Pastor Passed after Blast over Repast

וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (וילינו) [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃ וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהֹוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כׇּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ {ס} וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהֹוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהֹוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהֹוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהֹוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהֹוָֽה׃ וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כׇּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃ וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהֹוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ {פ}
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃ זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאׇהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃ וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃ וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אׇכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃ וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אׇכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס... וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ {פ}

Exodus 16

Setting out from Elim, the whole Israelite community came to the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departure from the land of Egypt. In the wilderness, the whole Israelite community grumbled against Moses and Aaron. The Israelites said to them, “If only we had died by the hand of יהוה in the land of Egypt, when we sat by the fleshpots, when we ate our fill of bread! For you have brought us out into this wilderness to starve this whole congregation to death.” And יהוה said to Moses, “I will rain down bread for you from the sky, and the people shall go out and gather each day that day’s portion—that I may thus test them, to see whether they will follow My instructions or not. But on the sixth day, when they apportion what they have brought in, it shall prove to be double the amount they gather each day.” So Moses and Aaron said to all the Israelites, “By evening you shall know it was יהוה who brought you out from the land of Egypt; and in the morning you shall behold the Presence of יהוה, because [God] has heard your grumblings against יהוה. For who are we that you should grumble against us? Since it is יהוה,” Moses continued, “who will give you flesh to eat in the evening and bread in the morning to the full—because יהוה has heard the grumblings you utter—what is our part? Your grumbling is against יהוה, not against us!” Then Moses said to Aaron, “Say to the whole Israelite community: Advance toward יהוה, who has heard your grumbling.” And as Aaron spoke to the whole Israelite community, they turned toward the wilderness, and there, in a cloud, appeared the Presence of יהוה. יהוה spoke to Moses: “I have heard the grumbling of the Israelites. Speak to them and say: By evening you shall eat flesh, and in the morning you shall have your fill of bread; and you shall know that I יהוה am your God.” In the evening quail appeared and covered the camp; in the morning there was a fall of dew about the camp. When the fall of dew lifted, there, over the surface of the wilderness, lay a fine and flaky substance, as fine as frost on the ground. When the Israelites saw it, they said to one another, “What is it?” —for they did not know what it was. And Moses said to them, “That is the bread which יהוה has given you to eat. This is what יהוה has commanded: Each household shall gather as much as it requires to eat—an omer to a person for as many of you as there are; each household shall fetch according to those in its tent.” The Israelites did so, some gathering much, some little. But when they measured it by the omer, anyone who had gathered much had no excess, and anyone who had gathered little had no deficiency: each household had gathered as much as it needed to eat. And Moses said to them, “Let no one leave any of it over until morning.” But they paid no attention to Moses; some of them left of it until morning, and it became infested with maggots and stank. And Moses was angry with them. So they gathered it every morning, as much as each one needed to eat; for when the sun grew hot, it would melt. On the sixth day they gathered double the amount of food, two omers for each; and when all the chieftains of the community came and told Moses, he said to them, “This is what יהוה meant: Tomorrow is a day of rest, a holy sabbath of יהוה. Bake what you would bake and boil what you would boil; and all that is left put aside to be kept until morning.” So they put it aside until morning, as Moses had ordered; and it did not turn foul, and there were no maggots in it. Then Moses said, “Eat it today, for today is a sabbath of יהוה; you will not find it today on the plain. Six days you shall gather it; on the seventh day, the sabbath, there will be none.” Yet some of the people went out on the seventh day to gather, but they found nothing. And יהוה said to Moses, “How long will you all refuse to obey My commandments and My teachings? Mark that it is יהוה who, having given you the sabbath, therefore gives you two days’ food on the sixth day. Let everyone remain in place: let no one leave the vicinity on the seventh day.” So the people remained inactive on the seventh day. The house of Israel named it manna; it was like coriander seed, white, and it tasted like wafers in honey. Moses said, “This is what יהוה has commanded: Let one omer of it be kept throughout the ages, in order that they may see the bread that I fed you in the wilderness when I brought you out from the land of Egypt.” And Moses said to Aaron, “Take a jar, put one omer of manna in it, and place it before יהוה, to be kept throughout the ages.” As יהוה had commanded Moses, Aaron placed it before the Pact, to be kept. And the Israelites ate manna forty years, until they came to a settled land; they ate the manna until they came to the border of the land of Canaan. The omer is a tenth of an ephah.

במדבר י״א

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃ וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהֹוָֽה׃

וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃ זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃ וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃ וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃ שָׁ֩טוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃ וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃

וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אׇהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהֹוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃ וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהֹוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כׇּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃ הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃ מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃ לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כׇּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃ וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הׇרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃ {פ}

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃ וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃ וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאׇזְנֵ֨י יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהֹוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃ לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃ עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהֹוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ וַיֹּ֘אמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃ הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כׇּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃ {פ}
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהֹוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא׃ וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃ וַיֵּ֨רֶד יְהֹוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃ וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיָּ֣רׇץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כׇּל־עַ֤ם יְהֹוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהֹוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃ וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֗ה וַיָּ֣גׇז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ וַיָּ֣קׇם הָעָ֡ם כׇּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכׇל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמׇּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃ הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהֹוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהֹוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃ וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃ מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃ {פ}

