(א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
(ב) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
(ג) אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.
(ד) יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם:
(ו) יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם.
(ח) יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם.
(י) שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:
(יב) הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:
(1) Moses received the Torah at Sinai and transmitted it to Joshua, Joshua to the elders, and the elders to the prophets, and the prophets to the Men of the Great Assembly.
(2) Shimon the Righteous was one of the last of the men of the great assembly.
(3) Antigonus a man of Socho received from Shimon the Righteous.
(4) Yose ben Yoezer (a man) of Zeredah and Yose ben Yohanan (a man) of Jerusalem received [the oral tradition] from them
(6) Joshua ben Perahiah and Nittai the Arbelite received [the oral tradition] from them.
(8) Judah ben Tabbai and Shimon ben Shetach received [the oral tradition] from them.
(10) Shemaiah and Abtalion received [the oral tradition] from them.
(12) Hillel and Shammai received [the oral tradition] from them. Hillel used to say: If I am not for myself, who is for me? But if I am for my own self [only], what am I? And if not now, when?
(1) מָסַר (b. h.; sec. r. of אָסַר, cmp. meanings of b. h. סָגַר) 1) to seize (v. Num. XXXI, 5).—Denom. מְסִירָה 1. —2) to hand over; to deliver, transmit. Ab. I, 1 ומְסָרָהּ וכ׳ and handed it (the Law) over to &c. (in the chain of tradition). B. Mets. 8ᵇ (expl. מוֹסֵירָה) כאדם המוֹסֵר דבר וכ׳ like one handing over (giving possession) &c. Ib. 111ᵇ bot. (expl. נשא את נפשו, Deut. XXIV, 15) דבר שמסר את נפשו עליו Ms. M. (ed. המוסר, v. Rabb. D. S. a. l. note) a labor for which he binds (obligates) himself; [oth. explan.] ib. 112ᵃ מ׳ את עצמו למיתה (Ms. M. מ׳ לו נפשו עליו) he delivered himself to death, i.e. risked his life; (Ms. M. for which he surrendered his life to the employer); Sifré Deut. 279 מ׳ לך את נפשו he surrendered his life to thee (the employer); a. v. fr.—מ׳ דין על to surrender one’s case against a man (to Providence); v. דִּין. B. Kam. 93ᵃ; R. Hash. 16ᵇ; a. e.—Esp. a) to surrender a person to the authorities, to inform against. Gitt. 7ᵃ ובידי למָסְרָם למלכות it is in my power to bring them to judgment through the (Roman) government. Tosef. Ter. VII, 20 יהרגו כולם ולא יִמְסְרוּ וכ׳ let them all suffer death rather than surrender one Israelite &c.; a. fr.—V. מָסוֹר.—b) מ׳ עצמו (sub. למיתה) to suffer martyrdom. Pes. 53ᵇ שמָסְרוּ עצמן על קדושת וכ׳ who were ready to suffer death for the sanctification of the Name (of the Lord). Yalk. Ex. 182 אומה המוֹסֶרֶת עצמה וכ׳ a people that is ready to die for the unity of my Name; a. fr.—Part. pass. מָסוּר; f. מְסוּרָה; pl. מְסוּרִים, מְסוּרִין; מְסוּרוֹת. Kidd. 32ᵇ; B. Mets. 58ᵇ דבר המ׳ ללב וכ׳ to an injunction which is entrusted to the heart (over which human authorities have no control), the Text adds, ‘and thou shalt be afraid of thy God.’ Mekh. Ki Thissa (ref. to לכם, Ex. XXXI, 14) לכם שבת מ׳ ואי אתם מ׳ לשבת the Sabbath is given in your charge, but you are not surrendered to the Sabbath, i.e., there are higher objects for which the Sabbath law must eventually be violated; Yoma 85ᵇ; a. fr.
Nif. - נִמְסָר to be delivered, transmitted. Num. R. s. 4 נִמְסְרָה לו בכורה the birth-right (priesthood) was transferred to him. B. Kam. 82ᵇ אין נִמְסָרִים בידכם they will not be given into your hands, you will have no power over them; Men. 64ᵇ. Y. Yoma III, 40ᵈ bot. לא היה נִמְסָר וכ׳ it (the pronunciation of the Tetragrammaton) was not communicated to any but &c.; a. fr.
