Plot summary: The Babylonian Talmud (Taanit 24a) offers a seemingly delightful tale involving a pious individual who spends a great deal of money for a Jewish cause and receives a heavenly orchestrated reward. In the original text (see further below), Elazar of Birta visits the market and pursues the communal charity collectors, insisting that they accept his donation. The charity collectors appear to have a history with this Elazar, and are concerned that his actions will starve his family through his indiscriminate donation giving. The collectors try to hide from Elazar but he chases after them and insists that they accept his donation. In the end, a miracle occurs after Elazar takes his few remaining funds to purchase some stalks of wheat and tosses them into his empty granary. The wheatstalks transform and fill the entire granary, suddenly making Elazar and his family wealthy overnight. Even still, the pious man wishes to give away this new fortune. (For classic commentaries that describe Elazar's actions as noble and praiseworthy, see further below.)
Discussion: As it seems to be the case with many tales in the Babylonian Talmud, there is something of a reflexive turn in this tale of a pious Jew. The Talmud emphasises that Elazar is a man who is unquestioningly committed to noble Jewish causes, but that this piety comes at the expense of his family's welfare. Rather than provide a tale to demonstrate the piety of a Jew like Elazar, this tale involves a sense of conflict and contestation. The tale indicates Elazar frequently performed this extravagant act of charity in the market as evident by his game of hide-and-seek with the collectors. The tale ends by contrasting the joy and gratitude expressed by Elazar's family over the miraculous wealth and the dismissive attitude of Elazar. To the very end, Elazar is pious at the expense of others.
A note on the characters, locations, and other elements: There are four characters presented in the tale, with four additional external characters referenced. These are (in order of their mention in the text):
- Elazar of Birta (Elazar Ish Birta)
- Charity Collectors (Gabayei Tzedaka) (*a kind of municipal role)
- Daughter of Elazar (bride) (B'ratei)
- Orphan A (groom) (Yatom)
- Orphan B (bride) (Y'toma)
- Wife of Elazar (Beit'hu)
- God ("The One who Loves You") (Ohav'cha)
- The Poor People of Birta (Ani'yei Yisrael)
Other implied characters are:
- Shopkeepers of the Birta Marketplace
- Elazar's Wedding Guests
- The Orphan Couple's Wedding Guests
- The Other Members of the House of Study
There are four locations in the tale:
- The Market (shuka)
- Elazar's home
- Elazar's granary (achalba)
- House of Study (bei midrasha)
Elements in the tale include: the original funds, the last dinar, the small bundle of wheat, the door, the doorknob, the overflow of wheat.
There seems to be a subtle parallelism with the Wife asking the Daughter "Mai as'yei avuch?" ("What did your father bring?") and the Daughter telling Elazar "Bo u're'eh mah asah l'cha Ohav'cha!" ("Come see what the One Who Loves You has done for you!").
For another tale with shared features and elements, see Appedix: The Tale of the Etrog Seller at the end of the sheet.
אֶלְעָזָר אִישׁ בִּירְתָּא, כַּד הֲווֹ חָזוּ לֵיהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה הֲווֹ טָשׁוּ מִינֵּיהּ, דְּכׇל מַאי דַּהֲוָה גַּבֵּיהּ יָהֵיב לְהוּ.
יוֹמָא חַד הֲוָה סָלֵיק לְשׁוּקָא לְמִיזְבַּן נְדוּנְיָא לִבְרַתֵּיהּ, חַזְיוּהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה, טְשׁוֹ מִינֵּיהּ.
אֲזַל וּרְהַט בָּתְרַיְיהוּ, אֲמַר לְהוּ: אַשְׁבַּעְתִּיכוּ בְּמַאי עָסְקִיתוּ?
אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּיָתוֹם וִיתוֹמָה.
אָמַר לָהֶן: הָעֲבוֹדָה שֶׁהֵן קוֹדְמִין לְבִתִּי.
שְׁקַל כֹּל דַּהֲוָה בַּהֲדֵיהּ וִיהַב לְהוּ.
פָּשׁ לֵיהּ חַד זוּזָא, זְבַן לֵיהּ חִיטֵּי, וְאַסֵּיק שַׁדְיֵיהּ בַּאֲכַלְבָּא.
אֲתַאי דְּבֵיתְהוּ אֲמַרָה לַהּ לִבְרַתֵּיהּ: מַאי אַיְיתִי אֲבוּךְ?