Numbers 11

The people took to complaining bitterly before יהוה. יהוה heard and was incensed: a fire of יהוה broke out against them, ravaging the outskirts of the camp. The people cried out to Moses. Moses prayed to יהוה, and the fire died down. That place was named Taberah, because a fire of יהוה had broken out against them. The riffraff in their midst felt a gluttonous craving; and then the Israelites wept and said, “If only we had meat to eat! We remember the fish that we used to eat free in Egypt, the cucumbers, the melons, the leeks, the onions, and the garlic. Now our gullets are shriveled. There is nothing at all! Nothing but this manna to look to!” Now the manna was like coriander seed, and in color it was like bdellium. The people would go about and gather it, grind it between millstones or pound it in a mortar, boil it in a pot, and make it into cakes. It tasted like rich cream. When the dew fell on the camp at night, the manna would fall upon it. Moses heard the people weeping, every clan apart, at the entrance of each tent. יהוה was very angry, and Moses was distressed. And Moses said to יהוה, “Why have You dealt ill with Your servant, and why have I not enjoyed Your favor, that You have laid the burden of all this people upon me? Did I produce all these people, did I engender them, that You should say to me, ‘Carry them in your bosom as a caregiver carries an infant,’ to the land that You have promised on oath to their fathers? Where am I to get meat to give to all this people, when they whine before me and say, ‘Give us meat to eat!’ I cannot carry all this people by myself, for it is too much for me. If You would deal thus with me, kill me rather, I beg You, and let me see no more of my wretchedness!” Then יהוה said to Moses, “Gather for Me seventy of Israel’s elders of whom you have experience as elders and officers of the people, and bring them to the Tent of Meeting and let them take their place there with you. I will come down and speak with you there, and I will draw upon the spirit that is on you and put it upon them; they shall share the burden of the people with you, and you shall not bear it alone. And say to the people: Purify yourselves for tomorrow and you shall eat meat, for you have kept whining before יהוה and saying, ‘If only we had meat to eat! Indeed, we were better off in Egypt!’ יהוה will give you meat and you shall eat. You shall eat not one day, not two, not even five days or ten or twenty, but a whole month, until it comes out of your nostrils and becomes loathsome to you. For you have rejected יהוה who is among you, by whining before [God] and saying, ‘Oh, why did we ever leave Egypt!’” But Moses said, “The people who are with me number six hundred thousand foot soldiers; yet You say, ‘I will give them enough meat to eat for a whole month.’ Could enough flocks and herds be slaughtered to suffice them? Or could all the fish of the sea be gathered for them to suffice them?” And יהוה answered Moses, “Is there a limit to יהוה’s power? You shall soon see whether what I have said happens to you or not!” Moses went out and reported the words of יהוה to the people. He gathered seventy of the people’s elders and stationed them around the Tent. Then, after coming down in a cloud and speaking to him, יהוה drew upon the spirit that was on him and put it upon the seventy participating elders. And when the spirit rested upon them, they spoke in ecstasy, but did not continue. Two of the participants, one named Eldad and the other Medad, had remained in camp; yet the spirit rested upon them—they were among those recorded, but they had not gone out to the Tent—and they spoke in ecstasy in the camp. An assistant ran out and told Moses, saying, “Eldad and Medad are acting the prophet in the camp!” And Joshua son of Nun, Moses’ attendant from his youth, spoke up and said, “My lord Moses, restrain them!” But Moses said to him, “Are you wrought up on my account? Would that all יהוה’s people were prophets, that יהוה put [the divine] spirit upon them!” Moses then reentered the camp together with the elders of Israel. A wind from יהוה started up, swept quail from the sea and strewed them over the camp, about a day’s journey on this side and about a day’s journey on that side, all around the camp, and some two cubits deep on the ground. The people set to gathering quail all that day and night and all the next day—even the one who gathered least had ten ḥomers—and they spread them out all around the camp. The meat was still between their teeth, not yet chewed, when the anger of יהוה blazed forth against the people and יהוה struck the people with a very severe plague. That place was named Kibroth-hattaavah, because the people who had the craving were buried there. Then the people set out from Kibroth-hattaavah for Hazeroth. When they were in Hazeroth,

רמב"ן על שמות ט״ז:ד׳:ג׳

למען אנסנו הילך בתורתי אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט. לשון רש''י. (רש"י על שמות ט״ז:ד׳) ואיננו נכון, אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך, כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם ללא לחם:

Ramban on Exodus 16:4:3

THAT I MAY TRY THEM, WHETHER THEY WILL WALK IN MY LAW OR NOT. “I.e., whether they will observe the commandments associated with it, such as [the laws] that they should not leave [a remainder] of it until the morning and that they should not go out on the Sabbath to collect it.” Thus the language of Rashi.
But this is not correct. Rather, the intent [of the trial mentioned here] is as He said, Who fed thee in the wilderness with manna, which thy fathers knew not; that He might afflict thee, and that He might try thee, to do thee good at thy latter end. [The manna itself] was a trial to them, since they had no food in the wilderness and were without recourse to any sustenance except the manna, which they knew not from before and had never heard of from their fathers. Each day’s quantity came down on its day, and they were eagerly desirous for it. Yet with all this, they hearkened to walk after G-d to a place of no food. And so indeed He said to them again, And thou shalt remember all the way in which the Eternal thy G-d hath led thee these forty years in the wilderness, that He might afflict thee, to try thee, to know what was in thy heart, whether thou wouldest keep His commandments, or no. He could have led them by way of the cities that were round about them. Instead, He led them through the wilderness wherein were serpents, fiery serpents, and scorpions, and each day’s quantity of food would come to them only from heaven in order to try them and to do them good at the end so that they would believe in Him forever. I have already explained the matter of “trial” in the commentary on the verse, And G-d tried Abraham.
The Rabbi [Moshe ben Maimon] has written in the Moreh Nebuchim [on the verse before us, That I may try them, whether they will walk in My law or not, that it means] that “everyone capable of knowledge should know and determine whether there is usefulness in the service of G-d, and whether there is adequate satisfaction in it or not.” But if so, it would have been proper for Him to say, “that He may try them to know!”
Now Scripture mentions here only the matter of manna, which was “the bread” which He caused to rain upon them, [and it does not refer to the flesh which He gave them]. However, from that which Moses told them, This shall be, when the Eternal shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full, we know that everything was told to him. It is only that when a subject is mentioned twice, Scripture shortens it in the report of the command or the narrative, as I have mentioned to you many times. At times, it omits one — [the command or the narrative] — altogether, such a case being the verse written in this section: This is the thing which the Eternal hath commanded: Let an omerful of it [the manna] be kept throughout your generations, and the command [of G-d to Moses] is not recorded at all. This is also the case in many places. But in the opinion of those scholars who say that lechem here means “all food,” it is possible that by saying, Behold, I will cause to rain ‘lechem,’ the meaning refers to both the manna and to the quail, i.e., that He would fulfill their request for bread and flesh. Moses explained that the flesh would be [available] to eat in the evening, and the bread would be [available] in the morning to the full, as is the customary way.

