רא"ש מסכת כתובות א:י"ב
מאי מברכין. אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין ברוך מקדש ישראל וכו' ונהגו האידנא מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין. יש מקשין על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה ועוד היכן מצינו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו הקב"ה והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט ועוד מה ענין להזכיר עריות בכאן. ועוד מה לנו להזכיר חופה בכאן כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין ובלא חופה.
ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחוייב לקדש אשה וכן הנושא זקנה איילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכה במצוה זו.
אגרת הקודש - רמב"ן
והוא יתברך שהוא אדוננו ואנחנו עבדיו הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים כאשר הוא קדוש. ופי' רבותינו ז"ל (ספרי שם, סוטה יד א) בפסוק (דברים כח) והלכת בדרכיו מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש מה הוא חנון אף אתה היה חנון. וא"כ נמצאו כל ישראל הנהגותיהם מיוחסת על יחוד השם הגדול יתברך, לפיכך מתדמין אליו בכל מעשיהן והוא יתברך אמר (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יקוק. ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם יתברך, נמצא שכל זמן שאנו עושין הטוב והישר, שאנו מקדשין שמו הגדול כאמרו (דברים ד) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, לפי שאנו מתדמים לבוראנו יתברך. וכל זמן שלא נתנהג כשורה ונעשה מעשים מקולקלים, אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמים לו והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במסכת יומא (פו א) בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה עליו הכתוב אומר (ישעיה מט) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה מה בני אדם אומרים עליו ראיתם פלוני כמה מקולקלין דרכיו ומעשיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) עם יקוק אלה ומארצו יצאו ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה שאמרנו כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו הנה קדושת השם וחלולו תלוי במעשינו. ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות החומר של אדם וטבעו סבת היותו רע או טוב מצד תכונת המזג כפי הטפה שנתהווה ממנה, ונמצא חיבורו סבת קדושת השם או חלולו כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו ואמר כי נצטרך לקדש עצמנו בשעת תשמיש כאשר באה הקבלה בפסוק (ויקרא טו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם, ומפני שזו היא סבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים או רשעים מחללים שם שמים.
ואומר: מן הידוע כי צריך אדם לאוהבים כל ימיו – כבר באר זה אריסטו במאמר התשיעי מספר המידות אם בעת בריאותו והצלחתו – יהנה בחברתם, ובעת צרתו – יצטרך אליהם, ובזקנתו וחולשת גופו יעזר בהם. וזאת האהבה נמצאת בבנים יותר ויותר גדולה, וכן בקרובים. ולא תשלם האהבה והאחוה והעזר בקרובים רק ביחסים – עד שהמשפחה האחת כשיקבצה אבי אב אחד ואפילו אבי אב רחוק, יהיה ביניהם בעבורו אהבה ועזר קצתם לקצתם וחמלת קצתם על קצתם, אשר היא אחת מכוונות התורה הגדולות.
It is well known that man requires friends all his lifetime. Aristotle explains this in the ninth book of his Nikomachean Ethics. When man is in good health and prosperous, he enjoys the company of his friends; in time of trouble he is in need of them; in old age, when his body is weak, he is assisted by them. This love is more frequent and more intense between parents and children, and among [other] relations. Perfect love, brotherhood, and mutual assistance is only found among those near to each other by relationship. The members of a family united by common descent from the same grandfather, or even from some more distant ancestor, have towards each other a certain feeling of love, help each other, and sympathize with each other. To effect this is one of the chief purposes of the Law.
כָּל הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי שָׁלִיחַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין אוֹ הוּא אוֹ שְׁלוּחוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין עַל כָּל הַמִּצְוֹת וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ וְאִם קִדֵּשׁ וְלֹא בֵּרֵךְ לֹא יְבָרֵךְ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין שֶׁזּוֹ בְּרָכָה לְבַטָּלָה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה כְּבָר נַעֲשָׂה:
Whenever a man consecrates a woman, whether by himself or via an agent, either he or his agent should recite a blessing before the consecration, as one recites a blessing before performing any of the mitzvot. [After reciting the blessing,] he should consecrate [the woman].