אֲמַרָה לָהּ: כׇּל מָה דְּאַיְיתִי, בַּאֲכַלְבָּא שְׁדִיתֵיהּ.
אָתְיָא לְמִיפְתַּח בָּבָא דַאֲכַלְבָּא, חֲזָת אֲכַלְבָּא דְּמַלְיָא חִיטֵּי וְקָא נָפְקָא בְּצִינּוֹרָא דְּדַשָּׁא, וְלָא מִיפְּתַח בָּבָא מֵחִיטֵּי.
אֲזַלָא בְּרַתֵּיה לְבֵי מִדְרְשָׁא, אֲמַרָה לֵיהּ: בֹּא וּרְאֵה מָה עָשָׂה לְךָ אוֹהַבְךָ!
אֲמַר לַהּ: הָעֲבוֹדָה, הֲרֵי הֵן הֶקְדֵּשׁ עָלַיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶן אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל.
Regarding Elazar of the village of Birta, whenever the charity collectors would see him, they would hide from him, as any money Elazar had with him he would give them, and they did not want to take all his property.
One day, Elazar went to the market to purchase what he needed for his daughter’s dowry. The charity collectors saw him and hid from him.
He went and ran after them, saying to them: "I adjure you, tell me, in what mitzva are you engaged?"
They said to him: "We are collecting money for the wedding of an orphan boy and an orphan girl."
He said to them: "I swear by the Temple service that they take precedence over my daughter."
He took everything he had with him and gave it to them.
He was left with one single dinar, with which he bought himself wheat, and he then ascended to his house and threw it into the granary.
Elazar’s wife came and said to her daughter: "What has your father brought?"
She said to her mother: "Whatever he brought he threw into the granary."
She went to open the door of the granary, and saw that the granary was full of wheat, so much so that it was coming out through the doorknob, and the door would not open due to the wheat. The granary had miraculously been completely filled.
Elazar’s daughter went to the study hall and said to her father: "Come and see what He Who loves You, the Almighty, has performed for you."
He said to her: "I swear by the Temple service, as far as you are concerned this wheat is consecrated property, and you have a share in it only as one of the poor Jews."
Classic Commentaries: Rashi & Ben Yehoyada
Rashi: The reason Elazar refuses to keep the wheat is that he understands that it is best not to personally benefit from a miracle as Rabbi Yannai stated (Taanit 20b) that if a miracle occurs for someone, it is an indication that their merit has been reduced.
Ben Yehoyada: Elazar used his last remaining funds to buy wheat as he had utter faith that this small amount of wheat would produce enough bread to serve at his daughter's wedding. Additionally, the manner of the miracle, where the granary was utterly filled, was in response to Elazar's total willingness to give away all that he owned to charity. In this way the heavenly reward parallels the human act (midah k'neged midah). Additionally, while Rashi understands Elazar's opposition to making use of the wheat as a problem of benefitting from a miracle, there are examples where such a benefit is encouraged, such as the tale of Elijah and the Widow of Zarephath. The key difference between these miracles (and why one may benefit in one case but not in the other) is that in the case of the Widow, the potential of the miracle remains hidden until the exact moment it is needed, whereas the case of Elazar's granary, the result of the miracle is now final and plainly apparent.
אלא כאחד מעניי ישראל – משום דמעשה נסים הוא ואסור לאדם להנות ממעשה נסים כדאמר לעיל (תענית דף כ:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו:
[Rashi explains that Elazar did not wish to benefit from the miracle as it would diminish his merit (see Taanit 20b)].
פָּשׁ גַּבֵּיהּ חַד זוּזָא, אָזַל זָבַן בֵּיהּ חִטֵּי וְאַסִּיק. יש להקשות וכי היה לו צורך לקנות חטים לביתו? הלא הוא הלך לקנות נדונייא בשביל הנשואין וכיון דנתן המעות למצוה ולא נשאר לו אלא זוז אחד ישאר בכיסו וילך לבית מדרשו!ונראה לי בס"ד דאלו החיטים קנאם לצורך הנישואין של ביתו שצריך לאפות לחם לסעודת האורחין וקרובים והראה בזה גודל בטחונו בהשי"ת דודאי ימציא לו מעות לנדונייא של ביתו עתה במזומן ויעשה לה הנשואין בקרוב דאז החיטים הם צריכין לעת עתה לסעודת הנשואין.
[Ben Yehoyada explains that the purchase of wheat was viewed by Elazar as enough to feed his daughter's wedding party.]
חַזְיָא אַכְלַבָּא דְּמַלְיָא חִטֵּי, וְקָא נַפְקָא בְּצִנוֹרָא דְּדָשָׁא, וְלָא מִיפְתַּח בָּבָא מֵחִטֵּי. נראה לי בס"ד הטעם שנעשה הנס גדול כל כך שלא נשאר בחלל האכלבא אויר ריקם אפילו שיעור אצבע, היינו מדה כנגד מדה שהוא נתן צרכי נשואין של יתום ויתומה בשלימות שלא היו צריכין לגבות אפילו זוז אחד דהא לקחו כל הצריך להם ונשאר אצלו זוז שלא היה צריך להם על דרך שנאמר (רות ב, יד) וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, מהיכן נודע ותשבע? משום ותותר! וכן כאן, ולכן מדה כנגד מדה באה הברכה של הנס ומילאה את האכלבא כולה שלא נשאר חלל ריקן אפילו כדי אצבע.
[Ben Yehoyada explains that the reward of the overflowing granary was parallel to Elazar's overwhelming desire to help the orphans.]
הָעֲבוֹדָה, הֲרֵי הֵם הֶקְדֵּשׁ עָלַיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶם, אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. פירש רש"י ז"ל משום דמעשה נסים הוא ואסור ליהנות ממעשה נסים עיין שם. הנה בסה"ק 'בֶּן אִישׁ חַי' בפרשת כי תבא הקשיתי לפי זה איך אליהו זכור לטוב נהנה ממעשה נסים אצל הצרפתית בכד הקמח וצפחת השמן? ויש בזה תירוצים, ובכלל תירצתי בס"ד דהתם אין הנס נראה כל כך בחוש הריאות דאותו הקמח שבכד והשמן שבצפחת לא נוספו על שיעור שהיו בתחילה אלא רק כל פעם שתבוא הצרפתית ליקח קמח מן הכד ושמן מהצפחת נשלם החסרון של שיעור נטילתה תכף ומיד בהסרת ידה זה יוצא וזה נכנס במקומו כהרף עין ולא ניכר כל כך החסרון והמלוי למראה עינים מה שאין כן אצל רבי אליעזר הניח סאה ומצא עשרת אלפים סאין דמעשה הנס הם בעין.ובזה פרשתי שם בס"ד (דברים כח, ח) יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ, פירוש אחר שתניח החיטים באוצר ולא בעודם מחוברים בקרקע כדי שלא תטרח ביתרון הברכה בקצירה ודישה ותיקון והבאה ואם תאמר זה היתר מעשה נס הוא ואין נהנין ממעשה נסים? לזה אמר וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ דאינו ניכר יתרון הברכה בחוש הריאות אלא יהיה יתרון הברכה בכל עת שתשלח ידיך באוצר אם תטול סאה יתמלא במקומה על דרך שאמרנו אצל הצרפתית בברכת אליהו זכור לטוב.ואין להקשות כיון דלא רצה ליהנות ממעשה נסים אמאי אמר לאשתו שיש לה בהם שיעור קטן כשיעור מתנת עניים? דנראה ודאי באמת הוא יש לו חלק משלו באלו החיטים והוא החיטים שקנה בזוז ובעבור חלק זה שאינו בנס אמר לה שתיקח שיעור קטן כשיעור מתנה לאחד מן העניים.ובספר אדמת קודש (חלק ב' בחושן משפט סימן ג') נשאל בראובן ושמעון שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה ונשתתפו דכל ריוח שירויחו יהיה לאמצע חוץ ממציאה שאם ימצא אחד מהם מציאה תהיה לעצמו ואין לשותפו חלק בה. וקנו סחורות ובכלל קנו שמן זית הרבה שהיה בזול והניחו השמן בביתו של ראובן ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף שהיה בו השמן של השותפות וראתה כד אחד מהשמן של השיתוף שהיה מפעפע ויוצא בדופני הכלי והרגישה בדבר שמעשה נס הוה והביאה כדים ריקים ומילאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן! על כן בא ראובן לשאול אם יש לשותפו חלק בשמן הנוסף כיון שתוספת זה בא מגוף השיתוף או אם יהיה נידון שמן זית זה כמציאה והרי הוא שלו כמו שהתנו בתחילת השיתוף?והשיב הרב ז"ל, שאבותינו ספרו לנו בדורות הראשונים שאירע נס כזה לאחד מבני ישראל קרוב לנו האיש בחצר אשר שמו נקרא עליו עד היום חזקה של ר"א בונג"י נשמתו עדן בבית אשר הוא תחת סולם העליון אשר היה דר בו הר"א הנזכר ואשתו של הר"א הנזכר נעשה נס על ידה והרגישה בדבר ולא הודיעה לבעלה וסיפקה מאותו שמן לכל צרכי ביתה י"ד שנים! ולענין דינא של ספק השאלה האריך הרב שם בראיות ופסק הדין שזה תוספת השמן יש לו דין מציאה ואין לשותף חלק בו אך חביריו של הרב ז"ל חלקו עליו ופסקו שיהיה לאמצע השותפות, יעוין שם.והנה במעשה הנזכר לא חשו הרבנים הנזכר דאין ליהנות ממעשה ניסים אך כפי החילוק אשר עשיתי בין עובדא דצרפתית ובין עובדא דר"א גם זו המעשה אין בה חשש דדמי לעובדא דצרפתית דאין הרבוי הנעשה על ידי הנס נראה כל כך בגלוי בחוש הריאות אלא הברכה שורה קמא קמא כנגד הניטל מן הכד.ועוד שמעתי נס כיוצא בזה שנעשה קודם מאתים ועשרים שנה בעיר אחת שהיה דר בה אדם תופר מנעלים איש תם וישר ודחיקא ליה שעתא טובא ובא אצלו אליהו זכור לטוב ונתן לו כיס זהובים ואמר לו שיקח ממנו בכל יום עשרה או עשרים זהובים ולא יחסר הכיס כלום אך בתנאי שלא ימנה הזהובים שבכיס וכן עשה, היה נוטל בכל יום עשרה או עשרים זהובים מן הכיס עד שמילא בזה חמשה וששה כלים גדולים ואותו הכיס היה נושאו בתוך בגדו יומם ולילה ובשבת ויום טוב היה מצניעו בתיבה וסוגרה במפתח ואינו מוסר המפתח לאשתו ולא גילה לה הדבר, והעולם היו מתפלאים מאד איך נתעשר זה ובמה נתעשר? ואין שום בריה יודעת בדבר זה.פעם אחת לקחה אשתו מפתח התיבה בסתר ופתחה התיבה לראות מה בתוכה והכיס היה בה ופתחה הכיס ותמנה הזהובים שבו ותתפלא על הדבר הזה בקרבה למה היה מסתיר התיבה ממנה מאחר שלא היה בה רק כיס אחד מלא זהובים שיעור אחד ממאה מן הזהובים המסורים בידה ועל מה כל החרדה? ותאמר לאישה: על מה היית מעלים התיבה ממני? והלא לא היה בה אלא רק כיס שיש בו שני מאות זהובים ואני בידי מסור כמה אלפים זהובים! ויכה כף על כף ויאמר: מה עשית! כך וכך הוא הענין ועתה נסתלקה הברכה וכן היה לו שמאותו היום מה שהיה נוטל מן הכיס לא היה מתמלא במקומו ובעשרה נטילות נתרוקן הכיס. עד כאן שמעתי. והנה גם בזה נעשה נס הברכה בדרך הנס שנעשה אצל הצרפתית וכאשר אמרנו.
{Ben Yehoyada comments on Rashi (above) and explains that there different kinds of miracles. In some cases, Elazar is correct not to enjoy benefit from them. In other cases, it is perfectly fine to enjoy benefit from miracles. The distinction is between miracles where the benefit is known versus where it remains something of a mystery, only appearing when one needs it.]
Appendix: The Tale of the Etrog Seller
A tale with similar tropes (Market Scene, Charity Collectors, Heavenly Reward, etc.).
דָּבָר אַחֵר, אִישׁ כִּי יַפְלִא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יא): כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד גְּבַר דַּהֲווֹ לֵיהּ תְּרֵין בְּנִין, חַד מִנְּהוֹן עֲבַד מִצְוָה וְחַד מִנְּהוֹן לָא עֲבַד כָּל עִקָּר, הַהוּא דַּעֲבַד מִצְוָה זַבַּן לְבֵיתֵיהּ וְזַבַּן כָּל מַה דַּהֲוָה לֵיהּ וְאַפְּקַנְתְּהוֹן לְמִצְוָתָא, חַד זְמַן בְּיוֹמָא דְהוֹשַׁעְנָא יַהֲבָה לֵיהּ אִינְתְּתֵיהּ עַשְׂרָה פּוּלְסִין אָמְרָה לֵיהּ פּוּק זְבֵין לְבָנֶיךָ כְּלוּם מִן שׁוּקָא, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לַשּׁוּק פָּגְעוּ בֵּיהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה, אָמְרֵי הָא אֲתָא מָרֵי מִצְוָתָא, אָמְרוּ לוֹ הַב חוּלָקָךְ בַּהֲדָא מִצְוָתָא דַּאֲנַן זָבְנִין חַד קוֹלָא לְחָדָא יְתוֹמְתָא, נְסַב אִלֵּין עַשְׂרָה פּוּלְסִין וִיהַב יַתְהוֹן לְהוֹן, וְנִתְבַּיֵּישׁ לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ הָלַךְ לוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, חָמָא תַּמָּן מִן אִלֵּין אֶתְרוֹגַיָא דְּמֵינוּקַיָא מְקַלְקְלֵי בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא, וּתְנִינַן תַּמָּן מִיָּד הַתִּינוֹקוֹת שׁוֹמְטִין לוּלָבֵיהֶן וְאוֹכְלִים אֶתְרוֹגֵיהֶם, נְסַב מִנְּהוֹן וּמְלָא יָת סַקָּא וְהָלַךְ לִפְרשׁ בַּיָּם הַגָּדוֹל, עַד שֶׁהִגִּיעַ לִמְדִינַת הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ שָׁם אַרָעַת שַׁעְתָּא וְאִשְׁתְּכַח מַלְכָּא חָשֵׁשׁ מֵעוֹי, אָמְרִין לֵיהּ בְּחֶלְמָא אַסְוָתָךְ אֱכֹל מִן אִלֵּין אֶתְרוֹגִין דִּיהוּדָאי מַצְלִין עִמְּהוֹן בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא וְאַתְּ מִתְּסֵי, פִּשְׁפְּשִׁין בְּהַהוּא שַׁעְתָּא לְכָל אִלְפַיָא וּלְכָל מְדִינְתָּא וְלָא אַשְׁכְּחוּן, אָזְלִין וְאַשְׁכְּחוּן לְהַהוּא גַבְרָא יָתֵיב עַל סַקָּא, אָמְרִין לֵיהּ אִית גַּבָּךְ כְּלוּם, אֲמַר לָהֶם גְּבַר מִסְכֵּן אֲנָא וְלֵית גַּבִּי כְּלוּם לִמְזַבְּנָא, פִּשְׁפְּשׁוּ בְּסַקָּא וְאַשְׁכְּחוּן מִן אִלֵּין אֶתְרוֹגִין, וַאֲמָרִין לֵיהּ אִלֵּין מָה הֵן, אֲמַר לוֹן מִן אִלֵּין דִּיהוּדָאי מַצְלֵי בְּיוֹם הוֹשַׁעְנָא, אַטְעָנוּן סַקָּא וְאַעֲלוּהָ קֳדָם מַלְכָּא, אָכַל מַלְכָּא אִלֵּין אֶתְרוֹגַיָיא וְאִתְּסֵי. פַּנּוּן שַׂקָּא וּמְלָאוּהָ דִינָרִין. אֲמַר לֵיהּ מַלְכָּא שְׁאֵיל לָךְ עוֹד שְׁאֵלָּה וַאֲנָא עָבֵיד, אֲמַר לֵיהּ שְׁאֵילְנָא דְיַחֲזֹר לִי מוֹדְלִי וְיִפְקוּן כָּל עַמָּא לָקֳדָמוּתִי, עָבְדִין לֵיהּ כֵן, כֵּיוָן דְּמָטָא לְהַהִיא מְדִינְתָּא נָפַק כָּרוֹזָא קֳדָמוֹי וְנָפְקוּ כָּל עַמָּא לָקֳדָמוּתֵיהּ, נָפְקוּ אֲחוֹי וּבָנָיו לָקֳדָמוּתֵיהּ, מִינֵי גוֹזִין בְּחַד נָהָר יְהַב לְהוֹן שִׁבֹּלְתָּא דְנַהֲרָא וְשָׁטְפַת יָתְהוֹן, וְאִשְׂתַּכַּר עָלֵל לְבֵיתֵיהּ וְיָרַת מוֹדְלֵי דַּאֲחוֹי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ.