רמב"ן על במדבר י״א:ו׳:א׳

ואמרו בלתי אל המן עינינו שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו והנה אין כל בלתי תוחלת המן אמרו המשל הידוע (יומא עד) אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו

Ramban on Numbers 11:6:1

BUT NOW OUR SOUL IS DRIED AWAY. This means that because of their many desires their temperaments had become heated and then dried up, as Onkelos translates it [“but now our soul is lusting”]. Or it may be that [they meant that] our soul is dried away because there is nothing with which to moisten it, since food produces [essential] liquids in the body which satisfy the soul. And they said, we have nought save this manna ‘to look to,’ meaning that even the food [i.e., the manna] on which we live is not in our possession so that our soul can be nourished and satisfied with it; but we desire it and look to it [i.e., we are dependent upon it] at all times, in anticipation that it will come to us; thus we have nothing at all save our hope for the manna. They thus gave expression to the known proverb: “One cannot compare a person who has bread in his basket with one who does not have bread in his basket.” Therefore Scripture tells how many qualities the manna had, stating that its taste was as the taste of a cake baked with oil, thus declaring that the souls of those who ate it did not dry up, for it [the manna] supplied the body with the [essential] liquids and kept it satisfied, and the souls of those who ate it were like a watered garden and like a spring of water.

רש"י על במדבר י״א:ז׳:א׳

והמן כזרע גד. מִי שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה, יִשְֹרָאֵל אוֹמְרִים "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" וְהַקָּבָּ"ה הִכְתִּיב בַּתּוֹרָה "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד" וְגוֹ', כְּלוֹמַר רְאוּ בָּאֵי עוֹלָם עַל מָה מִתְלוֹנְנִים בָּנַי, וְהַמָּן כָּךְ וְכָךְ הוּא חָשׁוּב:

Rashi on Numbers 11:7:1

והמן כזרע נד AND THE MANNA WAS AS CORIANDER SEED — He who said that (the previous verse) did not say this: Israel said, “our eyes are only on this manna”, but the Holy One, blessed be He had it written in the Torah, and the manna was like coriander seed” — as much as to say “See, ye people of the world, about what My sons were complaining, whilst as a matter of fact the manna is excellent in so many different ways!” (Sifrei Bamidbar 88).

אברבנאל על תורה, שמות ט״ו:כ״ב:ו׳-כ״ו

השאלה הו' אם היה שישראל דברו שלא כהוגן באלהים ובמשה באמרם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר כי הוצאת אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. למה לא נענשו עליו כמו שנענשו בקברו' התאוה שאמרו כדומה למאמרים האלה. והיו התלונות שוות והתרעומות שוות...

הנה התבאר מזה שישראל היה להם מקום להתלונן מהליכתם במדבר מפני שלא היה להם לחם לאכול ולא בשר כי כבר תם כל המקנה והלחם שהוציאו ממצרים והם היו צריכים אל המזון בהכרח ועם היות שדברו על הים כזבים לאמר שמשה ואהרן הוציאום במצרים אין ספק שהיתה שאלתם ובקשתם ראויה והכרחות מפאת המדבר ולכן לא נענשו עליה אמנם בקברות התאוה שהיה להם לחם מן השמים לשבוע והם לתגבורת התאוה והזוללות שאלו בשר היה מן הראוי שיענשו עליו גם שמאחר שכבר פעם אחרת שאלו בשר ונתן להם לא היה ראוי שישאלוהו בתרעומת בקברות התאוה ולא שיאמרו מי יאכילנו בשר כאלו היו ממעטים ביכולת האל ית' ומפני זה אף אלהים חרה בהם ויהרוג במשמניהם. והותרו בזה השאלות הה' והו':

Abarbanel on Torah, Exodus 15:22:6-26

...

רש"י על במדבר י״א:ל״ג:א׳

טרם יכרת. כְּתַרְגּוּמוֹ "עַד לָא פְסַק"; דָּ"אַ, אֵינוֹ מַסְפִּיק לְפָסְקוֹ בְּשִׁנָּיו עַד שֶׁנִּשְׁמָתוֹ יוֹצְאָה:

Rashi on Numbers 11:33:1

טרם יכרת Translate this as the Targum does: עד דלא פסק whilst it (the flesh, the supply of flesh) had not yet ceased. Another explanation is: one had not yet time to bite it through with his teeth before his soul departed (Sifrei Bamidbar 98).

The Crisis of Leadership and Moshe's Leadership and the Transition of Generations

by Rav Mosheh Lichtenstein

Translated by David Silverberg

The story of Benei Yisrael's journey through the wilderness after the Exodus is laden with complaints and quarreling over the lack of rations in the wilderness and the hardships of travel. The uncertainty of daily sustenance brings the nation to constant quarrels with Moshe. The nation argues with Moshe and challenges God, in a continuous cycle of complaints, as documented in the second half of Parashat Beshalach (Shemot 15:22-17:7)...

Suddenly, when we come to Parashat Beha'alotekha, when the nation embarks from Mount Choreb, the complaints and protests surface once again...

Careful consideration of the text reveals a fundamental difference between the situation in Sefer Shemot and that which transpires in Sefer Bemidbar. There is a basic difference in God's reactions to the nation's complaints in the two books. In Sefer Shemot, He does not respond harshly, and we may even describe His attitude as forgiving. In the Book of Numbers, by contrast, this is clearly not the case. Already after the first complaint, God unleashes punishment instantaneously...

Yet, in Sefer Shemot, God is never described as reacting angrily to the people's grumbling, nor does He smite them in response. Even in Massa U-meriva, so named because "the Israelites quarreled and because they tested God, saying, 'Is the Lord present among us, or not?'" (Shemot 17:7), the Almighty does not punish. He rather instructs Moshe to provide the people with water, without any rebuke or condemnation.