If he consecrates a woman without reciting a blessing, he should not recite the blessing afterwards. It would be a blessing in vain, for the activity has already been performed.
If he consecrates a woman without reciting a blessing, he should not recite the blessing afterwards. It would be a blessing in vain, for the activity has already been performed.
טור אבן העזר א:א
יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריותיו, שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו, ועל כן עשה לו עזר כנגדו. ועוד, כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות, וזה אי אפשר בלא העזר, ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו.
לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, דכתיב: "שופך דם האדם", וסמיך ליה: "ואתם פרו ורבו".
וכאילו ממעט הדמות, דכתיב: "כי בצלם אלקים עשה את האדם ואתם פרו ורבו".
וגורם לשכינה שתסתלק מישראל.
וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא דירה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום.
ואמר רבי אלעזר: כל מי שאין לו אשה אינו אדם.
לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, דכתיב: "שופך דם האדם", וסמיך ליה: "ואתם פרו ורבו".
וכאילו ממעט הדמות, דכתיב: "כי בצלם אלקים עשה את האדם ואתם פרו ורבו".
וגורם לשכינה שתסתלק מישראל.
וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא דירה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום.
ואמר רבי אלעזר: כל מי שאין לו אשה אינו אדם.
רבנו בחיי ויקרא י"ח:ו
והנני מבאר לך טעם איסור העריות... הקרובים שהם קרובים יותר מדאי אסורין לבא זה בזה לפי שהיו נפרדים כבר. ועל זה נכתבה פרשה זו של עריות שהתורה תאסור הקרובים שהיו נפרדים כבר קודם הקורבה ההיא, לפי שאי אפשר לנפרדים שיהיו אות וסימן ליחוד כיון שהיה פרוד ביניהם כבר. וכלל הדבר הותרו הרחוקים לבא זה בזה כדי להראות סימני היחוד, ונאסרו הקרובים יותר מדאי לבא זה בזה לפי שהיה ביניהם פרוד, ואין בתולדות אלו סימני היחוד כיון שלא נבראו בריאה אחת כענין באדם וחוה והבנים.
ושא עיניך וראה כי הענפים צריכים שיתאחדו עם השרש, וזה טעם היתר הרחוקים, וכן השרש שיתפרדו הענפים ממנו כי לא תתפרסם מעלתו כי אם ע"י הענפים, וזה טעם הקרובים, וזה טעם הפרשה באיסור העריות שכל הבא עליהן כאלו מקצץ ביחוד, ועל כן נזכר יקוק המיוחד בתחלת הפרשה של עריות, הוא שאמר אני יקוק והבן זה.
(א) מצוה שישמח החתן עם אשתו שנה אחת - שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנשואין, ועל זה נאמר (דברים כד ה) נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח.
(ב) משרשי המצוה. כי האל ברוך הוא עלה במחשבה לפניו לבראת העולם, וחפצו שיתישב בבריות טובות הנולדות מזכר ונקבה, שיזדוגו בהכשר, כי הזנות תועבה היא לפניו, על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו, שנשב עם האשה המיחדת לנו להקים זרע שנה שלמה, מעת שנשא אותה, כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבוא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת וכל עניניה דרך זרות, כי כל טבע ברב יבקש ויאהב מה שרגיל בו, ומתוך כך ירחיק האדם דרכו מאשה זרה, ויפנה אל האשה הראויה לו מחשבתו, ויכשרו הולדים שתלד לו, ויהיה העולם מעלה חן לפני בוראו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מד, א), שאחד הנושא את הבתולה, או את האלמנה, או את היבמה חייב בזה, שכלן ראויין לכך לפי הטעם הנזכר, אבל לא המחזיר גרושתו.
(ג) מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה שם רמב''ם מלכים פ''ז הי''א), שכל השנה כולה אינו יוצא למלחמה ואף לא מספק מים ומזון לאחיו שהם במלחמה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבר עליו שום דבר, שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, כלומר לא לצרכי המלחמה, ולא לצרכי העיר. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שמיני מסוטה.
