Discussion of selected verses of the parsha Bemidbar through the lens of Mussar, where the middah of Histapkut / הסתפקות /Simplicity will be explored.
הסתפקות - Simplicity - Being satisfied with, having enough, sufficiency, contentment. In modern Hebrew, it means 'making do with what you have and making the best of it'.
ירא האל אשר יפתח ארובות / שמי רצון ויריק לך ברכה, והסתפק לך באשר הכינך, / ואם רב אם מעט נמצא בידכה, ותטעון רישך בא כמהלך, / ומחסורך כאיש מגן לתומכה.
FEAR God, who openeth the windows of heaven's favour and poureth forth a blessing upon thee, and rest content with that which He hath prepared for thee, whether much or little be found in thy pocket; ~Yesod HaYirah, v.1, On Contentment
כׇּל־יְמֵ֣י עָנִ֣י רָעִ֑ים וְטֽוֹב־לֵ֝֗ב מִשְׁתֶּ֥ה תָמִֽיד׃
All the days of a poor man are wretched, But contentment is a feast without end. ~ Mishlei / Proverbs 15:15
בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית.
How many sorts of distress and sicknesses, pain and burdens, and after all that death! Not one in a thousand can be found to whom this world has granted plenty of pleasures and true contentment. ~Mesilat Yesharim / Path of the Just, Chapter 1:18
אכול מאכל אשר תמצא בהתמד, / ואל תתאויו לשולחן המלכים, ומה תיגע לבקש את אשר לא / תהי מוצא לעיתים הרציכים, ואיך תפסיד הנאתך המצויה / לבקש רב ותתהלך חשיכים.
Eat, indeed, your regular fare, and hanker not after the table of kings; for why should you bother to look for that which you will not find at the time you want it? Why lose the enjoyment of that which you can have, in searching with difficulty in the dark amid the haunts of others? ~Yesod HaYirah, On Contentment, v.15
כללו של דבר הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער וכו'.
The general principle of the matter is that mercy and benevolence must be permanently fixed in the heart of the Chasid (pious person), and that his aspiration is always be to bring contentment to his fellow creatures and not cause them any pain, etc. ~Mesilat Yesharim / Path of the Just, Chapter 19:35
Summary:
God commands Moses to conduct a census of the entire community.
Details are given where each tribe is to be camped (the Levites are to surround the mishkan). The 12 tribes are located in four groups, each with their own leader (nasi), flag with special colors and emblems. This order was kept while they were traveling in the Midbar / Wilderness.
In 3:12 we are told that Levites are assigned to perform tasks concerned with the mishkan instead of the first-born sons. All first born sons are to be redeemed / Pidyon HaBen.
(א) וַיְדַבֵּ֨ר יְהוָ֧ה אֶל־מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃
(1) On the first day of the second month, in the second year following the exodus from the land of Egypt, the LORD spoke to Moses in the wilderness of Sinai, in the Tent of Meeting, saying:
(ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי.
(7) "And God spoke to Moses in the Sinai Wilderness" (Numbers 1:1). Why the Sinai Wilderness? ......Anyone who does not make themselves ownerless like the wilderness cannot acquire the wisdom and the Torah. Therefore it says, "the Sinai Wilderness."
אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי דִּכְתִיב ״וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה״, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּמִדְבָּר זֶה שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ — תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ. וְאִם לָאו — אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ.
Similarly, Rav Mattana said: What is the meaning of that which is written: “The well that the princes dug out, that the nobles of the people delved, with the scepter, with their staves. And from the wilderness they went to Mattanah” (Numbers 21:18)? If a person makes himself humble like this wilderness, which is open to all and upon which everyone treads, his Torah study will endure and be given to him as a gift [mattana]. And if not, his Torah study will not endure.
וענין ב' הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו:
The second step which the Israelites had to take in preparation for מתן תורה was to be modest and humble. Our sages say that only people who are humble can be certain that they will not forget their Torah knowledge. They phrase it thus: אין דברי תורה מתקימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר "Words of Torah do not endure except with people who humble themselves to be like the desert."
The Torah represents the wholeness [shleimut] of created beings and to the degree that they are lacking in their own eyes, they will yearn for that wholeness. They will merit Torah. It is very hard for agentic beings to see themselves as deficient, as we must...But one who makes him/herself like a desert [gains this insight], as it says in the midrash, one cannot merit Torah without first becoming hefker [open, free, no boundaries] like the desert. This was the preparation of bnei yisrael before they received the Torah: that they arrived at this attribute of "desert-ness"; that it became clear to them that they needed to yearn for wholeness and to clarify this need for others.
