(ט) הנה בארו לנו הנביאים גם הם אלו הענינים בעצמם, ופרשו אותם לנו כמו שפרשום הפילוסופים. ואמרו לנו בפירוש שאין שלמות הקנין, ולא שלמות בריאות הגוף, ולא שלמות המדות – שלמות שראוי להתפאר ולהתהלל בו ולא לבקש אותו; ושהשלמות שראוי להתהלל ולבקשו הוא – ידיעת האלוה ית׳ שהיא החכמה האמיתית. אמר ירמיה באלו השלמיות הארבע: ״כה אמר יי אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו; כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי״. הסתכל – איך לקחם כפי סדרם אצל ההמון, כי השלמות הגדול אצלם – ׳עשיר בעשרו׳ ואחריו – ׳גיבור בגבורתו׳ ואחריו – ׳חכם בחכמתו׳ – רצוני לומר: בעל המדות הטובות, כי האיש ההוא גם כן גדול בעיני ההמון אשר להם נאמרו הדברים – ומפני זה סדרם על הסדר הזה.
(י) וכבר השיגו ה׳חכמים ז״ל׳ מזה ה׳פסוק׳ אלו הענינים בעצמם אשר זכרנום, ובארו לנו מה שבארתי לך בזה הפרק, והוא שה׳חכמה׳ הנאמרת סתם בכל מקום והיא התכלית, היא השגתו ית׳, ושאלו הקנינים שיקנם האדם שישימם סגולתו ויחשבם שלמות אינם שלמות; ושמעשי התורה כולם – רצוני לומר: מיני העבודות. וכן המדות המועילות לבני אדם כולם בעסקיהם קצתם עם קצתם – כל זה אין לדמותו אל התכלית האחרון ולא ישוה בו, אבל הם הצעות בגלל זה התכלית.
(יא) ושמע דבריהם באלו הענינים בלשונם, והוא ב״בראשית רבה״. שם נאמר: ״כתוב אחד אומר ׳וכל – חפצים לא ישוו בה׳ וכתוב אחר אומר ׳וכל חפציך לא ישוו בה׳ ׳חפצים׳ – אלו מצוות ומעשים טובים ׳חפציך׳ – אלו אבנים טובות ומרגליות, ׳חפצים׳ ו׳חפציך׳ ׳לא ישוו בה׳ אלא ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי׳״. ראה קוצר זה המאמר ושלמות אומרו, ואיך לא חיסר דבר מכל מה שאמרנוהו והארכנו בבאורו ובהצעותיו.
(יב) ואחר שזכרנו זה ה׳פסוק׳ ומה שכלל מן הענינים הנפלאים, וזכרנו דברי ה׳חכמים ז״ל׳ עליו, נשלים כל מה שהוא כולל. וזה שלא הספיק לו בזה ה׳פסוק׳ לבאר שהשגתו ית׳ לבד היא הנכבדת שבשלמיות – כי אילו היתה זאת כונתו, היה אומר ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי׳ והיה פוסק דבריו, או היה אומר ׳השכל וידוע אותי – כי אני אחד׳ או היה אומר ׳כי אין לי תמונה׳ או ׳כי אין כמוני׳ ומה שדומה לזה; אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתי ובידיעת דרכי ותארי – רצוני לומר: פעולותיו – כמו שבארנו באמרו: ״הודיעני נא את דרכיך וגו׳״. ובאר לנו בזה ה׳פסוק׳ שהפעולות ההם שראוי שיודעו ויעשה כהם, הם – ׳חסד ומשפט וצדקה׳.
(יג) והוסיף ענין אחר צריך מאד, והוא – אמרו: ׳בארץ׳ – אשר הוא קוטב התורה; ולא כמחשבת ההורסים שחשבו שהשגחתו ית׳ כלתה אצל גלגל הירח, ושהארץ ומה שבה נעזב ״עזב יי את הארץ״ – אינו רק כמו שבאר לנו על יד אדון כל החכמים: ״כי ליי הארץ״ – יאמר שהשגחתו גם כן בארץ כפי מה שהיא, כמו שהשגיח בשמים כפי מה שהם – והוא אמרו: ״כי אני יי עושה חסד משפט וצדקה בארץ״. ואחר כן השלים הענין ואמר: ״כי באלה חפצתי – נאום יי״ – רצונו לומר: שכונתי – שיצא מכם ׳חסד וצדקה ומשפט בארץ׳ – כמו שבארנו ב׳שלש עשרה מדות׳ כי הכונה – להדמות בהם ושנלך על דרכם. אם כן, הכונה אשר זכרה בזה ה׳פסוק׳ היא באורו, ששלמות האדם אשר בו יתהלל באמת, הוא – להגיע אל השגת האלוה כפי היכולת, ולדעת השגחתו בברואיו בהמציאו אותם והנהיגו אותם, איך היא, וללכת אחרי ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות ׳חסד צדקה ומשפט׳ – להדמות בפעולות האלוה – כמו שבארנו פעמים בזה המאמר.