(ד) ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, לענין שאין בני העיר מכריחין אותו למלחמה, כי אז היינו נלחמים לפעמים. ולענין שראוי לכל אדם לשמחה ולישב עמה שנה אחת, נוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ופרש ממנה תוך שנה לעמד זולתה ימים רבים ואפילו במחילתה בטל עשה זה, ומכל מקום הרוצה לצאת לדבר מצוה או לשמח עם רעיו על דעת שישוב לימים מועטים בשמחה, מן הדומה שאין בזה בטול המצוה, ויש אומרים שבמחילתה מתר (עי, שו''ע אבהע''ז סי' סד ס''א ובבית שמואל וחלקת מחוקק שם).
(1)The commandment that a groom rejoice with his wife for one year: That we have been commanded that a groom rejoice with his his wife for one year - meaning to say that he not travel outside of the city to go out to war, nor for other matters, [such that] he would dwell without her for many days; but rather he should dwell with her for a whole year from the day of the marriage. And about this is it stated (Deuteronomy 24:5), "he shall be exempt one year for the sake of his household, to give happiness to the woman he has married."
(2) It is from the roots of the commandment that God, may He be blessed, had it come up in thought in front of Him to create the world; and His desire was that it be inhabited with good creatures born from male and female that mate properly - as licentiousness is an abomination in front of Him. Therefore, He decreed upon us - the nation that He chose to be called for His name - that we should dwell with the woman that is designated for us to raise seed, for a whole year from the time that he marries her. [This is] so that [his] nature becomes used to her and to have [his] desire cling to her and to bring her form and all of her acts into the [heart] - to the point that all the acts of another woman be foreign to his nature; as every nature generally seeks and loves that to which it is accustomed. And from this, a man will distance his path from an [other] woman, and he will turn his thought to the woman that is fitting for him; and the offspring that she will bare him will be proper, and the world will bring up grace in front of its Creator. And that is [the understanding of] what they, may their memory be blessed, said (Sotah 44a) that it is the same whether one marries a virgin, or a widow or a levirate (yivamah) - he is obligated in this; as all of them are fitting for this according to the explanation mentioned [above], but not one who brings back the woman he has divorced.
(3) From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Sotah 44a, see Mishneh Torah, Kings and Wars 7:11), that the whole year, he does not go out to war and he also does not supply water and food to his brothers who are at war, and he does not place barriers for the city and he shall have no purpose assigned to him; as it states, "he shall not go out with the army nor have any purpose assigned to him" - meaning to say, not the needs of the war and not the needs of the city. And the rest of its details are elucidated in the eighth chapter of Sotah.
(4) And this commandment, regarding that the people of the city not force him to go to war, is practiced at the time of the [Temple], as then we would sometimes go out to war. And regarding that which it is fitting for every man to gladden her and to dwell with her for a year, it is practiced in every place and at all times. And one who transgresses it and separates from her within the year to stay without her for many days - even with her dispensation - has violated this positive commandment. And nonetheless, it appears that [in the case of] one who wants to go away for the matter of a commandment or to gladden his friends - with the intention of returning joyfully after a few days - there is no violation of the commandment. And there are some that say it is permissible [to go away] with her dispensation (See Shulchan Arukh, Even HaEzer 64:1 and Beit Shmuel and Chelkat Mechokek there).
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כִּי הֲוָה פָּתַח רֵישׁ לָקִישׁ בְּסוֹטָה, אָמַר הָכִי: אֵין מְזַוְּוגִין לוֹ לְאָדָם אִשָּׁה אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְקָשִׁין לְזַוְּוגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת״.
