Tikkun Leil Shavuot, Kedushat Levi
נשאלתי במדינת ליטא מפני מה נקרא חג שבועות בשם עצרת, והלא לא נזכר בתורה שם עצרת רק בשמיני עצרת. והשבתי בשלשה אופנים.
אופן אחד, הוא על דרך הפשט הלא נראה בכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא ברוך הוא. האחד, הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני בפסח אכילת מצה ודומיהן. והב', הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג שבועות אינו כן, רק מצוה אחת, דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה ועל זה נקרא בשם עצרת:
I was asked in Lithuania, “Why do we call the festival of Shavuot ‘atzeret’ (to restrain or hold back, as in to keep people assembled)? Doesn’t the Torah only mention that name for Shemini-Atzeret? I responded in three ways:
First, a simple answer: Does it not appear, in all of the festivals, that there are two kinds of service of the Blessed Creator? The first is by doing mitzvot connected to that festival. For Pesah, it is eating matzah and the like. And the second is the prohibition of labor. But Shavuot is not like this. There is only only one mitzvah, that is, that we refrain/ne’etzarim from doing labor, and that is why it is called atzeret.
אופן הב', לפי שאנו רואים בחוש השכל שכל הימים טובים נקרא שמותן על שם המאורע, דהיינו על שם מצות הנוהגות וכן שאר מועדים, מה שאין כן יום שבועות אין נקרא על שם המאורע רק על שם מצות הספירה. והנה צריך להבין מפני מה נקרא יום טוב ההוא על מצוה שעברה, מפני שהוא כמו סיום מצוה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קיח:) תיתי לי דכד מסיימי וכו', וכמו שבאיזה סיום מסכתא אזי גדול מאד השמחה ועושין סעודות גדולות כמו שראינו באיזה אנשי מעשה אשר תורתם אמונתם, ובאמת לשמחה זו מה זו עושה הלא כבר עברה המצוה ההוא, אבל הוא מנהג נכון כמו שפירש רש"י (במדבר כט, לה) על שמיני עצרת שקשה עלי פרידתכם, למה הדבר דומה לשר אחד שהזמין את המלך עם כל שרי המלוכה על סעודה אחת אחר הסעודה כשרצה המלך לנסוע לביתו אז אמר למלך קשה עלי פרידתך ממני על כן עצור עצמך עוד בכאן בכדי שלא יפרדו איש מעל אחיו. והוא הדין כאן לפיכך נקרא שמיני עצרת, לפי שכל ימי החג מקריבים כמה פרים וכמה אלים על זה אנו עושין שמיני עצרת בכדי לעצור עוד השמחה, וזה הטעם גם כן בסיום מסכתא. וזהו גם כן הטעם של החג השבועות שאנו עושין אותו יום טוב על סיום מצות ספירה שזיכה אותנו הבורא ברוך הוא. ועל זה נקרא בשם עצרת:
Second: As we understand it, all holidays are named because of what happens on them – in other words, by the mitzvot we practice – and so too the rest of the festive occasions. But this is not the case on Shavuot, which is not named by what happens, but rather by the mitzvah of counting. This we need to understand – why is this festival named based on a mitzvah which is finished? Because it is like the conclusion of a mitzvah, as our sages, of blessed memory, said: (Shabbat 118b) “May I receive a reward at the completion [of a tractate].” Just as in the completion of a tractate there is great joy and we make great feasts as we saw among those worthy men whose Torah is their faith. So for this joyous occasion [i.e., Shavuot], what does one do? The mitzvah has already passed, but it is an established custom, as Rashi explains (on Numbers 29:35) regarding Shemini Atzeret, that your departure is difficult for me. What is this like? Like a certain minister who invited the king and all the other ministers of the kingdom to a banquet. After the banquet, when the king wanted to go back home, then he said to the king, your departure is difficult for me. Therefore, hold yourself back here a little and do not leave your brother. The same thing applies here, and so it’s called Shemini Atzeret, because each day of the festival they offer many bulls and sheep, and we have an eighth day atzeret in order to hold onto more celebration. This is also the reason for the celebration of the conclusion of a tractate; and this is also the reason for the festival of Shavuot, which we make into a holiday for the conclusion of the mitzvah of counting, which the blessed creator awarded us. And that’s why it is called atzeret.