D. Survival and Comfort

This difference between the two books with respect to God's response to the nation's complaints evolves from the fundamentally different roots of the complaints themselves. In Sefer Shemot, we speak of people troubled by a legitimate dilemma requiring resolution. True, the nation falls short of the proper level of trust in the Almighty who leads them into the wilderness, but this does not reflect any significant spiritual weakness on their part. Their sustenance in the arid desert is not self-evident, and even after learning of God's plan to provide them with a daily ration, a human being cannot easily rely on supernatural means for his basic needs. Thus, Benei Yisrael's concerns and appeals to Moshe arose out of genuine concern for their fate and that of their children.

Not so in Sefer Bemidbar. Here Benei Yisrael no longer fear survival in the wilderness, and their complaints do not evolve from their concern for their basic needs... They complain now not about food, but about the menu. They cannot satiate their desire for food and have no possibility of fulfilling their culinary dreams. We deal here not with the guarantee of physical sustenance, but with the pursuit of fantasy. The Torah identifies DESIRE as the motive behind their protest, "The riffraff in their midst felt a gluttonous craving" (Bemidbar 11:4). Their complaint makes this clear: "We remember the fish that we used to eat free in Egypt, the cucumbers, the melons, the leeks, the onions and the garlic" (ibid., 5)...

The manna can therefore no longer provide their needs as it did in the past. So long as the nation worried about its very survival, the manna's descent was a perfect solution. The moment they begin focusing on enjoyment, rather than sustenance, they can no longer appreciate or feel content with the manna.

Whereas God can accept with understanding the nation's concerns in Sefer Shemot, He does not react with the same sympathy to their pursuit of luxury in Sefer Bemidbar. God responds to the complaints of Sefer Bemidbar with fury and punishment.

Nehama Leibowitz Studies in Bamidbar

[W]e have very often in Scriptures similar accounts in which a person or group of persons experience on different occasions parallel happenings. They are to teach a specific lesson regarding their reactions. The character of the person is revealed in his success or failure, showing us the way the person or group stands up to a series of challenges. The real test of strength or weakness is in the outcome of the final challenge or trial.

***************************************************************************************

שמות י״ז

וַ֠יִּסְע֠וּ כׇּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם׃ וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־יְהֹוָֽה׃ וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא׃ וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֣ה לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי׃ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ׃ הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם ׀ עַֽל־הַצּוּר֮ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ יְהֹוָ֛ה בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן׃ {פ}

Exodus 17

From the wilderness of Sin the whole Israelite community continued by stages as יהוה would command. They encamped at Rephidim, and there was no water for the people to drink. The people quarreled with Moses. “Give us water to drink,” they said; and Moses replied to them, “Why do you quarrel with me? Why do you try יהוה ?” But the people thirsted there for water; and the people grumbled against Moses and said, “Why did you bring us up from Egypt, to kill us and our children and livestock with thirst?” Moses cried out to יהוה, saying, “What shall I do with this people? Before long they will be stoning me!” Then יהוה said to Moses, “Pass before the people; take with you some of the elders of Israel, and take along the rod with which you struck the Nile, and set out. I will be standing there before you on the rock at Horeb. Strike the rock and water will issue from it, and the people will drink.” And Moses did so in the sight of the elders of Israel. The place was named Massah and Meribah, because the Israelites quarreled and because they tried יהוה, saying, “Is יהוה present among us or not?” Amalek came and fought with Israel at Rephidim. Moses said to Joshua, “Pick some troops for us, and go out and do battle with Amalek. Tomorrow I will station myself on the top of the hill, with the rod of God in my hand.” Joshua did as Moses told him and fought with Amalek, while Moses, Aaron, and Hur went up to the top of the hill. Then, whenever Moses held up his hand, Israel prevailed; but whenever he let down his hand, Amalek prevailed. But Moses’ hands grew heavy; so they took a stone and put it under him and he sat on it, while Aaron and Hur, one on each side, supported his hands; thus his hands remained steady until the sun set. And Joshua overwhelmed the people of Amalek with the sword. Then יהוה said to Moses, “Inscribe this in a document as a reminder, and read it aloud to Joshua: I will utterly blot out the memory of Amalek from under heaven!” And Moses built an altar and named it Adonai-nissi. He said, “It means, ‘Hand upon the throne of יהוה !’ יהוה will be at war with Amalek throughout the ages.”

במדבר כ׳

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כׇּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מׇת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃ וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃ וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃ וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃ וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃ וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ {פ}
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃ וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃ וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃ וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃ {ס} וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃ הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃ {ס}