Rav Shmuel bar Rav Yitzḥak says: When Reish Lakish would introduce his discussion of the Torah passage of sota he would say this: Heaven matches a woman to a man only according to his actions, as it is stated: “For the rod of wickedness shall not rest upon the lot of the righteous” (Psalms 125:3), indicating that if one has a wicked wife it is due to his own evil conduct. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And it is as difficult to match a couple together as was the splitting of the Red Sea, as it is stated in a verse that speaks of the exodus from Egypt: “God makes the solitary individuals dwell in a house; He brings out prisoners into prosperity [bakosharot]” (Psalms 68:7). God takes single individuals and causes them to dwell in a house by properly matching a man to a woman. This is similar to the exodus from Egypt, which culminated in the splitting of the Red Sea, where He released prisoners into prosperity.
תניא היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה
It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: For what reason does the Torah say that a menstruating woman is prohibited from engaging in intercourse with her husband for seven days? It is because if a woman were permitted to engage in intercourse with her husband all the time, her husband would be too accustomed to her, and would eventually be repulsed by her. Therefore, the Torah says that a menstruating woman shall be ritually impure for seven days, during which she is prohibited from engaging in intercourse with her husband, so that when she becomes pure again she will be dear to her husband as at the time when she entered the wedding canopy with him.
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃
(23) The king said, “One says, ‘This is my son, the live one, and the dead one is yours’; and the other says, ‘No, the dead boy is yours, mine is the live one.’
אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים, מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבּוֹעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן.
Rabbi Abba said that Shmuel said: For three years Beit Shammai and Beit Hillel disagreed. These said: The halakha is in accordance with our opinion, and these said: The halakha is in accordance with our opinion. Ultimately, a Divine Voice emerged and proclaimed: Both these and those are the words of the living God. However, the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.The Gemara asks: Since both these and those are the words of the living God, why were Beit Hillel privileged to have the halakha established in accordance with their opinion? The reason is that they were agreeable and forbearing, showing restraint when affronted, and when they taught the halakha they would teach both their own statements and the statements of Beit Shammai. Moreover, when they formulated their teachings and cited a dispute, they prioritized the statements of Beit Shammai to their own statements, in deference to Beit Shammai.
תָּנוּ רַבָּנַן: חַיָּיב אָדָם לְשַׂמֵּחַ בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ״. בַּמֶּה מְשַׂמְּחָם — בְּיַיִן.רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, וְנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶן. אֲנָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם — בְּיַיִן. וְנָשִׁים בְּמַאי? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל — בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — בְּבִגְדֵי פִּשְׁתָּן מְגוֹהָצִין.
The Sages taught: A man is obligated to gladden his children and the members of his household on a Festival, as it is stated: “And you shall rejoice on your Festival, you, and your son, and your daughter, and your manservant, and your maidservant, and the Levite, and the stranger, and the fatherless, and the widow that are within your gates” (Deuteronomy 16:14). With what should one make them rejoice? With wine.Rabbi Yehuda says: One should enable each member of his household to rejoice with an item that pleases them, men with what is fit for them and women with what is fit for them. Rabbi Yehuda elaborates: Men with what is fit for them, i.e., with wine. And as for the women, with what should one cause them to rejoice? Rav Yosef teaches: One should delight them with new clothes, in Babylonia with colored clothes and in Eretz Yisrael with the pressed linen clothes that are manufactured there.
תָּנוּ רַבָּנַן: בַּעַל קֶרִי שֶׁנָּתְנוּ עָלָיו תִּשְׁעָה קַבִּין מַיִם — טָהוֹר. נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ לְחָשָׁהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי עֲקִיבָא לְחָשָׁהּ לְבֶן עַזַּאי, וּבֶן עַזַּאי יָצָא וּשְׁנָאָהּ לְתַלְמִידָיו בְּשׁוּק. פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא. חַד תָּנֵי: שְׁנָאָהּ, וְחַד תָּנֵי: לְחָשָׁהּ.מַאן דְּתָנֵי שְׁנָאָהּ, מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה וּמִשּׁוּם בִּטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וּמַאן דְּתָנֵי לְחָשָׁהּ — שֶׁלֹּא יְהוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים.