Sefat Emet, Rabbi Yehuda Aryeh Leib, Bemidbar 1874
Why was the Torah not given in the land of Israel? … One might have said: “In my territory the Torah was given.” And another might have said: “In my territory the Torah was given.” Therefore, the Torah was given in the desert, publicly and openly, in a place belonging to no one.” ~ Mekhilta BaChodesh 20:2
(ב) שְׂא֗וּ אֶת־רֹאשׁ֙ כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֔וֹת כׇּל־זָכָ֖ר לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃
(2) Take a census of the whole Israelite company [of fighters] by the clans of its ancestral houses, listing the names, every male, head by head.
How do we rectify this paradox? How are we "ownerless" and "counted" at the same time? And what does this have to do with contentment / Histapkut?
(טז) אֵ֚לֶּה (קריאי) [קְרוּאֵ֣י] הָעֵדָ֔ה נְשִׂיאֵ֖י מַטּ֣וֹת אֲבוֹתָ֑ם רָאשֵׁ֛י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽם׃ (יז) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן אֵ֚ת הָאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר נִקְּב֖וּ בְּשֵׁמֹֽת׃ (יח) וְאֵ֨ת כׇּל־הָעֵדָ֜ה הִקְהִ֗ילוּ בְּאֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י וַיִּתְיַֽלְד֥וּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם בְּמִסְפַּ֣ר שֵׁמ֗וֹת מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְגֻלְגְּלֹתָֽם׃ (יט) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּפְקְדֵ֖ם בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ {ס}
(16) Those are the elected of the assembly, the chieftains of their ancestral tribes: they are the heads of the contingents of Israel. (17) So Moses and Aaron took those participants, who were designated by name, (18) and on the first day of the second month they convoked the whole company [of fighters], who were registered by the clans of their ancestral houses—the names of those aged twenty years and over being listed head by head. (19) As יהוה had commanded Moses, so he recorded them in the wilderness of Sinai.
מהיותני מחוברים משני החלקים הידועים והנגלים נתחייבו לנו שני מיני דעות או שכלים. האחד נקשר עם החמר השקר טבעי והוא המכיר ומשיג בענינים החלקיים אשר מציאותם בפועל באלו החמרי' החלקיים המורכבים. והשני המשיג בענינים אשר מציאותם לבד הוא בשכלים. דרך משל אנחנו משיגים את פלוני זה הרמוז הוא חי מדבר הנה ההכרה האישיית שהוא פלוני זה השגנוה באלו החושים החומריים מצד מה שירגיש אותו בגלמו וקומתו ושאר מקריו אמנם שהוא חי מדבר אנחנו משיגים אותו בכח נכבד מזה והוא השכל המשיג בכוללים שזה הפלוני מצד שהוא איש מדבר אינו חלקי והמאמרים מבדילים אלו ההשגות בטוב. אמנם יראה שהענין הראשון האישיי הרמוז יאמר בשם הכרה כמו שאמר מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה (רות ב׳:י׳-י״א). והענין השני ככולל יאמר ידיעה שהוא הודעת הדבר בגדרו. וכמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' (בראשית י״ח:י״ט) אמר שידעו בגדרו ומהותו אשר לו ימשכו הסגולות אשר הזכיר למען אשר יצוה וגו'. ובמאמר ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב) כתבתי ענין נחמד מזה המין. והנה הוא מבואר כי ההשתמש בענין הראשון מההרגש וההכרה הוא נקל מאד כי הוא דבר כולל משותף לכל חי מרגיש אמנם ההשחמש בשכל היודע הוא עניך קשה וצריך למוד ועיון ותושיה רבה ולזה שמו החכמים הראשונים בענין המראה לראות בו עניני השני. וזה כי כל דבר מושכל שהעמידה עליו תקשה על המשיג יראו דוגמתו בענינים המורגשים המושגים אצלו ראשונה ויהיה לו זה כסולם מוצב לעלות עליו וזה ענין המשלים כלם שראש ממציאם