Numbers 20

The Israelites arrived in a body at the wilderness of Zin on the first new moon, and the people stayed at Kadesh. Miriam died there and was buried there. The community was without water, and they joined against Moses and Aaron. The people quarreled with Moses, saying, “If only we had perished when our brothers perished at the instance of יהוה ! Why have you brought יהוה’s congregation into this wilderness for us and our beasts to die there? Why did you make us leave Egypt to bring us to this wretched place, a place with no grain or figs or vines or pomegranates? There is not even water to drink!” Moses and Aaron came away from the congregation to the entrance of the Tent of Meeting, and fell on their faces. The Presence of יהוה appeared to them, and יהוה spoke to Moses, saying, “You and your brother Aaron take the rod and assemble the community, and before their very eyes order the rock to yield its water. Thus you shall produce water for them from the rock and provide drink for the congregation and their beasts.” Moses took the rod from before יהוה, as he had been commanded. Moses and Aaron assembled the congregation in front of the rock; and he said to them, “Listen, you rebels, shall we get water for you out of this rock?” And Moses raised his hand and struck the rock twice with his rod. Out came copious water, and the community and their beasts drank. But יהוה said to Moses and Aaron, “Because you did not trust Me enough to affirm My sanctity in the sight of the Israelite people, therefore you shall not lead this congregation into the land that I have given them.” Those are the Waters of Meribah —meaning that the Israelites quarrelled with יהוה —whose sanctity was affirmed through them. From Kadesh, Moses sent messengers to the king of Edom: “Thus says your brother Israel: You know all the hardships that have befallen us; that our ancestors went down to Egypt, that we dwelt in Egypt a long time, and that the Egyptians dealt harshly with us and our ancestors. We cried to יהוה who heard our plea, sending a messenger who freed us from Egypt. Now we are in Kadesh, the town on the border of your territory. Allow us, then, to cross your country. We will not pass through fields or vineyards, and we will not drink water from wells. We will follow the king’s highway, turning off neither to the right nor to the left until we have crossed your territory.” But Edom answered him, “You shall not pass through us, else we will go out against you with the sword.” “We will keep to the beaten track,” the Israelites said to them, “and if we or our cattle drink your water, we will pay for it. We ask only for passage on foot—it is but a small matter.” But they replied, “You shall not pass through!” And Edom went out against them in heavy force, strongly armed. So Edom would not let Israel cross their territory, and Israel turned away from them. Setting out from Kadesh, the Israelites arrived in a body at Mount Hor. At Mount Hor, on the boundary of the land of Edom, יהוה said to Moses and Aaron, “Let Aaron be gathered to his kin: he is not to enter the land that I have assigned to the Israelite people, because you disobeyed My command about the Waters of Meribah. Take Aaron and his son Eleazar and bring them up on Mount Hor. Strip Aaron of his vestments and put them on his son Eleazar. There Aaron shall be gathered unto the dead.” Moses did as יהוה had commanded. They ascended Mount Hor in the sight of the whole community. Moses stripped Aaron of his vestments and put them on his son Eleazar, and Aaron died there on the summit of the mountain. When Moses and Eleazar came down from the mountain, the whole community knew that Aaron had breathed his last. All the house of Israel bewailed Aaron thirty days.

אברבנאל על תורה, במדבר כ׳:א׳:א׳-כ״ב

ויבואו בני ישראל מדבר צין וגו' עד וישלח משה מלאכים מקדש. וראוי להעיר ולשאול בפסוקים אלו וענינם שאלות:

השאלה הא' למה נגזר על משה ועל אהרן שלא יבואו אל הארץ כי בין שיהיה חטאם שהכו את הסלע או במה שגדפו את ישראל לאמר שמעו נא המורים או על שאר הדברי' כפי הדעות בחטאם אין ראוי שעונש כזה יענשו שני שרי צבאות ישראל אלא לסבה גדולה ולא לענין קל כמו שהיה ענין מי מריבה כפי כל אחד מהדעת שנאמרו בו. וגדול מזה היה שבירת הלוחות ומאמר הצאן ובקר ישחט להם כמו שארז"ל:

השאלה הב' הנה ממדותיו של הקב"ה לתת עונש מדה כנגד מדה כפי החטא ומתיחס אליו וכמ"ש (תהלים ס"ג י"ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בהיות העונש מתיחס לחטא יכירו וידעו בני אדם שהוא בהשגחה ומשפט אלהי. והוא בענין מי מריבה אין העונש הניתן אל משה ואהרן מתיחס כי מה היחס שיש אל הכאת הסלע או דבורו עם ההעברה אל הארץ או לדבריו וכעסו והפרד דבקותו עם שלא יבא שמה...

השאלה הד' במה שנאמר במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה ואמר וה' התאנף בי על דבריכם כאלו היה עונש משה על ענין המרגלים ואינו כן כי הוא בחטאו מת בענין מי מריבה...

והנה משה הוכיח את העם המריבים עמו ואמר אליהם שמעו נא המורים דברי איך תיחסו היציאה ממצרים והביאה אל המדבר הזה לי ולאהרן הלא נתפרסם אליכם כי מאת ה' היתה זאת ולא ממנו מה תריבון עמנו על המים הביטו וראו האם אפשר לנו שאנחנו בכוחנו נוציא מהסלע הזה לכם מים זה באמת ידוע הוא שהוא מכת הנמנעו' בחקנו. ואחרי שאמר זה הכה את הסלע במטהו לא פעם אחת בלבד כי אם פעמים ויצאו מים להורות להם שיד ה' עשתה זאת לא כחם וגבורתם של משה ואהרן. והנה נחשב זה לעון אל משה ואהרן. ונענשו עליו שניהם.

ואמנם במה היה העון הזה ומה פשעם ומה חטאתם שכל כך נענשו עליו ראוי לבארו בכאן: והנני מודיעך הדעות אשר ראיתי בדרוש הזה עד היום מחכמי המפרשים והמחברים ומה שיקשה לדעת דעת מהם: ואומר שהדעת הא' הוא ממדרש אגדה והביאו רש"י בפירושו שהיה מפני שהשם צוה אותם ודברתם אל הסלע ולא אמר והכיתם והם הכוהו ולא דברו שאם דברו לו היה הקב"ה מתקדש לעיני העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע מקים דברו של הקב"ה ק"ו אנחנו. והנה הרמב"ן הקשה כנגד הדעת הזה ואמר כי מאחר שאמר לו יתב' קח את המטה יש במשמעו שיכה בו שאם היה רצונו יתברך שידבר בלבד מה ענין המטה בידו, ועוד שאין הנס גדול בדבור מן ההכאה כי שניהם שוים בהמנעות אצל הסלע, ועוד שאיך יאמר על זה מעלתם בי:

והדעת הב' הוא לחז"ל גם כן שאמרו שהיה החטא כשהקלו בכבודם של ישר' ואמרו להם שמעו נא המורים ולמדו מכאן שהמזלזל בכבוד הצבור כאלו מחלל את השם וכבר הקשה על זה הדעת שמצינו שמרע"ה במשנה תורה אמר להם יותר מהזלזול הזה שאמר ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכ'. ואם חטא בזה איך שנה באולתו:

והדעת הג' הוא לרב הגדול המימוני שכתב שהיה חטאו של משה במה שכעס בחנם על ישראל והכעס בחק כסילים ינוח, והוא מדה מגונה כל שכן באדון הנביאים כי יחשבו הרואים שהיה האל יתברך כועס עליהם ולא היה הדבר כן כי הוא יתברך לא כעס עליהם בשאלם הדברים ההכרחיים כמים וכמן, וכבר הקשה הרמב"ן גם על הדעת הזה שהכתוב אומר מריתם פי לא האמנתם בי מורה שהיה עונש על מעוט אמונה לא על הכעס. ויותר היה ראוי שיחשב לו עון כאשר קצף משה על פקודי החיל בחנם כ"ש שהכתוב לא יעיד שכעס משה, ואמנם מאמר שמעו נא המורים תוכחה היתה על דרך ממרים הייתם עם ה' לא כעס וקצף:

והדעת הד' הביא הרמב"ן משמו של רבינו חננאל והוא נמשך אחריו שהיה החטא אמרם נוציא לכם מים והיה ראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים כמ"ש בתת ה' לכם בערב בשר לאכול. וגם הדעת הזה מבואר הנפילה הוא כי כבר פירשתי שאמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים הוא בתמיה וה"א המן הסלע הוא ה"א התימה כמו הרצחת וגם ירשת הנגלה נגליתי להגיד שלא היה אפשר להוציא המים משם בכחם כי אם בכח אלהי וע"ד הפלא והנה הרמב"ן עצמו מפרש הפסוק כן אחר זה:

והדעת הה' הוא שהיה החטא בשהכה במטהו פעמים כי אלו הכה פעם אחת לא היה בו חטא ויקשה על הדעת הזה כמו שכ' הראב"ע ענין אהרן שלא הכה אפילו פעם אחת כי משה היה המכה ועכ"ז נענש אהרן:

והדעת הו' אמרו אנשים שהיה חטא משה ואהרן שלא אמרו שירה על יציאת המי' מן הסלע וישראל אמרו שירה וע"כ נענשו משה ואהרן שלא יבואו אל הארץ בחברת ישראל. ואלה אמרו שאז ישיר ישראל ובאר חפרוה שרים היה על זה הסלע בפע' הזאת. אבל אין הדבר כן כי כמה מסעות מקדש אשר במדבר צין עד בארות שבו היה ענין המים והשירה וכמו שאפרש במקומו:

והדעת הז' הוא מאנשים אחרים שסברו כמו שכתב הראב"ע שישראל אמרו שיוציאו המים מסלע אחר וראיתם המן הסלע הזה נוציא לכם מים ומשה פחד מלהחליף דבר השם בסלע אשר אמר לו ובעבור שלא הוציא' מהסלע ששאלו ממנו ע"כ נענשו וז"ש לא האמנתם ולא קדשת'. וגם זה הפי' אינו נכון כי הכתוב אומר מרית' פי ואם עשו מה שצוה לא מרו את פי השם:

והדעת הח' הוא דעת הראב"ע עצמו וענינו שמשה בכעסו הפסוק הדבקות שהיה לו בשם אשר בו יעשה האותות והמופתים והדעת הזה קבץ משאר הדעות כי הוא אומר שמרע"ה מתוך הכעס כדברי הרמב"ם חטא כשלא דבר והכה כדעת הראשון ושלא יצאו מי' בהכאה הראשונה והוצרך להכות שנית כדברי הדעת הה' כי כן עשה הר"ן שחבר דעת משאר הדעות:

והדעת הט' הביא בעל ספר העקרים שהיה החטא לפי שהם מעצמם לא דברו אל הסלע שיתן מימיו כי בהיות הנביא בשם ה' גוזר על דברים הטבעיים שישתנו ויגזור אומר ויקם לו יתגדל ויתקדש שם האלהים וכמו שעשה אליהו באמרו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. וכן באמרו אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים וגומר ושזה היה חטאו של משה שלא מלאו לבו לקדש שם שמי' בפרהסיא. ומשם למד יהושע באמרו שמש בגבעון דום. והנה גם זה בלתי נכון כי הנה בצור בחורב שרבו העם עמו לא עשה משה דבר מזה והשם צוהו מה יעשה. וגם כאן בא אליו הדבור מה יעשה ואיך יחשב לו אם כן לעון:

והדעת הי' ראיתי בדברי אחד מחכמי הדור והוא שמשה לא חטא ואם נמצאו פסוקים מורים על חטאו כך נמצאו פסוקים מורים שלא היה בחטאו העונש שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. והשכל מורה שאיש שלם כמוהו לא יהיה חוטא חלילה... ואמנם עונש משה ומיתתו היה בעון דורו שלא היו ראויים להכנס לארץ על ידו ולכך אמר לכן לא תביאו את העם הזה אל הארץ ולא אמר לא תבואו כי היה העונש הזה לישראל לא למשה ולאהרן... שאלו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר הקב"ה מצוה קלה צויתיו ולא יכול לעמוד עליה. אמרו אם כן משה ואהרן שקיימו כל התורה למה גזרת עליהם מיתה אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע ע"כ. והוא מורה שמשה אדונינו לא חטא אבל היה שלם ותורתו שלימה. והדעת הזה גם כן אינו נכון כי הוא מכחיש את הפסוקים שבסדר הזה במיתת אהרן ושבסדר פנחס.

ובסוף סדר האזינו ביארה התורה שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ מפני מה שחטאו במי מריבת קדש ולא היה זה עונש לישראל אלא להם: הראיתיך בעיניך כל הדעות וכמה רחוקים מן האמת ולבך תשית לדעתי...

Abarbanel on Torah, Numbers 20:1:1-22

And Miriam died. This tells us something derogatory about the congregation, that instead of comforting Moshe and Aharon for their loss, they quarreled with them.