The Sages taught in a baraita: One who experienced a seminal emission who had nine kav of drawn water poured over him, that is sufficient to render him ritually pure and he need not immerse himself in a ritual bath. The Gemara relates: Naḥum of Gam Zo whispered this halakha to Rabbi Akiva, and Rabbi Akiva whispered it to his student ben Azzai, and ben Azzai went out and taught it to his students publicly in the marketplace. Two amora’im in Eretz Yisrael, Rabbi Yosei bar Avin and Rabbi Yosei bar Zevida, disagreed as to the correct version of the conclusion of the incident. One taught: Ben Azzai taught it to his students in the market. And the other taught: Ben Azzai also whispered it to his students.The Gemara explains the rationale behind the two versions of this incident. The Sage who taught that ben Azzai taught the law openly in the market held that the leniency was due to concern that the halakhot requiring ritual immersion would promote dereliction in the study of Torah. The ruling of Rabbi Yehuda ben Beteira eases the way for an individual who experienced a seminal emission to study Torah. This was also due to concern that the halakhot requiring ritual immersion would promote the suspension of procreation, as one might abstain from marital relations to avoid the immersion required thereafter. And the Sage, who taught that ben Azzai only whispered this halakha to his students, held that he did so in order that Torah scholars would not be with their wives like roosters. If the purification process was that simple, Torah scholars would engage in sexual activity constantly, which would distract them from their studies.
כִּי הָא דְּרַב רְחוּמִי הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרָבָא בְּמָחוֹזָא, הֲוָה רְגִיל דַּהֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ כֹּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי. יוֹמָא חַד מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא. הֲוָה מְסַכְּיָא דְּבֵיתְהוּ: הַשְׁתָּא אָתֵי, הַשְׁתָּא אָתֵי. לָא אֲתָא. חֲלַשׁ דַּעְתַּהּ, אַחִית דִּמְעֲתָא מֵעֵינַהּ. הֲוָה יָתֵיב בְּאִיגָּרָא, אִפְּחִית אִיגָּרָא מִתּוּתֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
This is as it is related about Rav Reḥumi, who would commonly study before Rava in Meḥoza: He was accustomed to come back to his home every year on the eve of Yom Kippur. One day he was particularly engrossed in the halakha he was studying, and so he remained in the study hall and did not go home. His wife was expecting him that day and continually said to herself: Now he is coming, now he is coming. But in the end, he did not come. She was distressed by this and a tear fell from her eye. At that exact moment, Rav Reḥumi was sitting on the roof. The roof collapsed under him and he died. This teaches how much one must be careful, as he was punished severely for causing anguish to his wife, even inadvertently.
רַב כָּהֲנָא עָל, גְּנָא תּוּתֵיהּ פּוּרְיֵיהּ דְּרַב. שַׁמְעֵיהּ דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו. אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי פּוּמֵּיהּ דְּאַבָּא כִּדְלָא שָׂרֵיף תַּבְשִׁילָא. אֲמַר לֵיהּ: כָּהֲנָא, הָכָא אַתְּ? פּוּק, דְּלָאו אֹרַח אַרְעָא. אֲמַר לֵיהּ: תּוֹרָה הִיא, וְלִלְמוֹד אֲנִי צָרִיךְ.
On a similar note, the Gemara relates that Rav Kahana entered and lay beneath Rav’s bed. He heard Rav chatting and laughing with his wife, and seeing to his needs, i.e., having relations with her. Rav Kahana said to Rav: The mouth of Abba, Rav, is like one whom has never eaten a cooked dish, i.e., his behavior was lustful. Rav said to him: Kahana, you are here? Leave, as this is an undesirable mode of behavior. Rav Kahana said to him: It is Torah, and I must learn.