(א) פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאני אדם אחד ובא אצלי בדרך (עסק) מצות והיה בו מקרא ולא היה בו משנה ואמר לי רבי מקרא נתן לנו מהר סיני משנה לא נתן לנו מהר סיני ואמרתי לו בני מקרא ומשנה שניהם מפי הגבורה נאמרו. ומה בין מקרא למשנה אלא משלו משל למה"ד למלך ב"ו שהיה לו שני עבדים והיה אוהבן אהבה גדולה ונתן לזה קב חטין ולזה קב חטין ולכ"א מהן נתן ג"כ אגודה של פשתן הפקח שבהן נטל את הפשתן וארג מפה יפה ונטל את החטין ועשאן סולת ובררה וטחנה ולשה ואפאה וסדרה על השלחן ופרס עליה מפה יפה והניחו עד שבא המלך והטפש שבהן לא עשה כלום. לימים בא המלך לתוך ביתו ואמר להם לשני עבדיו בני הביאו לי מה שנתתי לכם אחד מהן הוציא את הפת של סולת על השולחן ומפה היפה פרוסה עליו ואחד מהן הוציא את החטין בקופה ואגודה של פשתן עליהם אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה חרפה איזה מהן חביב יותר הוי אומר זה שהוציא פת על השלחן ומפה יפה פרוסה עליו. ועוד אמרתי לו בני אם אמצאך בתוך משנת חכמים תעשה דבריך בדאים ואמר לי הן אמרתי לו בני כשאתה יורד לפני התיבה בשבת כמה אתה אומר ואמר לי שבעה ואמרתי לו בני ובשאר הימים כמה אתה אומר ואמר לי שמונה עשרה ואמרתי לו בני כמה אתה מברך על ק"ש של שחרית ואמר לי שתים לפניה ואחת לאחריה ואמרתי לו ובערבית כמה אתה אומר ואמר לי שתים לפניה ושתים לאחריה ואמרתי לו בני כמה קורין בשבת בתורה ואמר לי שבעה וא"ל בשני בשבת ובחמישי בשבת ובמנחה בשבת כמה א"ל שלשה וא"ל ועל השבעה כמה אתה מברך ואמר לי שתים לפניהם ואחת לאחריהם ואמרתי לו על שאר המינים כמה אתה מברך ואמר לי ברכה אחת לפניהם וברכה אחת לאחריהם חוץ מברכת המזון שהם שלשה ועם ברכת הטוב והמטיב הם ארבעה ואמרתי לו בני וכי יש לך אלו מהר סיני והלא אינן אלא משנת חכמים אלא כשנתן הקב"ה את התורה לישראל לא נתנה להם אלא כחטין להוציא מהן סולת וכפשתן לארוג מהן בגד בכלל ופרט ופרט וכלל וכלל ופרט וכלל שנאמר (דברים י״ד:כ״ו) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך הרי זה כלל בבקר ובצאן ביין ובשכר הרי זה פרט ובכל אשר תשאלך נפשך הרי זה כלל אחר וכן כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל. ואמר לי רבי וכי מיום שנברא העולם עד אותה השעה כל העושה מצוה נותנין לו שכרו ואמרתי לו בני הקב"ה מלא מסוף העולם ועד סופו וכל העולם כולו שלו הוא וכדי העולם כולו שלו ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו שנאמר הן ליקוק אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה (שם י) ואומר הבט משמים וראה ושור שחקים גבהו ממך (איוב ל״ה:ה׳) ולא השמים בלבד הם של הקב"ה אלא השמים ושמי השמים העליונים שבעה (נ"י והעולם כולו שלו הוא יטול חלק בעולמו שברא אלא להודיע לבריות שכל מי שעוסק בתורה בצער שכן ד"א ניתנה לו והקרן שמורה לו לפי שלא מצא הקב"ה בב"א שעושים את התורה והמצות בצער ובנין בית אחרון בצער ומצערים עצמן על התורה ועל המצות לפיכך נתן להם הקב"ה משנה להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות ומנין שיטול שכרו בעולמו שברא שנאמר כי חלק יקוק עמו יעקב חבל נחלתו ואומר כי חבלים נפלו וכו') ואעפ"י שכל העולם כולו של הקב"ה לא נטל הקב"ה חלק בעולמו שברא אלא את ישראל בלבד להודיע לבריות שכל מי שהוא עוסק בתורה מתוך הצער ומכ"ש אם הוא עוסק ג"כ בד"א עם התורה ניתן לו הפירות בעוה"ז והקרן שמורה לו לעוה"ב ולפי שלא מצא הקב"ה בבני ישראל שעושים את התורה ואת המצות מתוך הצער כמו אותן שהיו בונין את הבית האחרון שהיו מצערין את עצמן על התורה ועל המצות לפיכך נתן להם הקב"ה משנה שכר להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. ומנין שלא נטל הקב"ה חלק בעולמו אלא את ישראל בלבד שנאמר (דברים ל״ב:ט׳) כי חלק יקוק עמו יעקב חבל נחלתו ואומר (תהילים ט״ז:ו׳) חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי משלו משל למה"ד למלך ב"ו שהוא בונה פלטרין ושכלל אותה ובשמחתו שהוא משמח בה סיים בה בית לדירתו כך הקב"ה זו שכרו של הארץ שעמד הקב"ה בתוכה וברא את כל הארצות והפריש את א"י תרומה מכל הארצות והפריש את ירושלים תרומה מכל א"י והפריש את מקום ב"ה תרומה מכל ירושלים וכן ברא הקב"ה את כל העמים כולן והפריש את ישראל תרומה מכל העמים ומישראל הפריש תרומה את שבט לוי ומשבט לוי הפריש תרומה את אהרן הכהן ובניו וקידשו ומשחו וכבדו בבגדי כהונה ובציץ ובאורים ותומים שהוא יעמוד לפני הקב"ה ומכפר על ישראל בכל שנה ושנה והביא את ישראל שהם תרומה מכל העמים לא"י שהוא תרומה מכל הארצות והביא את שבט הלוי שהפריש תרומה מכל ישראל לירושלים שהפריש תרומה מכל א"י והביא את בני אהרן שהפריש תרומה משבט לוי לבית המקדש שהפריש תרומה מכל ירושלים לעמוד לשרת לפני הקדוש ברוך הוא ולעשות רצונו שנאמר (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו. מכאן אמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות וי"א מן המקום שנטל הקב"ה עפרו של אדם הראשון שם נבנה המזבח שנאמר (בראשית ב׳:ז׳) וייצר יקוק אלקים את האדם עפר מן האדמה ונאמר (שמות כ׳:כ״א) מזבח אדמה תעשה לי. מכאן אמרו כל זמן שבית המקדש קיים מזבח כפרה הוא לישראל בכל מקומות מושבותם ובזמן שאין בית המקדש קיים ת"ח הם כפרה להם לישראל בכל מקומות מושבותיהם שנאמר (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים ליקוק אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך ואומר (מלכים ב ד׳:מ״ב) ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלקים לחם בכורים וגו' וכי אלישע כהן הוא ואוכל בכורים הוא והלא אין שם לא ירושלים ולא מקדש ולא מזבח ולא כה"ג אלא אלישע הנביא בלבד ותלמידיו שיושבים לפניו אלא מכאן אמרו כל הנזקק אל החכמים ולתלמידיהם ומפרנס אותם מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב בכורים ועושה רצון אביו שבשמים. ואמר לי רבי מפני מה נשתנו אוה"ע שהם אוכלין את העוה"ז ואמרתי לו בני זהו שכרן משום שהפריש הקב"ה את ישראל מתוכן לפיכך הן אוכלין את העוה"ז: משלו למה"ד למלך ב"ו שמצא אדם ממשפחה מרובה והוא עושה למלך כל רצונו מה עושה המלך שיגר המלך מתנות מרובות לכל בני המשפחה של אותו האיש בשביל אותו האיש שעשה לו רצונו. אף כך העכו"ם זהו שכרן משום שהפריש הקב"ה את ישראל מתוכן לכן הם אוכלין את העולם הזה ואמר לי רבי אלא מעתה כל העושה מצוה נותנין לו גם כן שכרו וכל העובר עבירה נותנין לו גם כן שכרו ואמרתי לו בני מה שכרו של נחש הקדמוני שעמד וקלקל את כל העולם כולו ומה שכרן של אדם וחוה שעברו על צווי של הקב"ה ומה שכרו של קין שהרג את הבל אחיו ומה שכרו של למך שהיה מתאבל על אבי אביו ומה שכרו של שם שהיה מכבד את אביו ומה שכרו של חם שלא היה מכבד את אביו ומה שכרו של נח שהיה עומד ומוחה ברבים כל אותן מאה ועשרים שנה עד שלא בא המבול עליהם לפיכך העיד הקב"ה עליו שנאמר נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו׳:ט׳) ואומר (שם ז) כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה ומה שכרו של שם הגדול שהיה מתנבא ארבע מאות שנה ולא קבלו ממנו ומה שכרו של אברהם אבינו שהיה עומד ופיגר את כל ע"א שבעולם ועל שאמר דבר שלא כהוגן ירדו בניו למצרים שנאמר (שם ט) ויאמר יקוק אלקים במה אדע כי אירשנה בשכר אותה האמירה ירדו בניו למצרים ומה שכרו של ישמעאל שעמד וקבר את אביו ומה שכרו של יצחק שאמר לאביו אבא כפתני יפה יפה ותנני על גבי המזבח שמא אבעט בך כי בחור אני ועומד בכחי כי בן שלשים ושבע שנים אני ונמצא אני מחויב שתי מיתות לשמים ומה שכרו של עשו שהוריד ב' דמעות לפני אביו ניתן לו הר שעיר שאין גשמי ברכה פוסקין ממנו לעולם ואף בני שעיר משום שקבלו את עשו בסבר פנים יפות ניתנה להן שכרן. מכאן אמרו אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק (שם לו) ואחות לוטן תמנע אפי' הכי שכר תורה בידו ומה שכרו של יעקב אבינו שהיה מודה על האמת ודובר אמת בלבבו כל ימי חייו ומה שכרן של י"ב שבטים שהיו עושין רצון יעקב אביהם שנא' (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל ומה שכרן של אברהם יצחק ויעקב שנתנו אימה של הקב"ה בלבבם מתוך שבעים עמים ולשונות וזכותן עמד להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות
(1) One time I was walking on the way. A man found me, And he said to me, "Rabbi, mikra was given to us from Mount Sinai. Mishnah was not given to us from Mount Sinai." And I said to him, "My son, mikra and mishnah were both of them said from the mouth of God." And what is the difference between mikra and mishnah? Rather he told him a parable: To what is this matter similar? To a human king (lit: a king of flesh and blood) who had two servants, and he loved them with a great love. And he gave to one a kab (a measure) of wheat and to the other kab of wheat. And he also gave to each one of them a bundle of flax. The wise one of them took the flax and wove a beautiful cloth, and took the wheat and made it into fine flour, and sifted it, and ground it, and kneaded it, and baked it, and set it on the table, and spread the beautiful cloth over it, and left it there until the king should come. And the fool of them did nothing. After some time the king came into his house, and said to them, to his two servants, "My sons, bring to me what I gave you." One of them brought out the bread of fine flour, on the table, with the beautiful cloth spread over it. And the other of them brought out the wheat in a pile and the bundle of flax upon it. Woe for that shame! Woe for that disgrace! Which one is more favored? You must admit it is the one who brought out the bread on the table with the beautiful cloth spread over it.
https://louisjacobs.org/new-west-end-synagogue/induction-sermon-new-west-end/
The analogy of the heirloom must not be pressed too far. An heirloom is set on its pedestal, admired from afar and only taken down and examined at close quarters at certain well-defined periods. This must never be the fate of the living Torah of Israel. It is not sufficient only to admire Judaism, to pay it homage two or three times a year and to feel somewhat uncomfortable in its presence during the rest of the year.