The Crisis of Leadership and Moshe's Leadership and the Transition of Generations

Rav Mosheh Lichtenstein, Translation: David Silverberg

Let us now return to the question why Moshe responds to the people's complaints with such despair. The answer lies in the unique nature of this sin that sets it apart from all its predecessors. The sin of Kivrot Ha-ta'ava, which at its very essence involved the pursuit of pleasure, not only evokes a harsh response from both the Almighty and Moshe, but also leads to Moshe's dissociation from the people. The Almighty cannot proceed with His plan when physical desire is what dictates the nation's agenda, and Moshe has no interest in devoting himself to defend and provide the needs of people who subjugate themselves to the consumption of meat and other delicacies. The consequence of "it was evil in Moshe's eyes" is his request to divest himself of the burden of leadership…

As discussed above, the incident of Mei Meriva demonstrated that Moshe could no longer serve as Benei Yisrael's leader due to the generation gap between them. Not the sin, but rather the rift seals the fate of Moshe and Aharon and denies them the privilege of leading the armies of Israel into the land. They belonged to the previous generation, the generation that was fated to die in the desert. A careful reading reveals that this point emerges from the verses themselves. Each of the three verses that attribute Moshe's denied entry into the land to the incident of Mei Meriva (Bemidbar 20:12, 27:14, Devarim 32:51) emphasizes Moshe and Aharon's lack of success in sanctifying God's Name at Mei Meriva...

[O]nce the chain of events at Mei Meriva determines that they are no longer successful as leaders, they cannot enter the land as leaders of the younger generation. Regarding this point, no distinction exists between Moshe and Aharon.

The anger expressed at Mei Meriva is not a one-time expression of frustration, but rather a consistent phenomenon that accompanies Moshe's relationship with the second generation. The anger and bitterness that bursts forth with the declaration, "Listen, you rebels!" do not result from a momentary, tragic loss of control, but are rather a symptom of the rift and lack of communication between Moshe and the people. It becomes clear that Moshe cannot lead the nation for much longer, and if he does lead he will be unable to sanctify God's Name as he did in the past, given the abyss that has grown between him and the generation that will enter the land. Consequently, Moshe cannot proceed into the land as leader, and must therefore die in the wilderness as did the other members of the generation to whom God's decree of death applied.

דברים ל״א:י״ד

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶ֘יךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִיהוֹשֻׁ֔עַ וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃

Deuteronomy 31:14

יהוה said to Moses: The time is drawing near for you to die. Call Joshua and present yourselves in the Tent of Meeting, that I may instruct him. Moses and Joshua went and presented themselves in the Tent of Meeting.

דברים רבה ט׳:א׳-ט׳

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ... (דברים לא, יד): קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ (שיר השירים ח, ו): כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לָמוּת, הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַיְסוֹ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה הִנְהַגְתָּ אֶת בָּנַי, אַף לֶעָתִיד לָבוֹא עַל יָדֶיךָ אֲנִי מַנְהִיג אוֹתָן, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, יא): וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם משֶׁה עַמּוֹ.

Devarim Rabbah 9:1-9

...The Rabbis say: God finds it hard to decree death upon the righteous. Whence this? For it is said, "Grievous in the sight of the Lord is the death of His saints (Psalms 116:15). And this is the proof. God should have spoken to Moses thus: "Behold you are about to die." God, however, did not speak in this way, but spared him and attached death to the days. Whence this? From what we read about the matter, "Behold, your days approach, to die." The Almighty said: Do for him what he does for you. Moshe immediately arose and went to Yehoshua's home. Yehoshua was frightened and said, "Moshe, my rabbi, come next to me." They left to go, and Moshe walked on Yehoshua's left. They entered the Tent of Meeting, and the pillar of cloud descended and stood in between them. When the pillar of cloud left, Moshe went to Yehoshua and said: What did God say to you? Yehoshua said to him: When He would speak with you, did I know what He said to you? At that moment Moshe cried and said: One hundred deaths are preferable to a single feeling of envy!… Once he accepted death, the Almighty began comforting him. He said to him: I swear, in this world you led My children, so in the future, too, I will lead them through you.

דברים א׳:א׳-מ׳

בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר׃ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה׃ פְּנ֣וּ ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל־כׇּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠הֹוָ֠ה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם׃ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃ אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טׇרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם׃ הָב֣וּ לָ֠כֶ֠ם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃ וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת׃ וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם... וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן׃ וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט׃ וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ... וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאׇהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת יְהֹוָה֙ אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ... וַיִּשְׁמַ֥ע יְהֹוָ֖ה אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר׃ אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם׃ זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה׃ גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף יְהֹוָ֔ה בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם׃ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ הָעֹמֵ֣ד לְפָנֶ֔יךָ ה֖וּא יָ֣בֹא שָׁ֑מָּה אֹת֣וֹ חַזֵּ֔ק כִּי־ה֖וּא יַנְחִלֶ֥נָּה אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