היה שלמה הע"ה כמו שזכרו חז"ל ודברי ספריו יוכיחו ופרסום אמריו בספר מיוחד משלי שלמה בן דוד וגו'. כי הנה כל מה שמצא ענינו קשה לציירו בנפש המשילו במה שנמצא מורגש חוץ לנפש בכל הדברים אשר דבר ואשר הוא מפורסם יותר מזה הענין הוא אומרו לך אל נמלה עצל וגו' אשר אין לה קצין וגו' תכין בקיץ לחמה וגו' (משלי ו׳:ו׳) כי עם שהוא מוסר לעצלים להכנת הדברים הצריכים לחיי גופיתם הוא מבואר שכוונתו היתה על הלחם המיוחד אשר עליו תחיה נפש האדם כי יחיייב מכח המשל כי כמו שמציאותם הוא נבדל ברוחק גפלא כן יהיה מזונם נבדל תכלית ההבדל וכן אמר ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים כו' השפנים כו' (שם ל') וכבר זכרנום בשער ע"א וזולת אלו היותר שהיה שלמה חכם תקן משלי' הרבה (קהלת י״ב:ט׳) ודי בזה. ואין שום ספק כי על זה שענין נשתמש' התורה האלהית בכל אשר תדבר כי עם שחצוני דבריה המה ענינים נפלאים הכרחיים על מקבליה ידיעתה ועשייתה הנה לא סרה מרמוז בהם אל ענינים עמוקים ודקים נפשיים יהיו כתרים ועטרות בראש הדברים ההם הנגלים הדברים המפורסמים בה יהיו קדש והנסתרים קדש קדשים. כי על זה אמר שימי לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגומר (דברים ל"ב) כמו שביארנו זה אצל הדבור מגן עדן מקדם בשער ז' וקיימנוהו בספירי המשכן וזולתו ואין שום בעל שכל יכול להכחישו זה ולא להפטר מעיונו והשגחתו כי בקבלת זה יותרו כמה ספקות מלב הסכלים בעמדם על ספורי התורה האלהית כמו שזכרנו שם ומהנאות שאלו הענינים מדברי המלחמות אשר אנחנו בביאורם יהיה מזה המין תדבר בערירם הכרחיים אל כחיים הזמניים המפורסמים ונותנת בהם הסדר היותר נכון שאפשר ותרמוז אל ענינים נפשיים שכליים בהם יקנו הלוחמים ההצלח' המפורסמות אשר ילחמו בה גויי בגוי ממלכ' בממלכ' הוא ידוע ומפורסם חוץ לנפש גם סבתם אינה נעלמת כי הכל יודעין שהוא הממון הארץ המרעה או המקנה וכיוצא מאלו הקנינים המדומים. ולזה כבר ישימו פשרניהם המסכימים ביניהם אנשי מקנה או סוחרים עשירים. אמנם יש מלחמה אחרת שאם היא גם כן נכרת באלו החושים המרגישים כמו שאמר מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר (שמואל ב' י"ג) כי מי שיש מלחמות הליחות בתוך גופו חוייב שיראו האותות על פניו והמלחמ' הזאת היא יותר מסוכנת מהראשונ' כי הראשונ' היא על דברי הממונות וזאת תמית גופי האדם והמכיר בתקונה צריך להיות יותר חכם לפי שהסבות אינן מפורסמות כראשונות. וראוי לבקש הרופא הטבעי שיכיר באותותיו סבת המחלוקת בליחותיו וכחתיו וישתדל להסכימם ולהשוותם עד שישאר שלם בגופו כמו שהשתדלו הראשונים להשאירו שלם בממונו. אמנם יש מלחמה אחרת יותר נסתרת ויותר מסוכנת והיא התקוממות התכונות ורוע הפעולות כקנאה והתאוה והחמדה והזדון והכילות ושאר הפחיתיות המתגברות באדם להרים יד במלך הוא החלק השכלי כי זה באמת חולי רע הוא ונפש הוא חובל ועם שזה כבר יוכר בפני האדם כמ"ש החכם לב שמח ייטיב גהה ורוח נכאה תיבש גרם (משלי י״ז:כ״ב). ושמחת הלב תתחזק בתוכן הפעולות הישרות כמו שתדאג הרוח בהפכיהם. ולזה אמר שעצב הפנים באנשים הבריאים יעיד על רוע מחשבותיהם כמו שאמר ארתחשסתא המלך אל נחמיה התרשת' מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רוע לב (נחמי' ב') כמו שנתבאר זה בשמחת החג שער ס"ז פ"ז. עם כל זה המכיר בה והיודע ברפיאתה צריך להיות יותר חכם ויותר שלם מהנמצאים אצל הראשונות כי הוא רופא הנפשות. ולפי שהוא יתעלה הוא רופא כל בשר ומפליא לעשות ואין זולתו אליו היה קורא המשורר לרפואת מחלה זו באומרו חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד ואתה יי' וגו'. שובה יי' חלצה נפשי וגו'. כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך (תהלים ו'). יאמר שעם שכל מיני החלאים הן גופיים הן נפשיים הכל בידו לרפאת הנה מה שיבקש מלפניו יותר שישוב ויחלץ נפשו ממות כי הוא הענין היותר מסוכן בלי ספק כי במות הנפש אין זכרון השם יתעלה עוד בה והוא אבדנה המוחלט וכן אמר במקום אחר אין מתום בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי וגו'. הבאישו נמקו וגו'. וסוף יי' נגדך כל תאותי וגו' (שם ל"ח). ירצה שעם שאין מתום בבשרו מכני זעם החולי או החולשה אשר ישולח בו מאת השגחתו יתעלה הנה הוא מתפעל יותר מפני חטאתו שהוא החולי המיוחס אל קדחת העצמות אשר אין תרופה ממנו אלא מידו יתעלה אשר נגדו כל תאותו וכו'. והנה אם כן הטוב והנאות שנדבר באלו המלחמות בשני פנים אלו יהיה האחד הענין הנראה מפשוטן של דברים אל הענינים הידועים והמפורסמים לחיים הזמניים ויהיו למשל והוראה אל המלחמה הנסתרת והמושגת בשכל אשר תגיע תועלתו לשני העולמים. אמנם הענינים הראשיים שהם העקרים שהלוחמים משקיפים אותם בפעולתם זאת הנה שזכרם הלוחם הגדול סנחריב ושלח אותם אל חזקיהו מלך יהוד' ירושלם באומרו אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבור' למלחמ' (מלכים ב י״ח:כ׳) יראה שהדברים ההכרחים אשר חוייב כל לוחם לתת לב אליהם הם שלשה אלה הראשונ' דבר שפתים וזה כי דבר ידברו בראשונ' ביניהם לאמר ולהזכיר דבר אשר עליו יהיה ההתקוממות ואם הוא כדאי לערוך עליו מלחמ' או לאו ותחת זה דברי ההתלמדות והזריזות אשר צריך שישמיעו את העם הלוחמים לראות אם קבלו עליהם ענין הסכנה במלחמ'. והשנית היא העצה הנכונ' על אופני עשייתה איך ובמה ולקיחת העזר ומנוי שרי צבאות ויתר הדברים לפי חמר הנושא ומדרגתו כמו שנמצא בענין אבשלום אשר הרבה עצות עם אחיתופל ראש היועצים וזקני ישראל ולסוף אמר קרא נא גם לחושי וגו' (שמואל ב י״ז:ה׳) כי לפי חומרת הענין הכל הוא צריך. אבל קורא אני עליו באין תחבולת יפול עם ותשועה ברב יועץ (משלי י״א:י״ד) ירצה כמו שבהעדר העצה יפול העם כן תפול התשועה ברוב היועצי' שאין טוב העצה ברוב היועצים כי אם בהמצא רבוי המחשבות וחלקי האפשרות כלן בלב היועץ האחד כי המחשבות הרבות הנמצאות בלב אחיתופל הטיבו העצה והרבוי הנמצא ביועצים הפיל ישועתו אבל ה' יעץ ומי יפר ועצת ה' היא תקום כי מטוב העצה להיות יחיד'. והשלישית היא הגבור' והוא הוצאת העצה אל הפועל כי זריזות המעש' במה שתקדם העצה הנכונה ההיא תקרא גבור' כמו שאמר הנביא רוח עצה וגבור' (ישעיהו י״א:ב׳). וכבר שם המליץ העצה ביד העצל כאבוק' ביד העור וככנפי הנמלה לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת גם לחרפה והוא מבואר ותחת זה ההכנס בקשרי המלחמ' וסבול צערה מכותי' ומכאובי' מכל מיני הצער והנזק שימצאו בה והענין מפורסם מאד. והנה שלשת העקרים האלה זכרם זה המלך העריץ בדבריו אשר סמך אל הדברים הראשונים כי על הדבר הראשון שהוא דבר שפתים אמר עתה על מי בטחת כי מרדת בי (מלכים ב י״ח:כ׳). יאמר שזה הדבר אשר הניחוהו ביניהם לסבה חזקה לעורר עליו מלחמ' כי היה לו חרפה גדול' שימרוד בו לצאת מתחת ממשלתו וכל שכן אם היה זה לבטחו במלך אחר שנתדמ' לו היותו גדול ממנו. ובכלל דבריו שאם היה רואה חזקיהו שהדבר הזה אצלו גם כן הוא ראוי לערוך עליו מלחמה כי לא ירצה לשוב ממנה אמר כי יש לו לתת לב על השנית והיא העצה ותפס אותו עליה ואמר עתה על מי בטחת על משענת הקנה הרצוץ מלך מצרים אשר אין צריך לומר שלא יועיל לך כנגדי אבל יזיק כי מטבעו להסתכל אל תועלתו עם כל הבוטחים בו ולזה לא יועיל לנעזרים ממנו אבל יזיקם ואם כן אינה עצה טובה לך שתעזר ממנו. וכי תאמרון אלי אל ה' אלהינו בטחנו וגו'. הלא הוא חזקיהו אשר וגו' (שם). והנה אתה נשארת לבדך ואפס עצור ועזוב. ואחר שתפסו על רוע העצה תפש עליו על השלישית והיא הגבורה ואמר שאין בידו כח וגבורה להוציא אל הפועל שום עצה בזה מה שנתבאר לו זה ממיעוט העם אשר עמו וחולשת הכח ורפיונם ולזה אמר ועתה התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם (שם) ועתה שאתה עיף ויגע ועמך לא יעצור כח לרכוב על הסוסים איך תשיב את פני פחת אחד עבדי אדני הקטנים וגו' (שם). והנה על שלשה עקרים אלו נסדרו אלה הפרשיות שזכרנו ראשי פרקיהן בתחלה כי הנה הפרשה הראשונה באמת ענינה הוא דבר שפתים מהענין הקודם במלחמות כמו שאמר ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל וגו'. ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש וגו'. ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו וגו'. ובסוף והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם. אמנם הפרשה השנייה הוא ממש ענין העצה והיא כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך וגו'. ואם לא תשלום עמך וגו'. וצרת עליה. וכן בפרשת כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וגו'. רק עץ אשר תדע וגו'. כי כל מה שתכלול בזה הוא באמת מהישרת העצה הנכונה בעניני המלחמות כמו שיתבאר. אמנם הגבורה והיא הוצאת העצה אל תכלית הפועל והנצחון הוא מה שאמר בביאור אחרי כן כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך וגו' וראית בשביה וגו'. כמו שיבא. והנה בכל אחד מהן יהיה הנגלה מענינה הדבר המפורסם ממנה. אמנם הנרמז היה ענין המלחמה הנסתרת תחתיה ואשר סכנתה יותר עצומה בלב אנשי השכל כמו שזכרנו. ולזה ראוי שנבוא עליהן בשני הענינים אחד לאחד. אמנם יהיה הדבור בכל אחד מהנה אחר זכרון הספקות הנופלות בה אשר מחמתן נתעורר אל הענין הנסתר מהם בלי ספק:
Since man is composed of two parts, the physical and the spiritual, he needs to operate with two kinds of perceptions, one which enables him to recognise the material, the worldly, and the other which helps him recognise and relate to spiritual phenomena or spiritual aspects of other human beings. When we talk about "knowing so and so," we define "so and so" in terms of height, width, colour etc. We perceive that he is human by a different cognitive process, a process reserved for recognising intangible abstract concepts... A similar double entendre is contained in the Torah's legislation about warfare. The Torah legislates about physical warfare, of course; but internal struggles in the soul are being described at the same time. By overcoming internal foes, the soldier readies himself to overcome external foes and to conquer foreign lands. (Internal struggles may also include the fight of the body to overcome a virus it has been invaded by, for instance) A person's face reflects inner struggles, just as warfare between nations is something visible that cannot be concealed. The most difficult war however, is the struggle between conflicting emotions or characteristics that goes on within one's personality. When love and jealousy battle with one another, when greed and generosity find themselves in conflict within the same person, this is serious indeed....
a person should view himself as though he were exactly half-liable and half-meritorious. In other words he should act as though the plates of his scale are balanced, so that if he performs one mitzva he is fortunate, as he tilts his balance to the scale of merit. If he transgresses one prohibition, woe to him, as he tilts his balance to the scale of liability, as it is stated: “But one sin destroys much good” (Ecclesiastes 9:18), which means that due to one sin that a person transgresses he squanders much good. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Since the world is judged by its majority, i.e., depending on whether people have performed a majority of mitzvot or a majority of sins, and an individual is likewise judged by his majority, each person must consider that if he performs one mitzva he is praiseworthy, as he tilts the balance of himself and the entire world to the scale of merit.