דשח ושחק – עם אשתו שיחה בטלה של ריצוי תשמיש:
ועשה צרכיו – ושימש מטתו:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה. פירש רש"י לפני תשמיש. נראה לי בס"ד טעם לזה דהאשה יש לה תענוג ושמחה מרובה בשיחה נאה של בעלה אשר שח עמה לפני תשמיש ולכן מצינו ברב ע"ה אף על פי שלא שח שיחת חולין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הרמב"ם הלכות דעות ב, ד) בכלל עשרה מיני חסידות שהיו אצל רב עם כל זה אתמר בגמרא (ברכות סב.) דרב כהנא גנא תותיה פורייה דרב ושמע דשח ושחק ושמש ואם לא יש לאשה שמחה ועונג בשיחה לפני תשמיש לא היה שח רב שיחת חולין אך כיון דיש שמחה לאשה בכך על כן נעשית שיחה חולין זו בכלל מצוה ומאחר דהאשה יהיה לה תענוג ושמחה בשיחה קודם תשמיש מוכרח שיהיה לה התעוררות תאוה יותר וממילא היא מזרעת תחלה ואמרו רבותינו ז"ל (נדה לא.) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ולזה אמר יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ בִּדְבַר מִצְוָה דהיינו קודם תשמיש דעל ידי כך יהיה לה התעוררות תאוה לתשמיש יותר ואז מזרעת תחלה ויולדת זכר.
אמרה להו ההיא מטרוניתא בניכם אינם שלכם אמרו לה שלהן גדול משלנו כל שכן איכא דאמרי הכי אמרו לה (שופטים ח, כא) כי כאיש גבורתו איכא דאמרי הכי אמרו לה אהבה דוחקת את הבשר
A certain Roman noblewoman [matronita] once said to them: Your children are not really your own, as due to your obesity it is impossible that you engaged in intercourse with your wives. They said to her: Theirs, i.e., our wives’ bellies, are larger than ours. She said to them: All the more so you could not have had intercourse. There are those who say that this is what they said to her: “For as the man is, so is his strength” (Judges 8:21), i.e., our sexual organs are proportionate to our bellies. There are those who say that this is what they said to her: Love compresses the flesh.
במקום שהוא המחשבה של אדם שם הוא כל האדם כי עיקר האדם אינו הגוף רק הנפש והנפש אינה דבר רק כח המחשב ומהרהר והרוצה שבאדם. ומקום שמחשבתו אדוקה כך הוא כל צורת האדם באותו עת. תדע שכח המחשבה שבאדם בעת הזיווג פועל בולד שיהי' כן וכמו שהי' בכבשים דיעקב וכאז"ל (מד"ת נשא ז) מלידת בן לבן לכושיים [וז"ש (נדה לא.) תלה הכתוב הזכרים כו' כי הכל לפי המחשבה (כמשנ"ת לעיל אות ס"ג)] וידוע דטיפת הזרע הוא תמצית כח האדם שהרי עי"ז נולד ג"כ דמות אדם ע"כ היא תמצית מכל כחותיו וחיבריו והרי שכל כחותיו ואיבריו מלובשים כך כי במקום שמחשב נעשה אותו דבר צורת כל האדם באותה דבר.
כשהזכיר מלך ביפיו נאמר על מלך המשיח כי בזמנו נזכה לראות מלך ביפיו הוא הקב"ה שתחזור השכינה לבית קדשי הקדשים ושבו בנים לגבולם. ואז תרבה ההשגה והידיעה בהם יותר מהשגת דור המדבר שקבלו את התורה ואותו זמן יהיה שלמות העולם ויהיו ישראל עם הקב"ה בדרך נישואין כי בזמן הזה אינם עמו אלא בדרך אירוסין. וכן במדרש משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כותב לה מתנות מרובות כך בעולם הזה הקב"ה אירס את ישראל שנאמר (הושע ג) וארשתיך לי לעולם ולא מסר להם אלא לבנה בלבד שנאמר (שמות יב) החדש הזה לכם. אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנא' (ישעיה נד) כי בועליך עושיך וגו'. ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', ובמקום אחר דרשו משל למלך שקדש אשה ביקוק טבעות שנא' (הושע ב) וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את יקוק. ואמרו כן על חמשה חומשי תורה שכנגדם המדות הללו כשם שאין שלימות העולם אלא בזמן הנישואין והוא ימות המשיח כך אין שלימות האדם אלא עם הנשואים, שכן תמצא באדם הראשון כשנברא יחידי הזכיר בו הכתוב (בראשית ב) לא טוב והדבר שאין בו טוב אין לו שלמות ולכך נצטוה אדם לקחת אשה שיהיה דבק בה כדי שימציא תולדות לעבוד השם יתברך ועם זה יהיה ענינו שלם, וזהו שכתוב (שם) על כן יעזב וגו' הודיענו הכתב הזה עיקר הכונה בנישואין מה היא, וידוע כי הנשואין על ב' חלקים. האחד להמשיך התולדות ולהרבותם מפני יישוב העולם, וכענין שכתוב (ישעיה מה) לא תהו בראה וגו' וכונה זו היא באומות העולם. והשנית לכוין תולדות לעבודת השם יתברך ולדעת אותו ולהכירו ואין כונה זו כי אם בישראל והוא מאמר הנביא (יחזקאל כג) וגם את בניהם אשר ילדו לי וכן הזכיר עוד (ישעי' מג) עם זו כו' תהלתי יספרו. ביאורו למען שיספרו תהלתי. ויראה לי כי הכונה זו השנית רמוזה בכתוב הזה שאמר (בראשית ב) ודבק באשתו כי לפי הכונה הראשונה היה ראוי לומר ודבק באשה וכשאמר באשתו כלומר הראויה לו ממינו חשובה כמותו להעמיד בנים כיוצא בו, ומזה הזכיר איש שהוא לשון חשיבות ומעלה ולא אמר ע"כ יעזב אדם, וידוע כי הבנים נמשכים במדותיהם אחר משפחת האם. ומפני זה יצטרך אדם שיזהר בנישואין שלא יקא אשה לשם יופי שהרי כתיב (משלי לא) שקר החן והבל היופי. ולא לשם ממון כי כן כתוב (שם כג) כי עשה יעשה לו כנפים וגו' אלא שתהיה כל מחשבתו וכונתו לשמים:
הקב"ה יגיענו לאותו זמן שיהיו כל ישראל עם הקב"ה בדרך נישואין וישמחו בשמחה השלימה שכתוב בה (ישעיהו ל״ה:י׳) ופדויי יקוק ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם. ויזכנו שנהיה מעותדים לחיי העוה"ב למעלת האור ולמעלת השמחה כענין שאמר דוד (תהילים צ״ז:י״א) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה:
אל תרבה שיחה עם האשה כיצד בזמן שאדם בא לבית המדרש ולא היו נוהגין בו כבוד או שערער עם חברו אל ילך ויאמר לאשתו כך וכך ערערתי עם חבירי כך וכך אמר לי כך וכך אמרתי לו מפני שבוזה את עצמו (ובוזה את אשתו) ובוזה את חברו ואשתו שהיתה נוהגת בו כבוד עומדת ומשחקת עליו כיון ששמע חברו אמר אוי לי דברים שבינו לביני הלך ושחן לאשתו ונמצא אותו האיש בוזה את עצמו ואת אשתו ואת חבירו:
(Another interpretation of) Do not talk too much with married women: How so? When a person comes to the study hall and they do not treat him with respect, or he has a fight with his friend, he should not go and tell his wife: I fought about this and that with my friend, and he said this and that to me, and then I said this and that to him. For in doing so, he disgraces himself (and disgraces his wife) and disgraces his friend. And his wife, who had treated him with respect, will now begin to ridicule him. And when his friend hears, he will say: Oy! Those things were between him and me, and he went and told them to his wife. So it is that this man has disgraced himself, and his wife, and his friend.
אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁנֶּחְרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִילָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יקוק וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ״.
וְאָמַר רַב: כׇּל הַהוֹלֵךְ בַּעֲצַת אִשְׁתּוֹ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי, אִיתְּתָךְ גּוּצָא – גְּחֵין וְתִלְחוֹשׁ לָהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמִילֵּי דְעָלְמָא, וְהָא בְּמִילֵּי דְבֵיתָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הָא בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא, וְהָא בְּמִילֵּי דְעָלְמָא.
אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ״.
וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין בְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאַבְרָם הֵטִיב בַּעֲבוּרָהּ״. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא: אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ, כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַתְּרוּ.