Deuteronomy 1:1-40

These are the words that Moses addressed to all Israel on the other side of the Jordan.—Through the wilderness, in the Arabah near Suph, between Paran and Tophel, Laban, Hazeroth, and Di-zahab, it is eleven days from Horeb to Kadesh-barnea by the Mount Seir route. — It was in the fortieth year, on the first day of the eleventh month, that Moses addressed the Israelites in accordance with the instructions that יהוה had given him for them, after he had defeated Sihon king of the Amorites, who dwelt in Heshbon, and King Og of Bashan, who dwelt at Ashtaroth [and] Edrei. On the other side of the Jordan, in the land of Moab, Moses undertook to expound this Teaching. He said: Our God יהוה spoke to us at Horeb, saying: You have stayed long enough at this mountain. Start out and make your way to the hill country of the Amorites and to all their neighbors in the Arabah, the hill country, the Shephelah, the Negeb, the seacoast, the land of the Canaanites, and the Lebanon, as far as the Great River, the river Euphrates. See, I place the land at your disposal. Go, take possession of the land that יהוה swore to your fathers Abraham, Isaac, and Jacob, to assign to them and to their heirs after them. Thereupon I said to you, “I cannot bear the burden of you by myself. Your God יהוה has multiplied you until you are today as numerous as the stars in the sky.— May יהוה, the God of your ancestors, increase your numbers a thousandfold, and bless you as promised.— How can I bear unaided the trouble of you, and the burden, and the bickering! Pick from each of your tribes candidates who are wise, discerning, and experienced, and I will appoint them as your heads.” You answered me and said, “What you propose to do is good.” So I took your tribal leaders, wise and experienced men, and appointed them heads over you: chiefs of thousands, chiefs of hundreds, chiefs of fifties, and chiefs of tens, and officials for your tribes. I charged your magistrates at that time as follows, “Hear out your fellow Israelites, and decide justly between one party and the other—be it a fellow Israelite or a stranger. You shall not be partial in judgment: hear out low and high alike. Fear neither party, for judgment is God’s. And any matter that is too difficult for you, you shall bring to me and I will hear it.” Thus I instructed you, at that time, about the various things that you should do. We set out from Horeb and traveled the great and terrible wilderness that you saw, along the road to the hill country of the Amorites, as our God יהוה had commanded us. When we reached Kadesh-barnea, I said to you, “You have come to the hill country of the Amorites which our God יהוה is giving to us. See, your God יהוה has placed the land at your disposal. Go up, take possession, as יהוה, the God of your fathers, promised you. Fear not and be not dismayed.” Then all of you came to me and said, “Let us send agents ahead to reconnoiter the land for us and bring back word on the route we shall follow and the cities we shall come to.” I approved of the plan, and so I selected from among you twelve participants, one representative from each tribe. They made for the hill country, came to the wadi Eshcol, and spied it out. They took some of the fruit of the land with them and brought it down to us. And they gave us this report: “It is a good land that our God יהוה is giving to us.” Yet you refused to go up, and flouted the command of your God יהוה. You sulked in your tents and said, “It is out of hatred for us that יהוה brought us out of the land of Egypt, to hand us over to the Amorites to wipe us out. What kind of place are we going to? Our brothers have taken the heart out of us, saying, ‘We saw there a people stronger and taller than we, large cities with walls sky-high, and even Anakites.’” I said to you, “Have no dread or fear of them. None other than your God יהוה, who goes before you, will fight for you, just as [God] did for you in Egypt before your very eyes, and in the wilderness, where you saw how your God יהוה carried you, as a householder carries his son, all the way that you traveled until you came to this place. Yet for all that, you have no faith in your God יהוה, who goes before you on your journeys—to scout the place where you are to encamp—in fire by night and in cloud by day, in order to guide you on the route you are to follow.” יהוה heard your loud complaint and, becoming angry, vowed: Not one of those involved, this evil generation, shall see the good land that I swore to give to your fathers— none except Caleb son of Jephunneh; he shall see it, and to him and his descendants will I give the land on which he set foot, because he remained loyal to יהוה.— Because of you יהוה was incensed with me too, saying: You shall not enter it either. Joshua son of Nun, who attends you, he shall enter it. Imbue him with strength, for he shall allot it to Israel.— Moreover, your little ones who you said would be carried off, your children who do not yet know good from bad, they shall enter it; to them will I give it and they shall possess it. As for you, turn about and march into the wilderness by the way of the Sea of Reeds.

רש"י על במדבר י״א:כ״ח:א׳

כלאם... דָּ"אַ, תְּנֵם אֶל בֵּית הַכֶּלֶא, לְפִי שֶׁהָיוּ מִתְנַבְּאִים מֹשֶׁה מֵת וִיהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ (עי' ספרי):

Rashi on Numbers 11:28:1

כלאם — (This is taken as the equivalent of כַּלֵּם, “destroy them”, “make an end of them”; cf. Rashi on Exodus 17:9) — He meant: cast upon them the responsibility for public affairs and they will of themselves soon come to an end (through the worry and anxiety this entails). — Another explanation is: that the word means put them into prison (כלא). He said this because they were prophesying, “Moses will die and Joshua will bring Israel into the Land” (cf. Sifrei Bamidbar 96; Sanhedrin 17a).

שמות רבה ב׳:ב׳

בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ע): וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן... אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ, יָבֹא וְיִרְעֶה בְּעַמִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, עא): מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְאַף משֶׁה לֹא בְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בַּצֹּאן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה, הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה.

Shemot Rabbah 2:2

... Our teachers have said: Once, while Moses our Teacher was tending [his father-in-law] Yitro’s sheep, one of the sheep ran away. Moses ran after it until it reached a small, shaded place. There, the lamb came across a pool and began to drink. As Moses approached the lamb, he said, “I did not know you ran away because you were thirsty. You are so exhausted!” He then put the lamb on his shoulders and carried him back. The Holy One said, “Since you tend the sheep of human beings with such overwhelming love - by your life, I swear you shall be the shepherd of My sheep, Israel.”

שמות ב׳:א׳-י׳

וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥הֿ בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ׃ וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃ וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃ וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃ וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃ וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃

Exodus 2:1-10

A certain member of the house of Levi went and took [into his household as his wife] a woman of Levi. The woman conceived and bore a son; and when she saw how beautiful he was, she hid him for three months. When she could hide him no longer, she got a wicker basket for him and caulked it with bitumen and pitch. She put the child into it and placed it among the reeds by the bank of the Nile. And his sister stationed herself at a distance, to learn what would befall him. The daughter of Pharaoh came down to bathe in the Nile, while her maidens walked along the Nile. She spied the basket among the reeds and sent her slave girl to fetch it. When she opened it, she saw that it was a child, a boy crying. She took pity on it and said, “This must be a Hebrew child.” Then his sister said to Pharaoh’s daughter, “Shall I go and get you a Hebrew nurse to suckle the child for you?” And Pharaoh’s daughter answered, “Yes.” So the girl went and called the child’s mother. And Pharaoh’s daughter said to her, “Take this child and nurse it for me, and I will pay your wages.” So the woman took the child and nursed it. When the child grew up, she brought him to Pharaoh’s daughter, who made him her son. She named him Moses, explaining, “I drew him out of the water.”

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור