וְהַעֲרֶב נָא ה' אֱלֹקֵֽינוּ אֶת־דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִֽינוּ וּבְפִי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַֽחְנוּ וְצֶאֱצָאֵֽינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּֽנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶֽךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶֽךָ (י"א תוֹרָתְךָ) לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
וְהַעֲרֶב נָא ה' אֱלֹקֵֽינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְ֒ךָ בְּפִֽינוּ וּבְפִי עַמְּ֒ךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַֽחְנוּ וְצֶאֱצָאֵֽינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ עַמְּ֒ךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּֽנוּ יוֹדְ֒עֵי שְׁמֶֽךָ וְלוֹמְ֒דֵי תוֹרָתֶֽךָ לִשְׁמָהּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:
וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹקינוּ אֶת־דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי
הַעֲרֵב נָא ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְעוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.
הערב נא י"י את דברי תורתך בפינו ובפי פיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו כולנו וצאצאינו וצאצאי כולנו יודעי שמך ולומדי תורתיך ב"א י"י המלמד תורה לעמו ישראל:
בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים וכו' לקמן אפרשנה בענין קריאת ספר תורה בצבור, ואם תאמר ברכה זו למה פותחת בברוך והלא סמוכה היא לברכת הערב נא, וי"ל כיון שלפעמים אומרה בפני עצמה כשקורא בספר תורה בצבור ואינה סמוכה לאחרת כלל לפיכך פותח בה בברוך.
ור"י סבר שאין לברך לעסוק בדברי תורה דאינו דומה לשאר מצות, כי שכל האדם השם יתברך מוציא אותו מן הכח אל הפעל, ואין למוד התורה ביד האדם כמו שאר המצות רק השם יתברך מוציא שכל האדם מכח אל הפעל, ולפיכך יש לברך על דבר זה הערב נא ה' אלקינו וכו' עד ברוך המלמד תורה לעמו ישראל
וכתב הרשב"א ... ונראה דמ"מ יש לכוון כשאומר הערב נא שתהיה התורה מתוקה עלינו שנתעסק בה לשמה ולא לכוונה אחרת חלילה וכתב הטור ויכוון בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל האומות וקרבנו לפני ה"ס והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום עכ"ל.
... וכן כל ד"ת אמיתיים אין להם הולדה רק אחר גודל תשוקה שישתוקק האדם להם. וזה ג"כ ענין הגמ' (בבא מציעא מ"ד.) מתני ליה רבי לר"ש בריה בילדותיה, הכסף קונה את הזהב, ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. היינו כי בילדות של האדם יש גודל תשוקה וחמדה לד"ת ועי"ז קונה את הזהב היינו ד"ת לאמיתם יקראו בשם זהב, וכסף היינו תשוקה וכסיפה. אבל בזקנה צריך האדם לבקש שלא יוסר ממנו החשק לד"ת, כי לעת הזקנה כל כחות התשוקה של האדם מתחלשין, ע"כ שינה לו הזהב קונה את הכסף, והוא תפלה שהתפלל לה' שע"י ד"ת יבא בלבו חשק להוספת עוד ד"ת, והוא למשל לאדם ששבע מאכילה ואעפ"כ אם בא לפניו מאכל טוב המאכל הזה ממשיך לו תאוה וחשק לאכול יותר, וכן הוא הענין בד"ת. וזה שאנו מתפללין בכל יום, והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו, היינו שימתקו לנו הד"ת, שיהיה לנו בכל פעם תשוקה יותר אליהם. וזה פי' הפסוק (יואל ב',כ"ו) ואכלתם אכול ושבוע וכפילת הלשון מורה על זה, דע"י האכילה יבא לך חמדה יותר והוא למשל לד"ת כמו שנתבאר.
It is written (Divrei haYamim 1, 28:9), “If you seek it, you will find.” The seeking is Avraham Avinu, and the finding is Yitzchak. The main point of Avraham Avinu was that he always had a great yearning for Torah, and a great desire to make the reign of God known in the world. This is the attribute of love. The attribute of Yitzchak is that of Gevurah (strength, severity), when this became clear and the revelation of God descended into the world. This is called Gevurah, as it is written (Megillah, 31b), “thus Moshe heard from the mouth of Gevurah,” and Yitzchak is also called the Gevurah of God in the world.
This goes according to the verse, “and these are the generations of Yitzchak, son of Avraham …,” which means that the generations, or results of Yitzchak Avinu, are the proclamation of the revelation of God in this world. Thereby, “Avraham begot Yitzchak,” for this came about by means of Avraham’s yearning, for yearning is the attribute of Avraham, and so it is that all true words of Torah are born into the world only after the great desire of those who long for them.
This also concerns what is said in the Gemara (Baba Metsia, 44a), “In his younger days Rabbi Yehuda haNasi taught his son, ‘silver buys gold,’ and in his old age, ‘gold buys silver.’” In a man’s youth he has great desire and yearning for words of Torah, and by means of this, he is “buying gold,” which means acquiring words of Torah in their true form that are called gold, by means of silver (Kesef), which is desire and yearning (Kesifa). Yet, in his old age a man must ask that his desire for words of Torah not be taken from him, for in old age the powers of desire weaken. Therefore he taught that “gold buys silver.” The silver is the prayer that he offers to God, that by means of the very words of Torah the desire may come to him for an increase in more words of Torah. This may be compared to a man who is satisfied from eating, and nonetheless, if more good food were placed before him it would draw his appetite to eat further.
So it is with words of Torah. This is as we pray each day in the blessing over the Torah, “and may God make words of Torah desirable in our mouths,” that is, may words of Torah become sweetened in such a way that we always have a greater and greater desire for them. This is the meaning of the verse (Yoel, 2:26), “and you shall eat food and be satisfied.” The doubling of the language teaches of this, for by means of the very eating there will come greater desire. This is all an allegory for words of Torah, as explained above.
כי אכף עליו פיהו - מפני שהוא משים דברים בפיו תמיד כאוכף שעל החמור לישנא אחרינא זמר כלומר שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זמר כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו:
הר"י בר יקר (ב, כב) מבאר: "והערב נא" ע"ש (תהילים קיט, קכב) "ערוב עבדך לטוב", טעים וטוב זו התורה, "וערוב זה לשון עריבות",
ופירוש נוסף: "ואם ערוב לשון ערבות וביטחון", היינו שלשון "והערב נא" הוא מלשון ערבות, "כמו כן "והערב נא ה' א את דברי תורתך' יהי רצון שיהיו לי דברי תורתך לבטחון", היינו, כשאנו לומדים תורה, אפשר לבטוח בהשי"ת שיעזור לנו, זוהי תקוותנו שהקב"ה יעזור לנו בזכות לימוד התורה.
מה מתערבב פה?
במדרש אם ערבת לרעך כו'. דבתיב כי עבדך ערב את הנער כו'. ואח"כ אמר הטעם איך אעלה כו' פן אראה כו' א"כ לא היה עיקר צער שלו מכח ערבות שלו. רק די"ל שידע יהודה כיון שנתערב על בנימין סימן הוא שבידו להביאו לאביו בודאי. וכמו כן ערבות של ישראל שקיבלו עליהם התורה יש להתחזק בה' ולהאמין כי בודאי יהי' השי"ת בעזרו לגמור אשר קיבל עליו. כענין שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכמו כן כל בנ"י ערבים זה לזה ובכח הערבות יכול כ"א להיות עוזר לחבירו כמ"ש בענין מצות פריקה וטעינה מזה. כי ערבות הוא לשון תערובות שיש שייכות להערב בזה העסק כנ"ל:
על ברכת התורה אם צריך לברך בכל פעם ופעם שישב ללמוד כמו שנאמר בתפילין שמברך כ"ז שמניחן או אם אינו צריך לברך, אלא ברכות שמברך בשחרית יוצא בהן כל היום:
והשיבו כבוד אלקים הסתר דבר, והמברך מתברך באלקי אמן, ונסתפקתי בתשובה זאת ושניתי לשאול כבראשונה, והשיבו אינו דומה ברכה"ת לברכת שאר מצות, כי בעבור שהניית התורה חיי האדם כל היום, תיקנו עליה ג' ברכות, לעסוק, והערב, ואשר בחר, וברכת לעסוק הוא במקום המצוות, והערב הוא שמתפלל לפניו שנזכה ללמוד וללמד, ואשר בחר, הוא ברכת הודאה שחייבים ישראל להודות לה' אשר בחר בם מכל אומה ולשון ונתן להם התורה, ועוד תקנו שתי ברכות שלפני ק"ש שחרית וערבית שעיקרם על הניית התורה, אבל ברכת שאר מצות מטבע קצר, ומברכין עליהם בכ"מ שמפסיקין ביניהם, הלא תראה כי לכבוד התורה כשקורא בבהכ"נ תקנו עליה לברך ברכות התורה שהיא אשר בחר, ולא הצריכונו לברך עליה ברכת לעסוק שהיא ברכת המצות, ולא ברכת הערב שהוא תפילה, ולפי שהיא תפלה תקנו את שלשתן שחרית בעת התפילה:
במדרש תורה שניתנה במדבר כו' מה אלו חנם לכל באי עולם כך ד"ת. ד"א אם א"א עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות התורה והמצות. ולכאורה ב' אלו הפירושים סותרין זה את זה. כי איך הם חנם שצריכין לעשות עצמנו ונכסינו הפקר כמדבר. אכן ודאי תורה חנם מי שירצה יכול ללמוד בה. אבל לקנות התורה. היינו להיות לו דביקות בעצם התורה. כמ"ש זקן שקנה חכמה היינו שיש לחכמה דירה וקן בלבו. וע"ז מבקשין והערב נא שיהי' תערובות התורה בפה האדם וכמ"ש ז"ל להיות ד"ת נבלעין בדמו. וזה א"י להיות רק ע"י שעושה עצמו הפקר. ומ"מ הכל בא ע"י עסק התורה. וע"ז אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. והמשנה חושבת מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ומסתמא ימי הספירה מוכנים לתקן אלה הדברים ולבטל כל הכחות והמדות להתורה ואז התורה נקנית. ובאמת גם אלו המדות זוכין ע"י עסק התורה. והכלל כי השי"ת בטובו נותן המתנות וההכנות שנוכל לקבל המתנות שהוציאנו ממצרים וקרבנו לפני הר סיני הוא סיוע לתקן המדות ולזכות להיות מוכן לקבל התורה. ובפסוק וקדשתם היום ומחר ומסתמא השפיע להם השי"ת קדושה מקודם והוא במאמר ואתם תהיו לי כו' וגוי קדוש כו'. והיינו שההכנה לקבל התורה ג"כ מאתו ית'. וזה השבח שקרבנו לפני הר סיני. והתורה נותנת ברכה וקדושה לפניה ולאחרי'. קו"ח ממדת הפורעניות שע"ז הורגת לפני' ולאחרי' כדאיתא במד' בפסוק וירדוף עד דן. קו"ח במדה טובה. וז"ש והיו נכונים ליום הג' כי ביום השלישי ירד כו' הרמז שע"י שביום השלישי ירד לכן יש בכוחם עתה להכין עצמם ליום השלישי כנ"ל והבן. ובמד' אמור אמרות ה' אמרות טהורות כו' ע"ש ובמ"א כתבנו הענין שע"י שדברי תורה טהורים הם לכן התורה משמרת העוסקים בה ומסייעת אותם לבוא לטהרה. לכן בליל שבועות יורד משמים טהרה לבנ"י החרדים אל דבר ה' כמ"ש בזוה"ק אמור:
בפיות כן הוא נוסח הקדמון עלו"א, [ולא כפי כרז"ה]
(ט) והערב נא - ויש מדקדקין להוסיף וצאצאי צאצאינו כי כל מי שהוא ת"ח ובנו ובן בנו ת"ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו שנאמר לא ימושו מפיך וגו' וא"צ לכך כי בכלל וצאצאינו הוא ג"כ בני בנים [מ"א]:
... הזכיר כמו-כן שנהיה יודעי שמך' ע"ש (תהילים ט, יא): "ויבטחו בך יודעי שמך", היינו שע"י לימוד התורה אנחנו נהיה "יודעי שמך", שנכיר את רצונו ית', וכפי הכרתינו את רצונו ית' כך אנו יכולים לילך בדרכיו, ולכן "ויבטחו - אנו יכולים לבטוח בו שיעזור לנו, "וידיעת ה' להדבק בדרכיו", היינו ש"יודעי שמך" הוא להדבק בדרכיו ... ע"י התורה שהיא גילוי רצונו ית' וגילוי דרכיו אנו מגיעים ל"יודעי שמך" ...
"המלמד תורה לעמו ישראל", ביאר הר"י בר יקר: (ב, כג) "מתחילה שואל שיזכה ללמוד תורה כיוון שחפץ בו", בתחילת הברכה אנו מבקשים "והערב נא" שיהיה לנו מתיקות בלימוד התורה. "וכשחזר ואמר ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ועוסקי תורתך' מתפלל שלא ישכח", זו בקשה שניה שהתורה לא תישכח מאתנו, בתחילה אנו מבקשים לזכות בתורה ואחרי שזכינו אנו מבקשים שלא נשכח אותה. ... מכאן אנו למדים ששני דברים אלו הולכים ביחד: "פן יסורו מלבבך" - שלא תשכח, "והודעתם לבניך ולבני בניך" - תלמד לבניך ולבני בניך, איך נשארת התורה בלבבות כלל ישראל? כאשר היא ממשיכה מאב לבן ...
יש להבין מדוע אנו אומרים בברכה זו: "ונהיה אנחנו וצאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה", ולא מצאנו בברכות על מצוות אחרות סוג בקשה כזאת על הבנים ובני הבנים? התשובה היא שלפי אהבת התורה שיש לאב כך הוא מעביר את התורה לבנים ולנכדים, היינו, כאשר "והיו הדברים האלה על לבבך" אז "ושננתם לבניך". הביטוי לכך שהדברים חשובים, יקרים וחקוקים בלב היא כאשר רוצים להעביר אותם לבנים ...
ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל – גרסינן. ולא גרסינן למדני חקיך שאין זו ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה ודוד כי אמרה (בתהילים קי״ט:י״ב) לא לשם ברכה אמרה אלא בלשון בקשה. והכי קאמר ה' שאתה ברוך למדני חקיך:
הנה בנוסח חתימת ברכת והערב נא מצינו ג' דיעות.
י"א שצריך לחתום "המלמד תורה לעמו ישראל".
ויש שכתבו שצריך לחתום "נותן התורה".
ויש שכתבו שחותמין "למדני חוקיך" ...
ועתה אחזור לפרש הברכה
הערב נא ה' אלקינו על שם וערבה לה'. ועל שם ערוב עבדך לטוב.
את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל וכו' על שם לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך כלומר שיערבו עלינו דברי תורה לעסוק בהן מאהבה.
בצאצאנו ע"ש וצאצאי מעיך.
בספרד גורסין בצאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל.
ואבן הירחי גורס בצאצאינו ובצאצאי צאצאינו ובצאצאי עמך בית ישראל כדאמרינן בב"מ בפ' השוכר את הפועלים אמר ר' פרנך אמ' ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו שנא' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה' אמ' רב יהודה אמ' רב אמ' הב"ה אני ערב בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם אמר ר' ירמיה מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה
וגם מצאתי כתוב בשם הרא"ש אסמכתא לזה מפסוק אחר שנא' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וסמיך ליה בהנחל עליון גוים וגומ' כלומר כשאביך וזקניך הם תלמידי חכמים ואתה עמהם אז תהיה התורה נחלה לך ולזרעך עד עולם וזהו שאמ' הכתו' והחוט המשולש לא במהרה ינתק. והני מילי בהיותם כאחד בחיים כאשר משמע הכתוב.
ונהיה כלנו יודעי שמך כדי שתמשוך חסדך עלינו כמו שנאמ' משוך חסדך ליודעיך.
ולומדי תורתך לשמה ולא לקרותו רב כדאמרינן בספרי שמא תאמ' הרני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקרא דיין ת"ל לאהבה את ה' אלקיך אלא עשה דברי' לשמן וסוף הכבוד לבא.
בא"י המלמד תורה לעמו ישראל שנאמ' ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. וכתי' זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטי'.
ואין לחתום בא"י למדני חוקיך משום דבירושלמ' סותר חתימה זו מפני שאין עושין פסוק ברכה. ורש"י פירש טעם אחר למה אין חותמין כך מפני שכל חתימה היא לשון הודאה שמודה לשם שיש לו כח למלאת בקשתו, אבל למדני חקיך הוא לשון בקשה ואין זה מטבע ברכה וכן כתב אבן הירחי.
וְעָֽרְבָה֙ לַֽה' מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיּֽוֹת׃
וערבה. פעל ערב בא על דבר הנאות לאדם ויש לו תענוג בו:
עֲרֹ֣ב עַבְדְּךָ֣ לְט֑וֹב אַֽל־יַעַשְׁקֻ֥נִי זֵדִֽים׃
do not let the arrogant wrong me.
ערוב - כדרך: אנכי אערבנו, דרך משל שייטב לבו.
ערב, ממליץ כאילו הטוב המוכן לו הוא מבקש ערבות שבל יבא ביד זרים ע"י עושק ושישאר בידו, ולכן אתה תהיה הערב אל הטוב, שתבטיח לי שישאר בידי ובל יעשקוני זדים, כי אז מידך יבוקש ואתה מחויב להחזיר את העושק, כי ערבת בעדו:
ערוב. מענין ערבות בעד עושק וכן ה' עשקה לי ערבני, וצייר הטוב כעצם מופשט מבקש ערבות :
הִנֵּ֣ה שַׂמְתִּ֗יךְ לְמוֹרַג֙ חָר֣וּץ חָדָ֔שׁ בַּ֖עַל פִּֽיפִיּ֑וֹת תָּד֤וּשׁ הָרִים֙ וְתָדֹ֔ק וּגְבָע֖וֹת כַּמֹּ֥ץ תָּשִֽׂים׃
A new thresher, with many spikes;
You shall thresh mountains to dust,
And make hills like chaff.
רוֹמְמ֣וֹת אֵ֭ל בִּגְרוֹנָ֑ם וְחֶ֖רֶב פִּֽיפִיּ֣וֹת בְּיָדָֽם׃
and two-edged swords in their hands,
וַאֲנִ֗י זֹ֣את בְּרִיתִ֤י אוֹתָם֙ אָמַ֣ר ה' רוּחִי֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יךָ וּדְבָרַ֖י אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְּפִ֑יךָ לֹֽא־יָמ֡וּשׁוּ מִפִּיךָ֩ וּמִפִּ֨י זַרְעֲךָ֜ וּמִפִּ֨י זֶ֤רַע זַרְעֲךָ֙ אָמַ֣ר ה' מֵעַתָּ֖ה וְעַד־עוֹלָֽם׃ (ס)
וַיְהִ֤י כַחוֹל֙ זַרְעֶ֔ךָ וְצֶאֱצָאֵ֥י מֵעֶ֖יךָ כִּמְעֹתָ֑יו לֹֽא־יִכָּרֵ֧ת וְֽלֹא־יִשָּׁמֵ֛ד שְׁמ֖וֹ מִלְּפָנָֽי׃
Their issue as many as its grains.
Their name would never be cut off
Or obliterated from before Me.
זרעך, וצאצאי מעיך, כבר בארתי למעלה (מד ג') כי זרע הם הגדולים וצאצאים הקטנים, ויל''פ כמעותיו על החול כי הדגים מטילים ביציהם על החול, ורצה לומר, כמעי הדגים אשר במעי החול, כי נמצא מיני דגים אשר נמצא בבטן הנקבה ביצים במספר תשעה מיליאן ויותר :
מְשֹׁ֣ךְ חַ֭סְדְּךָ לְיֹדְעֶ֑יךָ וְ֝צִדְקָֽתְךָ֗ לְיִשְׁרֵי־לֵֽב׃
and Your beneficence on upright men.
וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם׃
זִכְר֕וּ תּוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֑י אֲשֶׁר֩ צִוִּ֨יתִי אוֹת֤וֹ בְחֹרֵב֙ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִֽים׃
אך בפסקי הריא"ז הגירסא היא: כולנו לומדי תורתך יודעי שמך עד סוף כל הדורות