אופן הג', הוא על פי דברי הרמב"ן שפירש על פסוק (שיה"ש ב, ז) מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררת של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה, דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה, כי ידוע שהתעוררת הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה אזי צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום כידוע למביני מדע. וזה פירוש הפסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, כי חפץ הוא מלשון כלי, דהיינו ההתעוררת ההוא שבא אל האדם צריך תיכף ומיד כלי וזהו עד שתחפץ עד כאן לשונו אף שאין זה לשונו ממש. והנה בשעת מתן תורה שהיה בוודאי לישראל אז התעוררת גדולה ולא היה להם עדיין שום מצוה לעשות להתעוררת כלי מוכרח לומר שהיו מקיימים מצות הגבלה שהזהיר משה רבינו עליו השלום שלא ליגע בהר והם היו נעצרים מליגע וממצוה הזה היו עושים כלי להתעוררת ועל שם זה נקרא בשם עצרת:
Third: According to Ramban, who explained based on the verse, “Do not wake or rouse love until it desires” [Song of Songs 2:7], explaining, when a person reaches some awakening of awe and love for the blessed Creator, he sees fit to immediately make a vessel. That is, he will immediately do a mitzvah, he will give tzedakah or sit and study or something like this, because it is known that awakening which comes to us all of the sudden is the light pouring down from above and is a type of soul. So we need to dress it in a body so it will have strength and a base that will not, God forbid, sink, as those with intelligence understand. And this is the explanation of the verse “Do not wake or rouse love until it desires;” desire refers to a vessel, and the awakening which comes to a person needs to immediately be placed in a vessel, and this is “until it desires.” [this is the end of the Ramban, paraphrased]. At the time of the giving of Torah, when Israel certainly experienced a great awakening, they didn’t yet have any mitzvah with which to make a vessel for the awakening, they needed to say that they enacted the mitzvah of making a boundary, as Moses, our teacher of blessed memory, warned them not to touch the mountain, so they held back from touching, and from this mitzvah they make a vessel for the awakening. Therefore, it is called atzeret/holding back.
(ג) וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹקִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו ה׳ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ד) אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃ (ה) וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכׇּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כׇּל־הָאָֽרֶץ׃ (ו) וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ז) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֔ה וַיִּקְרָ֖א לְזִקְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיָּ֣שֶׂם לִפְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת כׇּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ ה׳׃ (ח) וַיַּעֲנ֨וּ כׇל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה׳ נַעֲשֶׂ֑ה וַיָּ֧שֶׁב מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־ה׳׃ (ט) וַיֹּ֨אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶ֘יךָ֮ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ בַּעֲב֞וּר יִשְׁמַ֤ע הָעָם֙ בְּדַבְּרִ֣י עִמָּ֔ךְ וְגַם־בְּךָ֖ יַאֲמִ֣ינוּ לְעוֹלָ֑ם וַיַּגֵּ֥ד מֹשֶׁ֛ה אֶת־דִּבְרֵ֥י הָעָ֖ם אֶל־ה׳׃
(3) Moses went up to God. ה׳ called to him from the mountain, saying, “Thus shall you say to the house of Jacob and declare to the children of Israel: (4) ‘You have seen what I did to the Egyptians, how I bore you on eagles’ wings and brought you to Me. (5) Now then, if you will obey Me faithfully and keep My covenant, you shall be My treasured possession among all the peoples. Indeed, all the earth is Mine, (6) but you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation.’ These are the words that you shall speak to the children of Israel.” (7) Moses came and summoned the elders of the people and put before them all that ה׳ had commanded him. (8) All those assembled answered as one, saying, “All that ה׳ has spoken we will do!” And Moses brought back the people’s words to Adonai. (9) And ה׳ said to Moses, “I will come to you in a thick cloud, in order that the people may hear when I speak with you and so trust you ever after.” Then Moses reported the people’s words to Adonai.
ויגד משה את דברי העם אל ה׳. (שמות יט, ט) ועיין ברש"י רצונינו לראות מלכנו. ויש להבין האיך רמוז זה בפסוק. והנראה על פי פשוט, דשפיר רמוז וכך הוא הפירוש, ויגד משה את דברי העם, כלומר דברי העם שהם מדברים אל ה׳, שמדברים שרצונם להיותם אצל ה׳:
Moses reported the people’s words to Adonai.” (Exodus 19:9)
See Rashi: We want to see our King! [Full Rashi: He said to God: “I have heard from them that their desire is to hear the commandments from You and not from me. One who hears from the mouth of a messenger is not the same as one who hears directly from the mouth of the King himself. It is our wish to see our King!]
We need to understand how this is implied by the verse. It appears, based on the plain meaning of verse, that it is clearly implied. Here is the explanation. “Moses reported the people’s words to God.” In other words, The people’s words, which they said to God, when they expressed their desire to be near God.
מה שאמרו חכמינו ז"ל (מנחות סה.) בויכוח בין הצדוקים ור' יוחנן בן זכאי בשבועות שהצדוקים אומרים שבועות אחר השבת. הכלל ידוע בענין הז' מדות מדות האהבה ויראה ושאר מדות כו'. והנה באמת הם מורכבים, כי אהבה כלולה ביראה וכן יראה כלולה באהבה וכן שאר המדות. אבל האפקורסים אינם מאמינים בזה. והנה יום ראשון בשבוע רומז על מדת אהבה. ויום שני על מדת יראה. וכן כל ימי הספירה. והנה אנחנו ישראל מאמינים בני מאמינים שכל המדות הם מורכבים זה מזה ולזה אף על פי שחג השבועות מורה על מדת אהבה לפי אמונתינו חל שבועות אפילו ביום שני וכן בשאר ימים ולא דייקא ביום ראשון כאשר הצדוקים האפיקורסים אומרים, כי כפי אמונתינו שחג שבועות יחול גם כן בכל יום מהשבוע, נמצא יום ראשון מהספירה יחול גם כן בכל יום מהשבוע. אבל לפי דעת הצדוקים חס ושלום אם כן יום ראשון של ספירה יהיה דייקא ביום א'. וזהו רמז שהם אמרו משה אוהב ישראל היה, שהם אינם מאמינים שהמדות מורכבים ונמצא האהבה אינה כלולה ביראה וכן שאר המדות, דהיינו ממדות הנזכרים. ור' יוחנן בן זכאי השיב להם שעל כן המדות הם כלולים ומורכבים זה בזה. וזה שאמר שמשה עיכב את ישראל במדבר ונמצא האהבה כלולה ומורכב ביראה:
Take a look at what the Sages taught when they debated with the Sadducees (sic.; it is the Boethians in the Talmud, Mehachot 65a/b), and how R. Yohanan ben Zakkai responded regarding Shavuot, where the Sadducees claim that Shavuot must fall after Shabbat.
Now, it is known that the seven middot (divine qualities), the middot of love, fear and the rest, in truth actually are interconnected and interpenetrating. Love is bound up in fear, and fear is mixed into love, and so with all of the other middot. Nevertheless, the Apikorsim do not believe this way.
Now, the first day of the week points to love, and the second day to fear, and so all the rest of the days of the week, and so throughout the counting of the Omer, the Sephira. And, we are believers the descendants of believers, holding that all of the middot are made up of one another. So, even though Shavuot teaches about the middah of love – still, according to our belief, Shavuot can fall even on the second day of the week, or any other day, and not only on the first day as the Apikorsim say. Our belief is that Shavuot can fall on any day that is set; therefore, the first day of the Sephira can also fall on any day of the week. But, according to the way of the Saduccees (heaven forbid) the first day of the Sephira must only be on the first day of the week.
This is what is hinted at in their (the Boethians’) claim that Moses was a great lover of Israel – they do not believe that the middot are interpenetrating, and therefore love is not included in fear, or any middah with any other of those we have in mind. But, R. Yohanan ben Zakkai responded to them arguing that the middot must be blended together and included one in another – saying that Moses kept the people in the wilderness, proving that love is even included in fear.
~translation, Rabbi Jonathan Slater, Institute for Jewish Spirituality, https://www.jewishspirituality.org/; author of A Partner in Holiness: Deepening Mindfulness, Practicing Compassion and Enriching Our Lives through the Wisdom of R. Levi Yitzhak of Berdichev's Kedushat Levi—A Two-Volume Set http://www.jewishlights.com/page/product/978-1-58023-794-9
ועוד טעם מה שאנו אומרים רות בשבועות. יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל (יומא עב:) שלשה כתרים בעולם. כתר כהונה, כתר מלכות, כתר תורה. כתר כהונה, נטל אהרן. כתר מלכות, נטל דוד המלך. כתר תורהכו', שמא תאמר כו' שנאמר בי מלכים ימלוכו. נמצא עיקר כתר מלכות שזכה בה דוד המלך עליו השלום הוא על ידי התורה שנאמר בי מלכים כו'. ולטעם זה אנו אומרין רות בשבועות שהוא שעת מתן תורה, ששם כתיב לידת דוד המלך שזכה בכתר מלכות להורות שעל ידי כתר תורה שכתוב בה בי מלכים כו', זכה דוד על ידה לכתר מלכות ודו"ק:
Another reason we recite Ruth on Shavuot is based on an explanation in the teachings of the sages, of blessed memory: There are three crown in the world – the crown of priesthood, the crown of sovereignty, and the crown of Torah. Aaron took the crown of priesthood. King David took the crown of sovereignty. Regarding the crown of Torah, [it is sitting and waiting to be acquired, and anyone who wishes to take it may come and take it and be crowned with the crown of Torah. Lest you say [it is inferior to the other two crowns and that is why nobody has taken it;] therefore, the verse states about the wisdom of Torah: “Through me kings will reign” (Proverbs 8:15) [Yoma 82b]. For this reason, we read Ruth on Shavuot, which is the time of the giving of Torah, because in it is written about the birth of King David who merited the crown of Sovereignty in order to teach that it is by means of the crown of Torah, about which is written “Through me kings will reign,” that David merited the crown of Sovereignty through it.
בגמרא (פסחים סח:) אמרינן הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. רצה לומר, דבפסח אדם שמח שגופו שמח שיצא מעבדות דהוא טובות הגופני. אמנם שבועות דהשמחה הוא נתינת התורה והיה קשה לגוף לשמוח דהא מתן תורה הוא רק טובות רוחניות לזה אמרו בעצרת דבעינן נמי לכם, שישמח הגוף דיאמין שהתורה הוא חיי העולם הבא ועולם הזה ואורך ימים בימינה ובשמאלה כו' (משלי ג, טז) ורפאות תהיה לשרך כו' (שם ג, ח) ובזה יתענג גופו גם כן ויתעלס גם כן בשימו דברים אלו על לבו:
In the Talmud the sages teach: “Regarding atzeret, all agree that it is necessary to include personal enjoyment, as it says, ‘for you (lakhem)’” (Pesachim 68b).
On Pesah we rejoice; we rejoice in our bodies that we have come out from slavery. That is a physical boon. But, on Shavuot the joy is because God gave us the Torah. But, receiving the Torah is only a spiritual joy, and it is difficult for the body to rejoice.
Since the giving of the Torah is solely spiritual boon, the sages taught atzeret also requires personal enjoyment (lakhem) so that the body, too, will rejoice. In this way we will truly believe that Torah is lives of eternity (chayyei olam) – the life of the world to come and the life of this world. Scripture proves this: regarding the former it says, “In her right hand is length of days, [in her left, riches and honor]” (Prov. 3:16); regarding the latter, “It will be a cure for your body, [a tonic for your bones]” (ibid. 8). Therefore, the body will rejoice as well, exulting from bringing this awareness to heart.
~translation, Rabbi Jonathan Slater, Institute for Jewish Spirituality, https://www.jewishspirituality.org/; author of A Partner in Holiness: Deepening Mindfulness, Practicing Compassion and Enriching Our Lives through the Wisdom of R. Levi Yitzhak of Berdichev's Kedushat Levi—A Two-Volume Set http://www.jewishlights.com/page/product/978-1-58023-794-9
רבותינו ז"ל אמרו (דב"ר ג) התורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה. אפשר לומר, דהרמז דעל ידי מתן תורה יש כח בישראל כמאמר רבותינו ז"ל (תענית כג.) אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים כו'. והנה גוון לבן כולל כל הגוונין שמקבל כל הגוונין. וזה מרומז על השם יתברך שכולל הכל ושחור אינו כן שאינו כולל כל גוונין רק גוון שחור שיש בו זה מרומז על בן אדם. וזהו שעל ידי נתינת התורה זכו ישראל שהאש שחורה יהיה על גבי, רצה לומר למעלה מאש לבנה, דהיינו שישראל יהיו למעלה כביכול יהיה יותר פועל דברי ישראל מדברי הקדוש ברוך הוא כמאמר רבותינו ז"ל (מו"ק טז.) הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיק מבטלה:
Our sages, of blessed memory, said: The Torah was given in black fire on top of white fire. It is possible to say, that this alludes to the idea that it is by means of the giving of Torah that Israel has power. As the sages said: You decree below, the Holy Blessed One confirms [above.] [Ta’anit 23a] White fire includes all colors because it receives all colors, and this alludes to the Blessed One, who includes everything. Black fire is not so, because it doesn’t include all colors, only the color black which is in it – and this alludes to human beings. It is by means of the giving of Torah that Israel merits that the black fire will be on top – meaning to say, above the the white fire. That is, Israel will be above, the words of Israel will be, as it were, above the words of the Holy Blessed One. As our sages said: The Holy Blessed One makes a decree, and the righteous one nullifies it. [Moed Katan 16b]
מה שמקשים למה כל הימים טובים לא נקראים עצרת רק שבועות. על פי הפשט לא קשה מידי, דעצרת הוא לשון עצור ממלאכה, ובימי הפסח וסוכות יש ימי חול המועד דמותרים במלאכת דבר האבוד והאיך יקרא עצרת, מה שאין כן בשבועות דחד יומא ואסור גם ממלאכת דבר האבוד נקרא עצרת, על שם שעצורים ממלאכה וקל להבין:
That which is asked: Why are all the festivals not called atzeret/time-to-stop, only Shavuot? Based on the simple meaning of the word, this is not a problem. Atzeret is used in the phrase ‘completion of labor.’ On Pesah and Sukkot there are intermediary days of the festival when it is permitted to work on something that would be ruined [if not done] – so how could this be called an atzeret/time-to-stop? This is not so on Shavuot, which is one day, and even work which would be ruined [if not done] is forbidden on it. It is called atzeret because all work stops.
לכך לא קבלו ישראל את התורה תיכף אחר יציאת מצרים אחר קריעת ים סוף, כי אם היו מקבלים אחר קריעת ים סוף, היה נראה כעל מנת לקבל פרס מחמת גודל הניסים שנעשו להם לכך הם מקבלים התורה לכך המתין להם הקדוש ברוך הוא מעט ובינו לבינו שכחו מעט הניסים שנעשה להם כמאמר הכתוב (במדבר כ, ב) ולא היה מים לעדה וילונו, ואחר כך קבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע, מוכח שקיבלו התורה רק מחמת אהבת התורה:
Therefore, Israel didn't accept the Torah immediately after leaving Egypt, after the parting of the Reed Sea, because if they had accepted it after the parting of the Reed Sea, it would have appeared as if [they had been faithful only] in order to receive a reward – because of the great miracles which God did for them, they received the Torah. So the Blessed Holy One made them wait a bit and in the meantime, they forgot a bit about the miracles that God did for them, as it says, "There was no water for the community, and they complained." (Numbers 20:2). [Note: This is a strange proof-text. I wonder if the author is thinking of Exodus 15:22-17:17, where the Israelites complain about water, food, meat, and then water again.] After this, they received the Torah and said, "We will do and we will obey," proving that they accepted Torah only out of love of Torah [and not as the reward for obedience.]