(9) The prophets have likewise explained unto us these things, and have expressed the same opinion on them as the philosophers. They say distinctly that perfection in property, in health, or in character, is not a perfection worthy to be sought as a cause of pride and glory for us: that the knowledge of God, i.e., true wisdom, is the only perfection which we should seek, and in which we should glorify ourselves. Jeremiah, referring to these four kinds of perfection, says: “Thus saith the Lord, Let not the wise man glory in his wisdom, neither let the mighty man glory in his might, let not the rich man glory in his riches; but let him that glorieth glory in this, that he understandeth and knoweth me” (Jer. 9:22, 23). See how the prophet arranged them according to their estimation in the eyes of the multitude. The rich man occupies the first rank; next is the mighty man; and then the wise man; that is, the man of good moral principles: for in the eyes of the multitude, who are addressed in these words, he is likewise a great man. This is the reason why the three classes are enumerated in this order.
(10) Our Sages have likewise derived from this passage the above-mentioned lessons, and stated the same theory that has been explained in this chapter, viz., that the simple term ḥokmah, as a rule, denotes the highest aim of man, the knowledge of God; that those properties which man acquires, makes his peculiar treasure, and considers as his perfection, in reality do not include any perfection: and that the religious acts prescribed in the Law, viz., the various kinds of worship and the moral principles which benefit all people in their social intercourse with each other, do not constitute the ultimate aim of man, nor can they be compared to it, for they are but preparations leading to it.
(11) Hear the opinion of our Sages on this subject in their own words. The passage occurs in Bereshit Rabba, and runs thus, “In one place Scripture says, ‘And all things that are desirable (ḥafaẓim) are not to be compared to her’ (Prov. 8:11); and in another place, ‘And all things that thou desirest (hafaẓeḥa) are not to be compared unto her’” (ibid. 3:15). By “things that are desirable” the performance of Divine precepts and good deeds is to be understood, whilst “things that thou desirest” refer to precious stones and pearls. Both—things that are desirable, and things that thou desirest—cannot be compared to wisdom, but “in this let him that glorieth glory, that he understandeth and knoweth me.” Consider how concise this saying is, and how perfect its author; how nothing is here omitted of all that we have put forth after lengthy explanations and preliminary remarks.
(12) Having stated the sublime ideas contained in that Scriptural passage, and quoted the explanation of our Sages, we will now complete what the remainder of that passage teaches us. The prophet does not content himself with explaining that the knowledge of God is the highest kind of perfection; for if this only had been his intention, he would have said, “But in this let him who glorieth glory, that he understandeth and knoweth me,” and would have stopped there; or he would have said, “that he understandeth and knoweth me that I am One,” or, “that I have not any likeness,” or, “that there is none like me,” or a similar phrase. He says, however, that man can only glory in the knowledge of God and in the knowledge of His ways and attributes, which are His actions, as we have shown (Part 1. liv.) in expounding the passage, “Show me now thy ways” (Exod. 38:13). We are thus told in this passage that the Divine acts which ought to be known, and ought to serve as a guide for our actions, are, ḥesed, “loving-kindness,” mishpat, “judgment,” and ẓedakah, “righteousness.”
(13) Another very important lesson is taught by the additional phrase, “in the earth.” It implies a fundamental principle of the Law; it rejects the theory of those who boldly assert that God’s providence does not extend below the sphere of the moon, and that the earth with its contents is abandoned, that “the Lord hath forsaken the earth” (Ez. 8:12). It teaches, as has been taught by the greatest of all wise men in the words, “The earth is the Lord’s” (Exod. 9:29), that His providence extends to the earth in accordance with its nature, in the same manner as it controls the heavens in accordance with their nature. This is expressed in the words, “That I am the Lord which exercise loving-kindness, judgment, and righteousness in the earth.” The prophet thus, in conclusion, says, “For in these things I delight, saith the Lord,” i.e., My object [in saying this] is that you shall practise loving-kindness, judgment, and righteousness in the earth. In a similar manner we have shown (Part I. liv.) that the object of the enumeration of God’s thirteen attributes is the lesson that we should acquire similar attributes and act accordingly. The object of the above passage is therefore to declare, that the perfection, in which man can truly glory, is attained by him when he has acquired—as far as this is possible for man—the knowledge of God, the knowledge of His Providence, and of the manner in which it influences His creatures in their production and continued existence. Having acquired this knowledge he will then be determined always to seek loving-kindness, judgment, and righteousness, and thus to imitate the ways of God. We have explained this many times in this treatise.