on that verse, Rav Yehuda held that since the Babylonian exile was imposed by divine decree, permission to leave Babylonia for Eretz Yisrael could be granted only by God. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira interpret that verse? The Gemara answers that Rabbi Zeira maintains that that verse is written about the Temple service vessels, and it does not refer to the Jewish people, as the previous verse states: “Thus says the Lord of Hosts, the God of Israel, concerning the vessels that remain in the house of the Lord” (Jeremiah 27:21). Consequently, Rabbi Zeira sought to ascend to Eretz Yisrael. The Gemara asks: And how does Rav Yehuda respond to this argument? The verse is clearly referring to the Temple vessels, not to the people. The Gemara answers that another verse is written: “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field, that you not awaken or stir up love, until it please” (Song of Songs 2:7). Rabbi Yehuda derived from here that no act of redemption should be performed until a time arrives when it pleases God to bring about the redemption. And Rabbi Zeira maintains that the oath mentioned in that verse means that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, i.e., en masse, whereas individuals may immigrate as they wish. The Gemara asks: And what does Rav Yehuda reply to this? The Gemara answers that this command is derived from another verse in which “I adjure you” (Song of Songs 3:5) is written. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the repetition of this oath in these verses? The Gemara explains: That verse is necessary for that which was taught by Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: Why are these three oaths (Song of Songs 2:7, 3:5, 8:4) needed? One, so that the Jews should not ascend to Eretz Yisrael as a wall, but little by little. And another one, that the Holy One, Blessed be He, adjured the Jews that they should not rebel against the rule of the nations of the world. And the last one is that the Holy One, Blessed be He, adjured the nations of the world that they should not subjugate the Jews excessively. And how does Rav Yehuda respond? It is written: “That you not awaken or stir up love” (Song of Songs 2:7), which serves to amplify and include a prohibition against Jews immigrating to Eretz Yisrael. The Gemara asks: And how does Rabbi Zeira explain the extra emphasis of this phrase? The Gemara explains: He needs this phrase for that which was taught by Rabbi Levi, who said: These six oaths, i.e., the aforementioned three verses containing oaths, each of which contains the phrase “That you not awaken or stir up,” why are they necessary? Three are those that we said and explained above. The other three oaths are as follows: That those who know should not reveal the end of days; and that they should not distance the end of days by saying that it is still distant; and that they should not reveal the secret of the Jews to the nations. § The Gemara discusses a phrase in the verse cited above. “I adjure you, O daughters of Jerusalem, by the gazelles and by the hinds of the field” (Song of Songs 2:7). Rabbi Elazar said: The Holy One, Blessed be He, said to the Jewish people: If you fulfill the oath, it is good, and if not, I will abandon your flesh and all will devour you like the gazelles and like the hinds of the field. Rabbi Elazar said: Anyone who resides in Eretz Yisrael dwells without transgression, as it is stated: “And the inhabitant shall not say: I am sick; the people that dwell there shall be forgiven their iniquity” (Isaiah 33:24). Rava said to Rav Ashi: We learned this promise with regard to those who suffer from sickness. The phrase “I am sick” indicates that they are the ones who are forgiven their sins. Rav Anan said: Anyone who is buried in Eretz Yisrael is considered as though he is buried beneath the altar. It is stated here: “An altar of earth [adama] you shall make for Me” (Exodus 20:21), and it is stated there: “For He does avenge the blood of His servants, and renders vengeance to His adversaries, and atones for the land of [admato] His people” (Deuteronomy 32:43). This teaches that one who is buried in the earth of Eretz Yisrael is considered as though he is buried beneath the altar in the Temple. § The Gemara relates: Ulla was accustomed to ascend to Eretz Yisrael from time to time. However, he died outside of Eretz Yisrael. They came and said to Rabbi Elazar that Ulla had passed away. He said: Woe for you Ulla, as through you a verse was fulfilled: “You shall die in an unclean land” (Amos 7:17). They said to him: But his coffin is coming for burial in Eretz Yisrael. He said to them: Even so, one who was absorbed by the soil of Eretz Yisrael while he was yet alive is not similar to one who was absorbed only after death. The Gemara relates with regard to a certain man from Eretz Yisrael that a yevama, i.e., a woman whose childless husband died and left a surviving brother, happened before him, the surviving brother, for levirate marriage. This yevama was living in the district of Bei Ḥoza’a, far away in southeast Babylonia. The man came before Rabbi Ḥanina and said to him: What is the halakha as to whether I may descend to Babylonia to enter into levirate marriage with this woman? Rabbi Ḥanina said to him: His brother married a Samaritan woman [kutit] and died. Rabbi Ḥanina described the man’s late brother in these terms because he had left Eretz Yisrael to marry, and for the same reason he called his wife a Samaritan. Blessed be the Omnipresent who killed him. And yet the brother wishes to follow in his footsteps and descend after him? Better that he stay in Eretz Yisrael. § Rav Yehuda said that Shmuel said: Just as it is prohibited to leave Eretz Yisrael and go to Babylonia, so too, is it prohibited to leave Babylonia for any of the other lands. Rabba and Rav Yosef both say: Even to go from Pumbedita to Bei Kuvei, which is located beyond the border of Babylonia proper, is not permitted. The Gemara relates: A certain man left Pumbedita to live in Bei Kuvei, and Rav Yosef excommunicated him. A certain man left Pumbedita to live in Astonia, which also lay beyond the borders of Babylonia proper, and he died. Abaye said: Had this Torah scholar wanted, he would still be alive, as he could have stayed in Babylonia. Rabba and Rav Yosef both say: With regard to the worthy of Babylonia, Eretz Yisrael absorbs them; with regard to the worthy of other lands, Babylonia absorbs them. The Gemara asks: With regard to what matter did they issue this statement? If we say that they were referring to matters of lineage, didn’t the Master say: Lineage of residents of all lands are muddled compared to that of Eretz Yisrael, and lineage of residents of Eretz Yisrael is muddled compared to that of Babylonia. This means that the lineage of Babylonians was purer than that of the residents of Eretz Yisrael. Rather, they taught this with regard to matters of burial, i.e., the worthy of Babylonia are buried in Eretz Yisrael. Rav Yehuda said: With regard to anyone who resides in Babylon, it is as though he is residing in Eretz Yisrael, as it is stated: “Ho Zion, escape, you who dwells with the daughter of Babylon” (Zechariah 2:11). This verse equates the two countries. Abaye said: We have a tradition that Babylonia will not see the pangs of the Messiah, i.e., it will be spared the suffering that will be prevalent at the time of his arrival. Abaye interpreted this statement in reference to the city of Hutzal deVinyamin in Babylonia, and as a result people call it Karna deShizavta, Horn of Salvation, as its residents will not endure the travails of the time of the Messiah. § Rabbi Elazar said: The dead of the lands outside of Eretz Yisrael will not come alive and be resurrected in the future, as it is stated: “And I will set glory [tzvi] in the land of the living” (Ezekiel 26:20). This teaches that with regard to a land which contains My desire [tzivyoni], its dead will come alive; however, with regard to a land which does not contain My desire, i.e., outside of Eretz Yisrael, its dead will not come alive. Rabbi Abba bar Memel raised an objection from a different verse: “Your dead shall live; my dead bodies shall arise” (Isaiah 26:19). What, is it not the case that the phrase “Your dead shall live” is referring to the dead of Eretz Yisrael, whereas the subsequent phrase “My dead bodies shall arise” is referring to the dead of the lands outside of Eretz Yisrael? And if so, what is the meaning of the verse “And I will set glory [tzvi] in the land of the living”? This verse is written with regard to Nebuchadnezzar, as the Merciful One states: I will bring upon you a king who is as swift as a deer [tzvi]. Rabbi Elazar said to Rabbi Abba bar Memel: My teacher, I teach it from a different verse, as it is stated: “He gives breath to the people upon it, and spirit to they who walk there” (Isaiah 42:5). This indicates that the future resurrection is specifically for those who dwell in Eretz Yisrael. Rabbi Abba retorted: But isn’t it written: “My dead bodies shall arise”? How do you interpret this verse? Rabbi Elazar replied: That verse is not referring to those living outside Eretz Yisrael; rather, it is written with regard to stillborns, as they too will merit resurrection. The Gemara asks: And what does Rabbi Abba bar Memel do with this verse “He gives breath to the people upon it”? The Gemara answers: He requires that verse for that which was taught by Rabbi Abbahu. As Rabbi Abbahu said: Even a Canaanite maidservant in Eretz Yisrael is assured a place in the World-to-Come. It is written here: “To the people [la’am] upon it,” and it is written there: “Abide you here with [im] the donkey” (Genesis 22:5). This verse in Genesis is traditionally interpreted to mean: A people [am] that is similar to a donkey, from which it may be inferred that even the members of this people merit a share in the world to come. With regard to the aforementioned verse “And spirit to they who walk there” (Isaiah 42:5), Rabbi Yirmeya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Anyone who walks four cubits in Eretz Yisrael is assured of a place in the World-to-Come. The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Elazar, will the righteous outside of Eretz Yisrael not come alive at the time of the resurrection of the dead? Rabbi Ile’a said: They will be resurrected by means of rolling, i.e., they will roll until they reach Eretz Yisrael, where they will be brought back to life. Rabbi Abba Salla Rava strongly objects to this: Rolling is an ordeal that entails suffering for the righteous. Abaye said: Tunnels are prepared for them in the ground, through which they pass to Eretz Yisrael. § The verse states that Jacob commanded Joseph: “You shall carry me out of Egypt and bury me in their burying-place” (Genesis 47:30). Karna said: There are inner matters here, i.e., a secret meaning: Our Patriarch Jacob knew that he was completely righteous, and if the dead of the lands outside of Eretz Yisrael come alive, why did he trouble his sons to bring him to Eretz Yisrael? The reason is that he was concerned lest he not merit the tunnels. On a similar note, you say: “And Joseph took an oath of the children of Israel, saying: God will surely remember you, and you shall carry up my bones from here” (Genesis 50:25). Rabbi Ḥanina said: There are inner matters here. Joseph knew concerning himself that he was completely righteous, and if the dead of the lands outside of Eretz Yisrael come alive, why did he trouble his brothers to carry his coffin four hundreds parasangs to Eretz Yisrael? The reason is that he was concerned lest he not merit the tunnels. § Rabba’s brothers sent him a letter to Babylonia from Eretz Yisrael, in which they mentioned this idea that Jacob knew that he was completely righteous, as detailed above. They continued by writing that Ilfa adds matters to this statement: An incident occurred involving one who was suffering through his love for a certain woman he desired to marry, and he sought to descend from Eretz Yisrael. When he heard this idea concerning the tremendous significance of living in Eretz Yisrael, he suffered without leaving the country until the day he died. Rabba’s brothers further wrote in their letter: And although you are a great Sage, one who studies by himself is not similar to one who studies from his teacher, and therefore you should come to Eretz Yisrael. And if you say that you do not have a teacher in Eretz Yisrael, in fact you do have a teacher. And who is he? He is Rabbi Yoḥanan. And if you do not ascend to Eretz Yisrael, be careful in three matters: Do not sit excessively, as sitting is harmful with regard to hemorrhoids; do not stand excessively, as standing is harmful with regard to heart trouble; and do not walk excessively, as walking is harmful with regard to eye problems. Rather, divide your time: One-third for sitting, one-third for standing, and one-third for walking. Rabba’s brothers offered him more advice in their letter: With regard to any sitting that is without support, i.e., an object on which to lean, standing is more comfortable than that position. The Gemara asks: Can it enter your mind that standing is better than sitting? Didn’t you say that standing is harmful with regard to heart trouble? Rather, with regard to sitting

מדרש זה של חז"ל משקף פרשנות עמוקה של מגילת שיר השירים כמתארת את תלאות הקשר שבין כנסת ישראל לבין ה'. נמשל זה רמוז גם בפרטי השירים, כגון הדימויים הייחודיים המשמשים להלל את הרעיה, שעוסקים בחלקים שונים מארץ ישראל: צַוָּארֵ֖ךְ כְּמִגְדַּ֣ל הַשֵּׁ֑ן עֵינַ֜יִךְ בְּרֵכ֣וֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן עַל־שַׁ֙עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים אַפֵּךְ֙ כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן צוֹפֶ֖ה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק (ז', ה'); וכגון השבעת בנות ירושלים 'בצבאות ובאילות השדה' במקום בשם ה' (ראו בסרטון מאת ד"ר יושי פרג'ון).

קריאת שיר השירים באופן זה הופכת אותו למעין מפה של ההיסטוריה של עם ישראל, שמציגה את שאירע ביניהם לבין ה', ואולי אף את שעתיד להיות: השירים הראשונים, העוסקים בחיזורים הדדיים, ומתייחסים אולי לתקופת האבות ולתקופת המדבר, בעוד חתונת הדוד והרעיה בתחילת השיר השלישי מייצגת את ההתנחלות בארץ והקמת המקדש, כפי שנאמר במדרש:

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

(8) Rabban Shimon ben Gamliel said: There were no days as joyous for the Jewish people as the fifteenth of Av and as Yom Kippur, as on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, which each woman borrowed from another. Why were they borrowed? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments. All the garments that the women borrowed require immersion, as those who previously wore them might have been ritually impure. And the daughters of Jerusalem would go out and dance in the vineyards. And what would they say? Young man, please lift up your eyes and see what you choose for yourself for a wife. Do not set your eyes toward beauty, but set your eyes toward a good family, as the verse states: “Grace is deceitful and beauty is vain, but a woman who fears the Lord, she shall be praised” (Proverbs 31:30), and it further says: “Give her the fruit of her hands, and let her works praise her in the gates” (Proverbs 31:31). And similarly, it says in another verse: “Go forth, daughters of Zion, and gaze upon King Solomon, upon the crown with which his mother crowned him on the day of his wedding, and on the day of the gladness of his heart” (Song of Songs 3:11). This verse is explained as an allusion to special days: “On the day of his wedding”; this is the giving of the Torah through the second set of tablets on Yom Kippur. The name King Solomon in this context, which also means king of peace, is interpreted as a reference to God. “And on the day of the gladness of his heart”; this is the building of the Temple, may it be rebuilt speedily in our days.

הברית שנכרתת בין ה' לישראל בהר סיני באה למימושה המלא בהקמת הבית המשותף להם בארץ ישראל. ההתייחסות בחלק זה דווקא לשלמה ול'אפריון' שעשה, מתחברת היטב לנמשל, כיוון ששלמה המלך הוא אכן זה שבנה את המקדש.

גם כותרתו של הספר יכולה להתפרש באופן שונה מהפירוש הקודם שנתנו לה: במקום לראות את הכותרת כהקדשה של השיר לשלמה, ניתן לראות אותה כזיהוי של המחבר – שלמה כתב את שיר השירים. אם נפרש כך, נשים לב שלמעשה מחבר השיר, שלמה המלך, הוא המייצג של כנסת ישראל כולה, שהיא ה"רעיה" במשל (ראו בפוסט מאת הרב ד"ר יואל בן-נון ובסרטון מאת הרב אורי שרקי).

התיאור של הדוד כ"מלך" מתחבר היטב לפרשנות זו, לפיה ה' הוא המלך ועם ישראל הוא הרעיה, והיחסים ביניהם הם אמנם יחסי אהבה, אך תמיד ישנו פער גדול בין ה' (הדוד, המלך) לבין בני האדם – עם ישראל (הרעיה הפשוטה).

אמנם, גם לאחר שהוקם הבית עלולות להתרחש טעויות שיביאו לכך שהדוד יעזוב והרעיה תעבור סבל רב בנדודיה, מה שמתאים לשקף את תקופת הגלות. זהו המשבר המתואר בשיר השלישי.

השיר הרביעי, המתאר שוב התחדשות של הקשר, עשוי לרמז על תהליך הגאולה, הקורא לעם 'שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית' (ז', א') כדברי מלאכי: שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת (מלאכי ג', ז').


סיכום

מגילת שיר השירים, המכונה על ידי רבי עקיבא 'קדש הקודשים' של ספרי הכתובים, מתארת מערכת יחסים מתמשכת בין זוג אוהבים השונים זה מזה אך נאמנים לאהבתם. דרך שירי האהבה, המתוארים מנקודת מבטה של הרעיה, עוקבת המגילה אחר התהליך העובר על הזוג: החיזורים, האכזבות, הרגשות העזים וגם קשיי הזוגיות שלאחר החתונה. כל אלה יוצרים תמונה מעמיקה של האהבה, ומכריזים על חשיבות רגש האהבה, המאפשר חיבור עמוק בין אנשים, ועל חשיבות התשוקה והיופי מעוררי האהבה כחלק מעולם האמונה הדתי, ואולי אפילו דווקא בתוכו.
חז"ל למדו אותנו כי התהליך שעוברים הדוד והרעיה לאורך הספר משקף את התהליך ההיסטורי של הקשר בין כנסת ישראל לה', על עליותיו ומורדותיו לאורך ההיסטוריה, ומתווה את הדרך למימוש מחודש של הברית ביניהם לקראת גאולה עתידית, במסלול של אהבה ותשוקה הדדיים.