§ Rav Ḥinnana, son of Rav Idi, says: What is the meaning of that which is written: “And you shall not mistreat each man his colleague [amito]” (Leviticus 25:17)? The word amito is interpreted as a contraction of im ito, meaning: One who is with him. With one who is with you in observance of Torah and mitzvot, you shall not mistreat him. Rav says: A person must always be careful about mistreatment of his wife. Since her tear is easily elicited, punishment for her mistreatment is immediate.Rabbi Elazar says: Since the day the Temple was destroyed the gates of prayer were locked, and prayer is not accepted as it once was, as it is stated in lament of the Temple’s destruction: “Though I plead and call out, He shuts out my prayer” (Lamentations 3:8). Yet, despite the fact that the gates of prayer were locked with the destruction of the Temple, the gates of tears were not locked, and one who cries before God may rest assured that his prayers will be answered, as it is stated: “Hear my prayer, Lord, and give ear to my pleading, keep not silence at my tears” (Psalms 39:13). And Rav says: Nevertheless, anyone who follows the counsel of his wife descends into Gehenna, as it is stated: “But there was none like Ahab, who did give himself over to do that which was evil in the sight of the Lord, whom Jezebel his wife incited” (I Kings 21:25). Rav Pappa said to Abaye: But don’t people say a popular proverb: If your wife is short, stoop and whisper to her and consult with her? The Gemara answers: This is not difficult, as this statement of Rav instructs that one not follow her counsel in general matters; and that proverb instructs that one follow her counsel in household matters. The Gemara presents another version of this distinction: This statement of Rav maintains that one should not follow her counsel in divine matters; and that proverb maintains that one should follow her counsel in general matters.Rav Ḥisda says: All the gates of Heaven are apt to be locked, except for the gates of prayer for victims of verbal mistreatment, as it is stated: “And behold, the Lord stood upon a wall built with a plumb line, and a plumb line in His hand” (Amos 7:7). God stands with the scales of justice in His hand to determine if one has been subjected to injustice. Rabbi Elazar says: In response to all transgressions, God punishes the perpetrator by means of an agent, except for mistreatment [ona’a], as it is stated: “And a plumb line [anakh] in His hand.” The term for mistreatment and the term for plumb line are spelled in a similar manner, indicating that God Himself inflicts retribution. Rabbi Abbahu says: There are three sins before whose transgressors the curtain [hapargod] between the world and the Divine Presence is not locked; their sins reach the Divine Presence. They are: Verbal mistreatment, robbery, and idol worship. Mistreatment, as it is stated: “And a plumb line in His hand”; robbery, as it is stated: “Violence and robbery are heard in her, they are before Me continually” (Jeremiah 6:7); idol worship, as it is stated: “A people that angers Me before Me continually; that sacrifice in gardens, and burn incense upon bricks” (Isaiah 65:3). Apropos the topic of how a man should approach his household, Rav Yehuda says: A person must always be careful about ensuring that there is grain inside his house, as discord is found in a person’s house only over matters of grain, as it is stated: “He makes your borders peace; He gives you plenty with the finest wheat” (Psalms 147:14). If there is the finest wheat in your house, there will be peace there. Rav Pappa said: This is in accordance with the adage that people say: When the barley is emptied from the jug, quarrel knocks and enters the house.And Rav Ḥinnana bar Pappa says: A person must always be careful about ensuring that there is grain inside his house, as the Jewish people were characterized as poor only over matters of grain, as it is stated: “And it was, if Israel sowed, and Midian and the children of the east ascended” (Judges 6:3); and it is written: “And they encamped against them and they destroyed the crops of the land” (Judges 6:4); and it is further written: “And Israel was greatly impoverished due to Midian” (Judges 6:6). And Rabbi Ḥelbo says: A person must always be careful about sustaining the honor of his wife, as blessing is found in a person’s house only because of his wife, as it is stated in allusion to this: “And he dealt well with Abram for her sake, and he had sheep and oxen” (Genesis 12:16). And that is what Rava said to the residents of Meḥoza, where he lived: Honor your wives, so that you will become rich.